ביוגרפיה רצינית ראשונה על הרבי מליובאוויטש מציגה אותו כאדם ששילב לימוד חסידות ומקצועות מדויקים תוך התבסמות ממנעמי הכרך המודרני. וזה עוד לפני הסחרור המשיחי. סקירת הספר
The Rebbe: The Life and Afterlife of Menachem Mendel Schneerson
ככל שאנחנו מפלסים את דרכנו בעידן המודרני הולך ונהיה קשה יותר לכתוב הגיוגרפיות. אם האתגר הגדול המונח לפתחיהם של מנהיגים פוליטיים הוא להיתפס כיום פשוט כבני אדם הגונים, צאו וחשבו כמה קשה בזמננו להפוך לקדוש. בעוד שלפנים הריחוק והאנונימיות היחסית היתה יכולה ליצור הילה של מיסתורין ואף יראה, כיום תרבות שמקדשת את החשיפה משלבת ידיים עם אמצעי המדיה והתקשורת ומביאה לכך שהמנהיג לא רק נגיש, אלא שגם מגרעותיו נראות לכל.
אך גם מעט לפני תקשורת ההמונים כבר היה קשה להישאר מיסתורי. הבירוקרטיזציה של החברה והמדינה, שקיבלה תנופה משמעותית עם המהפכה התעשייתית, הביאה לתיעוד פרטני של כל תחנה, מעשה ומיקום בחיינו. המערך הבירוקרטי לא משאיר הרבה מקום לדמיון ולסוד, ומהי הגיוגרפיה ללא דמיון וסוד? ואם הגיוגרפיות אין, כיצד יתוארו דמויות גדולות מהחיים? קשה מאוד לראות איך אלוהים נמצא בפרטים הבירוקרטים הקטנים.
ספרם החדש של הפרופסורים שמואל היילמן ומנחם פרידמן, The Rebbe: The Life and Afterlife of Menachem Mendel Schneerson (הוצאת אונ' פרינסטון), עושה שימוש נרחב במסמכים ובתעודות כדי לבנות מהם ביוגרפיה מדוייקת ככל האפשר של אדמו"ר חב"ד האחרון. בזה כוחו ובזה חולשתו. הוא מוכיח לחסידיו של הרבי עד כמה קשה להעריץ באופן עיוור אדם בימינו על ידי הבאת פירוט חסר תקדים, דקדקני, על חייו של אחד מענקי הרוח של יהדות המאה העשרים. חולשתו נובעת מנתינת משקל יתר לפרטים הללו, ומהניסיון לפרש על פיהם את נהמות לבו של הרבי.
הספר הוא תוצאה של מחקר בן שנים רבות, והוא שופך אור על שלושה נושאים שונים: חלק לא מבוטל מהספר מוקדש לתיאור המערך העולמי של חב"ד, כלומר עבודת ה"שלוחים", אותם חסידים שבמצוות הרבי, לפני מותו וביתר תוקף אחרי מותו, יוצאים לעולם ומהווים מוקדים של פעילות יהודית (ומיסיונרית) כמעט בכל אתר, מרוחק ומנותק ככל שיהיה. תיאור עבודת השלוחים נעשה בחיבה ובהערכה, ולמרות שיש בה כמובן עניין, לא אעסוק בה להלן, משום שהיא אינה עיקר הספר.
עיקר הספר הוא תיאור חייו של אדמו"ר חב"ד האחרון, ואלו מחולקים לשני חלקים: חייו לפני מלחמת העולם השנייה, בעיקר כמהנדס לעתיד בברלין ובפריז, וחייו אחריה, בארה"ב, החל מהכתרתו לאדמו"ר ועד לשיאם האקסטרווגנטי בסחרור המשיחי הבלתי רגיל שמלווה את חב"ד עד ימינו. דווקא תיאור תחילת חייו הוא שמעורר בימים אלה פולמוס לוהט שבמסגרתו נמתחת ביקורת קשה על הספר ומחבריו. כדי להבין על מה נזעקו החסידים נתחיל בכרוניקה קצרה של חלק זה.
שיחק עם שלונסקי
ר' מנחם מנדל שניאורסון נולד בי"א בניסן התרס"ב (18 באפריל 1902) בעיר הנמל ניקולייב באוקרינה. הוא היה הבכור מבין שלושה אחים, שהאמצעי שבהם, בערקה, סבל מפיגור, ונשלח למוסד. כשהיה בן 5 עברה המשפחה ליקטרינוסלב (היום דניפרופטרובסק), שם השניאורסונים חיו בשכנות לקרוביהם הרחוקים, משפחת שלונסקי, שעברה אז תהליך של התחלנות זוחלת. מנחם מנדל הקטן ואחיו לייבל היו משחקים עם ילדי השכנים, ורדינה ואברהם, שבבוא היום יעלו לארץ ויהיו לפסנתרנית מפורסמת ומשורר מפורסם עוד יותר.
למרות שיוכם הברור לחב"ד, אביהם, הרב לוי יצחק, לא שלח את הילדים לישיבת "תומכי תמימים" של החסידות, אלא, כנראה משום שרצה להעניק לילדיו השכלה כללית, שכר עבורם מורה פרטי בשם ישראל אידלסון. אידלסון, סוציאליסט וציוני נלהב, ישנה את שם משפחתו מאוחר יותר לבר-יהודה ויהיה שר הפנים החמישי של מדינת ישראל. שיעוריו כנראה השפיעו על לייבל, האח הצעיר, שהפך לציוני, הצטרף לארגון שאידלסון עמד בראשו, ומאוחר יותר אף תמך בטרוצקי במאבקו האומלל מול סטאלין.
ב-1923 נרשם מנחם מנדל לאוניברסיטה ביקטרינוסלב. ב-1926 הוא עוזב ללא תואר ועובד ללמוד מתמטיקה והנדסה כשומע חופשי באוניברסיטת סט. פטרסבורג, שהפכה בדיוק אז ללנינגרד. בלינינגרד הוא מתוודע לראשונה לאדמו"ר חב"ד השישי, ר' יוסף יצחק שניאורסון. הוא מתגורר באותה דירה עם בתו האמצעית חיה מוסייה, אותה ישא ארבע שנים מאוחר יותר לאישה.
שמחים בעולם ובעצמם
בשנות העשרים היה עסוק הריי"ץ בבניית החסידות, אולם נראה שמנחם מנדל לא היה מעורב. על פי חותמות הפספורט לומדים המחברים שלא ברח מרוסיה יחד עם הריי"ץ (אחרי מאסרו ב-1927): הריי"ץ נסע לריגה, מנחם מנדל לברלין. בבירת רפובליקת ויימר התזזיתית הוא ילמד כשומע חופשי במכללת הילדסהיימר הניאו-אורתודוקסית ששילבה לימודי קודש וחול, ואף השכילה את באי שעריה בתחום החדש אז, Wissenschaft das Judentums, דהיינו במחקר האקדמי של היהדות. לאחר מכן היה שומע חופשי (ולא נרשם כסטודנט, בניגוד לפולקלור החב"די) לפילוסופיה ומתמטיקה באוניברסיטת פרידריך-ווילהלם שם.
מנחם מנדל נהנה מהחיים בברלין. מתמונות שצולמו אז נראה שהוא לובש חליפות וכובעים בהתאם לאופנה, וזקנו מטופח וקצר (ייתכן שלא גזז אותו, אלא קיפלו). במכתב לאביו הוא מתאר איך "כשהשמש יורדת הדלתות נפתחות כולן, [והאנשים] מביטים בירח, שמחים בעולם ובעיקר בעצמם, בנשותיהם ובילדיהם".
גם חיה מוסייה אוהבת את תרבות הנכר (צילומים מראים אותה בשמלות אופניות ושפתיה משוחות בליפסטיק), אהבה שתשאר איתה כל חייה. אך יחד עם ההנאה שבחיים בעיר הגדולה, מתגלה פן נוסף באופיו של הרבי. בתחילת 1929, זמן קצר לאחר חתונתו עם חיה מוסייה (הוא אז בן 27 והיא בת 28, גילאים מבוגרים ללא ספק לחתונה חסידית), מתחיל הרבי לצום בכל יום עד שעות אחה"צ. לדעת המחברים ייתכן והצומות נבעו מרצונו של ר' מנחם מנדל בבן.
בתחילת 1933 היטלר מתמנה לקנצלר גרמניה, ובני הזוג שניאורסון מבינים שברלין אינה יכולה להיות להם בית. הם עוברים מיד לפריז, לבית דירות בו חיו יחד עם אחותה הצעירה של חיה מוסייה, שיינה, ובעלה, מנדל הורנשטיין, שהיו אז כמעט חילונים גמורים. הבניין ממוקם באזור צבעוני במיוחד, מלא בבתי קפה בהם פילוסופים אקזיסטנציאליסטים וסופרים סוריאליסטים התפלפלו בצרפתית שוטפת.
למוסד האקדמי הרביעי שנכנס בשעריו נרשם מנחם מנדל כסטודנט מן המניין. זה אמנם לקח זמן, אבל לבסוף למד הנדסת מכונות לשם תעודה ב- ESTP. גליונות ציונים שמביאים המחברים מציגים תלמיד שמתמקם מעט מעל לממוצע בכיתתו. אין ספק שהלימודים לא היו לו קלים, אולם מנחם מנדל התעקש לסיימם בהצלחה: בשני מכתבים לאביו הוא מתאר ש"חלומו" הוא להיות מהנדס. ואכן, ב-1938, בגיל 36, הוא מקבל תעודת מהנדס. יחד עם אשתו, שבמכתביה מדגישה את רצונה לחיות בפריז, הוא מגיש בקשה לאזרחות צרפתית.
לא קשה להבין מדוע הפירוט הביוגרפי הזה, שבספר מובא בעושר גדול הרבה יותר כמובן, מוציא חסידי חב"ד רבים משלוותם. הרבי כאן מוצג, בפשטות, כאדם. לא רק זה, אלא שניכרת התערותו מרצון בתרבות המודרנית של אירופה שבין המלחמות. הרבי לומד בצורה אינטנסיבית לימודי חול, מתלבש בהתאם לאופנה, ומתכנן להשתקע בצרפת.
ארבע זוגות תפילין
אכן, נדמה שפרידמן והיילמן עושים מאמץ מיוחד לתאר את הרבי כמעין מודרן-אורתודוקס. פעמים לא מעטות ניכרת מגמה זו ב"מוזיקה" של הכתיבה, ופעמים אחרות הניסיון למצוא ראיות לכך מוביל את השניים לטעויות. הרב חיים רפופורט, חסיד של הרבי והמחזיק בתיק האתיקה הרפואית במשרד הרב הראשי של בריטניה, כתב ביקורת ארוכה (בבלוג Seforim) שבה הוא מראה שהמחברים לא פירשו נכונה כמה מכתבים של אביו של מנחם מנדל אליו, והציגו אותם כאילו האב מלמד את בנו הלכות פשוטות שלכאורה היה אמור לדעת. בתשובתם לביקורתו (שם), מודים המחברים שעשו טעויות. יתר זהירות היה יכול למנוע מבוכה זו.
מנגד, ידוע לי כי המחברים לא הכניסו לספר עדויות אחרות, מביכות הרבה יותר עבור חסידי הרבי, בהם לא היו בטוחים – ואלו לא מעטות. כך למשל אלי עצמי הגיעה עדות על מנהגו של הרבי, בעודו בפריז, לבקר בקביעות בבית הקולנוע. דא עקא, עדות זו ניתנה למקורב אלי מפי אשה שכבר אינה בחיים, והעניינים סבוכים. גם אל פרידמן והיילמן הגיעו דברי עדות שכאלה, שלא היו יכולים לפרסם בספרם משום שלא היו מבוססים בצורה חד-משמעית.
משלל העדויות שנמצאות בספר אי אפשר שלא להבין שהרבי, בעודו בברלין ובפריז, חי חיים מאוד מיוחדים: הן של לימוד תורה וחסידות, והן של לימוד מתמטיקה והנדסה; הן של סיגוף עצמי בצומות, והן של עטיית מיטב האופנה; הן של העמקה בדרכה של חב"ד, והן של התבסמות במנעמי הכרך המודרני. נביא דוגמא נוספת: מחד גיסא, ביולי 1939 מתחיל מנחם מנדל, לבקשת אביו ולשם פיריון, להניח ארבע זוגות תפילין שונים. מאידך גיסא, הרבי אז חי כמעט שבעה קילומטר מבית הכנסת הקרוב, מה שמוביל להנחה שלא התפלל במניין. אכן, אין עדים הזוכרים את הרבי בבתי הכנסת של פריז, ועם ארבע זוגות תפילין על ראשו, קשה להניח שהיו שוכחים.
אנליזה פסיכולוגית מיותרת
החלק השני של חייו של ר' מנחם מנדל שניאורסון מתרחש בארה"ב, ומהווה כאמור את החלק השלישי של הספר. שניאורסון, שמגיע עם אשתו ביוני 1941 בספינה מניצה, מתקרב מאוד למהלכים בחצר חב"ד שבברוקלין, וב-1951 יורש כידוע את חמיו והופך לאדמו"ר השביעי של החסידות. איך מאדם שחלומו היה להיות מהנדס הוא הופך לאחד מענקי הרוח של היהדות בזמננו? לו לא ניסו המחברים להסביר זאת, הספר היה ברור הרבה יותר.
אולם המחברים בוחרים לבדוק את נפשו של הרבי, ולמעשה מציגים ניתוח פסיכולוגי פוסט-מורטם, שפעמים מבוצע בשטחיות שלא מתאימה לרוחו הכללית של הספר. על פי המחברים הרבי הונע מעירוב של רגשות זעזוע על גורל יהודי אירופה, אשמה על שלא עמל למענם לפנים ואף דאגה פשוטה לפרנסה. כל אלה דחפו אותו להילחם בגיסו, ר' שמריהו גורארי, שהיה מקורב יותר לריי"ץ, על מקומו כיורש האדמו"רות, שכן "הוא האמין שהאל כיוון אותו לחיים החדשים האלה".
האנליזה הפסיכולוגית הזאת לא מוסיפה כבוד לספר. אין בה גם שום צורך. העובדות היבשות לבדן מציגות סיפור מעניין ומורכב. לא רק זה, אלא שהניסין להבין את נפשו של הרבי אינו יכול לבוא על סיפוקו אם אין העמקה בתורתו ובתורת החסידות. המחברים מצהירים מראש שהם אינם מתכוונים להתעסק בצדדים ההגותיים של חב"ד או של הרבי, אולם ללא בחינת מערך אמונותיו היומרה לנתח את נפשו נראית ענייה אף יותר.
כך למשל, חייו בברלין ובפריז יכולים לקבל צבע שונה לחלוטין אם מודעים לחשיבה החב"דית העמוקה והמורכבת. חב"ד מציגה השקפת עולם דיאלקטית, בה הטוב מעורב עם הרע ולהפך. אין זה מקרה שלאורך כל דרכו של הרבי חסידות חב"ד התבלטה מעל פני הקהילות החרדיות האחרות בשימוש בטכנולוגיה חדשה, או בפנייה החוצה, לחילונים ואף ללא-יהודים. כפי שניתן לנחש שמנחם מנדל הצעיר אהב את החיים המודרניים בברלין ופריז, ניתן גם (בעיקר על רקע סגפנותו) לצייר את דמותו של אדם בעל דתיות עמוקה וראייה מיסטית, המבחין בניצוצות קדושה בכל מקום ומגייס את כוחותיו להעלות אף את עולם החולין הגדול ביותר. ייתכן מאוד ששתי התמונות גם יחד נכונות.
התגברות המתח המשיחי
כוחו של הספר, על כן, אינו בפרשנות, אלא בפרטים. את הנדירים שבהם מביאים המחברים בקשר למחצית חייו הראשונה של הרבי, אולם תיאורם את זו השנייה הוא מרתק לא פחות. היילמן ופירדמן מסרטטים בחלק זה של הספר כרוניקה משיחית שבה הם מראים כיצד הרבי מצא בכל מאורע סימן לבואו הקרוב של המשיח, נתן לחסידיו להבין שהגאולה בפתח, ולמעשה הלהיט והלהיב אותם עד כדי אקסטאזה שלא היתה ממנה דרך חזרה.
היילמן ופרידמן מראים כמה היתה להיסטוריה של המאה העשרים חשיבות בראיותו המשיחית של הרבי. לא רק השואה, שאחריה מחוייבת לכאורה גאולה, אלא כל מאורע גדול קיבל פרשנות גאולית מהרבי. כך, למרות שבתחילה, כמו שני קודמיו, התנגד לציונות וראה במדינת ישראל מדינה חילונית שיומרתה לייצג את עם ישראל נטועה בחטא, בהמשך, בעיקר אחרי מלחמת ששת הימים, הוא פירש את המתרחש בה בהתאם להגיון המשיחי.
המלחמה ההיא כמובן נראתה בעיניו כאות לביאת המשיח (ועל פיו הניצחון בה הושג בזכות ההתחזקות הדתית של החיילים), וגם מלחמת יום כיפור מקבלת משמעות גאולית. אחריהן, עם עליית הליכוד לשלטון מבקר אותו בגין, והרבי מורה לו לא לסגת מיהודה ושומרון. בשנות השמונים היו לחסידיו מהלכים בשלטון האמריקאי, וב-1982 הוכרז יום הולדתו על ידי הקונגרס האמריקאי כ"יום התבוננות" שנתי. גם התפתחות זו נחשבה לפעמי משיח.
החל משנת תשמ"ב כל שנה עברית פורשה כראשי תיבות המאותתים גאולה: 'תהא שנת ביאת משיח', 'תהא שנת גילוי משיח', וכך הלאה. ב-1990 כבר נראו שלטי החוצות הראשונים עם תמונתו של הרבי מעל לכיתוב "משיח". שנת תשנ"א – 'תהא שנת אראנו נפלאות' – אכן הביאה איתה ניסים גדולים: מלחמת המפרץ התפרשה כמלחמה בין פרס (עירק) לארם (הקואליציה) שמדובר עליה כאחרית הימים בילקות שמעוני, והתפרקות ברה"מ כמובן שגם היתה סימן ודאי לבואו הקרוב של המשיח. כך גם הסכם לפירוק נשק גרעיני בין ארה"ב לרוסיה.
היילמן ופרידמן מתארים ביד אמן ובצורה מרתקת, שלב אחר שלב, את התגברות המתח המשיחי, שהגיע באותו זמן לפרופורציות קולוסליות. הרבי וחסידיו רקדו משולהבים ובפי כל נישא המזמור "יחי אדוננו וגו'", החסידים תהו האם יעלו עם רבם לארץ במטוסים או על גבי עננים, ופסק דין הלכתי מיוחד שהוציאו רבני חב"ד קבע שהרבי הוא אכן המשיח. אולם בשיא האקסטאזה המשיחית, קרוב ליום הולדתו התשעים, לקה הרבי בשבץ. זה קרה לקראת שש בערב, ועומס התנועה ברחובות ניו-יורק הקשה על הבהלתו המהירה לבית החולים. כאילו כדי להקשות עוד יותר, לאמבולנס הראשון מת המצבר, והיה צורך לקרוא לאחר. עד שהגיע הרבי לבית החולים מצבו היה קשה, והוא לעולם לא יוכל עוד לעמוד או לדבר.
אכזבה או סוג חדש
הספר אם כן לא רק מעניין, אלא כמובן חשוב מאוד. לראשונה מוצגת בפנינו ביוגרפיה מלומדת על אחת הדמויות המרכזיות והמשפיעות ביהדות זמננו. המחקר היסודי של היילמן ופרידמן מציג בפנינו תמונה מפורטת על חייו של האיש. כאמור, התייחסות להגותו חסרה, וההשערות על מניעיו אינן מוסיפות למחקר. אולם המחברים מצליחים לשזור יחד את דקות חייו של ר' מנחם מנדל שניאורסון בצורה מרשימה, ובין לבין גם לענות על כמה שאלות מענינות באשר לחב"ד בכלל (למה חסידי חב"ד לא חובשים שטריימל? משום מה נולד המנהג לחפש הוראות בספרי הרבי?).
בסיומו של הספר תוהים היילמן ופרידמן לגבי העתיד: ללא הנהגה מסודרת חסידות חב"ד הולכת ומתגוונת. חסידים שונים ומשונים נראים שונה ומאמינים בדברים שונים ומשונים. למרות שכמעט כולם מחזיקים בדעה שהרבי הוא המשיח, הם גם מבטאים את אמונתם זו בדרכים שונות. כבר היום קשה לקבוע מיהו חסיד חב"ד. לא זאת אף זאת: האם מציאות נסתרת, שואלים השניים, תמשיך להיות מספקת לאורך זמן עבור תנועה שדרשה "משיח עכשיו"? כמה זמן הם עוד יחכו? לדעת היילמן ופרידמן "העתיד יכול להבטיח רק אכזבה או סוג חדש של יהדות".
—
[פורסם בגליון האחרון של מוסף "שבת" בעיתון "מקור ראשון". לספר יש אתר רשמי ובו פרטים וצילומים נוספים.
הרשו לי גם להפנות את תשומת לבכם לבלוג האנקדוטלי יותר, מינים, שמתעדכן בתכיפות יתר ובפוסטים קצרים ונקודתיים יותר. האחרון למשל על קבלת שבת של בית-תפילה. הפוסטים מוצגים כאן משמאל, אבל אפשר כמובן לעשות מנוי]
אבל מאז דברים השתנו. כשנה וחצי לאחר מכן יצא טובלי בהכרזה חגיגית שהוא "הבודהה מאוריון", אחד מ"צוות הבוראים של הגלקסיה", שבואו מסמן את "קץ הדתות" ותחילת הנהגתו את האנושות כולה. אבל אף אחד לא קנה את הקשקוש המגלומאני הזה, וטובלי נאלץ לסגת, תוך חודשיים בלבד, מכל הכרזותיו ולהפוך שוב לגורו מן המניין. בין לבין טובלי הספיק לפרק זוגות בקהילתו על פי הנחיותיו, לגבות כספים על הוראתו הרוחנית המפוקפקת, ולתת לאנשים "תרופות הומאופתיות" שרקח בעצמו, אתם לא רוצים לדעת ממה.
והנה ההכרזה על הכוונה להתגבש מחדש כקבוצה, ולגייס חברים נוספים:
לולאת האל 