הרב יצחק גינזבורג

ההתחרדות של 'מרכז הרב' והגינזבורגיזציה של הרב קוק

מלחמת התרבות זוטא – בבית שמש, בחטמ"ר אפריים – שפרצה לאחרונה בישראל הגיעה דווקא עכשיו מסיבות רבות, שאת כולן אפשר לסכם תחת אותו הכלל שקשור לכלב ולתחביבו ללקק את עצמו: היא פרצה כי היא יכולה. מהצד היותר "אזרחי" היא יכולה (סוף סוף!) מפני שהמחאה בקיץ הראתה שיש – באופן מפתיע – גם לרוב השפוי כוח וגייסות (וכן, מפני שהתהליך המדיני מת). מהצד היותר פונדמנטליסטי היא יכולה מפני שהמדינה נטולת הנהגה, ומפני שהחוק במדינה חל בצורה דלילה יותר על מי שפועל בשם "היהדות". במובנים אחרונים אלה הקיצוניות הדתית שאנחנו עדים לה בזמן הזה פועלת כמו השפע הנבואי על פי הרמב"ם: היא כל הזמן מגיעה מאלוהים. צריך רק לתת לה מקום והיא תפרוץ.

באופן טבעי, נציגי האורתודוקסיה במדינה נמצאים במגננה, אולם הנוסחאות האפולוגטיות שלהם יצירתיות בערך כמו מהלכיהם ההלכתיים: גם עכשיו, כמו במקרי הגזענות בעמנואל, האלימות בפינוי מעזה או רצח רבין אנחנו מתבקשים להאמין שהילדים הרעים הם "הקיצונים" או "עשבים שוטים" כלשהם שאין להם קשר ממשי לציבור שומר המצוות כולו.

יש לומר בברור שיש בזה אמת רבה: ודאי שרוב רובו המוחלט של הציבור שומר המצוות בארץ אינו קיצוני, אינו שוטה, ומעוניין בסך הכל לחיות את חייו בשלווה. יחד עם זאת, זו לא כל האמת, מכיוון שהגבול בין אותו מיעוט קיצוני לרוב הנרפה שמשלים עם מעשיו הוא מטושטש ונזיל, ולמעשה תלוי בתפיסתו את ההלכה ואת תפקידה בחיינו: ככל שההלכה נתפסת כחלק מהחיים, כמערך פרקטי-ערכי שנמצא בדיאלוג ובהפרייה מתמדת עם הרבדים השונים של הקיום – כך הסיכוי לאותה קיצוניות להתגשם ולהתפרץ קטן. ככל שההלכה מוצבת כנגד החיים המודרניים, כמערכת נורמטיבית שאין לה דבר עם המציאות בזמן הזה, אלא מקורה אך ורק "מלמעלה" והיא כפוייה עלינו על אף שכלנו וההגיון הבריא שלנו – כך אותה קיצוניות נדמית לקפיץ שרק ממתין להתפרץ.

אפשר בקלות לראות שהחברה החרדית אימצה, כמעט מאז היווסדה במאה ה-19 ולמעט חריגים ספורים, את הגישה השניה, דהיינו הציבה את עצמה, על ערכיה, אל מול וכנגד החברה הכללית כאומרת: אין לנו מה ללמוד מכם, שכן אתם כופרים/נהנתנים הנוהגים בעגלה ריקה, ואילו אנו שומרי אוצר הנצח של תורת ישראל, תורה אשר ניתן להפוך בה ולהפוך בה ולמצוא בה את כל מה שצריך עבור החיים. תודעה של בדלנות פיזית וערכית כזו היא זו המאפשרת לראות בילדה בת שמונה פרוצה, במשטרה "נאצים", ובמלחמה בבג"צ (כפי שאמר האדמו"ר מסלונים) מאבק "בין כוח הקדושה לכוח הטומאה של הסטרא אחרא" – פשוט: כל מי שלא איתנו, שייך ל'בני החושך'.

על חרדים במרכז הרב ומרכזניקים בגבעות

החברה הדתית-לאומית הלכה רוב שנותיה במסלול אחר. מסלול שלא רק משלב קודש וחול, אלא רואה בחול מקור נאמן למוסר וחכמה. בין אם מתוך גישה תיאולוגית-קוקניקית, בה החול אמור להתקדש ולכפירה החילונית יש בעצם ערך דתי, ובין אם מתוך פרגמטיות לאומית, בה היה רצון אמיתי להשתלב בפרוייקט הציוני ולתרום ממשית למדינת ישראל, בני הציונות הדתית מעולם לא הכריזו מלחמה על ערכי המודרנה (דמוקרטיה, פמיניזם, ליברליזם) ומימושם בפועל. להפך, אם כבר, הם ראו את תפקידם כמפשרים ומשלבים בין המסורת הקדומה לבין חידושי העולם, שנתפסו באור חיובי.

כאשר מתברר לנו שפורעי החטיבה המרחבית אפריים הם תלמידי 'מרכז הרב' אנחנו מבינים עד כמה המצב כיום שונה. 'מרכז', אותה "ישיבה מרכזית עולמית" שהקים הראי"ה קוק, אותה ישיבה ממנה יצא גוש אמונים תחת הנהגתו של הרב צבי יהודה קוק, היא כמובן מהאיברים הפנימיים החשובים ביותר של הציבור הציוני-דתי. עד כדי כך שראש הממשלה נתניהו הגיע דווקא אליה אחרי נאומו "ההיסטורי" בקונגרס, וסיפר לתלמידיה שברכותיהם חיזקו אותו מול אובמה ושהם "סיירת של תורה".

ועכשיו אותה סיירת של תורה זורקת בלוקים על חיילי צה"ל. אבירי ה"ממלכתיות" נוהגים כאותם ריקים ופוחזים שנתלים בתורתו של הרב גינזבורג כדי להתפרע בשטחים הכבושים. כפי שהגדיר את המקרה הרב אביחי רונצקי: "מדובר באלימות קשה ובמספר משתתפים גדול". לא רק שזה לא "קומץ" – חשוב יותר הוא שאלו לא "עשבים". אלה תלמידים יראי שמיים מאחד מהמרכזים האידיאולוגיים של הציונות הדתית. גם האנלוגיה שביבי מתח בין הפורעים בחטמ"ר אפריים לבין האנרכיסטים בבילעין מתגלה כריקה, שכן לא מדובר כאן בקיצוני המחנה, אלא, כאמור, במרכזו. עד לכאן הגיעה אם כן, ההתחרדות של הציונות הדתית. הרב גינזבורג עולה מהדלת הקדמית, ואת תורתו של הרב קוק מנדים לאחורי האוטובוס.

ודוק: ההתחרדות כאן היא לא רק במובן של שמירה קפדנית על מצוות, קבלת "דעת תורה" של רבנים על כל קינוח אף וראייתה של התורה כמערכת סגורה הרמטית, מושלמת ונצחית. ההתחרדות כאן היא גם, ואולי בעיקר, במובן של הצבת העולם החילוני, הדמוקרטי-ליברלי-הומניסטי-פמיניסטי, כמשהו זר, מסוכן, טמא. כאשר יוצאים נגד חוקי המדינה ונגד צה"ל בצורה כל כך בוטה פירושו של דבר שהממלכתיות, ובה הניסיון להעניק משמעות דתית למדינת ישראל המודרנית, מתה. הרצון להשתלב, לקדש ולרומם את החול, הנכונות לקבל ערכים גם מ"דרך הארץ" וללמוד מתוך ההווה – כל אלה נעלמו, ואת השמיים מכסים עננים של קנאות שטחית, בה כל דבר שאינו "תורה" הוא שיקוץ.

בדיון על השתתפות תלמידי 'מרכז' באלימות נגד חיילי צה"ל אמר אבישי בן חיים אתמול ב'לונדון את קירשנבאום' ש"מבחינה תיאולוגית […] משהו כאן השתנה". ובכן מה שהשתנה הוא שההתחרדות הגיעה ללב לבה של הציונות הדתית. מכאן גם מובן למה פתאום חשוב כל כך לא לשמוע נשים שרות: היציאה היא מראש ולכתחילה נגד כל סממן של "נורמליות", של דרך ארץ פשוטה, של אדיבות ומתינות, של היגיון בריא. כל אלה הם עכשיו "מוסר נוצרי או, "התיוונות", "דתיות-לייט" או "נאו-רפורמה". כבר אי אפשר לשקלל לתוך מערכת הערכים את התרבות הדמוקרטית. זוהי המשמעות של ההתחרדות העוברת על חלקים (עדיין קטנים מבחינה מספרית, יש לציין) בציונות הדתית.

על ההתנתקות מההלכה וההפיכה לכת

ההתחרדות של חלקים מהציונות הדתית, ככל התחרדות, ובניגוד גמור לרטוריקה שבה היא משתמשת, דואגת פחות להלכה, ויותר ליצירת מה שניתן לכנות 'סממנים דתיים', עבור עצמה ועבור סביבתה. סממנים אלה אמורים להוכיח לחברי הקהילה הדתית עצמם שהם אכן מאמינים טובים, יראי שמיים ונאמנים (כפי שכתבתי כאן לגבי החרדים, וכאן לגבי החרד"לים), ואמורים להראות לסביבה שהם "אחרים" ממנה, שהם מיוחדים, או במילים אחרות: קדושים (ומהי קדושה, כקטגוריה ממסדית, אם לא ייחוד?).

פרופ' אלן בריל כתב לא מזמן בבלוגו (המומלץ מאוד) על ספר מצויין שיצא בשנה שעברה ושמדבר על הסייפא של המשפט הקודם, דהיינו המאמץ של המאמינים בזמננו להתנתק מעולם החולין, פיזית וערכית, ולאמץ תודעה כיתתית, מסתגרת. בינתיים שמתי את ידי על הספר (Holy Ignorance, מאת Oliver Roy – כאן ביקורת בנ"י טיימס). הנה ציטוט שמתייחס לעניין (ההערות בסוגריים מרובעים שלי):

תופעת היציאה-מול-התרבות [exculturation, של המאמינים] חזקה אף יותר בחברות מחולנות [לעומתה בחברות דתיות כארצות איסלמיות שונות], שכן עולם החול איבד את ההקשרים הדתיים שלו [שהיו לו עד לפני כמה מאות שנים]. לדת יש קושי להתחבר מחדש לחברה שכעת מוצבת כישות זרה. הסממנים התרבותיים והדתיים מתנתקים אלו מאלו. הצורך לבנות את עצמה בתוך הטוהר של האמונה לבדה דוחף את הקהילה הדתית לנתק באופן יזום את הסממנים הדתיים מתרבות שנחשבת [על ידם] לפגאנית, ואז לנסות לערוך להם מונופוליזציה. הקהילה חיה כמיעוט, אף אם הדת שהיא מחזיקה בה אוחזת בהגמוניה מבחינה סוציולוגית – זה בדיוק המצב של הפרוטסטנטיות בארה"ב והאיסלאם במזרח התיכון. (עמ' 117)

וזה בדיוק גם המצב עם היהדות בישראל. דהיינו, חלקים מהיהדות מתנתקים מהתרבות הכללית, שנחשבת על ידם לכופרנית וריקה מערכים, מתבצרים בתוך "טוהר אמוני" שהם מייצרים לעצמם, ואף מספרים לעצמים שהם הם "היהדות האמיתית" (זו המונופוליזציה). הקהילה אז מציבה עצמה מול התרבות הכללית, וחיה כמיעוט מדוכא. ה"בורות הקדושה", כותרת ספרו של רוי, משמעה המצאת פעולות פולחניות חדשות ("אוטובוסי מהדרין") וראייתן דווקא כביטוי של מסורתיות. אנחנו רגילים לזה מהחרדים, עכשיו אנחנו מקבלים את זה גם בציונות הדתית.

על הגלות מהעולם היומיומי וחובתה של המדינה

העניין כאן, אם כן, קשור הרבה יותר ברצון של הקהילה הדתית להפרד (פיזית ומנטלית) מזו החילונית, מאשר ברצון לקיים תרי"ג מצוות (וכי הפרדה ברחובות העיר היא באמת מצווה על פי ההלכה?). רצון זה מגיע מתוך עמדה מתגוננת, המבטאת את חולשתה של האמונה אל מול המודרנה. אולם דווקא משום שתנועת ההתחרדות הזאת לא קשורה להלכה, אין לה גבול, והיא תמלא כל חלל שיתאפשר לה. כל אזור ותחום במרחב ובחיים יתמלא באידיאולוגיה ו/או פרקטיקה שמטרתה לסמן את הקהילות הדתיות האלה כ"טהורות" ולהבדיל אותן מהעולם ה"טמא". ובכלל, ברגע שעלית על רכבת הטהרה בדרך כלל תישאר עליה עד לתחנה הסופית: אי שם בסיביר של הדת, בגלות מהעולם היומיומי.

לכן אותם "סיקריקים" מבית שמש, כמו אותם פושטקים מישיבת מרכז הרב, יותר משהם מעוניינים לחיות חיים של מצוות, מעוניינים להציג לעצמם ולעולם שהם "עבדי ה'", וההצגה הזאת חייבת להימשך כל יום, כל היום, שבעה ימים בשבוע. לעיתים לא נדירות זה כולל גם שימוש באלימות. זריקת אבנים על חיילי צה"ל לקראת פינוי מאחזים וזריקת אבנים על מכוניות של חילונים בשבת היא אותה פעולה ממש של בנייה של זהות דתית לעומתית.

מכאן שדברי השרה לימור לבנת, כאילו אפשר לתת לקהילות חרדיות להדיר את נשותיהן, מבטאים בורות מסוכנת. ודאי שאי אפשר לכפות על קהילות חרדיום להיות ליברליות (ראבק, אי אפשר לכפות את זה אפילו על קהילות חילוניות), אבל ודאי גם שיש גבול למה שדמוקרטיה הליברלית יכולה להרשות שיתקיים בתחומה. המדינה צריכה לקבוע גבולות ברורים אותם אסור לחצות, כל זה מתוך הבנה שהקנאות תמלא כל חלל שיתאפשר לה. הגבולות האלה אמורים להיות נתונים לדיון תמידי, כפי שאופיין וגווניהן של זכויות הפרט (בכלל, ומול הקהילה) נתונים לדיון והתפתחות, אבל הם בהחלט אמורים להיות מוצבים בצורה החלטית.

אי אפשר להמשיך לעמוד מול קיצוני החרדים או הסרוגים בפה פעור בעודם מנופפים במילת הקוד "ההלכה" כדי להצדיק כל שעשוע מיזוגני או הרפתקה אתנוצנטרית. אם החרדים, או חלקים מהציונות הדתית, צריכים מבוגרים אחראיים שיסמנו בשבילם את הגבולות של המותר והאסור, החברה הליברלית במדינה בהחלט יכולה, ואף חייבת לעשות כן. אם הם החליטו להתנתק מהתרבות הכללית, יבוסם להם. אבל אין שום רשות מוסרית לתת להם להתנתק מהמוסר הפשוט ותוך כדי כך לפגוע בזולתם.

סימנים ראשונים להשגרת המתח המשיחי בחב"ד

במחקרו The Messianic Idea in Judaism קובע גרשם שלום ש"אי אפשר להדגיש מספיק" עד כמה הרעיון המשיחי הינו תמיד ביהדות "תיאוריה של קטסטרופה", דהיינו היותו מדגיש את המהפכנות האסונית שבשינוי מהעולם הזה לימות המשיח. ובדיוק מפני שראה במשיחיות צפייה עצבנית לאסון, היה חייב שלום לראות בתנועת החסידות את עיקור המתח המשיחי, כאשר האתר בו מתרחשת הגאולה עובר מהמישור הלאומי/פוליטי למישור הפרטי/תודעתי.

רעיונותיו של שלום זכו כבר לביקורת לא מעטה, אולם אין לבטל את האמת שקיימת בהם. גם אם לא כל רעיון משיחי יהודי כולל בתוכו ציפייה לחורבן, וגם אם החסידות לא היתה הראשונה ששאפה לגאולה פרטית, הרי שההפנמה של הארוס המשיחי (ובכלל זה הפסיכולוגיזציה הכללית של המטאפיזיקה הקבלית) מקלה על ההתחמקות מהתמודדות עם הסרבנות הבלתי מתפשרת של המציאות להתאים עצמה לאוטופיה המצופה, כלומר מאפשרת להימנע ממצב בו העובדות הפשוטות סותרות את מה שאמור היה להתרחש על פי התחזית המשיחית, מצב שבדרך כלל מעורר אנטגוניזם כללי כלפי המציאות, ואף אלימות (וראו בהקשר לזה את המתרחש בשולי המחנה הציוני דתי).

When Prophecies Fail

אבל מה קורה כאשר תנועה חסידית שבעברה הדגישה התבוננות קונטמפלטיבית ותפילה מיסטית מתחילה לצפות למשיח בשר ודם? ומה קורה כאשר המשיח הזה, כמו כל משיח, לא מגיע? כל מי שלא ישן כבר 16 שנה רצוף יודע שחסידות חב"ד מתמודדת בזמן הזה עם מותו של משיחה ועם קריסתה של תמונת העולם בה החזיקה. וזה לא קל.

לא חסרות תיאוריות שמסבירות את ההתמודדות של מאמינים עם שברון אמונתם, המפורסמת שבהן זו של לאון פסטינגר, שטבע את המונח "דיסוננס קגניטיבי" כדי לתאר את הסתירה המתגלעה בין האמונה למציאות. הנה מאמר שמסביר את התיאוריה ואף מנתח את המקרה של חב"ד בהתאם. השנה יצא גם ספר שמנסה, דווקא מתוך המקרה החב"די, לערער על התיאוריה של פסטינגר (והנה מאמר ב-pdf, לא ממש מוצלח לדעתי, של מחבר הספר, Simon Dein, שנכתב על חב"ד לפני עשור).

אומר בקיצור שחב"ד בסך הכל נאמנים למודל שהציב פסטינגר: הלכידות הקהילתית שלהם מסייעת לשמור על המחוייבות לתמונת העולם המשיחית ולתעל אותה לפעילות מיסיונרית על ידי פרשנות יצירתית של המציאות. כך, בעוד שמיד אחרי שהרבי מליובאוויטש מת חלק מחסידי חב"ד רקדו ושרו(!) בצפייה להופעה מיידית של רבם החי (כמענה למבחן אמונה אחרון), כיום כבר ברור ליותר ויותר חסידים שגם אם הרבי הוא המשיח (ורובם משוכנעים בכך, שלא יהיה ספק), הרי שהוא לא ממהר "להתגלות", וזאת למרות שיש לו כבר כמה וכמה דירות בתחתונים (אחת ניצבת לא רחוק מביתי לשעבר בקריית אתא). במקום להתייאש, החסידים יוצאים ל"שליחויות" ברחבי העולם ועושים נפשות לאמונתם.

כל השביעין חביבין

ויחד עם זה, הדברים אף פעם אינם סטטיים. הזמן עובר, ועם כל ההתלהבות, בכל זאת עולות שאלות מטרידות. האם אפשר להמשיך ולהכריז שהרבי מלך המשיח בפתח, כאשר יום אחרי יום, שנה אחרי שנה, הוא ממאן להופיע? כפי שכותבים הפרופסורים מנחם פרידמן ושמואל היילמן בספרם על הרבי שתורגם זה עתה לעברית:*

יש מקום לתהות אם מציאות שמעבר לנראה תוסיף להיות מספיקה לתנועה שרוצה משיח עכשיו" (עמ' 297, ההדגשה במקור).

ולא רק עם משיח מת צריכה חב"ד להתמודד. שכן לבד מרמיזות עבות למדי שהוא המשיח, הרבי גם הבטיח שהדור שלנו הוא "האחרון לגלות והראשון לגאולה" – כלומר הגאולה מתרחשת בדור הזה. עכשיו מצד אחד, "דור" זה מושג לא הכי מדוייק, אבל מצד שני גם אי אפשר למשוך אותו לנצח. ומצד שלישי, אי אפשר גם להודות שהרבי פשוט טעה. והנה שוב אותו דיסוננס קוגניטיבי מרגיז.

חב"ד, אם כן, חייבת לעבור תהליך שבו הצפייה ל"משיח עכשיו" הופכת מהתכוונות והתכוננות ממשית לסיסמה, כלומר לעיקר סטטי של אמונה. זהו תהליך של רוטיניזציה, הַשְגרה בעברית, שבו המתח המשיחי האקוטי מקבל זריקת הרגעה, ומתמתן. אלא שכדי שהשריר המשיחי התפוס ישתחרר, יש צורך לעסות אותו עד להרפייה בעזרתה, כאמור לעיל, של חדשנות תיאלוגית. במילים אחרות, צריכים להציע מסגרת חילופית לאמונה הקיימת.

מתוך הפרסום לקראת הכנס

מסערת הגאולה לדור השמיני

והנה, מסגרות כאלה מתחילות לצוץ. אביא כאן שתיים, שונות מאוד, אבל שמבטאות שתיהן מעבר מהשלב הראשון של צפייה אימננטית לשלב של כניסה לשגרת-ציפייה רגועה יותר.

העדות הראשונה לכך היא כנס שנערך, על ידי מוסדות חב"ד הרשמיים ביותר, לפני כשבוע, כאשר "הנושא המרכזי" שעליו דנו שם היה "עשרים שנה לסערת הגאולה (תשנ"ב-תשע"ב)". מהי "סערת הגאולה" הזו? ובכן הכוונה, על פי התאריך, היא לאותן שנים מסעירות, 1991-1992, שבהן הרבי הקצין מאוד את אמירותיו המשיחיות, ואחרי שלקה בשבץ, כ"ז באדר א' תשנ"ב, המשיך לעודד את ההתלהבות המשיחית בידיו הקדושות כאשר החסידים היו שרים לעומתו, "יחי אדוננו וגו'".

ומה כאן הסיפור? כפי שפירש עבורי חסיד חב"ד שהפנה את תשומת לבי לעניין:

פעם ראשונה שאני נתקל בפרסום שממנו משמע שאנחנו לא בעיצומו של התהליך, אלא משהו השתנה.

הסיפור הוא, אם כן, שיש כאן לראשונה פרסום רשמי אשר ממנו משמע שהחסידות (והעולם כולו) איננה בשיאו של תהליך הגאולה, אלא, למעשה, אחריו. כלומר היה שיא, אבל שעכשיו אנחנו בשגרה, ומביטים אחורה אל הפסגה. במקום צפייה לעתיד יש כאן געגוע נוסטלגי לעבר, לימים הטובים ההם בהם הרבי שילהב אותנו. בעוד שודאי כולנו ממשיכים להאמין בביאת המשיח, המוקד עובר כאן מההמתנה והכיסופים למה שעוד לא קרה, אל הגעגועים למה שקרה כבר מזמן. אפשר גם להתחיל ספירה של שנים מאותו מאורע מבורך (גם את זה כבר היו תנועות משיחיות שעשו).

לא רק זאת, אלא שבכנס עצמו אמר הרב אפרים דמיכובסקי (משגיח בישיבה המרכזית של חב"ד בכפר חב"ד, ואחד ה'חוזרים' של הרבי בשנת תשנ"ב) ש

טעה מי שחשב שהרבי אמר "קץ" כביכול וקבע שמשיח יבוא בפרק זמן כזה או אחר.

כלומר, אין לדעת מתי המשיח יבוא, וכדאי להתרגל לחיות בלעדיו. זה כנראה לא יקרה מחר, keep your shirt on, הרגעו. על פי הכתבה באתר חב"ד און ליין הנאום של דמיכובסקי "עורר סערה", ומיד עלה מולו הרב זושא אלפרוביץ' (המשפיע הראשי בישיבה בקרית גת, אולי הישיבה החב"דית הכי גדולה בארץ) וטען בתוקף ש"חסידים לא טעו", וש"הרבי מסר את הבאת המשיח אלינו, אך עדיין צריך להיזהר שלא לעשות פעולות שיכולות להרחיק יהודים מדרך החסידות" – כלומר לא לצעוק כל הזמן שהמשיח מגיע, כי זה גורם ליהודים תמימים לסלוד מחב"ד.

הויכוח בין דמיכובסקי לאלפרוביץ' פחות חשוב, אם כי הוא מהווה גם כן סוג של הרגעה במתח המשיחי, במעין תנועות הלוך ושוב בין אלה שלא מוכנים להכחיש את אשר שמעו במו אזניהם מהרבי, לאלה שמפרשים את דבריו מחדש. יש להניח שקולות כמו של דמיכובסקי ילכו ויתגברו, אבל כאן אין בשורה שהיא חדשה. זו נמצאת, כאמור, בפנייה אחורה במקום לפנים: לאמור, עברנו את שיא, כנסו לשגרה.

דור שביעי, דור שמיני

העדות השנייה לרוטיניזציה של המשיחיות היא אתר נאה בשם חב"ד – דור השמיני. הדור השמיני הוא זה שבא אחרי השביעי, והשביעי (על פי מניין אדמו"רי חב"ד) הוא זה שחסידי הרבי הבינו ממנו שהוא הדור האחרון לגלות והראשון לגאולה. והנה מסתבר שיש חיים אחרי הדור השביעי.

האתר מנוהל על ידי אחד יצחק רויטמן, שעל פי עדותו

חווה על בשרו את כל ה'יופי' של השחיתות והצביעות החוגגת בחב"ד כיום, ש'רוממות הרבי בגרונם' ובפועל מתנהגים ככל העולה על רוחם.

בקיצור, היו לו כנראה חוויות לא נעימות כחסיד חב"ד. רויטמן מצא תחליף בזרם חב"די מוכר למדי: תחת כנפיו של הרב יצחק גינזבורג. הוא רומז שגינזבורג הוא מנהיג הדור השמיני, מנהיג שהוא בהחלט חושב שיש לחפש (כלומר לא להמתין להתגלותו המחודשת של רבי), ואף כותב כי

יש בו [בגינזבורג] משהו "משיחי" – זה מציין כל מי שבא במגע אתו – יש בהרב גינזבורג משהו משיחי, משהו לא מעולם הזה.

יש לציין שהרב גינזבורג עצמו משתמש בביטוי "הדור השמיני", אותו הוא מבין מתוך תורתו של הרבי. אולם לא כך מבינים זאת רובם המוחלט של חסידי חב"ד, שמשוכנעים שאנחנו בדור השביעי, הוא דור הגאולה. בחב"ד היחס אל הרב גינזבורג הוא אמביוולנטי למדי. מצד אחד ברור לכל שהוא עילוי עצום ומקובל ענק. מצד שני, בניגוד לשאר הרבנים בחב"ד, הוא לא מפחד לחדש – למעשה הוא שופע פיתוחים משלו על הקבלה בכלל ותורת חב"ד בפרט. רויטמן טוען (שם) כי

מה שברור לי אבל למעלה מכל ספק – שהשנאה התהומית כלפיו שאני שומע מפי כו"כ – רק בגלל שהוא "מעז" לחדש בתורת החסידות, ולא רק "לענות אחר הקורא", רק בגלל ש"חושדים" בו שהוא רואה את עצמו נשיא השמיני (כנ"ל – אם הוא "רומז" על כך – כנראה יש לו הוראה ברורה מהרבי על זה) – היא כולה הפסד נקי לחב"ד כתנועה.

כלומר לא רק בגלל חידושיו, אלא גם בגלל שחושדים בו שהוא טוען לכתר, היחס אליו לא קל. אני לא יודע על טענות או רמזים של הרב גינזבורג על כך שהוא המשיח, ולמעשה אני מעריך שהוא לא חושב כך, אולם תלמידיו בהחלט רואים בו את המנהיג של הדור הזה, את מתווה הדרך. אגב, יש לשער שהתהליך הזה של התפרטותה של חב"ד לזרמים, תחת רבנים ומנהיגים שונים, רק בתחילתו. כמו בברסלב, ברגע שאין מנהיג אחד, יש ריבוי של דרכי פרשנות על התורה.

לענינינו, מפני שהרב גינזבורג הוא בינתיים היחיד בחב"ד שמחדש, שפורש חזון מקיף, שבעצם ממשיך הלאה, יש בהצטרפותם של חסידים ממניינה ובניינה של חב"ד לקהל תלמידיו משום רוטיניזציה של המתח המשיחי, שהרי כבר לא מחכים לשובו של הרבי. מאידך, יש כאן כמובן כניסה למסע משיחי חדש.

סתם

* הרבי מלובביץ': בחייו ובחיים שלאחר חייו, מנחם פרידמן ושמואל היילמן, תרגום מאנגלית עמוס כרמל, הוצאת מרכז זלמן שזר ודביר

טרילוג עם ניר מנוסי ורונן שובל

במוסף "שבת" של מקור ראשון התפרסמה בשישי האחרון שיחה בין ניר מנוסי, רונן שובל ואנוכי, הכל בהנהגת אבי גז. מנוסי, בעל הבלוג הרהורי תשובה, הוא כיום מתלמידיו הבולטים של הרב יצחק גינזבורג (ראו למשל דיונים בתגובות ביני לבינו ברשימה שפרסמתי לא מזמן על נקודה בתורת רבו), ומהכרותי המצומצמת איתו אדם מוכשר וטוב מאוד בפני עצמו. שובל הוא כמובן יו"ר תנועת אם תרצו, ואותו ואני כלל לא מכיר אישית.

בדיון בינינו עולות שאלות של הלכה מול חילוניות ביהדות, דת יהודית ולאום ישראלי, והיחס לדתות ותרבויות אחרות. שיחות שכאלה, על הזמן המצומצם שמוקדש להן מחד והנושאים הגדולים מאידך, לא יכולות להגיע לעומק או למורכבות משמעותיים, ובכל זאת אני חושב שעמדנו על כמה נקודות חשובות. אחד המפתחות להבנת הדברים שם לדעתי הוא לזכור שמבחינה הלכתית אני ורונן נמצאים בצד אחד וניר בשני, מבחינה דתית אני וניר דומים ורונן שונה, ומבחינה לאומית (או אתנוצנטרית) רונן וניר שותפים לעמדה אחת ואילו אני לאחרת. הנה שוב הקישור לשיחה באתר מוסף "שבת".

צילום של מרים צחי מתוך המפגש. אם פרסום התצלום כאן מהווה הפרה אסורה של זכויות יוצרים, אנא אמרו לי ואסירו מיד.

שלושה דברים נוספים, בתקופה של מעברים וטרנספורמציות:

  • בעקבות הרשימה האחרונה שלי, בעניין הניסיון להקים עיתון חרדי הגון, הוזמן העורך, יוסי איתן, לתוכנית הבוקר של ערוץ 2. כמו כן בתגובות שם התפתח רב-שיח מעניין מאוד, ואני ממליץ למי שזה מעניין אותו לחזור ולקרוא אותו.
  • עברנו, אני ואשתי, לירושלים. זה מרגש, זה מעורר, ואני בטוח שזה גם יתרום לכתיבתי בבלוג (מה לעשות, בקריית אתא בכל זאת הסצנה הדתית מגוונת פחות). בכלל, אני מרגיש שזאת זכות גדולה לגור בירושלים. עיר הקודש, כן?
  • אני לא יכול שלא להזכיר את מחאת הדיור, שעם כל חוסר הקשר שלה (לפחות בינתיים) לענייני דת (אפילו דת ומדינה) או רוחניות, ובלי קשר גם למידת הצלחתה להביא שינוי בנושאים שהיא כן עוסקת בהם, היא כבר מעידה על התנפצות הבועה שבעת-הרצון שרובנו נמצאים בה רוב חיינו, על תחילה של שאילת שאלות לגבי "הסדר הטוב", על חוסר שקט שבמקרה הזה הוא לדעתי מבורך. (ובמקרה אני בדיוק כותב רשימה כללית, לרגל מלוא חמש שנים לבלוג, על העמדה שלי בקשר ליחסי הפרט-החברה-התרבות וזה אפילו מתקשר בצורה נאה. אני מקווה לפרסמה בהמשך השבוע.)

האם הרב יצחק גינזבורג ממליץ לכפר על אוננות על ידי הפיכה פוליטית?

עדכון: לדעתי יש יסוד סביר להניח שהתשובה לשאלה בכותרת היא כן. אולם לאחר כתיבת הרשימה ציין הרב גינזבורג בפני תלמידו ניר מנוסי שלא התכוון בדבריו לאוננות. כמו כן, בעקבות הרשימה הזאת מילות הטקסטים של הרב גינזבורג שונו בבלוגו. על כן אנא התייחסו לרשימה בביקורתיות הראויה, וראו דיון בשדה התגובות להלן.

מצוות "שמירת הברית" היא אחת המצוות היהודיות שהפער בין האידיאל שהן מציבות לצורה שבה הן מתממשות במעשה הוא הגדול ביותר. האיסור על האוננות מהווה דרישה מופרכת עבור רוב הגברים, ואם נוסיף לכך את הצבתו של האיסור הזה כשיא של הנאמנות הדתית של הגבר היהודי, נבין למה ייסורי המצפון בנוגע אליו הם רבים ונפוצים ביותר.

ואכן, כשמצד אחד על הוצאת זרע לבטלה, על פי הזוהר, לא תיתכן תשובה, והשולחן ערוך מגדיר אותה כעבירה החמורה ביותר בתורה, כשתלמידיו של האר"י ידעו לספר בשמו ש"כל הצרות שבעולם הכל בשביל החטא הזה", ואפילו הרמב"ם, איקונין הרציונליות היהודית, קבע שהחוטאים בזה "כאילו הרגו נפש"; ואילו כשמצד שני די ברור שאין אדם צדיק בארץ אשר לא יחטא בעניין המסויים הזה, התוצאות הנפשיות הקשות מובנות מאליהן. (כתבתי על יחס ההלכה והקבלה לאוננות כאן, כאן, וכאן)

יש האומרים שחלק מהפופולריות של חסידות ברסלב בימינו נובעת מאותו "תיקון הכללי" שחידש ר' נחמן, תיקון שלמרות שלא היה בדיוק ככה על פי ר' נחמן עצמו, היום נחשב למסוגל לטיהור האדם מחטא האוננות. למעשה ר' נחמן הקדיש מאמץ עצום לפיתוח דרכים שונות לתיקון "פגם הברית" על גווניו, תיקון שעבורו היה קשור גם לחטא השבתאות (וראו מאמרו של יהודה ליבס בנושא – doc). אף העלייה לרגל השנתית לאומן בראש השנה מיועדת, בין השאר, לתיקון הזה הספציפי (וראו מאמרו של צבי מרק בנושא). רוצה לומר, יודע צדיק נפש בהמתו וידע ר' נחמן היטב את נפשם של חסידיו ושל יהודים בכלל – תיקון קל ומהיר לחטא הקל והמהיר הזה היה נצרך מאוד, והוא סיפק אותו.

umantikun1_thumb

והנה בעצם ימים אלו ניתן לראות שקם מתחרה לר' נחמן ולאותו תיקון, בדמותו של לא אחר מאשר הרב יצחק גינזבורג (כתבתי מעט עליו כאן). על פי רשומה בבלוג שלו (המקור באנגלית והתרגום בעברית) כדי לתקן את פגם הברית לא צריך למלמל עשרה פרקי תהילים, אלא אפשר להלחם בממשלה. גינזבורג דורש את הפסוק "אַל תִּתֵּן לַנָּשִׁים חֵילֶךָ וּדְרָכֶיךָ לַמְחוֹת מְלָכִין" (משלי לא, ג), מתחיל בפרשנות הפשוטה (אל לו למלך להשקיע את מרצו בנשים), ומגיע משם, כרגיל, למשמעות ה"פנימית":

אך במישור רוחני עמוק עוד יותר ניתן לקרוא את החצי השני כמספק תיקון של החצי הראשון. הפסוק ניתן לקריאה באופן כזה: "אל תתן לנשים חילך" – ואם עשית זאת אז – "ודרכיך למחות מלכין": אם שגית בחייך והתפתית לאורח חיים של יחסי מין מופרזים, אל תאמר נואש – תקן זאת בכך שתתמסר למרידה במערכת השלטונית המושחתת, שאינה הולכת בדרכי התורה (והמאופיינת אף היא באנשים בעלי תאוות מין ותאוות שלטון שליליות…). אם תעשה זאת יהווה הדבר תיקון לניצול לרעה של דחף המין בחייך הקודמים, שכן כלל הוא בקבלה שתיקון מוכרח לנבוע מאותו דחף נפשי שיצר את הקלקול.

באנגלית זה מעט שונה, וסימנתי את ההבדלים המשמעותיים:

But on an even deeper spiritual plane (reading the second half of the verse as a rectification for the first half – in the original Hebrew the word “nor” and the words “that which” do not appear in the text, so the verse can read, “Give not your strength to women, and your ways to destroy kings,” alluding that “your ways to destroy kings” is what to do if you have given your strength, too much of your seed, to women), if you fell in your lifetime into too much sex (whether in the form of self-abuse or abuse to others), don’t despair – become totally involved in overthrowing the contemporary, corrupt and anti-Torah political system. That’s the way to repair the damage you’ve done to yourself and others by misusing your sex drive. In Kabbalah we are taught that rectification must come from the very same psychological drive that brought about the damage.

So rectify sex with politics.

לאמור, דעו לכם נערי גבעות חביבים, שאם אוננתם יותר מדי, יש לזה תיקון קל וגם די מלהיב: הילחמו לכם בממשלת ישראל, ובזה יהיה תיקונכם! אל תתייאשו חלילה על ששפכתם זרע לבטלה (או אף אם הטרדתם מינית, או אנסתם), "תקנו את המין בפוליטיקה", על ידי overthrowing, סילוק בכוח, של הממשלה הקיימת – ובזאת כפרתכם!

כשהיהדות מציבה עצמה כנגד האנושיות

על הרמן גרניג מסופר שאמר שבכל פעם שהוא שומע את המילה 'תרבות' הוא מושיט ידו לאקדח. גדולי הרבנים שלנו מעודנים יותר: כל פעם שהם שומעים את המילה 'תרבות' הם מושיטים ידם ליהדות. הפולמוס סביב הספר תורת המלך שהתרחש כאילו מעל לראשי החילונים לאחרונה יכול להוות דוגמא טובה לכל מה שחולה ורקוב ביהדות האורתודוקסית, אבל הוא באמת רק דוגמא אחת ברשימה ארוכה שאפשר להתחיל אותה אצל אלי ישי ותאוותו הבלתי נשלטת לגרש ילדים, לעבור דרך מרן הגר"ע יוסף והקשקושים הילדותיים שהפה שלו מפיק, בואכה כל פני פסקים על איסור השכרת דירות או נתינת משרות לזרים או ערבים ולסיים בפרשת הסגרגציה הגזענית בעמנואל, הפעם נגד ילדות יהודיות דווקא, שגון עורם מעורר אצל האדמו"ר מסלונים חוסר נוחות.

האם זו דינה של היהדות ברגע שמפקידים אצל בניה כוח? האם ריבונות יהודית מובילה בהכרח לשנאת זרים, גזענות משולהבת, מגלומאניה אתנוצנטרית ואלימות כלפי האחר? אם כן, אחת דינה של היהדות להיכחד ומצווה היא להכחידה. אם זה כל מה שמסוגלת המסורת העתיקה והמפוארת הזו להנפיק אחרי אלפיים שנה של פלפולים הרי שאין לה תקנה ומזור, אין לה תקווה. לרווחתנו, אנחנו יודעים שלא רק את זה היא מסוגלת להנפיק, אבל כפי שנראה מיד גם רבנים שאינם חולים ביהדת הנשכנית הזאת לא מסוגלים באמת לספק לה תרופה.

כידוע, עם הזמנתם לחקירה של הרב דב ליאור והרב יעקב יוסף, ועם סירובם להיחקר, התארגן כנס תמיכה אליו הגיעו כמאתיים חמישים רבנים שנחלצו להגן "החופש האקדמי" (אני לא מאמין שהם היו יכולים לטעון כך בלי לחייך) של הרבנים. מנגד, כמה וכמה רבנים יצאו בתקיפות נגד הספר ונגד הכנס.

הרב מנחם פרומן, למשל, כתב ש

דווקא במציאות הרגישה כל כך שלנו העיקר הוא שעם ישראל יטהר את עצמו מן ההרס הממית של השנאה לעמים אחרים. מצבנו בין העמים – שיש בו מרכיב חזק של מאבק מורכב על חיינו – יש כמובן את הרתיעה הטבעית להידרדר לתוך מעגל קסמים (או מוטב לומר: מעגל כשפים) של שנאה ומוות שיפגע אנושות בסיכוי שלנו לחיים ולשלום […]

וגם ש

אחת הבעיות העיקריות – ואולי הבעיה העיקרית – שאיתה צריכים להתמודד הרבנים הבאים להגן על כבוד התורה היא הטענה הידועה כל כך בציבור שהדת מעודדת שנאה. השאלה הגדולה שהרבנים צריכים לשאול את עצמם היום היא: האם ההתכנסות שלנו תעזור לנקות את תורת ישראל מין האשמה הזאת, או אולי ההיפך.

הרב יואל בן נון, למשל, מכנה את הספר "תועבה", מגלה שיש בספר גם פרק על הלכות הריגת אפיקורס (קרי: חילוני), מביא את פסיקתו של החזון אי"ש על כך ש"במציאות ימינו" הפסקים בדבר הריגת גויים לא תקפים, ומסיים בקריאה נואשת לרבנים דרוקמן, יעקב אריאל ושאר-ישוב כהן לחזור בהם מתמיכתם במחברי הספר ש"הרב קוק (ב"ה) לא נזכר בו כלל".

הרב בני לאו כותב ש"תורה שפורצת משנאה לא תיכנס לחדרי לבי", מפרש את התנהגותו של הרב ליאור אד-הומינם בכך שעבר את אימת השואה, אחר כך מזכיר שגם משפחתו עברה קצת שואה (כך שכנראה אפשר גם אחרת), ומסיים בזעקה ל"מנהיגות אחראית שמודעת לכוחם של מילים ומסוגלת להשתחרר מסולידריות מגזרית לטובת אחריות כלל ישראלית" – כלומר גם הוא פונה אל דרוקמן וחבריו.*

במאמר שפורסם שלשום במוסף "שבת" של מקור ראשון מביא לאו שלל ציטוטים מטורפים של רבנים שונים (הפעם כולל הראי"ה קוק) בדבר עליונותם של ישראל, מתלונן על כך ש"הפער בין המוסר הטבעי וההתנהלות הדתית זועק לשמיים", ומציע לבסוף באופן מדהים ש

על בסיס תורת הבחירה של ריה"ל וההולכים בנתיבותיו יש צורך להעמיק את התודעה ביחס למהות חיי האדם, וגוי בכלל אדם. את ההבחנה בין מהות ה"צלם" של ישראל והגוי כדאי להשאיר לאנשי סוד, ובמקום לעשות במידור ובבידול יש לעמול על העמקת התודעה של אחריות ישראל לשם ה' בעולם, בשמירת כל הנבראים.

הרב יובל שרלו (בראיון לשרי מקובר-בליקוב, מוסף "סופשבוע", מעריב, 20.8) חושב "שהספר איום ונורא […] נראה כמסמך אופרטיבי […וש]צריך להתייצב באומץ, ביושר ובנאמנות הלכתית ולהכריז בקול גדול שמה שנכתב בספר לכאורה בשם היהדות אינו נכון."**

הרב יעקב מדן קובע שהספר מוציא הלכות מהקשרן, אם כי אולי לא הבנתי אותו נכון. הנה ציטוט מהלינק לעיל:

לטענת הרב מדן, הבעיה המרכזית בספר "תורת המלך" הינה הפרשנות הטכנית של הכתובים, כפי שהיא נעשית על ידי המחבר. "ברמב"ם נזכר מושג "דין מרומה", שאם הבירור ההלכתי מביא אותך למסקנה מסויימת ולפי האינטואיציה מרגיש הפוסק כי מדובר במסקנה מוטעית, אסור לו לפסוק הלכה אחרת הוא מגיע לפרדוקסים", אמר הרב מדן.

פרדוקסים? אין שום דבר פרדוקסלי בפסקי ההלכה שבתורת המלך. ואינטואיציה? האם יש ספק שעל פי האינטואיציה פסיקה שמורה שנשים אינן יכולות לתת עדות בבית דין היא מוטעית? מדוע לא מבטל אם כן הרב מדן פסיקה כזו?

אז מה היה לנו כאן? הרב פרומן – המיסטיקן, המקובל – הפך פתאום לפרגמטיסט: אנא, הוא מבקש, אל תעודדו שנאה, אל תעודדו דימוי שלילי לדת; הרב בן נון לעומתו מביא פסיקה נגדית ומתלונן (אבל גם באופן מוזר שמח) שאין בספר התייחסות לתרות הרב קוק ועל בסיס זה קורא לרבנים גדולים להתפכח; הרב לאו מציע הצעה שהיא לא רק חסרת סיכוי, לא רק נאיבית, אלא לדעתי תמוהה לחלוטין, דהיינו להחזיר לתוך תיבת הפנדורה הקבלית את החלוקות הגזעניות בין ישראל לעמים, וללמד את אהבת האדם כאדם; הרב שרלו מבקש להכריז שמה שנכתב בספר אינו נכון אבל לא ממש מפרט למה; ואת הרב מדן אני כאמור כנראה לא מצליח להבין.

אף אחד מהזועקים כנגד הספר ומחבריו לא עמד על הנקודה העיקרית, ולכן לא נתן תשובה אמיתית לבעיה שמובאת בו בלשון הלכתית וקבלית. כאמור, כל הפולמוס הצעקני הזה (וזה ניכר במיוחד בתגובתו של הרב בן נון) מתרחש מעל לראשי הציבור החילוני, ומנגד (כפי שניכר במיוחד בתגובתו של הרב פרומן) מכוון מאוד לאוזניהם: יש כאן חבורה של רבנים רציניים מאוד שפתאום נחרדו לדמותה של ההלכה, לדמותה של היהדות כפי שהיא עולה מתוך הספר האמור, ועלולה להיתפס בעיני החילונים.

תורת המלך ותורת המלכה

והחרדה היא במקומה. הספר תורת המלך עוסק לכאורה בדיני הריגת גוי, אולם כל מי שיציץ בו יבין שזהו רק התירוץ לבירור העמוק יותר שמתרחש מעל דפי הספר. אותו בירור מעמיק מנסה למעשה למצוא ולקבוע את ההבדלים המדוייקים בין יהודי ושאינו-יהודי. בשפה הלכתית וקבלית, ומתוך תפיסה מיתית ומהותנית, נהנים הכותבים לפרק ולהרכיב מחדש את הקטגוריות הללו ולהסביר לקורא מה בעצם ההבדל בין שני יצורים שונים כל כך אלה, והיכן הוא נעוץ. בסופו של דבר, אם כן, מאחורי הרמזים הדקים והעבים לאלימות כלפי פלסטינאים מסתתרים אנשים שבסך הכל מנסים לבסס את זהותם ואת עליונותם על הזולת.

יחד עם זאת, מדובר באנשים מוכשרים מאוד, חכמים ומתוחכמים, והספר בנוי לתלפיות. זו אולי הסיבה שאין דרך הלכתית (למרות אותו פסק של החזון אי"ש – אוי, מה היינו עושים בלי אותו פסק של החזון אי"ש?) להפריך את הנטען בו. מכאן שמחברי הספר הצליחו בצורה טובה לבסס לעיני כל (או לפחות, למי שעוד לא היה לו ברור) את גזענותה ואת רצחנותה האפשרית של היהדות. כלומר כן: אפשר מתוך מקורות היהדות לבנות תפיסת עולם שהיתה גורמת לגרינג הנ"ל להנהן בהתלהבות.

וזה מה שמפחיד באמת את הרבנים הזועקים כנגד הספר: שערוותה המפלצתית של היהדות נחשפת. באותו גליון של מוסף "שבת" מצביע על כך הרב יהודה יפתח:

"תורת המלך" נגע בנקודה מאוד מאוד רגישה. הוא פגע מבלי משים פגיעה אנושה בבטן הרכה של הרבנים הליברלים, בדימוי העצמי הציבורי שלהם. [… …] וזהו מוקד הפיצוץ. לרבנים הליברלים חשוב להציג יהדות רכה, מתקדמת ונאורה. חשוב להם להימנע מכל קונפליקט שבין הערכים היהודיים המסורתיים לבין התרבות המערבית הליברלית וההומניסטית.

אבל לא רק זה מה שמפריע להם, והרב יפרח, שבעצמו חושב ש"היהדות אינה ככל העמים", עושה לעצמו את החיים קלים. כי אותם רבנים (אולי לבד מפרומן) מבינים שמשהו עמוק קרה בעולם המערבי במאות השנים האחרונות, משהו שהוא לא המצאה מתיפיפת של "מוסר נוצרי" מנותק, אלא קפיצת דרך מוסרית אמיתית, אותנטית, ששינתה את פני העולם. שביסוס הדמוקרטיה, ביטול העבדות, עליית ההכרה בשוויון האישה, התעצמות הדאגה לחלש, לחולה ולזר שבחברה, הדגש על משא ומתן כדרך לפתרון סכסוכים פרטיים וקהילתיים והניסיון להקים גוף עולמי מאחד לבירור מחלוקות – כל אלה הם לא פחות ממהפכות תודעתיות שעברה האנושות, מהפכות להן שותפים רוב רובם של היהודים בזמננו.***

המוסר האנושי התעדן והשתכלל במאות השנים האחרונות, ולא משנה כרגע אם הדבר הגיע כתוצאה מאתחלתא דגאולה, מתחילת עידן הדלי או משיפור כללי ברמת החיים. מוזר שדווקא מי שרואים עצמם אמונים על ערכי ישראל, מי שמרגישים עצמם אף נציגיה האותנטים ביותר של היהדות, לא נאמנים לאחד הרעיונות המקוריים והעמוקים שלה, והוא האפשרות (ואף החובה) של ההתפתחות האנושית. לכאורה יש לדעתם לחזור ולאמץ את "רוח המפקד של התנ"ך" (כך הרב יפרח במאמרו), במקום להבין, כפי שהבינו כבר חז"ל שזמנים חדשים משמעותם רגישות מוסרית חדשה, ומשמעותה של זאת שינוי מחוייב בהלכה (וחז"ל כמובן שינו הלכות רבות והוציאו פסוקים מפשוטם כדי לעדכן את המוסר המקראי).

השינוי המתחייב כאן הוא האמירה הברורה שאין כל הבדל מהותי בין יהודי ושאינו-יהודי. זהו, עד כדי כך פשוט. אני מנחש שכך גם חושבים בעומק לבם בן נון, שרלו ולאו (ואולי גם מדן. אני מנחש שפרומן לא חושב כך). לדעתי גם קל לראות, עובדתית, בעיניים, שאין כל יתרון ליהודים על פני אחרים, שהם לא יותר מוסריים, לא יותר חכמים, לא יותר רוחניים ולא יותר טובים בספורט. לא שאין כמה דברים שיהודים טובים בהם בצורה בולטת (נאמר, עריכת-דין), אבל הרי מספיק גוי אחד שיצטיין יותר כדי להפריך כל הבדל מהותי שאמור לכאורה להתקיים כאן. בכלל, כמה עיוור צריך להיות כדי לראות שכל מה שיש כאן הוא אגו שיצא משליטה? שאם אותם רבנים היו מגיחים לעולם מתוך רחם מוסלמית או נוצרית הם היו מאמינים היום בבכירותו ונבחרותו של מוחמד או ישו?

אולי הצפייה מאנשים שממלמלים בכל יום "ברוך שלא עשני גוי" להתנער מההבלים הללו היא מוגזמת, אבל זו הנקודה העיקרית שבולטת בספר וזו הנקודה העיקרית שכנגדה המתנגדים אליו היו צריכים למחות. זו כמובן גם הנקודה העיקרית שמוציאה ליהדות שם רע (ובצדק), וזו הנקודה העיקרית שצריכה לעוף לפח הזבל של ההלכה, ולנוח שם יחד עם הציווי להרוג מחללי שבת בפרהסייה וההיתר לאב למכור את בתו כשפחה.

כמו קביעות הלכתיות אחרים, גם את זה אפשר לשנות. זה דורש לא רק יצירתיות וידע הלכתי, אלא בעיקר אומץ. זה דורש גם הבנה שללא טיפול שורש בבעיה הזו אין ליהדות עתיד אמיתי (ולא כיתתי) בעולם. גזענות אינה מצטלמת טוב בימינו וממילא בכל פעם שהמפלצת הגזענית הזאת הרימה את ראשה, בינתיים בקרב עמים אחרים, ראשה קופד. ממלחמת האזרחים האמריקאית, דרך הרייך השלישי ועד דרום אפריקה, זמן מחצית החיים של הפסולת הרעיונית הזאת הולך ומתקצר.

העולם בימינו נהנה להתגייס כנגד עמים שמפגינים גזענות, ובוודאי לא יהיה מוכן למופע ראווה של יהדות מגאלומנית. תוסיפו לזה גחלי אנטישמיות שבקלות אפשר ללבות לאש, וכבר ברור שישראל כ- Rogue State גזענית וקסנופובית לא תוכל להתקיים כפי שאנחנו נהנים ממנה כיום. תורת המלך אולי מחרב את הדימוי של היהדות כתורה שכל נתיבותיה שלום, אבל הגל גזעני-הקסנופובי הכללי שעובר על ישראל מאיים על מקומה באחוות העמים. "אין בעולם אפילו איש אחד שיזיל דמעה אחת על גורלו של אפנדי יהודי" כתב פעם עמוס קינן,**** וידע מה שהוא אומר.

אני רוצה לסיים בנימה אישית: אין כמו היהדת הגזענית הזאת לעורר אצלי תיעוב עמוק כלפי היהדות. כמה אני רוצה להיות לא-יהודי כשאני נחשף לטינופת האתנוצנטרית, היהירה הזאת. כפי שאמר עמוס הנביא, מתאב אנכי את גאון יעקב. אני גם בטוח שכאן אותה "שנאה עצמית" היא מוצדקת לחלוטין, ואני גם בטוח שהיא משותפת לגבי עניין זה לרוב הציבור, שבאופן כללי מסתייג מגזענות וולגרית שכזאת. בשביל הציבור הזה אותם רבנים שיצאו נגד הספר ותומכיו, על אף חוסר האומץ שלהם להתמודד עם הבעיה האמיתית שבו, הם קורות תמיכה חשובות בסוכת דוד המטה לנפול. יחד עם זה, הסטגנציה ההלכתית שמאפיינת את היהדות האורתודוקסית בימינו לא תוכל להימשך זמן רב בלי לגרור נטישה מאסיבית של כל בר דעת.

* אגב, מכך שכל התגובות התפרסמו בוואי-נט אפשר להבין שערוץ היהדות של האתר נהנה מאוד מהתפוצה הגדולה יותר של אתר האם שלו מול ערוץ היהדות שב-nrg, שמלך פעם בכיפה.

** הרב שרלו כתב עוד משהו על זה, שאני לא מצליח למצוא. בלי קשר לכך, מסיבות משפחתיות מעתה יש לפקפק באובייקטיביות שלי כלפי הרב שרלו.

*** יחד עם הכיוון ההומניסטי והליברלי הזה צמחה גם תנועה מקבילה-משלימה שביקרה את הערכים הללו וגינתה אותם כ"בלתי-אותנטיים", "כנועים" ו"בורגניים", אבל כפי שהראתי כאן, אותה תנועה רומנטית-שמרנית לא היתה זקוקה לחכמי ישראל כדי לצמוח ואינה בשום אופן המצאה יהודית מקורית.

**** במקרה קראתי לא מזמן את המשפט הזה אצל נורית גרץ, על דעת עצמו, עם עובד, עמ' 515. ספר מעניין מאוד, אגב, על חלומות אידיאולוגים ושברם.