חתונה

שיחה עם הרב דוד סתיו

לחצו לדף הפייסבוק של הקבוצה המפרסמתלרב דוד סתיו יש סיכויים טובים מאוד להיות הרב הראשי האשכנזי בעשר השנים הבאות. ח"כ הרב (בקרוב השר) שי פירון הוא ידיד אישי שלו, ועניין בחירתו, בעוד חודשים מעטים, יעלה במגעים הקואליציוניים. מכיוונם של החרדים המועמד הרצוי הוא הרב דוד לאו, בנו של הרב ישראל מאיר לאו המוכר היטב, אולם כוחם בכנסת מוגבל כעת כידוע. על נפתלי בנט מופעלים לחצים מצד האגפים היותר חרד"ליים בתנועתו להריץ רב שמתאים להם יותר (יצחק דוד גרוסמן, אליעזר איגרא, יעקב שפירא), ונאחל לו שיעמוד בהם. בנוסף, בימים אלה מתקיים קמפיין פרסומי למען סתיו, שמבטיח שהוא יהיה "הרב של כולנו". הציבור אמנם לא בוחר ברבו הראשי (קצת על הדרך בה בוחרים רב ראשי כאן), אבל יש בזה אולי אינדיקציה למה שלפני הבחירות אהבו לכנות "מגמה".

אפתח בעמדתי: אני מעוניין שהרב סתיו יבחר לתפקיד הרב הראשי האשכנזי. עם כל חסרונותיו מבחינת ההשקפה האזרחית והדתית שלי, הוא כנראה טוב יותר מכל המועמדים האחרים, ומחלקם בהפרש ניכר. אני גם מעוניין שהרבנות הראשית תמשיך להתקיים (הסברתי כאן למה), וגם זאת למרות שלכאורה התמוטטותה תביא לעלייה מהירה בחופש הדת. אני מאמין שאנחנו בדרך לחופש דת (לפחות בענייני נישואים) בכל מקרה, וגם אם כהונתו של הרב סתיו תאריך את חיי הרבנות, היא לא תצליח לעצור את ההתפתחות לכיוון הזה.

ביום שישי האחרון בבוקר נפגשתי לשיחה עם הרב סתיו, לאחר שהוא הזמין אותי בנדיבות למשרדו בבניין מועצת שוהם. הפגישה היתה לצורך בירור השקפותיו בעניינים שונים, ואני מודה לרב מאוד על הנכונות לדבר. עם כל זאת, שיחתי איתו שמובאת להלן השביעה אותי אכזבה רבה באשר לעמדותיו. לא מכיוון שהוא אורתודוקסי. העניין הזה היה ידוע לי לפני שנפגשנו. הבעיה היא אחרת, ואסכם אותה בקצרה אחרי הראיון, משום שאיני רוצה ליצור אצלכם הקוראים דעה קדומה לפני שאתם מתרשמים בעצמכם.

להלן תמלול מרבית השיחה שהתנהלה בינינו (דילגתי על כמה כפילויות של עלפה וכמה אנקדוטות). בשיחתנו התרכזנו בענייני חופה וקידושין. היתה לנו חצי שעה בלבד לדבר, ולצערי לא הספקנו לגעת בנושאי גיור, כשרות, קבורה, להט"בים, רפורמים וקונסרבטיבים. עניינינו היה באפשרות לחתונה אזרחית, וניגשנו מיד לעניין. אחרי שהרב סתיו אמר שאין לו מה להסתיר, משום שכל מה שיתגלה הוא שהרב סתיו הוא שומר תורה ומצוות, שאלתי:

פרסיקו: אז הרב סתיו שומר תורה ומצוות, אבל האם הוא מאפשר ליהודים שאינם שומרים תורה ומצוות להתחתן כדרכם, כדעתם, כהוויתם? האם תהיה מוכן לנישואים אזרחיים בישראל?

הרב סתיו: לא. אני מתנגד לחתונה אזרחית. אני מתנגד לחתונה אזרחית לא בגלל שאני רוצה לכוף את החילוני להתחתן כדת משה וישראל. שהרי אם זו הסיבה, הוא ממילא חי עם בת זוגו כמה שנים לפני כן, שלא כדת משה וישראל. אני מתנגד לנישואים אזרחיים מהסיבה הפשוטה שבמדינת ישראל, ביום שבו יהיו נישואים אזרחיים, המרקם החברתי ילך ויפרם לחלוטין. התוצאה של זה תהיה שבתהליך של שנים יווצרו כאן שנים-שלושה עמים, לא מבחינה תרבותית, אלא שנים שלושה עמים הלכתיים שונים. ואת זה אני מנסה לעצור.

פרסיקו: הבעיה היא עניין הממזרות?

הרב סתיו: לא, בכלל לא. הבעיה שלי היא בכלל לא ממזרות. המרכיב המרכזי שגורם לכך שהעולה מרוסיה ירצה להוכיח שהוא יהודי, זה מפני שהוא יודע שהוא צריך להתחתן כאן חתונה דתית. צריך להבין: במדינת ישראל של היום חיים למעלה ממיליון ורבע בני אדם שטעונים הוכחת יהדות.

פרסיקו: עולי ברית המועצות לשעבר?

הרב סתיו: עולי ברית המועצות, ועולי ארצות הברית, ועולי דרום-אמריקה – כל מי שעלה לארץ אחרי 1990 צריך הוכחת יהדות. בהגדרה.

פרסיקו: מה קרה ב-1990?

הרב סתיו: נפרצו השערים, הפרסטרויקה, ותעשיית הזיופים מברית המועצות החלה לשגשג. הרבה אנשים טענו שהם יהודים [כדי לעלות לישראל] והם לא יהודים.

פרסיקו: על פי ההלכה האורתודוקסית.

הרב סתיו: על פי ההלכה האורתודוקסית. וגם לא, כי הם זיפו מסמכים. כלומר יש פער בין חוק השבות לבין ההלכה האורתודוקסית, ויש פער בין המציאות לבין חוק השבות. […] ואז באה הרבנות ואמרה: אנחנו רוצים שתוכיח יהדות. וזה תהליך לא פשוט. זה לפעמים גם מעליב ומשפיל אדם שגדל כיהודי, ופתאום אומרים לו: תוכיח.

פרסיקו: ולפעמים הוא גם לא יכול בכלל להוכיח.

הרב סתיו: לא 'לפעמים הוא לא יכול להוכיח'. בדרך כלל הוא לא יכול. למה? כי המסמכים המרכזיים שמוכיחים יהדות של אדם הם או תעודת נישואים של ההורים או כתובה של ההורים.

פרסיקו: אבל בברית המועצות לא התחתנו ככה.

הרב סתיו: בברית המועצות לא התחתנו ככה. אז הוא תקוע. על רקע התקיעות הזאת 'צהר' הקימה מחלקה שנקראת "מחלקת שורשים" לפני כמה שנים. ועניינה לעזור לאנשים להוכיח יהדות. וככה ברוך ה' אנחנו עוזרים לאלפים. נניח שיהיו נישואים אזרחיים בישראל, מה מידת המוטיבציה של אותם מיליון ורבע אנשים להוכיח את יהדותם? אפסית.

פרסיקו: אז הם יהיו חייבים להוכיח שהם יהודים כדי להתחתן דרך הרבנות?

הרב סתיו: כן, כי צריך להבין את המשמעות של מה שיקרה אחרת. המשמעות היא שיהיו לנו כאן בישראל בעוד 10-12 שנים שניים שלושה מיליון ישראלים שהם גויים. והמשמעות היא שכולם יתחברו עם כולם ויש לך התבוללות.

פרסיקו: אם זאת הבעיה מבחינתך, אפשר לגייר אותם. הרב בן-נון הציע איזשהו סוג של גיור כולל, המוני.

הרב סתיו: עזוב אותי מהמצאות שאני לא מכיר אותן, לא מבין אותן, והן שייכות לעולם התנ"ך ולא שייכות לעולם ההלכה.

פרסיקו: בסדר. בכל מקרה, אני חושב שיש כאן מידה מסויימת של היתממות מצדך. שהרי כבר היום מי שרוצה לא להתחתן דרך הרבנות מצליח. נוסעים לפראג, נוסעים לקפריסין. אז בשביל האחוז הקטן שבכל זאת יתאמץ…

הרב סתיו: למה אתה אומר את זה? למה אחוז קטן?

פרסיקו: הרי אתה בעצמך אומר שכבר היום שליש מהחילונים לא מתחתנים ברבנות!

הרב סתיו: נכון, כי אנחנו לא עושים שום דבר בעניין!

פרסיקו: מה צריך לעשות?

הרב סתיו: אני אגיד לך בדיוק מה צריך לעשות. שלושה דברים: 1. להקים מערכת ענקית שתעזור למיליון ורבע יהודים להוכיח את יהדותם. אפשר להגיע ל-70-80% הצלחה.

פרסיקו: על ידי נבירה בכל מני ארכיונים?

הרב סתיו: נכון מאוד. על ידי נבירה, חיטוט, בק.ג.ב., בצלב האדום וכו'. 2. פישוט הליכי הנישואים. פישוט הבירוקרטיה, פתיחת איזורי רישום וכו'. 3. הסכמי קדם נישואים כדי שאנשים לא יפחדו מהנישואים בגלל הגירושים, בהם הרבה פעמים מדובר בתהליכים מאוד פרובלמטיים.

פרסיקו: מה עם חוק הפקעת קידושים?

הרב סתיו: אני לא מסכים לחוק הפקעת קידושים. הלכתית, אני מאוד מפקפק בתקפותו. לא הצלחתי להשתכנע מהמאמרים של הרב ריסקין, שאני מאוד מכבד אותו. מה לעשות, השתכנעתי שר' זלמן נחמיה צודק יותר בנושא הזה, ושאין הפקעת קידושים בלי גט. אני לא קונה את הדבר הזה.

פרסיקו: טוב, נחזור לעניין הקודם.

הרב סתיו: בסדר. תראה תומר, יש אנשים שמאוד דואגים ורוצים לתת מענה לכל בעיה שיכולה לצוץ. אני תמיד אומר: אני לא יכול לתת מענה לכל בעיה. איך אומר הרמב"ם במורה נבוכים? דיברה תורה כנגד הרוב. אני רוצה לפתור את הבעיה של 95%. תמיד יהיה לי אחוז של הומוסקסואלים שאין להם פיתרון, ושל עגונות קיצוניות…

פרסיקו: אבל הרי לא מדובר ב-5%. מדובר בחלקים גדולים מהציבור החילוני, מדובר ב-300-400 אלף של עולים מברית המועצות לשעבר שהם לא יהודים ולא יעזור כלום. מה איתם?

הרב סתיו: הרי כבר היום, אם הם מתחתנים גויים עם גויים הם יכולים.

פרסיקו: ומה אם הם רוצים להתחתן עם יהודים?

הרב סתיו: גויים עם יהודים? שאני אעודד התבוללות בארץ ישראל?!? חס וחלילה.

פרסיקו: אתה לא מעודד שום דבר. אתה נותן לאזרח את זכותו הבסיסית.

הרב סתיו: יפה, אני מבין את הבעיה הזאת. אני מאוד מבין את הבעיה הזאת. אבל אני במדינה יהודית רוצה לעודד…

פרסיקו: רוצה לכפות על האזרחים להתחתן יהודים עם יהודים, גויים עם גויים.

הרב סתיו: אני רוצה לאפשר… תראה, אומר משפט מקדים. אין לי ספק שכפייה דתית במדינת ישראל גובה מחיר כבד מתורת ישראל. אין לי ספק בכך. אין לי ספק שיהודים, כשכופים אותם, הם עקשנים ועושים הפוך. אין לי ספק. ואני גם מכיר את העניין הזה שיום כיפור שלא כופים אותו, וברית מילה שלא כופים אותה – יהודים שומרים על זה. כל זה נכון. אני גם יודע שהרב צבי יהודה [קוק] היה חבר בליגה למניעת כפייה דתית. גם את זה אני יודע. אז אין ספק שזה מחיר.

פרסיקו: זה לא רק מחיר מצד זה שאנשים… אני לא רוצה לומר מתעבים, אבל פחות ופחות אוהבים את הממסד הדתי ואת הדת עצמה. זה לא רק זה. תחשוב על המחיר התיאולוגי מבחינתך: אתה בעצם מודה שהדרך היחידה שבה ניתן לשמור על ההלכה, או על העם היהודי מבחינת ההלכה, היא על ידי הפעלת כוח של המדינה האזרחית, שכופה על האנשים לעשות כפי שההלכה מעוניינת. עד לכאן הגיעה ההלכה בימינו?

הרב סתיו: תן לי לנסח את הדברים שלך בצורה אחרת: יש הסכמה חברתית-לאומית רחבה, שנוצרה עם הקמת המדינה, שמבינה שאנחנו חייבים לעשות הכל כדי לשמר את עתידו של העם היהודי. וברצוננו לא להגיע למצב של התבוללות של 40, 50, 60 אחוז כמו בארצות הברית ובמדינות אירופה, אנחנו רוצים לעשות הכל כדי שיהודים יתחתנו עם יהודים. זאת ההשתדלות שלנו.

פרסיקו: מי זה שלנו? של הרבנות?

הרב סתיו: של עם ישראל. אז תורת ישראל משלמת מחיר כבד. אבל המחיר הוא כדאי, אם אכן אנחנו מצליחים לשמור על עם ישראל כעם אחד.

פרסיקו: אז זהו מצבה של ההלכה בזמננו.

הרב סתיו: האם אתה יודע שכדי לכפות גט השתמשנו בעבר בשוטרים גויים? אז לא נשתמש בשוטרים יהודים כדי לכפות תורה? אני לא מבין את הטיעון – מה, זאת מדינה של הפריץ? זאת מדינה שלי, זאת מדינה של עם ישראל!

פרסיקו: אבל זו סמכות אזרחית. ההלכה לא מסוגלת להתמודד בעצמה עם המצב המודרני, אלא על ידי כפייה בכוח. זה מה שקורה פה.

הרב סתיו: לא ההלכה. עם ישראל.

פרסיקו: אני עם ישראל, ואני בעד נישואים אזרחיים.

הרב סתיו: אתה, אבל אתה לא הריבון. יש כאן 7 מיליון בני אדם, והם בחרו לכנסת, וכנסת ישראל בשישים השנים האחרונות…

פרסיקו: נכון, ואתה תראה שהם גם יבחרו נישואים אזרחיים בהמשך.

הרב סתיו: יבחרו יבחרו. אם זה מה שהעם יחליט, מה אעשה. […] ומה אתה חושב, שתורת ישראל תלך לאיבוד אם העם יחליט אחרת?

פרסיקו: הרי זה מה שאני אומר. אם כן מה הפחד?

הרב סתיו: לא פחד. דאגה. דאגה אמיתית. כשאתה רואה מה קורה בארצות הברית, מי שרואה את ההתבוללות העצומה שם…

פרסיקו: זה לא עניין של תועלת. זה ענין של זכויות בסיסיות. תראה, אתן לך דוגמא אחרת. לא מכיוון של ספק-יהודים שצריכים להוכיח את יהדותם. אני הייתי בשבוע שעבר בחתונה. חתונה של המגזר.

הרב סתיו: דתית אורתודוקסית.

פרסיקו: דתית אורתודוקסית. כיפה סרוגה, הוא קצת דתל"ש, היא שומרת מצוות. עכשיו: היא נתנה לו טבעת תחת החופה, שתי נשים בירכו שתיים משבע הברכות. עכשיו כדי לעשות את זה, הם לא נרשמו ברבנות, וחיתן אותם רב, שאסור לומר את שמו, כי אם הרבנות תשמע על זה היא תתנקם בו. למה הטריקים האלה? מכיוון שהציבור מעוניין בטקס שונה ממה שהרבנות מאשרת.

הרב סתיו: אני רוצה לומר קודם כל דבר כזה: אם אני הייתי יודע על רב, שמחתן מחוץ לרבנות, דהיינו שלא רושם ברבנות… אני חושב שהרב הזה הוא פושע. אין לי מילה עדינה יותר.

פרסיקו: פושע כלפי עתידו של העם היהודי?

הרב סתיו: לא. בראש ובראשונה פושע כנגד עתידם של האיש והאישה האלה. מכיוון שמה יהיה אם הם ירצו חס וחלילה להתגרש, והבעל לא ירצה לתת גט?

פרסיקו: אז הם יעשו הסכם קדם נישואים.

הרב סתיו: ומה זה יעזור?

פרסיקו: יש בית דין אזרחי.

הרב סתיו: ואם הבעל יתכחש לזה?

פרסיקו: טוב, בוא נעזוב את זה. זה עניין טכני. השאלה היא למה יהודים צריכים לעשות כל מני שטיקים כדי להתחתן כפי דעתם ההלכתית והדתית?

הרב סתיו: אני לא מבין אותך. הרי קודם דיברת על זכות אזרחית לא להתחתן דרך הרבנות. זה טיעון אחד עכשיו אתה אומר: אני דווקא כן רוצה מסלול דתי, אלא מה? בדרך שאני רוצה.

פרסיקו: נכון.

הרב סתיו: אז אשאל אותך: הרי בכל מדינה יש נוהל לחתונה אזרחית. למה שהמדינה תקבע לי איך מתחתנים אזרחית? אני רוצה להתחתן אחרת. אני רוצה ככה ולא ככה.

פרסיקו: הרי בכל מדינה גם יש נוהל לקבלת תעודת רופא או רישיון נהיגה. רק שיש הבדל מהותי בין ענייני דת לעניינים אזרחיים. חופש דת אמור להיות משהו מובן מאליו בדמוקרטיה. נאמר אני רפורמי. רוצה להתחתן רפורמית. תן לי להתחתן רפורמית, מה אתה כופה עלי את האורתודוקסיה שלך? או הזוג שהזכרתי. הם רוצים שנשים תברכנה ושהיא תתן לו טבעת תחת החופה. כמובן שזכותך, הרב דוד סתיו, לא לחתן אותם. אבל אם היא מצאה רב שמוכן לחתן אותם כמו שהיא, זה אפשרי?

הרב סתיו: לא. ולמה לא? אנסח את זה באופן הבא: אפשר להתווכח אם ראוי שהחוק הדתי יעוגן בחוק האזרחי. אבל ברגע שקבענו שכן, אז יש כללים איך עושים חופה וכו'.

פרסיקו: כן, כך נקבע, אבל אנחנו מנסים לחשוב מחדש על העניין.

הרב סתיו: אז אני חוזר למה שאמרתי: חוק הנישואים הוא חוק בעייתי, אבל הוא חוק הכרחי. בעיני הוא הסכר האחרון לפני התבוללות בישראל. אפשר להתווכח על זה. אפשר לומר שזה לא מצליח ממילא לעצור התבוללות, ואפשר לומר לי, מי אתה תקבע שבשביל לעצור התבוללות…

פרסיקו: רומסים זכויות אזרח.

הרב סתיו: רומסים זכויות אזרח. אפשר לתקוף את דברי משני כיוונים, וזה לגיטימי. אבל זאת עמדתי. אני חושב שהמטרה מושגת – לצערי לא מספיק – ואני חושב שמניעת התבוללות מצדיקה רמיסת זכויות אזרח מסויימות. אני מסכים לדבר אחד: אם העסק [=הרבנות] ימשיך להתנהל כמו שהוא מתנהל עכשיו, מדינת ישראל תצביע ברגליים, מספרי הנישאים בחוץ-לארץ ילכו ויגדלו, ונמצא את עצמנו במצב שבו רוב עם ישראל מתחתן בקפריסין, דבר שמבחינתי יהיה קטסטרופה, ואז באמת החוק הזה יהיה חסר משמעות. נכון לרגע זה אני נאבק בזה. אני מרגיש הרבה פעמים כמו הילד [ההולנדי] על הסכר. אז אני מסכים לדבר אחד: שמי שרוצה הפרדת דת ממדינה, ומי שרוצה שיהיו בארץ יותר ויותר נישואים אזרחיים, צריך לתמוך בממסד חרדי.

פרסיקו: ומה עם אותו זוג שהייתי בחתונתם לפני שבוע? זוג כזה, בעוד שנתיים, חמש שנים, אתה אם ירצה ה' תהיה הרב הראשי, הם יעשו אותו דבר. הם לא יתחתנו ברבנות.

הרב סתיו: אני מניח שאתה לא צודק. אני מניח שככל שהם יראו שהרבנות רוצה לחבק, רוצה להאיר פנים, רוצה לפתור בעיות, הם יסכימו [להתחתן ברבנות]. אדם יהיה מוכן לוותר על אירוע כזה או על טקס כזה, או על מרכיב מסויים בטקס, משום שהוא יגיד: זאת התורה המשותפת של כולנו, ואני מוכן לוותר על משהו בשביל המשותף הרחב יותר.

פרסיקו: טוב. שאלה אחרונה: מה עם התוכנית לתיקון שירותי הדת של 'נאמני תורה ועבודה'?

הרב סתיו: אני ישבתי איתם. התוכנית שלהם מאוד מאוד מורכבת, ואני לא מכיר אותה לפרטיה, אז אני אומר את דברי בהסתייגות. ברמה העקרונית, אני מאוד בעד רבנות קהילתית. אבל התוכנית שלהם הרבה יותר מורכבת. לתת לקהילות את הכוח שלהן – בבקשה. אם הכוונה היא לערב את תושבי הערים בבחירת רבני השכונות, אני מאוד בעד. אבל אם זה אומר שכל קבוצה בישראל תקבע איך היא תתחתן – עיין מה שאמרתי לפני כמה דקות. לזה אני לא יכול להסכים.

פרסיקו: תודה רבה.

זאת השיחה. אז למה התאכזבתי מעמדותיו של הרב סתיו? התאכזבתי ממה שלדעתי מסמן חוסר הכרה מצדו של סתיו במציאות הנוכחית, וחוסר רצון מצדו להביא את ההלכה להתמודדות עם המציאות הנוכחית. כלומר יש כאן שתי רמות של חציצה בין התורה על פי הרב סתיו למציאות: ראשית, היא לא מכירה אותה. שנית, היא לא מפנימה אותה.

לדעתי הרב סתיו חי עדיין בשנות התשעים, אולי קודם, ומאמין שה"סטטוס-קוו" המפורסם בענייני דת ומדינה עדיין רלוונטי. הוא מאמין שרוב העם מעוניין לשמור על ההסדר שבו "הדתיים" מספקים שירותי דת ל"חילונים", ובתמורה החילונים שותקים כשמעליבים אותם או את האינטליגנציה שלהם. עיכוב גט, חליצה, חופה לא שוויונית, יחס מחפיר למיעוטים – את כל אלה החילונים אמורים לבלוע פשוט מפני שהם כל כך רוצים שנהיה "עם אחד" (וואטאבר דט מינז).

(אגב, את הגישה הזאת בדיוק אכן מבטא מי שעומד מאחורי המודעות הקוראות לתמיכה ברב סתיו, איש העסקים ערן רולס. רולס מחבב מאוד את האורתודוקסיה ומגדיר עצמו כאחד מ"הכיפות השקופות". גישתו היא כאמור אותה נרצעות פותה בפני כל מי עושה רושם של דוס חביב, או בישראלית מצויה: 'וואלק אני לא מבין כלום ביהדות, אבל לך יש כיפה וזקן אז תהיה נחמד אלי ותאמר לי מה לעשות'.)

הרב סתיו לדעתי לא מבין שבשני העשורים האחרונים התרחשו בישראל שני תהליכים מקיפים ומשלימים. האחד, חילונים התחילו יותר ויותר ללמוד יהדות, להתקרב אל המסורת, להתעניין בגיבוש משמעות וזהות ממורשת אבותיהם. שניים, שומרי מצוות התחילו יותר ויותר להיפתח לעולם החילוני-פוסטמודרני-קפיטליסטי-אקספרסיביסטי.

בניגוד למה שכל מי שלמד במרכז-הרב תוכנת לחשוב, ההתקרבות של החילונים למסורת אינה התקרבות שלהם לאורתודוקסיה. לפעמים זה אכן מה שקורה, ויש לנו חזרה בתשובה כפי שהכרנו בעבר. אבל פעמים רבות דווקא הלימוד והעניין במקורות מגלה לחילוני ה"מתחזק" שיש שבעים פנים לתורה. שהאורתודוקסיה אינה הדרך היחידה (או בכלל, שאין ממילא "אורתודוקסיה", אלא זרמים וגוונים רבים ושונים). הוא מעצב לו יהדות כראות עיניו, והוא בכל מקרה לא זונח את הערכים הליברלים והפמיניסטים שגדל עליהם.

מנגד, תמונת ראי: אותה תנועה מהעולם הדתי החוצה לא פשוט מייצרת "חילונים", אלא מנעד רחב של מה שניתן לכנות דתיים-לייט-לכתחילה, דהיינו שומרי מצוות שמרגישים לגיטימציה מלאה לעצב לפחות מקצת מהמסגרת שלהם בעצמם. בנוסף, הולך ומתגבש זרם של דתל"שים, שמרגישים עצמם קרובים למסורת ומעוניינים להמשיך להרגיש כך. גם אלה וגם אלה מייצרים תופעות יהודיות שאינן אורתודוקסיות במובן הצר של המילה.

לטעמי הרב סתיו לא מודע להיקף של התופעות האלה, או חושב בטעות שאם רק תהיה הרבנות חייכנית יותר, הרי שהבנים והבנות התועים האלה (מבחינתו) ימהרו להיכנס תחת סינורה המגונן. אבל האמת היא שגם אם הרב סתיו יהיה הרב הראשי, וגם אם הוא יערוך רפורמה בשירותי הדת, כולל בבתי הדין הרבניים (אתגר עצום בפני עצמו, שלא הייתי מטפח לגביו יותר מדי תקוות), עדיין יהיו רבים שיהיו מעוניינים להתחתן כפי שהם מאמינים שמכבד אותם ואת עבודת ה' שלהם.

כל זה בלי לומר מילה על המוני חילונים (אתאיסטים, ליברלים ואחרים) שלא יסכימו בכל מקרה להתחתן בטקס דתי מסורתי. וכל זה בלי לומר מילה על הרעיון השערורייתי שלפיו נחזיק כבני ערובה מעל מיליון בני אדם ספק-יהודים, ולא ניתן להם להתחתן אזרחית, על מנת ללחוץ עליהם לחפש את שורשיהם היהודיים, וזאת רק כדי שחלק מהציבור היהודי שאכפת לו מזה יוכל להירגע שלא תהיה "התבוללות" בין ישראלים לישראלים. מפאת כבודו של הרב סתיו לא אשתמש בכל המילים הבוטות שעומדות בקצות אצבעותי המקלידות באשר לרעיון ה…. נו, הזה.

ובכלל, איך נראית היהדות על פי הרב סתיו? מבחינה דתית, הרי זו דת שמסוגלת לשרוד אך ורק אם היא כופה את עצמה על מיליון ורבע ספק-יהודים ועל עוד מספר כפול של חילונים, ושוללת מהם זכויות יסוד. ומבחינה לאומית? לא הגענו אל זה, אבל ייתכן שהרב חושב, כמו רבים כיום, שכלאום היהודים מסוגלים לשרוד אך ורק אם הם כופים את עצמם על שלושה מיליון פלסטינים, ושוללים מהם זכויות יסוד. מסתבר שכך נראה עם סגולה.

לא אאריך עוד על עניינים אלה, למרות שיש הרבה מה לומר לגביהם. בינתיים אאחל בהצלחה לרב סתיו, ושוב אצא בקריאה לרב פירון לא לזנוח את עמדתו באשר לאיפשור נישואים אזרחיים. מעבר לזה שזה יעשה לרבנות רק טוב, זאת פשוט זכות בסיסית ואלמנטרית.

סתם

מחר בערב ארצה בקהילת יהונתן שבהוד השרון על סיפור 'ארבעה שנכנסו בפרדס'. פרטים כאן.

מלחמת הרבנים – האימפריה מכה שנית

כפי שראינו ברשימתי האחרונה בנושא, קשה בזמן הזה לכתוב על המאבק בין רבני צהר לרבני הרבנות הראשית – לא סיימת את הפסקה וכבר צצה הכפשה חדשה של אחד הצדדים על רעהו בתורה. יום ליום יביע אומר, יום ליום יביא איתו את הלכלוך התורן שמשליכים אלו על אלו, את מנת הבוז והשנאה שחימם צד א' והגיש לצד ב'. ואכן אחרי שהיה משבר, הושג "הסכם", והנה שוב משבר רבתי – מתפתחת כאן סאגה שתתחרה במאמצי ההשלמה בין הרשות הפלסטינית לחמאס.

ובכל זאת, כמה הערות על המצב. כאמור, אחרי חגיגות הניצחון של צהר על הסכם הכניעה שהסכימו ברבנות להעניק להם בנדיבותם (הרב סתיו לא מגזים: "זהו יום ניצחון ליהדות במדינת ישראל"), ואחרי שהודו בצהר לכל העולם על התגייסות המונית שכלל לא היתה (צהר ממריאים: "ארגון רבני צהר מודה לעם בישראל על התמיכה הסוחפת, הגורפת והמרגשת, שהביאה להישג חסר תקדים"), ולא שכחו להתלכלך קצת על הרבנות (הרב סתיו סיפר על זוגות ש"בשום פנים ואופן לא ידרכו ברבנות"; ח"כ אורבך קבע שצהר "מציג [את הרבנות] בקלונה") התברר, כפי שטענתי, שהמשבר לא נפתר, אלא רק נדחה.

אבל גם אני לא האמנתי שהוא נדחה רק ביומיים. בראיון ליאיר אטינגר, התבשרנו שעל פי הרב עמאר רבים ברבנות מפקפקים בכשרותן ההלכתית של חופות צהר (עמאר ברגע של עברית: "יש כאלה שאמרו שהם לא הקפידו שהכלה תטבול, זו דוגמה. יש הרבה דברים שדיברו."). הרה"ג יונה מצגר לא איחר לתרום את שני הזוז שלו וקבע כי "הקמפיין שנעשה נגד רבני ישראל הוא חוצפה שאין כדוגמתה", ושאין צורך בצהר שכן "אנחנו שוויוניים וממלכתיים אנחנו לא מקפחים איש" (ולא ברור מה מדאיג יותר, שהוא משקר ביודעין, או באמת מאמין בזה).

בקיצור, הרבנות החליטה לא לאפשר לצהר לחתן זוגות: "הוחלט כי תוקם ועדה משותפת לרבנות ולצהר שתדון בטענות הארגון לפיהן נמנעת מהם עריכת חופות משיקולים שאינם ענייניים, לעת עתה תימנע מחלק ניכר של רבני הארגון האפשרות לחתן זוגות." הועדה, מטעם הרבנות, "תבחן את ההבנות שהתקבלו בשבוע שעבר בין שר הדתות יעקב מרגי לבין יו"ר רבני "צהר", הרב דוד סתיו". וכידוע, אין כמו ועדה הגונה כדי להזרים אנרגיה למערכת.

אבל הנה אנחנו מגיעים לחלק היפה מכל, כי אין בעולם יופי כתמימות בתולית, כתמיהה זכה, תמה וברה, מעין פליאה טהורה שכזו, חפה מכל רמז של דעת טוב ורע. רשות הדיבור לרב סתיו:

אף אחד איננו יכול להסביר את האפליה הבוטה הזאת, וכך גם לא את הקריטריונים החריגים.

הו, תמימות קדושה! בכיפה סרוגה ושתי פאות, עמדה ושאלה: למה?
וכל הרבנים, וכל הדיינים,
וכל החזנים, וכל הגבאים,
וכל החכמים וכל המזוקנים,
עמדו חיוורי פנים ולא עשו תשובה.

ובכן ילדים, האם מישהו יודע את התשובה לשאלתו האוי-כל-כך-תמימה של הרב סתיו? האם מישהו יכול להסביר את האפלייה הבוטה הזאת? ואת הקריטריונים החריגים? האם מישהו יודע למה במדינת ישראל יש חוק שלא מאפשר לכל רב לחתן כל אזרח יהודי? אגלה לכם את התשובה, התקרבו אל המסך כדי שאוכל ללחוש: זה בגלל שלרבנות הראשית יש מונופול על הנישואין ששששש! אל תגלו לרב סתיו! התמימות הזאת כל כך מחמיאה לו!

כן ילדים, עכשיו אתם יודעים את מה שאפילו הרב סתיו לא מבין: שאם אתה מפלה אחרים, סופך גם אתה להיות מופלה. שאם יש קריטריונים שעל פיהם אתה מחליט שיש כאלה שלא ראויים לחתן יהודים (רבנים קונסרבטיבים, רפורמים, עורכי טקסים חילונים, נשים ר"ל), מסתבר שיהיו קריטריונים שעל פיהם סבורים אחרים שגם אתה לא ראוי לחתן. ואם זה מעוגן בחוק המדינה, יכול להיות שהפקידים יהיו יום אחד לא מהקליקה שלך. ואז אתה בחוץ.

מה מסתבר? שלמרות שההלכה (כן, גם זו האורתודוקסית) קובעת שבשביל ששני יהודים יתחתנו צריך בסך הכל חפץ שווה פרוטה, שני עדים, הסכמת האישה ומלמול "הרי את", הרבנות החליטה (למה? כי היא יכולה) שצריך גם רב, וגם מקווה, וגם שיעורי "טהרת המשפחה", וגם תעודת כשרות של האולם, ועוד כיד ההתעמרות הטובה עליהם. ומה אז קורה? רבני צהר, אנשים טובים ונחמדים שהם, מדי פעם מקילים על הזוג הצעיר, שאין לו כוח למה שעבורו הוא שטויות, ומוותרים לו על הא או על דא. הכל בהתאם להלכה כמובן, רק לא בהתאם להלכה של הרבנות.

תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם. ומוסר. והגינות. וקידוש ה' גדול 

ויש גם את המימד המוסרי. זוכרים את המחאה החברתית? אל תדאגו, היא לא הלכה לשום מקום, רק נחה. אבל כשהיא רק התחילה, אמר הרב שרלו, מראשי צהר כידוע, ש

אני מתקשה להיות חלק ממחאת הדיור […] בעיקר בשל העובדה שמחאה אמיתית בענייני צדקה ומשפט היא כאשר אנשים נאבקים על זכויותיהם של אחרים, ולא כאשר הם נאבקים על רצונם בפתרון בעיותיהם. לגיטימי מאוד שאדם יילחם על הזכויות של עצמו, אולם לא הייתי מכנה זאת מחאה חברתית של ממש.

לגיטימי מאוד שצהר ילחמו על זכותם לחתן אזרחים, אבל יש לשים לב שהם נאבקים אך ורק על רצונם בפתרון בעיותיהם הם. מחאה אמיתית בענייני צדקה ומשפט זאת לא, כי את האחרים שגם מבקשים את אותן זכויות הם שכחו. או אולי, לא שכחו, אלא זכרו היטב ולכן עושים הכל כדי שחס ושלום לא יקבלו את אותן זכויות שהם עצמם מבקשים. שהרי כפי שכתבתי ברשימה הקודמת על הנושא, ניתוק בין צהר לרבנות, שיוביל להקמת בית דין חיצוני לרבנות, יסמן את תחילת הפרטת שירותי הדת במדינה ופירוק המונופול של האורתודוקסיה. צהר, קנאי דת קטנים שכמותם, כמובן אינם מעוניינים בזה, ולכן (יחד עם הממלכתיות הנאמנה שלהם) היו מוכנים לכל השפלה שהרבנות תשית עליהם. אבל על דאטפת אטפוך, והפוסל במומו פוסל.

ויש גם את המימד התדמיתי. אני חושב שצהר מפספסים הזדמנות פז להרחיק את עצמם מהממסד הרבני השנוא. צהר היתה יכולה, ועדיין יכולה, להכריז על עצמאות ולפתוח בית דין משלה (תוך הכרה בזכותם של אחרים לעשות כן גם כמובן), והיתה גם מצליחה מאוד, כי אכן רבים רוצים להתחתן על פי האורתודוקסיה, וזו הרבנות החרדית שדוחה אותם. המהלך האחרון של צהר לא רק השפיל אותה כאמור, אלא גם קשר אותה בברור לרבנות, ועוד כמי שמחזרת אחרי פתחיה, דבר שיפגע בה תדמיתית. מכיוון שסופה של הרבנות, כך אני בטוח, ליפול, וסופם של נישואים אזרחיים להתקיים, צהר עושה טעות כשהיא מתעקשת לעלות על ספינה טובעת.

ויש גם את המימד הציבורי. כפי שראינו, יחד עם הדאגה ל"כלל ישראל" הידוע, צהר דואגים לעצמם, לזרם הדתי המצומצם שלהם, לקליקה. בזה הם לא שונים מאגודת ישראל או מש"ס. רק שבניגוד לאלו, הם ציונים ושואפים להנהגה. משום מה הם לא מצליחים להבין שאם הם רוצים להיות כוח חברתי מוביל עליהם לדאוג גם לאזרחים שלא מזדהים איתם, ולא רק לאנ"ש. עד שיעשו זאת הם ישארו לא הרבה יותר מגרסה חיוורת, תרתי משמע, של ש"ס.

ומילה אחרונה על נישואים ואחריות. הבעיה המרכזית של הנישואים בישראל, כמו תחומים רבים אחרים, היא שהאזרחים לא לוקחים אחריות על חייהם. אם את כמות הזמן ותשומת הלב שמקדישים לשמלה ולדי-ג'יי היו מקדישים לחופה, לברכות, למשמעות הטקס והמעמד, ממילא לא היה צורך בטכנוקרטים התפלים של הרבנות. לכן יש לפרק את המונופול של הרבנות לא רק מכיוון שיש אזרחים רבים שאינם יכולים להתחתן (כל מני עולים שהרבנות מטילה ספק ביהדותם), ולא רק מכיוון שזו זכותו המובנת מאילה של כל אזרח להתחתן בטקס כרצונו וכפי דתו. יש לפרק את המונופול של הרבנות מפני שזו תחילת הדרך להחזרת האחריות של האזרחים על אחד הרגעים המשמעותיים בחייהם. ברגע שיש בחירה יש לפחות פתח למחשבה, למודעות, לתשומת לב, ולכן ללקיחת אחריות.

שימו לב גם לקמפיין הענק שהרימו צהר. כבר יותר משבוע שקוראים בצהר לחתום על עצומה למען חוק שיסדיר את פעילותם, מודעות בעמוד הראשי של וואי-נט (מאיפה התקציב?), ומספר הלייקים בדף הפייסבוק של העצומה עולה מעט מעל עשרת אלפים. כאילו שבנוסף לכל ההשפלות שהם סופגים מהרבנות הם היו צריכים גם את זו

אהוב את בת זוגך, ואל תירשם ברבנות

הישראלי הממוצע נפגש עם הרבנות פעמים ספורות בחייו, אם כי ברגעים משמעותיים מאוד: בעיקר כשהוא מתחתן או קובר קרוב משפחה. נדמה לי שפגישות אלה הן פעמים רבות מעיקות ולא נעימות, ונדמה לי שזה כך מפני שנציגי הרבנות הם פעמים רבות מעיקים ולא נעימים. מהיכרותי הקצרה עם חברה-קדישא קיבלתי את הרושם שתשומת לבם נתונה בעיקר לצד ההלכתי הפורמלי ולצד הכספי של מעמד הקבורה, ואילו כל מערך ההרשמה לרבנות מתחיל בדרך כלל בהרצאות מגוחכות-משהו של רבניות דודתיות על "טהרת המשפחה" (מושג שעבור חילונים הוא לחלוטין חסר פשר), ונגמר בהפקדת טקס הנישואין עצמו בידי רבנים חסרי הומור, שלמרות זאת מנסים להצחיק והופכים את מעמד החופה למשהו שכולם מחכים שיעבור מהר, כדי שיוכלו לגשת לאוכל ולריקודים.

אם אכן זהו המצב על פי רוב, נשאלת השאלה: מדוע רוב הישראלים מסכימים לכך? בנוגע לקבורת קרובים, אני מנחש שלרוב האנשים קשה להתווכח עם סמכויות דתיות ברגעים קשים שכאלה, זאת גם כי המפגש עם המוות מחדיר בנו יראת שמיים פתאומית, וגם כי בזמנים כאלה פשוט אין כוח. בנוגע לחתונה, נדמה לי שלרוב הישראלים בעצם לא כל כך איכפת. הם בעיקר רוצים "לגמור עם הקטע הרשמי" ולהתפנות למסיבה, ולכן מוכנים לסבול את ההשפלה שבהאזנה להרצאות משונות על דברים שלא נוגעים להם ולקיים טקס שאת רוב רובו הם בכלל לא מבינים. הם יודעים שכדי להיחשב נשוי במדינה הזאת כך צריך, אז עושים.

מדוע אם כן נרשמים אנשים לנישואין ברבנות מדינת ישראל? כי זה החוק, כי כך עושים כולם, כי "מצאנו רב דווקא נחמד שיעשה את זה מהר", כי "אצלנו הרב לא התעקש שאביא הוכחה שהייתי במקווה", כי "אם לא נירשם הילדים יהיו ממזרים", כי "זאת המסורת".

כל הסיבות הללו לא ממש טובות. חלקן ממש רעות. חלקן לא תואמות למציאות. האם החוק במדינת ישראל קובע שעל יהודי להירשם לנישואין ברבנות? כן. הוא קובע גם שאדם אחר, המשיא זוג יהודים שלא דרך הרבנות, צפוי לקנס של עד 5000 שקלים. אכן, מעט מדינות בעולם מחייבות כיום את אזרחיהם להתחתן אך ורק בצורה דתית, ורק דרך הממסד הדתי שהן ממנות ומממנות. הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון היא אחת מהן.

אם נדלג על חוסר החשיבה והניסיונות למצוא רב שיהיה איכשהו נורמלי, נגיע אל שתי הסיבות האחרונות, שהן פשוט לא נכונות. על פי ההלכה, ממזרים אינם תוצאה של היריון מחוץ לנישואין אלא של ניאוף. אישה נשואה הנכנסת להיריון מגבר שאינו בעלה יולדת ממזר (ההפך, כאשר גבר נשוי מכניס אישה שאינה אשתו להיריון, אינו מוביל ללידת ממזר). ומה בדבר המסורת? אם הכוונה היא למסורת שתחילתה במאה העשרים, אז כן. הרי לפני כן לא היתה כלל מדינה ואנשים היו נרשמים בקהילותיהם ולא במוסד רשמי כלשהו. מדובר אם כן במסורת צעירה ביותר.

מתוך נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. לחצו כדי לעבור לנתוני הסקר

ולמה לא להירשם ברבנות? לכך יש סיבות רבות, טובות ואמיתיות. קודם כל מכיוון שלא כולם יכולים להירשם ברבנות. אם נולדתם בארץ, אתם לא מאומצים, ואתם לא ברשימת הממזרים (כן, יש כזו) – אתם מסודרים. אבל אם נולדתם, למשל, בארה"ב או באנגליה, תצטרכו להוכיח שהוריכם רשומים בקהילה יהודית שמוכרת על ידי רב אורתודוקסי. אם נולדתם ברוסיה, תהיו חייבים להוכיח שסבתא שלכם היתה יהודייה, גם אם צריך בשביל זה לגרור אותה מבית האבות לבית הדין (וזה במקרה בטוב. במקרה הרע היא קבורה בפרברי קייב ובמסמכים לא כתוב בכלל שהיא היתה יהודיה, כי הקומוניסטים לא חשבו שצריך סעיף כזה בטופס). אם נולדתם בארגנטינה, והמסמכים שלכם, כמו של רבים, נשרפו בפיגוע בשגרירות ב-1992, אתם בכלל בברוך.

עכשיו, אם במקרה התגיירתם, הרשו לי לברך אתכם בכניסתכם לעם היהודי, אבל שלא תחשבו שתוכלו פשוט להתחתן כאן. תהיו חייבים להוכיח שהגיור שלכם מוכר (כלומר, למשל, אינו צה"לי), ושאתם ממשיכים לשמור מצוות (גם כששמונים אחוזים מהעם היהודי לא שומר). ואם את במקרה גיורת או גרושה ואהובך כהן, תשכחי גם את מחתונה בארץ. בקיצור, הזכות להתחתן במדינת ישראל שמורה רק לבעלי כרטיס מועדון. זו אפלייה אנטי-דמוקרטית, ויש להפסיק לשתף איתה פעולה.

אבל יש עוד סיבות. למשל, העובדה שלרבנות אין שום הערכה לתפיסת העולם החילונית. לפקידי הרבנות החרדים (וגם לרבים מהסרוגים) זלזול מוחלט בהשקפת עולם ליברלית, דמוקרטית ופמיניסטית, שמשותפת לרובנו. הם בזים לכך שגרתם יחד לפני שהחלטתם להתחתן, הם בזים לכך שאת משכילה, הם בזים לעולמכם הערכי ולתפיסת היהדות שלכם ("עגלה ריקה", כן?), ובאופן עקרוני הם רואים בכם יהודים סוג ב'. למה להסכים להיות מושפלים?

ועוד לא נגענו ביחס המבזה הכרוך בתהליך הרישום עצמו. על השיעורים המצחיקים של הרבנית, על היחס האדנותי של הרב המחתן – דיברנו. אבל מה שרבים אינם יודעים הוא עם הזמן הולכות תופעות אלו ומחמירות. אם תשאלו את ההורים שלכם הם יספרו לכם שלרובם לא היה כלל שיעור על "טהרת המשפחה". כיום יש רבניות שדורשות נוכחות בחמישה שיעורים כאלה. לפעמים הן דורשות גם מהחתן להיות נוכח. למה? כי הן יכולות.

אותם רבנים-פקידים גם מחליטים כיום עבור חילונים רבים את תאריך החתונה. הם מחייבים אתכם לומר מתי קיבלה בת זוגתכם מחזור, וכך קובעים תאריכים אפשריים לחופה, למרות שאין כלל הלכה האוסרת על חופה בזמן מחזור. אז למה הם עושים את זה? כי הם רוצים למנוע מכם לגעת אחד בשני תחת החופה, למרות, שוב, שבשבילכם האמונה שאסור לגעת באישה במחזור היא הבל מוחלט. אז למה הם עושים את זה? כי הם מזלזלים בעולמכם הערכי. ועוד למה? כי הם יכולים. ולמה זה? כי אתם נותנים להם את הכוח לכך.

ועוד נקודה שחייבים לגעת בה: אם חס וחלילה תתגרשו, או אז שוב תהיו חייבים לעבור דרך הרבנות – והפעם תהיו באמת שבויים בידיהם, ובמיוחד את תהיי שבויה בידיהם. בתי דין רבניים הרי פועלים על פי ההלכה. ההלכה הרי דורשת שהגבר ייתן את הגט. כאשר הגבר מסרב (למה? כי הוא לא רוצה לשלם מזונות, כי הוא יכול בינתיים לעשות מה שהוא רוצה, כולל להכניס להריון את חברתו החדשה, כי הוא פשוט רוצה להתנקם באשה), האישה הופכת להיות מסורבת-גט. גברים רבים משחקים במקרה זה על השעון הביולוגי, וסוחטים אישה שרוצה ללדת עוד ילדים (ושלא רוצה שהם יחשבו לממזרים) כך שתסכים לכל תנאי (ויתור על המזונות וכו') עד שיתנו לה את הגט (וראו מאמריה הרבים של רבקה לוביץ בנושא).

לאחרונה התבשרנו גם שהרבנות מרחיבה את סמכויותיה, ובניגוד מפורש לפסיקת בג"ץ מחייבת גם אזרחים שנישאו בחו"ל ומבקשים להתגרש לעבור דרכה. המשמעות היא שגם מי שניסתה לחמוק מידה הגסה של הרבנות וטסה לחו"ל כדי להינשא תהיה חייבת לסמוך על טוב לבו של בעלה אם חלילה יתגרשו – וראו קליפ חביב שיצא לאחרונה בעניין זה.

משום כל הסיבות שלעיל אני וזוגתי לא נרשמנו ברבנות, ואנחנו גם לא מתכוונים להינשא בחו"ל. מבחינת פקידות המדינה נישאר רשמית רווקים, או מה שנקרא "ידועים בציבור" (למרות שכאמור נישואינו תקפים הלכתית, גם על פי ההלכה האורתודוקסית). וכן, זו האלטרנטיבה שאני מציע: תתחתנו מתוך מחשבה, מתוך לימוד המסורת, מתוך נאמנות לעולם הערכי שלכם, מתוך בעלות על יהדותכם, ואל תירשמו ברבנות. אגב, כ"ידועים בציבור" אתם ממילא מקבלים את כל הזכויות כחוק, בדקו והיווכחו.

זה לא עניין אנטי-ממסדי וזה לא מתוך שנאת חרדים. המטרה כאן היא לנהוג במוסריות כלפי כלל אזרחי המדינה, ולפעול מתוך אחריות לעתיד היהדות בישראל. לטובתם של האזרחים ושל היהדות צריך להפריד בין החוק האזרחי לממסד הדתי. המצב הנוכחי גורם לאפלייה בלתי-נסבלת מחד, ולחילול ה' גדול מאידך. "הממסד הדתי משחית את מרקם המדינה והמדינה משחיתה את רקמת הדת", כתב לאחרונה דב הלברטל, מי שהיה ראש לשכת הרב הראשי לישראל.

ושוב: תתחתנו בחורף או בקיץ, בגן או באולם, חד-מינית או אורתודוקסית, פשוט אל תשתפו ברגעים החשובים האלה את הממסד המכוער ההוא. את הרבנות צריך להפוך לבלתי-רלוונטית, לפחות עד שיהיה אפשר חוקית להתחתן (ולהתגרש) בלעדיה. אז תתאפשר חתונה לכל אזרחי המדינה, כל אחד על פי תפיסותיו, כל זרם ביהדות על פי אמונותיו. הגיוני שכך יהיה במדינה יהודית-דמוקרטית, לא?

קחו אחריות על הרגעים המשמעותיים של חייכם. אל תתנו לרבנות לסרס לכם את החתונה, ואל תתנו להם לשלוט בגורלכם הזוגי אחריה. התחתנו מתוך מחשבה, אחריות ומודעות. ושיהיה במזל.

על ראש שמחתנו (צילום: אליהו ינאי)

תודה לאשתי היקרה על תרומתה הרבה לרשימה זו. הרשימה התפרסמה היום גם באתר מעריב. והנה הרשימה הקודמת בנושא, שתחתיה נאספו מעל מאה תגובות, ביניהן כמה דיאלוגים מעניינים לדעתי.

קול חתן ו(לא תאמינו, אפילו) קול כלה

ביום שישי שעבר, ט' בשבט, 14 בינואר, התחתנתי. אני מודה למי ששמח בשמחתי – אכן היתה חתונה יפה ונעימה, לפחות לי ולכלתי היקרה. שמחנו, רקדנו ואכלנו, אבל הרי לא על אלה אכתוב. אני רוצה, ברשותכם, לנצל את ההזדמנות כדי לנסות לברר כמה שאלות בנוגע לחתונות בישראל בכלל. הנושא עולה מדי פעם לכותרות, ולא רק מפני שהוא תופס תשומת לב במובן ההוליוודי, אלא מפני שבמדינתנו הקטנה הוא מוקדו של מפגש מרכזי בין מרבית הציבור החילוני באורחות חייו, לבין הממסד הדתי מטעם המדינה.

לאותו ממסד ולאופי המפגש איתו ספציפית, אני רוצה להקדיש רשימה אחרת. כאן אני רוצה לספר קצת על הדרך שעשינו, זוגתי ואני, לקראת החתונה. אחת מהתוצאות הקשות של הפקדת, והפקרת, היהדות בידי הממסד האורתודוקסי היא שיהודים רבים, גם אורתודוקסים, לא יודעים דבר על העמדה ההלכתית בנוגע לתחנות החיים העיקריות שלהם (בהן אנחנו לרוב נפגשים עם הרבנות). אנשים פשוט לא מבינים איך מלים תינוק, איך נושאים אישה, איך קוברים הורה.

חלק מזה נוח מאוד לאותו ממסד, לא רק מתוך ניסיון להשאיר את הכוח והסמכות אצלו, אלא מפני שטקסים רבים, ומעמד הקידושין הוא דוגמא מובהקת לכך, מבטאים מערך ערכי שזר לחלוטין לתודעה המודרנית. אילו חתנים יהודים רבים היו יודעים שהם למעשה רוכשים את בנות הזוג שלהם באקט של קניין, ייתכן ששיתוף הפעולה שלהם היה מהוסס יותר. ויש להודות בעניין זה שחוסר הידע נוח מאוד גם לצד החילוני, שמכל מני סיבות לא ממש רוצה לדעת מהי השקפת העולם של המסורת.

יוצא מכך שאת הרגעים המשמעותיים ביותר של חיינו אנחנו מפקידים בידי זרים שאנחנו לא ממש מבינים אותם, ושהם לא ממש מבינים אותנו. נראה לי שמדובר באיוולת נוראית. תראו: השאלה המרכזית שלדעתי אנחנו צריכים לשאול את עצמנו בעומדנו לקראת רגע כזה, היא האם אנחנו מוכנים שאנשים אחרים (שלרוב לאו דווקא רוצים באמת בטובתנו, אבל זה באמת משני לעניין), יחליטו עבורנו איך הוא יראה. לשון אחר, האם אנחנו מתייחסים לטקס כאילו היה ניתוח, בו הרב הוא רופא מומחה שאמור "לסדר" את העניינים בשבילנו, או תקלה חשמלית שתיקונה מבוצע על ידי רב-חשמלאי-מוסמך שהזמנו בטלפון? האם החתונה (למשל, ולהלן) היא בעיה שצריך לפתור בעזרת איש-מקצוע?

או מכיוון אחר: האם החופה היא שירות שאנחנו קונים, מוצר שמגיע ברגע שבו אנחנו רוכשים אותו? האם אנחנו לקוחות של הרבנות? או שוב מכיוון אחר: האם הרב הוא מעין כומר או גורו שבכוחו המאגי לעשות את מה שאנחנו רוצים שיהיה? האם לרב (ורק לרב) יש כוחות קסם שמסוגלים להעביר אותנו תהליך משמעותי של נישואין? לדעתי התשובות על כל השאלות הללו היא לאו מוחלט. ובאופן מפתיע ההלכה מסכימה איתי, שכן כלל לא חייבים רב עבור נישואין. במילים אחרות, כאשר אנחנו שואלים את עצמנו מי בעל הבית בטקס הנישואין, הן ההגיון והן ההלכה מורים שאנחנו עצמנו – החתן והכלה. לכן אין סיבה שאנחנו לא ניקח אחריות על הרגעים המשמעותיים האלה.

לנו היה ברור מלכתחילה שאנחנו רוצים לעמוד מתחת לחופה כבעלי הבית, ולא כאורחים בחתונה שלנו עצמנו. אבל בשביל לקחת אחריות צריך לא רק רצון לכך, אלא גם ידע והבנה בנושא. אנחנו בין השאר קראנו את הפרק הרלוונטי בספר "ימי אדם" שיצא לאחרונה ומקבץ בתוכו הסברים מפורטים על טקסי חיים יהודיים. בימינו יש גם כמה מסגרות שמציעות סדנאות על הנושא, למשל במרכז החינוכי של קיבוץ חנתון או מטעם ארגון "הויה" ועוד. עשו את החתונה לשלכם.

כדת משה וישראל

ביום שישי שעבר, ט' בשבט, 14 בינואר, התחתנתי. בואו נאמר שסיפרתי לכם על כמה שההתרגשות היתה גדולה והאוכל היה טעים, כמה השמלה היתה יפה ודי-ג'יי מגניב. הבה ניגש ישר לעניינים דנן. אני רוצה לספר לכם קצת על הטקס, כי באשר אליו עברנו אני וזוגתי דרך ארוכה של חשיבה והכנה. בסך הכל, לשנינו אין בעיה מיוחדת עם זוגיות שאיננה ממוסדת, והסיבה שהתחתנו לא היתה מפני שחששנו "לחיות בחטא" או לחילופין מתוך הרצון להיות במרכזה של מסיבה גדולה. התחתנו מפני שחשבנו שראוי להיכנס למסגרת מחייבת של ברית, של קידושין, שתקשור את חיינו ברמה עמוקה ומשמעותית יותר לדעתנו.

יחד עם זאת, ודווקא משום כך, לא היינו יכולים להסתפק במבנה האורתודוקסי הסטנדרטי של המעמד, וזאת מכיוון שלדעתנו המעמד אמור להביא לידי ביטוי ערכים שאנחנו מאמינים בהם. לכן לא היינו מוכנים להפקיד אותו בידי הרבנות, מכל אותן הסיבות שציינתי לעיל. וכמו כן הרגשנו מחוייבים לשנות חלקים ממנו, משום האפלייה האינהרנטית בטקס האורתודוקסי, כפי שהוא נראה היום, לרעת הכלה.

מעט על העניין האחרון. טקס הקידושין, משום שהתגבש כמובן הרבה לפני שנשים נחשבו לשוות-מעמד לגברים, מנוהל כך שלמעשה אין כמעט צורך באישה. נכון, היא צריכה להסכים, אבל קולה לא נשמע, היא פסיבית לחלוטין, ולפעמים גם מכוסה לגמרי על ידי הינומה. זה לא צריך להפתיע אותנו, אם נזכור שהכלה למעשה נחשבת לפריט קניין שהחתן רוכש. מובן שבימינו כל המסגרת הקונספטואלית הזאת נראית מוזרה עד מופרכת, ואין ספק שההתמודדות של האורתודוקסיה עם הצורך לשנות את אופיו החד-צדדי של הטקס היא אתגר רציני עבורה. לנו לא היה זמן לחכות עד שהיא תואיל לעשות כן.

האמת היא שמעמד הקידושין שלנו (מסיבות לא-מהותיות שונות) היה כשר גם מבחינת ההלכה האורתודוקסית. יחד עם זאת, ערכנו כמה שינויים שאפשריים גם בתוך המסגרת הזאת, שמאפשרת גם היא גמישות לא מועטה (אם לא תלויים ברבנות). הדבר החשוב לנו ביותר היה שיעל (היא אשתי) גם תקדש אותי, וגם תיתן לי טבעת, זאת כדי שהקידושין יהיו הדדיים. את זה, בתוך המסגרת האורתודוקסית, לא היינו יכולים לעשות, שכן קידושים הדדיים הם בלתי אפשריים.

בטקסים אורתודוקסים אחדים שנכחתי בהם, לאחר שהזוג התעקש על כך, הכלה נתנה לחתן טבעת לאחר מעמד החופה, כאשר הרב דאג להדגיש שדבר זה נעשה שלא כחלק מהטקס, אלא רק "כאות לאהבתה" (או כל תירוץ חלקלק אחר שנועד לכסות על הצורך הברור בהדדיות). אנחנו לא רצינו דבר כזה.

הפתרון שמצאנו היה שבתחילת מעמד החופה יעל תעניק לי טבעת תוך כדי אמירת "לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתה". המשפט הזה מהווה נוסחה קבלית מוכרת שנאמרת לפני עשיית מצווה ובכך "מכוונת" ליצירת אחדות שופעת בעולמות העליונים. משום שהיא מציינת זיווג כוח אלוהי זכרי עם כוח אלוהי נקבי, יש לה גם ערך מוסף למצוות הקידושין בעינינו. ומשום שהיא באה בתחילת הטקס, הרגשנו שבכך יעל, הכלה, מעלה בקודש את המעמד כולו, ומכוננת קרקע מבורכת שעליו הוא יכול לפרוח.

גם את הזכרת חורבנה של ירושלים הטענו במשמעות שחשובה בעינינו. יעל דיברה לפניו על ירושלים החרבה, לא פיזית, אלא מוסרית: "את ירושלים העתידית אנו רוצים לעלות על ראש שמחתנו, עיר שהיא סמל של צדק, נושאת את דגל השלום, שבתוכה יושבת חברה שדואגת לחלש, לגר, ליתום ולאלמנה, והלוקחת אחריות על האחר שבתוכה." התפללנו ביחד לירושלים עליה דיבר הנביא ישעיהו כשאמר " וְאָשִׁיבָה שׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשׁנָה, וְיעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה, אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק, קִרְיָה נֶאֱמָנָה. צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה, וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה."

כששקלנו מי יערוך את הטקס עצמו, חיפשנו דמות בעלת סמכות רוחנית בעינינו. את הטקס לא ערך רב, אלא אחיה של יעל, נתנאל, ואיתו גם ישבנו ושקדנו על הכנת המעמד כולו. העומקים והגבהים שמעמד החופה הגיע אליהם זקופים רבות לזכותו. עשינו עוד כמה דברים, כמו הצהרות הדדיות של מחוייבות שהצטרפו לכתובה המסורתית, חתימה על תנאי קידושין למניעת עגינות, וכן העלאת נשים, יחד עם גברים, לברך את שבע הברכות.

כאמור, בדרך אל הטקס עברנו זוגתי ואני דרך ארוכה של חשיבה והכנה. לכן לא סיפרתי את מה שסיפרתי כדי לתת מרשם לצורה שבה חתונה לכאורה אמורה להראות, אלא רק כדי לתת דוגמא לאיך היא יכולה להיראות. מה שחשוב הוא שלמעמד המשמעותי הזה נגיע מתוך מודעות וחשיבה. מה שחשוב הוא שהמעמד הזה יהיה משמעותי עבורנו, ויתן ביטוי אותנטי לעולם הערכים שלנו. מה שחשוב הוא שלא נפקיר את אחד הרגעים המשמעותיים בחיינו בידי אחרים, לא נתייחס לקידושין כאל משהו שמישהו צריך לעשות בשבילנו. ומה שעוד מאוד חשוב הוא שבשום פנים ואופן לא נירשם ברבנות. ועל כך ברשימה הבאה.

[תודה לאשתי היקרה על התרומה הרבה לרשימה זו. הרשימה התפרסמה היום גם באתר מעריב.]

חתונה


לפני כשלושה חודשים ביקש חבר רחוק שלי, חיים, שאחתן אותו ואת בחירת לבו, שָני. בהיסוס, הסכמתי.

אני לא יודע מה איתכם, אבל אני לוקח חתונות מאוד ברצינות (ואולי זאת אחת הסיבות שבגללה עדיין לא התחתנתי). ברור, אם כן, שבקשתו של חיים, הגם שהחמיאה לי, הטילה עלי אימה גדולה ויראה, מעין "חיל ורעדה" של העומד לפני קודש הקודשים. מחד, אני ודאי לא רואה את עצמי סמכות דתית או רוחנית רצינית מספיק כדי לקדש זוגות לפני השמיים. מאידך, עם כל הטמטום, העיוורון והכיעור שבממסד האורתודוקסי, יש לי הרבה כבוד אליו, כאילו חוט של אמת (היסטורית, תיאולוגית, אפילו רוחנית) ממשיך לרוץ דרכו גם היום, מפלח את מרכז גופו המגושם והמעוות. אותו חוט של אמת הוא הנותן תוקף של קדושה לאיחוד הזוגי, תוקף שכאמור אני לא מרגיש שאני מסוגל להנחיל בכוחותיי הפרטיים הדלים.

מה הוקל לי איפה, כאשר הבהיר לי חיים שאת החופה עצמה יערוך רב אורתודוקסי, ואילו אני (ועוד חבר של הכלה) נהיה רק אמונים על ריפוד החופה משני צדדיה בתוכן מרגש לנו ורלוונטי לקהל. וכך היה. אתמול כך היה, ולפני שחיים ענד טבעת על אצבעה של שני אני נשאתי את הדברים הבאים. התגובות היו כל כך חיוביות עד שעלה בדעתי להביא את המילים גם לכאן, שכן אולי עוד מישהו ישמח לעשות בהן שימוש.

בסוף הדרשה הקצרה כפי שתראו ישנה "הפעלה" של הקהל. אני מרגיש שהיא חיונית כדי להכניס את האנשים לסוד הטקס, להביא אותם להיות שותפים אמיתיים לשמחה, לא רק צופים. אצלנו זה לא הלך, כי האולם (בעצם, גן) פישל. אולי היינו צריכים לתאם את זה איתם מוקדם יותר, ולהדגיש יותר את החשיבות של זה (אם כי, הרי הם ממילא תמיד עושים מה שהם רוצים, לא?). בכ"א, יש לערבב שני דברים שונים שיוצרים דבר מה חדש – וטעים (במקור חשבתי על אבקת שוקו וחלב, אבל אם הארוחה היא בשרית זה כמובן לא הולך…).

טוב, הנה הדברים:

למצוא מילים לתאר בהן חתונה דומה למאמץ למצוא מתנות לתת לזוג המאושר: קשה לבחור אותן, ולרוב הן ממילא מתגלות כחסרות טעם.

כי במה אפשר לברך, ומה כבר אפשר לתת, לאנשים שיש להם הכל?

חתונה היא אכן הכל: היא מפגש של הדברים כולם, ואיחודם. אכן, איפה אם לא בחתונה אנחנו רואים איחוד מושלם של כל כך הרבה ניגודים? זכר ונקבה, רבנות והדיוטות, מסורת ואופנה, זכרונות וציפיות, זהב ובשר-אנוש, אלכוהול ואחריות, הערגה לנצח ואמירת ה"הן" כאן ועכשיו – חתונה היא הפסטיבל של אחדות הניגודים.

וטוב שכך: בין הניגודים יש לקרב, בין הניצים יש להשכין שלום, את הקטבים יש לראות כמשלימים אחד את השני, על ההפכים ללמוד לחיות ביחד, להשתלב, להתחתן.

החתונה היא הטקס שבו אנחנו, בני האדם, יוצרים הרמוניה בעולמנו: מחברים את המנותק, מלחימים יחד את השבור, מערבבים את המופרד, מאחדים את השונה.

אם החיים הם מירוץ סללום בין ניגודים – החתונה היא איחודם השלם. ולא בכדי: כי רק בין ניגודים תיתכן הפרייה, ורק במפגש בין הפכים תיתכן הרמוניה.

כי זו הרמוניה: לא ביטול הניגודים (והרי הזוג ימשיך להיות כל אחד אדם שלם בפני עצמו), אלא שילובם יחד ויצירת שלם מהם, העולה על סכום חלקיו. וזו החתונה.

התכנסנו כאן כדי לחגוג את חתונתם של שני וחיים, את המימוש ההרמוני של הזוגיות שלהם. כדי לקחת חלק התנועה הזאת של האחדות, של מזיגת הניגודים אחד אל השני ויצירת משהו חדש משניהם, ביקשתי שתביאו איתכם XXX וYYY. אנחנו נמזוג את הXXX לתוך הYYY, נערבב ביניהם וכך ניצור מהם דבר חדש. אותו אנחנו נרים בברכה לזוג הצעיר ואז נלגום ממנו, כדי לציין את השתתפותנו בשמחת איחודם של בני הזוג.

שיהיה במזל טוב, בהרמוניה ובשלום.