ב"מוסף הארץ" בסוף השבוע הזה פורסמה כתבה די מרגשת של נועה לימונה תחת הכותרת המשומשת משהו "הודו למורה כי טוב". הכתבה מספרת על "שפת הקשב", שיטה להנחלת ופיתוח תשומת לב (או בבודהיסטית מתמערבת, mindfulness) אצל ילדים, בתוך מסגרת בית הספר. הנה תיאור קצר מתוך הכתבה יחד עם השורה התחתונה שגומרת את ההלל:

המדריכה מקבלת אותם בכניסה לכיתת המדיטציה, והם מסירים נעליים, מסתדרים בטור, ונכנסים אחד-אחד. כל תלמיד, בתורו, זוכה לתשומת לב, מגע וברכת בוקר טוב מהמדריכה. על הרצפה מסודרים מזרנים. הילדים בוחרים מהם, וגם המחנכת נשכבת לצדם על מזרן משלה, עוצמת עיניים. השיעור מתחיל בהקשת גונג ותרגילי נשימה. בהמשך, באמצעות שימוש בכלים המבוססים על דמיון מודרך, יוגה ומדיטציה, יתרגלו כיצד לשמור על קשב בכל רגע ורגע, ולהתבונן באופן לא שיפוטי בתהליכי הגוף. באורח פלא, אין כמעט אלימות, האווירה בין המורים והתלמידים נעימה וההישגים הלימודיים גבוהים.

"שפת הקשב" היא בעצם עיבוד של מדיטציה בודהיסטית מסוג ויפאסנה לתרגול על ידי ילדים. מובן שאין לצפות מילד, כנהוג בזמננו, לשבת ברגליים משוכלות במשך 45 דקות ולהתבונן בנשימה, בטח לא לעשות את זה לאורך קורס של שבוע או עשרה ימים, ולכן לוז מדיטציית הויפאסנה – תשומת הלב להווה, בחינת העולם הפנימי, הקניית האפשרות להתבונן בתוכן של הנפש מבלי להזדהות איתו מיד – מועבר לילדים בצורות אחרות.

את השיטה פיתחו שניים: שימי לוי, מורה ותיקה לויפאסנה (אותה אני שמח להכיר אישית מזה שנים מפעילותי בעמותת תובנה) וד"ר נמרוד שיינמן, נטורופת ומייסד "המרכז הישראלי לרפואת גוף-נפש", והיא כבר נוסתה בכמה בתי ספר (ויש לה מקבילות בעולם). לא אאריך בפרטים (אנא קראו את הכתבה), ואביא רק ארבע פסקאות מרכזיות שאני רוצה לומר עליהן משהו קטן:

לפי מחקרים שנעשו בעולם לאחרונה, תלמידים המתרגלים קשיבות מדווחים שהם שמחים יותר להגיע לבית הספר, שהם יותר שבעי רצון מהמורים ומבית הספר, ושהם מרגישים פחות לחוצים משיעורי הבית, מהמבחנים ומהציונים. הניסיון המצטבר בעבודה עם ילדים מעיד על שיפור ביכולות הריכוז, המודעות העצמית, הוויסות הרגשי, האינטליגנציה הרגשית ויכולות ההתמודדות עם קשיים ולחצים.

בהתאם לתיאוריות הבודהיסטיות שעומדות בבסיס תרגולי הקשיבות, דווקא ההתמקדות של כל מטופל בנפשו גורם לילד לפתח חמלה. מחקר של ריצ'רד דיווידסון מ-2007 מצא שאנשים שתירגלו מדיטציה יום-יום במשך מספר חודשים נעשו רגישים יותר לקולות אנושיים ובמיוחד לקולות מצוקה, וכן, שבזמן מדיטציה נוצרת פעילות מוחית מוגברת באזורים במוח הקשורים לתחושת אמפתיה. "הפניית הקשב פנימה נשמעת על פניו אגואיסטית", אומר ד"ר שיינמן, "אבל בתל חי התיאוריות הבודהיסטיות התאמתו: ככל שהילדים הפנו יותר קשיבות פנימה, כך התפתחה יותר אכפתיות, פתיחות וחמלה כלפי אחרים. זה בא כסוג של תופעת לוואי חיובית – לא אמרנו להם להתנהג יפה, הם למדו את זה לבד".

העניין המדעי בנושא הקשיבות גדל בשנים האחרונות במהירות. כמות הפרסומים על ההשפעות המוחיות והפסיכולוגיות של תרגול קשיבות גדלה פי 100 בעשור האחרון, וכמות המחקרים הממומנים על ידי ארגון הבריאות העולמי קפצה מ-0 ל-100. מה שהניע את הפרץ המחקרי הזה היה הצטברות הולכת וגדלה של עדויות שהגיעו גם מאוכלוסיות של מבוגרים בריאים שסובלים ממתח, וגם מאוכלוסיות של חולי סרטן, פיברומיאלגיה, פסוריאזיס, ואנשים הסובלים מכאב כרוני, הפרעות חרדה ודיכאון, ועוד – כולם הפיקו תועלת משמעותית מתרגולי הקשיבות. הממצאים המוחיים מראים שתרגול קשיבות משנה נפחים של חומר אפור (כמות הנוירונים), משפיע על החומר הלבן (חיבורים בין אזורים במוח), על רמות פעילות (עוצמת הנוירונים), ועל פעולת הרשתות המוחיות (כמה אזורים שונים במוח מצליחים לעבוד יחד בעבודת צוות). ד"ר ריצ'רד דיווידסון מספר על מחקרים שערך שהראו כבר אחרי שבועיים של תרגול קשיבות במשך שעתיים ביום, ראיות חזקות לשינויים פונקציונליים במוח. אחד ממחקריו הראה שכבר אחרי שמונה שבועות נוצרים שינויים במבנה המוח עצמו. "יש לנו סיבות טובות להאמין שאצל ילדים השינויים הללו חזקים וברורים יותר", אומר דיווידסון, "כי המוח הרבה יותר פלסטי בגילם".

לדבריה של ד"ר נאוה לויט בן-נון, השינוי החיובי ביחס המדעי לנושא אינו מפתיע. "למרות הסטיגמה, לא מדובר פה רק בעניין רוחני, או מטאפיזי, אלא בפיתוח מיומנות שקשורה בקשב ובמודעות, תחום שנחקר במדעי המוח כבר שנים. זה עניין של שנים בודדות עד שהסטיגמות יפלו וכל מי שדואג לגופו ולמוחו יכניס לסדר היום שלו, בנוסף לפעילות הספורטיבית, גם פעילות של אימון מנטלי מסוג הקשיבות".

נתחיל מהסוף: "לא מדובר פה רק בעניין רוחני, או מטאפיזי, אלא בפיתוח מיומנות שקשורה בקשב ובמודעות" – מהמשפט הזה ניתן ללמוד למה עושים מדיטציה בודהיסטית ולא מתפללים שמונה-עשרה. מעניין אמנם שד"ר בן נון לא מכחישה שמדובר גם בעניין רוחני – תכופות נוכל להיתקל במתרגלי מדיטציה שיתעקשו שמדובר רק בטכניקה מנטלית-פסיכולוגית – אם כי היא ודאי לא מתכוונת שהתלמידים נחשפים או מכוונים לאיזה עולם עליון שבו שוהים הבודהות המוארים, או שהם משתדלים לפתח כוחות פרה-פסיכולוגיים על-טבעיים. הכוונה היא שיש כאן פיתוח של הפוטנציאל הרוחני של הילדים, כלומר העמקה של חייהם הפנימיים, טיפוח רגישותם ואפשרותם ללמוד איך לתקן את נפשם.

אבל אכן, הויפאסנה היא גם טכניקה שמפתחת מיומנות. האדם לומד איך להיות מודע, איך להישאר בהווה, איך להקשיב, איך לשים לב. ולמידת המיומנויות הלכאורה כל כך פשוטות האלה אכן יקרה מפז. היא מגלה לנו את החיים, פשוטו כמשמעו, והחיים הגלויים והמתגלים הם הכל.

מנגד, תפילה היא תפילה. אפשר להתפלל בהתלהבות ובכוונה, אבל קשה מאוד לעשות מתפילה טכניקה. יש שיאמרו שגם לו היה אפשר היה הדבר חילול הקודש. היתרון של המדיטציה הבודהיסטית כאן הוא שהיא מראשיתה היתה ממוקדת אדם ומכוונת למען למידתו את עצמו. מראשיתה היא היתה טכניקה. מכל מני סיבות (תהליך החילון, האתוס המדעי, המצב הפוסטמודרני, ההתמקדות בפסיכולוגי, ההתמקדות בתרפויטי) היא בדיוק הדבר שמתאים למערביים רבים לאמץ בזמן הזה.

נעבור לעניין המחקרים: אכן המחקרים על כל מה שקשור לתודעה האנושית בפריחה חסרת תקדים מאז שנות התשעים. בעוד שלפניהן מדענים נמנעו לעסוק בנושא, שנחשב בלתי ניתן לפענוח, כיום מתבצעים מחקרים רבים ויש מדענים שכבר מכריזים שבקרוב נדע סוף סוף איך גוש לח של תאים אפורים מנפיק חוויה אור-קולית ססגונית – שלא לדבר על תחושת עצמיות.

גם המחקרים על השפעתה של המדיטציה באופן ספציפי הולכים ומתרבים, ואיתם הולכים ומתבהרים היתרונות הגדולים הטמונים בתרגולה. הלוואי שאכן "זה עניין של שנים בודדות עד שהסטיגמות יפלו וכל מי שדואג לגופו ולמוחו יכניס לסדר היום שלו, בנוסף לפעילות הספורטיבית, גם פעילות של אימון מנטלי מסוג הקשיבות". הלוואי, מפני שזה כל כך נחוץ, בעיקר בזמן הזה שבו גירויים יותר ויותר אלימים מנסים לשבות את התודעה שלנו, את תשומת הלב שלנו, מהאינטרנט דרך הסלולרים ועד לסמים סינטטיים מתוחכמים יותר ויותר. הילדים שלנו בהחלט צריכים ללמוד, מגיל צעיר, איך להיות מודעים לעצמם, איך להבחין במה שמתרחש בנפשם, איך להרגיש מה טוב ומה רע להם, איך למצות את הפוטנציאל האדיר של התודעה האנושית.

ועכשיו לעניין המעניין ביותר, המסתורי ביותר, זה שמתואר בפסקה השנייה לעיל.

בהתאם לתיאוריות הבודהיסטיות […] דווקא ההתמקדות של כל מטופל בנפשו גורם לילד לפתח חמלה. […] אנשים שתירגלו מדיטציה יום-יום במשך מספר חודשים נעשו רגישים יותר לקולות אנושיים ובמיוחד לקולות מצוקה […] בזמן מדיטציה נוצרת פעילות מוחית מוגברת באזורים במוח הקשורים לתחושת אמפתיה. […] "ככל שהילדים הפנו יותר קשיבות פנימה, כך התפתחה יותר אכפתיות, פתיחות וחמלה כלפי אחרים."

הכוונה ב"תיאוריות הבודהיסטיות" היא אולי לארבעת ה- Brahma-Vihara, כלומר למקומות, או לתכונות, בהם כל אדם שהופך לבודהה שורה. אלו הם/ן איזון פנימי, חמלה, אהבה חברית ושמחה אמפתית. לבד מאיזון פנימי (שמתורגם לעיתים "שוויון נפש" – ותודה לקרן ארבל על העזרה בתרגום המונחים) שלושת ההוויות האחרות של האדם המואר מופנות בפירוש החוצה: חמלה כמובן, אהבה חברית, ושמחה אמפתית, שהיא שמחה בשמחתו של הזולת. כך שעל פי המקורות הבודהיסטים הדהרמה (שכוללת אמנם לא רק ממדיטציה, אלא דרך אתית מגוונת ומלאה, הכוללת גם מוסר וחיי קהילה) מובילה לפיתוח המודעות, המובילה ללימוד עצמי, המובילה להפטרות מ"שלושת הרעלים" (השתוקקות, סלידה ובלבול), המובילה להשתלמות בדמות פיתוח איזון, חמלה, שמחה ואמפתיה.

וכאן המיסתורין הגדול בעיני: שכן למה שההבנה הבודהיסטית הקלאסית שעולם התופעות כולו הוא (1)חולף ומשתנה, (2)חסר מהות עצמית ו(3)שאי אפשר לשאוב ממנו סיפוק, ולמה ההבנה, לגבי הפרט עצמו, שאין כל מוקד של עצמיות ושל זהות שניתן לאחוז בו – למה שאלה יובילו לאיזשהו תנועה נפשית חיובית? למה שתהיה בעקבות אלה נביעה פנימית של חיוביוּת לעבר הזולת? למה שהנפש המתוקנת תתמלא אהבה? למה שלא תישאר מאוזנת וניטרלית? למה שלא תשהה באפתיה? לא יותר הגיוני?

במילים אחרות מה ומנין הוא אותו מעיין צלול שיכול – אם רק נותנים לו לנבוע, אם רק מסירים את הסלעים שניצבים בפיו, אם רק מוכנים להרחיב למים הרעננים את הדרך – להחיות אותנו כך, שיכול להעניק לנו לא רק מספיק אהבה עבור עצמנו (וזה תנאי ראשוני והכרחי כמובן) אלא גם שפע שעולה על גדותיו ומשפיע הלאה, לאחינו ורעינו ולסתם זרים שנקרים בדרכנו? מהי אותה נקודה פנימית שאיננה רגועה גם כשאנו עצמנו ב"איזון", אלא רוטטת הלאה ומעוררת חיוּת ואהבה? מהו אותו עומק שיש בנו שגועש בטוּב ומוכן להתפרץ בכל עסיסיותו המתוקה? מהו אותו עונג פנימי שופע, או שפע פנימי מענג, או טוביות פנימית גואה וגולשת, או פנימיות טובה פורה וגודשת?

זה לא אור פנימי, זה דבש פנימי. אבל מאיפה? ולמה? ואיך? ומה?

סתם

—

[בשבוע הבא יתקיימו שני כנסים מעניינים: הראשון באוניברסטית חיפה על הספר תורת המלך (ובו גם אדבר), והשני במכון ואן-ליר על דו"ח "לבחינת תופעת הכתות" שהוגש לא מזמן למשרד הרווחה, עליו כתבתי כאן. ראו פרטים על שני הכנסים כאן]

אנחנו חיים בעולם של סמלים וייצוגים, מנהלים את חיינו דרך מילים ומושגים, הראש שלנו מלא בתמונות וזיכרונות, ומצד שני ברור שיש בעיה גדולה עם כל סימן או סמל: הם לא הדבר עצמו. בעוד שלרוב נתייחס אל חיי המראה האלה כדבר מובן מאליו, עדות לקושי המובנה שבמלאכת ההסמלה נוכל לקבל ממנהגים קדומים שנשארו איתנו: את אלוהים, למשל, אסור בדתות המונותאיסטיות לייצג, ושמו של האל הוא כמובן מוקד של סודות ומיני טאבּוּ. אנשים בתרבויות אחרות מפחדים ממראות, או לא מוכנים שיצלמו אותם, וגם אנחנו נרגיש פעמים רבות מבוכה אם נשמע את הקול שלנו מוקלט, או נראה את עצמנו מוסרטים בוידאו.

אם כך, גם אם רוב רובם של הייצוגים משמשים אותנו ביעילות רבה (אולי ביעילות רבה מדי, שמסתירה מאיתנו את המימד המזוייף שבהם), ישנם, אם כן, ייצוגים שמפחידים אותנו. אז למה דווקא ייצוג של עצמנו, או של אלוהים, הוא בעייתי בשבילנו? האם הטאבו כאן מסתיר סוד מסויים שאנחנו מפחדים לגלות?

הפילוסוף והמתמטיקאי דאגלס הופשטטר מקדיש את ספרו האחרון, I am a Strange Loop, לנושא הזה, ומנסה להסביר איך אנחנו תופסים את הסמל שיש לנו על עצמנו כאני האמיתי שלנו, ולמה זאת מצד אחד טעות, ומצד שני הכרח לחיים עמוקים ובעלי משמעות. ב- 1979, כשהיה רק בן 34, התפרסם ספרו Gödel, Escher, Bach בו הוא מסביר את הקשרים המתמטיים-מבניים בין יצירותיהם של שלושת הענקים הללו. הספר זכה בפרס פוליצר ונחשב ליצירת מופת, אבל הופשטטר הרגיש שאנשים ראו בו לא יותר מאשר מלכת מחשבת מתמטית ופספסו את הנושא המרכזי אותו ניסה להסביר: "מהו העצמי, ואיך ייתכן שעצמי נוצר מתוך חומר חסר-עצמיות כאבן או שלולית?"

למה אנחנו יותר מתוחכמים מתרמוסטט

לשאלה הזאת באופן ספציפי מקדיש הופשטטר את ספרו האחרון. הופשטטר עסק כל ימיו בעקרונות הייצוג, אם במתמטיקה ואם במדעי המחשב. הוא רואה ייצוג בכל: החל מהדרך שבה אנחנו מבינים את העולם שסביבנו ועד הצורה שבה אנחנו רואים טלוויזיה. לדידו האדם, וחיות רבות אחרות, הן בראש ובראשונה מערכות של זיהוי וייצוג, כלומר שהיכולת שלנו לייצג את המציאות שסביבנו היא שמאפשרת לנו להסתדר בעולם. לדידו יצורים חיים, כלומר אורגניזמים שהאבולוציה עיצבה אותם כך שיוכלו לשרוד, צריכים בראש ובראשונה להתמודד עם האירועים שבסביבתם. לשם כך הם מפתחים אמצעים לחוש ולארגן (בקטגוריות מנטליות) את העולם.

הופשטטר כותב ש"תהום אבולוציונית מופלאה נפתחה בשלב כלשהו כאשר בני אדם נפרדו מקופי-אדם אחרים: מערכות הקטגוריות שלהם הפכו להיות בעלות יכולת להתרחב בצורה אקראית. לתוך החיים המנטליים שלנו נכנסה איכות דרמטית של פתיחות. יכולת התרחבות שבמהותה היא חסרת גבולות."

ליצורים פרימיטיבים, כמו יתושים למשל, היכולת לייצג את העולם החיצון היא מוגבלת מאוד, ואולי מורכבת מכמה סימנים בודדים, כגון "מזון", "זיווג" ו-"סכנה", שמעוררים אצלם תגובות אוטומטיות. הופשטטר רואה בהם מערכות לא מתוחכמות בהרבה מתרמוסטט. ליונקים מפותחים כמו כלבים יש יכולת ייצוג הרבה יותר גדולה כמובן, כולל היכולת לא רק להבדיל, לדוגמא, בין בני אדם לחתולים, אלא אפילו להבדיל בין בני אדם שונים. ישנם קופי-אדם שיכולים לייצג את עצמם: הם מסוגלים לזהות את עצמם בראי, ולא לחשוב שעומד מולם קוף אחר. אולם רק לאדם, כך נראה, יש יכולת לייצג את עצמו, וגם לדעת שהוא מיצג את עצמו, כלומר לייצג את עצמו מייצג את עצמו.

וכאן אנחנו מגיעים ללב הרעיון של הופשטטר, ולשם ספרו החדש: האני, אומר הופשטטר, הוא "לופּ מוזר". ומהו לופּ מוזר? לופּ מוזר הוא מערכת שבה בסדרה של שלבים שמממשים תנועה מעגלית ישנו מעבר על פני רמות שונות של המבנה, מעבר שמורגש כאילו הוא עליה, למרות שהוא מוגבל למערכת עצמה. ייצוג של העקרון הזה אפשר למצוא בציור של אשר "ידיים מציירות":

אם נתבונן בציור עם כיוון השעון יהיה נדמה לנו שישנה עליה ברמת המורכבות: מצִיוּר לצַייר. הבעיה היא שאם נמשיך להתבונן מהר מאוד נראה שגם הצייר עצמו הוא רק ציור – כלומר אין חריגה מהמערכת. דוגמא נוספת לעקרון העלייה המעגלית שלא מגיעה לשום מקום קיימת בדרך שבה אנחנו סוגרים קופסת קרטון: על ידי הצבת כל חצי מכסה מעל קודמו ותחת זה שאחריו, בצורה סיבובית שמשלימה את עצמה. מה שמדהים הוא שזה עובד! הקרטון נסגר, והלופּ מזין ומקיים את עצמו. כך גם האני.

מסך בתוך מסך בתוך מסך בתוך מסך

תופעת הלופּ המוזר קשורה לתופעת הפידבק: אם נכוון מצלמת וידאו אל המוניטור שמציג את מה שהיא מצלמת, ייווצר מה שנראה כמו מסדרון ארוך, הולך וצר, שממשיך כאילו עד אינסוף: נראה מסך בתוך מסך בתוך מסך בתוך מסך וכך הלאה, עד שהפיקסלים של הטלוויזיה כבר לא יהיו יכולים לייצג את התמונה שמשדרת אליהם המצלמה. מה שקורה כאן הוא שהמצלמה מצלמת את המסך, ואז שולחת ייצוג שלו אל… המסך. המסך מציג את ייצוג המסך, ואת התמונה הזאת המצלמה שוב מצלמת. כעת המסך הממשי יציג ייצוג של מסך ובתוכו ייצוג של מסך, ובסיבוב הבא המסך יציג ייצוג של מסך ובתוכו ייצוג של מסך ובתוכו ייצוג של מסך, וכו' וכו'.

הופשטטר מספר בספרו שכאשר הוא ערך את הניסוי הפשוט הזה, הוא כיסה אחרי כמה שניות את עדשת המצלמה בידו, ואז הוריד את היד וחשף אותה שוב. מה שקרה הוא שתחילה המסך כמובן הוחשך, אבל שכאשר אותו "מסדרון אינסופי" של ייצוגי מסך חזר, הוא חזר עם תנועה. מסתבר שהמצלמה קלטה את הזזת היד של הופשטטר, שידרה אותה אל המסך, ואז קלטה את שידור הזזת היד על המסך, ואותו שוב שידרה, וחוזר חלילה (למה חלילה? שוב הפחד הקדמון הזה מלופים!). נוצר גל של תנועה שחזר על עצמו במקצב קבוע – מעין פעימה בתוך המוניטור.

אתם כבר מבינים לאן כל זה הולך: האדם מסוגל (ואפילו מוכרח) ליצור בתוך ההכרה שלו מעגל של היזון חוזר, פידבק, שבו הוא מייצג את עצמו, מייצג את עצמו מייצג את עצמו, וכו', וכו', וכו'. ככה אנחנו לא רק יודעים, אלא גם יודעים שאנחנו יודעים, לא רק מרגישים, אלא גם מרגישים שאנחנו מרגישים, וכך הלאה. על ידי כך נוצר בנו אותו מסדרון פידבק אינסופי, אותה כפילות רבתי של מודעות שמודעת לעצמה שמודעת לעצמה (וכו' וכו'). ובשונה מהטלוויזיה, אצלנו כל רמה שמייצגת את הקודמות מורגשת כאילו היא מעליהן, כאילו היא יודעת משהו שהרמות תחתיה לא יודעות, אפילו כאילו היא שולטת בהן. זה בדיוק הלופּ המוזר שהוא האני שלנו.

הופשטטר לא עומד על כך אבל לדעתי אפשר להוסיף שבמסדרון הזה, מפני שהחיים לא סטטיים, יש גם תנועה. יש בו פעימות. כלומר מסדרון המודעות הזה, אף על פי שהוא נוצר מתהליך פשוט של ייצוג של ייצוג, נותן הרגשה כאילו הוא עצמו חי. כאילו בו עצמו יש ממשות, כאילו הוא עצמו ישות חיה (ולא כל האורגניזם שמאפשר את התהליך הזה של המודעות העצמית). אבל האני הוא לא יותר מאשר צריחה חדה שחוזרת על עצמה, כמו פידבק של מיקרופון הקולט את מה שהרמקול שהוא משדר אליו פולט. ודבר כזה יכול להוציא אדם מדעתו.

נחזור להופשטטר: הוא טוען, אם כן, שמפני שבני אדם הם מבנים מַקרוסקופים ביקום שהחוקים בו פועלים במימדים מיקרוסקופים, ומשום הצורך בייצוג מובן, כללי, של אותם חוקים, עולה במוחו של אדם, החל מגיל מסויים, דפוס של ייצוג, מבנה אבסטרקטי שמתוכו עולה הרגשה של עצמיות. כלומר כאשר אורגניזם מסוים מצוייד בתפיסה חושית ובמערך המשגת מושגים ברמה גבוהה, אותו מערך ייפנה בשלב מסויים (ובלתי נמנע) אל האורגניזם עצמו, וגם אליו, אל מערך היצוג, עצמו. הוא יבנה מושג של עצמיות וינפח אותו בהיזון חוזר אינסופי. ייווצר לופּ שנראה מוצק, ומורגש כמקור התפיסה עצמה. זה האני.

אז למה בעצם יוהרה היא חטא? ואוננות?

כאמור, פירושו של הלופּ הוא שהמושג הזה יהיה מיוחד, שכן הוא יהיה "חי" יותר מכל מושג אחר: המושג של אמא שלנו הוא מושג מתפתח כמובן, אבל "מבחוץ" – אנחנו בונים אותו מתוך היחסים שלנו איתה. המושג של האני שלנו נבנה מתוך התבוננות פנימית בינינו לבין עצמנו. הוא כמובן מפורט ומורכב הרבה יותר, אבל הוא מיוחד גם בזה שהוא ימשיך ויכלול את עצמו, ויכלול את עצמו כולל את עצמו, וכך הלאה והלאה בכל רגע של מודעות עצמית. זהו לופּ אינסופי בעל פעימה חיה, שייתן לאותו מושג אשלייה של חיות.

לכן אולי יש ביוהרה משהו לא נעים, והיא אף נחשבת לחטא בדתות רבות: הכניסה לעוד שלב של רפרור עצמי, של ייצוג של עצמנו על ידי עצמנו: כאשר המתאגרף המהולל מוחמד עלי אמר "I am the greatest" הוא בנה על העצמי שלו (שבעצמו, כאמור, בנוי כלופּ שכרוך סביב עצמו) עוד קומה של לוּפִּיוּת, עוד רובד של ייצוג עצמי. האני, שהוא כבר לופ חסר יסוד מוצק, מעז לפנות אחורה ולאשר את עצמו! בכך הוא מוסיף חטא על פשע, או שקר על כזב. ואם כבר חטאים, אולי גם אוננות סובלת מאותה דעה קדומה נגד רפרור עצמי: גם היא מנכיחה את הלולאתיות שבקיום האנושי, כאשר האני מענג את עצמו באמצעות עצמו.

וכמו שההבדל בתפיסת האני בין האדם לבעלי החיים תלוי בכושר ליצור מושגים, ומושגים על מושגים, האם ייתכן שיש הבדל גם בין בני אדם על פי אותו קריטריון? כלומר האם ייתכן שמי שמסוגל להמשיג בצורה מפותחת, ברורה, עשירה יותר גם ייצור אני מפותח, ברור ועשיר יותר? אם כן, הרי שהיתרון שלו יתגלה במהרה כחיסרון, אם וכאשר הוא יאמין שאותו אני אדיר שהוא ברא בנפשו הוא מציאות אמת. האם לכן אנשים פשוטים, חסרי השכלה, הם פעמים רבות יותר אותנטים, יותר ישרים, אפילו יותר טובים – כי הם מסתפקים בדימוי דהוי של אני, כי הם לא יצרו לעצמם את אותה פירמידת אני אדירה שאליה במהירות משתעבדים? האם לכן כדברי חז"ל "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו", כלומר כל מי שחכם יותר הוא גם בעל אגו גדול יותר?

אז הבודהיסטים משלים את עצמם?

ומה עכשיו, אחרי שאנחנו יודעים שהאני שלנו הוא בסך הכל לופּ מוזר? האם אפשר לוותר על שירותיו? הופשטטר חושב שמכיוון שאנחנו יצורים שחיינו תלויים בייצוג, אי אפשר לעולם להיפתר מאותו ייצוג חי של "אני". הוא חושב שהבודהיסטים למיניהם משלים את עצמם. האני הכרחי לצורך הישרדות – "המצב האנושי, מעצם טבעו, הוא מצב של אמונה במיתוס" הוא טוען. אבל מה אם לא צריך לגמרי להיפתר ממנו, אלא רק לשים את האגו במקומו? האם כך נוכל בכל זאת לחיות לא במיתוס, אלא לחיות באמת? כולי תקווה.

[אחרי הרשימה הקודמת שדנה קצת בסמלים, עלה בתזמון מוצלח באנרג'י המאמר הזה שכתבתי לפני כמה שבועות]

אחת הבעיות שמעסיקות חלק מחוקרי המוח במחקר ההכרה (או התודעה – Consciousness) המודרני הוא הניסיון להבחין בין תאי המוח: אלו מהם אחראיים על החוויה הסובייקטיבית שלנו ואלו לא. כלומר, מכיוון שאנחנו יודעים שיש אזורים רבים במוח שפועלים, אבל מתוך כל פעולות המוח אנחנו מודעים רק לבודדות כל רגע נתון, השאלה היא מה הופך תאים שכרגיל לא "מצמיחים" חוויה של הכרה לכאלו שזמנית כן.

חוקרי מוח אחרים (ורבים) חושבים שהחיפושים האלה הם הבלים מוחלטים, ושאין שום דבר נוסף שהופך תא רגיל לתא בעל הכרה, אלא שההכרה היא הפעילות הטבעית של תאי המוח כפי שהם. אחת הגישות בתוך האסכולה הזאת טוענת שאזור מסויים במוח "זוכה" להיות ידוע (כלומר, להיות במודעות) על פי הזמנה, כלומר על פי כוונה רצונית של האורגניזם האנושי (לא של ה"אני" – של האורגניזם כולו). ההכרה על פי הגישה הזאת היא לא יותר מאשר שיקוף רגעי של מצב מוחי מסויים כתוצאה מיוזמה של האורגניזם (כלומר: אין דבר כזה "זרם תודעה": מדובר ברגעים בודדים שרק נדמים כזרם).

כך או כך, מה שברור הוא זה: תהליכים רבים במוח מתרחשים ללא כל מודעות שלנו. לא מדובר רק בתת-מודע הפרודיאני שבו זיכרונות טראומתיים שלנו מודחקים, אלא בתהליכים רבים של תפיסה ועיבוד נתוני חישה שמתרחשים עכשיו, ברגע זה, והם לחלוטין לא בתחום המודע שלנו. זה טוב מאוד כמובן, כי אם היינו צריכים להיות מודעים לכל מה שקורה איתנו היינו משתגעים אחרי כמה שניות. כמו שהלב פועם לבד, והריאות נושמות בצורה עצמאית, טוב מאוד שרוב מה שאנחנו שומעים, רואים, חשים ואפילו מרגישים לא הופך להיות מודע אף פעם: אנחנו מודעים למשהו מתוך המכלול שאנחנו קולטים רק כשמשהו מלהיב קורה (כמו כאב או עונג), או כשאנחנו (כלומר, כאורגניזם) יוזמים תשומת לב.

לאחרונה נתקלתי בסרטונים של דארן בראון (כנסו לאתר, העיצוב מדהים). בראון הוא אמן היפנוזה מוכשר מאוד, שמצליח לחדור לאותם רבדים לא מודעים של ההכרה ולשתול בהם מסרים שהוא מעוניין שיקלטו. במילים פשוטות: הוא עוקף את הרמות המודעות של מי שמולו, ופוקד עליו (כלומר על האורגניזם כולו, דרך הרבדים הלא-מודעים שלו) לעשות כל מה שהוא (בראון) רוצה. ראו את הסרט הקצר הזה בו הוא משכנע עובר אורח ברחוב לתת לו את כל רכושו:

מדהים, לא? ומדהים כפליים שהוא עושה לו את זה שוב כשהוא בא לקחת את רכושו בחזרה! האיש עדיין מוכן לקבל את "עצותיו" של בראון ולתת לו את מפתחות ביתו, למרות שכרגע קיבל אותם ממנו, על פי בקשתו! הנה סרטון בו יש ניסיון להסביר כיצד הוא עושה את זה:

 

בראון משחק אותה ג'יימס רנדי

בראון הוא מה שנקרא "סקפטי מקצועי" בכל הנוגע לעל-טבעי. בערך שלו בויקיפדיה מסופר איך הוא השתמש בכישרון שלו כדי ללעוג לכל מני ספיריטואליסטים, ניו-אייג'יסטים ואוונגליסטים. בראון נוהג להשיג בעזרת היפנוזה את מה שהם טוענים שהם משיגים באמצעים על-טבעיים או אלוהיים. למשל, הוא הצליח להמיר (convert) אתיאיסטים למאמינים. הסרטים האלה טיפה ארוכים, אבל מאוד מדהימים לדעתי: אפשר לראות איך בראון "ממיר" קבוצה שלמה של אנשים שהצהירו שהם לא מאמינים באלוהים. כן, אחרי כמה מילים מכוונות היטב של בראון הם גילו את ג'יזס, הללויה!

חלק א': 

חלק ב' (קראו את מה שכתב מי שהעלה את הסרט הזה – בצד שמאל, למעלה, לחצו על more):

והנה עוד ניסיון להסבר, על ידי אותו בחור חביב ממקודם:

והנה סרטון מדהים שבו בראון משכנע (כלומר מהפנט) מישהו לחשוב שהוא רוצה מתנה מסויימת, בעוד שהוא רצה בכלל משהו אחר, כפי שהוא אכן רשם על פתק לפני כן. מה שטוב בסרט הזה הוא שבראון עצמו מסביר איך הוא עושה את זה מיד אחרי כן:

 

החיים כבובה על חוט

אז מה יהיה איתנו? מסתבר שאנחנו ישנים בעמידה! אנחנו לא מודעים לעצמנו, לא קולטים מה קורה איתנו, חיים מתוך אוטומט. כמו מחשב שפועל ושאפשר לשדרג אותו תוך כדי פעולה, אפשר גם אלינו לחדור כמו האקר ממחשב מרוחק, לשתול במערכת ההפעלה שלנו (הקומפלקס של האגו, שאוחז באשלייה שהוא זה שעושה פעולות, ושדברים קורים לו – כתבתי על האני כמערכת הפעלה) וירוסים, תוכנות קטנות שמתחברות אל הממשק המרכזי ומנצלות אותו לצרכיהם הזדוניים.

השאלה שעולה מיד (לפחות אצלי) היא האם, אם אנחנו מודטים מנוסים ומודעים מאוד, והרבה מהזמן, להווה, מודעים לעצמנו ולמה שקורה איתנו, אם אנחנו מתיימרים להיות יותר "ערים" ולא "לישון" כמו רוב האנושות, האם זה מחסן אותנו במידה מסויימת, או מוחלטת, מאותם וירוסים? האם אי אפשר לעשות היפנוזה לנזיר זן מאומן ומודע? האם כאשר האורגניזם מודע לעצמו בהווה בצורה עמוקה הוא בלתי-חדיר לסוגסטיה? התשובה: ואללה, לא יודע.

אבל זה גם לא ממש חשוב אני חושב. כי המטרה שלנו (שלי לפחות) היא לא ללמוד להיות חסין-היפנוזה, אלא ללמוד על עצמי: מי אני ומה אני. והסרטונים האלה, אני חושב, מבהירים יפה שאני ודאי לא מי שאני כרגיל חושב שאני: ישות מגובשת, אוטונומית, ריבונית, מודעת. לא: רב הלא מודע בי על המודע, רב הבלתי-נשלט על הנשלט. תומר איננו אדם עצמאי עם רצון חופשי (לפחות לא כפי שאני מדמיין).

כשאני מבין את זה אני מבין יותר טוב את עצמי, ומבין גם עד כמה חשוב להיות מודע. לא כדי להיות בשליטה, אלא כדי להבין שאין בסיס ממשי לחלוקה החדה בין שולט ונשלט.

 

 

[למי שיש עוד כוח: בראון פועל כמדיום ("מתקשר" קוראים לזה היום), מנחש פרטים על אנשים ומחבר אותם עם רוחות קרוביהם המתים, אבל כמובן מודה שהכל בלוף. הנה גרסת אנרג'י למאמר, שהפעם שונה כמעט לגמרי. אסף פדרמן ידידי כתב פוסט מצויין כתגובה על הפוסט הזה. ולמי שמתעניין, קטע שלי על מצוקת הטיבטים תחת הכיבוש הסיני התפרסם באנרגי'. לבד מזה אני סבור שיש לעצור את רצח העם בדארפור]