לאומיות

“תוכנית ההכרעה” של סמוטריץ’, הציונות הדתית ופונדמנטליזם

בפגישה של אנשי ציבור מהציונות הדתית (בתוכנית משותפת להם ולמנהיגים מוסלמיים), שהתקיימה לפני כשבועיים, דיבר סגן יו"ר הכנסת בצלאל סמוטריץ' על תוכניותו המדינית, אותה הוא כינה "תוכנית ההכרעה". מטרת התוכנית, לדבריו, היא "גדיעת כל תקווה לאומית פלסטינית", ועל פיה בפני הפלסטינים יוצבו שלוש אפשרויות: לעזוב את הארץ; להתגורר בארץ ישראל במעמד 'גר תושב', שסמוטריץ' דאג לציין ש"על פי ההלכה תמיד צריך להיות קצת נחות"; או להתנגד, ו"צה"ל יידע כבר מה לעשות". כשנשאל סגן יו"ר הכנסת אם הוא מבין שהוא מדבר על הריגת משפחות, נשים וילדים, אמר סמוטריץ': "במלחמה כמו במלחמה".

במהלך דבריו התייחס סמוטריץ' לספר יהושע כמקור לדבריו. על פי המדרש שלח יהושע בן נון לתושבי הארץ שלושה מכתבים ובהם הציב את שלושת התנאים לעיל (ירושלמי, שביעית, ו, א). הרמב"ם מסביר שאם אותם לא-יהודים אינם בורחים יש להטיל עליהם הגבלות "שיהיו נבזים ושפלים למטה, ולא ירימו ראש בישראל", ואם הם מתנגדים לכך, "אין מניחין מהם נשמה", כלומר הורגים את כולם (הלכות מלכים ומלחמות, א). קל לראות שסמוטריץ' בונה את משנתו המדינית על דברים אלה.

כמה מאלה שישבו והאזינו לדברים נוראיים אלה, רבנים ורבניות, תלמידי חכמים ומנהיגי ציבור, הנהנו בינם ובין עצמם והסכימו איתו? אי אפשר לדעת. היתה מחאה בשלב השאלות, וזעזוע של חלק מהמשתתפים. חלק לא הזדעזעו.

מן הזיכרון שב ועולה אותו מאמר מלפני כמה שבועות של יוסי קליין. האם "הציונות הדתית" רוצה "להשתלט על המדינה ולנקות אותה מערבים", כפי שכתב? לא, בהחלט לא. האם יש בתוכה אנשים שאכן רוצים זאת? כן, בהחלט כן. השאלה היא כמה, או במילים אחרות, היכן למקם את בצלאל סמוטריץ': בצד, כמיעוט קיצוני, פונדמנטליסטי וקנאי, שאינו נלקח ברצינות יתרה, או במרכז, כמנהיג לעתיד של ציבור גדול?

ממאפייניה של דתיות פונדמנטליסטית הוא צמצום מסורת דתית לכדי מסגרת עקרונות נוקשה ופשטנית. בדרך כלל מצורפות גם תפיסה מונוליתית של ההיסטוריה, כאילו כל התקופות זהות ומה שהיה נכון לפני אלפי שנים תקף גם היום, ותשוקה עזה לחדש ימינו כקדם, דהיינו להביא את העבר אל תוך ההווה. כל אלה יחד יוצרים כניעה חד-מימדית בפני סמכות כתבי הקודש. דבר זה נעשה בדרך כלל באופן מאוד לא מסורתי, שכן הציות הפונדמנטליסטי עוקב באדיקות נוקשה אחר המובן המילולי הפשוט של הטקסט, ואילו דתיות לא פונדמנטליסטית נוהגת להכיר בכך שהאמת הדתית היא מורכבת ("שבעים פנים לתורה"), לפרש את כתבי הקודש, וממילא גם לשלב שיקולים נוספים בעולמה האמוני.

הציונות הדתית אינה פונדמנטליסטית. רובה מנהיגה דתיות מסורתית, של פרשנות וגמישות. רובה גרה במרכז הארץ, בירושלים ובפתח תקווה, בכפר סבא וברעננה. מדובר במעמד בינוני, סולידי, בורגני ושבע. היהדות עבורם היא זהות עמוקה ואורח חיים, אבל הם אינם חולמים בלילה על בית המקדש, והם שמחים שהם חיים בדמוקרטיה.

אלא שסמוטריץ' הבין משהו כשהוא דיבר עם נציגיהם. מפני שהוא דיבר אל שומרי מצוות בלבד, הוא הרשה לעצמו לחשוף את התשתית הדתית-מיתית של דבריו. הוא קיווה שהדיבור על הלכה ועל ספר יהושע יעורר אצלם הזדהות אוטומטית, שתתעצם מתוך יסודות רדומים של מסורת מוטמעת. הוא קיווה שלשפה דתית יהיה להם קשה הרבה יותר להתנגד. לצערנו, לתקווה הזאת יש על מה לסמוך.

הדמוקרטיה, כמו הליברליזם, היא אתוס. המסורת הדתית, כמו הלאומיות, היא יסוד של זהות ותפיסה נראטיבית. בתחרות בין אלה קשה מאוד לראשונים לנצח. אם במאה העשרים כללה הלאומיות המערבית באופן מהותי את הדמוקרטיה והליברליזם (וכך כללה ומיתנה גם את הדת), בעשורים האחרונים הולך ונוצר פער בין אלה. כפי שניתן ללמוד הן ממשבר הפליטים באירופה והן מההצבעה על הברקזיט, כאשר ההמונים מרגישים שהליברליזם חותר תחת יסודות הלאומיות, התגובה היא חיזוק הלאומיות על חשבון הליברליזם. נראטיב וזהות גוברים על אתוס.

סמוטריץ', כמו אחרים במחנה הציוני דתי, פונים אל הזהות היהודית ומשתמשים בנראטיב מיתי על מנת לגייס תמיכה לרעיונותיהם האנטי-ליברלים. במצב בו הליברליזם נתפס כמנוגד לזהות, או במצב בו לא עומדת מולם תשובה שמגינה על הליברליזם תוך הישענות על הזהות, הם יצליחו לסחוף אחריהם רבים. והם יצליחו קודם עם אלה שקשורים באופן עמוק למסורת. רק עמדה שיוצאת מתוך הזהות אל הליברליזם, שמאחדת מחדש לאום וליברליזם (ואף דת ודמוקרטיה), יכולה למנוע מרבים, ציונים דתיים ושאינם, להיסחף אחרי רעיונות העוועים של סמוטריץ' ודומיו.

העובדה שחבר הכנסת סמוטריץ' הוא פונדמנטליסט מסוכן שמבקש לתת לפלסטינים לבחור בין טרנספר, אפרטהייד, או רצח עם היא מזעזעת. קשה לבוא בטענות על עידוד טרור כלפי הרשות הפלסטינית כאשר סגן יו"ר הכנסת של מדינת ישראל תומך ב"תוכנית הכרעה" מהסוג הזה. מן הראוי להדיחו מתפקידו ולסלקו מהכנסת. אולם גם אם זה יקרה, השאלה החשובה היא איזו תשובה אנחנו, הציונות הדתית והציונות החילונית, מציבים מולו ומול רעיונותיו. עד שלא תהיה תשובה כזו, הוא ימשיך לנוע מן השוליים אל המרכז.

Brueghel,

פורסם במדור הדעות של הארץ

ד' אמות של לאומיות, או חיוכה המאוחר של הציונות החילונית

ליצמן, גפניבתחילת חודש מארס השנה הופיעה באתר החרדי 'כיכר השבת' ידיעה שבישרה על הצטרפותן הנחושה של ראשי המפלגות החרדיות, יעקב ליצמן, משה גפני ואריה דרעי, למאבק נגד העברת 'האגף לתודעה יהודית' מהרבנות הצבאית אל אגף כוח אדם (אכ"א), וזאת "אחרי שבציונות הדתית נכשלו במאבק", כלשון הידיעה. הקורא החילוני הסביר יופתע אולי מדאגתם של החרדים למהלכי הבירוקרטיה הפנים-צה"לית, אולם עבור הקורא החרדי, העניין ככל הנראה מובן. הידיעה ב'כיכר השבת' לא הביעה שום תמיהה על העניין, ואף נראה שעודדה את היוזמה. אותם חברי כנסת שנלחמו כאריות על מנת למנוע גיוס חרדים לצבא, נאבקים כעת על צביונו היהודי של אותו צבא.

התמורות שעוברות על הציבור החרדי משקפות מגמה כללית בציבוריות הישראלית – התעצמותה של לאומיות אתנית והתגבשותה של זהות יהודית אתנוצנטרית. אבקש לטעון כי למגמה הזו יש השלכות משמעותיות על חילונה של החברה בישראל. כדי להבין את המצב לאשורו, עלינו לחזור אל מאפייניו הבסיסיים של תהליך החילון.

מעט על מהותו של חילון

בשונה מההנחה הפופולרית, החילון אינו בראש ובראשונה אבדן האמונה ונטישת הריטואל הדתי, למרות שגם תופעות אלו הן חלק משמעותי מן החילון. במרכז תהליך החילון עומדת החלוקה מחדש של המרחב הציבורי, והדיפרנציאציה בין ממדים שונים של הפעילות האנושית. בעוד שעד למודרנה הממסד הדתי חלש על ממדים נרחבים בחיי האדם (חינוך, בריאות, מדיניות, ידע, מוסר וכן הלאה), בעידן המודרני תחומים אלו מופקעים ממנו ומופקדים בידי מערכות מיוחדות המתמחות, כל אחת בדרכה, בתפעולם. איננו נסמכים עוד על הדת כדי שתנהל בתי חולים, או כדי שתאמר לנו מדוע לא ירדו גשמים. שדות הכוח האלה הוצאו מתחת ידיה של הדת ונמסרו לידיהם של מוסדות חברתיים אחרים.

לא זו בלבד, אלא שהדת עצמה הופכת לתחום מוגדר ומגודר בחיינו. אנחנו יכולים להיות ישראלים, יהודים, רופאי שיניים, חובבי ג'וגינג – ודתיים. או לא דתיים. מעיקרון בסיסי של זהות, מתפיסת העולם היסודית של האדם שבלעדיה הוא אבוד ושעליה הוא מוכן למסור את נפשו, הפכה הדת לקטגוריה אחת העומדת במקביל לקטגוריות רבות אחרות. בסיס הזהות שלנו, גם של רבים מאתנו שהם שומרי מצוות, אינו נבנה על הדת, אלא הדת יכולה להיות תוספת עליו – ולחילופין, אפשר גם לוותר עליה. זו המשמעות העמוקה של חילון.

deotאלא שכדי שיהיה ניתן בכלל לדבר על הפקעת כוח מידי הדת ומסירתו הלאה, על הפיכת הדת לאחת מכלל הקטגוריות בזהותנו, צריך בראש ובראשונה לאפשר בכלל את ההבחנה בין תחום שהוא "דתי" לבין תחום שאינו דתי. לא רק שהבחנה הזו איננה מובנת מאליה, אלא שהיא כלל לא קיימת בעולמן של רוב הדתות הפרה-מודרניות. כך, למשל, חוקי חמורבי, שכוללים את ההסדרים החברתיים הבסיסיים, ניתנו לחמורבי לכאורה (במאה השמונה-עשרה לפני הספירה) מאל המשפט, שַׁמַ‏שׁ, וממילא הם נתפסים כהוראות דתיות. באופן דומה, חוקי משה ניתנו לו מידי האל, ומטרתם לכונן ממלכה הפועלת בצדק, מתוקף ברית עם האל. בממלכה זו נבחר המלך על ידי האל, והנתינים מצייתים לחוקי האל. ממילא, אין בתמונת המציאות הזאת מימד שאינו דתי.

ההבחנה בין התחומים נמצאת בצורה מובהקת בנצרות. כבר בדברי ישו, שמלמד את חסידיו: "תנו לקיסר את אשר לקיסר ולאלוהים את אשר לאלוהים" (מתי כב, 21), מוצגת הפרדה ברורה בין התחום הדתי לתחום האזרחי או החילוני. הפרדה זו ליוותה את העולם המערבי בהתפתחותו, כאשר המתח בין הרשות הדתית (האפיפיור) והחילונית (המלכים והקיסרים השונים של אירופה) היווה לא פעם מוקד של מאבק. תהליך החילון נבנה על גבי ההבחנה הזו, כאשר החל מהמאה השבע-עשרה, בד בבד עם התבססות הפרוטסטנטיות, מתעצם מהלך שבמסגרתו התחום הדתי הולך ומצטמצם, מתוך מטרה להגביל אותו לתוככי נפשו של הפרט. המרחב הציבורי מוגדר כ"חילוני" כולו, דהיינו ריק מדת.

אין זה מקרה אפוא שתהליך החילון החל באירופה. הוא מעוגן בצורה מהותית בהיגיון הפנימי של התרבות האירופית. ההפרדה בין ה"דתי" ל"חילוני" היא הפרדה נוצרית בבסיסה, וכך גם תפיסת מוקד הדת – האתר החשוב ביותר שבו היא מתרחשת – בפנימיותו של הפרט. מכאן גם מובן שהתפיסה המודרנית של "דת", כעניין אנושי שמתבסס על אמונה, אינה אלא התרגום האוניברסלי של המודל הנוצרי. הגדרה "יהודית" לדת הייתה מן הסתם עומדת על ההקשר החוקי, הפרפורמטיבי והקהילתי של התופעה.

הדת סולקה מהמרחב הציבורי והפכה לעניינו הפנימי של הפרט מסיבה פרגמטית ומסיבה מהותית. פרגמטית, היה צורך לסיים את מלחמות הדת האיומות שהתחוללו באירופה במאות ה-16 וה-17, דהיינו אחרי הרפורמציה הפרוטסטנטית. מהותית, העמדה על פיה המימד החשוב ביותר של הדת הוא זה שמתחולל בנפשו של האדם הודגשה והועצמה על ידי הפרוטסטנטים, שקידמו תפיסה שראתה טקסיות וממסד דתי כנחותים. עמדה זו גם סייעה לחדול מכפייה דתית פוליטית, שכן דת שנכפתה על ידי השלטון ולא אומצה בצורה אוטונומית על ידי הפרט נתפסה כחסרת ערך.

ועוד: התגבשות הדת כעניינו הפרטי והפנימי של הפרט באה במקביל להגדרת המרחב החילוני כעניינו הפומבי של הציבור. המדינה הדמוקרטית המודרנית, על כן, צומחת כחלק מתהליך החילון, ומוגדרת מתוך הקבלה והשלמה להגדרה המודרנית של הדת. המרחב הציבורי הופך לנטול דת ולנתון להכרעתם של האזרחים, וזאת על בסיס שיקולים אידיאולוגיים ופרגמטיים ובהתאם להכרעת הרוב. מוקד חיי הדת הוא במרחב האישי, והדת נתונה בלעדית להכרעת הפרט, על פי שיקוליו האישיים. אל למדינה להתערב באמונתו של האינדיבידואל, ואל לאינדיבידואל לנסות לכפות את המסורת הדתית שלו על אחרים. היה יהודי בביתך, וגרמני, צרפתי, אמריקני או ישראלי בצאתך.

היה יהודי בביתך וישראלי בצאתך?

מנדלסון, הירש, גייגר, פרנקלהצירוף "יהודי בביתך וישראלי בצאתך" מדגים שהניסיון לתרגם את מודל החילון וההפרדה הנוצרי אל העולם היהודי אינו פשוט כל כך. כאמור לעיל, ההיגיון הפנימי של המסורת היהודית הפרה-מודרנית כלל לא מכיר בחלוקה של המרחב החברתי לתחום "חילוני" ותחום "דתי". גם התפיסה שלפיה דת אותנטית היא דת וולנטרית איננה תפיסה יהודית מקובלת – אל היהדות נולדים, לא מצטרפים, וכל מי שנולד אליה מחויב במצוות, בין אם הוא או היא חפצים בכך ובין אם לאו. תהליך הדיפרנציאציה הזה, שעבור הציביליזציה הנוצרית, עם כל האתגרים שהוא מזמן, אינו אלא תולדה אחת אפשרית של תפיסותיה התיאולוגיות, קשה עבור היהדות כקריעת ים סוף. ואכן, עצם ההבחנה בין הממד הדתי לממד הלאומי או האתני שביהדות זר למסורת עצמה, והתקבעותו בתפיסתם העצמית של היהודים במאתיים השנים האחרונות מהווה מהלך דרמטי של חילון.[1]

ההתמודדות עם הבחנה זו הולידה תנועות ותפיסות הופכיות: היו שבעקבות החלוקה האירופאית הזו ראו ביהדות דת בלבד, והיו שביקשו להפוך את היהדות רק ללאום. בספרה המצויין How Judaism Became a Religion סוקרת ליאורה בטניצקי (אונ' פרינסטון) את הפתרונות השונים שהתגבשו. כך, בעוד האורתודוקסיה המודרנית והיהדות הרפורמית והקונסרבטיבית מבקשות להפוך את היהדות לדת בלבד, הציונות החילונית ביקשה להפוך אותה ללאום.

אבותיה של האורתודוקסיה המודרנית, משה מנדלסון ושמשון רפאל הירש, כמו גם הוגיה הראשונים של התנועה הרפורמית ושל התנועה הקונסרבטיבית, אברהם גייגר וזכריה פרנקל, תפסו את היהדות כמערכת טקסית ואמונית המוגבלת לתחום הפרט (וקהילת הדומים הקרובה). הם עשו מאמץ כדי להראות שאין שום סתירה פנימית בהיותו של אדם גרמני בן דת משה. פרשנויותיהם בנוגע לחיובי מנהגי המסורת וההלכה נבדלו כמובן, אולם המשותף ביניהם היה שהברית בין עם ישראל לאלוהיו נתפסה עבורם כעניין דתי, לא כעניין לאומי. בהתאם לכך, בדיוק כפי שיש גרמני קתולי וגרמני פרוטסטנטי, כך ייתכן מבחינתם גרמני יהודי.

לא זאת אף זאת: רבים מן המחזיקים בעמדה זו התנגדו נחרצות לציונות, שהרי זו קובעת, בטעות, לתפיסתם, שהיהודים הם בני לאום יהודי. מתוך דברי גילוי הדעת של חברי הוועד המנהל של איגוד הרבנים בגרמניה, שהיה מורכב מרבנים רפורמים ומרבנים אורתודוקסים, ופורסם לקראת הקונגרס הציוני הראשון ב-1897. ניתן ללמוד כי "הדת היהודית מחייבת את מאמיניה לשרת את המולדת, שאליה הם שייכים בכל נפשם, ולסייע לענייניה הלאומיים בכל ליבם ובכל מאודם." [2] – משמע, היהדות היא דת, והלאום אינו קשור אליה: הוא נקבע על פי מושבו של אדם.

התנועה הציונית קמה מתוך דחיית הדגם האירופי המבדיל בין דת ללאום. היא ביקשה לא להעתיק אותו אל מדינת היהודית שתקים בפלסטינה, אלא לדלג על הפער שהוא הציג: לא להיות ישראלים בני דת משה, אלא להיות עברים במדינה עברית, יהודים במדינה יהודית. אלא שגם הדרך לפתרון המודרני הזה נסללה על פי התפיסה המודרנית שיצאה מאירופה באותה עת, דהיינו, על פי החלוקה בין מרחב ציבורי חילוני לבין דתיות פרטית. עבור הציונות, היהדות הייתה בראש ובראשונה לאום, והמדינה שהיא ביקשה להקים הייתה קודם כול חילונית ודמוקרטית. דבריו של מקס נורדאו, שלפיהם "הציונות אין לה דבר עם הדת", ביטאו היטב את הלך הרוח הזה: הציונות היא תנועה לאומית. יהודים, אם ירצו, יהיו יכולים להיות "דתיים", אם כי את התוספת הזו (הארכאית והמיותרת, מבחינת מכונני התנועה הציונית) הם ינהיגו בביתם הפרטי ובין חברי קהילתם. הם יהיו "יהודים דתיים", ואילו שאר תושבי ישראל יהיו יהודים רגילים, נורמלים. חילונים.

הניסיון הקוקיסטי לאחות את הקרעים

צאצאי האורתודוקסיה המודרנית והיהדות הרפורמית והקונסרבטיבית חיים כיום בארצות הברית. כמובן שגם "אמריקאים בני דת משה" אלה חשים עצמם קשורים לכלל ישראל, ובוודאי שאי אפשר לומר ששום ממד אתני לא נותר מזהותם היהודית. עם זאת, היהדות היא ממד אחד מני כמה ממדים בזהותם, ולעתים קרובות היא אף לא הממד העליון והחשוב ביותר. הם אמריקאים, הם ליברלים או שמרנים, הן רופאות או עורכות דין – והם והן גם יהודים ויהודיות.

צאצאי הציונות החילונית הם רוב אזרחי ישראל היהודים. אך שתי קבוצות נוספות מקרב אזרחי ישראל היהודים – הציונות הדתית והיהדות החרדית – מקיימות גם הן יחסים מורכבים בין דת ולאומיות.

ריינס, קוקהציונות הדתית נוסדה עם היווסדה של תנועת 'המזרחי' של הרב ריינס, שלא אתגרה את החלוקה המודרנית בין דת ללאום. 'המזרחי' ביקשה לכונן בארץ ישראל מקלט בטוח ליהודים, מדינה שבה יהודים יוכלו להתקיים ולחיות על פי דרכם בשלום. בכך אין הבדל עקרוני בין המזרחי לבין האורתודוקסיה המודרנית בארצות הברית. תורתו של הראי"ה קוק כבר מציגה תפיסה שונה באופן מהותי, המבקשת להתגבר על הפער בין דת ללאום על ידי איחויו בקשר משיחי. הרב קוק ראה בעיני רוחו "מדינה שהיא ביסודה אידיאלית", המתקיימת כאורגניזם חי המבטא את רצון האל על פני האדמה. במדינה שכזו אין מקום ליהודים שאינם מחויבים לברית, שכן הברית נתפסת כבסיס קיומה של המדינה.

הרב קוק, כידוע, לא זכה לראות את מדינת ישראל בריבונותה, ואילו היה רואה קשה לדעת מה היה חושב עליה. בעשורים הראשונים לקיומה, המדינה ודאי לא חשה עצמה מחויבת לברית כלשהי עם אל כלשהו. מי שעדכן את פרשנותו של הראי"ה למציאות הישראלית היה בנו, הרצי"ה, שאחרי מלחמת ששת הימים הצליח לתרגם את תורתו של אביו לאחת התנועות החברתיות המשמעותיות בתולדות המדינה. כאשר הרב צבי יהודה מדבר על הקדושה שבמדי צה"ל ועל ראש ממשלת ישראל כ"מלאך אלוקים", מובן שהוא מקדם תפיסה שעל פיה אין במדינת ישראל תחום חילוני, אלא המדינה כולה היא הקדש לאל ומלוא כל הארץ – והכנסת – כבודו.

המתנחלים הראשונים פעלו מתוך תפיסה זו, והיו בטוחים שהם מבטאים הן את רצון האל והן את רצון העם. דיבורים על גאולה קרובה מאוד ("הקיץ הקץ!") היו אז עניין מובן מאליו, אותה גאולה שתהפוך את מה שמובלע וידוע רק לאנשי שלומנו – משמעותה הדתית של המדינה – למציאות גלויה הברורה לכול. אפשר לומר שהיה זה הניסיון המשמעותי ביותר בתולדות היהדות המודרנית לגבור על התפיסות הבסיסיות של תהליך החילון והמודרניזציה שעברה היהדות, ולאחות מחדש את מה שהופרד. הניסיון הזה נכשל.

הקוקיזם[3] החל לאבד מתנופתו כבר בשנות השמונים, והתרסק בתהליך אוסלו בשנות התשעים. מעטים בין בני הציונות הדתית עדיין מתייחסים אל ראש הממשלה כמלאך, ובוודאי שרובם לא מאמינים שיש קדושה אינהרנטית במוסדות המדינה. אפילו צה"ל כבר איבד את ההילה האוטומטית שזכה לה בעבר, שלא לדבר על הכנסת או מערכת המשפט. ללא ספק, יש שעוד מקווים לכונן "מדינה שהיא ביסודה אידיאלית", אבל גם להם אין אשליות שמדובר במדינת ישראל הקונקרטית.[4]

הציונות הדתית בישראל נסוגה אפוא לעמדת האורתודוקסיה המודרנית. היא חילקה מחדש את המציאות לתחום חילוני ותחום דתי, כאשר המדינה נחשבת עניין חילוני (שעליו כמובן יש להגן, ואם אפשר – לקרב עד כמה שאפשר לערכים הנכונים), ואילו כל המתרחש בקהילותיה – במערכת החינוך הדתית, בתנועות הנוער, בבתי הכנסת – נכנס תחת כנפי השכינה. אמנם שלא כמו בגרמניה או בארה"ב המדינה הזאת היא מדינת העם היהודי, אולם כמו אלה גם זו מדינת לאום מודרנית, וככזו מבוססת על ההיגיון החילוני המתחם את הדת במובלעת מסויימת, ומדיר אותה משליטה בשדות הכוח והידע.

התרחבות החילון בציונות הדתית

אולם בכך לא תם המסע של הציונות הדתית. המגמה שהחלה עם קריסתה של תפיסת העולם הקוקיסטית התעצמה, ובעשור האחרון ניכר שהציונות הדתית הגיעה לשלב חדש בהתרחקותה מהאידיאלים הקוקיסטים, שלב שמסמן הדגשה יתרה של ההבחנה בין דת ללאום, כלומר העצמת החילון. תהליכים אלו קשורים להתרחבות חלקו של הממד הלאומי בתמהיל הזהות של הציונות הדתית, דהיינו להפיכתם של היסוד האתני והעמדה הפוליטית הימנית למרכזיים הרבה יותר מאשר בעבר.

בנטכידוע, החל משנות התשעים הפכה המפד"ל באופן מוצהר למפלגת ימין. הברית ההיסטורית עם מפא"י חלפה מן העולם כבר ב-1977, אולם עצם קיומה ארוך השנים מעיד על אופייה של המפלגה הדתית-לאומית בראשיתה. מנהיגים פרגמטיים ויונים מבחינה מדינית כיוסף בורג וזרח ורהפטיג הוחלפו בימנים מוצהרים כחנן פורת, יצחק לוי, ולבסוף נפתלי בנט. 'הבית היהודי' של ימינו מביאה את התהליך לשיא, כאשר מהרכב המפלגה ניתן לראות בפשטות שעמדה ימנית חשובה יותר מעמדה הלכתית: המפלגה תקלוט חילונים ימנים, אבל אין בה מקום לשומרי מצוות שמאלנים.

המפלגה הדתית-לאומית, באופן טבעי, אינה אלא תבנית נוף מצביעיה. במחקר מקיף שנערך ב-2014 במכון הישראלי לדמוקרטיה נמצא ש"אחד המאפיינים הקונסנסואליים ביותר של הדתיות הלאומית הוא הימניות המדינית־ביטחונית", וזאת אף מעבר להקפדה הלכתית.[5] גם מספרה של פוריה גל-גץ על היוצאים בשאלה מקרב הציונות הדתית מובן שהזהות הלאומית חשובה ויקרה יותר מזו הדתית. כפי שמעיד אחד המרואיינים בספר, "גם אחרי שהפסקתי להיות דתי, יש תחושה שההורים והקהילה ייפגעו הרבה יותר אם תהפוך לשמאלני, כי זה נתפס ממש כבגידה".[6] בגידה, באופן מובן, היא פנייה נגד קבוצת הייחוס, וקבוצת הייחוס מגלמת את מאפייני הזהות העיקריים שלנו. כאשר קבוצת הייחוס נקבעת על פי העמדה הפוליטית יותר משהיא נקבעת על פי ההקפדה ההלכתית, מתבררים גם חלקיהם היחסיים של אלה בזהות הפרטית.

מדובר, כאמור, בחילונה המתגבר של הציונות הדתית ובעליית הלאומיות כגורם הזדהות אלטרנטיבי. סרוג הכיפה רואה עצמו קודם כול כבן לעם היהודי וכמגנה של מדינת ישראל. נכון, לבד מכך הוא גם שומר מצוות, אך כפי שכתבו חברי הוועד המנהל של איגוד הרבנים בגרמניה, היהדות אינה אלא הדת שלו, רכיב נוסף על גבי הלאום שמבטא את יחסו האישי עם האל. זהותו הבסיסית היא יהודית-אתנית וישראלית-לאומית.

ניתן לשאול, מהו בעצם ההבדל בין החזון הקוקיסטי לבין הלאומנות האתנית המתגברת בעת הזאת? מדוע העצמתה של הזהות הלאומית אינה מלמדת על ניסיון חוזר לאיחוד בין דת ללאום, כלומר, על חזרה למצב הפרה-מודרני, הפרה-חילוני של היהדות? התשובה לכך היא שיש להבדיל בין תפיסתה של המדינה כעזר וכהשלמה לממדים הדתיים של היהדות, ובין תפיסתה כביטוי של האלוהות עצמה. במילים אחרות, יש לבחון האם המדינה היא חלק מהדת או שמא הדת היא חלק מהמדינה. החזון של הרב קוק ראה את המדינה כהתגלמות הרצון האלוהי וכמרכיב הכרחי בגאולה, שהיא בעיקרה ההוצאה לפועל של הרצון האלוהי. המדינה אצל הראי"ה היא ביטוי דתי בעיקרו, מקודש. הלאומנות האתנית המתגברת בזמן הזה תופסת את הגוף הפוליטי, כבכל מדינה מערבית מודרנית, כנבדל מהתחום הדתי, כביטוי נוסף, שונה ומשלים, של הזהות היהודית. כאמור לעיל, עצם ההפרדה בין שתי הקטגוריות הללו היא כבר ביטוי של חילון ומודרניזציה.

ואין זו רק ההפרדה העקרונית. הלאומיות המודרנית מציעה לחבריה לא רק מסגרת פוליטית אינסטרומנטלית, אלא מגוון מקורות אלטרנטיביים של סמכות ומשמעות. חוקי המדינה, מנהיגיה, חגיה הייחודיים (יום הזיכרון, יום העצמאות, יום הבחירות), צבאה, סמליה, קהילותיה וההיסטוריה הנלמדת שלה – כל אלה הם יסודות אלטרנטיביים של זהות הדורשים נאמנות ומספקים משמעות. מדובר במערכת מקבילה ומתחרה לזו הדתית, וקבלת האחת כבסיס הזהות האישית באה באופן בלתי נמנע על חשבון השנייה. בסופו של דבר מתרחשת תנועה מזהות דתית-לאומית לזהות ציונית-דתית, כאשר מרכז הכובד נמצא על החלק הראשון של צירופים אלה.[7]

לא חרדי, אלא ישראלי שהוא חרדי

תופעה דומה מתרחשת בחברה החרדית. באופן מובן, הפנייה לעבר הלאומיות מתונה בהרבה בחברה זו, שחלקים ממנה מחזיקים בעמדה אנטי-לאומית ואנטי-ציונית מובהקת, אולם בעשורים האחרונים ניכרת העצמה מתמשכת של חשיבותה של הלאומיות הישראלית בחברה החרדית. כדי לתפוס לאשורה את משמעות התהליך הזה יש ראשית להבין מה משמעותה של החרדיות ביחס לתהליך החילון, וביחס ליהודים חילונים.

אין אדם מלומד כיום אשר חושב שהחרדיות היא שימורה של החברה היהודית המסורתית, ותפיסתה כתופעה מודרנית שהתגבשה בהתאם למאפייני המודרנה ובקורלציה לתהליך החילון היא מקובלת ומבוססת במחקר. ביחס לעניינינו יש להבין שהחרדיות היא הניסיון הנחוש להתנגד הן לציונות והן לזרמים היהודיים הדתיים, מהאורתודוקסיה המודרנית ועד לרפורמה. במילים אחרות, החרדיות היא ההתנגדות להפיכתה של היהדות הן ללאום והן לדת, כלומר להגיון הבסיסי של הדיפרנציאציה המודרנית.

סופר, שךהחרדי, כאידיאל טיפוס, אינו יהודי דתי, ואינו יהודי לאומי. הוא גם אינו שילוב של השניים. החרדי הוא קודם כל חרדי.[8] זהותו החרדית היא כל חייו. כל השאר נגזר מזה: המקצוע, הזוגיות, המשפחה, הקהילה, תפיסת העולם, העמדות, הערכים, הידע. במילים אחרות, החרדי אינו "יהודי שהוא גם חרדי". הוא חרדי, ובכך שהוא במובן העמוק ביותר חרדי הוא דוחה את התפיסה המודרנית המפצלת בין זהות לאומית לזהות דתית. למעשה, הוא דוחה אף את תפיסת הנאורות הרואה בכל אדם קודם כל אדם. כי הוא קודם כל חרדי.

בהתאם לכך, בעוד האורתודוקסיה המודרנית, ובוודאי התנועות הלא-אורתודוקסיות, רואות ביהודים חילונים יהודים הלוקים ביהדותם, החרדיות (באופן מובהק החרדיות הקיצונית יותר שהתפתחה בהונגריה, אבל גם מעגלים חרדיים אחרים) רואה בחילונים לא-יהודים. החילונים אינם גויים מהסיבה הפשוטה שהם יכולים בכל רגע לחזור בתשובה ולא זקוקים לגיור. מצד שני, חטאיהם גדולים הרבה יותר מאלה שאינם מצווים בברית. כך או כך, לעומת האורתודוקסיה המודרנית והתנועות הדומות לה, המתייחסות אל היהדות כמערכת היררכית, החרדיות מתייחסת אליה כמערכת בינארית. עבור האורתודוקסיה המודרנית והיהדות הרפורמית יש יהודים טובים ויש יהודים פחות טובים, ויש יהודים עוד פחות טובים. עבור החרדיות יש יהודים ויש שאינם. החת"ם סופר הכריז ב-1811 ש"המחדשים" ניתקו למעשה את קשריהם עם הקהילה היהודית.[9] זהותה של קהילת היהודים כאן ברורה.

המצב כיום שונה. בעשורים האחרונים ניתן להבחין במגמה של "ציונות ללא ציונות", כהגדרתו של חוקר החברה החרדית בנימין בראון. מעבר לתהליכים של "ישראליזציה" (כלשונו של קימי קפלן),[10] שבאים לידי ביטוי באימוצם של דפוסים שונים מתוך התרבות הכללית, מתפתח גם יחס מיוחד אל המדינה, "הזדהות בפועל עם המדינה ועם מאבקיה",[11] דהיינו רגש לאומי. לאומיות חרדית זו מאפיינת לא רק את חסידות חב"ד ואת החרדיות המזרחית: ניתן להבחין בה גם בקרב חסידויות קטנות כקרלין-סטולין, סלונים, בויאן ובחרדיות המתונה באופן כללי.[12] מבחינה פוליטית מדובר בתזוזה ימינה, ובתמיכה בעמדות של הימין הפוליטי בישראל, והתופעה ברורה עד כדי כך שבראון מעריך ש"אם בעוד כמה עשורים יהיו מרבית החרדים פטריוטים נלהבים המסורים למדינה ולענייניה, לא תהיה בכך פליאה עצומה."[13]

ואכן, מסקר שערך חיים דנינו עבור התכנית "שלוחי ציבור" באוניברסיטה העברית בירושלים עולה ש-43% מבין החרדים מזדהים כימנים, 27% מגדירים את עצמם כמרכז, 14% כשמאל ו-14% מגדירים עצמם כנטולי אוריינטציה פוליטית.

החברה החרדית נעה אפוא לקראת אימוצה של זהות לאומית. על פי הניתוח שערכנו לעיל, ברור שמדובר מניה וביה בהתמתנות של הזהות החרדית, דהיינו בחילון. כאשר חרדים הופכים ללאומיים, הם אינם פשוט מאמצים דעות קצת-לא-חרדיות. הם משנים את הזהות שלהם. הם הופכים לישראלים-חרדים, מין וריאציה של ציונים-דתיים. אם הרב שך היה יכול לומר בפה מלא שהציונות באה לקבוע ש"ככל הגויים בית ישראל",[15] הרי שאימוץ הלאומיות הציונית הוא צעד לקראת הפיצול המודרני בין דת למדינה, לקראת תפיסת העם היהודי כעוד אומה מערבית אשר חלק מבניה "דתיים", וחלק אינם. במקביל, החרדיות הופכת מזהות מובחנת העומדת בפני עצמה לזהות נוספת של היהודי הישראלי. החרדים הופכים לישראלים שהם חרדים.

ככל שהחרדים לאומיים יותר, כך הם מתמתנים יותר

כעת, דאגתם של חברי הכנסת יעקב ליצמן ומשה גפני למיקומו של 'האגף לתודעה יהודית' בצה"ל מובנת יותר. הם אינם מבטאים אלא את רגשותיהם הלאומיים של ציבור בוחריהם. בראון כותב שחלק ממגמת ההתמתנות של החרדיות כיום מתבטאת בגילויים הולכים וגוברים של סולידריות עם המדינה,[16] אולם לטעמי, כיוון ההשפעה הוא בדיוק הפוך: ככל שהחרדים לאומיים יותר, כך הם מתמתנים יותר. ברגע שהזהות חדלה להיות חרדית בלבד, אלא משתפת בתוכה גם לאומיות, לא רק שמעגלי ההשפעה מתרחבים ומתגוונים, אלא גם הלגיטימציה להיות מושפע מהם גדלה. האדם חדל להיות חרדי – מרכז זהותו מועתק למקום אחר.

עלייתה של זהות יהודית המעוגנת בלאומיות האתנית היהודית משפיעה אפוא על המרחב הישראלי לא רק בשחיקה של הערכים ההומניסטים והליברלים, אלא גם בשחיקתן של הזהויות הדתיות של מעגלי שומרי המצוות שבאוכלוסייה. השתלבותם של חילונים במפלגה הדתית-לאומית והשתלבותם של חרדים במרחב הציבורי הישראלי הם שני מופעים של אותה תופעה, שבבסיסה תהליך מתגבר של חילון. כור ההיתוך הבן-גוריוני חוזר, הפעם לא בכפייה, אלא בפיתוי המתוק של הסולידריות הלאומית והנאמנות השבטית. הרי דרכיה, כידוע, דרכי נועם. באשר לנתיבותיה – עוד מוקדם לומר.

:

 


 

  1. Sharot, Stephen. 1991. "Judaism and the Secularization Debate". Sociological Analysis 52 (3): 255-275.
  2. פרוייקט בן יהודה http://benyehuda.org/herzl/herzl_014.html
  3. אני מתייחס כאן לתפיסת העולם שתיאר היטב גדעון ארן בספרו קוקיזם: שורשי גוש אמונים, תרבות המתנחלים, תיאולוגיה ציונית, משיחיות בזמננו, כרמל, ירושלים, 2013.
  4. ראו ניתוחה של ליאורה בטניצקי בספרה Batnitzky, Leora. 2011. How Judaism Became a Religion: An Introduction to Modern Jewish Thought. Princeton: Princeton University Press
  5. תמר הרמן, גלעד בארי, אלה הלר, חנן כהן, יובל לבל, חנן מוזס, קלמן נוימן, דתיים? לאומיים! המחנה הדתי-לאומי בישראל 2014, המכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים, 2015, עמ' 227-229.
  6. פוריה גל גץ, הדתל"שים, עם עובד, תל אביב, 2011, עמ' 124.
  7. אם להיות עוקצניים ניתן לומר שישעיהו ליבוביץ במידה מסויימת צדק: עם כשלון הקוקיזם הציונות הדתית אמנם לא מתנצרת, אבל בניה מחליפים את הזהות הדתית בזהות אחרת.
  8. בטניצקי עומדת על כך היטב בספרה ונעזרתי בה רבות לחדד תובנה זו.
  9. יעקב כ"ץ, היציאה מן הגטו, תר. דוד זינגר, עם עובד, תל אביב, 1985, עמ' 157.
  10. קימי קפלן, בסוד השיח החרדי, מרכז זלמן שזר, ירושלים, תשס"ז
  11. בנימין בראון, "היהדות החרדית והמדינה", בתוך כשיהדות פוגשת מדינה, ידידיה צ' שטרן, בנימין בראון, קלמן נוימן, גדעון כ"ץ, ניר קידר, ידיעות ספרים, המכון הישראלי לדמוקרטיה, תל אביב, 2015, עמ' 113
  12. שם, עמ' 124
  13. שם, עמ' 263
  14. מצוטט שם, עמ' 204
  15. שם, עמ' 262-263 

המאמר התפרסם בגרסה מקוצרת מעט בגיליון האחרון של 'דעות'

חרדים במשבר זהות

פעם זה האינטרנט, פעם הסמארטפון, פעם זה נשים באותו צד של הרחוב, פעם הלימודים לתואר ופעם צץ שוב עניין הגיוס לצה"ל. חוברת חדשה שמופצת בציבור החרדי מדמה את נציגי צה"ל הנפגשים עם המועמדים החרדים לגיוס לסלקטורים נאצים שבשערי מחנה המוות אושוויץ. אחרי הזעזוע המובן מדברי בלע שכאלה, יש לדעתי לראות אותם בהקשרם. כפי שאפשר להבין מהרשימה שמניתי לעיל, החברה החרדית מוצאת בכל עת לפחות אויב אחד, מר ממוות, לשנוא, להתנגד לו, ולבנות מולו את זהותה המתבדלת.

ממעקב פשוט אחרי אותם significant others שזרמים חרדים שונים בוחרים להתקיף קל לראות שמדובר בלא יותר מאשר המאפיינים הבסיסיים של החברה המודרנית. טכנולוגיה, שוויון לנשים, אקדמיה, מאפייני מדינת הלאום. מאותו מעקב אפשר גם להבין שהשפה הקשה שבה הם משתמשים היא מוטיב קבוע, ומהווה יותר מכל דבר אחר קריאה לעזרה, הנובעת מפאניקה. כי יש לומר בברור: קרב הבלימה הזה, בו מנסים זרמים חרדיים שונים להתנתק מהעולם המודרני, נחל תבוסה מוחלטת. הזהות המתבדלת קרסה זה מכבר.

סיפור התגוונותה והתמתנותה של החברה החרדית כבר סופר, אבל אולי לא עמדנו עד כה על סיבות העומק לתופעה. רק השבוע פורסם דו"ח של עמותת חדו"ש שמצא כי שיעור הגברים החרדים הלומדים בישיבות ירד בחמש השנים האחרונות מ-61% ל-50%. אותם חרדים שלא מצטרפים לחברת הלומדים עובדים מן הסתם בשוק החופשי, ומסמנים את פתיחותה המתגברת והולכת של החברה החרדית לישראליות. החברה החרדית משתנה מול עינינו, וזעקות השבר המגייסות את השואה אינן אלא הקינות שמזמרים שומרי הסף הכושלים של החרדים.

מה גורם לתופעה? כמובן, עצם הגדילה של החברה החרדית מחייבת גיוון הולך וגובר. כמו כל תנועה דתית חדשה, כאשר מדובר במספרים קטנים אפשר עדיין לשמור על משמעת ברזל ועל קוד התנהגות אחיד. ברגע שעוברים מספר מסויים אין ברירה אלא לקבל שונות, הן משום שיותר אנשים פירושו מניה וביה יותר גיוון, והן משום שאת אותם מנגנונים ממשטרים אי אפשר להפעיל על אוכלוסייה גדולה.

אולם זה רק חצי מהסיפור. החצי השני קשור להפיכתה של החברה החרדית ליותר ויותר לאומית, ובד בבד יותר ויותר ימנית. ואכן, סקר שערך חיים דנינו עבור התכנית 'שלוחי ציבור' לסטודנטים חרדים באוניברסיטה העברית מצא שככל שחרדים מעורבים יותר בציבור הישראלי הכללי, כך הם גם יותר מזדהים עם "הישראליות". עוד מצא דנינו ש-43% מבין החרדים מזדהים כימנים, 27% מגדירים את עצמם כמרכז, 14% כשמאל ו-14% מגדירים עצמם כנטולי אוריינטציה פוליטית.

ניתן להניח שיש קשר של סיבתיות ברורה בין מעורבות חרדית בציבור הכללי לבין אימוץ זהות ישראלית ועמדות ימניות (רוב הציבור הישראלי מזדהה כימני), אולם זו תהיה הנחה שגויה לדעתי. נדמה לי שקורה בדיוק ההפך: החברה החרדית מזדהה יותר ויותר עם המדינה, עם הלאומיות הישראלית. כך נשברת הזהות המתבדלת, נוצרת זהות מגוונת יותר, ודבר זה הוא המאפשר ליותר ויותר חרדים לצאת את גבולות הציבור שלהם ולהתערבב בישראליות.

נקודת השבירה של החרדיות אינה עצם היציאה לעבודה בהיי-טק, אלא שינויה של הזהות החרדית. הרגע שהחרדי אינו מזדהה רק עם מעגלי החרדים הוא הרגע בו הוא הופך מחרדי לישראלי-שהוא-חרדי. הרגע הזה הוא הרגע שממנו הוא כבר יכול להרשות לעצמו לוותר על מאפיינים חרדיים, ולאמץ עוד ועוד מאפיינים ישראליים כלליים. החרדים הופכים לאומיים יותר, ולכן חרדים פחות. בעצם, הלאומיות הישראלית כאן משמשת כמנגנון של חילון. זה לא חדש – כך תפסה התנועה הציונית את הלאומיות מלכתחילה.

:

פורסם הבוקר במדובר הדעות של ידיעות אחרונות. המאמר מעלה נקודה שתפותח בהרחבה במאמר ארוך יותר שיפורסם בגיליון 'דעות' הבא.

הפרדוקס של השחרור: על עלייתה של הדת בדמוקרטיות צעירות

Michael Walzer, The Paradox of Liberation: Secular Revolutions and Religious Counterrevolutions, Yale University Press, 2015

"הם ראו את הערכים היקרים של עמם – את המלכות ואת משפחותיהם ואת האלים שעבדו – נרמסים; את ארץ הקודש האהובה שלהם נקרעת ונבזזת על ידי נחילי ברברים, הנחותים מהם כל כך בשפה, בדת, בהגות…" כך כותב ו.ד. סוורקר, הלאומן ולוחם העצמאות ההודי, ב-1923, ואלמלא כתב "אלים" ולא "אל" היה אפשר ללא מאמץ לשים את דבריו האנטי-קולוניאליסטים בפיו של ז'בוטינסקי או ישראל אלדד. כמוהם גם סוורקר היה חילוני, וכמוהם גם הוא גייס למלחמתו בשלטון הזר שחלש על ארצו, על "ארץ הקודש" שלו, סמלים ומבנים מחשבתיים מתוך הדת.

דבר נוסף המשותף לשלושה הוא שלמרות היותם בעמדת מיעוט בזמן המאבק לשחרור לאומי, רעיונותיהם זכו לתהודה עשרות שנים לאחר השגת העצמאות. אלא שאז הם נישאו בפיהם של מנהיגים דתיים, ולא היו עבורם רק דגלים מטאפורים שסביבם יש להתאחד, אלא מסגרות חיים דוגמטיות ומקיפות. על התהליך הזה, את עלייתו של המושתק והמודחק הדתי בקרב מדינות לאום שנוסדו כחילוניות, כותב מייקל וולצר בספרו החדש.

וולצר, מומחה לאתיקה ולמדעי המדינה ומגדולי האינטלקטואלים הציבוריים בזמננו, מבקש לבחון שלוש דוגמאות: ישראל, הודו ואלג'יר. שלוש המדינות הללו זכו בעצמאותן לאחר מאבק בשלטון קולוניאלי – בישראל ובהודו שלטו הבריטים, באלג'יר הצרפתים. בשלוש המדינות היה ניסיון, מוצלח יותר או פחות, לכונן דמוקרטיה, ושלוש המדינות חוו התעוררות משמעותית של דת החותרת תחתיה. וולצר מבקש להבין מדוע.

אליטה אירופאית

נקודת הפתיחה מבחינתו היא ההבדלים בתפיסות העולם. וולצר עומד על כך שלמרות ששלוש תנועות השחרור נלחמו בכוחות אירופאים, גם הנאבקים לשחרור היו אירופאים, אם לא במוצאם אז בהשקפתם. במילים אחרות, הם היו לאומנים חילונים שביקשו לכונן משטר דמוקרטי. בכך הם היו שונים מאוד מחלקים גדולים, אם לא רוב רובה, של האוכלוסייה המדוכאת, זו שעבור עצמאותה הם נאבקו.

כמו משה בבית פרעה, מנהיגי תנועות השחרור גדלו אחרת וחונכו אחרת. למעשה, הם גדלו וחונכו על ברכי תרבותם של מי שדיכאו את עמם. ג'ווהרלל נהרו, ראש הממשלה הראשון של הודו, שקד על לימודיו במוסדות מערביים לא פחות משמונה שנים. לשר המשפטים הראשון של הודו וממעצבי החוקה ההודית, ב.ר. אמבדקר, היה דוקטורט הן מאוניברסיטת קולומביה והן מה- London School of Economics. הרצל וחיים ויצמן היו אירופאים במוצאם ובחינוכם. פרנץ פאנון למד פסיכיאטריה בצרפת ובן בלה, נשיאה הראשון של אלג'יר, שירת שנים רבות בצבא הצרפתי ואף זכה לעיטורו הגבוה ביותר.

מנגד, החברה המשתחררת היתה לא-אירופאית ומסורתית. מי שהובילו את תנועות השחרור הלאומיות, אפוא, היו שונים מאוד ממי שהיו אמורים להשתחרר. עשרות שנים מאוחר יותר אותה אוכלוסייה, הפעם כאזרחים במדינת לאום דמוקרטית, תצביע עבור כוחות דתיים או מסורתיים שידחקו את רגלי צאצאיהם האידיאולוגיים של מקימי המדינה.

הפרדוקס של השחרור

אולם לא רק נבדלות, אלא גם התנשאות אפיינה את יחסי המשחררים והמשוחררים: הראשונים דרשו מהאחרונים להיפטר מדרכיהם המסורתיות. נדרש שינוי טוטלי, כך סברו, באופיו של המדוכא כדי שיוכל לפרוץ מתוך דיכויו. בן גוריון דיבר על "הפועל של ארץ ישראל" כצמיחה חדשה, שאינה קשורה לעץ העתיק של יהדות הגולה. פרנץ פאנון כתב על "אלג'יראי חדש" שה"מוטציה" שעבר היא שמאפשרת את המאבק לשחרור לאומי. בהודו היתה הקובלנה על אופיו הכנוע והמתרפס של ההודי לפס קול קבוע בקרב שואפי עצמאות לפחות מתחילת המאה העשרים.

ראשי תנועות העצמאות הלאומית לא היו רק שונים, אפוא, אלא גם תבעו מההמונים אותם ביקשו לשחרר להשתנות. הם תפסו אותם כנחותים, התנשאו מעליהם כאליטה הבכירה מהם לא רק אינטלקטואלית אלא גם באופיה ובכוח הרצון שלה. "שלילת הגלות" הציונית, מזכיר וולצר, לא היתה רק בקשת סיומה, אלא באופן תקיף ההתכחשות לכל מה שהיא ייצגה, לכל הישות היהודית שהיא טיפחה ופרנסה. בריאת היהודי החדש (וההודי החדש, והאלג'יראי החדש) דרשה את קץ קיומו של הישן.

אלא שהיהודי הישן, כמו גם ההודי והאלג'יראי הישן, היה יקר ללבם של רבים כל כך. אלו שמחו ליהנות מפירות השחרור אולם מיאנו להיפרד מעברם, מתרבותם, מהוויתם. דרישתם של המשחררים לכך, התנשאותם, גאוותם העצמית וההשתקה של קולותיהם של ההמונים יוצרו לא רק פער בין הקבוצות, אלא גם מתח ואנטגוניזם. זהו "הפרדוקס של השחרור", כותב וולצר (ומכאן לקוחה כותרת ספרו). התחיה הדתית שבאה לאחר מכן נולדה מתוך אותו הפער ואותו האנטגוניזם.

המתמערבים, השמאלנים, החילונים, הכופרים, ממירי-הדת

והנה עוד פרדוקס, או מוטב אירוניה היסטורית: חזרתה של המסורת ושל הדת מתממשת בצורה לא מסורתית. למעשה, היא מלבישה עצמה כגלימה על הגוף הלאומי, וחוזרת בצורת פונדמנטליזם דתי-לאומי. כך בישראל עם גוש אמונים, או צאצאו הרדוד יותר, הבית היהודי. כך בהודו עם ה-RSS, התנועה הינדואית הלאומנית שמבקשת לכונן מחדש את ממלכת ראמה, מסגרת מיתולוגית שבה לכאורה ההינדואיזם נהנה משיאו תחת שלטונו הארצי של האל ראמה. כך גם עם האסלאם הלאומני של ה-FIS (חזית ההצלה האסלאמית) שכמפלגה פוליטית כמעט ועלתה לשלטון באלג'יר ב-1992, נחסמה על ידי הפיכה צבאית, ומשם הביאה למלחמת אזרחים שבמסגרתה, עד סוף שנות התשעים, נהרגו כמאה אלף אלג'יראים.

הדת שלא נאלמה דום שבה חזרה לחיינו בתבנית מודרנית, דרך המערכת הפוליטית הדמוקרטית, סוחפת אליה קהל גדול כשהיא זועקת בשם הלאום לא פחות מאשר בשם האלוהים. או אז היא יוצאת נגד דתות אחרות כמו גם נגד האליטות הישנות: "המתמערבים, השמאלנים, החילונים, הכופרים, ממירי-הדת – בוגדים, לכאורה, שחיים בתוכנו", מסכם וולצר מהלך מוכר.

יצירה של אפרים משה ליליין עבור הקונגרס הציוני הראשון: היהודי הגלותי המסכן מוחלף על ידי החלוץ החסון

מרקסיסטים ופוסט-קולוניאליסטים

וולצר מקדיש חלק מספרו להפרכת עמדות שלא מוצאות בתחייה דתית מתוך לאומיות חילונית כל פרדוקס. כך, על פי התפיסה המרקסיסטית או הפוסט-קולוניאליסטית אין כאן באמת מאבק או סתירה, אלא המשך ישיר של שני כוחות שבעומק הדברים מפרכסים זה את זה. המרקסיסטים יטענו שאמונות וזהויות דתיות אינן אלא תוצרים של תודעה כוזבת, המשמשים את ההגמוניה של ההון בבואה לשלוט בהמונים. המשחררים הלאומיים לא מבינים זאת ומחליפים דת בלאומיות כמסך עשן חדש למנגנון העושק של כוחות השוק.

פוסט-קולוניאליסטים יערגו אל עָבָר פרה-קולוניאליסטי, אז המסורת הדתית היתה לכאורה מתונה וחמה, בלתי מוגדרת ודיאלוגית. לדידם הביטויים המודרניים של הדת אינם אלא צאצאיו המפלצתיים של הקולוניאליזם עצמו. הנאבקים לעצמאות רק ממשיכים את הקולוניאליזם תחת כסות אחרת, ובכך מעודדים את צמיחת הפונדמנטליזם. בשני המקרים חזרת הדת אינה פרדוקסלית אלא מתבקשת.

למרקסיסטים מזכיר וולצר שבשום מקום בעולם, מעולם, לא הצליח האוניברסליזם הפרוליטרי להחליף את הזהות הלאומית, וששלטון זר נחווה בכל מקום כדיכוי לאומי דווקא, ולא מעמדי. בנוסף, הוא מצביע על כך שהמשחררים הלאומיים ביקשו לכונן דמוקרטיות. נכון, פגומות ולא שלמות, אולם היומרה היתה בהחלט להיכנס ברגל ימין למשפחת העמים.

לעומתם נציגי התחיה הדתית מאתגרים את הדמוקרטיה, אם לא ממש שוללים אותה. הם לא מעוניינים בערכים אוניברסלים של זכויות אדם, אלא בחוקים דתיים פרטיקולרים, בין אם השריעה או ההלכה או הדהרמה, כולן בפרשנותם הפונדמנטליסטית. הם לא מעוניינים להיות חלק ממשפחת העמים, אלא להיות ניצבים כנגדה, כילד מופלא בעל צרכים מיוחדים. אין היגיון, טוען וולצר, ברעיון שהקנאות הדתית צומחת באופן טבעי מהלאומיות הדמוקרטית, משום שהיא שונה ממנה לחלוטין. "הציונות המפא"יניקית לא מייצרת קנאות דתית. התוצר האותנטי ביותר שלה הוא דווקא הארגון לשחרור פלסטין."

לפוסט-קולוניאליסטים מזכיר וולצר שהדת שלפני המודרנה לא היתה כל כך מתונה וחמה, אלא דווקא דכאנית למדי, למשל כלפי בני דתות אחרות, או נשים. אדרבה: עלייתה של הדת הפונדמנטליסטית היא דווקא תגובה לליברליזם, ובעיקר לשחרור האישה. לא הדיכוי הלאומי הוא שיצר את פונדמנטליזם, אלא דווקא החירות שמביאה הדמוקרטיה.

לא דיכוי. דיאלקטיקה

בסופו של דבר, טוען וולצר, המסגרות החילוניות-ליברליות חלשות מדי. הן לא מצליחות לייצר זהות יציבה, מקורות השראה, וממילא – המשכיות. הן נכנעות בפני התחייה הדתית. וולצר מאשים את המשחררים על שלא פעלו להעמיק את הקשר עם היסודות הדתיים. לו הם היו נותנים לדת מקום גדול יותר מלכתחילה האופי הלעומתי של התחיה הדתית היה נמנע. "אי אפשר לשלול, למחוק או להחרים השקפות מסורתיות. יש להיכנס איתן לדיאלוג." כותב וולצר. היה צורך בתהליך דיאלקטי, שבו שני הקצוות באים במגע ומשפיעים אחד על השני עד כדי יצירת ישות שלישית. זה לא קרה, טוען וולצר, והתוצאות לפנינו.

זו אפוא תשובתו של וולצר לפרדוקס של השחרור: דחייה מוחלטת של הדת והתנשאות מעל לדתיים הם הזרעים שמולידים תחייה דתית פונדמנטליסטית. אי אפשר לברוח מהעבר ואין כל סיכוי להצמיח עץ ללא שורשים. כניסה לדיאלוג עמוק עם המסורת, כותב וולצר בתקווה לגבי ישראל, עשוייה עדיין "לשפר את הסיכויים להצלחתו העתידית של השחרור הלאומי היהודי."

על נצרות ודתות אחרות

בעוד שאני מסכים לחלוטין שעבר שמתעלמים ממנו עתיד לחזור ולהנכיח עצמו באופן בוטה, ושיש חשיבות עליונה גם היום לכניסה לדיאלוג מעמיק של החברה החילונית עם המסורת היהודית, הייתי רוצה להציע כיוון אחר לחשיבה על התחייה הדתית בדוגמאות שהביא וולצר. כיוון זה מבקש להבין את התחייה הדתית בארצות אלה כריאקציה לא לניתוק ולהתנשאות, אלא לתבנית פוליטית וחברתית זרה. בפשטות, עלינו לשים לב שבכל המדינות המנויות לעיל – ישראל, הודו, אלג'יר – הדת החוזרת לקדמת הבמה אינה נצרות.

נקודה זו היא משמעותית מפני שהלאומיות החילונית, הדמוקרטית, הכוללת באופן מהותי את הפרדת הדת מהמדינה והפיכתה של הדת לעניינו הפרטי של האזרח, היא תופעה היוצאת מתוך הנצרות הפרוטסטנטית והמעוצבת על פי הדגם הדתי שלה. הריאקציה כאן אינה אפוא רק של מסורת נשכחת או מושכחת העולה שוב על פני השטח, אלא של דת קולקטיביסטית, בעלת שאיפות קיצוניות לגבי המרחב הציבורי, שעולה כנגד גוף פוליטי מחולן ומופרט שמתבסס מבחינה מבנית על מודל דתי זר.

היהדות, האסלאם, ובמידה פחותה ההינדואיזם אינן מסוגלות לעכל לתוכן בשלמות את תהליך החילון המערבי, שנולד מתוך הנצרות הפרוטסטנטית (אפילו לנצרות הקתולית לא היה פשוט להשלים עם החילון, וההכרה בו הגיעה רק בשנות השישים בועידת וותיקן 2). אמור להיות ברור שכל ניסיון לחלן אותן על פי המודל הזה יגרור תגובה מאתגרת.

ואכן, ארצות נוצריות שזכו לשחרור מעול הקולוניאליזם לא הראו תחיה פונדמנטליסטית. בסוף הספר סוקר וולצר את תנועת השחרור שהפכה שלוש עשרה קולוניות בריטיות לארצות הברית, ומודה בחצי פה ש"הרעיון של מדינה חילונית לא אתגר את הרגשות והעמדות העמוקות ביותר של מרבית האזרחים". זה העניין. כפי שוולצר מציין הפרדת הדת מהמדינה אף זכתה לתמיכה מצד נוצרים אוונגליסטים, וזאת משום שמערכת היחסים עם האל נתפסה מראש כעניין פרטי, אינדיבידואלי, ולא קהילתי, חברתי או לאומי. בקיצור: האוונגליסטים רואים במדינה גורם המאיים על הדת. הציונות הדתית רואה בה את יסוד כס ה' בעולם.

אפשר להביא כדוגמא גם את אירלנד, שאחרי מאבק זכתה לעצמאות מבריטניה. אזרחיה תמיד היו קתולים, אולם משאל העם האחרון שאישר ברוב גדול נישואים חד מיניים מסמן שהמדינה בהחלט אינה נעה לקראת תחייה של פונדמנטליזם דתי. גם ארצות מזרח אירופה שזכו לחירות אחרי שנות דיכוי סובייטי אינן מצמיחות דתיות רדיקלית, ואילו התנועה לשחרור פלסטין מתמודדת עם תחיה דתית מוסלמית עוד לפני שהגשימה את ייעודה.

ספרו החדש של מייקל וולצר מנתח את אחת השאלות הגורליות של דורנו: מדוע דמוקרטיות צעירות מהוות כר פורה לעלייתה של דת קיצונית. וולצר מביא שלל ראיות ומציג את הדמיון הרב שבין שלוש הדוגמאות שעליהן הוא כותב. ללא ספק, הניכור שבין האליטה המשחררת להמון המשוחרר מילא תפקיד חשוב בחזרתה של המסורת אחרי דיכויה. במחזה הזה אנו צופים בעצם ימים אלה. אולם זה אינו הסיפור כולו. את התשובה לתחיה הדתית יש לחפש גם בדת.

:

___

פורסם המוסף 'ספרים' של הארץ

מוסף פרסומי:

החוג למדעי הדתות, אוניברסיטת תל אביב, פותח שעריו בפני הדור הבא של חוקרי הדתות:

החוג מציע תואר מוסמך במדעי הדתות, בשני מסלולי לימוד: עיוני (ללא כתיבת עבודת מוסמך) ומחקרי (הכולל כתיבת עבודת מוסמך). החוג מחולק לשני מדורי לימוד או תוכניות: 1) המדור האינטרדיסיפלינרי המסורתי, העוסק בחקר השוואתי של הדת, הדתיות, הפולחן והמחשבה הדתית (Comparative Religion) ו- 2) המדור לחקר הדתות בזמננו, המתמקד בתופעות דתיות עכשיוויות, בניו אייג ורוחניות עכשווית, דת ומגדר וקנאות דתית.

תכנית הלימודים הבין תחומית לתואר שני במדעי הדתות של הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל-אביב, היא מסגרת לימודים ייחודית שמשלבת לימודים ברמה מחקרית גבוהה על דתות העולם, מתוך נקודות מבט מגוונות של דיסציפלינות אקדמיות שונות. בוגרי התכנית יקבלו את התשתית האקדמית הנחוצה, הכוללת כלים ביקורתיים מושחזים, כדי להמשיך ולחקור תופעות דתיות רבות ומגוונות הן בתוך האוניברסיטה, כדוקטורנטים, והן מחוצה לה, בשלל אורחות החיים.

ייעוץ אקדמי: ד"ר נחמה ורבין
nverbin@post.tau.ac.il
גב' יעל ברמן-בכר
yaelbe@tauex.tau.ac.il
03-6405627

זו אגדה: השימוש הפוליטי במיתוס – מז'ורז' סורל ועד רונן שובל

האמת היא זווית הראייה של האינטרסים הלאומיים של האומה – מוריס בארס (1862-1923)

את רונן שובל פגשתי לראשונה לפני שלוש שנים, לשיחה משותפת (גם עם ניר מנוסי), שפורסמה על ידי אבי גז ב'מקור ראשון'. למרות שכבר היה יו"ר 'אם תרצו' (שעדיין התעקשה אז שהיא "תנועת מרכז" אבל כבר עסקה בהכפשת גופי שמאל) הרושם שלי ממנו כאדם היה בסך הכל סביר. גם בפגישה במועד מאוחר יותר אצל חבר משותף גיליתי אדם חייכן, פתוח ובעל חוש הומור.

הפגישה השלישית שלנו כבר התרחשה בהקשר שונה לחלוטין: שובל ישב באגף התובעים בבית המשפט המחוזי של ירושלים, ואילו אני העדתי מטעם ההגנה במשפט "אם תרצו תנועה פשיסטית (אז יש)". עורך הדין מטעמו, נדב העצני, עשה לדעתי הבלתי מקצועית עבודה גרועה; עורכי הדין של הנתבעים, מיכאל ספרד, שלומי זכריה וישי שנידור לא מסוגלים שלא להיות מצויינים, ולא מעט עזר גם כמובן שתנועת 'אם תרצו' אכן הפגינה מאפיינים פשיסטים, כך שכל התביעה מלכתחילה היתה טעות מרה מצידם. כעת שובל מסתמן ככוכב עולה בשמי 'הבית היהודי' (הוא קפץ בדיוק בזמן מהספינה הטובעת של 'ישראל ביתנו', אצלה היה מנכ"ל האגף הבינלאומי), וזו הזדמנות טובה להעמיק מעט בהגותו הפוליטית-דתית.

אומר מיד שאני מסתייג מדיונים הפוליטיים שאינם אלא החלפת גידופים – "פשיסט" נזרק מכאן ו"אנטי-ציוני" מהצד השני – שכן מטרתם לרוב אינה שכנוע או ליבון העניין, אלא בעיקר דה-לגיטימציה של הצד שכנגד. לכן אני מאוד מעוניין להימנע מלכנות את שובל בשמות, ואין לי כל כוונה "להוכיח" שהוא כזה או אחר. כוונתי ברשימה להלן היא רק לאפיין את תפיסת הדת והלאום שלו. ועוד: גם זאת אעשה לא רק בזכותו הוא, אלא מפני שלהבנתי תפיסתו מייצגת נתח הולך וגדל בפוליטיקה הישראלית בזמן הזה מחד, ומאידך גיסא מקבלת אצל שובל את הניסוח הברור והמודע ביותר לעצמו. הדפוסים המשותפים שאראה להלן בינו לבין הוגים מתחילת המאה העשרים לא מלמדים ששובל יעשה בעתיד את מה שהם עשו או לימדו לעשות, אבל בהחלט מצביעים לדעתי על חוסר האחריות שבתפיסה שלו (ושל אחרים), כמו גם על חוסר הרצינות שלה, על היותה ריקה מערך חיובי ממשי.

מודעה של שובל, צילום מתוך עיתון 'בשבע' 

"האומה הישראלית היא יצור חי ואורגני"

כשלעצמי, נחשפתי לראשונה להגותו של שובל כשקראתי את הרשימה של מוטי פוגל על ספרו "אם תרצו". ממנה הבנתי שכחוקר של הדת העכשווית לא תהיה לי שום אפשרות להתחמק מלקרוא בעצמי את "המניפסט לציונות מתחדשת" שכתב, שכן הטקסט מביא לידי ביטוי זרמים רעיוניים מובהקים שנמשכים מהרומנטיקה הגרמנית, זרמים שאפיקים אחרים שלהם מזינים תופעות בדת העכשווית, למשל, את תורתו הנאו-חסידית של הרב גינזבורג, ולהבדיל מהווים תשתית למגוון מופעי רוחניות ניו-אייג' בארץ בזמננו.

עטיפת ספרו של שובלבספרו מקדם שובל תפיסה "ניאו-ציונית" פולקיסטית ואורגניסטית של העם היהודי ושל הקשר שלו לארץ ישראל. בהתייחסות לתפיסתו הוא מסביר כי

התפיסה הניאו-ציונית היא תפיסה אורגנית. את הכלל והפרט היא תופסת כאחדות מושלמת. הכלל והפרט הם החלקים המרכיבים את האומה. האומה הישראלית היא יצור חי ואורגני, מכלול של אחדות אחת שאיננה מאבדת את הפרטים. […] לכל הפרטים שמהם מורכבת האומה יש מהות פנימית משותפת, בדיוק כמו לכל איבריו של גוף האדם. המהות המשותפת הזו היא ישות פנימית מטפיזית, נשמת האומה ואם תרצו כנסת ישראל או כלל ישראל. (אם תרצו: כוכב מישראל, עמ' 52)

הדברים מפורשים כל כך עד שכמעט שאין צורך להצביע על היניקה הישירה מכתביהם של הוגים כהרדר ופיכטה. הוגי הרומנטיקה הגרמנית הללו היו מאבות הלאומיות המודרנית, וגרסו שלכל עם ועם זהות ייחודית משלו, אותה הוא חייב להגשים, וזאת תוך הימנעות מהשפעות תרבותיות זרות, שלכאורה עלולות לטמא את טהרת התרבות המקורית שלו. היחיד, מבחינתם, מממש את זהותו המלאה רק כאשר הוא הופך לאיבר מהגוף הלאומי, כלומר מבטל את רצונו הפרטי מפני רצון האומה. שובל גם הוא חושב כך:

כל יחיד בכל דור הוא אדם ייחודי, ורייציה מיוחדת של האיכות המטפיזית שנקראת 'כלל ישראל'. […] היחיד מקבל טעם ומשמעות לחייו דווקא מתוך זיקתו לכלל. […] הזדהותו של היחיד עם 'כלל ישראל' ממלאת את חייו בתוכן, בפשר, במשמעות ובטעם. בעצם היא זו שמאפשרת לו חיים. ככל שהיחיד מפתח את התודעה הזאת ומפנים אותה, הוא נעשה יותר 'כללי' ויותר ישראלי, והופך לחלק אורגני של ההוויה העמוקה הזו של 'כלל ישראל'. (שם, 53)

שובל אינו שולל את יחודיותו של כל פרט, ואף כותב ש"מכיוון שהכלל מתגלה דווקא דרך הפרט, הופך כל פרט לבעל משמעות ייחודית." (שם), אולם ברור מדבריו שהביטוי המלא של חיי היחיד ייתכן רק כאשר הוא מזדהה לחלוטין עם הקולקטיב אליו הוא שייך.

תפיסות כאלה הביאו בעבר לדרישה מצד משטרים טוטליטרים ופאשיסטים להזדהות מוחלטת עמם, כמבטאים לדעתם את רצון העם או את רוח העם. יחידים מתוך אותם עמים שביקשו לחיות את חייהם מתוך זיקה אחרת (לעצמם, להומניזם האוניברסלי, למעמד הפועלים העולמי) מצאו את עצמם במחנות מעצר. גם גורלם של בני עמים אחרים שאיתרע מזלם להתגורר בין בני העם המתאמץ להפוך לטהור ואותנטי לא היה שפיר, כידוע.

אני כמובן לא מאשים את שובל בתכנון כל דבר אלים שכזה. עם זאת, חשוב להבין שצורת החשיבה הזאת מביאה כמעט באופן בלתי נמנע לראיית גורמים החולקים על האוחז בה כגורמים חתרניים, אם לא כבוגדים, מפני שברגע שהכרענו מה בדיוק כוללת התרבות האותנטית של האומה, כל אזרח המביע עמדה אחרת אינו יכול אלא להיות סוכן זר וגיס חמישי. לא מדובר עוד בפולמוס בין בני פלוגתא במרחב דמוקרטי, אלא למאבק בין צד אחד הנאמן ל"איכות המטאפיזית" של העם (ואף מבטא אותה), וצד אחד היוצא כנגדה (וממילא אינו חלק ממנה, או חלק אמיתי מהעם). אם העם כולו הוא ישות אורגנית, ברור כי יש לנטרל מהר ככל האפשר כל תא סורר או קבוצת תאים עצמאיים שלכאורה אינם משתפים פעולה עם האורגניזם כולו.

ועוד נקודה חשובה: על פי שובל הקשר האורגני של 'כלל ישראל' אינו מוגבל ליחסי בין-אישיים. מסתבר שלעם יש גם חיבור בשרני למדי לארצו:

ארץ-ישראל אינה קניין חיצוני לאומה, אלא היא חלק מהותי מהוויתה. […] הארץ איננה אובייקט – כלי חיצוני, שאפשר לנצלו, לסחור בו, לחתוך אותו ולהעבירו לזרים. לארץ ישנה נשמה והיא חשה, נושמת ומגיבה. הארץ ערה לעם היושב בה ומגיבה בהתאם. (שם, 58-59)

הארץ היא ישות חיה, יש לה נשמה והיא חשה, ולכן ממילא לא רק אסור אלא פשוט אי אפשר לחלק אותה – למשל על פי הדין הבינלאומי כדי לכונן בה שתי מדינות לשני עמים (וכאן אולי המקום לציין שרק לעם היהודי יש קשר אורגני לארץ, ולא לשום עם אחר שבמקרה חי עליה). שוב, המסר מכאן ברור, וגם הוא נמשך מהוגי הרומנטיקה. אשאיר לכם להחליט אם הוא מתאים כמוטו ל"תנועת מרכז" או לא. (ואגב, ייתכן שהקשר האורגני בין העם לארצו חל רק על אדמה, ולא על גז שנמצא בתוך האדמה, אשר בו ניתן ואף רצוי לסחור ולהעבירו לזרים.)

מודעה של שובל

"האומות האירופאיות, שהפכו מטומטמות מרוב הומניטריאניזם"

כל הציטוטים הללו היו מול עיני כשבאתי לאותה פגישה משולשת, ובאחת ההפסקות בשיח שאלתי את שובל האם הוא מודע לקשר העמוק שלהם לרומנטיקה הגרמנית. זה הקטע של השיחה בינינו (שהוקלטה כולה הן על ידי אבי גז והן על ידי) ששימש לאחר מכן בדיון בבית המשפט:

פרסיקו: "אגב, יש הרבה רומנטיקה גרמנית בספר שלך. כן? המון".
שובל: "זה שאתה קורא שם הרבה את הרדר ופיכטה, זה לא…"
פרסיקו: "או-אה! פיכטה חופשי!"
שובל: "בסדר. לא חידוש כזה גדול".
פרסיקו: "אז אתה שם לב לזה?"
שובל: "אני מכיר, בתיזה שלי התעסקתי הרבה בפיכטה ובשלינג ובהרדר ובז'ורז' סורל"
פרסיקו: "אז לקרוא לזה מוסר יהודי, זה…"
שובל: "לא, לא מסכים איתך. זה יותר מורכב"
(תמלול השיחה)

שובל מודה בכל פה שהוא מושפע מההוגים הנמנים לעיל, וכשאני מעיר לו שאם כך קשה לומר שמדובר בחזרה למקורות היהודיים ולמוסר יהודי דווקא הוא טוען ש"זה יותר מורכב" (ועל המתיימרים לדבר בשם המוסר היהודי ומושפעים עמוקות מהרומנטיקה גרמנית כבר כתבתי כאן). השיחה נמשכה לה, וכאשר לחצתי על שובל להסביר למה הוא משתמש בדימויים אורגניים ומטאפיזיים לגבי העם והארץ הוא זרק לעומתי: "קוראים לזה מטאפורה, בסדר?" אחר כך הסביר מעבר לכך שמדובר

[ב]מיתוס מכונן […] זה המיתוס שלה [= של היצירה הלאומית או של האומה הישראלית – ת.פ.], ככה אני מבין את זה, במונחים של ז'ורז' סורל. כשאתה מדבר על מיתוס, אז בשביל שעם ישראל יקבל השראה ממשהו […] (שם)

החדשות הטובות, אם כן, הן ששובל לא באמת מאמין שלארץ יש נשמה והיא חשה ונושמת. החדשות הרעות הן שהוא מעוניין שחסידיו יאמינו בזה. למה? כדי ש"עם ישראל יקבל השראה ממשהו".

ז'ורז' סורלשימו לב לשם שחוזר בשני הציטוטים: ז'ורז' סורל. אותו סורל (Sorel, 1847-1922) היה צרפתי, פקיד הנדסה, פובליציסט, הוגה דעות ובאופן כללי אדם חריף ומקורי שהשפיע לא מעט על תקופתו. הוא עצמו הושפע מפיכטה, מרוסו ומניטשה, אולם גם מברגסון ומאמיל דורקהיים. הוא החזיק בעמדות אנטי-קפיטליסטיות, אנטי-ליברליות, אנטי-דמוקרטיות, אנטי-אינטלקטואליות ואנטישמיות. הוא היה מורו של מוסליני – ואחר כך מעריצו, והעריץ גם את לנין. הוא תמך בסינדיקליזם, דגל במאבק אלים כדרך לעיצוב האדם והחברה, גרס שרק אלימות תוכל להציל את "האומות האירופאיות, שהפכו מטומטמות מרוב הומניטריאניזם", תלה תקוות ב"טבעיות" של מעמד הפועלים, דרש נאמנות מוחלטת של היחיד לעמו, העדיף תמיד את ספארטה על אתונה, וצוטט כשואל "כלום אפשר להעלות על הדעת דבר איום יותר משלטון של פרופסורים?"

זרמי מחשבתו של סורל, אם כן, לא בדיוק מצטרפים לכדי נהר אחיד, אולם הכיוון שלהם ברור. ישעיהו ברלין מסכם שעל פי סורל עלינו לגדל זן חדש של בני אדם, כאלה שרגשותיהם לא קולקלו על ידי אינטלקטואלים ותיאוריות. ברלין כותב שעל פי סורלישעיהו ברלין

הבסיס האמיתי לכל התאגדות הוא המשפחה, השבט, הפוליס, שבהן שיתוף הפעולה הוא אינסטינקטיבי וספונטאני ואינו תלוי בכללים או בחוזים או בהסדרים בדויים. (ישעיהו ברלין, נגד הזרם, תר. אהרן אמיר, עמ' 405)

אולם אם לא תיאוריות או הסדרים חברתיים, מה יניע את השבט שלנו ויאפשר לו ליצור בני אדם לתפארת? ובכן, על פי סורל המיתוס, הוא שיפיח חיים באומה המתחדשת. המיתוס, והכוונה כאן היא למיתוס דתי או לאומי בדבר מוצא משותף ואחדות אורגנית של האומה, הוא שילכד את העם ויניע אותו לפעולה (אלימה).

בעיני סורל, תפקידם של מיתוסים אינו ליצב אלא לכוון תעצומות-מרץ ולשמש השראה לפעולה. הם עושים זאת על ידי שהם מגלמים חזון דינמי של תנועת החיים, השופעים כוח דווקא מפני שאינם רציונליים, ולפיכך אינם כפופים לביקורת והפרכה של חכמי אוניברסיטאות. מיתוס מורכב מתמונות ש"צבעיהן חמים" [ציטוט מסורל – ת.פ.], והוא משפיע על בני-האדם לא כתבונה, גם לא כחינוך הרצון ולא כפקודה של ממונה, אלא כתסיסה שבנפש היוצרת התלהבות ומעוררת לפעולה – ואם יהיה צורך בדבר, להתפרצות. (שם, עמ' 422)

מודעה של שובל, צילום מתוך 'עולם קטן'

"נאבק למען התרבות תוך כדי הידיעה שאין בה אמת"

דומני שכעת ניתן להבין את כוונתו של שובל כאשר אמר לי שדבריו בספרו הנוגעים לאחדות האורגנית של עם ישראל וחייה הרגשיים של ארץ ישראל הם מטאפורות, וש"זה המיתוס שלה, ככה אני מבין את זה, במונחים של ז'ורז' סורל. כשאתה מדבר על מיתוס, אז בשביל שעם ישראל יקבל השראה ממשהו". המיתוס, שאינו אמיתי, מיוצר למען העם. שובל הולך בדרכו של סורל (לפחות בעניין הזה), ומבקש להשתמש במיתוס כאמצעי פוליטי להניע את ההמונים.

עדות נוספת לתפיסתו זו של שובל אפשר היה למצוא במאמר מעניין שהעלה שובל לדף הפייסבוק שלו בסוף דצמבר (ושספק אם מישהו ממעריציו קרא עד הסוף). תחת הכותרת "אפשרות של חירות מדומיינת" פורש שובל את השדה האידיאולוגי הנוכחי כפי שהוא מבין אותו. הוא מתחקה אחד מקורותיהם הרעיוניים של הימין והשמאל, מגיע עד למהפכה הצרפתית, ואחר כך מצרף שתי מסורות נוספות: "זרם פילוסופי שמקורו ביוון", ו"זרם פילוסופי שצמח בגרמניה". זה האחרון הוא זה שדיברנו עליו כאן, אותה רומנטיקה לאומית שמחזיקה, על פי שובל,

שהערכים הם פועל יוצא של רוח העם, ולכן יש להם משמעות רק לבני אותו העם. מכאן […] על האדם להעמיק בתרבותו, ולהתרחק מהקוסמופוליטיות הפוליטית. (רונן שובל, אפשרות של חירות מדומיינת)

זוהי מבחינתו "התפיסה הימנית", וניכר שהוא משייך עצמו אליה. במאמרו שובל מבקש לעדכן את הזרמים האלה, ולהעביר אותם אל העידן הפוסטמודרני, לכאורה עידננו. על פי שובל כיום ניצבות זו מול זו התפיסה הפוסט-מודרנית השמאלית מול התפיסה הפוסט-מודרנית הימנית. לדידו

פוסט מודרניזם ימני, המכיר ברלטיביזם תרבותי, חייב לדאוג לתרבות יותר מאשר לאמת, משום שהוא נאבק למען התרבות תוך כדי הידיעה שאין בה אמת. (שם)

על פי שובל הפוסט-מודרניסט הימני מבין שמכיוון ש"ערכים אינם רציונליים",

הרי שיש לאכוף אותם ולהתגבר על ערכים מנוגדים להם. יצירת ערכים והאמונה בהם, הן פעולות של רצון, הדורשות מאבק. (שם)

כלומר הפוסט-מודרניסט הימני מבין שהערכים שלו אינם מעוגנים בשום מקור מוחלט (הטבע, האל), ודווקא משום כך הוא מבין שהוא חייב להאבק על הנכחתם שוב ושוב. הפוסט-מודרניסט הימני נמצא במאבק מתמיד בסוכני תרבות אחרים, שמבחינתו מלעיטים את העם בערכים קלוקלים. ובעוד שהפוסט-מודרניסט השמאלני מדבר על אוניברסליות ורציונליות, משתמש הפוסט-מודרניסט הימני במיתוסים הלאומיים כדי לשנע את ההמונים.

הימין הפוסט מודרני גורס כי בני אדם זקוקים למיתוסים על מנת לחיות. (שם)

כותב שובל, ומוסיף:

בעוד הימין הפוסט מודרני מחפש מיתוסים שיניעו את הקולקטיב, השמאל הפוסט-מודרני עוסק ביצירת תרבות של תלישות נטולת שורשים ומסר. […] בעוד השמאל הישראלי לומד היסטוריה ותרבות, הימין נזקק להם, לא בכדי לספר על העבר, אלא על מנת להשיב את העבר לתחיה.(שם)

ניתן לומר ש"הימין הפוסטמודרני" הולך בדרכו של סורל. הוא יוצר מיתוס (דתי, אתני, לאומי), ומשתמש במיתוס כדי להשפיע על האומה. מטרתו היא לעורר רגש המביא לפעולה, ואף למאבק. מולו ניצבת על פי שובל האליטה של השמאל הפוסטמודרני, שלדידו כושלת ערכית מתחילתה ועד סופה ("גם לא מאמינה במציאות אובייקטיבית, גם מבקשת לכפות ערכים קוסמופוליטיים, וגם לא מקבלת את רעיון הרצון הכללי של רוסו" – שם).

"ולמיתוס הזה, לגדולה הזאת, שאותה אנחנו מבקשים להפוך למציאות, אנחנו נכפיף את כל השאר"

קרל מנהייםנפנה עתה אל קרל מנהיים, מאבות הסוציולוגיה והסוציולוגיה של הידע, משום שנדמה לי שהוא היטיב לתאר כבר ב-1929 בספרו אידיאולוגיה ואוטופיה (שאמור אף לצאת בעברית בהוצאת שלם) את תפיסתו של שובל, וזאת כשכתב על ז'ורז' סורל ויסודות הפאשיזם:

האדם העליון, המנהיג, יודע שכל הרעיונות הפוליטיים וההיסטוריים הם מיתוסים. הוא עצמו משוחרר מהם לחלוטין, אבל הוא מעריך אותם – וזה הצד השני של גישתו – משום שהם "נגזרות" (מונח של פרטו) אשר מעוררות רגשות נלהבים ומניעות "משקעים" רדומים באדם, והם הכוחות היחידים שמובילים למעש פוליטי. זהו תרגום למעשה של מה שניסחו סורל ופרטו בתיאוריות שלהם על המיתוס[.] (Ideology and Utopia, Routledge, 1954, עמ' 122-123, תרגום שלי מהתרגום לאנגלית).

אין אצל שובל שום חידוש מרעיש אפוא, ואין גם הצדקה ממשית לשימוש בתואר "פוסטמודרני" (שכנראה מודבק היום לכל משנה או רעיון שמאמץ מבט ספקני). עוד בשנות העשרים לימדו סורל (ופרטו) את מה ששובל מורה היום (וראו גם הציטוט הפותח של מוריס בארס, עוד הוגה שהיה ממקורות ההשראה של הפשיזם). כידוע לנו היו גם כאלה שהקשיבו לכל אלה קשב רב. שבוע לפני שהפך לראש ממשלת איטליה אמר מוסוליני את הדברים בניטו מוסוליניהבאים:

יצרנו מיתוס. המיתוס הוא דת, הוא התלהבות אצילית. הוא לא חייב להיות אמיתי. הוא אמיתי מתוקף כך שהוא דחף, תקווה, אמונה, שהוא אומץ. המיתוס שלנו הוא העם, הוא הגדולה שבעם! ולמיתוס הזה, לגדולה הזאת, שאותה אנחנו מבקשים להפוך למציאות, אנחנו נכפיף את כל השאר. (בניטו מוסוליני, נאפולי, 24.10.1922 תרגום שלי מהתרגום לאנגלית כפי שמופיע בספר Mussolini's Italy מאת Herman Finer)

הדמיון, נדמה לי, מובהק.

כמובן, גם שובל יודע את זה. הוא מסיים את מאמרו בפסקה הבאה, שמדגישה את ההרואיות של העמדה הימנית פוסטמודרנית לדעתו, ומנגד את סכנותיה:

זהו ההקשר הנכון להבין את המעשה הנועז של הפוסט-מודרניות הימנית-יהודית. זהו לא רק מאבק הרואי למען בריאת ערכים ובריאת האל יש מאין, במובן העמוק ביותר הפוסט-מודרניסטים הימניים מבקשים להמשיך דווקא מתוך הנחות יסוד ועקרונות ההגות הפוסט-מודרנית את המאבק הקלאסי באלילות עצמה. אולם הסכנה הגלומה בבריאת ערכים יש מאין, גם אם הם מבקשים להאבק באלילות עצמה, היא סכנה עצומה שכן בריאת הערכים, באשר הם, עלולה להיות פתח למדרון חלקלק שסופו מי ישורנו. (רונן שובל, אפשרות של חירות מדומיינת)

המיתוס והאל נבראים אפוא יש מאין, ומשמשים כאמור ככלי בידי המנהיג הימני במאבק מול אלילות השמאל. מדובר בסוג של אגדות שרק רצוננו המשותף מקיים ("פעולות של רצון", כלשונו של שובל), ושהן בתורן חוזרות ומעוררות את רצוננו לפעולה. שם התנועה "אם תרצו" והמשפט הידוע "אם תרצו אין זו אגדה" מקבלים פתאום משמעות חדשה ואירונית למדי.

ושימו לב כאמור ששובל מודע לארעיות ולסיכון שבמהלך הזה: הוא אולי בורא את האלוהים והמיתוס יש מאין, אולם משאלו נבראו הם בעלי כוח עצום, שעלול לצאת משליטה. בהיותו תלמיד של סורל לא בשנות העשרים של המאה העשרים אלא בשנות העשרה של המאה העשרים ואחת נקודת ההשקפה שלו לא יכולה שלא להביא בחשבון את מה שעלה בגורלם של תלמידים אחרים של סורל, ובכלל של אנשים ועמים אחרים, שהחיו מיתוסים ועוררו בעזרתם את ההמונים. "מי ישורנו" קטן על האסונות העצומים שהם הביאו.

"כיום ניתן להיות יהודי מלא גם בלי להיות כפוף לכל פרטיה של ההלכה"

המאמר האחרון של שובל מרתק ומפליא בכנותו. שובל מגלה לנו, אם הקריאה שלי נכונה, שהוא משתמש במיתוס במודע, שהוא לא מאמין בעיגונו באיזושהי מציאות אמפירית או מטאפיזית, ושעבורו אלוהי ישראל וההיסטוריה של עם ישראל הם לא יותר ממשאבים זמנים אך קונטינגנטיים שיש לדלות מתוכם כוח ורגש על מנת לחזק את הלאומיות הישראלית המודרנית ולהלחם כנגד רוחות האליטות השמאלניות והאינטלקטואליות.

כפי ששובל חוזר ומדגיש, הוא גדל ברמת השרון, במשפחה ליברלית ופתוחה. ייתכן שעברו עיצב אותו עוד יותר ממה שהוא מוכן להודות, לא רק פוליטית אלא גם דתית. משפחתו של שובל היתה חלק מהקהילת "דרכי נועם" של התנועה הרפורמית שם, וכנער שובל ערך בבית הכנסת שלה את בר המצווה שלו. אביו של שובל, אדוארדו שובל, היה אחד מעמודי התווך של הקהילה. ב-2004 פרש ממנה והקים קהילה מתחרה בשם "חכמת הלב".

שובל כמובן לא מתיימר להיות שומר מצוות (בספרו הוא קובע כי "כיום ניתן להיות יהודי מלא גם בלי להיות כפוף לכל פרטיה של ההלכה" – עמ' 69), אמונתו דאיסטית, ונראה שעבורו המיתוס הדתי-אתני מחליף את ההלכה מחד, את התרבות היהודית-ישראלית הרב-גונית מאידך, וכמובן את האזרחות הישראלית כמהות הזהות היהודית-ישראלית. גישתו אל המיתוס הדתי-אתני היא אינסטרומנטלית בהחלט, כמכשיר לעורר ולכוון את ההמונים כאמור. כולנו מושפעים מגורמים רבים ושונים, אולם בעקבות כל הנ"ל קשה שלא להעריך שתפיסת עולמו של שובל נשענת בעיקרה על בסיס ליברלי ויהודי-רפורמי, שנרמס תחת מבנה הגותי פולקיסטי-מקיאווליסטי אותו קומם מכתבי הוגים שונים מהרומנטיקה הגרמנית, וכן ובעיקר מתורתו של ז'ורז' סורל.

כתבתי בתחילת הרשימה הזאת ששובל מייצג נתח הולך וגדל בפוליטיקה הישראלית, אלא שהוא מהיחידים שלא רק שמודע לעצמו, אלא שגם מנסח את הגותו בבהירות ושחושף אותה ברבים. מזה כמה שנים אני מתייחס במאמרים פה ושם למה שלדעתי הוא גל של אתנוצנטריזם שעובר על החברה בישראל בזמן הזה (1, 2, 3, 4, 5). כמובן, אני לא ממציא כאן שום דבר, וחוקרים גדולים ממני כבר התייחסו לתמורות הללו בחברה הישראלית (רק בשבוע שעבר נכחתי בכנס על הדתה בחברה הישראלית בו דיברו פרופ' אורי רם וגב' רז סקר ברזילי על העניין הזה בדיוק מזווית של מדעי המדינה).

בגדול, מדובר בהחלשתה של התפיסה האזרחית-רפובליקאית (שתמיד היתה בערבון מוגבל עבור ההגמוניה הציונית אולם שהיו לה בהחלט קולות ומקדמים, ודאי משמאל אבל בהחלט גם בימין) והתחזקות התפיסה של לאומיות אתנית, בה לקבוצה אתנית אחת יש עדיפות בגוף הפוליטי. החל משנות השבעים, ובמשנה תוקף בשנות השמונים והתשעים, תהליכים חברתיים וכלכליים שונים ערערו את המטא-נראטיב הציוני. סדיקת הציונות כסיפר-על כולל כל אפשרה לכל מני קולות שהושתקו בעבר לעלות על פני השטח, ומצד שני הכניס רבים מאזרחי ישראל למשבר זהות. בל נשכח שהציונות, בין השאר, הציעה גם מודל אלטרנטיבי של זהות יהודית (חילונית, סוציאליסטית, גברית וכו'). עם התפוררותה נוצר צורך עבור חילונים רבים לנסח לעצמם מחדש איך הם בדיוק "יהודים". אני חושב שזאת אחת מסיבות העומק לעניין המחודש בתכני מסורת (תלמוד, קבלה, חסידות) החל מסוף שנות השמונים (אני מדבר על זה קצת כאן, וכותב על זה במאמר שאמור לצאת בגליון 'אקדמות' הבא).

בד בבד, זו גם אחת הסיבות ליצירתו של מטא-נראטיב לאומי חדש, שמבוסס לא על לאומיות אזרחית אלא על עָמִיוּת יהודית. אותו מטא-נראטיב אתנו-לאומי משתמש בתכנים מסורתיים שונים כדי ליצור אחדות לאומית כלפי פנים והתנגדות נחושה כלפי איומים, אמיתיים או מדומיינים, מחוץ. מההבטחה האלוהית לאברהם ועד הצפייה לבניין בית המקדש, יסודות מהמסורת הופכים לאבני הבניין של הזהות הלאומית(-דתית) המתעצבת (וזאת ללא חיזוק אמיתי של מעמדה של ההלכה). אנחנו יכולים לחזות בשימוש מופגן ביסודות מסורתיים ומיתיים אצל ח"כים חילונים כדתיים, החל ממירי רגב ועד נפתלי בנט. שובל הוא משתתף פעיל במאמץ הזה, אלא שאצלו ברור ומפורש השימוש התועלתני גרידא באותם יסודות.

וכמובן, יש גם לזכור את הצד השני של חיזוק הלאומיות על בסיס יסודות מסורתיים ומיתוסים דתיים. היניקה ממקורות עתיקים ומיתיים הופכת בעיני חסידיה את האזרחות בדמוקרטיה הישראלית למוסכמה משפטית טכנית, רדודה וזמנית אל מול ההשתייכות לאורגניזם הלאומי. הנסיגה מהחברה האזרחית אל "עם ישראל" נתפסת כמעבר מהפורמלי אל המהותי ומהזמני אל הנצחי. גם את ההתקפה על בית המשפט והאקדמיה אפשר להבין על רקע הרצון לעבור לזהות "טבעית" ו"אותנטית" יותר מאשר זו הנתפסת על ידי הפלפולים המשפטיים והאינטלקטואלים של בג"צ והאוניברסיטאות. וזכרו את האנטי-אינטלקטואליזם של סורל.

מודעה של שובל ובנט, צילום מתוך 'מקור ראשון'

"להחליף את האליטות הקיימות באחרות"

בסופו של דבר, כאן גם מתגלה הכשלון המובנה בחשיבתו של שובל. שובל, הרי, גם הוא אינטלקטואל, והוא מודה בפירוש שהמיתוסים שהוא משתמש בהם אינם שום דבר "טבעי", אלא מלאכותיים לא פחות מהאידאות שהוא תוקף בשמאל. בכך הוא עצמו הופך למנהיג המרוחק מהרגש העממי האותנטי (קראו שוב את הציטוט לעיל מאת מנהיים).

צד אחד של המבנה הדיכוטומי הזה בינו ובין ההמון ה"טבעי" יכול ללמד על האופי הציני שבפעילות הפוליטית שלו (ושל אחרים). צד שני שלו מלמד על העדר כל כוונה לנסות באמת לפתור את בעיותיה של החברה בישראל. מרצו של שובל, כמו של מנהיגים אחרים בימין התועלתני-לאומני, מוקדש לזריעת פחד: מהפלסטינים, מהטרור, משואה, מ"השמאל". המפעל ה"ניאו-ציוני" כולו אינו יותר מניגון מחזורי על המיתוסים הלאומיים ועל הבינאריות של "אנחנו" מול" הם" על מנת ליצור תחושה זמינה אך מאוד זמנית של אחדות. חזון אמיתי אין כאן.

מנהיים מאבחן היטב בספרו את מניעי אותם מנהיגים שמנסים "להפעיל" את "העם" באמצעים רטוריים שכאלה:

ניתן לראות שקבוצות הפועלות על פי הדיכוטומיה בין המנהיג להמונים הן אליטות בעליה, אשר בהווה עדיין מנותקות באופן חברתי, אפשר לומר, ועדיין לא יצרו לעצמן מעמד חברתי. כוונתן העיקרית אינה להפוך, לתקן או לשמר את המבנה החברתי – דאגתם המרכזית היא להחליף את האליטות הקיימות באחרות. (עמ' 127)

מילותיו של מנהיים נשמעות מוכרות לעייפה: "להחליף את האליטות" – כמה פעמים שמענו את הסיסמאות האלה משובל (ואחרים)? אלא שכאן הניתוח של מנהיים הופך משמעותי במיוחד, שכן הוא מבדיל בין אידיאולוגיה כזאת, שעניינה רטוריקה וכוח, לבין אידיאולוגיה המבקשת לתקן את החברה. זו ששובל מקדם, שמציבה את המנהיג כמי שמניע את ההמונים בכוחם של מיתוסים שהוא עצמו יודע שאינם יותר מכלים יעילים להפעלת כוח יוצרת באופן בלתי נמנע פער איכותי בין המנהיג לאזרחים, וכוונתה העיקרית היא שימור השליטה של הראשון באחרונים. האליטות יוחלפו באליטות, והעם ימשיך להאנק תחת אותן משקולות ולסבול מאותן בעיות.

אבל נכון, ההמונים יוכלו להתנחם בכך שהם יהודים, שארץ ישראל שלהם ורק שלהם, ושהיא חשה, נושמת ומגיבה.

:

תגובתו של רונן שובל:

אני מעריך את תומר פרסיקו, ומתרשם מהפרשנות שהוא נתן למאמרי. הבעיה היחידה עם פירוש זה, היא שהוא שגוי לגמרי. אם מטרתה של פרשנות היא לשחזר את כוונת המחבר, ובכן אני המחבר, ואני יכול לומר שהוא טעה. יותר משמאמרו של פרסיקו מעיד עליי, הוא מעיד עליו, ועל השמאל הישראלי החדש שהוא מדובריו הבולטים. מה שנדמה בתחילה כמשונה, מניפולטיבי ומקומם התברר במהלך הכתיבה כמקור לתובנה פוקחת עיניים. התחלתי בחיבור כתב הגנה אל מול האשמה שגויה שהוטחה בי, וסיימתי בניסוח תובנה לגבי הסיבות המובילות את השמאל הישראלי לדחות את החזון הציוני. לקריאת המאמר המלא לחצו כאן.