ריב הכותל

הצנחן שרץ אל הכותל המשוחרר כדי להביט בו בעיניים דומעות לא היה מעז להוריד היום את הקסדה. להיכנס ללא כיסוי ראש לרחבת הכותל בזמננו היא משימה בלתי-אפשרית, שלא לומר מסוכנת. בכלל, עבור חילונים ביקור בכותל הולך והופך למבצע מעיק: צריך לכסות את הראש בכיפת קרטון מבזה או לכסות את הרגליים במעין סמרטוט דמוי-חצאית, להיפרד מבני הזוג ובאופן כללי להתאים עצמך לסטנדרטים של מאה-שערים. כמובן, זה לא נורא, וגם ראוי שבמקום קדוש ננהג בצורה מיוחדת, וכנראה שמילת המפתח כאן, כמו במקומות רבים אחרים, היא "מידתיות".

אלא שבשנה האחרונה נראה שהמידה הטובה הופרה בידי רב הכותל שמואל רבינוביץ: לקראת ט' באב האחרון הוא הכריז על הקמתן של משמרות צניעות שימנעו מפגש בין נערים ונערות ברחבת הכותל, אחר כך התעקש הרב שברחבת הכותל לא יערכו אירועים לבד מתפילות וטקסים של צה"ל (כלומר, לא ייתכנו אירועים משותפים לנשים וגברים), ובנובמבר אשתקד נשבר שיא של בהמיות פונדמנטליסטית כאשר נופרת פרנקל נעצרה על ידי המשטרה ברחבה העליונה של הכותל משום שהתפללה עטופה בטלית ואוחזת בספר תורה. המעצר הביא לגל של מחאות חריפות מטעם התנועה הרפורמית בארה"ב, שדורשת כעת שטח משלה בכותל, בה תוכל לקיים תפילות מעורבות, ואילו הרב עצמו מודה שאין כאן בעיה הלכתית, אלא "פגיעה בקדושת הכותל".

הרב רבינוביץ' (מימין) והכותל המערבי

קדושת הכותל, מסתבר, היא מונופול אורתודוקסי-חרדי, וכך הופך הכותל מגורם מאחד למוקד של סכסוך פנים-יהודי. אולם יש לציין שאין לתלות את התדרדרותו של האתר ברב רבינוביץ בלבד, שכן כפי הנראה הרב לא נוקט צעדים אלה רק על דעת עצמו (ואולי אפילו בניגוד לה). על הרב מופעל לחץ עצום מצד גורמים חרדים לאכוף הפרדה מגדרית מוחלטת בכל מרחב הכותל: פשקווילים כנגדו נתלו, צמיגי מכוניתו נוקבו, ומשרד רה"מ כבר התקין מצלמות סביב ביתו.

אז מה יקרה אם ידם של הקיצונים החרדים תהיה על העליונה, והכותל יהפוך לבית כנסת חרדי מן המניין? ברור: שאר חלקי העם היהודי פשוט יאבדו בו עניין. הכותל יקמול, יתייבש ויהפוך לפריט ארכיון בהיסטוריה של היהדות. במקום מקום חי ומעורר השראה הוא ידמה יותר למאוזולאום: משהו שמציין יותר את העבר מאשר את העתיד, יעיל בשביל טקסים ממלכתיים ולא נעים עבור בני אדם.

אולי תשאלו, מה רע בזה? ישעיהו ליבוביץ, למשל, ודאי לא היה חושב שזה רע. לדידו הכותל אחרי שחרורו הפך למוקד של עבודת אלילים, והוא כזכור הציע אז להפוך את הרחבה שלו ל"דיסקוטק השכינה". גם המתנגדים להפיכתו של הר הבית למוקד ערגה עבור לאומנים חובשי כיפה ישמחו ודאי על גוויעתו של האתר בתודעה הלאומית. אבל מהרבה בחינות אובדן הכותל יהיה בכיה לדורות.

כל מי שהיהדות – לא רק כתרבות, אלא גם כדת – חשובה לו, צריך לקוות שהכותל ישאר מרכז פולחני לכל עם ישראל, וממגוון סיבות. ראשית, חלק חשוב מהרוח החיה כמעט בכל דת הוא מסע העלייה לרגל. אנשים דתיים, מסתבר, אוהבים לבטא את אהבתם לאל דרך הרגליים. הנסיעה למקום מסויים כדי להיפגש עם הקודש מהווה תרגולת רוחנית עתיקה שהאפקטיביות שלה ברורה (ולמי שהיא לא ברורה לו, שיקפוץ לאומן בראש השנה). חבל לאבד את הכותל כמרכז עלייה לרגל.

שנית, דתות חיות גם זקוקות למרכזים פולחניים שנמצאים לא בזמן, אלא במרחב. בגלות היה המרכז הזה מושא לגעגועים משותפים, ואילו כעת הוא כאמור מוקד משותף לעליה לרגל ולתפילה. אם הוא פשוט ישכח תאבד היהדות גורם מרכזי מאחד ותתפזר בין בתי הכנסיות, איש איש והזרם שלו, איש איש לאוהליו. תהליך הפרגמנטציה של החברה הישראלית, ושל הדת היהודית, יקבל דחיפה נוספת.

ושלישית (ואת זה לא הבין ליבוביץ): דתות חיות גם זקוקות למעט עבודת אלילים בריאה. נכון, התפילה בכותל, כמו הנסיעות לאומן, מבוססות על ההנחה שאלוהים נמצא יותר במקום אחד מאשר באחר, בדיוק כמו שמניחים אובדי פסילים בקשר לצלמי אליליהם. ובעוד ההנחה הזאת אולי לא מתיישבת עם מונותאיזם "טהור" (קרי, ניאו-קאנטיאני), ברמה העובדתית היא פשוט נכונה: אנשים מרגישים קירבה אל הקודש במקומות מסויימים (כמו גם בזמנים מסויימים, על ידי פעולות מסויימות וכו'), ובמקומות אחרים פחות. כדי להתקרב אל המציאות האלוהית יש פעמים רבות צורך בסולם, והכותל מאפשר כיום לאנשים עם משיכה לכך, חילונים ושומרי מצוות כאחד, סולם שכזה. הפגיעה במעמדו של הכותל כפתוח לכל תהיה גם פגיעה בזכותם ויכולתם של יהודים רבים לעבוד את אלוהיהם.

[התפרסם באתר בית אבי חי (הכותרת היא חידוד של העורכת). יש באתר עוד מאמרים ששווה לקרוא, למשל של אסף גולן על העדפתם של אורתודוקסים את חילוניהם בורים בענייני דת, של אסף וול על "סרוגים" (אני מתלהב ממנה הרבה יותר מוול), ואהרן רוז במאמר מצויין על המימד האתי-היררכי שבמאבק של הרבנים החרדים באינטרנט – וזה רק בתת הקטגוריה "דעות".

עלה אתר חדש, סרוגים, העוסק נחשו באיזה במגזר. נסלח לו בינתיים שהכתבות לא ממש מעודכנות וחסרות לינקים.

והסיפור הגדול שרק מתחיל עכשיו הוא זה של הרב מוטי אלון, שכבר מכחיש את ההאשמות נגדו. לעת עתה רק אציין שיש לשבח את אנשי תקנה על ההחלטה  – הקשה מאוד, אני בטוח – להוציא את הדברים אל האור.]

כשבנק הפועלים שומע קולות

ביוני 2009 הכריזה שרי אריסון שהיא מקבלת מסרים מהשמיים, והשמיים לא נפלו. אזרחי ישראל, ונגיד בנקהּ, שרגילים זה מכבר לראות את שועי הארץ מצטופפים בחצרות רבנים ומשתטחים על קברי צדיקים, היו צריכים כעת לעכל שלאחת הדמויות החזקות במשק הישראלי יש, לטענתה, קשר אישי, חי וישיר, עם ישויות שמימיות, והם עשו זאת בקלות מרשימה. שום בעל סמכות לא דרש את ניתוקה של אריסון מבנק הפועלים, ציבור בעלי החשבונות לא נכנס להיסטריה, והמנייה של הבנק עלתה יום אחרי הגילוי באחוז וחצי.

אין זאת אלא שתפיסת העולם הניו-אייג'ית, בה קיים עולם רוחני ונסתר, וקיים בכל אחד פוטנציאל לקשור עמו קשר (או פשוט לתקשר אותו), קנתה לה אחיזה אמיצה בפרהסיה הישראלית. כי גם אם רק למיעוט מהציבור אמונות אלה הן מובנות מאליהן, לרוב אזרחי ישראל הן בהחלט מובנות, והם יקבלו בהבנה גם אנשים שיחזיקו בהן. ואם דרושה גושפנקא רשמית לתפוצת התופעה, הרי שהניו-אייג' בארץ כבר מעורר עניין אקדמי לא מבוטל (ועל כך מיד).

אכן, אם צדק קיקרו ואין שני איצטגנינים יכולים לעבור האחד על פני אחיו ברחוב מבלי לכבוש חיוך, הרי ששלל ההילרים והגורואים, המתקשרים והמעוננים, הקוצ'רים והמקובלים הפוקדים את מחוזותינו בזמן הזה לבטח לא יכולים להפסיק לצחוק. הרוחניות הססגונית של הניו-אייג', שקיבלה את דמותה בשנות השבעים בארה"ב, נקלטה בצורה נפלאה על אדמת ארץ הקודש, ומחקרים מראים שישראל כיום היא אחת המדינות בה תת-התרבות הייחודית הזאת פורחת בצורה המרשימה ביותר.

אך מהו הניו-אייג'? המנסה לתת הגדרה לתופעה נתקל בבעיה דומה לזו בה נתקל המבקש להגדיר את הפוסטמודרניזם: מדובר בתופעה רחבה מאוד, אך מפוזרת ומבוזרת, מלאה מאפיינים שונים שלא תמיד עולים בקנה אחד, יחודית כשם שהיא אקלקטית, נוכחת בכל כשם שהיא חמקמקה, ומלנכולית כשם שהיא מקסימה. על פי רוב המונח משמש לתיאור אוסף גדול והטרוגני מאוד של תנועות רוחניות, אורחות חיים ומוצרים, ערב רב ומעורבב של פאגניזם, פילוסופיות מזרחיות ואוקולטיזם.

יחד עם זאת, אין ספק שלמשפחת "העידן החדש" יש קוד גנטי ברור: מדובר בתופעה דתית שהיא בד בבד אישית מאוד, ופנימית מאוד. הכוונה היא שהפולחן בה מתקיים רובו ככולו בראשו ובלבו של הפרט, ושהמתרחש באלו גם מהווה עבורו את מקור הסמכות הבלעדי. במילים פשוטות, מה שחשוב לניו-אייג'יסט הוא מה שהוא חושב, מדמיין ומרגיש, ומה שהוא חושב, מדמיין ומרגיש קובע עבור הניו-אייג'יסט את מה שחשוב.

מהבחינה הזאת קל לראות ששורשיו של "העידן החדש" נטועים במעיינות הותיקים של ההומניזם והרומנטיקה. בניגוד לדעה הרווחת, הניו-אייג' אינו מסמן השלה של כל אחריות, אלא דווקא נתינת תוקף לאחריותו של הפרט על חייו ועל התפתחותו. הניו-אייג'יסט רואה עצמו כאינדיבידואל אוטונומי המתבקש לבחון את דרכיו, ואף לדקדק, "להיות מודע", לתחושותיו ותשוקותיו. הפניית העורף לממסד הדתי (או התרבותי) ההגמוני אינה משאירה את ההולך בדרך זו בשממה אתית, אלא עצמה מגיעה אחרי שמוקד הסמכות והאחריות עבר מהחוץ פנימה, ועל כן משמעותה דווקא קבלה של אחריות, וזאת מתוך עמדה הומניסטית אופטימית ששינוי מהותי לטובה הוא מן האפשר.

אל העמדה הזו מצטרף מה שהפילוסוף הקנדי צ'רלס טיילור מכנה "המפנה האקספרסיביסטי", כלומר הרעיון שנפוץ במערב החל מסוף המאה ה-18, על פיו כל אחד מאיתנו הוא יחיד ומיוחד, שייחודו של כל אדם מתבטא בחוויותיו ורגשותיו, ושיחודיות זו אמורה להנחות אותו בחייו: כך הפרט אמור "לממש" את עצמו.

השקפות אלה הן כבר מזמן חלק מהאויר שאנחנו נושמים, ובשדה הדת, בגלל סיבות כלכליות וחברתיות שונות, הן תורגמו במחצית השנייה של המאה העשרים לצורה דתית נפוצה מאוד בה הקשר עם האל הוא כאמור עניין אישי וחוויתי. יחד עם הציפיות הגדולות, המשיחיות, שהביאה על כנפיה המודרנה, ציפיות לעידן חדש בו העולם ישתלם ויהפוך לעדן, קיבלה תנועה רוחנית זו את התקווה לטרנספורמציה כללית של המציאות, ואת שמה, "The New Age".

אם נתבונן במבט היסטורי מקיף אף יותר, נראה שבניו-אייג' מאמץ המערב מחדש אידיאלים פילוסופיים-דתיים שנשכחו והושכחו על ידי נציגיו המונותאיסטים. ה"הארה" שמשתוקקים לה אנשי הניו-אייג' אינה שונה מבחינת התפקיד האתי שהיא ממלאת מה- ataraxia שהבטיח אפיקורוס, ה- autarkeia של הקיניקנים, ה- apatheia עליה דיברו הסטואיקנים, או אף "אהבת אלוהים השכלית" של שפינוזה. כל אלה הן צורות בהן מוצא הפרט בכוחותיו, ובתוכו, את הנשגב. הניו-אייג'יסט חורג בכך מהלך הרוח הכללי של התרבות היודו-נוצרית בה המוסרי הוגדר בעיקר כפעולות שראוי לעשות, וחוזר אל תפיסת עולם בה הטוב העליון נתפס כטרנספורמציה פנימית אותה ראוי לעבור.

נחזור לשרי אריסון. הניו-אייג' הוא מעצם טבעו מערך תרבותי שובר היררכיות: כל אחד יכול להיות בו נביא, כל אחד יכול לייסד דת, כל אחד יכול להאמין במה שהוא רוצה ולהיות חבר באיזו דת או כת שהוא רוצה. מקור הסמכות עבור האינדיבידואל הניו-אייג'יסט הוא כאמור אך ורק האינדבידואל הניו-אייג'יסט: הוא עצמו ופנתיאון תובנותיו וחוויותיו. כרגיל בחברתנו הפוסט-מודרנית אין עם זה שום בעיה, וכולנו שמחים לתת לכל אחד לעבוד את אלוהיו או אליליו כמיטב הכרתו.

אך מה קורה כאשר תפיסת-עולם א-היררכית שכזו נפגשת עם מערכת שבה עדיין חשוב לנו, עם כל הכבוד לדרידה, לשמור על היררכיות ברורות של סמכות וידע? מערכות כאלו הן למשל הצבא או הכלכלה – כלומר כל מקום בו לא ניתן לשכנע את עצמנו שהשפעתן של ההכרעות שמתקבלות בו היא אך ורק אסתטית (והרי על טעם ועל ריח וגו'), אלא ברור לנו שמדובר בעניינים של חיים ומוות. האם גם בארזים הללו נפלה שלהבת?

נראה שכן. ראייה לכך ניתן להביא מתחום הרפואה, בו ודאי נגזרים גורלות, אך זה מכבר מציעים לנו נציגיו הממסדיים במדינה שלל צורות של רפואה אלטרנטיבית, שלא כולן נבחנו ואושרו על ידי המתודות המדעיות שהביאונו עד הלום. ציבור הפציינטים של היום רוצה לא רק להרגיש טוב תוך כדי הטיפול, אלא לעיתים בטוח שהרגשה טובה היא היא הטיפול היעיל ביותר למצבו. כאן שוב ניכר שההגיון הניו-אייג'י, על פיו החוויה הפנימית היא הן מקור הסמכות והן המטרה הסופית, חדר לשדרה המרכזית של תרבותנו.

בדיוק משום כך כאשר אריסון מתוודה שהיא שומעת קולות השאלה המעניינת אינה זו העוסקת בבריאותה הנפשית או בהשגתה הרוחנית, אלא במידה בה דבריה יעוררו חוסר נוחות בקרב הציבור: עד לאיזו דרגה בהיררכיה החברתית-מדינית ישלים הקונצנזוס הישראלי עם מפגן בוטה של חוסר רציונליות? אם נזכור שעל אותה רפסודה אירציונלית עומדים יחד עם אריסון חברי כנסת שמאמינים ששליטה צבאית בחבלי ארץ מזרזת את בוא המשיח, נבין שכפי הנראה העניין יכול להגיע עד לרמות הגבוהות ביותר. ואולי היה זה הניו-אייג' שפתח את הדלת למרכז החברה עבור הפונדמנטליזם.

במגוון השאלות החברתיות שמעלה הניו-אייג' יעסוק "הכנס הישראלי השני לחקר רוחניות עכשווית" שיכונס ב-8 למרץ באוניברסיטת חיפה. הכנס המרשים בגודלו יציע 32 מושבים בהם ידברו מעל מאה מרצים, ובכללם חוקרים המגיעים מחו"ל. בין המושבים ניתן יהיה לשמוע על כל דבר החל מהקשר בין רוחניות לבריאות הגוף, דרך יחסי הגומלין בין רוחניות הניו-אייג' והאמנות, האינטרנט, המרחב העסקי ואף המשפט, ועד ההתחדשות הרוחנית היהודית והקשר המתחזק בין יהדות ובודהיזם. בין לבין ישולבו אף אפשרויות להתנסות בפרקטיקות הנחקרות. הכנס, שמארגנות פרופ' עפרה מייזלס וד"ר מריאנה רוח-מדבר, יפתח מושב מליאה בנושא השפעת המדיטציה על המוח על פי המחקר המודרני, ואם הוא יהיה דומה לקודמו בשנה שעברה, הרי שצפוי לקהל אירוע מלמד, שלא לומר מעורר.

 

[פורסם היום בשינויים קלים במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ". הכנס כאמור יערך ב-8 למרץ, יום שני, באונ' חיפה. הנה האתר עם טופס ההרשמה (והנה התוכנייה כולה בקובץ pdf). את הכנס מארגנות פרופ' עפרה מייזלס וד"ר מריאנה רוח-מדבר זו השנה השנייה, ואף אני הק' אתן בו הרצאה תחת הכותרת "בדרכי נועם: הניו-אייג' כהפנמה של אתוס נוצרי ביהדות בת זמננו". הנה התרשמותי מהכנס בשנה שעברה. והנה התוכנית הכללית של הכנס השנה:

אני במושב ב'. בואו בהמוניכם.]

הכסל שבתשוקות, הכסל שבבני עקיבא

דרור פויר העלה היום לבלוגו מעין פוסט קריאה למרי (קריאה למרי שלפני קריאת הספד, על פי הרגשתי) לחניכי וחניכות תנועת הנוער "בני עקיבא",

שרבניהם החליטו להפריד בינם לבין עצמם, כלומר בנים לחוד ובנות לחוד. כל זאת על רקע הבזיון שבמסגרתו יצאו החניכים מטקס לזכר שיירת ה-ל"ה בגלל שבחורות נתנו קולן בשיר. כידוע, לא תמיד היתה הרתיעה הזאת מנשים נהוגה בני-עקיבא, ודאי לא במימדים העכשוויים, אלא שהתנועה נמצאת בתהליך של התחרדות שבמסגרתו את מה שהיה מספיק שכל ואמון להרשות בעבר, כעת נאסר מתוך אותה קפיצות קשיחה שהפחד לפעמים כופה עלינו.

הרשימה של פויר בהחלט מומלצת (כרגיל כמובן, כותב מעולה הממזר), ואני מזמין אתכם לקרוא אותה. פויר גדל בבני עקיבא (אין כמו דתל"שים) ואילו אני למזלי הייתי בכלל בהמחנות העולים. כאן אני רוצה להתייחס רק לשורה אחת ממנה. כותב פויר: "צריך לומר את האמת: חברה שמפרידה בין בנים לבנות היא חברה חולה. היא חולה כי היא לא סומכת על הפרטים שבה, מזלזלת בהם, מדכאת אותם." יפה אמר פויר, ואני מסכים: יש כאן חולי. אך אוסיף על דבריו: החולי אינו רק משום הזלזול בצעירים ודיכויים. החולי הוא תוצאה של מה שנמצא פעמים רבות בבסיס חוליים פסיכוסומאטיים שונים: יש כאן פנייה אל המוות, פנייה הרחק מהחיים.

בשכבה ט' אני מלמד, תחת הכותרת של "תרבות ישראל", מדרש מסויים, ברייתא, שממנו אני יוצא כדי להבחין בין טיפוסים שונים של השקפה מוסרית, שאפשר בגדול לאפיין אותם כמוסר שהוא יותר "נוצרי" ומוסר שהוא יותר "יהודי". הנה המדרש:

שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים;
אם  שותין  שניהם  מתים,
ואם  שותה  אחד  מהן מגיע לישוב.
דרש בן פטורא: מוטב  שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו.
עד שבא רבי  עקיבא  ולימד: "וחי  אחיך עמך" [ויקרא, כ"ה, ל"ו] חייך קודמים לחיי חברך.
(בבלי, בבא מציעא, סב.)

הדילמה ברורה, ובעוד ר' עקיבא קובע שמותר (ושמא חובה?) על בעל הקיתון לשתות ולהציל את עצמו, קובע בן-פטורא שעדיף שישתו שניהם וימותו. זה יותר חברי (ושמא יותר אסתטי?). במהלך סיבובי גדול אני עובר עם התלמידים דרך ויקרא י"ט ("ואהבת לרעך כמוך", האהוב על ר' עקיבא כמובן), הציווי לאהוב את הגר (שם), הדרשה על ההר והציווי של ישו לאהוב את כולם, כולל האויבים שלנו (מתי, 5), הציווי של ישו "וַאֲנִי אומֵר לָכֶם כָּל־הַמִּסְתַּכֵּל בְּאִשָׁה לַחְמוד אוֹתָהּ נָואף נְאָפָהּ בְּלִבּוֹ׃ וְאִם תַּכְשִׁילְךָ עֵין יְמִינְךָ נַקֵּר אוֹתָהּ וְהַשְׁלֵךְ מִמְּךָ" (שם), ועד ניטשה (מיד). אני מנסה להראות את ההבדל בין האופי האידיאלי-נשגב-אוטופי-יפיפה לא-אנושי וכמעט-בלתי-אפשרי של המוסר שמציג ישו לבין המוסר הפרגמטי-אפשרי-יומיומי נמוך-קומה שתי-רגליים-על-האדמה לא-מעורר-השראה שמציג המקרא, ובעקבותיו ר' עקיבא. הסיבוב נגמר בזה שמתגלה שיש יסוד סביר להניח שבן-פטורא כאן הוא שם קוד לישו שמשתמשים בו עורכי התלמוד.

אני מביא את ניטשה מפני שהוא אוהב מאוד לבקר את הנצרות, ובה לבקר את היחס מדכא החיים שלה אל התשוקות. הנה דבריו, תחת הכותרת המוסר בבחינת אוייב הטבע (מתוך שקיעת האלילים, תר. ישראל אלדד, עמ' 71, 73 כל ההדגשים במקור):

הכסל שבתשוקה גרם לפנים לכך, שבני אדם יצאו להילחם בתשוקה עצמה. קשרו קשר לכלותה. כל מפלצות המוסר הישנות מסכימות על כך: "המוות לתשוקות!". המפורסמת מכל הנוסחאות לכך הלא היא כתובה בברית-החדשה, באותה דרשת ההר, שבה, דרך אגב, הדברים כלל וכלל אינם נבחנים מגובה. עצה טובה, למשל, כלפי יצר המין יעוצה שם בזו הלשון: "אם עינך הימנית תגרום לך לחטוא, נקר אותה". למרבית המזל אין נוצרי שמקיים מצווה זו.

להשמיד תאוות ותשוקות, אך ורק בגלל הכסל שבהן, וכדי למנוע תוצאותיו המצערות של כסל זה, הוא מעשה שכיום הוא עצמו נראה לנו כגילוי חריף של כסל. חדלנו להעריץ רופאי שיניים העוקרים שיניים כדי שלא תכאבנה עוד…

[…] אני מלביש על העיקרון נוסחה. כל טבעיות שבמוסר, משמע כל מוסר בריא, יצר החיים שליט בו – צו חיים כלשהו מתגשם בעזרת חוקה מפורשת של מצוות "עשה" ו"לא תעשה". ועם זאת מפונים מדרך החיים כל מה שעוצר בעדם ועויין אותם. והיפוכו של דבר: מוסר הסותר-טבע, משמעו כמעט כל מוסר שעד כה לימדוהו, העריצוהו, הטיפוהו, מופנה נגד יצרי החיים – אין הוא אלא הרשעתם של יצרים אלה, אם בחשאי, אם בקולי קולות ובחוצפה. בהכריזו "אלוהים יראה ללבב" הוא שולל את כל תשוקותיהם התחתונות והעליונות של החיים ותופש את האלוהים כאוייב החיים… הקדוש, שהוא לרצון האלוהים, הוא הסריס האידיאלי… במקום בו נפתחת "מלכות האלוהים", החיים הגיעו לקיצם.

הנה תנועת נוער נוספת שפעם פעם אימצה את האתוס המיני הנוצרי וגרסה שאסור אפילו לחשוב מחשבות לא "טהורות". שימו לב כיצד לשון החוק היא אשר מפרידה בין השומר לשומרת, נותנת מקום רק ללחיצת יד חברמנית.

ניטשה כאן מצביע על הבעייתיות האמיתית שבצווים מוסריים שבמקום לנתב תשוקות הם מתיימרים לגדוע אותן. הבעייתיות היא שמדובר בתנועה שהיא לא עם, אלא נגד החיים. נכון, הוא אומר, יש טיפשות בתשוקה, אבל מכאן להסיק שצריך למחוק אותן זו טיפשות בפני עצמה. זו טיפשות כי מערכת אתית כזאת היא מערכת ניהיליסטית בסופו של דבר, שפונה נגד החיים, נגד הכיוון הטבעי של הקיום, שרוצה להחזיר אותנו אל האפס, אל האין. בין החושקים בכך יש בלבול: את הקור והניקיון של הריק, של המוות, הם תופסים בטעות בתור טוהר.

כאשר אני מביא את ניטשה בכיתה אני כמובן מנסה להראות בעזרתו למה הפתרון של בן-פטורא לדילמה ההיא, למרות שלדעת תלמידים רבים הוא יפה וראוי להערכה, אינו פתרון טוב. הוא לא טוב כי במקום עם אדם חי ואדם מת נותרנו עם שתי גופות. הוא פתרון יפה, "אצילי", אבל הכיוון שהוא הולך אליו הוא מכוער. זה הכיוון של המוות, הכיוון הפונה הרחק מהחיים. וזה לא שאין שימוש חיובי באידיאלים נשגבים, חלילה. ובודאי ניתן לשזור מהם חבל נאה לטפס איתו מעלה, אל הרבדים היותר ראויים של החיים. אבל צריך להיזהר לא לתפוס אותו חזק מדי, ובעיקר לא להיתפס בחבל הזה. צריך להיזהר לא להפוך אותו לחבל תלייה.

כפי שמציין ניטשה, היחס אל המין בנצרות מתאפיין בכסל של הניסיון להכחיד את התשוקות: הלא הנוצרי האידיאלי (לפחות עד הרפורמציה) היה הנזיר, זה שמתמודד עם המיניות שלו על ידי הכחדתה. הרבה דברים למדה היהדות מאחותה הצעירה, אבל נראה שאת החרדה הלא בריאה ממין היא אהבה מכל לאמץ וללמוד. החרדים, והחסידים בעיקר (וחסידות גור בעיקר שבעיקר), כבר מזמן החליטו ללכת בדרכי הנצרות בכל הנוגע ליחס אל למין, כלומר פשוט אמצו את ההשקפה שמין זה דבר רע, ולכן עדיף כמה שפחות. כעת נראה שהסרוגים הולכים בעקבותיהם (וכמה אירוני שבני-עקיבא יוצאים כנגד הכיוון שהתווה ר' עקיבא, לפחות בברייתא שלעיל). לכן במקום להתמודד עם היצר, הם מעדיפים לקטוע אותו, או פשוט לא לתת לו שום מקום ושום לגיטימציה. במקום לטפל בשן הם עוקרים אותה, והאם נתפלא מאוחר יותר כשישארו ללא שיניים כלל?

על "אווטר" ו"יהודי טוב"

שני סרטים רציתי לראות החורף במיוחד, את "אווטר" ואת "יהודי טוב". את הראשון ראיתי מיד כשיצא בארץ, ואילו את השני רק לפני כמה ימים. שניהם דומים בעיני באופיים: מרנינים ויזואלית, ומפוספסים תיאולוגית. כלומר עם כל ממתקי העיניים שהם מעניקים לצופה, משניהם יצאתי עם הרגשה של החמצה, עם הרגשה שהיה יכול להיות יותר מעניין, יותר מורכב, יותר משפיע.

אתחיל דווקא ביהודי טוב (כלומר, A Serious Man), שעדיין טרי בי. אולי הסצנה המרכזית בו, שמהווה מיקרוקוסמוס ליקום שבו הסרט מתנהל, מתרחשת בכיתת הפיזיקה של הגיבור, כאשר באחת ההרצאות שלו (אולי זה מתרחש בחלום שלו – היו שם כמה וכמה חלומות, ולדעתי הצופה הממוצע התבלבל בין דמיון למציאות, שלא בכוונת מכוון של הבמאים) הוא מסביר לסטודנטים על ניסוי החתול של שרדינגר (או שמא היה זה עיקרון החוסר-ודאות של הייזנברג?) משהו כמו "אז אי אפשר אף פעם להבין מה קורה [בעולם], ולמרות זה אתם תיבחנו על זה".

זה אם כן הלייטמוטיף של הסרט, שאין בו דבר צפוי או ברור, שהיהודים בו מנסים כל הזמן להבין את אלוהים וכל הזמן ללא הצלחה, ושיום הדין, המתגלם בסרט פשוט כמוות, מוצב באופק כאיום תמידי. סרט שרוב הזמן הגיבור מוכה אבל מדי פעם נשכר, ושהפרבר השליו שבו כולם חיים נדמה בעצם לספינת מימן ענקית היורדת בשיוט איטי ובטוח לקראת התרסקות מפוארת. אלוהים, על פי הסרט, אינו קיים, או שקיים אבל לגמרי לא אכפת לו, ובני האנוש הם כנמלים המתרוצצות תחת מגפיו של גדוד חיילים הצועד אלי קרב.

אם הכוונה היתה רק להראות את מצוקת האדם ואילמות האלוהים (על רקע ארה"ב של שנות החמישים), יופי. הסרט באמת עשוי מצויין והשחקנים כולם מעולים. אבל היה חסר לי תחכום מסויים, מורכבות מסויימת, ריבוי-רבדים, אמביוולנטיות, משהו. משהו נוסף. משהו כזה היה למשל בסרט "ארץ קשוחה", וכתבתי על זה בתגובה לפוסט של דרור בורשטיין על הסרט. לא ראיתי משהו כזה ב"יהודי טוב".

ואווטר. כשהלכתי לראות אותו עדיין לא ידענו שהוא יהיה כזה להיט, וכתבתי עליו מימין תחת "שהספיקותי". הוא כבר נעלם במורד הארכיון, אז הנה מה שכתבתי אז, לפני כחודש וחצי:

במשפט אחד: האפקטים תלת-מימדיים להדהים, העלילה חד-מימדית להחריד. ובהרחבה: הסרט הזה מציג עולם חייזרי מרהיב ביופיו, אבל מבחינת התוכן הוא לוקה. העלילה מחלקת את הצדדים יפה יפה לטובים ורעים, שוחרי שלום ותאבי בצע, ובאופן מאוד ניו-אייג'י, רוחניים-הוליסטים-זורמים-אותנטיים וחומרניים-שכלתנים-לוחמים-מזוייפים. אנחנו, בני האדם, שכחנו מה חשוב בחיים ויודעים רק לחמוד ולהרוס, והם, החייזרים, חיים בסימביוזה מוחלטת עם סביבתם ובקשר אמיץ עם זרמי האנרגיה שבאדמה ובאוויר. אז יש מאבק, אבל אפילו הוא מוכרע בסופו של דבר בדרך שלנו, כלומר על ידי מלחמה. אין כאן שום תחכום מהבחינה הזאת, ולכן כאפוס מד"ב הסרט נופל בהרבה מ"מלחמת הכוכבים" למשל. אבל שוב, מבחינת העיצוב זו חוויה יפיפיה.

אוסיף כמה דברים שמפריעים לי במיוחד בסרט. אז לבד מהחלוקה הבינרית לבני אור ובני חושך, והעלילה השבלונית, וקלישאיות הדמויות ('התאגיד' פוגש את 'הפרא האציל'), וההתחנפות לאופנה "הירוקה", וגניבת הסיפור מ"פוקהונטס" של דיסני, וגניבת השם מהמיתולוגיה ההינדית ללא הצדקה מספקת, ובאמת כל העניין הזה שהמוח האנושי אמור לשלוט אצל המסתננים-לעורף-האויב שלנו על הגוף החייזרי, שמזכיר לי דואליזם אפלטוני-בואכה-נוצרי מבאס של נשמה ששולטת על גוף – לבד מכל זה יש כמה נקודות עקרוניות שמפריעות לי במיוחד:

ראשית, מראה החייזרים. הם לא נראים ככה:

מכאן

כי ככה נראים חייזרים שנקראים "Small Grays", שמבקרים בכדה"א וחוטפים אנשים כדי לעשות עליהם ניסויים (חודרניים אנאלית, לרוב). הם אפורים וקטנים, יותר חכמים מאיתנו, מתקשרים בטלפתיה, גופם מנוון ועיניהם גדולות ורואות הכל. בפנדורה אנחנו האפורים הקטנים, ולכן גופנו מנוון ועינינו גדולות (לפחות מטאפורית), ואילו החייזרים חייבים להיות ענקיים, כחולים, חזקים, גמישים ונמרצים. אנחנו "חכמים" יותר, אבל רק טכנולוגית, ולהם חוכמת אמת כמובן, החיבור עם הטבע ועם האלוהות (שהיא בעצם הטבע, שהוא בעצם אלוהי). מה הבעיה שלי עם זה? טוב, אין לי בעיה מיוחדת, חוץ מזה שזה, שוב, קלישאי וחסר דמיון.

מה שיש לי איתו בעיה גדולה היא אופן תפיסת הרוחניות בסרט. כי הרוחניות בסרט היא חומרית לחלוטין: את "האנרגיות" שזורמות באדמה ובאוויר של פנדורה ניתן ממש לראות; גם את האלוהות רואים, ואפילו נוגעים בה; וכמובן שעם כל צורות החיים, צמחים כבעלי חיים, ניתן להתחבר. לא במובן המטאפורי, אלא ממש להתחבר, בזכות אותה קוקיית פלאים שיש לנאווי מאחורי ראשם.

עכשיו תאמינו לי שאין לי שום בעיה עם אלוהות גשמית. פאר פרום איט. אבל יש כאן משהו לא הוגן: איך אפשר לצפות מאיתנו, בני האדם החשוכים והעיוורים, לראות את האור אם גדלנו, לעוונותינו, בעולם שבו לא רואים את האנרגיות בעיניים, לא נוגעים באלוהים בידיים ולא ניתן לתקשר עם חיות על ידי שירבוב זרבובית תקע מיוחדת לתוך כונכיית שקע הממתינה לה בערגה? יופי לנאווי שהם at one with nature, אבל אם הטבע שלנו היה נראה ונוהג ככה אולי גם אנחנו היינו מצליחים לא להרוס אותו. מה לעשות שכשאני רוצה לתקשר עם הכלבה שלי זה דורש ממני משהו קצת יותר מורכב מלנעוץ בה חדק בעל מחושים זוהרים?

אבל הבעיה היא אף יותר חמורה: בהגשמת הרוח הזאת יש משהו גס, נמוך, אלילי. שוב, לא בגלל שהרוח היא משהו נפרד מהחומר. חלילה. בגלל שהרוח היא לא משהו נפרד מהחומר. כי בפנדורה הרוח היא דבר מן הדברים, והאלוהות היא תופעה בין שאר התופעות. רואים את האנרגיה הקדושה זורמת כאמור, כורעים ברך בפני האלוהות המוארת. כלומר הקדושה נמצאת בפנדורה במקום מסויים, ובמקום אחר היא איננה, או נמצאת פחות. היא זורמת כאן וכאן וכאן, אבל לא בחלקים שמסביב לאיפה שהיא זורמת. היא קיימת במקום שבו האלוהות נמצאת, ופחות קיימת במקום אחר. והיא ודאי ודאי לא קיימת ולא זורמת בבני האדם שמגיעים לכוכב.

והאלוהות, הרי היא באמת בכל מקום, ולית אתר פנוי מני. היא בכל אטום של חומר והיא כל אטום של חומר. לכן ברגע שאת הקדושה ניתן לראות (ראבק, סיגורני וויבר אומרת שם שהיא יכולה למדוד ולכמת אותה), ניתן גם לא לראות אותה. וברגע שהאלוהות נמצאת במקום מסויים, היא חסרה בכל מקום אחר.

בכלל, ברגע שהרוח, שהאלוהות, היא תופעה, ברגע שאלו דברים שניתן להצביע לכיוונם, ברגע שהם חפצים, האם לא ברור שבו ברגע הם הופכים להיות אלילים? שהם הופכים להיות טליסמנים של עוצמה, מעין בובות וודו שניתן לחולל באמצעותן פלאים, אבל שלעולם לא יהיה ניתן לראות בהם או מהם ניסים? שהם יותר מכשירים של מאגיה מאשר פתחים של קדושה? ואכן כך בסופו של דבר משתמש גיבור הסרט באלוהות הפנדורית: כקבלן ביצוע, כחייל להשכיר. (ורק אומר שאין לי בעיה עקרונית עם אלילות, אך בזמן ובמקום המתאימים, ולא כמייצגת של האלוהות כולה.)

בעולם של "מלחמת הכוכבים" (לפני השטות של לוקס שאני מזכיר כאן) ה"כוח" היה פתוח לכל, טובים כרעים, והשאלה היתה מה אתה עושה איתו, אם אתה לוקח אותו לצד האפל או למואר, לאגו או לטוּב, וה"כוח" היה בכל מקום ומעבר לכל מקום. זו מטאפורה טובה לרוחניות.

אגב, את אותה טעות עשה ג'ורג' לוקס בראשון מסרטי ההמשך ל"מלחמת הכוכבים" האדיר, שם הוא פתאום הסביר ש"הכוח" זורם בבני אדם שיש להם יצורונים קטנים בדם, או משהו כזה. כלומר כדי להתחבר ל-Force צריך שיהיה בך חומר מסויים… זה וג'אר-ג'אר היו הדברים מהם סבלתי הכי באותו סרט אומלל.

ובחזרה לפנדורה: כל הגישה האלילית הזאת גורמת לגלישה מהירה לתוך אותה תפיסה דואליסטית בה בני האדם הם בני החושך, חסרי האלוהים, ובני פנדורה בני האור. כי מזמן שאלוהים הוא דבר ו"אנרגיות" הן תופעה יצירת מונופול על הקדושה היא רק עניין של זמן. כי יש כאלה שיש להם אותה ויש שאין להם. בני האדם הפולשים לפנדורה מנסים לבנות לעצמם מונופול על אותו מחצב יקר שממנו הם מקווים להתעשר, אבל החמדנים האמיתיים הם הנאווי. להם ורק להם יש חיבור אל הנשגב.

ומדהים: אפילו זה לא עוזר להם כדי לחשוב על פתרון אחר לקונפליקט עם בני החושך לבד ממלחמה, לבד מנצחון צבאי והגלייה! זהו? הלזה יגיעו יצורים שחוננו בחיבור טבעי לרוח הקודש? האם כך יתנהגו מי שחיים בהרמוניה מושלמת עם עולמם? זאת תורה וזה שכרה???

:: . ::

הפסקת אנקדוטה: כשהייתי קטן שמעתי יחד עם דודתי רחל זצ"ל את התקליט (ודוק: לא "האלבום") "מלחמת העולמות", ופחדתי מאוד שאכן בני מאדים יפלשו וינסו לכבוש אותנו. דודתי הרגיעה אותי כך: אין מה לדאוג, היא אמרה, כי אם החייזרים יהיו טיפשים מאיתנו, הרי שננצח אותם; ואם חכמים מאיתנו יהיו, הרי שידעו היטב שאין שום טעם במלחמה.

זה הרגיע אותי אז, אבל כשגדלתי הבנתי שיש עוד גורמים, לבד מחוכמה, שדוחפים יצורים תבוניים לשלום או למלחמה. הבנתי שכדי למנוע אלימות חשובה המודעות העצמית, והפתיחות, והכנות, והרצון להיטיב, והאהבה. אך לבני פנדורה יש את כל אלה, והם עדיין לא הצליחו לחשוב על פתרון טוב יותר מללכת מכות.

:: . ::

ומילה אחרונה על כך: דווקא בעובדה שבני פנדורה היו זקוקים לאדם, למנהיג אנושי, כדי להתמרד בהצלחה כנגד הפולשים, שאביעד קליינברג כתב עליה ב"ידיעות אחרונות" שהיא מופת לחשיבה קולוניאליסטית, ניתן אולי למצוא נקודת אור תסריטאית, והיא אותו הגיון קבלי גאוני שמתעקש שרק מחסד לא ניתן לברוא את העולם, או במילים אחרות שצריך גם רוע כדי לשרוד. הכחולים פשוט רוחניים מדי כדי לעמוד על שלהם בצורה רצינית, ורק האדם יכול להכניס בהם קצת רוח קרב, קצת רוע.

חבל שהמורכבות הזאת לא אפיינה את הסרט כמכלול, ושהטוב שבעולמות האפשריים שברא עבורנו ג'יימס קמרון הוא, כאמור, על כל תלת-מימדיותו, די שטחי.

ואולי רק כדאי שאומר: שני הסרטים שווים בהחלט צפייה בעיני, והם ודאי לא סרטים גרועים. הם אפילו יפיפיים. רק מפוספסים לדעתי. והערה אחרונה בהחלט: יש כבר דת ג'דיי. כמה זמן עוד נחכה עד שתקום דת נאווי?

:: . ::

מדינה שלמה בשאנטי – על הספר "לזרום נגד הזרם"

פני הספר

בשנת אלפיים, כשדלית שמחאי הגישה את הצעת המחקר שבסופו של דבר הפך לספר שלפנינו, ועדת הדוקטורט לא הבינה את מה בדיוק היא רוצה לחקור. האם בכלל יש "תחום" שנקרא "ניו-אייג'"? האם יש כאן "תופעה" ממשית? האם יש משהו לחקור לבד מכמה היפים מזדקנים ותצפיתני עב"מים? היתה זו תקופה רחוקה ותמימה, בה פסטיבלי השאנטי ההמוניים היו עדיין בחיתוליהם, הקבלה היתה מזוהה עם גברים מזוקנים יותר מאשר עם זמרות פופ והמילים "קריסטלים" ו"אנרגיות" היו תחומות לשיעורי כימיה ופיזיקה. אכן, אם עולם שכזה נשמע לנו מוזר הרי שללא ספק בין סיכומי העשור השונים נשכחה אחת התופעות המשמעויות של שנות האלפיים בישראל: כיבוש הקונצנזוס המקומי על ידי ההגיון הרוחני המבוזר, הא-היררכי והאירציונלי של הניו-אייג'.

למזלנו המחקר של שמחאי אושר, וכסוציולוגית נועזת (עם נטיות אנתרופולוגיות) היא יצאה אל השטח כדי לערוך "מחקר משתתף" בשני מוקדים חשובים של התופעה. ראשית הצטרפה שמחאי לצוות ההקמה של אחד מהפסטיבלים הרוחניים הגדולים שמתקיימים בארץ, ואת חוויותיה משם היא מכנסת בספר תחת הכותרת הפיקטיבית "פסטיבל אהבה". בנוסף לכך היא הסתפחה למשך מספר חודשים למערכת כתב העת "גופנפש", גם הוא פסודונים של מגזין ניו-אייג' מרכזי, וזכתה להיחשף לדרכי העבודה במקום.

שני אתרי המחקר האלה הקנו לשמחאי מבט על מסגרות המיועדות לציבורים גדולים ומגוונים (הן בפסטיבל והן במגזין נמצא מגוון גדול של תכנים ניו-אייג'יים) ובנוסף לכך גישה ישירה אל מי שמעורב ביצירתן של אותן מסגרות, ובכך אל ההכרעות המרכזיות העומדות על סדר יומו. הקבוצות המארגנות את הפסטיבל ומפעילות את כתב העת משמשות לשמחאי כמוקדים של אוונגרד בתוך תופעת הניו-אייג', ויחד עם זאת, וזה מה שמעניין במיוחד בקבוצות הללו, אלו קבוצות אליטה שאינן מעוניינות להיות אליטה, עילית שהיתה רוצה שכולם יהיו כמותה.

במצב הזה גלומה בעייתיות מיוחדת עבור אותן קבוצות. שמחאי למעשה תיעדה (כפי הנראה בצורה בלעדית) את שלבי התגבשותו של הניו-אייג' בישראל והמעבר ההדרגתי שלו אל הקונצנזוס, ובמחקר עצמו היא מדגישה את הדילמות שנובעות בין הנחקרים בדיוק כתוצאה מהתהליך הזה, כאשר הם נקרעים בין רצונם להפיץ את מעיינותיהם החוצה לבין רצונם לשמור על רוחניות "טהורה" ו"אותנטית" עד כמה שניתן. שתי התשוקות הללו מושכות כמובן לכיוונים מנוגדים: הפצת "התורה" לקהלים רחבים תתאפשר רק על ידי רידודה, או מכירתה לצד שעשועים שונים. מאידך שמירת טהרתה תחבל בתהליך התקבלותה בציבור, שלא שותף לפתיחות הרוחנית של מפיציה.

כאן אנחנו למעשה עומדים מול אחת הסתירות הפנימיות של הניו-אייג', שכן שמירת הידע הרוחני כאיזוטרי מונגדת במהותה לרוחו הדמוקרטית והא-היררכית של התופעה, ועומדת בסתירה ישירה לחזון שממנו היא מקבלת את שמה, קרי "עידן חדש" בו העולם כולו מאושר ומואר. הן אנשי "אהבה" והן מערכת "גופנפש" רואים בעבודתם שליחות שתכליתה הפצת השקפת העולם שלהם והנחלתה בלבבות ההמונים, ועל כן הם מוכנים לפשרות באשר למידת הדיוק שבמסר.

אך דרכי הגמשת העקרונות שונים בין הקבוצות. על פי שמחאי אנשי הפסטיבל מבחינים בינם לבין אורחיהם על פי יחסם לזרם המרכזי של התרבות הישראלית: המארגנים הם "פריקים", מתבדלים ומתנזרים מהמרכז, ואילו אורחיהם חברים בו. אנשי המגזין לעומת זאת רואים עצמם כחלק אינטגרלי מהמיינסטרים הישראלי, ומה שמבדיל אותם מקוראיהם הוא לדעתם מידת המחויבות שלהם לתרבות הרוחנית המטופחת מעל דפי כתב-העת.

בשל כך כדי להפיץ את השקפתם מנסים אנשי הפסטיבל להפוך אותה לפחות מוזרה, ואילו אנשי המגזין מנסים להפוך אותה לפחות עמוקה. ממחקרה של שמחאי ניכר שהתסכול בקרב מערכת "גופנפש" הוא רב, וניתן להבין שחלקם אף כועסים על הקוראים משום שאלו מחייבים אותם "לזייף". לאנשי "אהבה" סבלנות רבה יותר לאחרותם של האחרים, שכן הם ממילא מצפים מהם להיות אחרים.

אך לא רק ההבדל בין הנסיון לנרמל את המסר לבין הניסיון לרדד את המסר מביא לשוני בהתייחסות אל הקהל: אנשי "אהבה" נפגשים פנים אל פנים עם לקוחותיהם, והמפגש הזה עצמו נחשב עבורם כתרגול רוחני. עבורם הפשרות שהם מבצעים תוך כדי עבודתם נתפסות כקורבן ראוי, והמצוקה הזמנית ממותקת על ידי התגשמותו הזמנית של חזונם: קהל רב וגדול המשתתף במסגרת האלטרנטיבית שהם מקיימים. לאנשי "גופנפש" אין מפגש ישיר עם קוראיהם, ומשום כך קשה להם יותר לראות את פשרותיהם כמעשה של נתינה. יחד עם זאת הם דבקים במשימתם וחדורים תחושת שליחות.

קל מאוד ללעוג לרוחניות הניו-אייג', אולי בעיקר כי פעמים רבות יש בהחלט על מה ללעוג. אולם תהיה זו טעות לראות דימויים טלוויזיונים מגוחכים (מאורן זריף ועד אותו יוסף מ"האח הגדול") כמייצגים נאמנים של התופעה. שני סטריאוטיפים נפוצים על הניו-אייג' מזימה שמחאי במחקרה: ראשית, בניגוד לשמועות על האינדבידואליזם המוקצן של הרוחְניקים, היא מראה עד כמה הקהילתיות חשובה הן לאנשי "אהבה" והן למערכת "גופנפש". שתי הקבוצות פועלות במוצהר כדי להביא לשינוי חברתי, ולשתיהן חשובה גם הקבוצה הקטנה שלהם, על האינטימיות והתמיכה ההדדית ששוררות בה.

שנית, עצם ההתלבטות וההתחבטות בשתי הקבוצות באשר לדרכים השונות של הפצת השקפת עולמם, הרצון לשמור על גרעין מוצק של רוחניות "אותנטית" לדעתם, מראה עד כמה לוקחים חברי הקבוצות את דרכם הרוחנית ברצינות, וממילא עד כמה עבודתם לא נעשית אך ורק למען הרווח הכספי. השטחיות המזוהה כל כך עם הניו-אייג' היא מהם והלאה.

הספר הוא כאמור מחקר אתנוגרפי המתמקד ב"מפיצים" של העידן החדש ולא ב"צרכנים" שלו, שמהווים כיום חלקים לא מבוטלים של החברה הישראלית. בתחילת החיבור מביאה שמחאי כמה הסברים לתפוצתה הרחבה של תרבות הניו-אייג', וביניהם מונה את התרסקות סמכותן של הדתות הממוסדות ואת קריסתם של המטא-נרטיבים בחברה הפוסט-מודרנית, תהליכים שדוחפים כל אחד מכיוונו את הציבור לחיפוש מחודש אחר משמעות, וזאת במסגרות אלטרנטיביות.

שאלת תפוצתו הרחבה של הניו-אייג' היא שאלה שראויה למחקר שלם בפני עצמה, וממילא ספרה של שמחאי לא עוסק בה ישירות, אולם ראוי היה אולי להקדיש לה מעט יותר מקום. אין ספק שהניו-אייג' כיום הוא תופעה שבלתי אפשרי להתעלם ממנה, וממחקרים שונים שנעשו בעניין ניתן אף ללמוד שהיא רק בתחילתה כתופעה תרבותית רחבה. ניתן למעשה לומר שהניו-אייג' הוא הפן הדתי של תהליך חברתי רחב היקף העובר על החברה המערבית, שבמסגרתו מרכז הכובד ומוקד הסמכות של החיים עוברים מבחוץ פנימה: אם בעבר הגדרנו עצמנו על פי מערכת היחסים שלנו עם העולם (התפקיד החברתי שלי, המגבלות שמוטלות עלי), כיום נגדיר עצמנו על פי החוויה הפנימית שלנו (טוב לי, רע לי, מתאים לי, מפריע לי). בחינוך, באמנות, בפוליטיקה, במקומות העבודה – כמעט בכל תחום בחיים פחות חשובות לנו אמות מידה אובייקטיביות, ויותר משנה לנו אם "זה מרגיש לי נכון". הניו-אייג' הוא פשוט הביטוי הדתי של התהליך הזה.

המחקר של שמחאי מהווה למעשה את ספר העיון הראשון שמתפרסם על תרבות הניו-אייג' בישראל. ספרה החשוב תומן בחובו תובנות נוספות הנוגעות לתת-התרבות המגוונת הזו, אותה היא מנתחת בדיוק ובצורה מאירת עיניים. מכיוון שלא נראה שדהרתו של הניו-אייג' אל לב הקונצנזוס הולכת להיפסק, אין אלא לקדם את הספר בברכה, ולשאת עיניים למחקרים נוספים בנושא. ניתן להניח שזוהי רק תחילתו של עידן חדש באקדמיה.

[פורסם בשינויים קלים אתמול במוסף "ספרים" של "הארץ". והנה ראיון קצר עם דלית שמחאי על ספרה]