מדינת ישראל

יש כוח, אין אחריות: על מאבקי השבת

הנה סוד כמוס שלא צריך לגלות לחברי הכנסת החרדים: במדינת ישראל עובדים גופים ומוסדות רבים בשבת. כל שבת. הנה רשימה חלקית: נמל חיפה, נמל אשדוד, חברת החשמל, נתב"ג, חברות המים, בנק לאומי, רשות השידור, מפעלי ים המלח, מפעלי תרכובות ברום, גלי צה"ל, משרד המשפטים, חברות הסלולר, מפעלי 'טבע', ואפילו חברת 'נספרסו ישראל'. אה, כן, גם משחקים כדורגל בשבת. הנה עוד סוד: לא כל העבודות האלה הן פיקוח נפש.

האם נראה כעת את חברי הכנסת החרדים דורשים מנתניהו להפסיק את כל חילול השבת הזה? לא ולא. וזאת לא מפני שלא אכפת להם שמחללים שבת. אלא שהם מבינים היטב שאין קיום למדינה מודרנית ללא עבודה בשבת של ארגונים ומפעלים רבים. כך למשל, לא נפסיק את עבודת הנמלים בשבת מפני שלא נוותר על שביעית מהיבוא והיצוא שלנו, לא נפסיק את פעולת נתב"ג מפני שלא נוותר על התיירים שמגיעים, ותנסו רק לומר ליצחק תשובה ולנובל-אנרג'י שאסדות הגז לא ישאבו גז – שאחרי זה ישמש את אזרחי ישראל – בשבת.

המציאות במדינת ישראל תמיד כללה חילול שבת, ושגשוגה של המדינה תמיד חייב זאת. וכאן אנחנו מגיעים לסוד שהחילונים לא יודעים: נכון להיום אין ליהדות האורתודוקסית כל תוכנית ריאלית לקיומה של מדינה מודרנית בהתאם להלכה. בפרט בעניין השבת, אין שום פתרון הלכתי לעבודתם של מפעלים חיוניים שאינם פיקוח נפש אבל דרושים לקיומה של כלכלה מודרנית. ולא, שימוש בלא-יהודים כ"גוי של שבת" לא ממש נחשב, אלא אם אנחנו מתכוונים לחזור לשטעטל. אם מדינת הלאום של העם היהודי תלויה בלא-יהודים כדי שידליקו לה את האור בשבת אפשר לכבות את האור ולסגור את הבסטה.

מכאן עולה ששומרי המצוות בעצם תלויים בחילונים כדי שמדינת ישראל לא תדרדר למציאות כלכלית של עולם שלישי. למעשה האינטרס של האורתודוקסיה חייב להיות שתמיד יישארו מספיק יהודים שיחללו שבת ויתפעלו את המדינה. כל מנהיג אורתודוקסי בר דעת יודע זאת, ולכן אין כל דרישה אמיתית שהמדינה תכפה על כל המפעלים המנויים לעיל לחדול מלפעול בשבת. המעמד הבינוני לא רק מממן את עולם הישיבות החרדיות ולא רק שומר עליהן במילואים, הוא גם יודע איך לחלל שבת כך שיגיעו אליהן מספיק חשמל ומים.

מה שנחשף לעינינו בסוגיית הרכבת, אפוא, אינו באמת מאבק של קידוש השם למען טהרת השבת, אלא ניצול כוחם הבלתי-פרופורציונלי של החרדים באופן שגם הם עצמם לא מעונינים בו. איש מחברי הכנסת החרדים לא רצה לעשות עניין מעבודת הרכבת בשבת, אלא שעיתונאים חרדים שונים העלו את העניין בפגישתם עם נתניהו, וחברי הכנסת לא היו יכולים אלא ליישר קו. מפני שלנתניהו חשובה שרידותו כמעט יותר מכל דבר אחר, הוא מוכן להיכנע להם. חברי הכנסת החרדים יודעים את זה, ויודעים גם שהעיתונאים החרדים יודעים את זה. אין להם ברירה אלא לדרוש את מה שברור שיקבלו, והתוצאה היא בלגן כללי וגידול באיבה כלפיהם בקרב הציבור החילוני.

גם בסוגיית מתווה הכותל נציגי החרדים כבר הסכימו על הכל עד שהתקשורת החרדית פוצצה את העניין ובעצם חייבה אותם, בניגוד לרצונם, להקים זעקה. כי אם יש להם כוח, הם מחוייבים לכאורה להשתמש בו כדי לכפות את "דעת התורה" – גם כשזה בניגוד לאינטרסים שלהם. כאן גם מתחבר סיפור השבת לעקרון כללי גדול ומטריד הרבה יותר: באופן עמוק החברה החרדית לא יודעת מה לעשות עם כוח ועם אחריות. חברה שנוצרה בגולה, בתנאים של כפיפות גב ותלישות, פיתחה הלכה שמתאימה לתנאים אלה. כעת היא מוצאת עצמה במציאות שונה לגמרי, ובלי להתאים את עצמה לא יכולה שלא לעשות נזק.

Capture

פורסם היום במדור הדעות של ידיעות אחרונות

 

 

חרדים במשבר זהות

פעם זה האינטרנט, פעם הסמארטפון, פעם זה נשים באותו צד של הרחוב, פעם הלימודים לתואר ופעם צץ שוב עניין הגיוס לצה"ל. חוברת חדשה שמופצת בציבור החרדי מדמה את נציגי צה"ל הנפגשים עם המועמדים החרדים לגיוס לסלקטורים נאצים שבשערי מחנה המוות אושוויץ. אחרי הזעזוע המובן מדברי בלע שכאלה, יש לדעתי לראות אותם בהקשרם. כפי שאפשר להבין מהרשימה שמניתי לעיל, החברה החרדית מוצאת בכל עת לפחות אויב אחד, מר ממוות, לשנוא, להתנגד לו, ולבנות מולו את זהותה המתבדלת.

ממעקב פשוט אחרי אותם significant others שזרמים חרדים שונים בוחרים להתקיף קל לראות שמדובר בלא יותר מאשר המאפיינים הבסיסיים של החברה המודרנית. טכנולוגיה, שוויון לנשים, אקדמיה, מאפייני מדינת הלאום. מאותו מעקב אפשר גם להבין שהשפה הקשה שבה הם משתמשים היא מוטיב קבוע, ומהווה יותר מכל דבר אחר קריאה לעזרה, הנובעת מפאניקה. כי יש לומר בברור: קרב הבלימה הזה, בו מנסים זרמים חרדיים שונים להתנתק מהעולם המודרני, נחל תבוסה מוחלטת. הזהות המתבדלת קרסה זה מכבר.

סיפור התגוונותה והתמתנותה של החברה החרדית כבר סופר, אבל אולי לא עמדנו עד כה על סיבות העומק לתופעה. רק השבוע פורסם דו"ח של עמותת חדו"ש שמצא כי שיעור הגברים החרדים הלומדים בישיבות ירד בחמש השנים האחרונות מ-61% ל-50%. אותם חרדים שלא מצטרפים לחברת הלומדים עובדים מן הסתם בשוק החופשי, ומסמנים את פתיחותה המתגברת והולכת של החברה החרדית לישראליות. החברה החרדית משתנה מול עינינו, וזעקות השבר המגייסות את השואה אינן אלא הקינות שמזמרים שומרי הסף הכושלים של החרדים.

מה גורם לתופעה? כמובן, עצם הגדילה של החברה החרדית מחייבת גיוון הולך וגובר. כמו כל תנועה דתית חדשה, כאשר מדובר במספרים קטנים אפשר עדיין לשמור על משמעת ברזל ועל קוד התנהגות אחיד. ברגע שעוברים מספר מסויים אין ברירה אלא לקבל שונות, הן משום שיותר אנשים פירושו מניה וביה יותר גיוון, והן משום שאת אותם מנגנונים ממשטרים אי אפשר להפעיל על אוכלוסייה גדולה.

אולם זה רק חצי מהסיפור. החצי השני קשור להפיכתה של החברה החרדית ליותר ויותר לאומית, ובד בבד יותר ויותר ימנית. ואכן, סקר שערך חיים דנינו עבור התכנית 'שלוחי ציבור' לסטודנטים חרדים באוניברסיטה העברית מצא שככל שחרדים מעורבים יותר בציבור הישראלי הכללי, כך הם גם יותר מזדהים עם "הישראליות". עוד מצא דנינו ש-43% מבין החרדים מזדהים כימנים, 27% מגדירים את עצמם כמרכז, 14% כשמאל ו-14% מגדירים עצמם כנטולי אוריינטציה פוליטית.

ניתן להניח שיש קשר של סיבתיות ברורה בין מעורבות חרדית בציבור הכללי לבין אימוץ זהות ישראלית ועמדות ימניות (רוב הציבור הישראלי מזדהה כימני), אולם זו תהיה הנחה שגויה לדעתי. נדמה לי שקורה בדיוק ההפך: החברה החרדית מזדהה יותר ויותר עם המדינה, עם הלאומיות הישראלית. כך נשברת הזהות המתבדלת, נוצרת זהות מגוונת יותר, ודבר זה הוא המאפשר ליותר ויותר חרדים לצאת את גבולות הציבור שלהם ולהתערבב בישראליות.

נקודת השבירה של החרדיות אינה עצם היציאה לעבודה בהיי-טק, אלא שינויה של הזהות החרדית. הרגע שהחרדי אינו מזדהה רק עם מעגלי החרדים הוא הרגע בו הוא הופך מחרדי לישראלי-שהוא-חרדי. הרגע הזה הוא הרגע שממנו הוא כבר יכול להרשות לעצמו לוותר על מאפיינים חרדיים, ולאמץ עוד ועוד מאפיינים ישראליים כלליים. החרדים הופכים לאומיים יותר, ולכן חרדים פחות. בעצם, הלאומיות הישראלית כאן משמשת כמנגנון של חילון. זה לא חדש – כך תפסה התנועה הציונית את הלאומיות מלכתחילה.

:

פורסם הבוקר במדובר הדעות של ידיעות אחרונות. המאמר מעלה נקודה שתפותח בהרחבה במאמר ארוך יותר שיפורסם בגיליון 'דעות' הבא.

הבחירה המצפונית באתנוצנטריזם

קביעתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו כי לנצח נחיה על חרבנו תיזכר כנקודה חשובה בהתעצמותה של הלאומיוּת האתנית היהודית בישראל. זה כשני עשורים עולה וגובר גל של אתנוצנטריזם יהודי, התופס, כנרטיב קולקטיבי, את מקומו של סיפֵּר־-העל שהעניקה הציונות המדינית החילונית לאזרחי מדינת ישראל היהודים בעשורים הראשונים לקיום המדינה.

הציונות המדינית הקלאסית, כאתוס מכונן ומארגן, ביקשה להחליף את "היהודי הגלותי" ב"יהודי חדש": ציוני, לאומי, חילוני, סוציאליסטי ודמוקרטי. בעקבות תהליכים חברתיים וכלכליים שונים, החלה הציונות, בשנות ה-70, לאבד מכוחה וחדלה למעשה להתקיים ככוח אידיאולוגי מרכזי. במקומה עלו כוחות חברתיים שונים ומגוונים, וביניהם תופס האתנוצנטריזם היהודי — דהיינו, תפישת הישראליות כעמיות יהודית המעוגנת בנרטיב מיתי־מסורתי, והפגנת "יהדות" זו באמצעות פטריוטיזם לאומני נלהב — מקום בולט.

כוחו של האתנוצנטריזם אינו רק בפשטותו. כמובן, כדי להשתייך לאתנוס היהודי אין צורך ביותר מאשר לצאת מהרחם הנכון. אין צורך לא בלימוד, לא באימוץ עקרונות אתיים ולא בקיום מצוות. ואולם, הקלות הזאת אין בה די כדי להקנות לתבנית הזהות האתנית את התנופה שיש לה. זו נובעת מהעובדה, שהמעבר לאתנוצנטריזם יהודי מאפשר לפרט להתמודד טוב יותר, קיומית ומצפונית, עם התנאים הנוכחיים במדינת ישראל.

לציונות המדינית היה ממד אתני, כמובן, אבל היה בה גם חזון מובהק שביסודו השאיפה להקים חברת מופת, שתעמוד בסטנדרטים בסיסיים של ליברליזם ודמוקרטיה, שוויון וחירות. גם כשהתקשתה לעמוד בהם נותרה היומרה על כנה, ויומרה היא דבר חשוב, משום שהיא ניצבת כמגדלור המחייב את המחזיקים בה ליישר את מעשיהם לפיה, וזאת כדי למנוע מצב של ניכור עצמי, חוסר יושרה וצביעות.

לחלופין, יכולים המחזיקים ביומרה לוותר עליה באמצעות אימוצו של אתוס אחר, למשל, הלאומיות האתנית היהודית. בעוד שעל פי הציונות המדינית, כפי שהתגבשה על ידי מקימי המדינה, הישות הפוליטית הישראלית תורכב באופן אידיאלי מאזרחים שווי זכויות, על פי הלאומיות האתנית, יחידת הבניין הבסיסית של המדינה היא לא האזרח, אלא היהודי.

הלאומיות האתנית לא נשענת על אתוס אזרחי־רפובליקאי, אלא על מקורות מיתיים וראשוניים־לכאורה של זהות אתנית. הישראלי אינו סובייקט משפטי שמקבל את זכויותיו מכוח המשטר הדמוקרטי, המעוגן במסגרת הערכית של הליברליזם וההומניזם האוניוורסלי. למעשה, דיבורים שכאלה על זכויות ודין בינלאומי נתפשים כמוסכמה טכנית, הסדר ביורוקרטי זר, שטחי וארעי שמחוויר אל מול ההשתייכות לאורגניזם הלאומי.

כפי שראש ממשלת ישראל איננו עוד בא כוחם של אזרחי המדינה, אלא נציגו של עם ישראל לדורותיו, הישראלי הוא כעת קודם כל יהודי, ורק לאחר מכן אזרח. למעשה, הוא אינו אלא חוליה נוספת בשרשרת המיתולוגית של "עם ישראל לדורותיו", ועל בסיס זה נקבעים מעמדו וזכויותיו. מתוך כך מובן, שאזרח ישראלי שאינו יהודי אינו שווה זכויות.

במצב הנוכחי, שבו ראש הממשלה מבטיח לאזרחי ישראל עתיד של סכסוך נצחי, של דיכוי תמידי של מיליוני פלסטינים, לנסיגה אל האתנוצנטריזם הלאומי כסיפר־על יש יתרון ברור: היא שמה קץ ליומרה לכינון חברה צודקת, דמוקרטית ושוויונית, ונותנת לגיטימציה (מיתית ומוסרית) לחיים על החרב ולאפליה.

רק אתוס שבבסיסו הסיפור של עם ישראל הנרדף והנשחט, שחוזר בחסדי שמים לארצו ומצוּוה על ידי האל ועל ידי מצפונו הלאומי לכבוש את "נחלת אבותיו" ולהחזיק בה בכל מחיר, רק תפישה שבה הסכסוך הנצחי בינינו לבין הפלסטינים הוא גם גורל וגם יעוד — יכולה לאפשר לחיים פה היום להצדיק לפני עצמם את התנהלותם ואת התנהלות המדינה, להעניק למעשיהם ולמעשי המדינה משמעות ולגיטימציה.

קריסתה של הישראליות אל יסודותיה הקמאיים, וראיית הסכסוך עם הפלסטינים דרך משקפיים מיתיים, אינן על כן דרכם של הגזענים והבורים. חשוב להבין, שבמצב הנוכחי הראייה הזאת תהפוך להיות בחירתם של אנשים חכמים ובעלי מצפון. באמצעותה יוכלו להצדיק את חייהם במצב של מלחמה תמידית ומעשי עוול ללא תאריך תפוגה.

פורסם במדור הדעות של 'הארץ'.

החובה היהודית לקלוט פליטים

קשה שלא היה לחוש צביטה בלב עם היוודע נכונותן של גרמניה ואוסטריה לקלוט רבבות פליטים סורים, מעבר לרבבות שכבר קלטו. בעוד שאצלנו מבהיר ראש הממשלה שאין "עומק דמוגרפי" שמאפשר אפילו צעד הומניטרי סמלי, נראה שאחרים למדו היטב את הלקח ממלחמת העולם השנייה – דווקא אלה שאז דאגו כל כך לדמוגרפיה. חזקה על נתניהו שיעדיף תמיד לא לעשות מאשר לעשות, וסירובו לקלוט פליטי חרב אינו מפתיע. מה שמוזר הוא שתיקתם של הרבנים ומנהיגי הציבור הדתי, הן סרוגי הכיפה והן החרדים (לבד מיוצא דופן בולט).

מוזר, מפני שהמסורת היהודית מדברת באופן ברור על הענקת מחסה וסעד לפליטים. הכוונה אינה רק להבהרות החוזרות ונשנות, כמו נקישות נחושות על דלת אטומה, ש"גרים הייתם בארץ מצריים" ועל כן מוטלת על עם ישראל חובה נצחית לדאוג לגרים. כאן מדובר גם במצוות מפורשות.

בתורה עצמה כתוב: "לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו. עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בַּטּוֹב לוֹ" (דברים, כג, טז-יז). כלומר עבד שברח מאדוניו ומצא מקלט בקהילתך, לא רק שאסור לך להסגירו לאדוניו, אלא עליך לתת לו לשבת "עמך", "בקרבך", "במקום אשר יבחר", "בטוב לו". קל לראות כיצד התורה מדגישה חזור והדגש את חירותו של העבד להתיישב היכן שהוא רוצה, ופרשני המקרא קושרים את הפסוקים לאלה שקדמו להם, העוסקים במלחמה, ומסיקים שמצווה לקבל גם פליטי חרב.

וכך כותב הרמב"ם:

יש במצוות אלה תועלת גדולה, והיא שנסגל לעצמנו מידה נעלה זאת, כלומר שנעניק חסות למי שמבקש לחסות בנו, נגן עליו ולא נמסור אותו למי שברח מלפניו […] דין זה נקבע באשר לַפָּחוּת שבבני-אדם, הנמוך ביותר בדרגה, והוא העבד. על אחת כמה וכמה אם אדם מכובד מבקש את חסותך, מה רב מה שמוטל עליך לעשׂות למענו!" (מו"נ, ג, לט)

הרמב"ם מבין את הציווי על העבדים כמינימום, ובוודאי שחובה עלינו לעזור לאנשים שאינם עבדים, אשר בורחים ממקום סכנה.

וזה לא הכל. הנביא ישעיהו מפציר במואבים לאמץ מידה טובה זו של קליטת פליטים: "יָגוּרוּ בָךְ נִדָּחַי מוֹאָב, הֱוִי סֵתֶר לָמוֹ מִפְּנֵי שׁוֹדֵד" (טז, ד). הרש"ר הירש מסביר:

כאשר הגיעה עת חורבנה של מואב, מתאר ישעיהו את סיבת השואה. כל העמים השוכנים בגבול מואב היו זועקים על מעשי המואבים […] יש רק דרך אחת להעביר את רוע הגזרה: על מואב לשוב אל מידת החסד, וכאשר עדיין הוא עומד בפסגת אושרו ואורו זורח כצהרים, ינהג במידת החסד כלפי פליטים אומללים.

מסתבר שעל פי הנביא ממלכתם של המואבים חרבה מפני שלא גילו מידת חסד וקלטו פליטים.

היכן אפוא כל החרדים לצביונה היהודי של המדינה? מדוע אינם נזעקים כאשר ישראל חותרת תחת המסורת היהודית בצורה כזאת? איפה מתחבאים שלומי אמוני המדברים גבוהה גבוהה על "מוסר יהודי" ומבקשים לחזק את "הזהות היהודית"? כיצד לא נשמע קולם ברמה, בוכים על בניה של רחל אמנו שמתכחשים למורשת אבות ואמהות?

אל דאגה, אני לא תמים. ברור לי שכמו כולנו, גם המחזיקים עצמם נאמנים למסורת בוחרים לאילו חלקים ממנה להיות מחוייבים, ולאילו לא. זה בסדר גמור, כך כולנו עושים. אולם חשוב לעמוד על שתי נקודות:

הראשונה היא שראוי שגם הם יבינו שלמחויבותם למסורת יש גבולות ברורים. במילים אחרות, הם בוחרים איך הם יבטאו את יהדותם. הכרה זו חשובה לא רק משום היושרה שהיא מוסיפה לעולם, אלא משום שהיא מבהירה שמי שתולה בהלכה את התנגדותו להענקת זכויות שוות לערבים, הומואים או נשים משתמש בהלכה, לא מציית לה. זה לא היא, זה הוא. הוא גזען או סקסיסט, ומאחר שהוא כזה הוא בוחר בהלכות שמתאימות לדעותיו. בנצי גופשטיין מייחס לרמב"ם את עמדתו שיש לשרוף כנסיות בישראל, אבל כמובן שלא נשמע ממנו את ציוויו של הרמב"ם לקלוט פליטים.

הנקודה השניה קשורה גם היא למחוייבות. מחוייבות לא להלכה, אלא באופן כללי להכרעות מוסריות. כי מה שמעניין עם אלה הוא שהן דורשות מאיתנו להתאמץ. ככה זה: מוסר קשור ליחסינו אל הזולת, והזולת בדרך כלל מאתגר אותנו, לא מעניק לנו עיסוי ארומטי חינם. כדאי לשים לב אילו בחירות הלכתיות מאתגרות אותנו, מוציאות אותנו מאזור הנוחות שלנו ודורשות מאיתנו מאמץ, ואילו בחירות הלכתיות מחמיאות לנו, מחניפות לתפיסת העולם שלנו ומעניקות לנו את אותו עיסוי מפנק.

קל מאוד לספר לעצמנו שאנחנו עם סגולה ולכן מותר לנו להפלות לרעה אחרים. חסרים לנו קולות שקוראים ליהודים לקחת אחריות, לתת מעצמם, לעשות את מה שקשה ולא את מה שנוח.

ילדים ספרדים שהפכו לפליטים בזמן מלחמת האזרחים בספרד - The photograph shows children preparing for evacuation from Spain, during the Spanish Civil War, some giving the Republican salute. It is donated to Wikipedia Commons by the estate of Olga Brocca Smith, and is dedicated to all innocent victims of war.

פורסם היום במדור הדעות של 'הארץ'

האסון שהיהדות לא תשרוד

חודש עבר מאז הבחירות, ונראה שאפשר להכריז על ז'אנר חדש בקרב הכותבים על ישראל בעיתוני העולם: הקינה. קשה למצוא כלי תקשורת, לפחות לא בקרב הדמוקרטיות המערביות, שלא ייתן במה לכותב שיסביר, מי ברגשנות ומי בדידקטיות קרה, שעם גניזתו של חזון שתי המדינות ישראל לא תוכל להמשיך להיות גם יהודית וגם דמוקרטית.

כך ג'ונתן פרידלנד עורך הגארדיאן, דיויד בלייר בטלגרף, בטינה מרקס בדויטשה ולה, מיכאל כהן בבוסטון גלוב, דאנה מיליבנק בוושינגטון פוסט וכמובן תומס פרידמן מהניו יורק טיימס, כולם מסבירים בשפה פשוטה למדי מדוע המציאות הדמוגרפית בין הירדן לים תאפשר בעתיד שתי ברירות, ושתי ברירות בלבד: או רודנות יהודית, או דמוקרטיה דו-לאומית. גם המילה "אפרטהייד" נכנסת יותר ויותר לשימוש בקשר לישראל, ומוקדם יותר השבוע פרסם המגזין Vox מאמר ארוך שכותרתו סיכמה את העניין בשפה ברורה: "הדמוקרטיה במדינה היהודית אבודה".

הבה נניח לשאלת סבירות התממשותם של תרחישי הבלהות הללו ונתרכז לא בעתיד אלא בהווה. התפיסה שקונה אחיזה בימים אלה ממש, המציבה זו מול זו את יהדותה של ישראל ואת הדמוקרטיה שלה, היא סיבה אמיתית לדאגה. המצב הנוכחי בו קולות חשובים מספידים את הדמוקרטיה הישראלית ורואים ביהדות מאפיין אתני דועך במקרה הטוב ורישיון לאפרטהייד במקרה הרע, הוא שמסמן את השבר שכבר פקד אותנו, את משבר עיוותה המכוער של התרבות היהודית בראשית המאה העשרים ואחת.

כאשר ידידותינו הטובות ביותר, אותן מדינות שאנחנו אוהבים כל כך להתגאות ב"ערכים משותפים" שאנו חולקים איתן, הולכות ותופסות את יהדותה של ישראל כאנטיתזה לדמוקרטיה שלה, כסכנה לצביונה הליברלי ולשוויון הזכויות שהיא התחייבה אליו בהכרזת העצמאות שלה, נראה שאנחנו קרובים מאי פעם להצבתה של המסורת היהודית בעמדה המגונה בה כבר התמקם הקומוניזם ושבזמן הזה נכנס אליה האסלאם הסלפי. אנחנו עדים לגרירתה של היהדות במסלול של זפת ונוצות שידבקו אליה יותר מכל הכפשה אנטישמית בעבר – פשוט כיוון שהפעם לא יהיה מדובר בעלילת דם. כשקרע חיים הרצוג בנובמבר 1975 את נייר החלטת האו"ם 3379 הוא ביקש למחות על הקביעה שהציונות היא גזענות. ארבעים שנה מאוחר יותר, ואחרי מערכת בחירות שבה הובס בנו, בעולם המערבי הולכת ומגבשת העמדה שהיהדות היא רודנות.

ואולי הטרגי מכל הוא שלא רק ברחבי העולם, אלא בישראל עצמה מתחדדת ההבחנה בין אופיה היהודי של המדינה לדמוקרטיה שלה. נתונים שמספק המכון הישראלי לדמוקרטיה מגלים שבחמש השנים האחרונות חל פיחות עקבי בשיעור האזרחים היהודיים שהשילוב בין דמוקרטיה ליהדות חשוב להם. אם ב-2010 השיבו 48.1% ששני המרכיבים חשובים להם באותה מידה, הרי שב-2012 שיעורם של אלה ירד ל-41.9%, וב-2014 הוא כבר הגיע ל-24.5%. מנגד שיעורם של הישראלים שהמימד היהודי חשוב להם מכל עלה והפך לגדול ביותר, עם 38.9%, כאשר מנגד ניצבים 33.5% מאזרחי ישראל היהודים שמבכרים את הדמוקרטיה.

מתוך דו"ח המכון הישראלי לדמוקרטיה. לחצו על התמונה כדי לעבור אל עותק פידיאף שלו

הסיפור כאן אינו רק שעבור רבים כל כך חשובה היהדות יותר מהדמוקרטיה, מציאות מטרידה בפני עצמה. ברם מטריד לא פחות שעבור רוב אזרחי ישראל השילוב ביניהן הולך והופך לבלתי אפשרי. הטרגדיה נעוצה אפוא בכך שכמו ברחבי העולם המערבי, גם בישראל יותר ויותר אנשים רואים ב"יהדות" וב"דמוקרטיה" מהויות סותרות. המפלה כאן היא קודם כל תרבותית: הכישלון של החברה הישראלית ליצור יהדות שהיא באופן מהותי דמוקרטית, שמובן מאליו שהיא לא סותרת – אלא אדרבה, מבצרת – את הדמוקרטיה. במקום זאת מתעצבת היהדות כזהות אתנית אלימה, כדת ספרטנית של עם-אדונים, כישות אטביסטית ולאומנית שבמקום לנהל דיאלוג עם המודרנה בוחרת להשיל מעצמה מאפיינים ליברליים שכבר הפנימה, ואף כאלה שמאז ומעולם נשאה בתוכה.

והמפלה התרבותית הזאת תהיה לאסון היסטורי אם חלילה ישראל באמת תהפוך בעתיד ל"יהודית" בלבד. במקרה כזה תסבול הדמוקרטיה כמובן, והאוכלוסייה בין הירדן לים תסבול איתה. תהיה תקופה איומה, אבל כמו כל רודנות בעבר, גם הרודנות הזאת תיפול. כשזה יקרה תיחשף הטרגדיה האמיתית: יתברר שהיהדות הפכה עבור העולם כולו, ותמשיך להיות לאורך ההיסטוריה, שם נרדף לאפרטהייד ולכיבוש, לאלימות ולדיכוי, לעריצות ולשיעבוד. היהדות שרדה אסונות רבים. את האסון הזה היא לא תשרוד.

:

פורסם היום במדור הדעות של הארץ