כתבתי את הכתבה הבאה לאנרג'י, ואני מביא אותה כאן כלשונה:

פגשתי את שלמה קאלו לפני כשבועיים, על פי בקשתי. פגשתי אותו כפי שכל אחד יכול לפגוש אותו: יש לשלוח אליו מכתב (כן, כזה עם מעטפה ובול) ולהביע עניין. ישבנו בשעת צהריים בחנות של הוצאת "דע"ת", שמוציאה את ספריו, קאלו מזג לשנינו תה שהביא בתרמוס, ודיברנו. האווירה היתה נעימה מאוד, והשיחה נסובה באופן טבעי על גישות שונות לדרך הרוחנית ("רוחית" מבחינתו של קאלו, מילה שמבדילה אותה מהתחום הרוחני, שכולל את מדעי הרוח למיניהם). האמת היא שלא התכוונתי לכתוב על זה, אבל באופן טבעי העניינים האלו מתגלגלים למקומות בלתי צפויים: מכיוון שהיה זה בדיוק לפני שבוע הספר ציין קאלו ששני ספרים חדשים שלו יוצאים. הצעתי לו לכתוב עליהם כאן [כלומר בערוץ הניו-אייג' של אנרג'י], והוא נעתר.

אבל בלתי אפשרי לכתוב על ספריו של שלמה קאלו בלי לתת סקירה קצרה על האיש ופועלו: קאלו הוא מבולטים והותיקים שבמורי הדרך הישראלים, קרוב לודאי הוותיק ביותר שחי עמנו כיום – בשנה הבאה, במזל טוב, יהיה בן שמונים, והוא מלמד כבר למעלה משלושים שנה. עם כל זה, הוא אינו מפרסם את עצמו, אינו מארגן מפגשים לקהל הרחב, אינו מעביר קורסים למיניהם ואף נמנע מחשיפה תקשורתית. הצניעות כלפי חוץ עולה בקנה אחד עם חייו הפרטיים: הוא חי בדירה קטנה ביפו, מתקיים מהפנסייה שלו כמנהל בדימוס של מעבדה בקופת חולים ואינו מוכן לקבל כל תשלום עבור הדרכתו.

המסע הרוחני של קאלו מעניין, ומכמה בחינות הפוך לחלוטין מסיפורים רוחניים מוכרים: הוא מתחיל לא בחיפוש אלא דווקא בהארה, שקאלו ידע כנראה בשעת נסיעה באוטובוס. אסף ענברי, במסה הנהדרת שכתב על העידן החדש בישראל, מצטט אותו כמעיד ש"עמדתי באוטובוס, ופתאום העולם נמס. הכול התמלא אור חי והפרצופים סביב היו לנצח. הם עברו בממד הזמן, בקפיצות של שנים".

בספרו עֶרעָל (עליו אני ממליץ בלב שלם – ספר עסיסי, סוחף, ומאוד כן) כותב קאלו על הארתו כך:

אור, אושר, חרות, אמת, אהבה, נצח, אינסוף. מלים מנסות לגעת. נבצר מהן לגעת באפס קציהם של אור, אושר, חרות, אמת, אהבה, נצח, אינסוף. […] שהווה ביום ראשון של שנת 1969 לספירה, שתים-עשרה בצהרים – היה, הווה, יהיה, לנצח נצחים, לעולמי עולמים. מתעורר לראות ולדעת עצמו כחלק בלתי נפרד מממשות, נצח, אינסוף. אושר, אמת, אור, חרות, אהבה מנצחת כל, כפי שהיה, הווה, יהיה, לעולמי עולמים, לנצח נצחים. […] גוף נמתח כמיתר. לא הוא. חום נובע מאזור הלב. לא הוא. חדל להיות שהיה. לא עוד יהיה שהיה. לעולמי עולמים, לנצח נצחים. תם כוחו של משגל. מוטטו מבצרי הנישאים. באשליה נולד, לה נכסף, אליה נאסף, עמה נמוג, גז ונעלם, לא היה מעולם.

אותו "שבאשליה נולד" וש"אליה נאסף" הוא כמובן האגו, וכך אכן התחיל קאלו להרצות באזני תלמידיו, המעטים תחילה, אך המתרבים והולכים. עוד באותה שנה הוא הקים את הוצאת דע"ת ("דע עצמך תמיד"), ומיד פנה לתרגום מיטב הכתבים המיסטיים של המזרח, אז עדיין חסרים מאוד לדוברי העברית, בהם הוא מצא מקבילה לחוויותיו-ידיעותיו. הספרים משכו אליו תלמידים, והסמל שבחר לקהילתו, Y, מציין V מעל I, כלומר את הניצחון על האני, ניצחון שכדי להגיע אליו התשוקות, ובראשן המין, הם מכשלות, האישה מהווה פיתוי שלילי תמידי, ויש לדאוג לרסן היטב את החושים.

קאלו המוקדם: צ'קרות, מנטרות וגלגולי נשמות

את תורתו הרוחית המקורית (נכון לאותה תקופה) פורש קאלו בשני ספרים שהוציא בשנים 1979 ו- 1981: "העצמי כלוחם" ו"עשוי ללא חת". בזה האחרון הוא מדבר על המרכז הנפשי שבו מתאחדים החשיבה, הרצייה והרגש, שמאוכלס אצל רובנו על ידי האני. אותו אני אינו מסוגל לשלוט בשלוש הזרועות הללו, ונסחב אחריהן – זאת מפני שהוא ריק מתוכן ממשי. תחתיו יש להצמיח "מרכז-עוצר-ומכוון" שיוכל לאפשר לאדם להבין את עצמו כפי שהוא באמת. על המחפש לבחור זרוע אחת וללמוד לשלות בה, ואז לעבור אל השנייה, והשלישית. השליטה נרכשת על ידי המודעות לתשוקות והגבלתן: על פי קאלו היצר והתאווה הם האויבים הגדולים ביותר של ההולך בדרך.

קאלו כותב גם על מלכודות נפוצות בדרך, כגון הכניעה לפיתוי להיות "מכשף": אדם שהתקדם מאוד, הוא בעל עוצמה רבה, אך שלא השלים את המסע, ולכן האני המזוייף ממשיך לשלוט בו. אך למי שלא נפל ברשת הפיתויים, ורק בתנאי שגם זכה בחסד אלוהי, מצפה ההארה. הארה היא החלפת המרכז-העוצר-ומכוון שנבנה על ידי המחפש על ידי "המוחלט-המודע", שהוא הוויתו האמיתית של האדם. אז הגיע האדם לאושר השלם ולחופש המוחלט.

הספר המוקדם הזה מהדהד תורות ודרכי חשיבה הינדיות מוכרות. מדיבורים על צ'אקרות ועד השימוש במנטרות, מגלגולי נשמות ועד הראייה של הקיום כולו כמשחק מחבואים של האלוהות. אכן, קאלו אפילו כותב שהעולם כולו הוא אשלייה (עמ' 88). אני מציין זאת מפני שספק גדול בלבי אם כך חושב קאלו כיום.

קאלו המאוחר: ישוע מנצרת הוא חסד אלוהים מפורש

עם השנים (שוב, במהופך למהלך היותר מוכר בקרב מחפשים שפורצים את דרכם לעצמם, של נטישת הדת הקונקרטית, על המיתולוגיה והתיאולוגיה שלה, לטובת רוחניות אינדבידואלית ומופשטת), החל קאלו להיות מוקסם, יותר ויותר, מדמותו של ישוע מנצרת בפרט, ומהמיסטיקה הנוצרית בכלל (ג'וליאן מנורוויץ' ופטר דונוב חביבים עליו במיוחד). כיום הוא רואה בישוע את המשיח עליו התנבאו נביאי ישראל, ההיסטוריה המקראית של העם היהודי תופסת מקום מרכזי בהגותו הדתית, והוא גורס שגאולה אמיתית יכולה לבוא רק כחסד שמימי, וזאת מישוע, שהוא "חסד אלוהים המפורש".

להבדיל מבעבר, כיום רואה קאלו את התורות הרוחניות של המזרח כלוקות בחסר, כאתאיסטיות למעשה, כשוללות עולם וכפגומות מבחינת פיתוח האהבה שבהן. מוזר שהוא אומר כך, כי ברור לי שהוא יודע עליהן לא מעט. קשה לי להסביר איך, אם כך, הוא יכול להתעלם מזרמים (מבחינה מספרית אלו למעשה דתות ענק) כגון הבהקטי, או הטנטרה (המקורית, לא בגרסתה הניו-אייג'ית), או המהאיאנה בודהיזם. האם לא ברור לכל מי שמתעניין ברצינות שגם קולות אחרים בתכלית עולים מהמזרח: קולות של אהבה ושל אישור העולם ושל דאגה עצומה לכל חי באשר הוא חי? בכל זאת קרו כמה דברים מאז ימי האופנישדות. אבל כפי הנראה גם לקאלו קרו כל מני דברים מאז שהוא גילה בהן עניין.

ספרים חדשים

קאלו כתב כבר ספרים רבים, ומהם כאלה שאף תורגמו לשפות רבות. שני הספרים שהחדשים מייצגים שני קצוות בכתיבתו: האחד, כתיבה על ענייני רוח; השני, פרוזה (קאלו היה סופר לפני שהיה מורה, ואף סופר משובח למדי). הספר הראשון, "ההיבט האחר", הוא ספר פרשנות לקטעים מהתנ"ך. בעצם מדובר בספרון הכולל בסך הכל שבעים ושניים עמודים, ונוגע קלות בכמה סיפורים מספר הספרים – נגיעות שמאפשרות לקאלו להעביר דרכן את עמדותיו וערכיו. לא אאריך כתוב על הספר. מי שנהנה מסגנון דרשני-מטיפני שמצליח לסדר בזריזות וללא כל מאמץ את הטקסט אל תוך השקפת עולמו של הכותב ימצא בו את מבוקשו (וראו פרק לדוגמא).

ספר הפרוזה, "מגרש חנייה", גם קצרצר, הוא טוב מאוד, ובין דפיו אפשר בקלות למצוא ראיות לכך שקאלו הוא כותב מחונן. הוא מצייר את המציאות המרה-מתוקה של יפו, מקום מגוריו, על האנשים הפשוטים, ולפעמים הגסים, שחיים בקרבתו, ועל רגעי הקסם שבכל זאת חודרים אל תוך שלל ההבלים, כקרני שמש המאירות אבק באור עדין. קאלו מספר על הקורות במגרש חנייה שנמצא מול ביתו, ומשמש כמיקרוקוסמוס של ההוויה הישראלית, והוא עושה זאת בחן רב ובהומור מרענן (ראו פרק לדוגמא).

מכל האמור מעלה ברור שהמפגש שלי עם קאלו היה מעניין. הוא יכול היה אולי לגלוש לראיון, אלא שקאלו מסרב בתוקף, עקרונית, מזה כמה עשורים להתראיין – לכן אני לא מצטט מדבריו. אני כן יכול לומר שהתרשמתי מקאלו לטובה: להבדלים בתפיסות האמוניות או תיאולוגיות בינינו לא היה בכדי לפגום בהנאה הרבה שהיתה לי בשיחה עם האדם שמאחוריהן, אדם שמההתרשמות שלי הוא נעים וישר וטוב.

טוב, אז עד כאן גרסת אנרג'י. שלמה קאלו, אם כן, מתגלה כאדם מעניין: הוא מאוד ישר, וזה אחד המסרים העיקריים שלו למחפשים הרוחניים: כנות, הגינות, יושר. אני מאוד מאוד מסכים איתו. הוא עומד על הצורך במודעות עצמית, ומודעות להווה, וזה גם כמובן חשוב ביותר. מה אם כן העניין עם ישו? אני מאוד אוהב ומעריך את "אותו האיש" מנצרת, כאדם וכאידיאל, אבל אני לא רואה אותו כחלק מדרמה מטא-היסטורית חובקת עולמות, ואני חושב שלא נכון לראות אותו כך: לא מבחינה ריאלית ולא כחלק מהדרך הרוחנית. דומה שקאלו העמיס, מבחינתי שלא לצורך, מערך תיאולוגי שלם על האמיתות הפשוטות, הפסיכולוגיות-אפיסטמולוגיות בעיקרן (אם כי גם לי יש כמובן כמה השערות אונטולוגיות), של המצב האנושי.

בינתיים נפגשתי עם קאלו שוב, הפעם לבקשתו. הפגישה נערכה שלשום, בדיוק ביום שהמאמר שלעיל התפרסם, וקאלו בירך אותי על שאני בחור ישר. הוא זימן אותי שוב כדי לתת לי מה שהוא קורא לו "נושא התבוננות", שבעצם זו מעין מנטרה המורכבת ממילה או יותר בעברית שאני אמור להגות אותה, ואחר כך בה. הדאגה שלו להתפתחותי הרוחנית היא יפה מאוד, ואני מכיר לו תודה על כך. דיברנו עוד על מני דרכים רוחניות וקצת על המהפך שהוא עבר, והשיחה, שוב, היתה מאוד נעימה, למרות חוסר ההסכמה בינינו לגבי נושאים שונים. כפי שמצטט שאול הטרסי, שכמובן חביב מאוד על קאלו, צדיק באמונתו יחיה.

[הנה גרסת אנרג'י של הכתבה. לבד מזה יש לעצור את רצח העם בדרפור]

1. ראשית, אני שמח מאוד להביא כאן סרט תיעודי שהופק על אחד המורים הרוחניים הגדולים של המאה העשרים, ניסרגדטה מהאראג'. מהאראג' (כתבתי עליו מאמר בזמנו) חי כל חייו בשכונת עוני בבומביי, שם מכר סיגריות בידי לפרנסתו. הוא מת ב- 1981 אחרי שבילה את השליש האחרון של חייו בשיחות יומיומיות עם מחפשים רוחניים מכל העולם. הטובות מהן ראו אור בספר "I AM THAT", שהפך במהירות ל"קלאסיקה מודרנית" של הניו-אייג' בזכות הניסוחים הבהירים שבו והעוצמה הרבה של המילים. מהאראג' היה בין העמוקים ביותר של גל הניאו-אדוויטה, ואני עצמי למדתי רבות מתלמידו רמש בלסקר.

את הסרט הבא מנחה יוסטון סמית, חוקר דתות מוערך ומפורסם, ויש בו גם ראיונות מעניינים, בין השאר עם ג'ק קורנפילד, אחד ממורי המדיטציה הבודהיסטית המפורסמים בעולם. הנה הלינק, למקרה שהמסך לא פועל:

2. הנה כתבת מגזין מצויינת על הסיינטולוגיה שהתפרסמה לפני כשנה ברולינג סטון. ג'נט רייטמן חדרה לתוככי הכת המתוחכמת (מבחינה אירגונית, לא תיאולוגית) והמאיימת הזאת, ודיברה הן עם בכירים בהיררכיה התוך-כיתתית, הן עם פורשים ממורמרים והן עם חברים מסכנים בכת שהיו מאוד רוצים לצאת, אבל שכל משפחתם בפנים והם יודעים שאם הם יגלו חוסר נאמנות ינותק עמם כל קשר. הכתבה היתה מועמדת השנה לפרס National Magazine Awards (בדקו לינק לכתבות טובות אחרות במגוון נושאים) בקטגוריית התחקירים. היא אמנם לא זכתה, אבל עדיין.

3. משהו על המתנחלים. כלומר לא על כולם כמובן: אותי מעניינים בעיקר אנשי הימין הדתי, הפונדמנטליסטי, המשיחי, התיאו-פשיסטי. השבוע התבשרנו שמועצת יש"(ע) לובשת פנים חדשות ומרעננת את שורותיה, בניסיון לאיחוד כל הזרמים, הכתות, הרבנים, האסכולות, הסקציות והפקציות בתוך ארבע אמות של מנגנון אופרטיבי אחד. שאיפה ראוייה כמובן, שלעניות דעתי אין לה הרבה סיכוי להחזיק מעמד והיא תתפורר במבחן הראשון הבא שבו שוב יצוץ הקונפליקט בין נאמנות לחוקי המדינה (ולדידם, לקדושתה) לבין תכנית הגאולה (כלומר איסור הנסיגה משום שטח כבוש).

ועוד זה מדבר, והנה מתברר שעוד ועוד רבנים קוראים לעלייה להר הבית, דבר שהיה טאבו עד לא מזמן, ומסיבות הלכתיות: לא ברור איפה בדיוק קודש הקודשים, ולכן חל איסור על יהודים (שאינם הכהן הגדול, ושגם אינם יכולים להטהר כראוי) להגיע לשם כי הם עלולים לטמא את המקום. כך לפחות חשבו הראי"ה קוק ובנו הרצי"ה, וכמובן רוב מוחלט ומכריע של הרבנים עד לפני כמה שנים. אבל היי, לא אנשי אמונה כרבני יש"(ע) יתנו להלכה להפריע למאוויהם האידיאולוגים (שלא לומר, הפטישיסטים). אז משנים את ההלכה, דבר שכאמור אפילו שוחרי מקדש רגשנים כרבנים קוק לא העזו לעשות.

[הפסקה הבאה נכתבה כמה שעות לאחר עליית הרשימה – פשוט שכחתי] בגליון נקודה האחרון (מאי) מתפרסם ראיון עם ישראל הראל, המייסד והעורך הראשון של הבטאון. הוא מדבר בצורה כנה וברורה על הכשלון הגדול של תנועת ההתנחלויות "להפוך למובילה את המדינה, לפחות מבחינת המופת והדוגמה האישית", כל זאת משום הקיצוניות והפרגמנטציה שמאפיינים כל כך הרבה את החברה הדתיית ימנית משיחית. הנה:

אלה שמדברים על 'כלל ישראל' מקימים את הישובים הסגרגטיביים ביותר ומסתגרים בהם; הספרות שהם מוציאים היא רובה ככולה אסופות תורניות; העיתונות היא בעיקרה עיתונות של בית כנסת. רמתה של האחרת – "המקצועית" – ידועה, ועל כן לא משפיעה על איש. בקיצור, ליומרה לרשת את אלה שכביכול פשטו את הרגל אין כיסוי כמותי, ארגוני, ועדיין לא – אם כי בתחום זה המצב טוב יותר – איכותי. […] אנשי דור ההמשך, במיוחד אלה באגף הרבני, אימצו לעצמם, למרות הרטוריקה הכלל ישראלית, התנהלות של כת.

לאחרונה עלה בבלוג של גדי טאוב סרט שצולם בכנס באוניברסיטה העברית שנערך לכבוד ספרו האחרון על המתנחלים. למי שלא מעניין הסרט כולו, אני ממליץ מאוד לשמוע את פרופ' משה הלברטל מדבר. הלברטל, חובש כיפה, הוא היום אחד האנשים המבריקים והעמוקים באקדמיה, בודאי בכל הקשור למה שנקרא "מחשבת ישראל". הוא מצליח לעשות בדיוק מה שאינטלקטואל ראוי אמור: לקחת את העובדות שמולו (ומולנו) ולהתאים אותן, מתוך רוחב מבט, ידע גדול והבנה עמוקה, למקומן המדוייק בפאזל המשתנה של המציאות – וגם לנסח את זה יפה. הנה הוידאו – כשהוא עולה פשוט לכו לדקה ה- 28, וצפויות לכם 12 דקות של תובנות על התנועה היהודית המשיחית-לאומית. בכמה מילים: גוש אמונים כוורייציה של תנועת נוער למבוגרים, או לחילופין, כ"צינור שמעביר את ביב השופכין האירופאי [כלומר כל הרפש הרגשני, הברוטלי והאתנוצנטרי של הפאשיזם הניאו-רומנטי] לתוך היהדות"

4. כל מדינה והפונדמנטליסטים שלה: בארה"ב הם הקימו את מוזיאון הבריאתנות, שאמור להראות שה"תיאוריה" שהעולם נברא בששה ימים תקפה, ואילו האבולוציוניסטים הכופרים טועים ומטעים. מליונים הושקעו בקשקוש הזה. מה שנורא הוא שאין לי ספק שהם יחזירו את ההשקעה תוך זמן קצר.

ובאותה רוח רעה, הנה מאמר, Jesus Christ's Superstars,  ובו סקירה של כמה חברי קונגרס פונדמנטליסטים ודעותיהם המעניינות. הם אלה שחושבים שניוט גינגריץ הוא ליבררלי מדי, ומציעים לנסות לנצר את העירקים כאמצעי להפסקת האלימות שם (כן: הפסקת האלימות), ולאיים להעלות את מכּה בפטרייה גרעינית השמיימה אם תתרחש עוד התקפת טרור בארה"ב. כמו שהיוונים היו אומרים, "הכל במתינות".

5. מאמר מעניין על "המצאת ההינדו", כלומר התזה, ההגיונית למדי, שהינדואיזם אינו דת כפי שאנחנו אוהבים להגדיר אותן, כלומר מערכת בעלת מרכז (תיאולוגי) קבוע וגבולות ברורים, והניסיון לראות אותו ככזו מקורו בתהליכים אוריינטליסטים שבאו עם הכיבוש הבריטי של הודו.

6. אתר "FORA" מביא שלל הרצאות מצולמות על נושאי דת, מריצ'רד דוקינס, דרך ג'ייקוב נידלמן ועד קרן ארמסטרונג.

7. המגזין המכוון "Slate" מקדיש זמן למוח, ומביא מאמרים על השפעת גינקו על המוח, הפער המצטמצם בין דת למדע והאזורים ש"נדלקים" לנו במוח כאשר אנחנו חווים חוויה רוחנית.

[לבד מזה אני סבור שיש לעצור את רצח העם בדארפור]

בודהיזם

 

– המהפכה המדיטטיבית של הבודהה
— חלק א'
— חלק ב'
— חלק ג'
— חלק ד'
— חלק ה'

 

– איהיי דוגן

 

– יאקו איווסאקי

 

– סטיבן בצ'לור
— רשימה
— ראיון

 

– קית' דאומן

— פגישה

— ראיון

 

– מייקל רואץ' – ראיון

 

– דני וקסמן – ראיון

 

– לאמה אולה נידהל

 

– ג'ק קורנפילד – ראיון

 

הינדואיזם

 

– ראמש בלסקר – ראיון

 

– וימלה תאקר

 

– מוג'י – ראיון

 

– ניסרגדטה מהאראג'

 

– פונג'אג'י (פפג'י)

 

– יוגאננדה

 

כל מני

 

– ג'איה אשמור וג'מה פולו – ראיון

 

– טיוהר – ראיון
— חלק א'
— חלק ב'

 

– שי טובלי

— ראיון

— סופו של גורו

— התפתחויות מדאיגות

 

– שלמה קאלו

 

– אמין

 

– יו ג'י קרשינמורטי
— מאמר
— הספד

 

– דאגלס הארדינג
— מאמר
— הספד

 

– ר' חיים ויטאל

 

– קן וילבר
— סקירת ספר
— ביקורת על תורתו

 

– אלברט אינשטיין

 

– חיים נחמן ביאליק

 

– בנג'מין וורף

 

– סוזן בלקמור

 

– אדי דא
— חלק א'
— חלק ב'
— בונוס טרק

 

– ג'ון קייג'

 

– סוזן סגל

 

– אפיקורוס
— חלק א'
— חלק ב'

 

– דיפאק צ'ופרה

 

– ג'ון דה-רייטר

 

– אנדרו כהן

 

– ג'וליאן מנורוויץ'

 

אחת הבעיות הגדולות שהעסיקה תיאולוגים מאז ומעולם היא מה שמכונה "צידוק הדין", או במילים אחרות "אם אלוהים כל כך טוב וכל כך כל-יכול, אז איך זה שהעולם כל כך רע ומבאס?". בעידננו החדש בעיה זו הפכה לפרדוקס המוכר והמעצבן של החיפוש הרוחני: "אם הכל כל כך טוב ומושלם ואלוהי, למה בכלל צריך לתרגל או לעבוד או לעשות משהו בכלל?". הפרדוקס הזה מיתרגם לגישות שונות שמציעים מורים רוחניים שונים, נקודות השקפה שהם כמובן דואגים לחרוט על לבבות תלמידיהם ושהייתי רוצה לנסות ולהצביע עליהן. מדובר בעצם בהבחנה בין סוגים שונים של מורים רוחניים: בין מורים שמציעים דרך, לאלו שטוענים שאין כלל דרך. אבל ראשית, כמובן, סיפור זן.

זהו אחד מסיפורי הזן המפורסמים ביותר, שכנראה גם התרחש כמאורע היסטורי במאה השביעית לספירה. מדובר בסיפור הכתרתו של ה"פטריארך" השישי של הזן בסין, היו-ננג. היו-ננג, איכר פשוט מדרום סין, שמע כנער כמה נזירים בודהיסטים משננים את סוטרת-היהלום, ובעת שהאזין למילים התעוררה בו פתאום עין הבודהה, והתרחש בו סאטורי. הוא הבין מיד שחייו לא יהיו שלמים מבלי לדעת הארה מלאה, ויצא בו ברגע לחפש את פטריארך הזן החמישי, הונג-ין (Hung-Jen).

הונג-ין היה כנראה הזן מאסטר הראשון בסין שהיתה לו קהילה שמנתה מאות נזירים, אותם לימד וניסה לעורר. כאשר, אחרי תלאות רבות, הגיע אליו היו-ננג, הוא קיבל אותו למנזר, אבל בגלל שבא מהדרום הנחשל שלח אותו לעבוד בניקוי אורז במקום לתת לו מקום בין התלמידים האחרים.

זמן מה אחרי כן הכריז הונג-ין שהוא מחפש לו יורש, וכדי לקבוע מי ימשיך את דרכו בראש המנזר (ולמעשה בראש זרם הזן בסין) הוא מזמין את המועמדים לכתוב שיר קצר המביע בצורה הטובה ביותר את הבנתם בדהרמה הבודהיסטית. כל התלמידים היו בטוחים ששֶן-הסיו, הנזיר הבכיר, יהיה היורש, ולכן אפילו לא טרחו לכתוב שיר משל עצמם. שן-הסיו אכן היה בחור מוכשר, והוא כתב על הקיר מגוריו של המאסטר את השיר הבא (תרגמתי מהתרגום לאנגלית של ד. ט. סוזוקי):

הגוף הוא עץ הבודהי העתיק
ההכרה: ראי זוהר
דאג לשמור אותו מבריק
ומנע אבק מלהצטבר

בבוקר, כשקם הונג-ין, הוא ראה את השיר ומיד הלל אותו, וציווה על הנזירים להדליק לפניו קטורת וללמוד אותו. אבל כשהוא נפגש בפרטיות עם שן-הסיו הוא אמר לו שעל אף שהשיר יפה,  הבנתו עדיין לוקה בחסר.
והנה, למחרת בבוקר הופיע שיר נוסף על קיר ביתו של הונג-ין:

עץ הבודהי, למעשה, נעלם
ואין שום ראי זוהר
כי כל דבר אינו קיים
ואין מקום לאבק להצטבר

הונג-ין מיד ראה שמי שחיבר את השיר הזה מבין היטב את דרך הזן. מחבר השיר היה כמובן היו-ננג, שזכה להיות פטריארך הזן השישי של סין.

ניגש לעניין:

מורים רוחניים אפשר לחלק לשני סוגים: כאלה שאומרים שישנו מצב שנקרא הארה (או שחרור, או נירוונה, או מיזוג גואל עם האל), וכאלה שאומרים שלא קיים מצב כזה. עם האחרונים בכלל לא נתעסק. את הראשונים, לעומת זאת, נחלק שוב לשניים: אלה שאומרים שיש מה לעשות כדי להגיע להארה, ואלה שאומרים שאין. אלה שאומרים שיש מה לעשות כמובן גם דואגים לפרט מה בדיוק יש לעשות, ובדרך כלל ממליצים על תרגולת מדיטטיבית מסויימת או שמירה על חוקים כלשהם. הדוגמאות לאלה רבות, וכוללות בתוכן כמעט את כל המורים הרוחניים הבאים ממסורות עתיקות (יהדות, הינדואיזם, בודהיזם וכו') אבל גם מורים מודרניים ומקוריים כמו גורדייף, אנדרו כהן, ביירון קייטי ועוד רבים.

אלה שאומרים שאין מה לעשות מתחלקים בתוכם לעוד שני סוגים: יש את הרחמנים יותר, שלמרות שאומרים שאין מה לעשות, בכל זאת מציינים איזה משהו קטן שעשוי לעזור: למשל לחיות ליד הגורו (פאפג'י, אדי דא), לנסות לראות את תהליך החשיבתי של ההשלכה של העבר על ההווה (קרישנמורטי), להיות כמה שיותר עם תחושת הקיום הבסיסי (ניסרגדטה מהאראג') להתחקות כל יום אחרי הסיבות למעשה מסוים שעשית (ראמש בלסקר) או לחקור את עצמנו בנחישות שוב ושוב "מי אני?" (רמאנה מהארישי, מוג'י).

ויש את חסרי-הרחמים, שקובעים שהארה מתרחשת בצורה שרירותית לחלוטין, ושאם היא בכלל תקרה יהיה זה למרות, ולא בגלל כל חיפוש רוחני שהמחפש ערך (יו.ג'י קרישנמורטי, קרל רנץ). אגב, בצורה פרדוקסלית מאוד חלק מהמורים שאומרים שאין מה לעשות גם מכחישים לפעמים שיש בכלל מצב של הארה (ובכך הופכים לכאורה למורים מהסוג השני של החלוקה הראשונה לעיל), זאת משום שחלק מההבנה ש"אין מה לעשות" קשורה להבנה שבעצם "אין לאן להגיע", כפי שנראה מיד.

בשנים האחרונות מתרבים מאוד המורים שאומרים שאין מה לעשות. האדוויטה ההינדית נעשתה פופולרית ואיתה (או לפחות עם הניאו-אדוויטה המערבית) הדיבורים על כך ש"הכל אחד", "העולם הוא אשלייה" ושממילא ומראש הכל מושלם, כך שברור שכל ניסיון לתקן משהו או להגיע לאיפשהו הוא מגוחך. בכך היא מצטרפת לדזוגצ'ן הטיבטי ולזרמים היותר רדיקלים של הזן, שאוהבים גם כן לבטל כל אפשרות של התקדמות הדרגתית לקראת הארה, לאמור: אתה כבר מואר, ואו שתבין את זה, או שלא, ואין מה לעשות בנידון.

הלכתיים מול אנטי-הלכתיים

הבה נכנה גישות רוחניות מהסוג שגורס שיש מה לעשות, גישות "הִלְכתיות", שכן יש בהן הוראות תרגול וגם יש בהן דרך שלמסלולה הולכים. גישות שגורסות שאין מה לעשות נכנה "אנטי-הלכתיות". פיטר פנר, פילוסוף בודהיסטי אוסטרלי, נותן בהם סימנים. הוא מבדיל בין גישות רוחניות שנותנות "הוראות הפעלה", לכאלה שאינן. גישות רוחניות הלכתיות, על פי פנר, קובעות ש:
יש צורך בשינוי
יש מה להשיג
יש צורך במאמץ ותרגול כדי להגיע אליו
הארה בוא תבוא

גישות אנטי-הלכתיות קובעות ש:
הכל מושלם כפי שהוא
אין מה להשיג
ברור שאין צורך במאמץ ובתרגול
אתה כבר מואר, כאן ועכשיו

על פי חלוקה זו הגישות ההלכתיות הן גישות אשר יש בהן רמז לחלוקה דואליסטית של המציאות, כלומר הן קובעות כי יש טוב ורע, יש נכון ולא נכון, יש קודש וחול, יש אלוהים (או נירוונה) ויש עולם (או סמסארה). על כן יש גם מה לעשות כדי להגיע מהרע אל הטוב, לתקן את שאינו נכון ולעשותו נכון, לקדש את החול, להגיע אל אלוהים (או להארה).

הגישות האנטי-הלכתיות הן גישות מוניסטיות (אחדותיות) רדיקליות, שמכריזות ללא פשרות: הכל אחד! מכיוון שלדעתם המציאות היא אכן אחת (ומכיוון שבגישות דתיות ולא אתאיסטיות עסקינן, כלומר: יש לדידן אלוהים), הרי שהאחד הזה הוא האל עצמו, ומאז ומתמיד הכל מושלם, הכל מואר, וברור שאין מה לעשות ולאן ללכת.

אם נשתמש במטאפורה הידועה של החלום וההתעוררות ממנו, הרי שנראה שהמורים האנטי-הלכתיים יפקפקו, מבחינה עקרונית, בכל אפשרות שהחלום שאנחנו חולמים ישפיע כהו זה על מצבנו האמיתי. והם צודקים: לא משנה מה קורה בחלום, אנחנו עצמנו מאז ומעולם היינו טמונים במיטתנו החמימה, בטוחים מכל פגע, בריאים ובעיקר שלמים. המורים ההלכתיים יאמרו על כך: כן, זה ודאי נכון, אבל כדי שנשים לב לכך, כלומר כדי שנתעורר, לעיתים דרוש שיקרה משהו ספציפי בחלום אותו אנחנו חולמים (משהו מבהיל, למשל, או מפתיע). נכון שגם לפני שהתעוררנו היה הכל בסדר, אבל לא שמנו לב לכך. עכשיו שהתעוררנו ברור לנו גם שכל מה ש"עשינו" בחלום לא היה ממשי ברמה העמוקה ביותר – הכל היה נראטיב חלוֹמי ספונטאני – אבל זה לא משנה את העובדה שכשחלמנו לא תמיד נהנינו מהחלום, לכן טוב שעשינו מאמצים לגלות שזה רק חלום. ההתעוררות אולי היתה באה בסוף ממילא, אבל ייתכן שזירזנו אותה.

מסיפור הזן שלעיל אנחנו לומדים ששן-הסיו החזיק בגישה ההלכתית: בשירו הוא מנחה את הנזירים לעסוק בתרגולת רוחנית (מן הסתם מדיטציית ויפאסנה) כדי לנקות את ההכרה שלהם מ"אבק", כלומר מתופעות שליליות. היו-ננג, לעומתו, היה מנוי על הגישה האנטי-הלכתית, והוא גרס שהכל כבר עכשיו בסדר, ששום דבר (באשר הוא דבר, כלומר כל תופעה) אינו קיים (כלומר כל דבר הוא חסר מהות, משתנה תדיר ואינו עומד ברשות עצמו אלא תלוי בתנאים וביחסים), ושממילא אין מה לעשות (או לא-לעשות) בנידון. עם הכתרתו של היו-ננג לפטריארך הזן השישי אכן חל מפנה בבודהיזם הסיני ולמעשה נולד הזן הסיני האותנטי (כך על פי ד. ט. סוזוקי, מגדולי חוקרי הזן).

לחלום הארה

אז מהי טבעה של המציאות? חלוקה דואליסטית שבה יש מה לעשות ולאן לשאוף, או בלוק מוניסטי אחיד בו הכל אלוהי ומואר כבר עכשיו? ואולי סוג של נון-דואליזם הכולל בתוכו את שתי האפשרויות? נראה לי שיותר משחשוב לחוות דעה על כך, חשוב להבחין מהם המניעים שגורמים לנו לאמץ את אחת מההשקפות הללו. באופן אישי אני מרגיש הרבה פעמים שאנשים שמהללים את תמונת העולם המוניסטית-רדיקלית אנטי-הלכתית, עושים זאת לא מפני שהם באמת מרגישים את אחדותה של המציאות, אלא משום עצלות פשוטה, שכן השקפה זאת מאפשרת להם לזנוח כל תרגולת רוחנית קשה או מאתגרת, ואפילו להתנשא מעל אלו שכן מתרגלים, כאילו הם כבר הבינו משהו שהאחרונים עדיין לא תפסו.

הרצון לדעת שכבר עכשיו הכל בסדר הוא מובן מאוד, אבל כשאת הידיעה הודאית, האינטימית והבלתי אמצעית מחליפה אמונה תמימה, לא השגנו למעשה הקלה אמיתית, אלא לכל היותר נחמה זמנית. כי גם אם טבעה של המציאות לא ידוע, דבר אחד בטוח: פעמים רבות לא טוב לנו. אנחנו לא מרגישים מוארים ואלוהיים, ולא יעזור שישכנעו אותנו שאכן כך המצב. במקרה כזה ייתכן מאוד שכל עוד אנחנו במצוקה, כל עוד אנחנו זקוקים למשהו ומודעים לכך, עדיף לנסות לספק את ההזדקקות הזאת בדרכים רוחניות – עדיף, כלומר, לצעוד ברצינות ובכנות בדרך רוחנית, מאשר לבטל כל מאמץ שכזה על ידי הנוסחה העקרה: "הכל אחד". וייתכן גם שבמאמץ הזה עצמו, הנערך כולו בחלום לכאורה, יש חשיבות משלו, ואמת.

לפני כשנה נפגשתי בהודו עם מורה רוחנית הודית בשם ראדהה. כאשר העליתי בפניה את הסוגיה הזו היא נשאה נאום שלם על איך המורים הרוחניים של היום מקלקלים את התלמידים. "פשוט: במקום לשאול אותם שאלות, הם נותנים להם את התשובה", אמרה. "היום כולם יודעים שהכל אחד והכל ברהמן, ולכן נוח להם מאוד לא לעשות שום דבר. אבל זה מה שצריך לגלות לבד, זה מה שצריך להתפוצץ לך בתוך ההכרה כשאתה מוכן לזה – אין שום טעם שתאמין בזה סתם כך. אתה צריך לעבור את כל הדרך רק כדי לגלות, בסוף, שהיא היתה כולה חלום, ושתמיד תמיד היית מואר ומושלם – אבל אתה צריך לעבור את הדרך בשביל זה! 'I am THAT' הוא משפט קסם שצריך לבוא בסוף, הוא שיקוי קסם, ושיקוי קסם לא עובד אם אתה מקבל אותו כל יום, כל דקה, כי אתה מתרגל אליו. בעולם דואלי יש צורך בעשייה, אלא שכיום אף אחד לא מאמין בדואליזם, למרות שכולם חיים דואליזם!"

[הנה גרסת אנרג'י שעלתה היום]

(תחילה מילה אפולוגטית: לא הייתי נדרש שוב לטובלי אם לא הייתי יודע על ניסיונות שונים ומשונים שהוא עושה – בשם סמכותו כמורה רוחני ומתקשר טראנס-גלקטי – בבני אדם ובמערכות יחסים, שהוא אחראי על פירוקן של משפחות, על נטילת כספם וזמנם (בהסכמה כמובן) של אנשים טובים ותמימים ובאופן כללי על דרדור השיח הרוחני בארץ. אבל אני יודע את כל אלה במידה קרובה לוודאות. על כן הרשו לי להקדיש רשימה להתפתחויות במקרה המוזר של ד"ר טובלי ומיסטר אוריום)

כזכור, שי טובלי, בעבר מורה רוחני ישראלי צעיר ומבטיח, ביצע לאחרונה הסבה מקצועית (להערכתי הבלתי מקצועית מתוך חירפון אגומאני) והחל טוען שהוא מתקשר את "צוות הבוראים של הגלקסיה שלנו". מתוך הכרותי השטחית עם הביוגרפיה המזוגזגת של טובלי הערכתי (בתגובה 140 למאמר שכתבתי אז באנרג'י) ש"בעוד שנתיים שלוש הוא כבר לא יהיה הבודהה מאוריון".

אני כותב כאן כדי להודות ולהתוודות: טעיתי. טעיתי בגדול. איזה שנתיים-שלוש היו בראש שלי? חודשיים-שלושה לא עברו וכבר לבו התזזיתי של טובלי נהפך עליו: אז הוא קרא לעצמו "אור-יום", עמד בראש "תנועת 2012", ותיקשר כאמור את הבוראים הגלקטיים (ראו סוף הפוסט [עודכן 10/3], שם הדבקתי מנשר מגוחך מאז). כיום הוא חזר להיות שי טובלי, התנועה התפרקה עוד לפני שניתן לה זמן לחיות את חייה המביכים, והוא אינו טוען שהוא מתקשר את אותו צוות בוראים בן חמישה ישויות, אלא "אינטליגנציה חוצנית" באופן כללי. עניין הבוראים, אם כן, ירד, ומאידך מספר הישויות עלה מחמש למספר רב ולא מוגדר (כנסו לכאן, לפירוט מבדר: חוץ מישוע ובודהה יש גם את "פראוונה מכוכב ונוס" ואת "נרו מהפליאדות" – טובלי כצלחת לווין רב ערוצית), ועוד היד, כמובן, נטוייה, או כפי שהמורה היתה מחייכת ואומרת לאמא ואבא ביום הורים: לילד יש דמיון מפותח.

כמו כן המסרים רוככו בהרבה. טובלי כבר אינו טוען ש

אנחנו עומדים לדבר היום על קץ המסורות והדתות כפי שהיכרתם אותם. אם מישהו אחר היה מבקש לדבר על קץ הדתות, זה היה עשוי להיות מאוד לא מנומס מצידו, אבל לנו מותר, לאור העובדה שאנחנו יצרנו אותן. לאורך כל ההיסטוריה של האנושות אנחנו הקרנו את האנרגיות שיצרו את התרבויות, הדתות והמסורות  שלכם, ואת כל הידע שאתם מכנים ומגדירים כאלוהים, וכעת הגענו לנקודה בהתפתחות שלכם, אשר בה אנו מעוניינים למחוק את הידע, הזה ולהביא תפיסה חדשה. ברבות הימים אנו עומדים ליצור כאן דת קוסמית חדשה, זו המטרה שלנו.

אלא מסביר ש

אינטליגנציה חוצנית לא באה לשנות שום דבר מהקיים בתרבות האנושית ולכן אינה מעוניינת לסתור ידע קיים. מטרתה היא להביא ידע חדש, אלטרנטיבי לזה הקיים בתרבות האנושית, וכך מי שמעוניין יכול לשלב את פתרונותיה בתוך המסגרות הקיימות, ומי שמעוניין – יכול להשתמש בה כחזון מרחיק לכת לתרבות אנושית חדשה לגמרי.

כל ההתפתחויות האלה חשובות לטעמי. אם קודם האמנתי שטובלי איננו שרלטן, אלא מאמין באמת ובתמים במה שהוא אומר, הרי שאחת הסיבות לכך (בנוסף להכרותי איתו והרושם שהוא עשה עלי, של אדם טוב והגון) היתה שלהערכתי טובלי החדש פשוט חף מכל מודעות עצמית. כי גם אם הוא היה בטוח שהוא מתקשר את "הבוראים", הרי שלו היתה לו ביקורת עצמית מינימלית (והוא אינו אדם טיפש) הוא היה מרכך מאוד את המסר שאיתו הוא יצא לקהל הרחב, "בונה" את הדברים לאט לאט, מתוך ידיעה שהצגת הדברים כפי ש(הוא מאמין ש)הם תתקל לכל היותר בלעג ובבוז (כפי שאכן קרה). כלומר דווקא המופרכות המוחלטת של אמירותיו היתה בשבילי ראייה מסויימת (בשיתוף עם הרושם הטוב שעשה עלי בעבר כאמור) שהוא מאמין לחלוטין במה שהוא אומר, ושהוא נמצא במצב שבו הוא השיל מעליו כל רצון, או יכולת, לרפלקסיה וביקורתיות.

מאידך, שינויי הגירסה האלה הם בדיוק סוג הריכוך שהייתי מצפה לראות מאדם שמסוגל להתבונן על עצמו מהצד ולבחון את מעשיו בקנה מידה אובייקטיבי (פחות או יותר). דווקא זה מעלה את החשד שהעניין יותר מבויים מאשר היה נדמה לי, כלומר ששי יותר שפוי, ולכן גם יותר שקרן, ממה שחשבתי. כי האופציה השנייה היא שאותן ישויות שאמרו לו לפנים שהן הבוראים הגלקטיים שינו פתאום את דעתן (או הוויתן), וקשה לי להאמין שהישויות האלו היו מבזות את עצמן ככה. את זה הן משאירות לטובלי.

[עדכון נוסף על מצבו של טובלי – מרץ 2009]

[ב- 26 לחודש ימלא בדיוק עשור להתאבדותה הקולקטיבית של כת מתקשרי החייזרים "שער גן עדן". אכתוב משהו על כך אז, אז אל תזפזפו. ולמרות האווירה הבאמת פורימית של הרשימה, הנה קטע על פורים פרופר שכתבתי לפני שנתיים ל"תרבות וספרות"]