מלפנים: טיוהר. ברקע: רמת השרון.

לפני כעשרה ימים נפגשתי עם טיוהר, המואר שלנו בקוסטה-ריקה. טיוהר הוא בלי ספק המפורסם מבין הדור החדש של המורים הרוחניים הישראלים (כלומר הדור שאחרי אנשים כמו שלמה קאלו ורינה שני, שיצא מתוך גל הטיולים הבתר-צבאיים למזרח וניתן לאפיין את הרוחניות שלו כהינדואיסטית למדי) והוא גם הישראלי היחיד שהפך לגורו בינלאומי (לא, אורי גלר לא נחשב), כאשר הכפר האקולוגי-רוחני שלו בקוסטה-ריקה מושך מחפשים רוחניים מכל העולם. נפגשתי איתו לצורך ראיון שמתפרסם היום באנרג'י (לינק להלן, והחצי השני של הראיון יבוא מחר).

טיוהר התגלה כבחור עדין ונחמד, עניו מאוד, שאפילו התנדב לברר בשבילי איזה אוטובוס אני צריך לקחת לבית הוריו ברמת השרון. הוא שקוע בשאנטי, אבל לאו דווקא בשאנטי-באנטי, אלא באמת ברוגע ושלווה. השיחה איתו היתה נעימה מאוד, למרות שדברן גדול הוא לא.

אני לא רוצה להיכנס להערכות על מידת ה"מוארות" שלו, וודאי שגם בין מי שידעו את חוסר המהות של האגו שלהם יש דרגות שונות של עומק והשגה (וכמובן גם ביטוי חיצוני חיצוני שונה – למרות כמה מאפיינים משותפים, כמו קלות (ease) טבעית, יציבות, נועם מסויים וכו', כמעט לא היו שני מורים רוחניים שפגשתי שהתנהגו באופן זהה. ואולי זה צריך להיות מובן מאליו: החופש הוא מוחלט, והמציאות היא עשירה מאוד. באופן פרדוקסלי דווקא איבוד האשלייה של האינדבידואליות מאפשרת לך להיות אינדבידואל אמיתי, כלומר להשתחרר סוף סוף מהקונפורמיזם שמדכא את כולנו ברמה כזאת או אחרת ולממש את מלוא פוטנציאל הפריחה היחודית של התופעה הטבעית שהיא כל אחד מאיתנו), ואסתפק ואומר שלמרות ניחוחות דואליסטים קלים בדבריו, לדעתי הבחור בסך הכל יודע על מה שהוא מדבר מניסיון אישי חי.

כאמור, דיבור הוא לא הצד החזק של טיוהר, והוא בטח לא אינטלקטואל, לטוב ולרע. לטוב, כי כנראה השגתו באמת באה לו באופן טבעי, כלומר לא מדובר במקרה בו אדם משכנע את עצמו, במודע או שלא במודע, שהוא "הגיע", או אדם ש"מייצר" לעצמו חוויה רוחנית, דבר שבהחלט אפשרי למי ששולט בצורה מספקת (שוב, במודע או שלא במודע) בכוח הריכוז ו/או בקונדליני. כלומר כנראה שכאן מדובר בפריצה ספונטאנית של הארה, ללא יותר מדי הכנה מוקדמת (שעלולה לייצר אשליה של הארה). זה טוב גם כי הפתאומיות והספונטאניות של כל העניין מבהירה לו היטב שלא הוא עשה את זה, אלא שזה דבר שפשוט קרה, והגאווה הלא היא מכשלה גדולה.

זה רע מפני שקשה לו להסביר את עצמו, ואני גם לא בטוח עד כמה הוא יכול למנוע מעצמו (כלומר מנטיות המיינד שלו) לאחוז במצב הזה כמצב סופי ולמנוע מההתפתחות להמשיך, ולהעמיק, כל זאת מפני שאולי הוא לא מודע לכך שאפשרות כזאת תמיד קיימת (למרות שהאמת היא שאני לא חושב שחסימה כזאת תתרחש במקרה שלו. ההתרשמות שלי היא שהיצר שלו לא גדול מספיק).

שני דברים עלו בי אחרי המפגש איתו. אחד הוא מה שניתן לקרוא לו "הדמוקרטיות של החסד": אף אחד לא יודע ולא יכול לנחש מתי ואיפה תיפול איזו שקית מלאה בחסד ותתפוצץ על ראשו של אדם, שוטפת אותו, מטהרת אותו, אולי אפילו מטביעה אותו לחלוטין. כמובן, זה הרי טיבו של חסד, שהוא מגיע ללא התרעה, ללא הגיון וללא סיבה ("שלושה באין בהיסח הדעת ואלו הן: משיח, מציאה ועקרב" – סנהדרין צ"ז, א') ואם היינו יכולים להביא אותו הרי הוא לא היה חסד ראוי לשמו. החסד, כמו הנס, הוא משהו אלוהי-טרנסאנדנטי לחלוטין, במובן זה שהוא חוץ עולמי, נקי לגמרי מתלות או אף קשר עם חוקי המציאות הסיבתיים-שלשלתיים (הוא היושר שפורץ לעיגולים), חף מנגיעה עם העולם הזה וסדרו. עד שהוא קורה, כמובן. אז הוא פשוט מגיע. או לא. כשבא לו. בצורה ספונטאנית, קפריזית, פלאית, מפתיעה ומשמחת. כמו שישו אמר: "אני בעולם, אבל לא ממנו", והוא אכן נולד לא כתוצאה של סיבתיות טבעית, וזו החכמה הגדולה שבמיתוס לידת הבתולין.
לכן טיוהר זה, כלומר משה קסטיאל מרמת גן, נצר לאימפריית הרהיטים "קסטיאל", פשוט זכה בו. מדי פעם שומעים בחדשות על איזו דלעת ענקית שפתאום נולדה באיזה מושב בצפון הנגב. ככה זה, להבדיל.

הדבר השני שעלה בי הוא כמה זקוק טיוהר שכזה לאדם כמוני שיהיה אמרגנו הרוחני. שינהיג וינווט וימשוך בחוטים מאחורי הקלעים (שלא לומר מאחורי הפרגוד) ובעיקר כדי שיכתוב תיאולוגיה מתאימה וראויה לשמה שתהווה מסד תיאורטי ואידיאולוגי, כלומר תיאולוגי, לפעולותיו. כן: מעין פאולוס שכזה. או נתן העזתי שכזה. או נתן מנמירוב שכזה. כי, כפי שאנחנו למדים מההיסטוריה, כמו שלפני כל משיח ראוי לשמו יש מבשר (יוחנן המטביל לישו, "הבאב" לבהאללה) מאחורי כל משיח מצליח עומד אמרגן סוטריולוגי מוכשר שממונה על הפיתוח הרעיוני של הקו המשיחי (עיצוב), על קביעת החדשנות מחד והסופיות האולטימטיבית שבבשורה מאידך (מיתוג), וכמובן על יחסי הציבור, על הפרסום, על העבודה השחורה שמגלה את האור הזוהר בוהק (שיווק).
טוב, כמובן שאני צוחק. וטיוהר בכל אופן לא זקוק לי. הוא כבר מוקף נתנים שונים שבונים סביבו את הכפר הרוחני שלו ודואגים להפיץ את "הבשורה הטובה". שיהיה בהצלחה.
 
הנה החצי הראשון של המאמר: "האיש שלנו בקוסטה ריקה"
[עודכן ב- 11/10/06:] והנה החצי השני: "סקס, שקרים ווידאו-סאטסאנג" 
 
 
 
 
 

איזי שאל בתגובה למאמר השני על דא, למה אני בכל זאת חושב שהוא, על אף חולשותיו וחטאיו, מגדלור רוחני. בתשובה אביא קטע מדבריו של דא, ממש על קצה המזלג, ואנסה להראות את חדשנותו. הנה הציטוט מ- 1980, מתוך קטע שנקרא The Trancendance of Attention:

…the presumption of existence as a mortal and limited self causes us to react to the very Condition in which we exist. Therefore, instead of existing at ease, allowing whatever exists simply to happen and change and disappear, we react and contract upon ourselves, and we seek knowledge and experience that will release us from the primitive suffering of mortal existence. But that very reactive contraction, and the search built upon it, are themselves based on a reaction to the Mystery in which we inhere, whatever our experience may be, and to which we are related through Ignorance, whatever our degree of knowledge may seem to suppose. Therefore, the conventions of our mortal knowing and experiencing and seeking are in fact–whatever they may also be as practical occupations–a reactive contraction of the body-mind, a self-bond in which the native Mystery and the native Ignorance of our existence are transformed and misinterpreted to be a Problem, a Question, a motivation toward ultimate fulfillment and release of a state of existence that is felt to be limited, vulnerable, and confined to the play of phenomena.

מה אומר לנו ג'ונס? הוא טוען שמפני שאנחנו רואים שהגוף מוגבל ובר-תמותה, ומפני שאנחנו מזדהים איתו כאילו הוא אנחנו, אנחנו "מגיבים" ל"מצב" שבו אנחנו קיימים. במקום לתת לדברים להתרחש אנחנו מתכווצים סביב עצמנו ומיד מחפשים ידע או חוויה שישחררו אותנו מהסבל שבהתכווצות הזאת. אלא שהחיפוש הזה עצמו הוא תולדה של ההתכווצות הזאת, וכך גם יהיו כל תוצריו, שלכן יהיו חסרי ערך ורק ימשיכו הלאה, ואף במשנה תוקף, את ההתכווצות (נדמה לי שבמאמר הראשון שלי על דא כתבתי בטעות "התקבצות"). מכאן החיים הופכים לבעיה, לשאלה, שדרושה עליה לכאורה תשובה. בפסקה אחת הוא מצליח לתת תיאוריה (אחת מני כמה שלו) של הכשלון שלנו לחיות חיים חופשיים ואת הכשלון שבכל חיפוש שנובע מההנחה שיש לנו כאינדבידואלים בעיה. גם התאור של ג'ונס את האגו כהתכווצות, וכזו שנובעת ממערכת יחסים לא נכונה עם העולם, הוא מקורי ומכוון בצורה טובה מאוד אל האמת לדעתי.

בפסקאות הבאות ג'ונס מבהיר שכדי לפתור את הבעיה (לכאורה) של החיים לא יעזרו לנו כל ידע או חוויה, אלא רק תובנה אל תוך המכניזם של תשומת הלב שמכשיל אותנו כל רגע ורגע מחדש, אבל שהוא (הוא לא שוכח לציין) בעצמו עולה בכל רגע מתוך המסתורין הגדול עצמו! רק הבנה עמוקה של הדינמיקה הזאת תראה לנו שמעולם לא היתה בעיה ותאפשר לנו לחיות חיים מלאים. ישר כוח ג'ונס.

המקוריות של ג'ונס היא שהוא טוען שכל עניין האגו הוא לא משהו ש"קורה לנו", ובגלל זה אנחנו סובלים, אלא משהו שאנחנו עושים. זו פעולה שלנו (של האורגניזם והכרתו, אני מתאר לעצמי, שהרי אין אינדבידואל אוטונומי). אנחנו כל הזמן מתכווצים אל תוך עצמנו, ובכך למעשה יוצרים מרכז מדומיין של זהות, של עצמיות, בתוך השדה האחיד של המציאות. ג'ונס מדמה את זה ליד שנסגרת לכדי אגרוף, ולכאב שנגרם מלחיצת האצבעות אל הכף. כשמבינים את זה, כשרואים את זה, מפסיקים עם הפעולה המאיבה הזאת, היד נפתחת מיד והאגרוף הקפוץ הופך ליד פתוחה וחסרת בעיות. מה שיפה במטאפורה הזו (שאלן וואטס השתמש בה לפניו, אבל לא פיתח אותה כמוהו), הוא שלפני ואחרי מדובר באותה יד. לא השתנה שום דבר, לבד מהפעולה המכאיבה שהפסיקה. אבל מהותית, הכל אותו דבר. כך גם עם ההארה כמובן: רק ההבנה שלנו את העולם משתנה. חוץ מזה, הכל אותו דבר. ושונה לגמרי, כמובן.

אז מה שהופך את ג'ונס למגדלור רוחני לדעתי זה שהוא נתן לעולם עוד שיטה שלמה שמנתחת את המציאות האנושית בשפה מקורית ורעננה. זה המון לדעתי. הוא המציא שפה דתית משלו, שעכשיו אנחנו יכולים ללמוד ממנה. מכיוון שאני לא מאמין שיש איזושהי שיטה או מסורת שאומרים את "האמת עצמה", אלא רק אצבעות שמצביעות אל הירח (ושאסור לבלבל ביניהן להין הירח כמובן, כפי שהדגיש הבודהה), הרי שעוד אצבע כזו היא תרומה יפה מאוד לאנושות. זוהי תרומתו של ג'ונס.

כבר כמעט חצי שנה שאני חוקר במרץ ובעניין רב את סיפור Adi Da, הגורו שחושב שהוא התגלמות האל על פני האדמה, ובבוא הזמן, והזמן קרוב, גם אכתוב על זה מאמריים לאנרג'י. דא זה, לבד מהיותו מגלומן בפרופורציות אצטקיות, היה גם ידוע (אני לא יודע אם הוא עדיין ממשיך בכך) בהתעללות מינית ופיננסית בחסידיו, תחת התירוץ הגורואי הידוע של "Crazy Wisdom", היינו: תאמין לי, זה שאני מתעלל בך זה עוזר לך להגיע להארה.

הנושא של הפרקטיקה הסאדו-הארתית הזו ראוי לדיון נפרד ונרחב, ולא אתחיל עם זה כעת. אבל בחיפושי אחר אנשים שונים שהתייחסו לעניין הגעתי אל האתר הבא של אלן קצלב, תלמיד של סרי אורובינדו, שמהגג על ענייני רוח ונוגע גם בעניין הזה במאמר עדכני (הוא מזכיר בו גם את פרשת הרב גפני האחרונה). בדיון על מוסד הגורו קצלב אומר כאן כך:

The problem is that the current Guru institution, as it has been adopted in the West, is deeply flawed, indeed, it is quite medieval. It may be that these traditional cultures like India, Tibet, and the Far East have their own checks and balances, and since these have been removed in the West, what is left is the abusiveness.

אני מסכים עם הסיפא של דבריו, ולא עם הרישא. כלומר, הבעיה עם מוסד הגורו אינה שהוא ימי-ביניימי (למעשה הוא עוד הרבה יותר עתיק מכך, ופרח גם ביוון העתיקה ולא רק במזרח – אבל אולי קצלב מתכוון לאופיו הדרקוני). הבעיה היא שהוא מוצא מתוך הקונטקסט המסורתי (תרתי משמע) שלו ונשתל אל תוך תנאים זרים ומוזרים. כמו מושאים רבים של הניו-אייג', הוא נשלף מתוך המסורת שהעניקה לו, כמו שאומר קצלב, איזונים ובלמים, ונבנה מאפס, כדי לספק צרכים אמיתיים ומיידיים במקרה הטוב, ותאוותניים ואגואיסטים במקרה הרע.

במקום שהגורו יבקש מהתלמיד כניעה מלאה (כמו רבים, ודא ביניהם), בסמכותה של המסורת שהוא אחד מהחוליות שלה, הגורו של ימינו מבקש מחסידיו להיכנע רק לו, ורק לסמכותו. במקום להכנע מסד עתיק ומסועף של תורה רוחנית שעמד במבחן הזמן, התלמיד נכנע לאדם אחד, יחיד ואולי גם מיוחד, אבל לאו דווקא חכם במיוחד (כן, מואר אין פירושו בהכרח חכם), ובמקרים אחרים סתם שרלטן. במקום שתהיה סביב פעולתו של הגורו מסגרת שלמה שלא תאפשר חריגות מסוכנות ופגיעות, ישנו רק רצונו האוטונומי של הגורו היחיד, ומי יאמר לו לא, כאשר הוא מוקף בעדת חסידים מלחכי פנכה ואומרי הן? מצפונו, יש לקוות. אך לפעמים הוא חסר מצפון, או חסר עמוד שדרה לשמוע לו, או חסר כל אחריות, והתוצאות קשות.

כאשר הגורו מואר בשלמות (אם בכלל קיים דבר כזה לא רק בתיאוריה – אז נאמר, מואר מספיק, ודבר כזה אכן קיים לדעתי) אולי לא תהיה בעיה, אך רובנו המוחלט, וכמונו רוב המורים הרוחניים, לא מוארים, לא בשלמות ולא בתיך. חיש מהר גרגירי האגו הקטנים שעוד נותרו להם מריחים את ההערצה והעוצמה שנפלה במנת חלקם, ומתנפחים למימדים מפלצתיים (וכתבתי על זה ביתר אריכות כאן).

מוסד הגורו, אם כן, לא נכשל משום שאין בו אמת (כי לדעתי כניעה מלאה לאדם מואר יכולה להביא טוב גדול), ולא משום שהוא מיושן, אלא משום שהוא מיובא ללא התוספות, מפני שלפני היצוא מפשיטים ממנו כל דבר שאפשר (stripped for export, מה שנקרא), והוא מגיע אלינו, במערב (וגם במזרח עם גורואים דוגמת אושו) ללא מסורת שתגביל ותייצב אותו. וללא זאת הוא נופל, פעם אחר פעם.