"אם יש כרגע גרסה כלשהי של 'הדת האמריקאית' היא חייבת להיות, כפי שגרס טולסטוי, הדת המורמונית."

כך כתב מבקר הספרות והתרבות הידוע הרולד בלום בתחילת שנות התשעים. עבור בלום המורמונים מגלמים תמצות של הרוח הדתית האמריקאית וביטוי מייצג של תרבותה. והוא צודק: כדי להבין את הדת המורמונית יש ראשית להבין שמדובר בדת צעירה, מודרנית, ואמריקאית מאוד. זוהי דת שהיא קהילתית ומשפחתית, ועם זאת מבוססת על אתוס אינדיבידואליסטי המפאר את האדם ומאדיר את הפרט. זוהי דת שלא מתגעגעת לעבר, לאיזה "תור זהב" אבוד, אלא מביטה אל העתיד ומטפחת אופטימיות קוסמית. זוהי דת שלא שקועה בפרשנות כתבי קודש עתיקים, אלא נסמכת על התגלויות נבואיות רעננות, ומקבלת את הוראותיה גם היום הישר מאלוהים.

מייסד הדת, ששמה הרשמי הוא "כנסיית ישו המשיח והקדושים המאוחרים", היה אמריקאי בשם ג'וזף סמית (1805-1844). סמית נולד במדינת ורמונט כילד החמישי מבין אחד-עשר, לזוג הורים עניים. כנער התבלט כבעל כישרון חזיוני: הוא היה מסוגל לגלות היכן קבורים אוצרות, ומחפשי זהב שונים היו שוכרים את שירותיו של סמית כדי שיאמר להם היכן לחפור.

בגיל 14 חווה סמית משבר דתי. בהיותו בשדה בר – מאוחר יותר הוא יאמר שלא היה יכול ללכת לכנסייה, משום שהיה בטוח שכולן לא משקפות את דבר האל לאשורו – הוא ירד על ברכיו והתפלל למחילה על חטאיו. תפילתו נענתה, והוא ראה, כפי שכתב ביומנו, "עמוד של אור אש בהיר יותר מהשמש בצהריים יורד מלמעלה ונח עלי. התמלאתי ברוח ה' והאלוהים פתח לפני את השמיים וראיתי את האלוהים. הוא דיבר אלי ואמר לי: 'ג'וזף בני, חטאיך נמחלו לך.'"

היה זה, יבהיר סמית מאוחר יותר, חזיון של אלוהים האב ובנו יחידו. לבד ממחילה על חטאיו הבהירו לו השניים שכל הכנסיות של ימיו שרויות בחטא ונשענות על אמונות שאינן נכונות. הם גם הבטיחו לו שהאמונה הנכונה תתגלו לו במועד מאוחר יותר. מועד זה הגיע שלוש שנים לאחר מכן, ב-1823. כשהיה במיטתו הופיע לפניו מלאך בשם מורונָיי (Moroni). הפעם שלח המלאך את סמית לגבעה סמוכה, שם על פי דבריו קבור ספר עתיק המתאר את סיפורם וגורלם של שבטים עבריים קדומים. שבטי בני ישראל אלו זכו, על פי דברי המלאך, להתגלות מלאה וסופית של ישו ותורתו – דהיינו התגלות שמשלימה ומתעלה על זו של הנצרות כפי שהתהוותה עד לימיו של סמית.

סמית הצליח לשים ידו על הספר רק ב-1827, דהיינו ארבע שנים מאוחר יותר. הוא הגיע למקום קבורתו לפני כן מספר פעמים, אך בכל פעם חסם את דרכו מלאך. רק אחרי שנישא לאשתו הראשונה, אמה הייל (Emma Hale) בראשית 1827, בהיותו בן 21, הצליח סמית לחלץ את הספר מהאדמה. הספר, שנודע לימים כ"ספר מורמון" (Book of Mormon), היה לעדותו של סמית לוחות זהב שעליהם חרוטות אותיות בשפה שסמית כינה "מצרית משופצת" (Reformed Egyptian).

ספר מורמון מחולק לחיבורים שונים, שכולם מספרים בצורה פחות או יותר כרונולוגית את מעלליהם של אותם שבטים עבריים קדומים, שלכאורה הגיעו לחופי צפון אמריקה בכמה גלים, החשוב שבהם בדיוק לפני חורבן בית המקדש הראשון (מורמון עצמו הוא אחד מהם, אביו של מורוניי, ומחברו ועורכו של רוב הספר). עיקרו סיפור עלילותיה של החברה שהוקמה במאות הראשונות לספירה בעקבות ההתגלות האחרונה והמשמעותית ביותר של ישו. על פי הנרטיב המורמוני ישו הגיע לאמריקה אחרי שנצלב וקם לתחייה, ולימד בה את תורתו בצורה המושלמת ביותר. הוא ייסד חברת מופת שמבוססת על תורתו, אולם למרות זאת כמה מאות שנים לאחר מכן אותה חברה קדמונית נחרבה בעקבות מלחמות פנימיות.

סמית תרגם את הספר לאנגלית והכתיב את התרגום לאשתו. הוא יצא לאור לראשונה בפלמירה, ניו יורק, ב-1830, והפך לסנסציה. לא כולם האמינו במה שכתוב בו כמובן, אולם דיבורים על חזיונות היו אז נפוצים, וגם היומרה העצומה של סמית, שבעצם הכריז שהוא מביא את המסר האחרון והשלם ביותר של ישו, עוררה עניין רב. יש להדגיש עד כמה מעשיו של סמית היו משמעותיים. המאה ה-19 בצפון אמריקה היתה מלאה בנביאים וחוזים, ובכך סמית לא חידש דבר. ברם סמית הביא לעולם לא עדות למפגש עם האל, אלא ספר קודש חדש. דבר כזה לא עשה איש. גם המתיימרים להתגלויות שהיו סביבו כמעט תמיד נופפו בתנ"ך כששאגו את בשורתם. סמית, שכינה את עצמו "נביא", הביא את הספר שיחליף אותו. את הברית החדשה החדשה. בני זמנו שרצו להדגיש את הסכנה שהיווה השוו אותו למוחמד.

סמית היה אדם יוצא מהכלל: מבריק, כריזמטי, יפה תואר ופוליטיקאי בחסד. בתוך 15 שנה יימנו חסידיו יותר מרבבה, והוא עצמו יהפוך לראש העיר השנייה בגודלה במדינת אילינוי (אחרי שיקגו), נאוו (Nauvoo), אשר כמעט כל המורמונים גרו בה וכמעט כל אוכלוסייתה היתה מורמונית. סמית יהיה גם לגנרל של מיליציה פרטית בת כמה אלפי חיילים, שהיו כמובן כולם מורמונים, ולכוח משמעותי מאוד בכל מערכת בחירות שהתרחשה במדינת אילינוי ובארה"ב, פשוט משום שהוא היה יכול לתת למועמד המועדף שלו רבבת קולות במילה אחת.

אולם כשבחר להתמודד כמועמד עצמאי בבחירות לנשיאות ארה"ב ב-1844 (הוא תכנן לכונן תיאוקרטיה) חברו כוחות שונים להפילו: הוא נעצר והושם בתא, שם חיכה למשפטו בעוון הריסת בית דפוס של אדם שביקר אותו. המון שנשלח על ידי גורמים שונים פרץ לתא המאסר ורצח אותו.

***

מותו של סמית היה רק פרק אחד במסכת של רדיפות אשר ממנה סבלו המורמונים, או "הקדושים" כפי שהם נקראים בפיהם (הרי זו הכנסייה של "הקדושים המאוחרים"). עד מותו של נביאם הראשון גורשו המורמונים משלושה ישובים שונים וראו עצמם, בצדק רב, כדת נרדפת. אחרי שאויביהם שרפו למעלה ממאתיים בתים בנאוו, הם הבינו שעליהם לעזוב גם את העיר הזו.

מי שהנהיג את הכנסייה אחרי נביאה הראשון היה בריגהם יאנג, שגם הוביל את הקהילה מערבה, עד לערבות המדבריות של מה שלימים יהיה מדינת יוטה. ביוטה התכוונו המורמונים לעשות ניסיון נוסף ולכונן את "ציון" שלהם, עיר אידיאלית שנבנתה על פי נבואותיו של סמית. למרות שבתחילה נטו המורמונים לאימוץ רעיונות שוויוניים, בעלי אופי קומוניסטי, עם הזמן רכוש פרטי הפך מובן מאליו. יחד עם זאת גם היום ידועים המורמונים בדאגתם לנזקקים.

יוטה הפכה למרכז העולמי של המורמונים, אולם כיום כמחצית מחברי הכנסייה חיים מחוץ לארה"ב, באירופה ובדרום אמריקה (בעיקר במקסיקו וברזיל). יש כ-15 מיליון מורמונים בעולם, וכמו מיעוטים דתיים אחרים (למשל, היהודים וההינדואים) מעמדם הכלכלי יחסית גבוה.

המורמונים רואים עצמם כקהילה מגובשת, ואף כאליטה בעלת תחושת שליחות ועליונות. הם מפרישים מעשר משכרם לכנסייה, מתנדבים בשרותי דת שונים כמה שעות בשבוע, והגברים יוצאים בצעירותם לשנתיים שלמות של שירות מיסיונרי בעולם (בכל רגע נתון פועלים מעל שמונים אלף מיסיונרים מורמונים בעולם). המאחד בינם הוא האמונה, והיא גם זו שמבדילה אותם מזרים: קשה מאוד להאמין בתיאולוגיה המורמונית, ובזאת היא עצמה הופכת למכשול שמבדיל בבהירות בין פנים הקהילה לעולם שמחוץ לה.

חברי הכנסייה של ישו המשיח והקדושים המאוחרים מאמינים שג'זף סמית היה נביא שהביא את בשורתו המלאה של ישו. הכנסיות הנוצריות האחרות מחזיקות בבשורה חלקית, ואף מעוותת, של הנצרות, ועל פי הכנסייה המורמונית אי אפשר להגיע דרכן לגאולה שלמה. מחליפיו של סמית בהנהגת הכנסייה גם הם נביאים, ויכולים בכל רגע לזכות למסר הישר מהאל. הכנסייה מונהגת על ידי היררכיה מאוד ברורה של נביא עליון ותחתיו גופים דתיים וניהוליים שונים, והכנסייה לא מהססת לגרש משורותיה מי שבעיניה כופרים בעיקרי אמונה.

עם זאת, התקווה להתגלות אינה מוגבלת לנביאים. מורמונים מחפשים השראה בכל ענייני היומיום, והמגע האישי עם האל הוא אפשרות זמינה תמיד, לפחות פוטנציאלית. כפי שג'וזף סמית זכה להתגלות בהיותו נער, שערי השמיים פתוחים לכולם, גם לפשוטי המאמינים. בכך מבטאים המורמונים אתוס אמריקאי של דמוקרטיזציה של הנבואה וקשר אינדיבידואלי עם האמת.

לכנסייה המורמונית אין כמורה רשמית, בשכר. כל גבר מורמוני נחנך לכהונה בהתבגרותו, ומצופה ממנו להתנדב לפעילות כנסייתית, ולפעמים למלא בהתנדבות תפקיד של בישוף או מנהיג דתי. הכנסייה כולה, אפוא, נתמכת ותלויה בקהילת המאמינים.

המורמונים מקדשים את המשפחה, וזאת במובן המילולי ביותר של המילה. בני משפחה אחת קשורים זה לזה לנצח, ואחרי מותם ימשיכו ויפגשו בעולמות הבאים, וזאת במסגרת תהליך הפיכתם לאלים. המשפחה היא אבן הבניין המרכזית של הקהילות המורמוניות, והחתונה במקדש המורמוני היא הרגע המשמח ביותר בחייו של המאמין. לכנסייה אין נזירים וההימנעות מנישואים מגונה.

החל משנות השלושים של המאה ה-19 החל סמית לשאת נשים נוספות, מעבר לאשתו הראשונה. במהרה הפך המנהג לציווי דתי: גברים מורמונים הנהיגו משפחות פוליגמיות. מבחינת סמית היה המנהג בנאמנות לדוגמא שהציבו האבות מקראיים (אברהם ויעקב) ומלכי ישראל הקדומים. בהקשר הנכון מובנת הפוליגמיה כחלק משאיפתו של סמית לחדש ימים כקדם. סמית, כנביא ומנהיג רוחני, התכוון לכונן את ישראל האמיתית, זו שלפני קלקולי התלמוד או הכנסייה. עבריות שכזו, ממש כמו במקורות התנ"כיים, מדברת על האל כישות אנושית, קרובה וזמינה ומנהיגה נישואים פוליגמים. בניה הם כהנים, והמוכשרים שבהם נביאים.

לא עברו שנים רבות ואורחות הפוליגמיה של המורמונים נודעו ברחבי ארצות הברית, דבר שגרר גינויים חריפים ואף את זעם הממשל הפדרלי. ב-1877 פסק בית המשפט העליון בארה"ב שריבוי נשים אינו חוקי, גם אם מדובר, כפי שטענו המורמונים, בציווי דתי ולכן זכאי לכאורה להגנת חופש הדת. ב-1890 הגיע המנהג לקיצו, אחרי שראש הנכנסייה והנביא המורמוני דאז, ווילפורד וודראף, זכה להתגלות אלוהית שאסרה אותו (היה זה מעט אחרי שבגלל הפוליגמיה החרימה ממשלת ארצות הברית את כל רכוש הכנסייה).

כיום כנסיית ישו המשיח והקדושים המאוחרים אינה מנהיגה פוליגמיה, ומתוך היחס מלא היראה שלה למונוגמיה ולנאמנות בין בני זוג נשואים קשה להעלות על הדעת את יחסה הקודם של הכנסייה לזוגיות. גם המורמונים בעצמם נבוכים מול מעשי אבותיהם ונביאם, אולם בוחרים להאמין שכפי שזו היתה מצוות האל אז, כיום המצווה היא שונה. עם זאת, קיימות קבוצות מורמוניות שאינן חלק מהכנסייה המרכזית, שרואות באיסור על פוליגמיה כפירה ושעדיין מקימות משפחות מרובות נשים.

המורמונים מנהיגים איסור על צריכת אלכוהול, קפה, תה, טבק וסמים למיניהם. על פי הכנסייה אוסרים גם מין מחוץ לנישואים, מין הומוסקסואלי ואוננות. גם משחקי הימורים אסורים. חברי כנסייה משתדלים להימנע מעבודה בימי ראשון, והאדוקים מביניהם נוהגים לצום בכל יום ראשון הראשון בכל חודש. עוד מנהג כולל לבישת בגדים תחתונים מיוחדים המעוצבים בהשראת בגדי השרד של הכהן הגדול ומיועדים להזכיר למורמוני את אמונותיו ושליחותו. מנהגים יומיים כוללים תפילה, עשיית תשובה על חטאים, עיון בכתבי הקודש של הכנסייה והתנדבות בעבודת הקודש כאמור.

***

במרכז האמונה המורמונית עומדת האפשרות להאלהה אישית. כל בני האדם, קבע סמית, הם צאצאיו של אלוהים, ומשום כך ממילא חולקים איתו מהות משותפת. למעשה האל עצמו, אלוהיו של כדור הארץ, אינו אלא אדם רב עוצמה. יש לו גוף ודמות הגוף, והוא משתתף עם האנושות באותו מישור קיומי, למעשה באותו יקום פיזי. בעבר הרחוק היה אלוהים אדם פשוט, אולם בזכות שמירתו על עיקרי האמונה (אלו שגילה סמית) הוא התעלה והתגדל עד שהפך לאלוהיו של כוכב משלו – הכוכב שלנו. גם אנחנו (או, נכון יותר, הגברים שבינינו), אם נהיה ראויים לכך, נהפוך לאלים המושלים בכוכבים משלהם. מדובר, אם כן, בתיאולוגיה נטורליסטית של האלהה אוניברסאלית, כאשר כל כוכב נשלט על ידי אל, מנביט בני אדם, ואלה בתורם הופכים לאלים וחולשים על בני-אדם בכוכבים חדשים, שגדלים בעצמם להיות אלים. אופטימיות קוסמית, כאמור.

הדת שיצר ג'וזף סמית שונה אפוא מהנצרות לא רק בעיקרי אמונה, אלא גם במסר עבור הפרט. יותר מאשר דוֹגמה דתית מציג סמית דרך רוחנית המכוונת למימוש הפוטנציאל האנושי – וזאת על ידי הפיכתו של האדם לאלוהי. רעיון זה לא רק זר, אלא בפשטות מנוגד להנחות היסוד הבסיסיות של הנצרות הפוריטנית שרווחה בארה"ב. זו ראתה את האדם כישות בזויה, נגועה מינקותה בחטא הקדמון שבקושי מאפשר לה לבחור בטוב. כאן האדם הוא יצור אומלל, רחוק שנות אור מכל שלטון גלקטי על כוכב משלו, נאבק בציפורניו לישועה (ודאי לא האלהה) וסיכויו היחידים לזכות בה הם על ידי כניעה נבוכה לפני בנו של אלוהים שמת על הצלב במיוחד בשבילו. בעוד הפרוטסטנטיות הפוריטנית הציגה נצרות חמורת סבר וסגפנית, סמית הבטיח למאמיניו את חידוש הנבואה, את בנייתו של גן-העדן עלי האדמות ואת ההעצמה האישית האולטימטיבית.

למעשה פיתח סמית לא גרסה נוספת של הדת האברהמית המונותאיסטית, אלא סינתזה של הנצרות עם עקרונות עיקריים מהמסורת האזוטרית המערבית. האלהתו של האדם, נשמתו כאלוהית ובעלת חיי הנצח לכתחילה, האפשרות לזכות בכוח אינסופי, והצורך בידע סודי לשם כך – כל אלה אינם רעיונות נוצריים, אלא מקורם במסורות חכמת הנסתר שליוו את הנצרות במשך אלפי שנים, ועלו על פני השטח רק ברנסנס. הם כולם גם מגולמים בעקרון המרכזי, והוא תפיסת חיי הדת לא כפולחן למען אלוהים, אלא ככלי לטרנספורמציה אישית של הפרט. בזמן הזה הם הפכו לרווחים במיוחד, בין מעגלי הניו-אייג' והרוחניות העכשווית.

עם זאת, כיום אין לחשוד במורמונים שהם "מחפשים רוחניים" המונעים מדחף להאלהה עצמית. הכנסייה המורמונית הפכה לגוף של מאמינים, לקהילה מגובשת ובעלת אופי ייחודי, ובעצם לחברה המפגינה מאפיינים של פרבר בורגני בארצות הברית ונשענת על קידוש "ערכי המשפחה". דבקותם של המורמונים באמונותיהם ואחדותם כלפי פנים, כמו גם שמרנותם וחריצותם הם מאפייניהם העיקריים היום. מזה זמן רב הם הפכו מילדיה הבעיתיים של אמריקה לדוגמא ומופת לאזרחות נאמנה וישרה.

ג'וזף סמית, כמו שכותב הרולד בלום, נתן לעולם את הגרסה האולטימטיבית של "הדת האמריקאית". דת שממוקדת בפרט, ועם זאת בונה קהילה יצרנית ומוסרנית. דת שעבורה אפילו השמיים אינם הגבול והאפשרויות הן בלתי מוגבלות, אולם שמקדשת את המשפחה, את ההשכלה ואת ההצלחה בעסקים. דת שמעבר לכל דבר אחר רואה בעצמה קבוצה מיוחדת ונבחרת, בעלת מסר ייחודי וחיוני עבור העולם כולו, מסר שמשלב בין הפוטנציאל האינסופי של כל אדם לבין הנאמנות המוחלטת למשפחה ולאלוהים.

:

—

זוהי אחרית דבר שכתבתי לספר שיר לאיזי ברדלי, רומן (מצויין) שמספר על התמודדותה של משפחה מורמונית עם אבדן. ביום ראשון הקרוב אדבר על המורמונים באירוע השקת הספר:

על אבותיו הפוליגמים, על יחסה של הכנסייה המורמונית לפוליטיקה, על נבואה ישנה שמבטיחה משיח מורמוני שיציל את חוקת ארה"ב ואת העולם כולו.

אז יש סיכוי לא רע שאנחנו מתקדמים בצעדי ענק למציאות בה מנהיג העולם החופשי הוא מורמוני. אמנם בדאי, הפכפך ומנותק מהציבור – אבל מורמוני. מכל מה שקראתי עליו, וממה שראיתי אותו, קיבלתי את הרושם שמיט רומני הוא אדם טוב ביסודו, ואפילו איכפתי. כנראה שהפוליטיקה עושה לו רע. מצד שני, נראה שהוא פי כמה יותר חכם מג'ורג' W בוש, וזה גם משהו. כך או כך, אישיותו של רומני הרי אינה עניין לרשימה בבלוג שעוסק בדת וברוחניות. עבור בלוג שכזה רומני מייצג מנה עסיסית במיוחד של אדיקות דתית, היסטוריה משפחתית שערורייתית ותקוות משיחיות – ומה טוב לנו יותר מאלה? ניגש אפוא לעניין.

מורמוני שורשי

מיט רומני הוא נצר לשושלת מורמונית ותיקה. סב סבו, מיילס רומני, נולד באנגליה, אבל הומר לדת המורמונית על ידי מיסונרים שהגיעו עד שם. ב-1841 היגר לעולם החדש, שם היה בין חסידיו של הנביא ג'וזף סמית עצמו, והיה אחראי אף על בנייתו של אחד מהמקדשים הראשונים של הדת הצעירה בעיירה נאוו (Nauvoo). למיילס היו תריסר נשים, אולם לבד מאשתו הראשונה הן כולן היו מתות כשהוא התחתן איתם. אלו היו נישואים שהבטיחו שלאחר מותו יהיה למיילס הרמון נקבי לנצח, ולאותן נשים יהיה כרטיס כניסה לעדן ומאהב-אל משלהן (כלומר יש כאן גם דאגה לנשים, בלי כל ציניות. הדבר דומה למנהגם של המורמונים להטביל אנשים אחרי מותם. זכרו: מוות אינו משנה הרבה כשהנשמה נצחית וחיי העולם הבא הם בגוף בשר ודם).

לבנו של מיילס, מיילס פארק רומני, הסבא רבא של מיט, היו ארבע נשים חיות, מהן הוא הוליד כשלושים ילדים. הוא עצמו ברח למקסיקו בשנות השמונים של המאה ה-19, בימים שהממשלה הפדרלית רדפה את המורמונים בגלל מנהגיהם הפוליגמים. סבו של מיט, גסקל רומני, חזר לארה"ב בימי המהפכה המקסיקנית, בתחילת המאה העשרים. הוא נשא את נכדתו של Parley Pratt, שהיה ממקימי הכנסייה – מה שהופך את רומני למורמוני בעל ייחוס מכובד ביותר. בנו של גסקל ואביו של מיט, ג'ורג' רומני, היה מושל מישיגן בשנות השישים וניסה לקבל את מועמדות המפלגה הרפובליקאית לנשיאות ארה"ב בבחירות של 1964 ו-1968, ונכשל.

מיט עצמו, אם כן, גדל במשפחה מורמונית שורשית ורבת עצמה. הוא עצמו שימש כמיסיונר מורמוני בצרפת בשנות השישים, ומאוחר יותר אף כיהן כבישוף מורמוני באזור מגוריו ליד בוסטון. בין 2003 ל-2007 היה מושל מסטצ'וסטס, וכעת כאמור יש סיכוי שיהיה המורמוני הראשון שעוד בימי חייו ישלוט על כוכב לכת משלו. לא רע.

אלוהים בבית הלבן

כאמור, ג'וזף סמית עצמו התמודד על נשיאות ארה"ב, והמרוץ שלו לצמרת נקטע באיבו כשחייו הגיעו לקיצם האלים ב-1844. סמית רצה, אם וכאשר ייבחר, להקים תיאוקרטיה מורמונית אשר הוא יהיה שליטה. הקשר בין הדת למדינה אצל המורמונים, ועוד יותר מכך הקשר בין מנהיגים מורמונים לנשיאות ארה"ב, אינו חדש. גם בלי מזימות תיאוקרטיות היה הקשר הזה מעורר חוסר נוחות בקרב הציבור האמריקאי, שעם כל דתיותו ההפרדה בין דת למדינה חשובה לו מאוד.

משום כך במהלך מרוץ הבחירות שלו למועמדות המפלגה הרפובליקאית לנשיאות ב-2007, נשא מיט רומני נאום מיוחד ובו הבטיח ששום סמכות מורמונית לא תשפיע עליו אם וכאשר ייבחר לנשיא. אני מקווה שהוא היה רציני, כי כמורמוני רומני מאמין שראש הכנסייה שלו הוא נביא ה', והוא עצמו נשבע לתת את כל אשר לו ואף את חייו לכנסייה שלו. הנאום הזה הזכיר נאום של מועמד אחר, ג'ון פ. קנדי, שלפני בחירתו לנשיאות בבחירות 1960 נשא נאום ובו הביע תקווה ש"לא יהיה איש ציבור שיבקש או יקבל הוראות בענייני מדיניות מהאפיפיור". קנדי היה הקתולי הראשון שנבחר לנשיאות ארה"ב, והיה לו חשוב להבהיר לרוב הפרוטסטנטי שהוא לא ישמש כפיון בידי האפיפיור.

הנאום של קנדי הצליח במשימתו, ולמעשה ביצר את הפרדת דתו של המועמד לנשיאות מהמדינה למשך שנים רבות. כפי שמסביר Randall Balmer בספרו God in the White House, התמונה החלה להשתנות עם פסיקת בית המשפט העליון בארה"ב שביססה את זכותה של אישה להפיל את עוברה (Roe vs. Wade) ב-1973, ועם עלייתו לנשיאות של קרטר ב-1976, שהיה אוונגליסט חם ולא התבייש להראות את זה. העירוב בין דתו של המועמד לכשירותו לתפקיד הגיע אולי לשיאו בשנים האחרונות, כאשר שוב ושוב נפוצו שמועות שאובמה הוא מוסלמי, במטרה לערער את הלגיטימיות של נשיאותו. מצד שני היו נוצרים אדוקים שהודו שאובמה אינו מוסלמי, בכל מקרה פיקפקו בתוקף אמונתו הנוצרית, ועשו מזה אמתלא להתנגד לנשיאותו.

דווקא בבחירות האלה, בהן דתו של רומני היא אחת מחולשותיו הגדולות (אפילו בשלב זה מנהיגים אוונגליסטים חוששים שצאן מרעיתם –הימני והשמרני – יהסס להצביע עבורו, ומשום כך בימים האחרונים מפיץ הקמפיין של רומני שמועה שקרית על פיה המטיף האוונגליסטי הנודע בילי גרהם תומך בו), המחנה הדמוקרטי שומר על שקט כמעט מוחלט בעניין (לפחות בינתיים).

בלי פוליטיקה

על פי ספרם המקיף של Robert Putnam ו-David Campbell על הדת בארה"ב כיום, American Grace, הכנסייה המורמונית היא הגוף הדתי שהכי פחות מתערב בפוליטיקה האמריקאית. שימו לב לגרף הבא (עמ' 424 בספר):

ואכן, המדיניות הרשמית של הכנסייה היא שאין בשום אופן לשאת דרשות פוליטיות המכוונות את המאמינים לקראת הצבעה (ושימו לב איזו קבוצה אלופה בדרשות פוליטיות). מפתיע? אולי רק במידה שהם אכן דבקים בעקרון הזה, אבל למי שעקב אחרי סדרת הרשימות בבלוג זה על חייו ואמונותיו של ג'וזף סמית נביאם (הנה האחרונה) ברור שהכנסייה בפוסט-טראומה רצינית אחרי תוצאות ניסיונותיה להשפיע על הפוליטיקה האמריקאית בתחילת ימיה. כיום הם משתדלים מאוד לשמור מרחק. יוצא מהכלל הנה היתה התגייסותם ב-2008 למען תיקון לחוק בקליפורניה שהגדיר חתונה כעניין ששייך רק לגבר אחד ואישה אחת (הו, סמית מתהפך בקברו), ובכך למעשה להפוך את החלטת בית המשפט העליון שם להתיר נישואים חד-מיניים.

האם הניטרליות הזאת נשמרת גם בבחירות האלה? אין לי מושג. כדי לברר זאת אני מנסה להשיג ראיון עם מומחית לדת ולחברה המורמונית בזמן הזה – אם יושג הוא כמובן יפורסם כאן. יחד עם זאת, כאשר רומני נתפס כדמות משיחית, הסיכויים לניטרליות מצטמצמים.

דיגידים דיגידם על הסוס הלבן

דמות משיחית? ובכן, כן. נבואה ישנה ואפוקריפית של סמית מדברת על מלחמה גדולה בין כוחות האור לכוחות השחור, בה המורמונים יובילו את ארה"ב לניצחון. הנבואה כולה, כלומר דבריו של סמית כפי ששוחזרו חמישים שנה אחרי מותו, כאן. היא מדברת על זמן בו חוקת ארה"ב, שנכתבה על פי דבריו של סמית כאן בהשראה אלוהית, תהיה "תלויה בשערה" ("when the Constitution of our country would hang as it were by a thread"). או אז יקומו המורמונים, ובראשם "הסוס הלבן", שיציל את החוקה. אותו "סוס לבן" יעמוד מול פלישת אנגליה וצרפת, שאליהן יצטרף גם "הסוס השחור", שברור מתוך הנבואה שהוא מייצג את השחורים בארה"ב (להזכירכם, בזמנו של סמית העבדות עדיין חוקית בדרום). פלישת האויבים ועוזריהם הבוגדים תיעצר כאשר כוחות אלה יכירו בגדולתו של "הסוס הלבן", יתאחדו תחתיו וימירו את דתם לשלו. אז תיפתח מלחמת גוג ומגוג נגד רוסיה, בעוד שבאופק גם סין תהפוך לאוייבת. באמא שלי.

אז זאת הנבואה. שימו לב שסמית מדבר כאן בצורה בדיוק הפוכה מכפי שדיבר ממש פני מותו, אז רצה לכונן תיאוקרטיה מורמונית בארה"ב, כלומר באופן מעשי לבטל את החוקה על תיקוניה. כאן הוא מבקש להגן על החוקה. זאת, אני משער, משום שמאז נבואת "הסוס הלבן" ספגו המורמונים לא מעט התנכלויות, שהממשל האמריקאי לא יותר מדי התאמץ למנוע, דבר שכנראה הקשה את לבו של סמית לגבי איכותו וזכות קיומו של ממשל זה. ובכלל, הרי הוא נביא, ונביא יכול לשנות את דעתו.

אז מה עם הנבואה הזאת? מישהו אשכרה לוקח אותה ברצינות? ובכן, כשמועמדותו של רומני עלתה לראשונה, לקראת בחירות 2008, ה-Salt Lake Tribune כתב שהנבואה "קמה לתחייה" בשיח המורמוני (רומני עצמו הכחיש באותה הזדמנות כל קשר לעניין). בפרוייקט 'האינצקלופדיה של המורמוניזם' של אוניברסיטת בריגהם יאנג (המורמונית) מוגדרת נבואת הסוס הלבן כ"מסורת אוראלית חשובה", וזאת בהתאם לקו הדוקטרינלי של הכנסייה על כך שהנבואה אינה דוגמה רשמית, ואין בטוחים אם הנביא אכן אמר אותה. אולם, כאמור, מדובר במסורת חיה שעוברת בעלפה בין חברי הדת. ואכן, על פי מאמר מ-2006 ב-Wall Street Journal שדן במועמדות מורמונית לנשיאות, דיבורים על סכנה לחוקה הם חלק מתוכנית הלימודים במוסדות מורמונים.

אם נרחיק מעט לעבר, הרי שנשיא הכנסייה John Taylor, ששלט והתנבא בה בין 1880 ל-1887, הכריז ש"כאשר העם יקרע לגזרים את חוקת ארה"ב, זקני ישראל ימצאו כמי שמחזיק אותה לפני אומות העולם בהכריזם חירות ושוויון זכויות לכולם". זקני ישראל, לא לטעות, הם כמובן המורמונים. ג'ורג' רומני, אביו של מיט, טען ב-1967 שלדעתו החוקה אכן תהיה בסכנה ומי שיציל אותה הם המורמונים. הם כנראה רציניים עם העניין הזה.

קריאה פשוטה של הנבואה יכולה לגלות לנו סיבה אפשרית שעומדת בבסיס ההתעקשות של רומני לראות את רוסיה כ"אוייבת הגאופוליטית העיקרית" של ארה"ב. אפשר גם להבין למה גלן בק, מורמוני בעצמו, אמר כבר ב-2008 שהחוקה אכן "תלויה בשערה". הוא עשה זאת ימים אחרי בחירתו של אובמה לנשיאות. אולי בק הביע חשש כללי משלטון הדמוקרטים, ואולי אף ראה באובמה את "הסוס השחור" שמחבל בחוקה.

מה לעשות, הסיפור הזה יותר מדי טוב מכדי לוותר עליו. תשוקות משיחיות והתלות בנבואות הן גם כך תחביבו של כל נבער, והנה לנו נבואה שממש מתחננת להיכנס אליה ולחיות בסרטה. (עוד על נבואת הסוס כאן, כאן, כאן וכאן.) באופן אישי קשה לי להאמין שרומני הוא כל דבר מעבר לחנון מולטי-מיליונר, ובאמת נראה לי שהמימד האיזוטרי היחיד אצלו הוא דוחות המס שהוא מסרב לחשוף (אם כי אותם הוא בהחלט מסתיר באדיקות לא פחותה מכפי שסמית הסתיר את לוחות הזהב שלו). אבל האמת היא שאני פשוט לא יודע. בכל מקרה כמורמוני אדוק סביר להניח שהשפעה כלשהי עליו תהיה.

סתם

—

באתר קומפרס התפרסם מאמר קצר שלי על מהותו של החול.

יצא לאור הגיליון הראשון של רוח הארץ, מגזין חדש על הרוחניות העכשווית בארץ. פרטים עליו ועל אפשרויות ההזמנה כאן.

היום נפתח קורס שאלמד על משיחיות יהודית מודרנית בבית המדרש של בינה. פרטים כאן.

ג'וזף סמית […] היה גאון דתי אמיתי, והתעלה על כל האמריקאים, לפני זמנו או אחריו, בהחזקתו ובהבאתו לידי ביטוי של מה שניתן לכנות דמיון יוצר-דתות.

כך כותב הרולד בלום על הנביא המורמוני (The American Religion, עמ' 96-97), ומי מכם שעקב אחרי ארבעת הפרקים הקודמים שבסדרה הזו יודע שאכן כך. לא היה עוד אדם בהיסטוריה האמריקאית שהציג ספר קודש חדש, היסטוריה חדשה, בנה מקדשים וייסד מסדרי כהונה, הוריד את האל לדרגת אדם ואת האדם העלה לדרגת אל, שילב הרמטיקה, קבלה, אסטרולוגיה, אלכימיה ונצרות, ערבב הכל בתוך כובע שבו "אבן חזיון" ושאל תוכו הציץ כדי להתנבא כנביא – והצליח לייסד דת חדשה המונה, נכון להיום, מיליונים.

סמית חי את החיים בתנופה אדירה שהביאה אותו בתוך 14 שנה, מאז שייסד את דתו ועד שנרצח, להיות לא רק נביא של דת חדשה אלא גם ראש עיר גדולה, גנרל של מיליציה פרטית, ולבסוף מועמד לנשיאות ארצות-הברית בבחירות של 1844. "אני אבן גסה המתגלגלת במורד גבעה" אמר על עצמו ב-1843, וכוונתו היתה הן לחוסר בחינוך שקיבל על מנת להיות ג'נטלמן, והן באינרציה שנושאת אותו הלאה, ללא כל אפשרות לעצירה, גם לא כדי לחשוב ולשקול את מצבו בצורה אחראית.

ואכן, כפי שכל משיח סופו לאכזב, כך רבים הסיכויים שאם אתה נביא, סופך להיצלב. בעיקר אם אתה מצליח לעצבן את כל מוקדי הכוח בסביבתך, לערער על הנורמות המוסריות והדתיות הנהוגות בחברה, ולהסתכסך גם עם האנשים הקרובים לך ביותר. סמית הצליח.

בשעה טובה נגיע, אם כן, לסדרת האירועים שתביא בסופה, ב-27 ליוני 1844, להרצחו של סמית בלינץ' אכזרי. סדרת אירועים זו החלה בסוף 1843, כאשר סמית הציע נישואין לגברת ג'יין לוֹ (Jane Law), במסגרת מנהגו להתחתן עם עוד ועוד נשים שהיו סביבו, ביניהן כאלה שהיו כבר נשואות לאחרים. ג'ייו, למשל, היתה אשתו של ויליאם לוֹ. וויליאם, בתורו, היה אחד ממנהיגי הכנסייה, שאז כבר מנתה כעשרת אלפים איש (מספר אדיר באותם ימים לדת בת 13), והיה חבר במה שנקרא ה-First Presidency, כלומר אחד משני היועצים והסגנים של מנהיג הכנסייה, הוא כמובן סמית עצמו. את הצעת הנישואין לאשתו של לו ערך סמית כאשר בעלה לא היה בבית (זה יכול לפגוע ברומנטיקה של הרגע), וכנביא הכנסייה הוא ביקש ממנה שתיתן לו את "מחצית אהבתה; היא חופשייה לשמור את המחצית השנייה לבעלה".

אלא שג'יין לא הסכימה. היא גם גילתה את דבר ההצעה לאישהּ, וויליאם. וויליאם לקח את זה קשה. הייתכן שנביא ה' מעוניין לשכב עם אשתו? משבר אמונה לא פשוט פקד אותו. בסופו עדיין האמין שנבואתו של סמית אמת והתורה המורמונית אמת, אבל הסיק שסמית עצמו הוא נביא "נפול", ושמידותיו הושחתו. סמית מצדו החליט שוויליאם הוא כופר, ובינואר 1844 הוא זרק אותו מהכנסייה. בתגובה הקים וויליאם מיד כנסייה משלו (True Church of Jesus Christ of Latter Day Saints), שתוך כמה שבועות מנתה מאות מאמינים. במקביל, הוא החל לעמול על נקמה.

נביא, כהן ומלך

קצת רקע: כאמור, בפחות מ-15 שנות קיום הכנסייה שלו, סמית צבר לא רק אושר, אלא גם עושר לא מבוטל, והיה בעל מעמד ארצי, ולא רק שמימי, מרשים ביותר: הוא היה ראש העיר השנייה בגודלה במדינת אילינוי (אחרי שיקגו), נאוו (Nauvoo), אשר כמעט כל המורמונים גרו בה וכמעט כל אוכלוסייתה היתה מורמונית. הוא היה גם גנרל של מיליציה פרטית בת כמה אלפי חיילים, שהיו כמובן כולם מורמונים. הוא היה Master Mason בסניף המקומי של הבונים החופשיים, דרגה שבדרך כלל לוקח שנים רבות להגיע אליה. הוא היה כוח משמעותי מאוד בכל מערכת בחירות שהתרחשה במדינת אילינוי ובארה"ב, פשוט משום שהוא היה יכול לתת למועמד המועדף שלו רבבת קולות במילה אחת, והוא גם היה מועמד לנשיאות ארה"ב, לבחירות 1844.

ב-1843 בחש סמית בבחירות למחוז הקונגרסיונלי המקומי באילינוי. הוא הבטיח את קולו למפלגת ה-Whig, מאבותיה של המפלגה הרפובליקאית (ואשר אחד מאנשיה באילינוי היה מר אברהם לינקולן, ש-18 שנים מאוחר יותר ייבחר לנשיא ארה"ב), בתמורה להבטחתם להגן על המורמונים, שנרדפו על ידי שכניהם בצורה שגורה ומתמשכת. הוויגים מצידם הבינו ממנו שצאן מרעיתו יצביע כמוהו. אלא שהדמוקרטים גם הם הבטיחו למורמונים גדולות ונצורות, וברגע האחרון המאמינים קיבלו הוראה להצביע לסמולנים. סמית עצמו עמד בהבטחתו והצביע Whig, אבל המחוז כולו הלך לדמוקרטים. לוויגים עלה הדם לראש. גם זה יהווה גורם במותו של סמית.

ב-1844 החליט סמית לרוץ לנשיאות כמועמד עצמאי, וזאת אחרי שקצה נפשו בחוסר יכולתם של מנהיגי ארה"ב, כפי שראה זאת, להגן על המורמונים מפני התנכלויות. העניין הוא שלבד מהמורמונים, אף אחד לא אהב את המורמונים, וככל שמספרם גדל כך גדלה האיבה כלפיהם, עד כדי רציחות ואף פוגרומים (למעשה, הדת המורמונית היא הדת הנרדפת ביותר בתולדות ארה"ב). אבל היתה עוד סיבה לרצונו של סמית להיות נשיא ארה"ב. סמית ביקש לכונן באמריקה ממלכת כוהנים וגוי קדוש, או במילים אחרות, תיאוקרטיה. באופן מעניין את זה הוא בחר לא לפרסם במצע הבחירות שלו.

אעמיד ממשלה בארצות הברית הללו, אשר תמוטט את הממשלה הנוכחית, ואעמיד דת חדשה שתמוטט כל צורה אחרת של דת במדינה.

הוא לא היה חסיד נלהב של התיקון הראשון לחוקה. את המילים האלה שמע ממנו אחד מהקרובים אליו, וכמובן, רק המקורבים אליו שמעו על תוכניתו זו. סמית הקים גוף מיוחד של חמישים איש, שהיה בסוד העניינים, "עם סמכות מלאה לכונן את מלכות האלוהים על פני האדמה", כפי שנכתב במנשר שהגדיר את סמכויות הארגון, ושאכן התחיל בהכנות לעניין זה. באפריל 1844 סמית הוכתר כ"נביא, כהן ומלך" (איחוד של שלושת הרשויות בממלכת ישראל הקדומה) של מלכות האלוהים, או, בתוארו הנוסף, "מלך ישראל", והגביר את הציפייה בין קרוביו למה שהוא כינה ה"תיאודמוקרטיה" בראשותו. העתיד נראה מבטיח.

החושף הנאוואי

אבל אז צץ לו וויליאם לו – בדיוק ברגע הנכון לנקמה מתוקה. לו ייסד לעצמו עיתון (בתקופה ההיא הפרינט הלך יופי) וקרא לו "החושף הנאוואי" (Nauvoo Expositor), ובו הוא התכוון אכן לחשוף בפני בני העיר את הצד האפל של הדת המורמונית, שמבחינתו היה מנהג ריבוי הנשים של סמית ושאיפותיו הדיקטטוריות. במנשר הראשון שהוציאו (ב-10 למאי, 1844), שהכריז על קום העיתון נכתב שהוא מתכוון

להסיר את שבט הברזל שמרחף מעל ראשי האזרחים הנאמנים של נאוו וסביבתה, לתמוך בהתנגדות נחושה לחזיונות פוליטיים [כלומר התגלויות אלוהיות בעלות מסר פוליטי – ת.פ.] [… שניתנים על ידי] מלך שהכתיר את עצמו […] להתנגד באיבה חסרת פשרות לכל איחוד של דת ומדינה או כל צעד שמוביל לכך. (ההדגשות במקור)

הגיליון הראשון פורסם ב-7 ליוני, באלף עותקים. רובו הוקדש להתקפה אישית על סמית ולחשיפת מנהג הפוליגמיה לרבים. למרות שהכותבים אישרו כי התגלויותיו הנבואיות הראשונות של סמית מקובלות עליהם, הם הבהירו שמאז הוא "נפל", וקבעו שהוא הגיע לדרגת "אחד מהנבלים השחורים והעלובים ביותר שהופיעו מעל במת הקיום האנושי מאז ימי נירו וקליגולה". לא אדם בעל אגו כשל סמית יישב בשקט אחרי פרסום שכזה.

סמית כינס את מועצת העיר – הוא, כאמור, היה ראש העיר. הוא הבטיח שאין שום פוליגמיה בתורתו או בחייו (כלומר, שיקר), והביא להחלטה שהעיתון הוא "מטרד ציבורי". בפקודתו יצא המשמר המקומי – שהוא, כאמור, גם עמד בראשו – וניתץ לרסיסים את בית הדפוס הקטן של וויליאם לו. זו היתה טעות קשה. דבר פגיעתו החמורה בחופש הביטוי פורסם בהבלטה בעיתונים בעיירות שבסביבה, ונוצל על ידי שונאיו (וכאלה לא היו חסרים) כדי לדרוש את הבאתו לדין. לא אמריקאים ישתקו על פגיעה, ללא משפט, בזכות לפרסם את כל מה שעולה על רוחם. הוצא צו מעצר.

לינץ' בקרתגו

אחרי איומים שונים לגבי גורל העיר עצמה ותושביה, הסגיר עצמו סמית ונכלא בכלא העיר קרתגו הסמוכה. למרות שמושל אילינוי הבטיח לו ולתומכיו שהוא אישית אחראי לביטחונו של סמית, כמה ימים אחרי שנכלא הגיעו כמאתיים איש למקום כדי לרצוח את הנביא המורמוני. לא היה מדובר ב"המון משולהב", שכן העניין תוכנן על ידי בעלי אינטרסים רבים, מפוליטיקאים ועד אנשי צבא, שמכיוון שצבר יותר מדי כוח והשפיע על הפוליטיקה האמריקאית בצורה לא הוגנת לדעתם, ביקשו להסיר את נוכחותו המטרידה של סמית מעל פני האדמה. (אפשר לקרוא על הקנוניה לרצוח את סמית בספר Junius and Joseph*)

סמית, אחיו הקטן היירום (Hyrum), ושני בכירים נוספים בכנסייה שהו בקומה העליונה של המבנה שבתמונה משמאל. הם ניסו לחסום את הדלת בגופם, אבל הרוצחים הצליחו לדחוף אותה מספיק כדי להכניס קנה של רובה ולירות לכל הכיוונים. שני הבכירים המורמונים ניסו להדוף במקלות ההליכה שלהם את קני הרובים שהציצו מבעד לפתח הדלת, אולם בהצלחה חלקית בלבד. היירום שלף אקדח זעיר שהוברח לתוך הכלא ותוך כדי שירה בפולשים חטף כדור בפנים. "אני איש מת" הוא זעק, והמציאות אישרה את קביעתו עוד לפני שחבט באדמה.

סמית שלף אקדח משלו וירה שלוש פעמים לעבר הפתח, פוגע בשלושה מהפולשים. שלוש פעמים נוספות האקדח איכזב והוציא יריות סרק, ובזאת סיים סמית את התחמושת שהיתה לו. בעוד שני המורמונים הנוספים, אחד מהם פצוע מארבע יריות, נסוגים ומתחבאים מתחת לערימות חציר ששימשו בכלא כמזרונים, סמית נסוג אל עדן החלון, עתה גם הוא פצוע מירי בירכו. הדלת כבר היתה פתוחה לרווחה, והרוצחים התכוונו להשלים את המלאכה. סמית, הישוב על אדן החלון הרים את ידיו בצורה משונה (ראו תמונה), צעק "Oh Lord, my God", ונתן לעצמו ליפול כחמשה מטרים לאדמה שמתחת לחלון. שם הוא נתפס על ידי שאר חברי הקבוצה, וגופו המרוצץ הושען על הבאר שבחצר. חולייה של ארבעה חמושים, פניהם מרוחים בבוץ על מנת שלא יזוהו, כיוונה אליו את רוביה וירתה בו מטווח אפס.

באופן טבעי, נאים בעיני הכנסייה המורמונית מילותיו האחרונות של סמית. למעשה, בשילוב עם תנועת הידיים המיוחדת שהציג, סמית התחיל לומר את הסיסמה המסונית שמחייבת כל חבר בארגון 'הבונים החופשיים' ששומע אותה לעזור ל- Master Mason שמוציא אותה מפיו. הסיסמה המלאה היא "Oh Lord, my God, is there no help for the widow's son?". סמית ביקש להסתמך על המסונים שבמקום, שלפחות מתוך נאמנות לשבועתם יצילו אותו. אולם חברותו באגודת הסתרים המפורסמת לא עזרה לסמית. למרות שהיו בונים חופשיים בקהל המרצחים (באותה תקופה הם היו בכל מקום בארה"ב), הם לא קיימו את שבועתם ולא ניסו לעזור לסמית. מנהיג המורמונים, שהיה לא רק נביא אלא גם אזוטריקן בכל חלבו ודמו, נפח את נשמתו.

אחרי מות

כך הסתיים לו השלב הראשון בהתהוותה של הדת המורמונית, השלב הפורמטיבי בו הנביא מגבש סביבו תיאולוגיה ומאמינים. הקהילה המורמונית תתפצל מכאן לכמה קהילות מקבילות, אשר אחת המרכזיות בהן מונהגת על ידי בנו של סמית, ג'וזף סמית השלישי, ואשר אליה גם הצטרפה אלמנתו, אמה. מורמונים אלה התנגדו כבר אז לנישואים פוליגמיים (לרווחתה של אמה, שהתחתנה מחדש ולא היתה הפעם צריכה לחלוק את אישהּ), ובהמשך גם הסמיכה נשים לכהונה. עד היום היא קיימת, ונחשבת לגרסה היותר מתונה וליברלית של הדת המורמונית, אך גם היותר קטנה מספרית. הרוב הגדול של המורמונים שייכים כיום לכנסיית הקדושים של הימים המאוחרים, עליה כתבתי מעט כאן. כנסייה זו הונהגה אחרי מותו של סמית על ידי בריגהם יאנג, שהוביל את אנשיה ליוטה, שם הם בנו את ביתם במדבר.

וסמית? הוא נקבר כמובן, אבל הויכוח על מורשתו ממשיך. קל מאוד לסווג את סמית כנבל ושרלטן או, לחילופין, כנביא אמת. החלוקה הבינארית הזאת מאפשרת למי שאינו מורמוני מחד, או מי שמורמוני מאידך, תמונה פשוטה של הסיפור. ברשימותיי על סמית ניסיתי לצייר תמונה שונה, שמתאימה יותר לתופעה הדתית כפי שאני מבין אותה. זו תמונה מורכבת, שנוצרת ממפגש של השראה יצירתית ודתית אמיתית (עם או בלי אלוהות שמאפשרת אותה – לא חייבים להניח שום דבר מטאפיזי) עם בני אדם מסויימים מאוד, במקום ובזמן מסויימים מאוד. במקרה של סמית מדובר באדם מבריק ומוכשר ביותר שהאמין, בצדק או שלא בצדק, שהאל מפרה את נשמתו ומחולל דרכו תורה חדשה. על ידי כניסה לטראנסים הוא הצליח לילד מתוכו נראטיב פסאודו-היסטורי ותיאולוגיה מורכבת שעיצבו מסגרת דתית חדשה ומקורית ביותר. יחד עם זה, ברור שאת אותה תורה הוא בנה תוך שימוש בחומרי הבניין שהיו סביבו, ומתוך המבנה הפסיכולוגי הספציפי שלו. בצורה מדהימה, זה הצליח לו. בצורה לא פחות מדהימה, ייתכן שהנשיא האמריקאי הבא יהיה מצאצאי אמונתו.

—

* Robert S. Wicks and Fred R. Foister, Junius and Joseph: Presidential Politics and the Assassination of the First Mormon Prophet, Utah State University Press, 2005

למאמרים הקודמים בסדרה: חלקים 1, 2, 3, 4. בנוסף, כאן על הרקע הקבלי של סמית. אני מתכנן עוד מאמר על יחסה של הכנסייה המורמונית כיום לפוליטיקה בארה"ב ועל מיט רומני כמשיח מורמוני. כן כן.

למתעניינים, עמיתי מאונ' תל-אביב, ד"ר אייזיק לובלסקי, תרגם לעברית מאמר ראשון מתוך הקורפוס ההרמטי.

בספרו מראשית שנות התשעים, The American Religion, מבכה הרולד בלום את הפיכתה של הפרוטסטנטיות האמריקאית ההגונה למרקחת של גנוסטיציזם, אורפיזם, "התלהבות" ופונדמנטליזם. על פי בלום על אדמת אמריקה המשוחררת עברה דתם של הפוריטנים האירופאים סדרה אלימה של מוטציות, שבסופן התקבלו אותן תנועות דתיות חדשות שממלאות כיום בססגוניותן את היבשת: אוונגליזם לגווניו, ניו-אייג' לסוגיו וזניו, וכמובן: הדת המורמונית המשונה מכל. דת אחרונה זו מקבלת תשומת לב מיוחדת מבלום (הרבה לפני ששמו של מיט רומני הפך לנחלת הכלל), ולו משום נביאה-מייסדה הייחודי. על פי בלום נביא המורמונים ג'וזף סמית יצר במחצית הראשונה של המאה הי"ט את "הדת האמריקאית" המובהקת, המלמדת את חסידיה אדיקות רליגיוזית בכל הקשור למשפחה, לקהילה, ולהצלחה כלכלית.

אולם לא "ערכי המשפחה" הידועים בלבד הובילו את המורמונים לאמץ את האתוס האמריקאי (וממילא, אותה משפחה היתה בתחילת ימי הדת כזו המתבססת על נישואים פוליגמים). ג'וזף סמית היה, מלבד תיאולוג מקורי ומבריק ואדם כריזמטי ביותר, ברייה המשוקעת בצורה עמוקה ברזי התורות האיזוטריות שרווחו באותה תקופה. לא זאת אף זאת: סמית ינק לא מעט מהתפיסה התיאולוגית-מאגית שלו מתורת הקבלה. בלום עצמו שואל בספרו אודות "השפעה ישירה יותר של הקבלה על סמית ממה שאנחנו יודעים", מפני שנקודות הדמיון שהוא מוצא בין האמונות המורמוניות לבין הקבלה זועקות לקראתו מתוך ההיסטוריה.

את נקודות הדמיון האלה יש לבחון על רקע האמונות הפרוטסטנטיות הקונבנציונליות מהן יצא סמית לדרכו, וכך להבחין במרחק העצום שהוא תפס מהן. על פי התיאולוגיה שפיתח סמית, האל השולט בעולמנו היה פעם אדם כמונו, יש לו בת זוג, ולשניהם יש "גופים מוחשיים מבשר ודם", כדבריו. בהתאמה לכך, כל גבר מורמוני יכול גם הוא להתעלות לדרגת אל השולט על כוכבו הפרטי, וזאת יחד עם בת-זוגו. מסתבר, אם כן, שיש אלים רבים ששולטים על כוכבים רבים, ובדיוק לצורך האלהתו של כל אדם העמיד סמית את התורה המורמונית. אותה תורה אינה אלא שחזור של החכמה האזוטרית שגילה האל של הכוכב שלנו לאדם הראשון, ושממנו עברה בשלשלת מסירה דרך נח ועד לאברהם אבינו, וממנו עד משה רבנו ושושלת הכהונה העברית הקדומה. אותה חכמת סוד עומדת גם בבסיס הנבואה המקראית, זו אשר פסקה אחרי ישו, וזו אשר סמית, כנביא מוצהר, מחדש ומגלה למאמיניו.

סמית מציג, אם כן, תורה איזוטרית המכוונת למימוש הפוטנציאל האנושי – על ידי הפיכתו לאלוהי. רעיון זה לא רק זר, אלא ממש הופכי להנחות היסוד הבסיסיות ביותר של הנצרות הפוריטנית שרווחה בארה"ב. זו ראתה את האדם ככלי מלא כלימה, רע מינקותו משום החטא הקדמון שרובץ בפתח נשמתו. יצור אומלל זה, רחוק שנות אור מכל שלטון גלקטי על כוכב משלו, נאבק בציפורניו לישועה (ודאי לא האלהה) וסיכויו היחידים לזכות בה הם על ידי כניעה נבוכה לפני בנו של אלוהים שמת על הצלב במיוחד בשבילו. בעוד הפרוטסטנטיות הפוריטנית הציגה נצרות חמורת סבר וסגפנית, סמית הבטיח למאמיניו את חידוש הנבואה, את בנייתו של גן-העדן עלי האדמות ואת ההעצמה האישית האולטימטיבית. וכן, גם ריבוי נשים היה כלול אז בעסקה.

ג'וזף סמית נולד ב-1805, כבן החמישי מתוך אחד-עשר למשפחה ענייה בורמונט. בגיל ארבע-עשרה, אחרי מצוקה נפשית קשה, זכה סמית להתגלות הראשונה שלו, בה האל עצמו הבטיח לו שחטאיו נמחלו. יחד עם זאת, הזהיר אותו אלוהים שלא להצטרף לאף אחת מהכנסיות שסביבו, משום שכולן מעוותות את תורת האמת. ב-1823, כשלוש שנים לאחר ההתגלות הראשונה, שוב ירד סמית על ברכיו וקרא ממעמקיו של משבר נפשי להוראותיו של האל. הפעם הופיע מולו המלאך מורוני (Moroni), שסיפר לו שהוא השריד האחרון לציביליזציה עברית קדומה שהגיע לחופי ארה"ב סביב חורבן בית ראשון. אותם יהודים קדמונים עשו מה שיהודים תמיד עושים, דהיינו רבו ביניהם, עד כדי כך שקבוצה אחת מהם (להלן, "הרעים") הכתה לפי חרב את השנייה ("הטובים") והכחידה אותה. בעוד הרעים, אחרי שקוללו על ידי האל, הפכו ברבות השנים לשבטים השונים של האינדיאנים האמריקאים, כל מה שנשאר מהטובים הם לוחות זהב ועליהם חרותות קורותיהם במצרית עתיקה.

מורוני הוליך את סמית למקום קבורתם של אותם לוחות מוזהבים, והורה לו לחפור במקום ולהוציאם. אחרי שסמית הצליח לשים ידיו על הזהב הוא מיד התחיל לתרגם את הכתוב עליו. התוצאה היתה כרך מרשים בהיקפו שאצר מאות עמודים ובהם היסטוריה העתיקה של אותם טובים ורעים, ועוד משהו חשוב: התגלותו השנייה של ישו, בן האלוהים, לבני האדם, שהתרחשה על אדמת אמריקה ובפני אותם עבריים קדמוניים. זו "העדות השניה של ישו המשיח", כפי שמצהירה תת-הכותרת של כתב הקודש המורמוני (The Book of Mormon), וכשהוא אוחז בה יצא סמית לקנות לה מאמינים. הוא הצליח בכך מעל ומעבר למה שניתן היה לצפות.

כדי להבין את סוד הצלחתו – כמו גם את סודות תורתו – רצוי להתרחק לכדי מבט ציפור מההתרחשויות לעיל ולשים אותן בהקשרן. הימים ימי שיאה של "ההתעוררות השנייה" בארה"ב, דהיינו ההתעוררות הדתית השנייה בתולדות המדינה הצעירה, שהחלה בסוף המאה הי"ח ואשר במסגרתה הצטרפו רבים לזרמים הפרוטסטנטים השונים. מסביב לסמית רוחשות המוזות הרליגיוזיות, ונביאים ונביאות מתעוררים להתנבא כמעט תחת כל עץ רענן.

סביב חייו וביתו של סמית פעלו ג'מימה ווילקנסון, שהטיפה לפרישות מינית ונאמנות לעשרת הדיברות; הנסום לייק (כלומר, "אגם נאה"), נביא אינדיאני שהטיף בגנות אלכוהול, כישוף, הימורים, אלימות כלפי נשים והומוסקסואליות; ג'וזף דילקס (Dylkes), שהכריז שהוא המשיח שהגיע כדי לבנות ירושלים חדשה; ג'ורג' רפ (Rapp), שהקים קהילה נזירית והכריז על ביאתו הקרובה של ישו; ברנהרד מולר, שכינה עצמו "אריה יהודה" והכריז שדווקא הוא המשיח; וויליאם מילר, שייסד את התנועה המשיחית הגדולה בתולדות ארה"ב והכריז שישו יגיע עד מרץ 1844; ג'ון המפרי נויס (Noyes), שהקים את קהילת Oneida הסוציאליסטית, בה הטיף למין ללא שפיכה כאמצעי להתעלות רוחנית; וכמובן ראלף וולדו אמרסון, שעזב את משרתו ככהן דת בכנסייה היוניטרית, ציווה "השלך מאחוריך כל צורה של קונפורמיזם והכר מיד ראשונה את האלוהות!", והיה, לעניות דעתי, מבשרה המובהק של רוחניות הניו-אייג'.

העת היתה בשלה, אם כן, לנביאים ובני נביאים, וסמית לא היה יוצא דופן בכך. כפי שניתן להבין, גם בניסיונו ליצור חברה חדשה ובהתמקדותו במין כמוקד רוחני חשוב הוא לא היה מקורי. אבל כאמריקאי אמיתי סמית חשב בגדול, והתיאולוגיה שיצר היתה מהפכנית בכל קנה מידה. לא רק התגלות אלוהית, אלא ספר-קודש חדש. לא רק חברה חדשה, אלא קהילה קומוניסטית להפליא. לא פרישות מינית או מין ללא שפיכה, אלא פוליגמיה (סמית עצמו התחתן עם כארבעים נשים, חלקן בעודן נשואות לאחרים). לא הבטחה קלושה לביאתו העתידית של המשיח, אלא ניסיון מגלומאני להקים כבר עכשיו את ממלכת השמיים על פני האדמה.

מאיפה קיבל סמית את ההשראה לכל זה? ללא ספק, מדובר היה באדם יוצא דופן, בעל דמיון מפותח וכושר יצירתי עצום, כמוהו ניתן למצוא ביחידי סגולה כאר"י הקדוש או ג'.ר.ר טולקין. אבל כל רוח יצירתית זקוקה לחומר גלם שאותו הדמיון שלה ילוש לכדי מאפה. סמית מצא את שלו בספרות האיזוטרית של תקופתו, ובתוכה בקבלה.

"ספרות אזוטרית" היא מונח קצת מצחיק, בהיות משמעותו התיאורטית הפוכה מהתופעה אותה הוא מייצג בפועל. ספרות איזוטרית, מעצם היותה ספרות, לא יכולה להיות ממש איזוטרית, על אחת כמה וכמה בעידן הדפוס. מה שלא מועבר בעל פה עתיד להיות מופץ לכל דיכפין, וגרוע מכך, נדרש ומפורש על ידי כל דיצריך. אם לא די בזה, הרי שמה שמכונה "איזוטרי" ימשוך אליו גם קוראים אשר לא היו טורחים לקרוא כל ספר אחר. ואכן, כנער סקרן זכה ג'וזף סמית לקרוא לא מעט ספרות איזוטרית מערבית, בין אם בבתי שכנים ובין אם בספריות ציבוריות שונות.

בקורפוס האזוטרי של תקופתו הוא מצא את מורשת הרנסנס, דהיינו את כתבי ההרמטיציזם, הקבלה, הנאופלטוניזם, האלכימיה, האסטרולוגיה והמאגיה. ההרמטיציזם היא תורה אזוטרית המתבססת על כתבים עתיקים, שנכתבו לכאורה על ידי האל/המלך/הנביא/רב המג, הרמס טריסמגיסטוס. הרמס זה היה לכאורה בן זמנו של משה, וגילה לבני האדם את סודות היקום בדיוק כשרבנו נתן לבני ישראל את התורה. מקורו ההיסטורי של החלקים העתיקים יותר בקורפוס ההרמטי נמצא במאות הראשונות לספירה, באלכסנדריה היוונית-מצרית, והוא אכן כולל שילוב מלבב של מיתוסים יוונים ומצריים.

בניגוד לתורות מערביות רבות בזמנה ובזמנים שיבואו, ההרמטיקה הדגישה את גדולתו של האדם ואת אפשרות הסינטזה השלמה בין הרוח לחומר. למעשה, על פי תורה זו הנשמה היא סוג מעודן של חומר, ולכן ממילא אין החיים האלה, החומריים, בזויים, ויש גם אפשרות להגיע לאלוהות מבלי להיפרד מהם. "אתה האור והחיים, כמו האל האב אשר ממנו האדם נולד", קובע הרמס, וקל כבר כאן לראות את הדמיון לתיאולוגיה המורמונית. יש להדגיש גם את התפקיד הנכבד שהיה להרמטיקה בהעצמתו של האדם עבור ההומניזם של הרנסנס.

באשר לקבלה המדוברת כאן, היא כמובן לא זו עליה שקדו בערך בשנים אלה תלמידי הגאון מוילנה מחד או תלמידי ר' שניאור זלמן מלאדי מאידך. כאן מדובר בקבלה בתרגומיה הלועזיים והנוצריים. עבור הנוצרים שהתעניינו בה נחשבה הקבלה, באופן אולי לא מפתיע, לתורה הסודית שמסר משה רבנו ליהושע, וממנו לזקנים, ומהם לנביאים, אבל במקרה הזה גם לכוהנים, משום שכל סיפור בית המקדש נחשב גם הוא לבעל ערך סודי ומיסטי (וכך חשבו גם הבונים החופשיים, עוד תנועה שפרחה אז). הקבלה הנוצרית, אם כן, כללה תרגומים שונים של הטקסטים העבריים ללועזית, בתוספת פרשנות שהציגה אותה כתורה אוניברסאלית, ולמעשה פרניאלית (כלומר, כעומדת בבסיס כל החוכמה האנושית כולה).

רק על רקע ענינו בהרמטיקה ובקבלה ניתן להבין את המשפט שנמצא מיד בפתיחת הקאנון המורמוני. בספר הראשון מתוך ה-The Book of Mormon, ספר נפי (Nephi), אחרי הפסוק הראשון בו המספר מציג את עצמו, מגיע הפסוק השני בו הוא קובע כי "אכתוב תיעוד בשפתו של אבי, שכוללת את לימודיי היהודים ואת שפת המצריים". "לימודיי היהודים" היה אחד הכינויים שניתנו בתקופתו של סמית לתורת הקבלה. שפת המצריים קושרת אותנו אל ההרמטיקה.

במחקר מקיף פורש מייקל קווין, היסטוריון של הדת המורמונית ומורמוני בעצמו (שמחקריו הביאו לבעיטתו מהכנסייה) את הרקע האיזוטרי לחייו ותורותיו של סמית (D. Michael Quinn, Early Mormonism and the Magic World View). קווין מצייר את דמותו של סמית כאזוטריקן מעמיק למדי, למרות השכלתו האקלקטית והאוטודידקטית. עולמו האוקולטי של הנביא המורמוני הצעיר כלל אסטרולוגיה, מאגיה, הכנת קמעות, סחר בעתיקות קדושות, ראייה למרחוק ובעיקר, כמובן, חזיונות נבואיים. אנו נתמקד בתלמודו הקבלי.

קווין מדגים קשרים שונים בין נבואותיו של סמית לספר Traditions of the Jews מאת יוהנס אנדראס אייזנמנגר (Eisenmenger) האנטישמי, ושתורגם מגרמנית לאנגלית במאה הי"ח. נראה שהיה זה ספר זה שלימד את סמית שהמילה "אלוהים" היא בגוף רבים, תובנה שעזרה לו לפתח את התיאולוגיה האנטי-מונותאיסטית שלו, המצהירה במפורש על ריבוי אלים.

ספרים נוספים שקווין מראה שנמצאו בסביבתו של סמית מכליאים בין משמעותו הקבלית של "אדם קדמון" (כהאצלה הראשונה של האלוהות אחרי הצמצום) לבין משמעותו המקראית של "אדם" (כאדם הראשון, בגן עדן). תרכובת זו הועברה אל סמית, וכפי הנראה היתה בין הסיבות שהובילו אותו לתפוס את האדם הראשון כישות בעלת כוחות אלוהיים, ומכאן את צאצאיו, כלומר את בני האדם כיום, כבעלי פוטנציאל אלוהי נסתר.

מעל ומעבר לספרים שקרא סמית, נראה שאת מירב השכלתו בתורת הסוד היהודית רכש הנביא המורמוני מיהודי בשם אלכסנדר נייבאור (Neibaur), שהגיעה לחופי ארה"ב מלונדון והמיר שם את דתו לזו של הנביא המורמוני. כפי שכותב משה אידל בספרו עולם המלאכים, יש בידנו את רשימת ספריו של נייבאור, שכוללת כמה ספרי קבלה חשובים. הפגישה ביניהם התרחשה ב-1841, ובין 1842 ל-1843 כבר פרסם העיתון המורמוני הרשמי מאמרים על קבלה, חלקם פרי עטו של היהודי המומר, בהם הוזכר, למשל, ספר ה-"Sohar".

כפי הנראה היה זה מנייבאור שסמית למד לפרק את הפסוק הראשון של התנ"ך על פי הקבלה, כלומר למילים "בראש יתברא אלוהים", ולפרש אותו, באחת מדרשותיו האחרונות לפני הנרצח, כמדבר על הזמנתו של ראש האלים את ה"אלוהים" האחרים למועצה עליונה, בה דובר על בריאת האדם והעברת סודות חיי הנצח אליו ואל צאצאיו.

משימתו של סמית היתה אחת: לחדש את ימי עם ישראל כקדם. לצורך כך חודשה הנבואה, לצורך כך הקים מסדרי כהונה, ולצורך כך בנה מקדשים (ולא כנסיות), לצורך כך חידש את מנהגי הפוליגמיה של האבות. סמית רצה כאמור לכונן את מלכות השמיים על פני הארץ, לבנות את "ציון" (כך בלשונו) על אדמת אמריקה. בחזונו של סמית עלתה חברה חדשה, בה בני האדם חולקים ברכושם ונאמנים לתורת האמת היוצאת מפי מנהיגם. אותו מנהיג, סמית כמובן, התיימר אף לשלוט באוטופיה זו כ"נביא, כהן ומלך" המופקד מטעם האל על נתיניו.

בשנת 1844, אחרי שנרדפו וגורשו ממיזורי, עברו עשרות אלפי המורמונים דאז לאילינוי. שם הקים סמית את העיר נָאווּ (באנגלית Nauvoo; השם לקוח מהפסוק "מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר", ישעיהו נב, ז). העיר צמחה במהירות, ותושביה מנו מעל לרבבה (בערך גודלה של שיקגו באותם ימים). סמית עצמו היה ראש העיר, וכאשר התחדשו ההתנכלויות למורמונים הכריז שעל מנת למנוע אותם הוא מציג את מועמדותו לנשיאות ארה"ב, לבחירות שנערכו באותה שנה. תוכניתו הסודית היתה לבטל אחרי בחירתו את ההפרדה בין דת ומדינה, ולהקים ממלכת כוהנים תיאוקרטית אשר הוא עצמו יעמוד בראשה. כמה חודשים אחרי כן הוא נרצח בלינץ' אכזרי.

בספרו שהוזכר בתחילת דברינו כותב הרולד בלום ש"אם יש כרגע גרסה כלשהי של 'הדת האמריקאית' היא חייבת להיות, כפי שגרס טולסטוי, הדת המורמונית. עתידה יכול להיות הרה גורל עבור האומה, ועבור יותר מהאומה הזאת לבדה." בלום קלט בחושיו החדים שמסלול אזוטרי לאלוהות (או לכל הפחות להצלחה כלכלית) קורץ בימינו הרבה יותר מאשר אתוס של כפרה על חטא קדמון.

עתידה של הדת המורמונית אכן לפניה. מועמדותו של מיט רומני לנשיאות מכניסה אותה בפעם הראשונה לכל בית ובית באמריקה, אם לא בעולם כולו. בחירתו של מורמוני לנשיאות ארה"ב אולי לא תיזכר בדברי הימים כנקודת ציון השקולה בחשיבותה להתנצרותו של קונסטנטינוס, קיסר רומא, במאה הרביעית לספירה, אולם היא ללא ספק תהיה נקודת ציון בעלת חשיבות אדירה ליציר כלאיים שהוליד ג'וזף סמית מתוך הנצרות, ההרמטיציזם והקבלה.

סתם

—

פורסם במוסף 'תרבות וספרות' של הארץ

יצא לאור הגיליון הראשון של רוח הארץ, מגזין חדש על הרוחניות העכשווית בארץ. פרטים עליו ועל אפשרויות ההזמנה כאן.

בשנה הקרובה אלמד קורס על מדיטציה עברית בנביעה. ההרשמה בעיצומה. פרטים כאן.

בשנה הקרובה אלמד קורס על משיחיות יהודית מודרנית בבית המדרש של בינה. ההרשמה בעיצומה. פרטים כאן.

דבר לא יכול להיות יותר פחות מבוסס, דבר לא יכול להיות יותר שטחי, מאשר לדמיין שלפוליגמיה הזאת היה איזשהו קשר לפריצות מינית. אם ג'וזף סמית היה מציע למאמיניו שיחיו חיים של הפקרות מינית הם היו מסתערים עליו, וככל הנראה מקדימים את השכנים האדוקים שלהם שבסופו של דבר ירו בו.

ג'ורג' ברנרד שו לא היה ידוע בחיבתו לדת, אבל הוא זה שאמר, בנאום שנשא ב-1933, את המילים המצוטטות לעיל. יש בהן אמת, אבל הן לא מספרות את הסיפור כולו. אינני יודע עד כמה מקיפות היו ידיעותיו של שו בהיסטוריה ובתיאולוגיה המורמונית, אבל נדמה לי שהוא לא ידע שהפוליגמיה שהנהיג ג'וזף סמית עברה כמה שלבים של התפתחות, ובעוד שאחרי מותו היא הפכה למנהג דתי שחלקו היה בהחלט טקסי ושבכל מקרה לא נבע בעיקרו מתאוות בשרים, הרי שבזמן חייו של סמית, ולמיטב הערכתי בוודאי שבחייו שלו עצמו, היה גם היה מניע מיני גרידא למנהג. לא זאת אף זאת: במידה רבה תאוותו המינית של סמית וניסיונו למסד אותה במצוות האל היא שהביאה אל מותו בטרם עת. הגיע הזמן, אם כן, לספר את הפרק הזה באפוס שלנו על סמית, להפשיל שרוולים, ולהיכנס לעומקם של העניינים המלוכלכים האלה. הו, גילטי פלז'ר.

סמית, כבר אמרנו, נשא בחייו שלושים ושלוש נשים שאנחנו יודעים את שמן, וכנראה עוד כעשר שעד היום לא נודע כי בא אל קרבן. למקורות מורמונים ההתמודדות עם הנושא קשה: גם אם הם היו הליברלים הפרוגרסיבים ביותר, הרי שריבוי נשים היה נחשב עבורם כניצול פטריארכלי דכאני, והנה הם בכלל שמרנים בני שמרנים, כך שכל וריאציה על מוטיב הנישואין ממילא מזעזעת אותם – והנה נביאם הגדול עצמו שלח ידו במעל. ועוד איך שלח.

הרעיון שאלוהים רוצה שהוא יישא עוד נשים כפי הנראה צץ במוחו של סמית כשנה אחרי פרסומו של הספר ש"תרגם" מלוחות הזהב שמצא, כלומר ב-1831. קיים מכתב מחסיד של סמית שבו הוא מתאר שכאשר הוא שאל את סמית ב-1834 כיצד הוא ואחרים אמורים לשאת נשים רבות אם הם כבר נשואים, ענה לו הנביא שיעשו זאת "בדיוק באופן שהוא אברהם לקח את הגר וקטורה, ויעקב לקח את רחל, בלהה וזלפה." התייחסתי בקצרה ברשימה על המורמונים שסמית למעשה ביקש להשיב את ימי הממלכה הישראלית העתיקה כקדם, והנה לא רק מקדשים, נביאים ושושלות כהונה הוא החזיר בזמנו, אלא גם את האפשרות לשאת נשים רבות.

קח לך אישה, ואז עוד שלושים

סמית עצמו נשא נשים נוספות כבר בשנות השלושים של המאה הי"ט, אולם המנהג היה שנוי במחלוקת בין חסידיו הקרובים ביותר, ואף הביא לסכסוכים עם כמה מהם. באופן מפתיע גם אשתו, אֶמה, לא סבלה את הרעיון שבן זוגה נושא נשים נוספות, וסמית היה משתדל שתדע על כך כמה שפחות. הוא היה נוהג לבקר בסתר את נשותיו האחרות, ומשביע אותן לסודיות. אגב, כעשר מתוך אותן נשים היו נשואות בו-זמנית לגברים אחרים, אולם סמית קיבל את רשות אותם גברים, חסידיו כמובן, להתחתן עם נשותיהם.

הנה שני סיפורים לדוגמא:

• זינה הנטינגטון, בת העשרים, נישאה להנרי ג'ייקובס במרץ 1841, אלא שסמית הבהיר לזוג שהאל בחר בזינה להיות אשה לנביאו האהוב לנצח נצחי נצחים. בהאמינו ש"מה שעושה הנביא הוא נכון, בלי להכפיף את סמכותו של האל להגיון האנושי", הסכים ג'ייקובס לתת את אשתו הטריה, בחודש השביעי להריונה ממנו, לנביא ה', הגם שהיא המשיכה, באישורו של סמית, להיות נשואה להנרי (ולשכב איתו).
• באביב 1842 בישר סמית לחסידו Newell K. Whitney שהאל ציווה עליו להתחתן עם בתו הבכורה, שרה בת ה-17. כנביא אמת (כלומר סוג משודרג של סוחר גמלים) הוא הבטיח חיי נצח לו ולכל בני ביתו עבור הנערה. תשעה חודשים מאוחר יותר סמית יזם חתונה פיקטיבית בין שרה למאמין מורמוני אחר, זאת כדי לכסות על העובדה שהיא נשואה לסמית, ובד בבד לחסום את האפשרות שמישהו אחר ינסה להתחתן איתה. אף אחד מעולם לא טען שהוא לא מתוחכם.

כפי שאתם רואים, לא רע להיות נביא (ראו עוד עדויות על יחסי סמית ונשים כאן). רק ב-1843 בישר סמית באופן רשמי על התגלות אלוהית שבה האל פוקד עליו לחדש את מנהג הפוליגמיה, אולם גם זאת רק למעגל הפנימי של הדת החדשה. על פי סמית האל ציווה עליו לחדש את המסורת העברית הישנה, ונאמר לו שישו "ישמיד" כל אישה שלא תסכים שבעלה יישא נשים נוספות (כן, ישו יודע גם להיות קשוח כשצריך). יחד עם זאת, העניין עדיין היה בגדר שמועה שערורייתית לכל מי שאינו מורמוני, והמורמונים ניסו מאוד שה"גויים" מסביב לא ידעו על מנהגם. ההתנהלות הכיתתית הזאת תביא בסופו של דבר להרצחו של סמית (על כך בחלק הבא והאחרון של הרשימות על סמית).

בדידות מקודשת

רק אחרי מותו של סמית, ב-1852, הפך ריבוי הנשים לעיקר אמונה מוצהר של המורמונים. סביב 1860 יותר מארבעים אחוזים מהגברים המורמונים נשאו יותר מאישה אחת. אולם המנהג נתקל בהתנגדות קשה מצד הרשויות הפדרליות בארה"ב. ב-1877 פסק בית המשפט העליון בארה"ב שריבוי נשים אינו חוקי, גם אם מדובר, כפי שטענו המורמונים, בציווי דתי (מובן? יש בכל זאת מצוות שהמדינה המודרנית לא מוכנה לקבל).

אחרי שהמורמונים לא חדלו ממנהגם גם כשזה הכניס אותם לא פעם לכלא, החרימה ממשלת ארה"ב את כל נכסי הכנסייה ב-1890. באורח פלא ממש באותה שנה קיבל נביא המורמונים ומנהיגם דאז, Wilford Woodruff, התגלות אלוהית שבה נמסר לו שעל הכנסייה לחדול ממנהג מגונה זה. מרגע שהמורמונים הפסיקו עם הפוליגמיה נפתח דף חדש בינם לבין הממשל האמריקאי, הם הפכו לאזרחים מן השורה, ויוטה, מקום מושבם, הפכה למדינה באיחוד.

אם נחזור לדבריו של שו בהם פתחנו, נראה שהוא במובן מסויים צודק: ראינו כבר שסמית היה מוטרד מחטאיו המיניים. סביר להניח שהוא האמין שמין מחוץ לנישואין הוא חטא חמור. הדרך בה עיצב את הדת שייסד איפשרה לו לספק את תאבונו המיני ותוך כדי כך לעמוד בסטנדרטים שחשב שאלוהים מצווה עליו. העובדה שעל העניין הספציפי הזה חלקו עליו גם הקרובים לו ביותר מראה שלאנשים בתקופתו בסביבתו היה אכן קשה לקבל את מה שהם החשיבו כהפקרות מינית.

למצוות ריבוי הנשים היתה מבחינתו של סמית גם משמעות אזוטרית. התורות האזוטריות מהם ינק סמית את רעיונותיו, כגון ההרמטיציזם, הקבלה והאלכימיה, החשיבו את הנישואין בין הזכר לנקבה (כיסודות, כמהויות, כישויות שמימיות, וגם כבני אדם) כמפתח לחיי נצח ולהרמוניה קוסמית. ללא נישואין לנקבה לא יכול הזכר להתעלות למדרגת אל אחרי שהוא מת. על פי סמית הוא "לא יכול להתגדל אלא נשאר בנבדלות וביחידות." אלה ה-Hieros gamos, הנישואין המקודשים, שבכוחם לאחד בין הרוח לחומר, בין קודש לחול, בין חיים ומוות, בין גבר לאשה. כאן שוב נכנס הצד האזוטרי בתורתו של סמית, זה שעל פיו הדת היא מסע רוחני שאמור להביא למימוש הפוטנציאל האלוהי של הפרט ולהפכו לאלוהים.

למרות שנשים מורמוניות, כמאמינות אדוקות, הגנו על המנהג בפני שלטונות ארה"ב כל עוד הוא היה מצוות דתן, בספר שכתב טוד קמפטון מתוארת "הבדידות הקדושה" בה חיו לפחות נשותיו של סמית עצמו: הובטחו להן אמנם חיי נצח של נישואין מקודשים ומלכות על כוכב משלהן לצד אהובן-נביאן, אבל בחייהן אלה הן נידונו לבדידות עצובה, שכן סמית היה מקדיש זמן מועט מאוד לרובן, ואפילו אחת את השנייה לא היה להן כסעד נפשי, בבית ומחוצה לו.

אל מעבר לתחומי השכל הישר

עוד לפני שנגיע לפרק האחרון ולמותו האלים של סמית, ברצוני להתייחס לשאלה שאולי מטרידה כמה מכם, קוראים יקרים. בספרו The American Religion כותב הרולד בלום שלא היה מעולם חדשן דתי אמריקאי "בעל חיות של דמיון כג'וזף סמית". ובכן, אחרי שדיברנו על התגלויות של מלאכים, ספר קודש חדש הכתוב "מצרית משופצת", שבטים עבריים קדומים על אדמת אמריקה ונביא מודרני שמציץ ב"אורים ותומים", נדמה לי שמאליה עולה ונשאלת השאלה: איך התפתו רבים כל כך להאמין בסיפורים הפנטסטיים האלה?

מעבר לעובדה הפשוטה שרבים מאוד ממש לא האמינו בזה, וזלזלו במי שכן, ומעבר לעובדה הפשוטה שבסופו של דבר תמיד ימצאו מספיק אנשים שיאמינו בכל שטות שתאמר בצורה מספיק בוטחת ונחושה, הייתי רוצה להציע לדבר שני הסברים. ראשית, אני חושב שהצגת האמונות האלה שלא במסגרת של דוגמה דתית פשוטה שיש להאמין בה, אלא במסגרת של מסע רוחני אישי שיש לצלוח, עזרה מאוד. כיום, כמו בזמן יוון העתיקה וכמו בדתות המזרח, רבים מאיתנו תופסים את חיי הדת כפרוייקט שיש לבצע, ולא כמערך אמונות שיש להחזיק. הפיכתה של הנצרות על ידי סמית מדת ל"דרך רוחנית" (ועוד עם ניחוח אזוטרי) תרמה לקסם שהרעיפה על האמריקאים.

ושנית, נדמה לי שאלקסיס דה-טוקוויל מביא בספרו אבחנה נאה (אם אתם כותבים על ארה"ב, תמיד תחפשו מה טוקוויל אומר. א. הבנאדם גאון; ב. לצטט אותו עושה רושם). טוקוויל כידוע ערך את מסעו רב-האבחנות בארה"ב בתחילת שנות השלושים של המאה ה-19, כלומר ממש בעצם ימי ההתעוררות הדתית השנייה והיווסדות הדת המורמונית. את רשמיו הוא כתב בספרו המונומנטלי, הדמוקרטיה באמריקה. הנה מה שיש לו לומר בפרק תחת הכותרת "מדוע יש אמריקנים הנתפסים לספיריטואליזם כה נלהב" (עמ' 574-575, תרגום אהרן אמיר, הוצאת שלם):

בכל מדינות האיחוד, אך במיוחד בשטחים המאוכלסים למחצה בקצווי מערב, נוכל לפגוש במטיפים נודדים המוליכים את דבר האלוהים ממקום למקום.
[…]
פה ושם פוגש אתה בלב החברה האמריקנית באנשים החדורים ספיריטואליזם קנאי וכמעט פראי, שאיננו קיים כמעט באירופה. מזמן לזמן צצות כיתות מוזרות המתאמצות לפלס נתיבים יוצאי דופן לאושר נצחים. אי-שפיות דתית היא תופעה שכיחה מאוד בארצות-הברית.
[…]
אם אי פעם יהיו כישוריהם של רוב בני האדם מכוונים אך ורק לחתירה אל נכסי חומר, אפשר לשער שתבוא על כך תגובה מדהימה בנפשות אחדים מהם. הללו ייסחפו בכל מאודם אל עולם הרוחות, מחשש פן יישארו כלואים בסד הצר, שיבקש גופם לכוף עליהם.
[…]
לולא היה משטרם החברתי של האמריקנים, תנאי חייהם כיום וחוקיהם מאלצים אותם כל כך לשקוד על רווחתם הארצית, אפשר להניח שהיו מגלים יתר איפוק ויתר חכמת ניסיון כל אימת שהיו מפנים את שימת לבם לדברים שברוח, ושלא היו מתקשים לרסן את עצמם. אבל הם חשים עצמם כלואים בגבולות שכפי הנראה לא מרשים להם לחרוג מהם. משעה שהם פורצים את הגבולות האלה שוב אינם יודעים היכן להיעצר, ולעיתים קרובות הם שטפים במרוצתם אל מעבר לתחומי השכל הישר.

סתם

—

לחלקים א, ב, ג של הסדרה. בחלק הבא והאחרון: סמית מביא על עצמו את סופו כקורבן לינץ' אכזרי. אל תזפזפו.

הגיליון הראשון של רוח הארץ, מגזין חדש על הרוחניות העכשווית בארץ. פרטים עליו ועל אפשרויות ההזמנה כאן.

בשנה הקרובה אלמד קורס על מדיטציה עברית בנביעה. ההרשמה בעיצומה. פרטים כאן.

בשנה הקרובה אלמד קורס על משיחיות יהודית מודרנית בבית המדרש של בינה. ההרשמה בעיצומה. פרטים כאן.