1. אתר שנראה מרשים ובו שיחות דהרמה רבות של מורים שונים מהמערב, חינם להורדה ולשמיעה.

2. שתי כתבות על האיואסקה (Ayahuasca), סם ההזיות המשמש בטקסים שמאניים ולצורך השגת תובנות רוחניות. אחת מהשבוע מה- אל-איי טיימס, ואחת קצת יותר ישנה מנשיונל גאוגרפיק.

3. מאמר מעולה מה'ניו-יורקר' על שבט שעל גדות האמזונס שמדבר בשפה שיש בה רק הווה, ואינו מוכן לקבל כל חידושים טכנולוגים ותרבותיים מאחרים, כי כל מי שלא מדבר בשפה שלו הוא "ראש עקום". השפה של השבט (ומקביל אליה, כמובן, תפיסת המציאות שלו) מאתגרים את מה שאנחנו יודעים על המוח האנושי, ובעיקר את התיאוריה הבלשנית של נועם חומסקי. שוב: מעולה.

4. הנה דיון בין דניאל דנט, הפילוסוף המפורסם וחוקר התודעה והאבולוציה – והאתאיסט המושבע, ודינש ד'סוזה, שמרן קתולי ממוצא הודי (ראבק, אין דבר יותר עצוב מהודי נוצרי), שהתקיים לפני כשלושה חודשים. דנט מציג את נלעגותה של הדת בעשר דקות הראשונות בחן רב: הוא מבקש "פשוט" ללמד את כל הילדים בבתי הספר על כל הדתות, ובכך כמובן להראות את הסתירות ביניהן, ולהעלות את עובדת היותן יצירות אנושיות. ד'סוזה לעניות דעתי מציג מופע מביך של חוסר ידע וחוסר קוהרנטיות לוגית, ומצליח להכניס לדנט רק אחרי איזה שעה של דיונים. הלינק הוא לבלוג בו הדיון מוצג, ומה שטוב שם שאם מתחילים לראות את קטעי הוידאו ביו-טיוב, הם עוקבים אחד אחרי השני, טריק שאני לא יודע איך נעשה.

5. והנה מיטצ'ל כהן, סגן העורך של מגזין דיסנט, מכניס את האתאיזם החדש לקונטקסט אינטלקטואלי ותקופתי בראיון מעניין. הנה ציטוט חביב מדבריו (אבל כנסו ללינק לחומר מעמיק יותר):

There have been struggles over education in some states because of religious activists who want “creation science” taught rather than Darwin. Polls show an unusual number of Americans actually believe in some ideas like that, although I have yet to hear anyone in the Bush administration suggest that “Biblical science” —say, the principles of physics implied by Joshua’s successful command of the sun to stand still in the Bible—should be the basis of a missile defense system. (And I will admit that the Bush administration itself raises interesting questions about the idea of evolution).

6. אתר מבדר ביותר של "זן-ג'ודאיזם" המציג את הדרך הרוחנית של היהודי שמבקש להיות כאן ועכשיו, אבל שסוחב על גבו את זכר יציאת מצריים. הנה דוגמאות:.

Be here now.
Be someplace else later.
Is that so complicated?

Drink tea and nourish life.
With the first sip… joy.
With the second… satisfaction.
With the third, peace.
With the fourth, a danish.

Wherever you go, there you are.
Your luggage is another story.

If there is no self,
whose arthritis is this?

Accept misfortune as a blessing.
Do not wish for perfect health
or a life without problems.
What would you talk about?

There is no escaping karma
In a previous life, you never called,
you never wrote, you never visited.
And whose fault was that

Zen is not easy.
It takes effort to attain nothingness.
And then what do you have?

The Tao does not speak.
The Tao does not blame.
The Tao does not take sides.
The Tao has no expectations.
The Tao demands nothing of others.
The Tao is not Jewish.

Breathe in. Breathe out.
Breathe in. Breathe out.
Forget this and attaining Enlightenment
will be the least of your problems.

To Find the Buddha, look within.
Deep inside you are ten thousand flowers.
Each flower blossoms ten thousand times.
Each blossom has ten thousand petals.
You might want to see a specialist.

To practice Zen and the art of Jewish
motorcycle maintenance, do the following:
get rid of the motorcycle.
What were you thinking?

Be aware of your body.
Be aware of your perceptions.
Keep in mind that not every physical  sensation is a symptom of a terminal illness.

The Buddha taught that one should practice loving
kindness to all sentient beings. Still, would it kill you
to find a nice sentient being who happens to be Jewish?

Though only your skin, sinews, and bones remain,
though your blood and flesh dry up and wither away, yet
shall you meditate and not stir
until you have attained full Enlightenment.
But, first, a little nosh.

7. אתמול מת המהארישי מהש יוגי, אחד המורים הרוחניים המפורסמים והמשפיעים של המאה העשרים. למי שפספס (ואני בטוח שכולם פיספסו – בכל זאת, ערוץ אחד), דיברתי עליו עם קרן נויבך ב"היום בחדשות" על תקן "חוקר ניו-אייג' ומדעי הדתות". מי שרוצה לראות, הקליקו כאן ועיברו לדקה 50 וקצת. וגם היום דיברתי עליו קצת עם רשת ב' ורדיו 99 – מצטער, לא הקליטו… [עדכון: אין מה להקליק, הקטע הוחלף]
 
8. ולסיום, סטיבן קולבר (Stephen Colbert) על דת ומדע:

Reality has a well known liberal bias.
And who can you depend on to kowtow
to reality like it's the only game in town?
Scientists. They do it religiously. With their
fanatical devotion, scientists are no better
then cult members – only difference is
that they put their blind faith in empirical
observation instead of in a drifter who
marries 14-year-olds and declares
himself the reincarnation of Ramses II.

אילו היה לניו-אייג' אפיפיור שמו היה דיפאק צ'ופרה, אבל אין לו (בכל זאת, זה הניו-אייג'), ולכן צ'ופרה מסתפק בלהיות מגה-סלב רוחני, סופר-גורו להמונים ופופוליזטור רב-מכר של רעיונות חצי-אפויים (לפעמים, אגב, לרעיונות חצי אפויים יש ערך רוחני רב – ע"ע מָצות). בין הרצאה על מודעות לציבור הרחב ובין סדנה על "מנהיגות רוחנית" למנהלים בכירים וקאוצ'ריהם הוא נאות (בנדיבות רבה, יש לציין) להיפגש עם חברי "הסלון האינטגרלי" שמארגנת האשה המופלאה ורבת-הפעלים כרמל ויסמן.

אחרי שקצת ליכלכתי עליו לפני פחות מחודש, החלטתי להגיע ולפגוש פנים אל פנים את האיש והאגדה, לתהות על קנקנו הרוחני ולראות הכצעקתה. המפגש נערך במרכזם המפואר של קבוצת Enlightennext בארץ (כלומר, תלמידיו של אנדרו כהן), וצ'ופרה נכנס, בזמן הנקבע מראש, מלווה באשתו. הוא התיישב על כסא במעגל הגדול שהוכן, ואחרי דברי הקדמה קצרים מפי כרמל פתח את הבמה לשאלות.

ואנשים שאלו, אבל זה לא כל כך משנה מה, כי צ'ופרה עבר די מהר ל- speech mode, והחל להפגיז את הקהל בדברים שבוודאי חזר עליהם כבר אי אילו אלפי פעמים. הוא עבר מנושא לנושא במהירות, מונה בעיקר רשימות של דברים כגון "מה המדע יודע ולא יודע היום", "מהי הצלחה" וכיוצא באלו עניינים שברומו של עולם הניו-אייג'.

הוא התחיל בכך שקבע שהדבר האינטגרלי היחיד באמת היא ההכרה עצמה, הכוללת כל ומשפיעה על הכל. משום שהטבע, כך אמר, ברמה הבסיסית ביותר הוא חוסר-המשכיות, ואנחנו אלו שמתרגמים, בעזרת המערכת החושית שלנו, חוסר המשכיות להמשכיות – כמו תמונות בסרט שהופכות לתנועה על המסך. אז זו ההכרה שלנו – לא המוח, ההכרה, הדגיש צ'ופרה – שמתרגמת את הזרמים החשמליים והגלים השונים לכדי מה שאנחנו מכנים "מציאות". שהרי, הוא אמר, תנועות האלקטרונים בטבע הן חסרות צבע או צליל, חסרות רגש או ריח. זו ההכרה שלנו שמעבדת עבורנו את כל הנתונים המשעממים שהיא קולטת ויוצרת מהם תמונה עשירה ומעניינת.

אבל משום כך, הוא הדגיש, החוויה שאני "כאן" והעולם "שם" היא לא נכונה: העולם קיים בתוך ההכרה שלי. אתם, הוא פנה אל הקהל, קיימים בתוך ההכרה שלי ואני קיים בתוך ההכרה שלכם! מה שיאמרו לכם מדענים, הוא קבע, הוא שברמה הכי עמוקה של המציאות ישנם רק "גלים של אפשרויות", וזו ההכרה שלנו שיוצרת מהם מציאות.

וכך זה המשיך: צ'ופרה דיבר על סימולטניות, כלומר על ההתקדמות הלא-ליניארית של היקום, בה דברים רבים מתרחשים במקביל (הוא טרח גם לקרוא לזה Non Local Convolution), על מצב החוסר-ודאות שמאפיין את הרמות הבסיסיות של החומר, על קפיצות קוונטיות של אפשרויות ועל "אפקט הצופה", כלומר ההכרח של חלקיקי החומר להכריע מה ואיפה הם ברגע שאנחנו מביטים לעברם.

בקיצור, בצורה נינוחה, בשפה רהוטה, בצורה נגישה וללא כל סימן של יוהרה, הגיש לנו צ'ופרה סלט עסיסי של עקרונות קוונטים מקוצצים ברוטב רוחני (בכלל, זה לא מדהים איך הקוונטים נכנסים היום לכל חור? נדמה כאילו ללא קוונטים אין ניו-אייג', וקשה להבין איך ערכו אנשים מסעות רוחניים שלמים לפני שהגילויים על מכאניקת הקוונטים התפרסמו!). על פי הידע המדעי המאוד צנוע שלי, הדברים של צ'ופרה לא היו מדוייקים, או מנוסחים בצורה רצינית. מצד שני, אולי לא הוגן לדרוש דיוק יתר בהרצאה כללית של פחות משעה. מצד שלישי, צ'ופרה ידוע כבר זמן רב כמי שפרשנותו לגילויים המדעיים של המאה העשרים היא, איך לומר, יצירתית.

הלאה הפיזיקה, הביאו מטאפיזיקה

החלק היותר מעניין מבחינתי התחיל לאחר שכרמל שאלה את הדוקטור איך הוא תופס את הרוע בעולם. צ'ופרה פתח ואמר שהוא לא חושב שיש לראות ברוע אויב, ושהוא אחרי הכל "ההשלכה של הצל הקולקטיבי שלנו" – עד כאן פסיכולוגיית-המונים פשוטה. אבל הוא המשיך ואמר שברמה הקוסמית הרוע הוא כוח כמו כל כוח אחר, וככזה הכרחי. אם היתה רק יצירתיות בעולם, אמר צ'ופרה, הרי שהיקום היה שורף את עצמו מיד; אם היתה רק אינרציה, שהיא מקבילה לרוע על פיו, היקום היה קורס. לכן דרושים השניים: היצירתיות שפורצת דרך והאינרציה שמגבילה אותה מעט. כוחות הטוב תמיד מנצחים במעט על כוחות הרוע, אבל לעולם אינם מביסים אותם. ככה הריקוד היצירתי של המציאות יכול להמשיך.

אנחנו צריכים להיצמד לצד הטוב, היצירתי, מפני שהוא בסופו של דבר תמיד עליון על הצד האינרטי, אבל אנחנו צריכים לדאוג, כך אמר, לא לעשות מזה עניין אישי, שכן אנחנו בסך הכל פועלים על פי אותם כוחות שמפעילים את היקום כולו. חוקי הטבע הם אנחנו. אין כאן מימד אישי – אין "אני" שהוא טוב ו"אחר" שהוא רע. בהתייחס לשאלה על מוסר אמר צ'ופרה שמחוייבות מוסרית אמיתית יכולה לבוא רק אם אנחנו משנים את נקודת המבט שלנו, מכזו היוצאת מתוך האגו, לכזו המתעלה מעבר אליו. ללא זה המוסר הופך להיות עוד צורה של ריכוז בעצמנו.

אחרי הדברים היפים (באמת) הללו, ורגע לפני סיום הפגישה, שאלתי את צ'ופרה איך הוא משלב את הדיבורים על התעלות מעבר לאגו עם כל מני ספרים שהוא כתב וסדנאות שהוא הנחה, בהם דווקא הצד האגואיסטי, שלא לומר נרקסיסטי, מודגש מאוד. איך משתלבת השאיפה שלו שאנשים יאמצו מבט פתוח ורחב על המציאות עם ספרים שמורים כיצד לנצל את "חוקי היקום" בכדי "ליצור עושר ושפע"?

ד.צ'.: "תפילה מפורסמת של אוגוסטינוס הקדוש מבקשת: 'אלוהים, אפשר לי נזירות ופתור אותי מהתשוקה – רק עוד לא'… אתה יודע, כשאני התחלתי את המסע שלי רציתי רק להיגמל מעישון; ותראה לאן זה לקח אותי. אתה מתחיל היכן שאתה נמצא […] אפילו חלק מהאנשים שקוראים את "הסוד" ישתנו בעקבות זה."

ת.פ.: "אולי, אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים לספק להם את האמצעים והתירוצים להיות מרוכזים בעצמם."

ד.צ'.: " שמעת על היררכיית הצרכים של אברהם מאסלו? אנחנו צריכים למלא את אלו הנמוכים לפני שנוכל להגיע אל הגבוהים. כתבתי ספרים רבים שמכסים מגוון רחב של נושאים, וכל אחד יכול לקחת את מה שהוא צריך."

יש בדבריו אמת, אבל ההרגשה שלי היתה שלצ'ופרה לא הכי נעים עם אותם מדריכי עושר שכתב (הגם שאלו העשירו אותו עצמו לא מעט), והסאב-טקסט של דבריו היה 'שמע, עברתי דרך ארוכה, ועשיתי בה גם כמה דברים שהיום אני לא הכי גאה בהם, אבל גם להם יש מקום.'

צ'ופרה כפי הנראה אכן התפתח עם השנים. יגאל מוריה (שפתח בלוג בעל פוטנציאל מענין), שמיודד עם צ'ופרה עוד מהימים הרחוקים בהם שניהם היו תלמידי המהארישי יוגי, סיפר לי כמה הוא התרשם מכך שלמרות התהילה של צ'ופרה וההערצה העצומה שלה הוא זוכה ברחבי העולם, הוא חף מהעמדת פנים ומהמאניירות ההוליוודיות שסלבריטאים אחרים במעמדו נגועים בהם. צ'ופרה עצמו העיד שעבר שלבים שונים, ושאם פעם להצליח לכתוב רב-מכר היה חשוב לו מאוד, הרי שהיום הוא רואה את הדברים אחרת (אם כי ידוע שאחרי הרב-מכר העשירי זה כבר קצת פחות מרגש). בסופו של דבר אין ספק שהשיחה איתו היתה נעימה מאוד, רוב הזמן בגובה העניים, ושהוא עשה רושם של אדם נחמד. צ'ופרה גם ציין שלאחרונה ייסד (על פי האתר, יחד עם רבים אחרים) את ה- Alliance for a New Humanity, ארגון שעוסק בפעילות הומניטרית, ועל הבאת התיאוריה לכדי מעשה גם מקבלים כמה נקודות.

ומה עם הפטפטת הפסאודו-מדעית? האם יש לה הצדקה? צ'ופרה הציג עמדה אופטימית, על פיה הטוב תמיד רב יותר מהרע, ועל כן האנושות היא בתהליך התפתחות מתמיד, ובמידה רבה בלתי נמנע. אני מתאר לעצמי שהמחזיקים בעמדה זו (שהיא בסופו של דבר לבו הפועם של הניו-אייג') אכן יכולים לסמוך על השחר העולה שיאיר את עיניהם של ההמונים, גם ואפילו דרך זיבלוני רוח כגון "הסוד".

לדעתי העמדה הזאת מבלבלת פעמים רבות בין שתי רמות של התפתחות: בין היקום והאנושות – שני דברים שונים לחלוטין. האם היקום נמצא בהתפתחות מתמדת? לדעתי כן. האם הוא במהותו טוב? גם כן, לדעתי. אבל האם זה אומר שהאנושות נמצאת בהתפתחות, ושזו התפתחות חד משמעית לטובה? אני כלל לא בטוח. לדעתי כפי שהדינוזאורים נכחדו ופינו את מקומם ליצורים אחרים, ייתכן מאוד, אם היא לא תתעורר בזמן, שהאנשות תחדל מלהתקיים. זה לא יפריע הרבה ליקום, אבל לי אישית זה יהיה מאוד חבל.

הנה סרטון שמתעד את הפגישה, מבית היוצר של הגב' וייסמן הבלתי-נדלית (בסופו ניתן לראות את עבדכם הנאמן מציק לג'יגה-גורו):

[עלה באנרג'י. אפרופו "הסוד" המעייף, כתבתי משהו קצר ושלילי עליו, אבל אני לא יכול לפרסם עד שזה לא יפורסם, וזה יכול לקחת זמן. בינתיים ראו בנושא זה רשימתו המצויינת של של ברמן, וכן המאמר הבא של יאיר שוורץ, שמביא גם רקע היסטורי של הרעיונות שבו. הנה רשימה קצרה ומעניינת של דיאנה בטלר-בס על הבחירה בין אובמה להאקבי כבחירה בין שתי קצוות של פרוטסטנטיות אמריקאית, שמקורם עוד במאה ה-19.]

ראיון שלי עם אמין מתפרסם היום באנרג'י. אמין הוא מורה רוחני ישראלי, מהז'אנר של הטוענים להארה, והמכוונים את תלמידיהם לשם. לא ידעתי כלום על אמין לפני שנפגשנו, ולא ציפיתי ליותר מדי, אבל פגישות עם מורים שכאלה תמיד עניינו אותי, ממגוון של סיבות (ראו ההקדמה שלי לראיון עצמו). הגעתי לדירה בתל-אביב בשעה שקבענו וישבנו אחד מול השני, שותים מיץ תפוחים שהוא מזג.

אני חושב שאפשר לראות מהתמונה שאמין הוא טיפוס שקט ופשוט. אני יכול להעיד שהוא גם מאוד נחמד, ולהערכתי גם מאוד כן. אוהד אזרחי ציין בפני פעם, דווקא תוך כדי ויכוח מר שהיה בינינו, שבחסידות קיימת חלוקה של מורים גדולים לכאלה שהם בחינת "אין" וכאלה שהם בחינת "יש". אמין הוא בוודאי בחינת אין: הוא עניו מאוד, שקט, ועושה רושם שהוא משתדל לא לתפוס יותר מקום מאשר הוא חייב. אני אוהב מורים כאלה, ויש לי הרגשה שהם אותנטיים יותר מאלו המכריזים על עצמם שהם התגלמות האל על פני האדמה (למרות שגם האחרונים מייצגים משהו חשוב – יש מימד קונסטרוקטיבי ביצר הרע, לעזאזל).  

ואת אמין אני אוהב מעוד כמה סיבות. ראשית, הוא מדבר בשפה נקייה מבולשיט, וזה נדיר בשדות הניו-אייג'. לא רק זאת, הוא דואג לפוצץ כמה בועות צבעוניות ופופולריות מאוד, בראש ובראשונה זו המנסה לצייר התעוררות רוחנית כאיזו אורגזמה תודעתית שאחריה נשאר רק ליפול אחורה על המיטה ולחייך בסיפוק. ולא היא. כפי שאמר לי פעם איזה מורה שפגשתי בטירוונאמאלאי (וֶרְנֶר), ההתעוררות היא בסך הכל תחילתו של פרק חדש בחיים, אבל הספר ממשיך להיכתב.

אני גם אוהב אותו משתי סיבות נוספות: כי סיפור המסע הרוחני שלו שונה מאוד משלי, וגם כי הוא דומה בכמה דברים. הוא שונה בכך שהוא התרחש מתוך מעין תהליך ספונטאני, שבו הוא פשוט נדחף אל ההתעוררות על ידי העקרונות שהיו חשובים לו, והחוויות שקרו לו (בדומה לסוזן סגל, ומשותף להם גם הפחד שתקף אותם תוך כדי התהליך). שנים רבות אמין אפילו לא התייחס אל מה שקורה לו כאל משהו שקשור ברוחניות.
הוא דומה בכל מני חוויות שקרו לו, ובמסקנות שהוא הסיק מהן, שמתוך הדמיון הרב שלהן עם אלו שלי (ומתוך שובניזם רוחני מסיים) אני גם יכול להעיד שלפחות לטעמי התהליך שהוא עבר הוא אותנטי.

לבחירתכם גרסה ארוכה יותר של הראיון בבלוג, או גרסה מקוצרת וערוכה יותר באנרג'י.

הן בתקופות שפיקפקתי באפשרות של התעוררות רוחנית והן באלו שלא, בשבילי כמה מהרגעים המעניינים ביותר היה אלה שבהם פגשתי אנשים שטוענים שהם אכן השיגו את אותו מצב מיוחל. קצת כמו הקריאה בספרים של אוליבר סאקס, פגישות כאלה תמיד מציבות אותך אל מול כל הפלא והמוזרות שבתודעה האנושית, שכן אתה נחשף פתאום לדרכים וצורות שונות לחלוטין של תפיסה והבעה. הפגישה עם אמין היתה בשבילי עונג שאף מעבר לכך: מצאתי לא רק אדם שהצורה שבה הוא מתייחס אל העולם מעניינת, אלא שהוא עצמו חף מכל פוזה, כן ונעים מאוד. לבד מזה, הרבה מרעיונותיו קרובים מאוד לאלו שאני מחזיק, וזה, בעוונותי, גם נעים מאוד.

אמין, בן 41, מלמד כבר שש שנים, בעיקר באירופה ובהודו, וחי רוב הזמן יחד עם זוגתו בביתה באיביזה. הוא הגיע לזמן קצר לארץ, ונפגשנו לשיחה בדירה בתל-אביב.

מהי הארה?
הכי פשוט שאני יכול לומר הוא שזה זיהוי טבעך האמיתי כמוחלט.

מהו המוחלט?
המוחלט הוא האינסוף, ההכרה, "זה"… כל אחד והתיאור שלו.

ואתה אומר שבעצם כל אחד מאיתנו הוא בעצם זה.
כן, יחד עם זהות יחסית, שהיא האישיות שלנו. אבל אותה אישיות היא כלי, היא כמו ז'קט שאנחנו לובשים, שיוצר את החיבור עם מציאות החומר.

אבל האם מציאות החומר והאישיות הם לא "זה", המוחלט?
הם גם המוחלט, בתדרים אחרים.

אז מה הבעיה בדרך כלל? למה אנחנו לא חופשיים ומאושרים?
אדם שאינו חופשי מזהה את עצמו כנפרד מהסביבה. הוא לא יודע שהוא גם "האחד" שמעבר לזה. הידיעה הזאת היא שמשחררת אותו. כפי שאמרתי, כל אחד מאיתנו הוא גם האישיות היחסית, אבל הוא גם המציאות המוחלטת. לחשוב שאנחנו רק האישיות זאת טעות, אבל לחשוב שאנחנו רק המוחלט זו גם טעות, זו איזושהי בריחה ממציאות החומר. האישיות היא בעלת חשיבות אדירה – אותה חשיבות כמו שיש למוחלט. זה מה שכל כך מפליא: ברגע שאתה מגלה את זהותך המוחלטת, האבסולוטית, אתה גם מבין עד כמה חשובה זהותך היחסית.

למה אתה מתכוון כשאתה אומר "חשובה"? למה היא חשובה?
אני חושב שמוחלט ללא יציאה-לפועל בחומר הוא עקר. במובן הזה חשוב לחיות את החיים, ואני חושב שהעולם הזה הוא נפלא אם חיים אותו ממקום של חופש.

יש איזושהי תכלית לחיים? מטרה?
ברגע שאתה באמת באמת מביא את זהותך האמיתית ליומיום, השאלה לגבי התכלית לא קיימת, כי לכל דבר שאתה עושה יש יופי ואהבה עצומה. ללכת לסופר ולשבת על הספסל ברוטשילד.

כלומר התכלית היא לא אי שם בעתיד אלא בחיים עצמם.
בדיוק. החיים עצמם הם משמעותם. החיים מקבלים משמעות עצומה, והמשמעות היא בכל רגע ורגע. אבל צריך להבין שיש הבדל גדול בין לזהות את עצמך כמוחלט לבין לחיות את זה. זה הבדל עצום. יש לנו הרבה חוסר הבנה ואמונות תפלות בקשר להארה. להארה יש שלבים: לפני הנקודה של ההארה וגם אחריה. למעשה ההתפתחות לעולם לא מסתיימת. האגו אולי היה רוצה שתהיה נקודה שבה הוא הופך לאיזה בודהה מוזהב וזהו, אבל זה לא נכון. זה מאוד מוטעה. אז יש באמת שלב שבו אתה מזהה את עצמך כמוחלט. אתה מבין שאתה לא רק היחסי, אלא שיש משהו אינסופי שהוא גם אתה. אבל גם הוא לא רק, אלא גם. כי הזיהוי הזה בפני עצמו הוא לא מה שנותן לנו את החופש. מה שמשחרר אותנו הוא השלב הבא, כשאתה מגיע למקום שהזיהוי הזה הוא הרקע לחיים שלך, ואתה חי אותו. ככל שהמיינד שלך יותר ויותר מזוכך, אתה יותר ויותר יכול לחיות את המציאות המוחלטת, והיא יותר ויותר מציפה אותך.

ואז ההתנהלות שלך בעולם מושפעת מכך.
גם מושפעת, ויותר מכך: הזהות היחסית שלך הופכת לדקה מאוד: כמו חלון שקוף שכאילו מפריד ביניך ובין הסביבה. אדם שבפעם הראשונה מבין שהוא המוחלט, ומזהה את עצמו עם המוחלט, יכול להיות שעדיין ה'חלון' הזה שלו מלא בלכלוכים. הוא מבין שהוא לא רק החלון, שיש משהו אינסופי מאחוריו, אבל עדיין, ביום יום, הוא לא יוכל לחיות מהמקום הזה. וזה הבדל עצום, כמו חושך ואור. ורק כנות תראה לך את זה. רק כנות תאמר לי שאני עדיין לא באמת חופשי, אפילו שאני מזהה את עצמי עם המוחלט ואולי יש בך אהבה רבה וכולי. כי זה לא תמיד מתבטא ביומיום: אני יכול להתרגז על מישהו, או לא להיות נחמד לבת הזוג שלי.

האם אדם שחי לחלוטין את הזיהוי שלו עם המוחלט לא יתרגז אף פעם?
הוא יתרגז אבל זאת לא תהיה ריאקציה מהעבר. לא יהיו שם משקעים מהעבר. זו תהיה תגובה לרגע הנוכחי. ועצם הזיהוי עם המוחלט לא מוחק התניות שיש לנו מהעבר. בשביל זה דרושה עוד עבודה. בשבילי המבחן הוא בחיים. החיים מראים לי האם אני חופשי או לא.

אז ספר לנו אולי על החיים שלך. איך הגעת עד הלום.
אני התחלתי את המסע הרוחני שלי מבלי לדעת שזה מסע רוחני. לא הגדרתי את זה כמסע רוחני. מגיל צעיר היתה בי זיקה מאוד חזקה לחופש, ומשום מה יחד עם זה היה לי גם את הצורך העז להיות אותנטי, לא להיות מזוייף. ולא ידעתי כמה רחוק זה יכול להוביל אותי. מגיל מאוד צעיר ראיתי את השקרים ואת האגרסיביות וחוסר הרגישות בחברה. תמיד גם הרגשתי שלא יכול להיות שהחיים כל כך צרים, כל כך מוגבלים. אז חיפשתי: הסתובבתי בעולם, התלתי ספק בכל, עבדתי לנקות את עצמי כי ראיתי שיש בי כל מני דברים שמגבילים אותי, אבל לא היתה בי שום מחשבה על אלוהים או על כל הנושא הרוחני.

היתה לי גם תמיד אהבה גדולה לבני אדם. הייתי מצלם אנשים, מתמקד בעיניים שלהם… ומצד שני באופן מוזר היתה לי שנאה לחברה האנושית, ולא הבנתי מאיפה היא מגיעה. בגיל 28 הגעתי למזרח, להודו, ושם התחילו לקרות לי דברים. קראתי שם לראשונה ספר של אושו, שלא חידש לי כלום אבל הראה לי שכל מה שחייתי לפיו ממילא נכנס לאיזו תיאוריה של "רוחניות". עד אז תמיד סלדתי מרוחניות, ואנשים רוחניים נראו לי תמיד יהירים ומתבדלים מהחיים. אבל הנה אני קורא ספר של אושו ואומר לעצמי שאותו חיפוש אחר חופש שליווה אותי הוא בעצם משהו גדול הרבה יותר, למרות שעדיין לא ממש חשבתי על 'הארה'. נסעתי לפונה כדי לטפל בכל מני מוגבלויות שהרגשתי שיש לי, והייתי חודשיים באשרם שם. אחרי זה התחלתי לטייל בהודו והתחילו לי חוויות של המוחלט.

מה זאת אומרת? אתה יכול לתאר את זה?
פשוט הייתי נעלם. העצמיות שלי היתה נעלמת. כאילו אני לגמרי חלול, ועדיין מדבר ופועל. אבל בפנים הכל חלול. החוויות האלה היו באות ואחרי כמה שניות נעלמות, והייתי חוזר לעצמי. וזה מאוד הפחיד אותי: הייתי בטוח שמשהו לא בסדר איתי. כך זה היה בא פתאום. למשל הייתי עומד ברחוב ומדבר עם מישהו, ופתאום זה היה קורה. זה היה פחד מוות, וחששתי גם שזה שאני מדבר איתו רואה את זה. אבל לא הייתי יכול לעשות כלום והמשכתי בחיים. לאט לאט התדירות של החוויות האלה גדלה, ואיתה הפחד שלי. אפילו התנגדתי לזה, אבל זה לא היה מונע את זה מלבוא. זה חזק ממך. כך זה היה במשך שנתיים, ואני זוכר שהלכתי לתרפיסטים בפונה לשאול אותם מה זה, אבל אף אחד לא ידע על מה אני מדבר. אז לא היה לי הרבה מה לעשות, וכשחזרתי שנתיים אחרי זה להודו, ב- 1998, קרה לי הסוויץ'.

מה היה הסוויץ'?
ההיעלמות באה והפעם נשארה.

היתה איזושהי סיבה חיצונית לזה?
כלום. זה פשוט בא ונשאר.

והפחד?
הפחד כבר לא היה. כי הפחד להבנתי מגיע כשאתה עם רגל אחת כאן ורגל אחת שם. כשזה קרה כבר לא הייתי יכול לזכור את עצמי לפני זה. הייתי לגמרי שם.

אבל עכשיו אתה הרי יכול לזכור שהיה 'לפני זה'.
אני לא יכול לזכור איך הייתי לפני זה. אני אפילו לא יכול לדמיין איך זה מבחינה חוויתית להיות מזוהה עם המיינד.

אבל אתה הרי יודע שפעם היית מזוהה עם המיינד.
אני יודע את זה, אבל רק כתוצאה מרציונליזציה. אני מבין שזה היה חייב להיות ככה. אבל אני לא יכול לדמיין את זה. ובגלל זה אין כבר פחד, כי הטרנספורמציה היא שלמה. פחד יש רק כשיש השוואה.

ומה חשבת כשזה קרה?
אז לא ידעתי מה זה, אבל ראיתי שהחיבור שלי למציאות השתנה. והבנתי שקרה משהו חיובי כי ראיתי שההתנהלות שלי השתפרה בעקבות זה.

אתה יכול לתת דוגמאות לשיפור?
דבר ראשון ששמתי לב אליו הוא שהראייה שלי עצמה השתנתה: אני רואה יותר רחב.

כלומר חוש הראייה ממש משתנה.
כן. הקליטה שלי של אנשים גם התעדנה. הייתי יכול להבין אותם מאוד טוב. ואהבה: במשך כל השנה אחרי זה הייתי מתפעל מכל דבר. כל דבר היה מפליא אותי. הייתי מסתובב כמו ילד בתל-אביב וכל דבר היה נוגע בי. הייתי קונה בפיצוציה איזה מיץ, ורק האינטראקציה עם המוכר היתה בשבילי כל כך אינטימית שהיו זולגות לי דמעות. כל דבר נגע לי ללב. בני אדם בכלל ריגשו אותי מאוד. הייתי הולך לגלריות ומסתכל על האנשים שהסתכלו על התמונות. לעומת זאת הגוף שלי נראה לי זר לגמרי. הייתי מסתכל במראה ואם היית שם לי פרצוף של מישהו אחר לא הייתי מתפלא אפילו לשנייה. חוסר הזדהות מוחלט עם הגוף. הכאן ועכשיו היה כל כך חזק וחי: כל שנייה היתה בפני עצמה, כמו תמונות נפרדות. עד כדי כך שאם הייתי פותח את הדלת ויוצא החוצה ופתאום היתה שם בריכת שחייה, לא הייתי מתפלא בכלל. כי אין לי שום זיכרון על מה שהיה בחוץ.

מה זאת אומרת, הרי אם אתה צריך עכשיו להגיע לדיזנגוף, אתה הרי זוכר איך להגיע.
כן, אבל אם מצד שני יהיו פתאום רחובות אחרים אני לא אתפלא… קשה להסביר את זה…

ומה הלאה?
עכשיו שאני מסתכל על הסוויץ' הזה, זה כמו שתינוק נולד. אחריו היו איזה שמונה שנים של אינטגרציה והתפתחות. בעצם רק אחרי הסוויץ' התחילה העבודה הקשה. ההתעוררות היא תהליך מתמשך.

מה קשה?
להסתכל על המיינד עם כל ההתניות השליליות שלו, על הנקודות האפלות שיש במיינד. הייתי רואה סיטואציות ביומיום שבהן אני פתאום לא חי מתוך אותו מקום שגיליתי שהוא אני, שפתאום יש שם איזו תגובה של האגו. רק אז היתה לי היכולת לראות את המיינד שלי בברור, ולהבין איך הוא פועל. ואז מתחילה העבודה על שריפת ההתניות. אז מתחילה הגדילה. לקח לי הרבה שנים רק להבין את המקום הזה שהייתי בו. להבין בעצם את הדיאלוג בין הרוח לחומר.

כלומר ההתעוררות היא תהליך מתמשך.
אני חושב שהמחפש הרוחני היום שבוי בהמון מעשיות על הארה ומה זה להיות מואר. אני חושב שחשוב להבין שהתעוררות מתרחשת בשלבים. מאוד חשוב שכל אחד יזהה איפה הוא נמצא כרגע, ומשם מתחיל ללכת. הרבה אנשים יוצרים איזו דיכוטומיה בין חושך לאור, והמיינד כמובן מיד חושק באור המוחלט. אבל האור נגלה לאט לאט, על הדרך. ואי אפשר לשים לב לזה אם אנחנו כל הזמן מתרכזים בעתיד הלא מושג. משום מה הרבה מורים גם מספרים סיפורי מעשיות כדי לשים את עצמם על כיסא גבוה ולא להראות לאנשים בעצם מהי הארה, הם הופכים את ההארה למשהו לא אנושי. אם אנשים באמת יבינו שלא כך הם יעריכו יותר את המקום שהם נמצאים בו עכשיו. זה לא הכל או כלום, וגם אחרי ההתעוררות יש מה לעשות. אף אחד לא הופך לבודהה מוזהב. האמת היא לא זיקוקים. אבל כשמציגים את ההארה כמשהו לא אנושי המחפש מנסה לבטל את האנושיות שלו. זאת טעות חמורה, כי דווקא ככל שתהיה אנושי יותר, אתה גם תגלה את מה שמעבר לזה. אסור לבטל את מה שאנושי בנו. הדברים האלה הם מאוד חשובים ובתור מורה אתה חייב להיות מאוד מדוייק בדברים האלה, אחרת נוצר קרקס רוחני. וזה נורא, כי זה גם מחזק את הציניות של המיינד, ונותן לו עוד תירוץ למה לא לנסות להתפתח.

אז מה צריך לעשות כדי להבין את עצמנו?
להיות בשקט. כפי שאני רואה את זה החיבור אל המציאות המוחלטת היא רק על ידי הדממה. כל דבר אחר זה מיינד.

אבל הרי המחשבות עצמן הן לא מה שמפריע, נכון?
נכון. אני מתכוון שצריך להעמיק את ההספגות שלנו בקיום עצמו, בהוויה עצמה. וזה על ידי שקט. מבחינה אנרגטית עוזר להיות ליד מורה, עוזר לעשות מדיטציה, לאפשר לעצמנו להיות לבד מדי פעם, להיות בשלווה, להיות כנים מאוד עם עצמנו, ולאט לאט להעמיק יותר ויותר את אותה דממה שבתוכנו. ואז להבין איך אנחנו יוצרים השלכות, איך אנחנו בעצם יוצרים את האישיות שלנו כל פעם. זה בעצם מה שמביא אותנו להזדהות עם המיינד, ולכל אחד יש את הדרך המיוחדת שלו לעשות את זה.

מה עם להיות טובים? מה עם לעשות טוב לאחרים?
אני חושב שלהיות טוב ומוסרי זה פועל יוצא של המקום שאתה נמצא בו. הדברים האלה באים באופן ספונטאני ככל שאתה יותר מחובר לאמת. הדבר המדהים במקום הזה הוא שהוא מלא נתינה. אתה מגלה את עצמך עושה דברים שלא ידעת שהם יכולים לצאת ממך.

אתה יכול לתת דוגמא?
הנתינה. אני זוכר את עצמי לפני 15 שנה: לא היתה לי יכולת לתת, או להכיל אנשים כמו שהיום. כיום יש לי יכולת גדולה לתת מעצמי לאנשים, וככל שאני נותן יותר אני מתמלא יותר.

האם אתה אופטימי לגבי עתיד האנושות?
לא, אני לא אופטימי. כשאני מסתכל על ישראל, יש כאן המון אנשים שעוסקים ברוחניות, אבל לא קורה כאן שום שינוי חברתי, זה לא משפיע על היומיום. למרות הכל אנשים אטומים ואלימים. לדעתי מה שקורה זה שרוב הפעילות הרוחנית כאן היא כמו אופיום: היא עושה את החיים יותר קלים, אבל דווקא מונעת התמודות עם הדברים. צריך לעבור לסוג אחר של רוחניות, שבה אתה מנסה ממש להשתנות. החיפוש הרוחני דורש טוטליות וכנות אדירה.

האתר של אמין

כמו שרוָולים, צמחונות או חשיש, "אוטוביוגרפיה של יוגי" מאת יוגאננדה פרמהנסה הוא תחנת תרבות בחייו הרוחניים של כל ניו-אייג'יסט ראוי לשמו (הסניאסי). הספר, ששימש כאחד הגשרים העיקריים להפצת (ואף יצירת) ההגיון הרוחני של היוגה במערב, יצא בניו-יורק ב- 1946 והיה תוך שנים מעטות לרב-המכר עולמי היסטרי, סוחף אחריו המונים, הופך את מחברו למורה היוגה המפורסם בעולם, משפיע על מורים רוחניים (אדי דא) ועל אמנים (ג'ורג' הריסון התעקש שהמחבר ומוריו יופיעו על עטיפת "סרג'נט פפר") ונחשב עד היום לקלאסיקה רוחנית ראשונה במעלה. הוא תורגם לשמונה עשרה שפות, ועכשיו סוף סוף גם לשפת הקודש. התרגום, אני שמח לומר, טוב.

אבל איך בכלל הופך ספר עב כרס המספר את סיפור חניכתו ל"מדע היוגה" של גבר הודי צעיר, ספר עמוס להתפקע בסיפורי ניסים ונפלאות שאת המתונים שבהם אפשר בקלות להפוך לסרט דיסני מוצלח, איך הופך ספר כזה ללהיט עולמי ענק, ואף מצליח להיכנס לסיליבוסים של כמה וכמה קורסים אוניברסטיים? כפי שנראה, פעמים רבות מה שנראה כנס בלתי אפשרי מסתיר תחתיו הסבר פשוט והגיוני.

למעשה, אם תחילת המאה העשרים ואחת מתאפיינת בהתעניינות גוברת והולכת של עשירי אמריקה בתורת הקבלה, הרי שתחילת המאה העשרים סימנה את הפנייה מזרחה, בניסיון לדלות חוכמת חיים ועונג מהודו ואוצרותיה. רק בעשרות השנים האחרונות ניתן לחוש האטה בהתלהבות האדירה איתה קיבלה ארה"ב את מגוון זרמי ההינדואיזם, ובראשם היוגה. כעת מערכת הספירות וצירופי האותיות העבריות מחליפים את האסאנות, הפרניאמה (תרגילי הנשימה), וההבטחות לסידהי (כוחות על-טבעיים) שהיו הלהיט בקרב המחפשים הרוחניים של אמריקה משך כמעט מאה שנה. היוגה עצמה כבר מזמן נפרסה, נארזה מחדש ומשווקת כתרגול אקרובטי בעיקרו השומר על בריאות הגוף, והתנועות הניאו-הינדיות הגדולות, שהביאו את בשורתם לחופי קליפורניה השוקקים, מושכות הרבה פחות חברים חדשים, אם בכלל.

שגרירי היוגה

לא מזמן כתבתי על חלוץ הניו-אייג' ההינדי, סוואמי ויווקאננדה, שהגיע בסוף המאה התשע-עשרה לשיקגו ומשם שטף את אמריקה בגרסה הכוללת-כל, הסוציליסטית וניאו-אדוויטית שלו להינדואיזם. ויווקאננדה היה זה שעשה יותר מכל אחד אחר לפופולריזציה של היוגה, בהוציאו ספרים שפישטו את התורה וחילקו אותה, כדרך המערב לתתי-זרמים ומתודות ליניאריות, ובהרצאות ההמוניות שלו לאורכה ולרוחבה של ארה"ב. הוא גם היה מהראשונים שגייסו את התובנות הנון-דואליסטיות כדי לזלזל, אם לא ממש לבטל, חלקים גדולים מהמסורת ההינדית, כולל החלוקה לקאסטות או הדיאטה הצמחונית. מלא אנרגיה וטוב-לב, הוא הסביר לאמריקאים שכל הדתות, גם אם שונות בדרכי הביטוי שלהן, מדברות ממילא על אותה מטרה עליונה: איחוד מלא בין הנשמה לאלוהות האחת. ההינדואיזם פשוט מדבר על זה יותר בברור, הוא טען. אמריקאים רבים נטו להסכים. (אני רוצה לציין שאני לא רק מכבד אלא אוהב את ויווקאננדה. הוא היה אדם גדול, אבל אדם.)

צעד אחד מאחורי ויווקאננדה הגיע יוגאננדה, ולקח את העניין גם צעד אחד קדימה: בעוד שהראשון הציג דרך רוחנית שעמדה על האחדות השלמה של האדם עם האלוהות, ומצד שני הדגישה את ההכרח במעורבות חברתית עמוקה, הציג יוגאננדה דת תיאיסטית, בה האל (והאלה – הוא היה בנגאלי, דָבֶק של קאלי) קיים כישות נפרדת, ושתפקידנו, דרך תרגול היוגה, הוא להגיע לחוויה עמוקה של "תודעת אלוהים". צידה השני של דרכו של יוגאננדה היה דגש רב על כוחות מיוחדים (ריפוי מחלות, ריחוף במקום, אפילו תנועה במהירות האור) שהיוגי יכול לפתח בעקבות התרגול. במילים אחרות, בעוד ויוקאננדה פנה היישר אל שכלם של האמריקאים, יוגאננדה פיתה את דמיונם, ועורר את נטיות הלב הכמהות לקשר אישי עם האלוהות.

(אגב, אחרי יוגאננדה הגיעה לארה"ב תנועת היוגה-העממית השלישית מהודו. הלא היא תנועת "החיים האלוהיים" של שיווננדה – צריך פעם לתת את הדעת לאדיקות הכמעט פנאטית בה היוגים מצרפים את הסיומת "אננדה", כלומר עונג, לשמותיהם הנזיריים. האם עונג הוא הדגל הגבוה ביותר על התורן הרוחני ההינדי?)

האיש, מפעיליו ופועלו

יוגאננדה נולד ב- 1893, למשפחה הינדית אדוקה בצפון הודו. בגיל 17 כבר מצא את הגורו שלו, שרי יוקטשוור, נצר לשושלת קצרה אך מיוחסת של מורים רוחניים, המתחילה לא פחות מאשר עם באבאג'י האגדי, האווטר הצעיר-לנצח שעל פי חסידיו מיטיב עם האנושות מזה כמה אלפי שנים, ושההוראה לצאת ולהפיץ את התורה במערב באה, על פי עדותו של היוגי שלנו, הישר מפיו בן-האלמוות.

כמה מילים על אותה תורה: פטנג'לי הגדול משתמש במונח "קריה יוגה" בסוטרות המפורסמות שלו, אבל בזמננו הטכניקה ידועה רק מזמן חייו של להירי מהאסיה, הגורו של שרי יוקטשוור, שהוא כאמור הגורו של יוגאננדה (מהאסיה, אגב, היה בעל משפחה ועבד למחייתו). המדובר בטכניקה המשתמשת בנשימה ובריכוז כדי ליצור מודעות מוגברת לתחושת הקיום עצמו (יחד עם כל מני משחקי פראנה בצ'אקרות), ובהתאמה לנתק את המודעות מקלטי החושים. הטכניקה מתמחה, אם כן, בכניסה לטראנסים מענגים למיניהם, אם כי יוגאננדה מדגיש שהמטרה העליונה היא להיות דבק במוחלט תוך כדי קיומם של חיים פעילים. הדרכים אל המטרה הזאת רבות, אבל הקרייה יוגה היא על פי טענתו "דרך הסילון" אל האלוהים.

ב- 1920, אחרי עשור של אימונים תחת הגורו שלו, נחת יוגאננדה בארה"ב והחל להרצות, ללמד ולכתוב. הוא הקים את ה- Self Realization Fellowship (להלן: SRF) וניבא שהכנסייה שלו, המוקדשת כמובן לכל הדתות והמדגישה את זהות המסר של ישו וקרשינה, תכניס במהרה תחת כנפיה את אמריקה כולה. זה לא קרה, אבל יותר מחמש מאות מרכזים וקרוב למאה אלף תלמידים זה לא רע בכלל בשביל יוגי צעיר.

באבאג'י האגדי. ציור של יוגאננדה. באבאג'י הוא הגורו של להירי מהאסיה.

להירי מהאסיה. כאמור, בעל בית שהביא את שיטת הקריה יוגה לידיעת העולם, לכאורה על פי הוראותיו של באבאג'י. היו לו תלמידים רבים, ביניהם שרי יוקטשוור.

שרי יוקטשוור, הגורו של יוגאננדה.

מפגשים מהסוג ההודי

אבל סיפורו של יוגנדה הוא למעשה, וביותר מדרך אחת, סיפור האוטוביוגרפיה שלו, שכן אין ספק שחלק מהפופולריות העצומה לה זכה באה בעקבות הפיכת ספרו, "אוטוביוגרפיה של יוגי", לרב מכר עצום. הספר מלקט בתוכו, בנוסף לסיפור חייו של היוגי הצעיר, גם מעשיות שונות ומשונות על מני קדושים הודים ועושי נפלאות אותם פגש המחבר בדרכו לתודעה קוסמית. הקורא המערבי שפותח את הספר צולל דרכו הישר למים העמוקים של האוקיאנוס ההודי, ובעל כורחו בולע כמויות נכבדות מהפאר הפנטסטי והפנטזיות הפרועות של הודו האגדית.

יש בו הכל: קדושים המופיעים בשני מקומות באותו זמן, מסעות במימד האסטרלי, עושי ניסים הקמים ומקימים לתחייה, ושיחות פנים אל פנים עם האלה קאלי. המהדורה הראשונה הופיעה כאמור ב- 1946, וארה"ב של סוף מלחמת העולם ותחילת המלחמה הקרה היתה כנראה זקוקה מאוד למסר ששילב קריאה לאחדות עולמית תחת האל, עם גישה שהתיימרה לפרגמטיות מדעית אבל שהדגישה דווקא את הנסיקה למחוזות אחרים מופלאים.

אבל הספר גם כתוב היטב, וקשה שלא למצוא בו עניין. יוגאננדה מתגלה בו כאידיאליסט אמיתי, כן, נעים ובעל חוש הומור. כך או כך, הספר הפך ללהיט, ואיתו תנועתו של היוגי. שורותיה תפחו מאוד ואף התהדרו, כמקובל, בסלבס הכמהים לרוח (גרטה גארבו, אחר כך אלביס). תוך זמן קצר הגיע הספר גם לאירופה ותורגם לשפות רבות. רק עתה הוא תורגם גם לעברית.

התרגום הוא מהמהדורה הראשונה, וזה חשוב, שכן הספר יצא ביותר מתריסר מהדורות שונות. הסיפור הוא כזה: יוגאננדה עצמו, מאוּשָר (ויש לצייין, לא מעט מדושן) מהצלחתו בנכר, לא הספיק להינות זמן רב מתהילתו: ב- 1952, בהיותו בן 59 בלבד, הוא נכנס למהאסמאדהי (כלומר, על פי הדוח הרפואי, חטף התקף לב אחרי שסיים הרצאה, ומת). גופתו, אגב, מתוך נאמנות מובנת לאתוס היוגי, שימרה עצמה ולא הראתה סימני ריקבון עד הקבורה, שלושה שבועות אחרי המוות.

ייתכן שיוגאננדה היה באמת בנאדם מיוחד, אבל אחרי מותו התנועה שהקים (מתוך נאמנות מובנת לאתוס של כל דת ממוסדת) הסתאבה והפכה מושחתת. במהדורות הבאות של הספר הכניסו מנהיגי ה- SRF שינויים מעטים, שהלכו והתרבו עם כל מהדורה. ולא מדובר בתיקוני הגהה: ציטוטים מפי אנשים שונו, הערות הומוריסטיות של יוגאננדה הושמטו, ואפילו אחד מאחד-עשרה העקרונות הבסיס שלו ("הקמת קבוצות חברתיות בעלות אופי רוחני") בוטל במפתיע. לא רק זה: בעוד שבמהדורה הראשונה כותב יוגאננדה שאת החניכה לקריה יוגה יש ללמוד מקריה יוגי מומחה, במהדורות הבאות "הוא" כבר קובע שרק יוגי המוסמך על ידי תנועת SRF מלמד קריה כדת וכדין. במקום אחר המילים המציינות שהיוגה אמורה "להינתן בחופשיות" (או בחינם: freely) נמחקו כליל. קל להבין מהו המניע העומד מאחורי השינויים.

Self-Realization Fellowship Church  v.  Ananda Church of Self-Realization

אך לא אלמן תלמיד היוגה, ואולי הנס הגדול ביותר שקשור ביוגאננדה הוא שבשל טעות טכנית טיפשית של האגודה (ומאבק משפטי בינה לבין אחת מבנותיה הסוררות – ראו תת-כותרת שמזכירה לי סצנה מעולה מ"בראיין כוכב עליון") אין כיום זכויות יוצרים על המהדורה הראשונה של הספר, וכך מילותיו המקוריות של יוגאננדה אכן חופשיות – כן, אפשר גם לקרוא את כל הספר ברשת. בכל מקרה, מי שלא כולל בתרגולת הרוחנית שלו קריאת עשרות אלפי מילים ממסך המחשב, לא יתאכזב מהמהדורה העברית. אין כאן את הזלזול המוכר כל כך של הוצאות הספרים בחוש האסתטי, או באינטליגנציה, של המחפש הרוחני הממוצע, והתרגום, העריכה וההפקה מכבדים הן את הספר והן את הקורא.

אוטוביוגרפיה של יוגי, מאת פרמהנסה יוגאננדה, תרגום שחר לב (דיויה), עריכה יסמין הלוי, הוצאת אבן חושן.

הנה סרטון בו יוגאננדה מחתן זוג ונושא דרשה רוחְנית קצרה:

והנה סרטון בו יוגאננדה מסביר על יוגה ושינה, ובסופו לכאורה עומד להיכנס לסמאדהי. האמת שכאן הוא נראה מגוחך ביותר ושרלטן לחלוטין:

[המאמר עלה באנרג'י בגרסה מעט מקוצרת. הנה פרק 14, "חווית תודעה קוסמית", מתוך הספר בעברית]