גיור

"ישראל חלילה יפרד לכמה עמים"

"אם אין סמכות אחת המקובלת על כולם, ישראל חלילה יפרד לכמה עמים", כתב לי המגיב מרדכי על הרשימה האחרונה, שעסקה בחוסר המוסריות והטעם של הרישום לנישואין ברבנות (ושכבר עכשיו היא בין הנצפות ביותר שלי אי פעם, מה שמעיד על העניין – והאמוציות – שהנושא מעורר). המגיבה קלאודיה כתבה שם ש"חיים יבין עשה סדרה דוקומנטרית רצינית בעניין והגיע למסקנה שכדאי למי שלא אורתודוקס לשלם מחירים איומים כדי שלא ליצור שני עמים כאן", הכל כדי שאבין שגם אם אני צודק שהרבנות הראשית היא מוסד מסואב, אטום ואף מושחת, גם אם כרגיל לא היינו נוגעים ברבנות הראשית באמת בניין שאורכה ת"ק פרסה, אין ברירה אלא לסתום את האף ולשתף עמה פעולה, אחרת יהיו כאן "שני עמים".

הסוגה הספרותית הזו של ההפחדות או האיומים מפני פיצול ביהדות אף פעם לא הצליחה באמת לנעוץ עוגן בבינתי, ואולי אני באמת לא מבין משהו: האם כבר עכשיו אין זרמים ותתי זרמים ביהדות? האם כבר עכשיו אין גיורים רפורמים וקונסרבטיבים ורקונסטרוקציוניסטים וג'וויש-ריניואליסטים בארה"ב? האם כבר עכשיו אין טקסי נישואין בכל אחד מהזרמים האלה, כל אחד על פי נטיותיו והלכותיו? כלומר, על פי המפחידנים הללו, כבר עכשיו אי אפשר לקבל את יהדות ארה"ב כיהדות, כי הם "עם אחר". זה נשמע הגיוני למישהו?

ומה עם השתלטותה של חב"ד המשיחית על קהילות יהודיות שלמות, למשל ברוסיה? מה עם זה שיהודים רבים בתפוצות חושבים ש"יחי אדוננו וגו'" זה הסיום המקובל לתפילת שחרית או קבלת שבת? הם מאותו "עם" כמונו, או לא?

"בסדר", תאמרו, "אולי, אבל בארץ לפחות הכל דבש!" באמת? שמעתם שיש חילונים שחיים יחד ובכלל לא מתחתנים? ושמעתם שהם גם מולידים ילדים? ושמעתם שהם גם נפרדים ואחרי זה מולידים ילדים עם יהודים אחרים? והכל בארץ הקודש? מה איתם, הם גם עם אחר? ומה אם הילדים שלהם (ממערכות היחסים המאוחרות) ירצו להתחתן ברבנות? יתנו להם או לא? הם אותו עם או לא?

בכלל, כל הפחד הזה מפני פיצול, חלוקה, שונות, גיוון נראה לי פשוט משונה, שכן מה יותר יפה מיהודיות רבות, כל אחת פורחת בדרכה? מה רע ביהודים שונים שעושים דברים שונים, כולם עובדים את ה' על פי הבנתם או סתם חיים (או עושים חיים) על פי הבנתם? האם לא היו לבית הלל ובית שמאי הלכות שונות, והאם הם לא מצאו דרך להתחתן זה עם זה בכל זאת?

נראה לי שהחרדה הזאת מאחרוּת חייבת לסמן איזו תשוקה אדירה, קונטרול-פריקית, לשליטה ("שכולם יעשו כמוני!") או לחילופין אפס ביטחון וחוסר אמון מוחלט בחוסנה של היהדות ("הצילו, היהדות מתפרקת!"). כלומר או שאותם דאגנים לא מסוגלים לקבל שיש דרכים אחרות משלהם להיות יהודי, או שהם חוששים שמא אחרי 3000 שנות תלאות ופרעות דווקא זה שכמה אלפי איש יקבלו גיור לקולה, או כמה אלפי נשים יתחתנו עם פלסטינאים, יצליח למחוק את היהדות.

רבותי, תנו קצת אמון בבני אדם, ותנו קצת אמון בתהליכים חברתיים והיסטוריים (וכן, תנו קמצוץ אמון גם בו יתברך). רילקס. ואם אתם בכל זאת רוצים לצעוק על מישהו, הנה לכם הרבנים הגאונים יוסף ואליישיב, צעקו עליהם. למה? כי הם ממש בימים אלה פיצלו לנו את היהדות, כאן בארץ הקודש.

מעשה שהיה כך היה

כידוע, אחרי איומים בחקיקת חוק הגיור הצה"לי, הרב עובדיה נכנס לפעולה, ובאקט שמצביע יותר מכל על גמישותה הפלאית של ההלכה (משל היתה נערת קרקס בת 12 ולא קודקס לגליסטי בן 2000), הכשיר רטרואקטיבית ולאלתר את כל הגיורים שנעשו בצה"ל. הוא עשה את זה כדי שהרב הראשי עמאר, שארכובותיו משקשקות מהקפדתם וקפידתם של הרבנים האשכנזים, יוכל הוא בעצמו להכשירם. לרב עובדיה יש לכאורה עור הלכתי עבה מספיק כדי לספוג את מטח חציהם המורעלים של הליטאים.

והנה, אותם חצים אכן הגיעו, והם מכוונים הישר ללבו של הרב עובדיה. זה התחיל בפשקוויל הזה שצילמתי לפני כשבועיים בירושלים:

לחצו כדי להגדיל

המשיך ביתד נאמן שתחת הכותרת "אין לך חילול ה' גדול מזה" כיסה בסופ"ש האחרון את הגר"ע יוסף בזפת ונוצות וטען כי "הנסיבות והלחצים הסביבתיים שאילצו אותו לחולל מהפך מהיר בהשקפת עולמו" גררו "'גיור' חסר כל תוקף – מציאות מחרידה שמשמעותה הישירה הינה פגיעה קשה בטהרת הייחוס והטמעת נוכרים בכרם בית ישראל".

אח"כ צצה כתובת גרפיטי בירושלים שקבעה ש"הרב עובדיה רפורמי", וכעת חיה אנחנו מגיעים לפרק ההדחה, שמשודר בדמות מכתב ובו פסק הלכה רשמי מאת הרב אליישיב ו-16 גדויילים אחרים (שעל פי יאיר אטינגר פורסם ביומונים החרדיים) הקובע כי "הפירצה הקובעת כי יש ל'הכשיר' גיורים שאינם כהלכה, ולהכניס גויים לכרם בית ישראל" משום ש"הכל יודעים שלא היה בכוונת הגויים הללו לקבל על עצמם שום עיקר מעיקרי הדת לא שבת ולא כשרות ולא טהרת המשפחה" ונחתם בתפילה התמימה ש"השם יתברך ייתן בלב התועים בינה".

כלומר הגיורים חד משמעית לא תקפים ותפילתנו נתונה לבינתו של הרב עובדיה. אטינגר מסיים את כתבתו בפסקה הנאה הבאה:

לבד מהמשמעות הציבורית, לפסק ההלכה הגורף של הרבנים האשכנזים עשויה להיות משמעות מהפכנית מבחינה הלכתית, גם לשיטתם. הקביעה כי כל הגרים הם גויים, משליכה למשל על ההכרה במעמדם האישי של כל אלפי המתגיירים ושל ילדיהם, בהווה ולעתיד לבוא. כפועל יוצא של הפסיקה, למשל, אפשר שהרבנים החרדים יקבעו כי אין להכיר בנישואיה של כל גיורת בוגרת מסלולי הגיור של הצבא, כלומר שהיא לא תצטרך גט במקרה של פרידה מבעלה ותוכל להינשא שנית באין מפריע. בהמשך לכך, ילדיה מחוץ לנישואיה הראשונים לא ייחשבו על ידי הרבנים החרדים כממזרים, וזאת בניגוד לעמדתו של הרב עובדיה יוסף, שקבע באופן גורף – ודרמטי לא פחות – כי כל הגיורים כשרים.

והנה כבר שני גויים בבטנך ישראל, ושני לאומים ממעייך יפרדו, ואז יחזרו ויתאחדו, ואז יפרו וירבו וימלאו את הארץ והעולם בגוני גונים יהודיים ושאינם יהודיים. הקב"ה מחייך חיוך גדול.

[ראו שתי רשימות קצרות על חסידות ברסלב בבלוג המשני שניתן לראות את תקציריו משמאל: אחת על השפעת ההשכלה על החסידות, והשנייה על הכתרת ר' ישראל דב אודסר למשיח]

היהדות על פי ישראל ביתנו

להלן כמה ציטוטים של ח"כ דוד רותם מישראל ביתנו, מתוך ראיון עם מיכאל טוכפלד, מוסף "יומן", מקור ראשון, 31.12.10. הכותרת של הראיון: "אנחנו בדרך להיות מפלגת שלטון":

ישראל ביתנו מדברת על עקרונות יהודיים, על הערכה ליהדות, על ערכים יהודיים. אנחנו תמיד אומרים שאם יש ויכוח בין 'דמוקרטית' ל'יהודית', ה'יהודית' קודמת.

[ליברמן] ממלא את תפקידו כשר חוץ בצורה מצויינת, על אף שהוא עושה גלים. הגיע הזמן שגם בעולם ישמעו את האמת. הבידוד של ישראל בעולם הוא לא בגללו. האווירה האנטי-ישראלית היא כיוון ש'בידוע שעשו שונא ליעקב'.

שתי מדינות לשני עמים זה לא דבר פסול לחלוטין. נכון, יש בעיה, ארץ אבותינו, ההבטחה האלוהית וכל הדברים האלה, אבל לפעמים אתה צריך להסתכל על המציאות שבה אתה עוצר ואומר: רגע, המדינה מפסיקה להיות יהודית ומתחילה להיות משהו כמו מדינת כל אזרחיה. זה דבר שצריך למנוע אותו בכוח. אנחנו שומעים שה'דמוקרטית' קודמת ל'יהודית'. זה דבר שצריך למצוא לו פתרון. מה גם שבעולם לא בדיוק אוהבים את התנהלותה של ישראל. אם נצליח ליצור מצב שבו יש מדינה שהיא באמת יהודית, זאת אומרת ש-90 אחוז מתושביה הם יהודים והיא בית לאומי לעם היהודי, מצבנו לא פחות טוב.

מה אנחנו למדים מדברים המדהימים האלה של רותם? אנחנו למדים מהם שהוא מאוד "יהודי", כלומר שהוא מגדיר את זהותו קודם כל כיהודי, ואחר כך כאדם. אנחנו למדים שהיהדות חשובה לו יותר מהדמוקרטיה. גם יותר מארץ ישראל. שמדינת כל אזרחיה, לדעתו, "זה דבר שצריך למנוע אותו בכוח". שהדמוקרטיה עבורו היא רק מכשיר בידי היהדות, ובטל הצורך בה, בטלה הדמוקרטיה. מצד שני, שהתורה גם היא, כמו גם המסורת, רק דבר שמשמש לתחזוקת זהותו היהודית. ארץ אבותינו, ההבטחה האלוהית, כל "הדברים האלה" הם "בעיה" שאפשר גם אותה לפתור (בכוח?) אם צריך, למען שמירה על מדינה יהודית.

מה אם כן עומד במרכז יהדותו של ח"כ רותם? המדינה היהודית, הבית הלאומי של העם היהודי, היא המוקד האמיתי של זהותו היהודית של רותם. "ישראל ביתנו", כאמור. לא התורה, לא ההלכה, לא המסורת, לא האמונה, לא המוסר, לא הארץ, אלא המדינה, והמדינה היא של העם, האתנוס. "היהדות" של ח"כ רותם היא העם; העם המגובש, האחיד, הטהור.

מתגלה לנו כאן אתוס של לאום יהודי אורגני חזק וגאה – נגד כל העולם. והעולם כמובן יתנגד, ואולי יתנגד עוד יותר כאשר ליברמן יהיה ראש הממשלה (במקומות אחרים בראיון מסרטט רותם את חזון השלטון ה"נשיאותי" שמפלגתו מעוניינת בו). אבל מה זה משנה? הם ממילא שונאים אותנו. לא חשוב מה נעשה, כי בידוע שעשו שונא ליעקב. בידוע. כך שלא צריך גם ממש להכין מדיניות.

ספר שלכאורה כתב ליברמן דברים אלה מזכירים לי מאמר קטן וטוב שכתב לפני כשנתיים אנשיל פפר. במאמר דן פפר בחוק הגיור של מפלגתו של ליברמן, שמאז עבר כמובן דרך ארוכה. מיוזמת החוק מבין פפר את תפיסת הדת של ליברמן. הנה:

מהצעותיו בתחומי הגיור והנישואים עולה בבירור שהוא מצפה מהרבנים להתגמש ולוותר על עקרונותיהם בהתאם לצורכי המדינה והחברה. בעיני רוחו הוא רואה מערכת יחסים בין השלטון לרבנות, הדומה מאוד ליחסים שבין הקרמלין של ולדימיר פוטין והכנסייה הרוסית האורתודוקסית. ראשי הכנסייה זוכים לכבוד רב כמשמרי המורשת הלאומית, אך מצופה מהם לשרת את המדינה, ולא שהמדינה תשרת אותם. אם יהיה שותף בכיר בממשלה, ליברמן ינסה למסד סוג של נישואים אזרחיים ולהגמיש מאוד את הליכי הגיור. אבל אסור לטעות, היהדות על פי ליברמן היא דת שוביניסטית ולאומנית, כלי שרת בידי השלטון והאיש החזק שבראשו.

המשפט האחרון אומר הכל. נראה שליברמן הצליח גם לשכנע את רותם שכך נאה וכך יאה. זהו למעשה הקצה השני של האיחוי הבעייתי בין דת ומדינה בישראל: הדת שכרגיל נותנת 'צביון' למדינה ומנצלת את משאביה הופכת כאן לשפחתה (מוטי פוגל כתב על זה יפה כאן). היהדות אינה עוד הדת של רוב אזרחי המדינה, אלא הזהות הלאומית שלהם. היהדות כדת מרוקנת מתוכנה. היא הופכת לכינוי אחר ללאומיות הישראלית.

עמדתם של ליברמן ורותם צוברת פופולריות רבה בימים אלה של שנאת זרים והתכנסות פנימית, ובאופן פרדוקסלי מקבלת גיבוי לא רק מפוליטיקאים כביבי ("השמאל שכח מה זה להיות יהודי") נתניהו או פובליציסטים כאיזי ליבלר, אלא גם מהרבנים שמרדדים את ההלכה לכדי נשק במאבק הלאומי. מה שקורה כאן הוא שהלאומיות משתמשת במטבעות ה'זהות' של הדת כדי לקנות גיבוש פנימי, נאמנות, אחידות מחשבתית וחוסר-ביקורתיות. כך מרוששת הדת בכדי לממן לאומנות. רותם משתמש במטבעות האלה כדי לכפות את עמדתו ההלכתית על הרבנות הראשית. ליברמן משתמש במטבעות האלה כדי להגיע לשלטון.

כפייה דתית – על הדתיים

רק לפני כמה ימים כתבתי על משבר הגיור, בו היהדות האורתודוקסית ניצבת בפני בעיה פנימית לא פשוטה: מחד, בקצב הנוכחי שבו מתגיירים אותם עולים שאינם יהודים, הולכת וגדלה, לא קטנה, אוכלוסייתם בארץ – על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כעת ישנם 300,000 מהם, ועד 2025 יהיו בסביבות חצי מיליון. זו בעיה עבור מי שחשוב לו שלא תהיה "התבוללות", כמו גם עבור מי שרוצה לחזק, לא להחליש, את הצביון היהודי של המדינה (אגב, אני הייתי רוצה לחזק את הצביון היהודי של המדינה, כן כן. השאלה היא כמובן מה זה בדיוק אומר).

מאידך גיסא, הניסיונות לגייר אוכלוסייה זו לא צלחו, ולא מפני התנגדות החרדים, אלא פשוט מפני שהם לא מגיעים להתגייר. קל לנחש שהמוטיבציה לעבור תהליך של גיור אורתודוקסי, קשה וארוך, אינה במיוחד גבוהה בקרבם. כתבתי שם על הצעה של אלחנן שילה לשינוי גישה הלכתית לעניין, ועל קריאתו לאישיות רבנית שתקח את זה על עצמה, וראו שם על כך.

והנה, בעודי ברכבת היום, נוסע לי להרצות פה ושם בתל-אביב, צדה עיני כתבה קטנטנה ב 'הארץ' של שכנתי למושב. בכתבה, שכמותה מצאתי ברשת בנענע, מסופר על חוק חדש שיוזם ח"כ דוד רותם הבלתי נלאה. רותם מבקש לקבוע בחוק כי הגיורים שנעשו בצה"ל כשרים. למה יש ספק בזה?

הספק התעורר בספטמבר, כאשר בדיון בבג"ץ סביב חוק הגיורים החדש של רותם אמרה נציגת פרקליטות המדינה כי הגיורים שנעשו בצה"ל נערכו ללא דיינים מוסמכים ולא אושרו כנדרש ברבנות הראשית. בסערה שהתפתחה אחרי דבריה התעקשו רבים, החל מהרב חיים דרוקמן, ראש מערך הגיור, ועד יו"ר סיעת הבית היהודי זבולון אורלב, כי הפרקליטה טועה ומטעה, והגיורים הצה"ליים כשרים. אבל הספק שנוצר הספיק למועצת הרבנות הראשית להקים ועדה שתדון בהיבטים ההלכתיים של הגיור הממלכתי בישראל – קרי: תפסול אותם. אחר כך הועדה התפרקה מעצמה, וכרגע מתגבשת הצעת החוק הזו של רותם. ומה היא אומרת?

ובכן, בדברי ההסבר להצעה (כאן בקובץ rtf):

בתי דין בצה"ל מגיירים מזה שנים רבות חיילים וחיילות החפצים בכך. פעילות צה"ל בנושא הגיור ראויה לשבח ולהוקרת תודה. לאחרונה, הוטל ספק בתוקפם של גיורים אלו, על אף העובדה שגיורים אלה נעשים כדת וכדין. על מנת למנוע כל ספק, ולהסיר עננה מעל ראשי המתגיירים בעבר והלומדים לצורך גיור עתה, מוצע בהצעת חוק זו לקבוע בצורה ברורה, כי הרב הראשי הצבאי יהיה רשאי להקים בתי דין לגיור וכי אישור של בית דין צבאי לגיור ישמש תעודת המרה. כמו מוצע לקבוע כי גיורים הנעשים או שנעשו בעבר בצה"ל, הינם גיורים כדת וכדין, וכי כל גופי המדינה יכירו בהם ולא יוטל בהם כל ספק.

קל לפספס את המשמעות כאן, אבל היא עמוקה ומהפכנית: המדינה, בכוח החוק, תכפה הכרעה הלכתית. כלומר הרבנות הראשית תאלץ להכיר בגיורים שייתכן שהיא לא חושבת שהם כשרים מבחינה הלכתית, ולכבד אותם לצורך עניני רישום נישואין, קבורה וכו'. הרב הראשי יאלץ לחתום על תעודת גיור שהוא לא מאמין שהיא כשרה. מה יעשה רב ראשי שיתקל במצב כזה? האם "יסרב פקודה"? האם יתפטר?

והנה לנו הצד השני של הזיווג הבעייתי של דת ומדינה. הצד הראשון הוא כפייה דתית על חילונים כמובן, ואת זה כולנו מכירים. אבל כאן המדינה, בראייתה את המציאות הבעייתית מול עיניה, ובהבנתה שההלכה האורתודוקסית, שהיא לצערנו החוק לעניינים אלה, פשוט לא עומדת בקצב השינויים שמזמן לה הקב"ה, כופה על הרבנות, שהפכה להיות פקידיה לעיניני רישום נישואין וכו', כופה באמצעות חוקיה, כופה עליה את עמדותיה ההלכתיות!

ההפרדה בין דת למדינה, למרות שיש לה שורשים ביהדות (הרי שלא כמו בעמים רבים, בישראל המלך לא היה הכוהן הגדול, ויותר מאוחר לא שלט בסנהדרין או בפוסקים), הגיעה למיצוייה בנצרות, שקבעה שיש לתת לקיסר את אשר לו, ולאלוהים את אשר לו – שתי אינסטנציות נפרדות, כנף לא נוגעת בכנף, זה אמון על העולם הזה וההוא על העולם הבא. בישראל האידיאל בכל זאת הוא ממלכת כהנים, תיאוקרטיה במילים פשוטות, ואנו יודעים שיש כאלה בינינו שעבורם זהו חלום חי ואף קרוב.

והנה, מסתבר שלכל תיאוקרטיה יש שני צדדים. עכשיו, עבור מי שראש ממשלת ישראל הוא בשבילו "מלאך ה'" (כמו הרצי"ה קוק למשל), ייתכן שדינא דמלכותא דינא, והממשלה יכולה גם לקבוע הלכה – מעניין יהיה לראות את תגובתם של רבני הציונות הדתית לחוק. מעניין עוד יותר יהיה לראות את תגובתם של החרד"לים שביניהם. תגובת החרדים תהיה ודאי ניתוק גובר מהמדינה, וסוף סוף אולי ייפתח אותן רשימות אוכלוסין שמאיימים עלינו בהן כבר שנים.

כל זה כמובן, אם החוק יעבור.

כמה שנים לאורתודוקסיה

בשנים האחרונות עושה האורתודוקסיה היהודית כל שביכולתה על מנת להשניא את עצמה על הציבור בישראל. תקציבים לישיבות, גנבים בש"ס, אפלייה בעמנואל, 'תג מחיר' בשטחים, אוטובוסים מופרדים, רבנים מתנשאים, עולים שלא יכולים להתחתן, חיילים שנקברים מחוץ לגדר, ילדים שעומדים בפני גירוש, שנאת אחים כלפי רפורמים, צפצוף ארוך על הדמוקרטיה, השתלטות עוינת על רחבת הכותל, משמרות צניעות, אמא טליבן, ניצול מיני, שנאת חינם, דמגוגיה, שקרים, סיקריקים, שובניזם, לאומנות, הומופוביה, מיזוגניה, קסנופוביה, אתנוצנטריזם, גזענות, אלילות, אלי ישי.

אכן מאמץ משולב ומרשים, שמראה על השקעה רבה ורצון אמיתי להכנס ראש בראש עם ההגינות והשפיות. ובהחלט נראה שלאחרונה הוא סוף סוף נושא פרי: הציבור בישראל אכן מתחיל לשנוא את האורתודוקסיה. לא לשנוא חרדים, שזה קל ופשוט, כמעט בנאלי, ונהוג בקרב עדותנו מזה זמן רב. הכוונה היא לראות את שומרי המצוות כמוזרים, ואף יותר חמור: כזרים. ומכיוון שעל זהותם היהודית לא מוכנים רוב החילונים לוותר (אבל לא כולם), מתחילה להתגנב אל לבם התחושה המוזרה שהאורתודוקסיה איננה מה שהיא מתיימרת להיות, כלומר היא לא "היהדות" (וראו דבריו החריפים של יורם קניוק שלשום בדיוק על כך).

בעוד שמבחינה חברתית הציבור החרדי הופך פחות ופחות מנותק מכלל ישראל, מבחינה תודעתית הוא וסרוגי הכיפה מתרחקים והולכים מגבולות המקובל בציבוריות הישראלית. לחרדים זה מקום יחסית מוכר, אם כי לאחרונה דברים שנסלחו להם בעבר כבר אינם נסלחים. חלקים מהסרוגים הם שהולכים והופכים עצמם ל"חרדים" מבחינת הזרות שלהם לערכים הבסיסיים של החברה בישראל כיום.

ממילא, אם כן, יוצא שחילונים רבים מתחילים לפקפק בהנחה, שמעולם לא הוקדשה לה בעצם חשיבה רבה, שהאורתודוקסיה מייצגת איזושהי יהדות אמיתית או אותנטית יותר מאשר זרמים אחרים שקמו במקביל אליה ביהדות המודרנית. ויש לזכור שעל בסיס ההנחה הזאת – וכמעט רק על בסיסה – מוגשים לאורתודוקסיה בישראל יתרונות, הנחות וכוח רב, החל משירות מקוצר לבני ישיבות הסדר, עד לתקציבים גדולים יותר לבתי הספר וכלה ברשיון להסתה לגזענות (ושימו לב שליתרונות אלה זוכים סרוגי הכיפה – על הציבור החרדי באמת מיותר לדבר).

דבר נוסף שעוזר להתפקחות המאוחרת הזאת הוא מסגרות הלימוד הפלורליסטיות/חילוניות הרבות, שהולכות ונעשות פופולריות, בהן נחשפים חילונים למקורות היהדות, חשיפה שמובילה לכמה מסקנות בלתי נמנעות, כגון המסקנה שאין הלכה אחת, שיש השפעות תרבותיות והיסטוריות על גיבושן של מצוות, ושבאופן כללי ההיסטוריה של העם היהודי קצת יותר מורכבת ממה שהאורתודוקסיה נוהגת לצייר בעיני רוחה ובאוזני חסידיה, ובכל אופן היא בהחלט לא מובילה באופן בלתי נמנע דווקא אליה.

עכשיו אני חייב לומר, שזה לא שאין לי אהבה ליהדות האורתודוקסית. בהחלט יש לי. ואני אפילו חושב שיש בה אמת, ויופי, וערך רב. לכן התהליך הזה הוא טוב ככל שהוא יוביל להכרה (שאמורה להיות מובנת מאליה) בערכן של צורות אחרות של יהדות, וככל שהוא יוביל לצמצום האפלייה בחוק לטובת שומרי המצוות האורתודוקסים. אבל הוא לא טוב, ככל שהוא יוביל להתפוררותה של האורתודוקסיה או להפיכתה לכת מתבדלת ומנותקת, מעין אפנדציט מנוון שמדלדל במעיו של הגוף היהודי. תוצאות כאלה תהיינה טרגיות, וההפסד לדעתי יהיה של כולנו.

שתי דוגמאות לפער ההולך ומתרחב בין האורתודוקסיה למרבית הציבור בישראל

אני רוצה להביא שתי דוגמאות לדילמות שעומדות בפני החברה בישראל, דילמות שקשורות בתפיסת היהדות שלנו, בתפיסת ההלכה האורתודוקסית, ובתפיסה של הקשר בין שתי אלה.

הדוגמא האחת היא מעמד הנישואין בישראל. בשבוע שעבר פורסם בוואי-נט שחוק "ברית הזוגיות" של ח"כ דוד רותם (ישראל ביתנו) סוף סוף הולך להפוך למעשי: "חסרי דת" יהיו יכולים להתחתן בארץ. הכוונה היא כמובן לכמה רבבות של עולים חדשים שאינם יהודים על פי ההלכה האורתודוקסית (אבל עלו לכאן על פי חוק השבות). ואכן,

רשם הזוגיות יבדוק תחילה האם שני בני הזוג אינם מופיעים במרשם האוכלוסין כיהודים ובמידה שאכן כך – יעביר את התיק לעיון בתי הדין, שם יבדקו על פי הרישומים אצלם, האם לאחד מבני הזוג אין קרוב מדרגה ראשונה שמוכר כיהודי. במקרים שבהם אחד המבקשים מופיע במשרד הפנים כיהודי – הבקשה תידחה על הסף על ידי הרשם.

כמובן, כי יהודים שייכים – כצמיתים אלה שהיו שייכים לאדונם הפיאודלי – לרבנות הראשית, ואין להם דרך חוקית אחרת להתחתן במדינתם. ואם מישהו רוצה לראות את עוצמת השנאה כנגד הרבנות, הוא מוזמן להציץ בטוקבקים של המאמר ההוא, מהם כמה עשרות שמבקשים רק שיסבירו להם איך הופכים ל"חסר דת". כמה מהם גם מסבירים שמבחינתם זה עניין פורמלי בלבד: הם ישארו יהודים, רק יורידו את הרבנות מהגב שלהם.

ואכן, לא קל להוריד את הרבנות מהגב. חשבתם אולי שתטוסו לקפריסין ותתחתנו שם? זה יופי, אבל זה לא יעזור אם אי פעם תרצו להתגרש, שכן הגבר עדיין יהיה יכול לגרור את התיק לבתי הדין של הרבנות, שם הוא כמובן זוכה ליחס מועדף, בהיות אשתו, על פי הרבנות, פריט קניין שברשותו. הנה טור של רבקה לוביץ על כך, שמסתיים בפסקה הזו:

כב' בית הדין: למה לא תתנו קצת שקט לאנשים שבחרו להינשא אזרחית? לא עולה על הדעת שבשם "מנהג המדינה" תכופו את עצמכם על אזרחי המדינה שהצביעו ברגליהם ועשו כול שיכלו בכדי להימנע מלבוא בשעריכם. ובכלל, מי רוצה להתדיין אצל דיינים אשר מתעסקים בשאלה אם אישה זכאית למזונות משום שכירות פועל בדין "שפחה לשמשו" או משום "מנהג המדינה"?

אבל בית הדין כמובן לא יתן ליהודים החילונים שקט, שכן הוא תאב כוח (בסדר, יש שם גם איזו תודעת שליחות של הגנה על היהדות מפני היכחדות מבחינתם). לפעמים גם נדמה שבית הדין ממש נהנה להתעלל בהם (ראו דוגמא מאתמול). מה תהיה התוצאה? זוגות רבים ינשאו מבלי להירשם ברבנות ומבלי לנסוע לחו"ל. כלומר תהיה חתונה (אולי אפילו כשרה מבחינת ההלכה האורתודוקסית), אבל היא לא תירשם בשום מקום. וזאת כדי להימנע ממגע עם הרבנות.

שמעתי על זוגות שעשו כך. הם אמנם רשומים במרשם האוכלוסין כרווק/ה, אבל זה לא ממש משנה, כי אין כיום כמעט הבדל מבחינת ההטבות והזכויות שבחוק בין זוגות נשואים ל"ידועים בציבור". רק במוצ"ש האחרון המליצה אשרת קוטלר ב"חדשות השבת" בערוץ 10 לא להתחתן על פי ההלכה. קיים גם אירגון שלוקח אחריות על הסיפור הזה ומארגן חתונות שמצד אחד הן יהודיות, ומד שני אינן בשום אופן רבניות: הוויה, ואפילו הייתי בחתונה מלבבת שהוא אירגן. מגמות אלה רק יתחזקו, והתוצאה היא הפיכתה של הרבנות לבלתי-רלוונטית, ויצירת ציבור שלם במדינה שהוא רווק ברישומיה ונשוי מבחינתו.

הדוגמא השנייה קשורה גם היא לעולים החדשים שאינם יהודים על פי האורתודוקסיה (ומכיוון שכך, לצערנו הרב, גם על פי המדינה), ורוצים להתגייר. על עוולות הגיור מדובר רבות לאחרונה, והנה בסוף השבוע הזה התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' מאמר נאה ורציני (הנה הוא ברשת) של אלחנן שילה (שזו לא הפעם הראשונה שהוא משמש כמעין מבקר-בית של הציבור הסרוג, ועושה זאת בצורה מרשימה) בו הוא לא רק מציג את הבעיה במלוא היקפה, אלא גם מנסה לתת לה פיתרון.

אבל לפני שנגיע אל מאמרו נבין מהם שני צדדי הבעיה. הצד הראשון הוא זה של העולים עצמם, שכמו כל אזרח רוצים לחיות את חייהם בצורה נורמלית (חתונה, קבורה וכו'), אבל לא יכולים לעשות כן במדינת היהודים, שכן זו שבוייה כאמור בתפיסה האורתודוקסית. עד כאן ברור. אבל הצד השני הוא זה של היהדות האורתודוקסית, שכן כמו בסוגיית החתונות הפרטיזניות, סוגיית הגיור תעמיד בפני הרבנות מציאות של ציבור שלם שאינו מכיר בה. אלא שכאן המצב מבחינת האורתודוקסיה מדאיג הרבה יותר. הרב יהודה גלעד מסביר למה:

במצב ההתבוללות הנורא בו מצוי העם היהודי בגולה, עם ישראל מאבד אלפי יהודים מדי שנה. מדינת ישראל הייתה בעשרות השנים האחרונות המקום היחיד בעולם בו ההתבוללות אינה קיימת כמעט לחלוטין. נישואים בין יהודים לגויים הגרים בארץ, ערבים, דרוזים וכיו"ב נדירים, וכך הייתה ישראל למקום היחיד בעולם המבטיח את העתיד הדמוגרפי של העם היהודי. בעשור האחרון, כידוע השתנו הדברים. בעליה הברוכה מבריה"מ לשעבר, עלו גם מאות אלפים של צאצאי יהודים שאינם יהודים על פי ההלכה. האנשים היקרים הללו התערו באופן מרשים בחיי המדינה, בחברה, בצבא, בכלכלה, ובכל מערכות החיים. השלב החותם את ההתערות של רבים מהם בחיי המדינה, הוא נישואין עם יהודים ישראלים בני הארץ הזאת.
[…]
צריך לומר זאת בברור, האפשרויות הן שתיים בלבד: האחת היא מאמץ נרחב לגיור הלכתי מאיר פנים, מעודד וידידותי המסתמך על הדעות המקלות של חלק גדול מפוסקי הדורות המאפשר קבלתם של רבים מעולים אלו לעם ישראל. והשנייה היא היצמדות לגישות המחמירות בהלכה אשר על פיהן אין לקבל גיורם של עולים אלו, כאשר המשמעות של קבלת דרך זו היא אלפי נישואי תערובת בין יהודים לגויים.

כלומר מבחינת האורתודוקסיה אם לא יגויירו אותם עולים, הדבר יגרום ל"נישואי תערובת", ועתידו של העם היהודי יסוכן. אבל הפיתרון שמציע הרב גלעד אינו ריאלי. לא מפני שהרבנים החרדים יתנגדו לו (לְמה הם לא מתנגדים?), אלא מפני שגם בגיור מקל, או צה"לי, פשוט לא מתגיירים מספרים גדולים מספיק מקרב אוכלוסיית העולים ההיא. וכאן אנחנו מגיעים למאמרו של שילה. במאמרו מביא שילה נתונים על פיהם במשך שני העשורים האחרונים גוירו פחות מ-5% מהעולים, וזאת אחרי שהממשלה בראשות שרון הקדישה לעניין כסף ומאמץ רב.

מה אם כן ניתן לעשות? שילה מציע גישה שונה לגמרי לגיור. על פיו הדרך אל תוך העם היהודי היתה פשוטה, גם אם ארכה זמן, כל עוד הוא ישב בארצו (כפי שניתן להבין גם ממגילת רות). זרים היו נטמעים בעם, שהיווה ממילא את הרוב באזור. רק בגלות נוצר תהליך פורמלי של "גיור", שבו מקבלים לקהילה הסגורה, קהילה שהיא מיעוט בארצה, אדם זר. שילה מביא כמה ציטוטים מציונים טובים מלפני מאה שנה (ברדיצ'בסקי, קלצקין) שדיברו בדיוק על זה וחזו את המצב כיום. בסופו של דבר, מפריד שילה בין ההיבט ההלכתי להיבט הלאומי של היהדות, ומציע שלעומת היהודי ההלכתי שאנחנו מכירים, "יהודי לאומי נחשב מי שחי בתוך הקולקטיב היהודי ורואה את עצמו חלק ממנו גם אם הוא איננו בן להורים יהודיים".

שילה מודה שליהודים חילונים קל הרבה יותר לקבל גישה זו, ולמעשה רבים מהם מקבלים אותה במובלע, כפי שאפשר לשמוע בזעקותיהם, למשל על כך שעולים חיילים שאינם יהודים על פי ההלכה נקברים מחוץ לגדר בית הקברות – השירות בצה"ל, וודאי המוות בשורותיו, הם כרטיס כניסה מספק עבורם ליהדות. אולם שילה קורא גם לרבני הכיפות הסרוגות לאמץ גישה כזאת, בה אותם לא-יהודים יחשבו חלק מהלאום היהודי, וחשוב יותר, ילדיהם ייחשבו כשרים לצורך נישואין עם בנותיהם של אותם רבנים (זאת על פי תקדימים הלכתיים בהם הניחו שהבאים להינשא הם "בחזקת כשרות" – דהיינו don't ask, don't tell הלכתי). הוא מחפש "אישיות תורנית בעלת משקל שתתמוך בהצעה זו", אחרת, כאמור, מבחינת האורתודוקסיה העתיד מסמן התבוללות.

אני בספק אם תימצא אישיות כזאת. מבחינה חברתית יש כאן מקרה קלאסי של התכווצות שנובעת מתוך חרדה מפני שינוי ומשתקת כל אפשרות לתזוזה, גם כשזו הכרחית על מנת להינצל. מבחינה אישית רוב הרבנים כיום מפחדים מכל צעד, מחוייב מציאות ככל שיהיה, שיזכה אותם בכינוי "ניאו-רפורמים". אולי רק אחרי פיצול רשמי בתוככי הציונות הדתית יוכל לקום מישהו כזה. או אולי תקום ועדה, "מועצת גדולי תורה" סרוגה שתהיה מסוגלת. ואולי צריך בכלל לחפש אותו מחוץ לציונות הדתית (וראו בעניין זה כתבה מעודדת מאוד של שלום ירושלמי על הרב חיים אמסלם).

הלכה שלא הולכת

אבל לענינינו פחות משנה האם האורתודוקסיה תצליח להציץ מתוך ד' אמות של הלכה אל החיים או שתסתגר ביניהן עוד יותר, מתבוננת בעניין רב בטבורה. זה פחות משנה שכן, כאמור, אם יתגבר התהליך שבו היהודים החילונים בארץ יתנתקו תודעתית מהתלות בה, עבור רוב העם שחי בציון הנושא כלל לא יהיה רלוונטי. אותם עולים לא-יהודים-על-פי-האורתודוקסיה ייחשבו יהודים לכל דבר ועניין עבור מרבית הציבור, וברגע שהנישואין ייצאו מידי הרבנות (או ברגע שתהפוך נפוצה האופצייה הפשוטה כל כך לא להתחתן דרכה) ממילא לא ישנה אילן היוחסין של ישראלי כזה או אחר. התוצאה, גם כאן, תהיה הפיכתה של הרבנות לבלתי-רלוונטית, ויצירת ציבור שלם במדינה שהוא לא-יהודי ברישומיה ויהודי מבחינתו ומבחינת רוב הציבור הישראלי.

שתי הדוגמאות הללו מצביעות על פער שהולך וגדל בין תודעתו העצמית של רוב הציבור בישראל מבחינה מוסרית ולאומית ובין הרבנות וההלכה האורתודוקסית. אלו שני תהליכים הנעים לקראת מצב בו באופן מעניין רק שינוי הלכתי יזום ומהותי יהיה מסוגל לתת תוקף ציבורי למעמד ההלכה. השאלה, אם כן, היא כמה שנים עוד נותרו לאורתודוקסיה להציל את עצמה משקיעה בחוסר רלוונטיות עבור מרבית החברה היהודית בישראל.

 

[בעניין דומה אך צדדי ראו רשימה קצרה על שומרי חצי-שבת בארה"ב]

מה קורה כשנוצרי מנסה לקבוע מיהו יהודי

בין גלעד שליט לאליעזר מלמד אולי נסתרה מעינינו התפתחות מעניינת שיכולות להיות לה בעתיד השלכות מעניינות לא פחות. אני מתכוון לפסיקה של בתי המשפט בבריטניה בשאלה ברוכת השנים הידוע בכינויה "מיהו יהודי". שכן לפני חודש נפל דבר בממלכה המאוחדת, כאשר בית משפט קבע שילד שיצא מתוך רחמה של אישה שעברה גיור קונסרבטיבי הוא יהודי לכל דבר. כתבה של שרה ליאל מלפני חודש מסכמת את העניין יפה:

הפרשה התעוררה כאשר נער בן 12, בן לאב יהודי דתי ולאם גיורת, ניסה להתקבל לבית הספר JFS שנוסד ב-1732 ונחשב לאחד ממרכזי הקהילה היהודית בצפון לונדון. במוסד לומדים כ-1,900 תלמידים, ורבים מבין המבקשים להתקבל אליו נדחים.

בבריטניה פועלים כ-7,000 בתי ספר דתיים – יהודיים, מוסלמיים, פרוטסטנטיים וקתוליים, שזוכים למימון מהמדינה. על פי חוק מ-2006, הם רשאים להעדיף מועמדים מדת מסוימת לפי קריטריונים שקבעו המועצות הדתיות. [… אבל] אמו של "מ" עברה גיור בבית כנסת רפורמי [כנראה קונסרבטיבי – ת.פ.] ומשום כך אינה יהודייה, וכך גם בנה, טענו מנהלי המוסד, שסירבו לקבל את הילד ללימודים.

המשפחה לא ויתרה, תבעה את בית הספר על אפליה, הפסידה במשפט, הגישה ערעור וזכתה בו בקיץ האחרון. בית המשפט לערעורים קבע בחודש יוני כי דחיית מועמדותו של התלמיד על בסיס בדיקת "יהדות האם" מהווה אפליה. "הדרישה ולפיה על התלמיד להוכיח את יהדותו על פי יהדות אמו היא מעין בחינה אתנית המפרה את חוק הגזע", נאמר בהחלטת בית המשפט. עוד נאמר כי מותר לבי"ס יהודי להעדיף קבלת תלמידים יהודים, אולם תנאי הקבלה אינם אמורים להיות תלויים בקשרי משפחה אלא באמונה. בית המשפט הוסיף כי את אותו רציונל ניתן גם להחיל על בית ספר קתולי ש"מסרב לקבל לשורותיו ילד שמקיים את מנהגי הנצרות, אך ששורשי משפחתו הם יהודיים".

המשפט האחרון הוא דוגמא מוחשית לבעייתיות שבפסיקה של השופטים הבריטים, שכן ברור ממנו ובכלל שהם פשוט לא מסוגלים להבין את המבנה הבסיסי של היהדות ושל ההלכה האורתודוקסית. כי היהדות, כפי שכל ילד בישראל יודע לשנן, היא גם דת וגם לאום. היהדות היא גם מעין משפחה גדולה ("בני ישראל", כלומר צאצאיו של יעקב) וגם סט של חוקים, מנהגים ואמונות, ושני הרבדים הללו שלובים זה בזה. לכן כאשר בית המשפט הבריטי קבע שיש לשפוט את העניין על פי אותו רציונל שבו שופטים מקרה נוצרי מקביל, הוא בעצם מכפיף את ההלכה היהודית לרציונל הנוצרי, ובצורה שהיא או חסרת מודעות או חסרת התחשבות.

מה שקורה הוא שבעצם בית המשפט עונה כאן את התשובה הנוצרית לשאלה היהודית, כי לבחון את דתו של אדם על פי אמונתו, לומר שדתו תלויה לא "בקשרי משפחה אלא באמונה", זה לעשות מעשה שהוא עתיק כימי פאולוס ומבחינת היהדות באותה מידה בלתי הוגן. הדבר דומה לשופט כדורגל שיפסול סל של שחקן כדורסל מפני שהוא נגע בכדור בידיים. נכון, בשני המקרים מדובר באנשים שמשחקים בכדור, אבל מדובר כמובן בשני משחקים שונים, בעלי הגיון פנימי וחוקים שונים. (הצעד המקביל הבא יהיה לקרוא לכדורגל "כדורסל האמיתי").

למעשה משפחתו של הנער הדחוי ניצלה את העובדה שמערכת המשפט המודרני, כמו המדינה הדמוקרטית בכלל, צמחו מתוך הנצרות, ועל כן מתנהלים עם כל חילוניותם על פי ההגיון הנוצרי. וההגיון הנוצרי אומר, אם לנסח את זה בפשטות, שמה שבחוץ לא משנה, משנה רק מה שבפנים. לכן על המצוות אפשר לוותר, אבל צריך גם צריך להאמין. לכן הבשורה הטובה (בין אם היא ישועתו של המשיח, בין אם היא החשיבה הרציונלית ובין אם היא הדמוקרטיה הליברלית) הינה פתוחה לכל העמים, ובלבד שכל העמים יאבדו את מאפייניהם האידיוסינקרטים המבדילים אותם אלו מאלו.*

שלא תהיה טעות: אני לא חושב שאותו נער הוא פחות יהודי או יהודי פחות טוב מגלעד שליט או מאליעזר מלמד, ואני די בטוח שאין שום קסם בגיור האורתודוקסי שהופך אדם ליהודי ושאינו קיים בזה הקונסרבטיבי או הרפורמי. ממילא בשאלת מיהו יהודי הכריעו רוב היהודים כיום שאין הדבר כרוך בקבלת עול תורה ומצוות, וכמו השופט חיים כהן זי"ע אני חושב שמי שמפגין זיקה ורצון אמיתיים להשתייך לעם היהודי – בפנים.

יחד עם זאת אם מותר לבית ספר פרוטסטנטי לא לקבל בין תלמדיו קתולי, ראוי שיהיה מותר לבית ספר אורתודוקסי לא לקבל לשורותיו קונסרבטיבי. בכל זאת, בשביל זה יש בתי ספר פרטיים: כדי לממש את זכותנו הטבעית לקסנופוביה, להדרת האחר ולאזור סטרילי ובלתי-מאתגר אמונית, לא? תשאלו כל חרדי או תושב התנחלות-בוטיק. אבל כן, ראוי שיהיה מותר לדת מסויימת לקבוע מי ילמד במוסדותיה הפרטיים.

אז כך היה כבר לפני חודש, ולפני שבוע דחה בית המשפט העליון בבריטניה את עתירת ביה"ס היהודי ההוא ובזאת קיבל את עמדת קודמו. כלומר העניין סגור. על כך אמר סיימון הוכהאוזר, נשיא הארגון היהודי הבריטי האותודוכסי "יונייטד סינגוג": "עתה אנו מחוייבים להגדרה לא-יהודית למיהו יהודי". הוא צודק. 

זה שיש להם כיפות לא אומר שהם מבינים משהו בהלכה

אבל העניין גדול מהבעיה הפרטית של בית הספר ההוא בברטיניה. המרכיב "המשפחתי" בזהות היהודית הוא כאמור הצד של הלאום בצירוף היהודי כל כך של דת ולאום. לעומת כל מני קולות שנשמעים פה ושם אני בהחלט חושב שהיהדות אינה רק דת אלא גם לאום, ואני חושב שלא קשה לראות את זה: יהודים לא דתיים משייכים עצמם לעם היהודי באופן מובן מאליו, ותודעה עצמית היא עניין בעל משמעות רבה בדברים הללו (קל וחומר אם תודעה עצמית כזו מתקיימת בצורות שונות כבר כ-3000 שנה).

מהבחינה הזאת חשוב להבין מה משמעותה של פסיקת בית המשפט העליון בבריטניה. בית המשפט שם, על פי ההגיון הנוצרי בואכה חילוני-דמוקרטי שבו הוא מחזיק, מתייחס אל היהדות רק כדת, וככזו כדת שמעוצבת על פי הדגם הנוצרי, דהיינו: אמונה. על כן כמובן שאפלייה על בסיס קשרי דם היא בשבילו בלתי-הגיונית, שלא לומר בלתי-מוסרית.

משמעות תפיסת העולם הזאת תתחוור לנו ביתר בהירות אם וכאשר חלילה לא תחולק הארץ הזאת לשתי מדינות ויעלה באירופה ובארה"ב הרעיון הליברלי, הדמוקרטי והרציונלי כל כך של "מדינת כל אזרחיה". ייתכן שאז יהיה קשה מאוד לממשלות המדינות הנוצריות, כמו גם לדעת הקהל בהן, להבין את ההתעקשות היהודית על מדינה נפרדת. "מה מפריע לכם," הן תשאלנה, "אם תהיה מסגרת אחת דמוקרטית בה תוכלו כמובן לשמור על דתכם, ולידכם יחיו ערבים כאזרחים שווי זכויות שגם הם כמובן יהיו יכולים להמשיך להיות נוצרים או מוסלמים?"

כשנציגי ישראל ינסו להגן על עמדתם שהיהדות היא גם לאום, וככזה ראויה לטריטוריה שאת גבולותיה מגדירות חלוקות אתניות, יתקל הדבר בחומות של חוסר הבנה, או גרוע מכך, של בוז. עבור המערב החופש להאמין במה שאתה רוצה הוא כמעט כל מה שמגדיר חופש דת (על זה נלחמו באירופה מאות שנים) – כלומר עבורם חופש דת בשום אופן אינו החופש לדחות את מי שדם זר זורם בעורקיו, או החופש לייסד (מה שבמערב נתפס כ)תיאוקרטיה.

היהדות נמצאת אם כן בבעיה: דחיית התפיסה האתנית-משפחתית שלה פירושה מחיקת חלק חשוב מזהותה, ומאידך התעקשות על המימד הזה (לפחות בגרסה האורתודוקסית שלו) מובילה אותה לחיכוך בלתי נמנע עם המערב הליברלי (הד נוסף לכך היה אפשר לקבל גם בדו"ח האחרון של מחלקת המדינה האמריקאית, שקבע שישראל מפלה אזרחים על בסיס דתי). הבעיה של בית המשפט הבריטי היא שהוא ניגש ליהדות עם כלים נוצריים. הבעיה של היהדות היא שהיא חיה בעולם שכליו נוצריים. חשוב שנבין את שתי הבעיות האלה, מפני שאם לא ניזהר יום אחד הן יהפכו לבעיותיה של המדינה היהודית.

* אכן, היה זה קאנט שקבע שעלינו רק להפנים את המעבר "אט אט של אמונת-הכנסייה לדת תבונה כללית" (מתוך הדת בגבולות התבונה בלבד), כלומר לדידו הנצרות מובילה בצורה אורגנית לדת תבונית (למעשה, הוא חושב שצריך פשוט לנקות ממנה את שאריות היהדות שדבקו בה!). הציטוט הזה נמצא בהקדמה של כריסטוף שמידט לספר האלוהים לא יאלם דום: המודרנה היהודית והתיאולוגיה הפוליטית (עורך: כריסטוף שמידט, ואן-ליר והקיבוץ המאוחד, 2009, עמ' 8-9), שמסכם: "ההבדל בין הנצרות, שמושתתת על חוקת הרוח והאהבה הפנימית, לבין היהדות, שמושתתת על חוקים חיצוניים, מכתיב את אופי המסלול של החילון כחילון נוצרי (פרוטסטנטי). תיאור ההבדל הזה אצל קאנט טומן בחובו את המפתח להבנת המתח בין התרבות היהודית לתרבות הכללית."