מיד אתייחס לדברים מסויימים שאמר מטצינגר בראיון שערכתי עמו, אך תחילה שזפו עיניכם בכמה ציטוטים מהיוגה וסישטהא (Yoga Vasishta), טקסט הינדי קלאסי (ומשובח – אגב, תורגם לעברית), שנכתב כנראה בשכבות בין המאה החמישית למאה השלוש-עשרה. בטקסט מלמד החכם ושישטה את האל ראמה(1) על הדרך להארה:

הו כסיל, כאשר אתה ההכרה האינסופית, למה תבכה? זה קיים בכל מקום ובכל זמן. כאשר תבין את זה, תהפוך לכוליות. אתה לא קיים. הגוף לא קיים. רק ההכרה האינסופית האחת קיימת ובקיום ההומוגני הזה מושגים מגוונים כגון "אני" ו"אתה" מקבלים מראית של קיום.

הו מיינד, כאשר אתה חדל, כל הסגולות הטובות והנאצלות פורחות. יש שלווה וטוהר של הלב. […] כאשר החשכה של הבוּרוּת מתפוגגת, האור הפנימי זורח ובוהק. […] ידיעת-העצמי עולה, וההתפקחות אל האמת שמה סוף לתפיסת העולם-אשלייה.

אני לא חושב "אני הגוף", גם כשאני נתון בעבודה פיזית, מכיוון שאני יודע שהעולם-כפי-שהוא-נראה הוא אשלייתי […] "זהו עושר", "זהו הגוף", "זוהי אומה" – כל אלה הם מושגים, הו ראמה. דע שכל זה הינו חלום ארוך, או אשלייה רבת-זמן, או חלום-בהקיץ, או תקוות-שווא. כאשר, בעזרת האל או העצמי, תבוא להתעוררות, אתה תראה את כל זה בברור. אני ציינתי שנולדתי מתוך הכרתו של הבורא: בדיוק כך העולם נולד בתוך ההכרה שלי כרעיון. למעשה, אפילו הבורא הוא רעיון בהכרה הקוסמית; גם העולם-כפי-שהוא-נראה הוא רעיון בהכרה.

שימו לב למוטיב החוזר ונשנה של העולם כאשלייה (וכאשלייה שבתוך ההכרה). אלה קטעים שליקטתי מהטקסט ברפרוף של רבע שעה. כמוהם ניתן למצוא עשרות בטקסט הזה, ואלפים רבים בתולדות המיסטיקה המזרחית (וגם במערב יש כמה כוכבים).

—

בסופו של הראיון עם תומס מטצינגר הגענו אל נושא שכפי שכתבתי, מטצינגר מתייחס אליו "בצורה מצומצמת", וזאת מפני שזהו עניין נדיר, ולכן תיאורטי מאוד, וגם מפני שזה עניין "רוחני", ומטצינגר לא מעוניין להדביק לתיאוריה שלו ניחוח ניו-אייג'י. המדובר בכל עניין ההארה, או "המודעות המערכתית" כלשונו. בהתייחסו לכך, הוא אומר:

אם התיאוריה שלי נכונה, והמעבר ממודל מערכתי כללי לתחושה של 'עצמי' הוא בגלל השקיפות של המנגנון המנטלי, הרי שאני חייב להניח הנחה אמפירית, שאם אצל אדם כלשהו יהפוך אותו מנגנון לעכור, כלומר הוא יראה את כל מודל העצמיות כייצוג, הרי שהוא יראה את עצמו כפי שאנחנו רואים מחשבות, [כלומר לא כחפץ אלא כמעין חזיון פנימי – ת.פ.]. במקרה כזה העצמי שלו יעלם. […] למערכת עדיין יהיה מודל של עצמיות [אבל לא 'עצמי' – ת.פ.], אבל הכל יראה לה כחלום אחד גדול בהקיץ, בו הכל הוא לכאורה 'תמונה'

זאת לדעתי פסקה מאוד מאוד מעניינת. היא מסבירה מה מתרחש בהארה, אבל היא מסבירה יותר מכך: יש כאן בעצם הסבר, אולי בלי שמטצינגר כלל התכוון לכך, שמלמד אותנו למה מוארים למיניהם מדווחים שכל העולם הוא חלום או אשלייה – פשוט: הם מצליחים לראות את עצמם, ואת העולם כולו, כיצוג בלבד. כל השקיפות של המערכות המנטליות שלהם נעלמה, והם ניצבים מול עולם שלם שנתפס כפי שאנחנו תופסים מחשבות – כלומר כיצירי-נפש, ולא כחפצים "שם בחוץ". במילים אחרות, העולם כולו מאבד את האובייקטיביות שלו ועובר סובייקטיפיקציה.(2)

ומה זה אומר? זה אומר, או יכול לומר, שאין כאן שום עניין אונטולוגי (כלומר אותו מואר לא מגלה משהו על העולם), אלא אפיסטמולוגי (הוא מגלה משהו על ההכרה שלו). במילים אחרות, אם נשתמש בתיאוריה של מטצינגר כדי להסביר את הנאמר בטקסטים המיסטיים הללו, הרי שנבין שהמואר בעצם לא מגלה ש"כל העולם הוא אשלייה", אלא פשוט ש"ניתן לתפוס את העולם כיצוג בלבד".

מכאן שבעצם התהליך שבו אדם "מגיע להארה" הוא לא תהליך הגילוי שלו של "המציאות המוחלטת", אלא תהליך שבו הוא עורך מניפולציות על התודעה של עצמו, עד לנקודה שבה הוא תופס את כל מושאיה – כמושאיה. כלומר המואר מצליח לראות את כל מה שקורה בתוך התודעה שלו כמה שקורה בתוך התודעה שלו, ולא כמה שקורה בעולם. הוא רואה יצוגים של המציאות כפי שהם, כיצוגים של המציאות(3), או רואה קלטי חושים כקלטי חושים – ולא כדברים "בעולם". כי העולם כולו נתפס כצף בתוך ההכרה שלו.

במצב כזה ברור שהעולם כולו, כולל הוא עצמו, יראה לו כמו סרט, או חלום, או אשלייה. הוא רואה את כל העולם כמו שאנחנו רואים את המחשבות שלנו, כלומר, שוב, לא כדברים ממשיים, אלא כישויות "סובייקטיביות", "שלנו", "פנימיות", שעולות בתוך ההכרה. וכך אכן מוארים שונים מדווחים: העולם כולו כאילו צף להם בתוך ההכרה. ולכן רק ההכרה נתפסת כאמיתית, והיא זוכה לשמות כמו "האחד", "ברהמן", "דהרמקאיה", "רחם-בודהה", "ריקות", "אין-סוף" או "אלוהים".(4)

—

אבל גם כך, יש שתי שאלות שצריך לתהות עליהן. ראשית, מוארים למיניהם(5) מדווחים גם שהמצב שבו הם נמצאים מרגיש להם אמיתי יותר מהמצב בו היו קודם. מה פירוש? לכולנו, כל הזמן, יש הערכה מסויימת לגבי עד כמה המציאות שסביבנו היא אמיתית. לרוב אנחנו חושבים שהעולם אמיתי, אבל לפעמים יש לנו ספק, למשל כאשר מתרחשים דברים מאוד מאוד יוצאי דופן, או לחילופין, מאורעות טראומטים מאוד (אז אנחנו "מתנתקים" כאמצעי הגנה). גם כשאנחנו שיכורים או מסוממים הדברים נראים מעט שונה, אבל אנחנו לא חושבים שהעולם השתנה, אלא ברור לנו שהחושים מתעתעים בנו, כלומר ש"זאת לא האמת". מצד שני, כשאנחנו מתעוררים מחלום אנחנו מרגישים שמה שעברנו, מה שהיה, עד כמה שהרגיש אמיתי לפנים, היה "רק חלום", ואילו עכשיו אנחנו במציאות – עכשיו זאת "האמת".

לגבי זה מעניינת מאוד היא העובדה הבאה: ידוע ממחקרים שאנשים שחוו חוויות רוחניות למניהן בדרך כלל תפסו את החוויות האלה כאמתיות יותר מהמציאות היומיומית שלהם, כלומר הם הרגישו מעין הרגשת "התעוררות מחלום" ביחס למציאות הרגילה. כלומר לא רק בזמן החוויה המיסטית, אלא גם אחריה, היא נתפסת אצל רבים כזמן שבו הם תפסו את העולם בצורה יותר אמיתית (ולכן פעמים רבות גם חוויות רוחניות זמניות משפיעות מאוד על המשך חייו של החווה).

אם אכן אין אני, כלומר מדובר רק במודל ולא ישות בעלת מהות נבדלת כפי שבדרך כלל אנחנו תופסים אותו, הרי שאכן, כאשר מבינים את זה, חווים חוויה שהיא, מבחינה אמפירית גרידא, אמיתית יותר. אז ראשית, זה מעניין, ונחמד, שהחווייה תואמת את הממצאים האמפירים – האם יש לנו במוח "מד-אמת" שמצליח לזהות את קרבתנו אליה? ושנית, זה בכל זאת נותן איזשהו מניע לעשות את המסע להארה, כלומר, למי שלחיות מתוך מודעות לאמת לגבי עצמו חשובה לו (מסורת "דע את עצמך" וכו').

אבל זה הרבה הרבה מעבר לזה. כי אנחנו גם יודעים, מתוך עדויות של מני מוארים, שלא רק הרגשה של התעוררות מחלום אל האמת יש, אלא גם הרגשה של חופש, ו/או של שלמות, ומדי פעם יש כאלה שאפילו מעידים על אהבה שופעת ו/או הרגשה שהכל טוב. וזה לדעתי פלא גדול גדול – כי למה שההכרה באני כמודל ולא כישות תביא לנו הרגשות כאלה? למה שלא נרגיש רק מעין תפלות, ואולי שעמום, ונרגיש (כמו כשאנחנו מתעוררים מחלום, או "יוצאים" לרגע מצפייה בסרט שנבלענו בתוכו) שהכל די סתמי וחסר משמעות? שוב: למה שההתפכחות מתוך תפיסת האני כישות ותפיסתו כמודל תעשה לנו טוב? למה שלא תהיה עניין סתמי? או למה שהיא לא תכניס אותנו לדיכאון? למה לגלות את האמת לגבי עצמנו זה דבר חיובי מבחינה חוויתית?

לדעתי הדבר הזה יכול לתת לנו רמז שיש קשר בין האמת לטוב. וזה חתיכת פלא עצום. אין לזה שום הכרח לוגי, וזה לא "הגיוני" יותר מאשר אם זה לא היה ככה. זה אפיון מפתיע ומפליא על המציאות שלנו, על החיים ועל הקיום, והרשו לי להרהיב עוז ולומר: זהו בשבילי אלוהים. העובדה שהאמת היא טובה, שהכי אמיתי הוא גם הכי טוב, רומזת לי שהמציאות, בבסיסה, במהותה, באמיתותה, טובה. וזו לדעתי המשמעות הגרעינית ביותר של המילה "אלוהים".(6)

——

(1) ניתן לראות כאן את התפיסה המזרחית, על פיה א) האלים הם חלק מהעולם, ולא מחוץ לו, כלומר אין אלוהים שברא את העולם וניצב מעליו ב) מי שיודע את האמת עליון על מי שאינו יודע, גם אם הראשון אדם והשני אל.

(2) מצב כזה של סוליפסיזם מדאיג רק מי שחושב שעדיין יש שם "מישהו" שחושב שכל העולם הוא "שלו". אבל אין, שהרי עם העולם גם העצמי איבד את האובייקטיביות שלו. אותו אדם ממילא לא מרגיש הבדל בינו לבין העולם.

(3) זה לא ממש נכון לומר, גם כי אני לא חושב שההכרה שלנו "מייצגת" עבורנו את המציאות (זה נושא גדול, אבל כך הולך ומתברר במדעי הקוגניציה של ימינו), וגם כי אותו מואר הרי לא חושב שיש מציאות מחוץ ליצוג. מה שהוא רואה הוא הכל, ולא רק חזיון.

(4) יש כאן עדיין שאריות של דואליזם: כאילו ההכרה שונה מהעולם שצף בתוכה. יש שחושבים שזו האמת המטאפיזית, אבל לדעתי זה יכול להיות בסך הכל שלב אמצעי בדרך לגילוי שהכל אחד, כלומר שההכרה לא שונה ממה שהיא קולטת.

(5) תסלחו לי על הביטוי המעט וולגרי הזה : ) ועוד: לשם העניין והקיצור אני לא נכנס לשאלת מי הוא מואר ומהי בדיוק הארה. ודאי שכל מני מסורות, אפילו בתוך ההינדואיזם והבודהיזם, מכריזות על כל מני מצבים כמצב האולטימטיבי, ולא כולם עולים בקנה אחד עם המודל שמוצג כאן, על פיו הארה היא הכרת מודל העצמיות שלנו כפי שהוא. כאן אתייחס למתאימים למודל זה, שאני מקבל אותו בגדול, והדוגמאות שאביא לעדויותיהם של מוארים מתייחסות כולם אליו.

(6) למי שלא מעוניין לקבל את הטענה שלי, הרי טענה נגדית: "לא תומר, טיפשון שכמוך (אתה כזה טמבל לפעמים, בחיי). זה לא 'אלוהים' או כל ישות מטאפיזית אחרת. אני אסביר לך: פשוט, כאשר אנחנו מתפקחים מהאשלייה שהאני הוא מהות ומבינים שהוא רק מודל, משתחררת בגוף הרבה מאוד אנרגיה, שהיתה כלואה בגלל התפיסה האשלייתית הזאת (איך? לא חשוב כרגע לצורך הטיעון שלי). האנרגיה הזאת עושה הרגשה טובה, ויש אנשים שמפרשים את זה בתור 'אהבה' או כל שטות אחרת. זה הכל ותו לא, הבנת? עניין ביולוגי-נוירולוגי-פסיכולוגי גרידא, שלא אומר דבר על המציאות אלא רק על המבנה הגופני-נפשי שלנו. ושאני לא אשמע שוב את המילה 'אלוהים' בבלוג הזה."

[אגב, בזמנו נתתי את הלינק הזה, אבל הנה הוא שוב: קובץ ובו תקציר הספר של מטצינגר]

1) שלשום פורסם בניו-יורק טיימס מאמר פובליציסטי של דיויד ברוקס, שקולע לדעתי הרוחנית בדיוק. ברוקס כותב על כך שבעוד שהמדע ככלל מהווה סכנה לכל דת פונדמנטליסטית, הרי שמה שמדעי המוח וההכרה המודרנים מגלים הוא דווקא את המימד הנשגב שבחוויה האנושית. הוא מספר על אנדרו ניוברג (שגם אני כתבתי עליו כאן) שהצליח לזהות "חווית טרנסאדנטליות" במוח, חוויות אותן המוח גם מזהה כאמיתיות יותר מהחוויה היומיומית; הוא מספר על ההכרה של המחקר בכך שאנחנו איננו ישויות קבועות אלא תלויי נסיבות ויחסי-גומלין תמידיים (יענו, אין אני כמהות יציבה); על כך שכנראה יש בנו חוש לחוויות של קדושה; ועל כך שעל פי כל אלה אלוהים מזוהה בצורה המדויקת ביותר על ידי הכוליות הבלתי-נתפסת של החיים כולם. "בדרכים מפתיעות," הוא כותב, "המדע והמיסטיקה משלבים ידיים ותומכים אחד בשני". מה שיוצא מזה, כותב ברוקס, הוא בעצם "בודהיזם טבעי".

אני מסכים בשמחה. ואם יש משהו שמאיר את העתיד בשבילי הן ההתפתחויות הללו, שלמרות שלא (לא, לא) תופסות את כל מורכבותה של החוויה הדתית לסוגיה, בשבילי הן מצביעות על מהותה. עקב בצד אגודל, המדע מצליח לומר בשפה אמפירית את מה שהמיסטיקנים, אם מפשיטים מהם את המטאפיזיקה והתיאולוגיה, אמרו כבר מזמן. זה חשוב, מפני ששפתו של המדע היא במידה רבה אוניברסלית, מובנת לכל מי שמוכן להתבונן בעולם בצורה רציונלית, ומאפשרת רב-שיח בין תרבויות שונות. אבל האם נכון להפשיט מאיתנו כל מטאפיזיקה ותיאולוגיה? זאת שאלה טובה. לדעתי ממש לא – בתנאי שלא ניקח את המטאפיזיקה והתיאולוגיה שלנו כאמת מוחלטת. מה שהמדע מאפשר לנו הוא לראות את הבסיס האמפירי שעליו אנחנו בונים את הדת האידיוסינקרטית שלנו. עם הידע שהבסיס הזה משותף לכולנו אפשר לצאת ולקשט אותו במסורות הפרטיות שלנו, תוך שאנחנו לא לוקחים אותן יותר מדי ברצינות. (ובסופו של דבר כמובן, גם את ממצאי המדע אין לקחת יותר מדי ברצינות.)

למי שקורא כאן כבר זמן מה אולי זכור שהבטחתי לכתוב על ספר חשוב של תומס מטצינגר, מחוקרי התודעה הגדולים בעולם. ובכן, ראיינתי אותו, על הספר ועל דברים אחרים, ואני כבר שלושה חודשים מחפש אכסנייה לראיון המעולה הזה, בו הוא אומר דברים דומים לאלה שפורסמו בניו-יורק טיימס. זה נושא חשוב ורלוונטי מאוד לדעתי, אבל אני פשוט לא מוצא לו במה. אז או שלא כתבתי טוב, או שהעורכים חושבים שזה לא מעניין את קוראיהם. ואל דאגה: ברגע שאתייאש אביא את הדברים לכאן.

2) בקובץ ה- pdf הבא תוכלו למצוא את המאמר Trading in the Enlightenment for the New-age של Catherine Liu (מתוך The Common Review), והכוונה כמובן היא ל"נאורות", לא ל"הארה". ליו מותחת ביקורת מלומדת על רוח ה"הכל הולך" של הניו-אייג', מבכה את חוסר הביקורתיות של ההמונים וחוששת לעתיד הדמוקרטיה במצב שכזה. היא מזהירה גם מפני חדירת הלכי הרוח הללו לאקדמיה. מאמר רציני שכתוב היטב.

3) אפי פז שלח אלי לינק לבלוג שנראה חביב ביותר: הוא מציע קבצי טורנט להורדה של כל מני סרטים רוחניים. בבקשה.

4) הטיים בקצרה על כנס היוגה הבינלאומי במייסור. 

5) מאמר מגזין של הניו-יורק טיימס על לואיס היי, מאושיות ראשית הניו-אייג' (הדבילי) האמריקאי.

6) סוזן סלקמור בהספד יפה לד"ר אלברט הופמן, מגלה הל.ס.ד.

7) ראיון חביב עם קן וילבר. דת, מדע, אינטגרלי, שמינטגרלי. והנה וילבר בקטע נאה שפורסם בבלוגו, בו הוא קורא לנו להבין שההכרה אינה בתוכנו, אלא אנחנו בתוכה.

8) תלמידי אנדרו כהן (אולי לרגל ביקורו בארץ) העלו שתי שיחות ארוכות שלו לרשת. בשיחות שוטח כהן את התיאולוגיה האבולוציונית שלו. אני ממליץ על השיחה השנייה, שנדמה לי שהיא קצת פחות פשטנית. וכן, בהזדמנות אנסה לכתוב משהו עליו.

9) חשוב לי להביא את הדברים הללו לכאן: סיפור התאבדותה של מיתר שרף, בתה של אשה ששקועה בהזיות רוחניות.

10) Faith Fighter הוא משחק מחשב מבדר ביותר, בו עלינו לגלם ישות שמימית מסויימת (אלוהים, ישו, הבודהה, גנש, מוחמד או בודאי (לא יודע מי זה אמור להיות)) ולהחטיף מכות רצח לכל הישויות השמימיות האחרות. מי שמנצח את כולם עולה לשלב באחרון בו הוא מתמודד מול… טוב, זאת הפתעה. לכל דמות יש כוחות מיוחדים והמשחק כולו מבדר וטוב להוצאת אגרסיות רוחניות. כל התמונות ברשימה הזאת משם.

11) עוד לא ראיתי אותו, אבל התפרסם ראיון קצרצר איתי בגליון האחרון של "חיים אחרים". אני תוקף את כל השיגעון האפוקליפטי/משיחי של 2012.

12) אחרון חביב: למטיף אמריקאי נוצרי יש מה לומר על הביטוי התנ"כי "משתין בקיר".

"חוויתי במדיטציה עונג שהוא כמו מאה אורגזמות בבת אחת. בקושי הצלחתי להחזיק את עצמי. מדדו את גלי המוח שלי באותו זמן וגילו שהם דומים לאלו של חולה אפילפסיה." – לאמה אולה נידהל

כן, זה די ברור: לאמה אולה נידהל הוא הלאמה הכי מגניב שתפגשו. למעשה הוא כל כך מגניב עד שהוא נוטה להיות מאגניב, וזה קצת מעיק. יושב לפניך אדם בן 66, חסון, חתיך, שרירי, אופנוע, בנג'י, צניחה-חופשית, לבוש ג'ינס וטי-שירט (לא, לא קר לו), יורה את מילותיו על קהל, מרסס אותו בתורת הבודהה. למי ששומע אותו אין שום ספק שאין לו שום ספק שהוא צודק, שהוא יודע מה טוב בשבילו ומה טוב בשביל העולם ובעיקר מה טוב בשבילנו: נידאל הוא דרשן נוצרי עם טקסט בודהיסטי, ומראהו והמבטא הדני שבפיו הופכים אותו למעין שווארצנגר של הדהרמה – הוא כל כך מלא חמלה עד שהוא חייב לדחוף אותה בכוח אל תוך אוזנינו. The Compassionizer.

אבל הוא שופע כריזמה, וההרצאה שלו (מוצ"ש שעבר במוזיאון טיקוטין בחיפה) היא קונצרט. נידאל קופץ אסוציאטיבית מנושא לנושא, מצטט סוטרה, מחקר מדעי, כותרת עיתון, חוזר לאמרותיו של הבודהה, ולא שוכח תוך כדי גם ללכלך קצת על האיסלאם. כן, בזה הוא מפורסם: הוא חושב שהדת המוסלמית היא סכנה גדולה לעולם והוא לא מסתיר את זה. אולי הוא אפילו עושה מאמץ לא להסתיר את זה: זה תמיד נכנס איכשהו, גם כשהוא מדבר על נושאים אחרים. הנה:

בטיבט היו כל כך הרבה בעיות. הפוליטיקה כמו שדה מוקשים. החברה שם היתה ימי ביניימית, כמו האיסלאם היום. מערכת החינוך היתה אליטיסטית, השיטה הפוליטית היתה פיאודלית. אנחנו לא רוצים את כל זה. אנחנו כן רוצים את אותם אנשים שישבו שנים בהרים ושמרו את המורשת הבודהיסטית שהיתה בהודו לפני שהאיסלאם החריב אותה.

נידאל נגוע בשטחיות דמגוגית, בעיקר בכל הנוגע לדתות המערביות ולמדע. מאידך מרענן לשמוע בודהיסט שלא מרגיש מחוייב להכנס לקלישאת "המואר" שמדבר בלחש ושכל תנועותיו מודעות עד כדי שיתוק. על רדידותו בנושאים אחרים הוא מפצה בבהירות וברהיטות שבהן הוא מעביר את מהותה של תורת הבודהה:

מכיוון שאנחנו חיים בעולם בו אנחנו לא מקבלים את כל מה שאנחנו רוצים או נמנעים מכל מה שאנחנו לא רוצים, אנחנו שואלים את עצמנו למה. הדתות המונותאיסטיות מציגות תמונה דואליסטית בה האל הטוב ניצב מול השטן. זה טוב לדרמה. זה יוצר אומנות נפלאה. קיטוב משמעותי בתרבות, מתח. אבל זה די מזיק לפילוסופיה ולמחשבה בהירה. כי משהו רע לגמרי לא יכול להתקיים. הוא היה הורס את עצמו, כי מה שאנחנו מוציאים מאיתנו אנחנו מקבלים חזרה.

אז למה אנשים סובלים? לא בגלל השטן. בגלל טיפשות. בוּרוּת. ואיזה סוג של בורות? בנוגע לטבע המיינד. זה הגורם לכל הסבל בעולם. חוסר היכולת של המיינד להבין שהסובייקט, האובייקט והפעולה הם צדדים שונים של אותו דבר.

מהי הבעיה? הבעיה היא שמה שמתבונן דרך העניים שלנו חושב "אני", ומה שאנחנו רואים הופך ל"אתה" או "העולם". זו אשלייה והיא סיבת הצרות שלנו. זה נכון וברור שהגוף, הרגשות וכמות הכסף שלנו שונים. על זה אין ויכוח. אבל כל אלה גם משתנים כל הזמן. אפילו הגוף שלנו הוא אוסף של מולקולות שמשתנה כל רגע. וכמובן שהמחשבות והרגשות שלנו משתנות כל שנייה. בוודאי אצל מי שלא עושה מדיטציה, שאצלו זה ממש דיסנילנד.

הדבר היחיד שמתמיד הוא החלל שמאפשר את כל הדברים, והמודעות שמכירה בהם. זה זהה אצל כולנו. הראי זהה, התמונות שבו והאבק עליו שונים. עומק האוקיינוס זהה, הגלים שונים.

המחשבה "אני" היא אשלייה ואיננה מבוססת בשום דבר קונקרטי. כל אחד מאיתנו הוא הכרה עירומה, פתוחה יותר או פחות. ההבנה שזה נכון היא שחרור. האשלייה שיש "אני" מביאה כעס, קנאה, חמדנות וגאווה.

את הדברים שלו מטיח נידאל בקהל כמו מכונת יריה. הוא מרביץ בקהל דהרמה ללא רחם, מצטט את הבודהה במהירות האור וניכר שהמתרגם לעברית נדרש למאמץ רב כדי לעמוד בקצב שלו. אחרי נגיעה בבודהיזם הוא ממשיך בתיאור סכמאטי של דתות העולם. הנה מדעי הדתות על פי לאמה אולה נידאל:

כולנו מכירים את הדתות המונותאיסטיות שהכריחו אנשים להתגייס לשורותיהן. ואנחנו גם רואים מה קורה איתן היום: היהודים עם פרסי הנובל, הנוצרים עם פעולות הצדקה החברתית, והמוסלמים… עם מה שהם עושים. הדתות המזרחיות לא חושבות שכולם צריכים לחשוב כמוהן. הן חושבות שאם אנשים אוכלים דברים שונים ולובשים דברים שונים אז הגיוני שהם גם יחשבו דברים שונים על העולם ועל החיים. הבודהיזם חושב שלשכנע אדם להאמין במה שלא מתאים לו הוא טיפשות.

בכלל, הבודהיזם לא רוצה שתאמינו בדבר. המטרה שלו היא לא שתעבדו את האלוהים אלא שתשפרו את עצמכם ותעשו את עצמכם מושלמים. בדתות המערביות יש אנשים שמאמינים באלוהים, והם אף פעם לא הופכים לאל שהם עובדים. בדתות המזרח אנשים מתנסים בדרך הרוחנית ובסופו של דבר כן הופכים לאידיאל שלהם. כולנו זהים לבודהה, רק שלא מדטנו מספיק. ההינדואיזם הוא אולי 60% דת של התנסות, הטאואיזם יותר, והבודהיזם הוא 100% דת של התנסות.

זה פשוט לא נכון, ויעידו מאות מיליוני מדליקי-קטורת ועובדי-צלמים בודהיסטים, אבל מבחינה עקרונית יש בדבריו אמת. מכאן צולל הלאמה לעומקי האזוטריקה של הבודהיזם הטיבטי:

היוגים ההינדים, שרוצים לפתח כוח רצון, עובדים על הצ'אקרות והנקודה העליונה שלהם היא ארבע אצבעות מאחורי קו השיער. הבודהיסטים מעוניינים לחוות את התודעה כאור בהיר בן אל-מוות, והמדיטציה שלנו היא על הנקודה העליונה בקודקוד, שמונה אצבעות אחרי קו השיער, ומשם במורד הגוף עד 4 אצבעות מתחת לטבור, דרך חמשת מרכזי האנרגיה של הגוף, שמהם יוצאים שבעים ושתיים אלף רצועות אנרגיה.

נידאל מספר שעל ידי מנטרות אפשר לשנות ולנתב את אותן אנרגיות. הוא טוען למשל, שאם תאמרו "פֵּיי" פעם אחת תגרשו מחשבות מיותרות, ואם תאמרו את ההברה הזאת כמה פעמים רצוף תיפטרו מנוירוזות. מכאן הוא עובר לקוסמולוגיה הטיבטית:

העולם כולו הוא חלום קולקטיבי: התשוקה יוצרת את כל מה שחם, הכעס את כל מה שרטוב, הקנאה את כל מה שזז.

טוב, אני מתאר לעצמי שיש אנשים שמאמינים בזה. הבעיה היא שהלאמה הנכבד מתעקש שדבריו הוכחו מדעית. הוא אומר למשל:

על פי הבודהיזם מושב ההכרה הוא בלב, וזה הוכח מדעית היום מפני שתועדו מקרים רבים של אנשים שהושתל להם לב והם שינו בעקבות זאת את אישיותם.

באמת? מישהו שמע על זה? אבל נידאל ממשיך בשיעור המדע, ועובר להרצות בלהט על פיזיקה מודרנית. בלבי לחשתי, don't go there man!, ואכן באשר יגורתי בא: הלאמה אולי מבין הרבה באוזוטריקה טיבטית, אבל כמה עובדות בסיסיות בפיזיקה עוד יש לו ללמוד. לתשומת לבו: זה לא נכון שהמדע הראה שהאטומים מורכבים מריק, והקביעה שרק עכשיו אנחנו קולטים את האור של המפץ הגדול שגויה בכל כך הרבה רמות שאין לי שום כוח (או מקום) להיכנס לזה. לא נורא, נחזור לדבורים על בודהיזם ודתות אחרות:

הבודהיזם מתחיל עם אחריות עצומה. אם אנחנו חושבים שמישהו אחר אחראי לסבל שלנו (הממשלה, האלוהים, אבא ואמא), אז יש הרבה דתות שאנחנו יכולים להאמין בהן. אבל בבודהיזם אנחנו מובילים את חיינו בעצמנו למען כולם. כי אנחנו יצרנו את המצב שבו אנחנו נמצאים ואנחנו נצא ממנו בעצמנו.

משה נתן עשר דיברות שכולם היו חייבים לקיים, אבל הבודהה, שמתייחס אל התלמידים שלו כמו אל מבוגרים, נתן עשר עצות. העצות הללו קשורות למעשי הגוף, הדיבור והתודעה. עם הגוף שלנו מציע הבודהה שנגן על אחרים ולא נהרוג אותם, שניתן להם את מה שהם צריכים ולא נגנוב מהם. נקודה נוספת בה מדריך אותנו הבודהה היא שימוש מודע בגוף כדי לגרום לבני זוגנו לאושר. נכון שבבודהיזם יש נזירים, אבל השלב הגבוה ביותר כולל יחסי מין שבהם הנקבה היא חלל ריק והזכר הוא עונג עילאי, וזה שיאו של הבודהיזם!

הייתי מציע שיספר את זה להוד נזירותו הדלאי לאמה. אבל לאמה אולה נידאל לא ממש מתרגש ממעמדו של הדלאי לאמה. הוא חולק עליו במחלוקת הקרמפה הידועה, ויש לי הרגשה שהוא לא יהסס לומר שהאסכולה שלו, הקגיו, עמוקה מזו של ראש הבודהיזם הטיבטי, הגלוג.

אבל שלא יהיה ספק: לאמה אולה הוא אדם מרשים. הוא דיבר נון-סטופ במשך שלוש שעות, הסביר בבהירות לא שכיחה את עקרונות היסוד של הבודהיזם, הרצה ברצף ובמהירות, וזאת תוך כדי שהוא כל הזמן מחייך וקורץ למכרים בקהל. בקיצור, הבנאדם היי בנטורל. אני, בכל אופן, יצאתי מהאולם טעון בעזוז.

מילה אחרונה על האירוע: הערב כולו אורגן בצורה מעוררת הערכה, החל מן האולם המפואר ועד למיקרופוני ה"מדונה" שהוצמדו ללאמה ולמתרגמו. האולם היה מלא מפה לפה, וחלק גדול מהקהל היה עולים ישנים ממדינות ברה"מ לשעבר. גם בעמותה שארגנה את ביקורו של נידאל בארץ, דרך היהלום, מספרים מרשימים של דוברי רוסית, ונראה לי שמישהו חייב לבדוק פעם את תפקידם המכריע של העולים הללו, שבאים מתרבות שהעיסוק בנסתר היה תמיד מקובל בה, על סצנת הניו-אייג' המקומית – לבד מהבודהיזם הטיבטי, הם מהווים גם חלק לא מבוטל בדור החדש של תנועת הרה קרישנה, ואין צורך לומר ש"בני ברוך" לא היתה קמה ללא תרומתם. מעולה לעולה רוחנו עולה?

[עלה באנרג'י. הנה דוגמית מכבוד הלאמה: סרטון בו אולה נידאל מסביר על מדיטציה]

בתהליך התפתחותן של דתות, כבהתפתחותו של כל דבר אחר, יותר ממהלך הצמיחה הרציף מעניינות נקודות השבר. כפי שכתבתי (לפני שני פוסטים), השבר הראשון התרחש בבודהיזם כנראה מאה שנה אחרי מותו של הבודהה. אני אומר כנראה, משום שיש לנו להסתמך רק על עדיות הכתבים הבודהיסטים עצמם – רק הם התעניינו במחלוקות הפנימיות שהתרחשו בתוך הזרם הדתי הצעיר שלהם. 

כמעט כל אותם מקורות מסכימים ביניהם שהפיצול הראשון בסנגהה היה בין אסכולת ה- Mahasmghika ("אנשי הקהילה הגדולה") וה- Sthaviras ("הזקנים"). הבעיה היא שהמקורות כנראה מאחרים את אותו שבר מתוך אינטרסים אידיוסינקרטים, ומתוך אותם אינטרסים גם מביאים גרסאות שונות, שמצדיקות כל אחת את הצד שלהם בסכסוך.

אני חושב שהכי מעניינת גרסה אחת למאורעות, מקובלת למדי במחקר, שקובעת את המועד לפיצול בועידה הכלל-בודהיסטית השניה. זו נערכה כמאה שנה אחרי הראשונה (שהיתה מיד אחרי מותו של הבודהה, כלומר סביב 400 לפנה"ס), והועלו בה כמה נושאים שאיתגרו את הדוגמה, הן העקרונית והן ההלכתית, שנקבעה בועידה הראשונה. חמשה נושאים מעוררי מחלוקת הועלו שם על ידי נזיר בשם מהאדווה, וערערו על מעמדו המושלם לכאורה של ה"ארהט" (כינוי למי שהגיע לנירוונה). "חמש הנקודות" של מהאדווה הן:

1)       ייתכן שארהטים יתפתו על ידי שדים לפלוט זרע [כלומר: יחלמו חלומות כחולים]
2)       ייתכן שארהט אינו יודע הכל [הכוונה היא לעניינים שאינם בתחום הדהרמה, כגון באיזה שביל כדאי ללכת ביער, או מה שמו של צמח מסויים]
3)       ייתכן שארהט יחוש ספק [נראה לי שכאן המדובר דווקא באשר לתובנות שלו]
4)       ייתכן שארהט יודרך על ידי אחר [או, באופן רחב יותר, לא יכול היה להגיע לנירוונה בכוחות עצמו בלבד]
5)       אפשרי להיכנס אל "הדרך" כתוצאה משמיעת מילים [ראו להלן]

הנקודה העסיסית ביותר היא כמובן הראשונה. הכוונה, כאמור, היא לחלימת חלומות כחולים, ומסתבר שעל פי המסורת הבודהיסטית הקדומה היו אלה שדות, או אלות, שפיתו את הנזירים החסודים בשנתם והביאו אותם לכדי עבירה [במאמר מוסגר אציין שגם בקבלה וגם במיסטיקה הנוצרית פליטת הזרע לבטלה קשורה לשדים ולכוחות השחור. בקבלה כל נושא האוננות התנפח למימדים מגוחכים (קראו את היומן של ר' חיים ויטאל ותגלו עמודים על גבי עמודים של דיונים על קרי) ופליטת הזרע של הגברים היהודיים הפכה לשאיפה המרכזית של הסטרא אחרא, הקליפות ומני לִילִיות; גם ב-.Malleus Maleficarum הידוע לשימצה (שנכתב במאה ה- 15 על ידי שני חברים במסדר הדומיניקני) שדים ושדות הם שמפתים אותנו לפלוט זרע לצרכיהם הם/ן].

יחד עם שלוש הנקודות העוקבות ברור שהכיוון של מהאדווה הוא צמצום אופיו האלוהי של הארהט והפיכתו לאדם. למרות שבאותו זמן מוקדם עדיין לדבר על "מהאיאנה" כזרם של השקפת עולם בודהיסטית, הנקודות של מהאדווה מזכירים את הקונספציה היותר אנושית של ההארה על פי המהאיאנה. בשביל המהאיאנה בסופו של דבר הנירוונה איננה נפרדת מהמציאות היומיומית, היא לא מימד אחר שאליו משוגר הארהט ברגע ההארה, אלא בעומק הדברים אין כל הפרדה בינה ובין העולם הזה על כל פגמיו וצעריו. ואם הנירוונה עצמה היא סמסארה, ממילא אין צורך שהארהט יהיה מעין יצור על אנושי.

התרוואדה מעלה את הארהט, ובעיקר את סידהרתה גאוטמה הבודהה ההיסטורי, לדרגה של אלוהים עלי אדמות, כל יודע ובעל כוחות על-טבעיים. מתוך נאמנות לקו שהטווה הבודהה, התרוואדה בדרך כלל מסרבת לדבר מטאפיזיקה, ומשאירה את הדהרמה עם שתי רגליים על הקרקע. בניגוד לה, המהאיאנה מפליגה למחוזות מטאפיסיים נשגבים, והיא מרבה לדבר על הנירוונה כאיזה מימד מוחלט שמעל לזמן ולמקום (אם כי, פרדוקסלית, בסופו של דבר אינו נפרד מהם כאמור). אבל למהאיאנה אין יומרות כאלה בקשר לבודהה האדם – הוא יכול להישאר אנושי. בקיצור, נוצר כאן מצב מעניין, בו משום שלמהאיאנה לא איכפת לדבר מטאפיזיקה, היא דווקא יכולה להשאיר את הבודהה אנושי, ואילו התרוואדה, חסרת המימדים האלוהיים, חייבת להפוך את הבודהה האיש לאלוהי. כך או כך, הגעגוע האנושי לשלמות חייב להיות מסופק.

הבעיה היא ששלמות עלי אדמות היא בלתי אפשרית. Bhikkhu Sujato, נזיר ומלומד בודהיסטי שכותב על הפיצול של הסנגהה בספר מעניין שהעלה לרשת, מספר שם שהוא מבין היטב איך יכולות שאלות באשר למושלמותו של הארהט לעלות – למעשה זה בלתי נמנע:

In my experience, it is common that when monks live close to a great teacher, they will usually believe he is an arahant, and inevitably questions arise as to conduct. Some random examples that I have heard in my time as a monk: Can an arahant smoke? Can an arahant walk into the hall patting a dog and forget to wipe his feet? Can an arahant cry during a Dhamma talk? Can an arahant announce his attainment – on TV? Can an arahant suffer from Alzheimer’s? Can an arahant express support for a prime ministerial candidate who turns out to be grossly corrupt? And not least – can an arahant have wet dreams?

הנקודה החמישית של מהאדווה מזכירה גם היא הלך רוח מהאיאני, מכיוון אחר: מרובים הם סיפורי הזן בהם אנשים פשוטים מתעוררים כתוצאה משמיעת דבריו של איזה זן-מאסטר. בסוטרות העתיקות גם כן מוזכרות סיטואציות דומות, בהן הבודהה אומר את מילותיו ונזירים סביבו "זוכים לעין האמת" ומצליחים לתפוס אינטואיטיבית וקיומית (ולא רק אינטלקטואלית) את מה שהוא אומר. העניין הוא שאז מדובר תמיד, כאמור, בנזירים, וייתכן שמוקד הויכוח היה האם אדם פשוט, שלא תרגל מדיטציה מימיו, וודאי שלא הגיע לרמות הריכוז העמוקות מאוד שהגיעו אז נזירים בודהיסטים על ידי מדיטצייה, יכול "להכנס אל הדרך" על ידי שמיעת מילים בלבד (לא מדובר דווקא בכניסה לנירוונה, אלא בתפיסה אינטואיטיבית של אמת כלשהי הנוגעת לעניין. למשל: כל התופעות הן זמניות, או ריקות ממהות עצמית). גם זאת התפתחות חשובה, שלמעשה מבטאת את ההבנה שאין הכרח בכל תרגול פורמלי כדי לראות את האמת.

 

[אני רוצה לציין שמעולם לא למדתי את ההיסטוריה של הבודהיזם בצורה מסודרת, ומכיוון שאני יודע שיש כמה חוקרי בודהיזם מדופלמים שקוראים את הבלוג הזה, אני מזמין אותם לתקן טעויות שלי, אם ישנן]

לא ברור מתי הבודהה חי. המסורת הבודהיסטית, מתוך אינטרס ברור, מעוניינת להקדים את חייו ככל היותר: היפנים מתארכים את מותו ל- 949 לפנה"ס, הטיבטים ל- 881. הניסיון לעשות ממנו חכם קדמון הביאו אפילו לקביעה שהוא חי בכלל באלף השלישי לפנה"ס. אחרי דיונים רבים גם בתוך עולם המחקר ההיסטורי, הקונצנזוס בקרב מרבית ההיסטוריונים העוסקים בנושא כיום הוא שהבודהה הלך לעולמו כנראה סביב שנת 400 לפנה"ס, פלוס-מינוס עשרים-שלושים שנה.

הבודהה ("הער", "זה שהתעורר") מת כשהיה בערך בן שמונים (כנראה כתוצאה מאכילת בשר חזיר מקולקל), אחרי שלימד קרוב לחמישים שנה, מאז זכה לנירוונה בגיל 35. הוא ייסד תורה מהפכנית: הבודהה טען שכל התופעות הן חסרות מהות עצמית, ומכאן שאין דבר במציאות שאנחנו יכולים לתפוס אותו כעצמי שלנו, כך שכל רעיון שיש לנו לגבי מי ומה אנחנו הוא טעות. בכך יצא חוצץ כנגד האמונה ההינדית הרווחת, כאילו בקרבנו, וזו גם זהותנו האמיתית, נשמה נצחית (אטמן), שעל פי חלק מהזרמים ההינדים גם זהה לכוליות עצמה (ברהמן). הבודהה חולל עוד שתי מהפכות עיקריות: ראשית, כמו אפיקורוס, הוא קבע שלאלים השונים או לפולחניהם אין כל תפקיד משמעותי בחייו של האדם. שנית, הוא ביצע מהפכה בטכניקה המדיטטיבית שהיתה נהוגה בהודו, והביא לעולם את הויפאסנה – המדיטציה בה המרגל מנסה לא לסגת ולהתנתק מהעולם, אלא להגביר את המודעות והחיבור שלו אליו.

גם מבחינת צורת הלימוד הציג הבודהה מהפכה: הוא סירב לדבר על ענייני מטאפיזיקה, וכבן לעם ההודי הפלספן, זה בטח לא היה לו קל. אבל הבודהה קבע מלכתחילה שהוא מלמד דרך של שחרור, ולא תיאוריה על מבנה הקוסמוס. הוא לא הסכים לענות על שאלות תיאורטיות, ואף את הנירוונה הגדיר (כמעט תמיד) באופן שלילי: ככיבוי התשוקות וכסוף הסבל, ולא התייחס למימדים החיוביים של אותו מצב קיומי.

אבל היו גם דברים בהם הבודהה היה שמרן ככל בני זמנו: הוא חשב שנשים רק מפריעות לתרגול הרוחני, ושהחיים הרגילים באופן כללי לא מהווים רקע תומך למסע אל הנירוונה, ולכן הקים מסדר נזירים, שפרשו מהעולם וקיבצו נדבות לפרנסתם. רק מאוחר יותר, אחרי הפצרות רבות, הסכים שגם נשים יצטרפו למסדר הבודהיסטי, וניבא שמשום כך בתוך חמש מאות שנה הדהרמה, התורה שלו, תכחד. 

אבל הדהרמה לא נכחדה: תוך כמאתיים שנה התפצל הבודהיזם לכעשרים זרמים שונים (ואולי דווקא לזה התכוון הבודהה?). המחלוקות בין הזרמים סבבו סביב עניינים מעשיים כמו גם עקרוניים, ואחת הראשונות שבהן, כמאה שנה אחרי מותו של הבודהה, נגעה כנראה לשאלה רבת המשקל והחשיבות: האם יתכן שהמואר (ה"ארהט") יחלום חלום כחול ויפלוט זרע בשנתו (בעצם הרי מדובר כאן בשאלה עמוקה שמתעסקים בה עד היום: האם המואר הוא מושלם, או האם כלל ייתכן אדם מושלם). הדיון על כך הוביל לפיצול בסנגהה (הקהילה הבודהיסטית) בין בעלי העמדה הסובלנית יותר שחשבו שהדבר ייתכן, לבין השמרנים שחשבו שלא. מחלוקות נוספות, ובעיקר הבדלים בהשקפת העולם הכללית, הובילו לכך שכיום ניתן לסווג את הבוזהיזם לשתי אסכולות עיקריות: התרוואדה, והמהאיאנה.

התרוואדה

תחת אשוקה, המלך הבודהיסט הגדול מהמאה השלישית לפנה"ס, התפשט הבודהיזם על כל הודו, אולם הוא עתיד היה להיכחד תוך כמה מאות שנים אל מול האיסלאם הכובש וההינדואיזם שעלה בכוחות מחודשים (בראשם תנועות הטנטרה והבהקטי). מזל שאשוקה הצליח, עוד בימי חייו, לשלוח שליחים שהביאו את בשורת הבודהיזם לכל אסיה, וכך הפכו אותו לדת עולמית. שליח אחד אף הגיע עד לאנטיוכוס השני שמלך בסוריה, אבל, לצערנו הרב כמובן, לא הצליח לשכנעו להפוך לבודהיסט.

הבודהיזם התרוואדי התפשט מהודו אל סרי-לאנקה, בורמה, תאילנד, לאוס, קמבודיה ובמידה רבה גם לויאטנם (וגם לאינדונזיה, שם האיסלאם הכחיד אותו). משמעות השם תרוואדה הוא "תורת הזקנים", ומכאן ברור שהתרוואדים מתיימרים להיות מי ששימר את מילותיו המקוריות של הבודהה, ללא תוספות או דילולים. הם רואים עצמם ממשיכיהם של של אותם שמרנים שפרשו כמאה שנה אחרי מותו של הבודהה מאלו שקידמו מושג גמיש יותר של הארה.

אכן, התרוואדה לרוב מציגה בודהיזם שמרן וקשוח: בארצות הבודהיזם התרוואדי הנזירוּת מייצגת את האידיאל הבודהיסטי והאמצעי העיקרי לגאולה. בעלי-הבית יכולים לצבור קארמה טובה על ידי תרומות לנזירים, אבל עד למאה העשרים לא היה להם מגע ממשי עם דרך השחרור הבודהיסטית, שכוללת לבד מהוראות מוסריות רבות, גם קריאה בטקסטים וכמובן מדיטציה. קורסי הויפאסנה שמוצעים היום הם חידוש של המאה השערים, ובזכותם יכולים לא רק מערביים רבים, אלא גם מקומיים בארצות הללו, לתרגל מדיטציה שכנראה קרובה למדי לטכניקה המדיטטיבית שלימד הבודהה עצמו.

המהאיאנה

המהאיאנה היא צורת הבודהיזם שהתפשטה לסין, קוראה, יפן, טיבט וויאטנם. זרמי המהאיאנה רבים ומגוונים, אבל משותפת לכולם היא השאיפה להארתם המלאה של כל היצורים החיים באשר הם (גם אם זו מדוללת בצורתה, נדחית בזמנה או אף כמעט ואינה מודגשת). למרות שלא ברור אם זו היתה כוונתה מתחילתה, ברור שהצורה הסופית שקיבלה המהאיאנה היתה של דת עממית, הפתוחה הרבה יותר מהתרבאדה לצרכיהם של ההמונים. לכך כמובן יתרונות וחסרונות, שכן צרכיהם של ההמונים אינם תמיד נעלים במיוחד (וראו בודהיזם Pure Land להלן).

המהאיאנה הציגה במרכזה אידיאל שהיה מוכר לפניה אבל שלא זכה למעמד רציני: הבודהיסאטווה. הרעיון היה שאל לו לבודהיסט לדאוג לישועתו הפרטית ותו לא, אלא לסיע בידי כל היצורים כולם להעפיל אל חופי הנירוונה. למעשה מדובר במהפכה של ממש: בתוך חברה שראתה בגלגול נשמות עונש שיש לעשות הכל כדי לחמוק ממנו, הציגה המהאיאנה רעיון על פיו דווקא יש להימנע משחרור סופי ומוחלט, ולהמשיך ולהתגלגל כדי לעזור בכך לכל היצורים החיים להגיע לשחרורם. פירושו של דבר הוא שאידיאל הבודהיסאטווה העלה את החמלה למעמד שווה לזה של החכמה בהיררכיה הבודהיסטית, ונטע זרעים של חיוב וממשות בהתיחסות הבודהיסטית אל העולם.

זן

מהו זן? עץ הברוש שבחצר כמובן. וחוץ מזה הוא זרם של בודהיזם שהתפתח בסין. כבר במאה השניה לספירה היו בסין בודהיסטים, ועד המאה השישית הדהרמה כבר קנתה אחיזה בכל חלקי סין, ואף עברה מיבוא (של טקסטים ומנהגים) ליצוא (ליפן וקוריאה). ההתנגדות הקונפוצינית לבודהיזם דעכה, ורבים מהדאואיסטים גילו בו רעיונות מוכרים. אכן, בקיצור אפשר לומר שזן-בודהיזם הוא פרי הזיווג המוצלח בין המהאיאנה שהגיעה מהודו, לדאואיזם שחיכה לה בסין.

אבל מהו זן? זן הוא דרך של שחרור, ובכך מבדיל עצמו מקטגוריות מערביות מוכרות כמו אידיאולוגיה, דת או פילוסופיה. הוא דומה אם כן ליוגה ההודית (במקורה), אבל הסינים, בעלי האופי הפרגמטי מאוד, דאגו לגזור בצורה יפה מסביב למהות השאיפה לחירות ולתת לכל הנספחים התיאולוגים לנשור ממנה והלאה. מייסד הזן, על פי המסורת, הוא בודהידהרמה, שהגיע לסין סביב 500 לספירה, והסיפור על המפגש שלו עם קיסר ליאנג (מחוז בסין) דאז יכול להעביר את המסר המרכזי של דרכו:

כאשר הקיסר ווּ תיאר באוזניו את כל המקדשים שבנה לכבוד הבודהה, את כל כתבי הקודש שדאג שיועתקו ואת כל התרומות שנתן לעניים, ושאל כמה קארמה טובה הוא הרוויח מכך, ענה לו בודהידהרמה: "שום קארמה טובה כלל". הקיסר הנדהם שאל: "מהו, אם כן, העקרון המרכזי של התורה הקדושה"? ובודהידהרמה ענה: "זה ריק, ואין דבר שהוא קדוש". "מי אתה, אם כך, שתעמוד מולנו?" שאל הקיסר, ובודהידהרמה ענה: "אני לא יודע".

בודהיזם טיבטי

אי שם מאחורי פסגות ההימלאיה, ברמה הטיבטית המבודדת, התפתח הסוג המוזר היותר של בודהיזם. רק במאה השמינית הכה הבודהיזם שורשים בטיבט, אבל מאז נשמר שם בקנאות, וכלל שילוב של למדנות ומדיטציה, כמו גם מיזוג חריף של הדת והפוליטיקה. ההתפתחות המאוחרת של הבודהיזם בטיבט חשובה, שכן הבודהיזם שהגיע אליה היה רווי השפעות של פילוסופיית הטנטרה שהתעוררה בהודו במאה השישית. כמו כן, בשלב זה פגש הבודהיזם בטיבט מערך די מסועף של מנהגים פגאנים.

הבודהיזם הטיבטי, אם כן, הוא תערובת ססגונית של מהאיאנה, וָג'ריאנה (טנטרה) ואלילות טיבטית שורשית. הוא מלא בטקסים צבעוניים ואמונות תפלות, ומסודר בהיררכיה קשוחה ושמרנית של מסדרי נזירים ששולטים הן על הרוח והן על החומר. עם כיבושה האלים של טיבט על ידי סין בשנות החמישים, יצא סוף סוף הבודהיזם הטיבטי מעבר להימלאיה, ומצא אהדה רבה בקרב מחפשים רוחניים מערביים.

Pure Land

למרות שנוהגים להתעלם ממנו, אי אפשר שלא להזכיר בודהיזם מסוג Pure Land, שהוא ונגזרותיו הם בסופו של דבר אחת הצורות הכי פופולריות, אם לא הפופלרית ביותר, של המהאיאנה בודהיזם. בקצרה, הרעיון הוא שאמיטאבה (Amitābha), בודהה רב עוצמה, חסד וחמלה, יושב לו אי שם ב"ארץ טהורה" אותה ברא בכוחותיו העל-טבעיים, ומזמין את כל מי שרוצה להיוולד אצלו בגלגולו הבא פשוט מאוד לומר "נָאמוֹ אמיטאבה" ("הלל לאמיטבה") שלוש פעמים רצוף. זה הכל.

כשניוולד באותו מימד טהור, ותחת הדרכה צמודה מאמיטאבה, כבר נגיע בקלות להארה, מכיוון שאמיטאבה כל כך טוב אלינו, אנחנו אוהבים אותו, ומשום כך קוראים את הסוטרות המספרות עליו, מדליקים לפני פסלו נרות וקטורת, ובאופן כללי עובדים את דמותו. וכך נראה הרבה מהבודהיזם במזרח כיום. בהצלחה.

 

[גרסה קצת שונה עלתה באנרג'י. אני מתכוון לכתוב איזה פוסטון ולהתמקד באותו הפיצול ראשוני של הבודהיזם]