השבוע יצא לאור הספר The Routledge Handbook on the Philosophy of Meditation ובו מאמר שלי, תחת הכותרת The End of Man: Philosophical Consummation in Jewish Meditative Tradition.

המאמר בוחן את הקשר ההדוק בין פילוסופיה למדיטציה אצל שני הוגים יהודיים: הרמב"ם ורבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד. לפני ואחרי אני מביא רקע על התפתחות העניין במדיטציה במסורת היהודית, על ידי בחינת מודלים אנושיים שונים. אני מסיים בכמה מילים על המצב כיום.

תרגמתי חלק מהקטעים האלה של המאמר. מדובר בפסקאות בודדות, ואשר יש ביניהן חלקים אחרים, אבל נדמה לי שהן מספיק מעניינות כדי להביא אותן כך. הספר עצמו נמצא למכירה באמזון, אולם כרגיל עם ספרים שכאלה, הוא עולה לא מעט.

להלן הקטעים מהמאמר.

לפילוסופים ההלניסטים העתיקים לא היה ספק שהחיפוש שלהם אחר האמת אינו נבדל מתרגילים מיוחדים שעליהם לבצע. לפיתגוראים, לציניקנים, לאפיקוראים, לסטואים וכו' – לכולם היו דרכים רוחניות משלהם, אותן הם תפסו כחלק חיוני מהפילוסופיה שלהם.

[…]

מדיטציה, אפוא, הייתה קשורה ישירות לפילוסופיה בימי קדם. מה שהשתנה עם המעבר למודרניות היה שהגישה לאמת כבר לא הייתה מותנית בטרנספורמציה אישית, אלא בידע אינטלקטואלי בלבד. פוקו מציב את מה שהוא מכנה "הרגע הקרטזיאני" כצומת שדרכו "טיפוח העצמי" (Care of the Self), בצורה של תרגול מדיטטיבי, לא נדרש עוד כתנאי מוקדם לדעת את האמת, וכך הובן הציווי gnōthi seauton לא כדרישה לטרנספורמציה עצמית, אלא כדרישה לאנליזה עצמית.

בבחינתו של הקשר בין הפילוסופיה והרוחניות, הושפע פוקו מאוד מיצירותיו המוקדמות של פייר אדו, שבספרו המאוחר יותר, 'מהי פילוסופיה עתיקה', קובע את אותן מסקנות, ולטענתו שלאורך העת העתיקה הפילוסופיה "נתפסה כניסיון התקדמות רוחנית ואמצעי לשינוי פנימי". לתיאוריה, במילים אחרות, הייתה המשמעות המקורית שלה (Theōria): התבוננות טרנספורמטיבית.

[…]

הנוצרים החזיקו בנתיב שונה מהותית לקראת שלמות. הפילוסוף מגיע לידע באמצעות טרנספורמציה עצמית; לעומתו הקדוש מחפש ישועה באמצעות חיקוי (ישו) המשיח (imitatio Christi). הנוצרים גם פיתחו (ובאופן מתגבר ככל שחלפו המאות) השקפה שונה לחלוטין לגבי הדרך אל האמת: לא שינוי עצמי, לא ידע, אלא אמונה.

בעוד שהפילוסופים הקדמונים תפסו את העצמי כחיה פוליטית מחד גיסא וכישות הבוחנת את עצמה ומתפתחת מאידך גיסא, עבור הנוצרים האני היה בפומבי חלק מהכנסייה, גופו של ישו, ובאופן פרטי ישות חוטאת במהותה הנושעת על ידי האמונה. יתרה מכך, עבור הנוצרים הייתה רק אמת אחת ודרך אחת אליה. להאמין בה פירושו חיים, להתכחש לה – מוות. בהתאם למשקל שהנצרות ייחסה לאמת, הפילוסופיה ההלניסטית נתפסה בהדרגה כאוסף של אבחנות גרידא על המציאות, ותפקידה כדרך חיים נשכח. בתי ספר לפילוסופיה לא נתפסו כדרכים נעלות או נחותות לקראת ידיעה עצמית, אלא ככפירה.

[…]

היהדות הרבנית לא הייתה פילוסופיה הלניסטית עתיקה, אם כי בצורה שונה מהנצרות. היא לא עסקה בהצהרות אמונה וגם לא באמת האחת והיחידה, אלא במחויבות קהילתית לברית מקודשת. לשאלה "מהו אדם הראוי לשבח?" היא ענתה כי זהו האדם האסור לדבר האל, ולא אדם שמתפתח על ידי תרגול מדיטטיבי. היא הפיצה אתיקה של חובה, לא של מידות טובות. כפי שמורה התלמוד לא פחות מארבע פעמים, " גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה". ציות לאלוהים הוא שחשוב, לא התפתחות עצמית.

היהדות הרבנית, באמצעות קהילה והלכה, נותנת מבנה לחייו של האדם לא על ידי לימוד טכניקות לשינוים, אלא על ידי הוראת חוקים שישמרו על יציבותם, כלומר על ידי הצבתם באופן קפדני בתוך מסגרת מפורטת של חוקים, מנהגים וטקסים. עבור הפילוסוף ההלניסטי, יש לטפח את העצמי, ולפעמים להתעלות מעבר אליו. עבור הצדיק היהודי, על העצמי להיות מוכפף לרצון האל, ולהיכבש על ידו.

תפיסה זו של האדם השתנתה רק כאשר שולבה החשיבה ההלניסטית במחשבה היהודית, החל מהמאה ה-10 לערך. חקר המיסטיקה היהודית הכיר מראשיתו בהשפעתה העצומה של הפילוסופיה הניאו-אריסטוטלית ובעיקר הניאו-אפלטונית על המחשבה היהודית.

[…]

בעולם היהודי העכשווי, המודל ההתפתחותי של האדם נמצא בכל מקום, וכך גם השילוב של פרקטיקות מדיטטביות. אולם הפילוסופיה, לפחות בצורה של מבנים שיטתיים של מחשבה, כמעט שאינה קיימת. בעוד האורתודוקסיה מתמסרת לשמירה ולשכלול של הקוד ההלכתי, ובעוד הזרמים הפרוגרסיבים יותר משקיעים בהעשרה תרבותית ואקטיביזם חברתי ("תיקון עולם"), ציבור רחב בעל נטייה רוחנית הסתעף מאז שנות ה-60 למגוון נתיבים של טרנספורמציה אישית, באמצו את התפיסה הפילוסופית העתיקה של ההתפתחות האנושית – אם כי ללא הפילוסופיה.

תחת זאת מה שניתן למצוא היום הוא שילוב של אקסיומות פשוטות וכוללות-כל שהפכו להנחות יסוד עבור המחפשים הרוחניים העכשוויים, תמות כגון העצמה אישית, מימוש הפוטנציאל, אמת פנימיות, שלמות ואחדות, איסוף "אנרגיה", הטבעי כאותנטי, הייחודיות של כל פרט, חכמה אוניברסלית. רעיונות שמנוסחים פחות מאשר הם נלקחים כמובן מאליו, ומה שנותר לפרט הוא להתבסס עליהם כאשר היא או הוא מעוניינים לבחור בשיטה המדיטטיבית העדיפה עליהם.

[…]

כך, בעוד שבימי קדם היה ליהודים מבנה תיאולוגי אך לא מודל התפתחותי לאדם, ובימי הביניים ועד המודרנה המוקדמת אימצו הוגים בולטים ותנועות מרכזיות הן את המסגרות הפילוסופיות ההלניסטיות והן את התפיסה הפילוסופית הקדומה של ההתפתחות האנושית, היהדות כיום, כשהיא כן עוסקת במדיטציה, מקבלת את הפרדיגמה של התפתחות אישית וטרנספורמציה, אבל עושה זאת עם מבנה פילוסופי מינימלי, אם בכלל. בעקבות הגירושים המודרניים של הפילוסופיה מהרוחניות, למעט כמה יוצאי דופן, המחפשים היהודים של היום מעדיפים את האחרונה ובוחרים לאמץ דרך רוחנית ומדיטטיבית תוך נטישת כל עניין במחשבה פילוסופית ובספקולציות, מגמה תרבותית שהיא עצמה רחבה וחורגת בהרבה מהרלוונטיות שלה עבור חסידיה היהודים העכשוויים.

שמו של אלקסנדר דוגין עולה לכותרות בזמן האחרון, ומרבים לדבר עליו כ"מוח" של פוטין, או לפחות ההשראה של הרודן הרוסי בפלישתו לאוקראינה. דוגין אכן בעל השפעה רבה ברוסיה כיום, ספריו נקראים על ידי ראשיה ומפקדי צבאה, ופוטין ודאי מכיר אותו ומושפע ממנו.

דוגין אמר בכמה הזדמנויות, כולל לפני שבועיים בלבד, אחרי הפלישה הרוסית לאוקראינה, שאוקראינה חייבת להיות חלק רוסיה, ושרוסיה לא תחזור להיות אימפריה עד שאוקראינה תסופח אליה. הוא ללא ספק קול תקיף מאוד שמעודד מאבק רוסי עם ארה"ב או "המערב", ויש לו תיאוריות שונות על חלוקה חדשה של העולם לגושים גאופוליטיים, כשרוסיה כמובן חוזרת להיות כוח משמעותי ובכיר.

עם זאת, קשה לדעת עד כמה ברצינות לוקח פוטין את רעיונותיו, וצריך גם לקחת בחשבון שפוטין מושפע מכמה הוגים אחרים, ראש וראשון בהם איוון אילין (Ilyin, 1883-1954), פילוסוף פשיסט בעל תפיסה מטאפיזית (ושלילית) של יחס האנושות לאלוהים, אשר ראה את הרוסים כעם נבחר וייחד להם תפקיד סגולי בהיסטוריה האנושית.

אני מקווה לכתוב על אילין בהזדמנות אחרת. כאן הייתי רוצה להתייחס רק לחלק מסויים מתפיסתו של דוגן (על תפיסתו הגאופוליטית ראו מאמרו של יגאל ליברנט ב’תכלת’), וזאת על פי סיכום שלה שהופיע במוסף הארץ, במאמר של עמית ורשיצקי. ואני רוצה להתייחס אליה דווקא מפני שחלקים ממנה רואים באופן מדוייק לדעתי את התפתחותה של התרבות המערבית בזמן הזה, ושחשוב להבין מדוע הניתוח הזה אכן מטריד רבים בעולם. מאידך, חשוב לא פחות לתפוס בדיוק את הרגע שבו הניתוח המפוכח של דוגן הופך לקשקוש קונספירטיבי. נתחיל:

הניתוח נכון, החולה מבולבל

המסגרת האדומה: נכון. הליברליזם, שיכול להיתפס באופן מינימלי כמסגרת מארגנת למרחב הציבורי המגנה על חירויות וזכויות הפרט, הפך למשחק היחיד בעיר, עד כדי תפיסתו כאווטאר של קץ ההיסטוריה. עוד נכון: הפוליטי "מתמוסס לתוך הכלכלי", וכפי שכולנו יודעים, תנאי השוק הגלובלי מכתיבים הכרעות פוליטיות. הריבונות של כל מדינות הלאום מאויימת על ידי כוחות השוק, חברות ענק כפייסבוק, מטבעות קריפטו וכו'.

המסגרת הכתומה: אין מה להשתמש במילה "מתקפה", אבל זה נכון שהליברליזם מוחק מסורות מקומיות ומפיץ תפיסות ליברליות, כלומר "מערביות". יש תהליך של אסימילציה של תרבויות לא-מערביות אל תוך ההגמוניה התרבותית המערבית. מקומיים רבים בכל העולם מאמצים עקרנות ליברלים של אוטונומיה ואינדיבידואליזם, של שיח זכויות ושל שוויון מהותי בין בני אדם. אם כי שוב, איש לא מכריח אותם. דוגמא רלוונטית: אוקראינה, שמאז 2014 פועלת, בכוח האזרחים, לקראת דמוקרטיזציה וליברליזציה ברוח מערבית.

המסגרות הצהובות: המודרנה כוללת חילון. גם נכון. מטריאליזם, תועלתנות. "העוגנים שסיפקו בעבר גישה אל המטפיזי, אל הנשגב והקדוש, נעקרו". זה נכון.

המסגרת הירוקה: הופ – כאן מבצע דוגין פסיעה גסה אל תוך מחוזות הקונספירציה. פתאום שיח הזכויות וחירויות הפרט אינן אלא "כלי שרת אידיאולוגיים" שמונפים בידי "קבוצות כוח" על מנת לשמור על עוצמה פוליטית וכלכלית. אנחנו שומעים הדים של מרקס שמשמשים כרקע לפופוליזם.

ועוד: פתאום אנחנו מתבשרים ש"ערכים כגון אוניברסליזם" הם חלק ממנגנון של "הבניית תודעה ליברלית", שזה כמובן נכון, אבל ללא כל זדון או כוונה. האוניברסליזם עובד היטב עם אינדיבידואליזם, עם שוויון ועם אוטונומיה. (אל תגלו לדוגין, אבל אולי הנצרות עצמה, כמסורת הדתית האחראית לאוניברסליזם המערבי, אחראית לתודעה הליברלית…) בקיצור, הניתוח שוב נכון, אבל לא כשום מזימה נכלולית אלא כתולדה של כוחות ומאורעות היסטוריים אפרסונליים.

הליברליזם כקונספירציה

כלומר דוגין, כמו רבים אחרים, מזהה נכון את האיום על המסורת שלו: המודרנה, הליברליזם, הגלובליזציה. וכמו אחרים הוא מנסה להיערך כנגד האיום הזה. ודוק: הוא מגיב לאיום מתוך ז’אנר מסויים של אנטי-ליברליזם: שלא כמו קבוצות דתיות פונדמנטליסטיות שיגיבו על ידי הסתגרות (החרדים, האמיש), או אלימות מיליטנטית (איסלמיזם), דוגין, ששורשיו נטועים אצל אילין, מאמין בטהרתו הבסיסית של העם הרוסי. הוא מאמין שלמרות שנראה כאילו רוסים רבים (ובכלל זה אוקראינים) מעוניינים בערכי ופירות המערב, הם "בעצם" לא מעוניינים בהם. מישהו כנראה עבד עליהם.

לכן אין טעם להסתגר, וגם לא צריך לתקוף את המערב. צריך רק לחסל את הבעיה: קבוצה קטנה, אליטה, שמייבאת את הפרדיגמה הליברלית וכופה אותה על הכלל. לכן הגיוני לפלוש לאוקראינה ולחסל את ההנהגה שם (התוכנית המקורית, כנראה, של פוטין) כדי "לשחרר" את האוקראינים ולאפשר להם לבטא את תשוקותיהם האותנטיות, שהן כמובן להתאחד עם רוסיה תחת הנהגתו של פוטין.

במובן הזה חשיבתו של דוגין דומה מאוד לזו של הוגה אנטי-ליברלי אחר שאנחנו מכירים: הרב צבי טאו. גם טאו מאמין ש"העם" טהור וקדוש, ולכן גם עבורו לא תיתכן לא הסתגרות ולא אלימות שרירותית. כמו דוגין, טאו מאמין ש"קבוצה קטנה מאוד של אנשי שמאל קיצונים" אשר "משתמשים בשיטות של תעמולה, זורים חול בעיני העם ומנהלים אותו" (מתוך הקונטרס "עמוד הענן משלים לעמוד האש", 2017, כאן בפידיאף). הרי לא ייתכן שעם ישראל הקדוש באמת מתייחס להומואים באהדה, נכון?

המערב הוא הומו

וזאת עוד נקודה משותפת לדוגין וטאו: ראיית היחס החיובי כלפי הלהט"ב כאבן הראשה של "הליברליזם" או "המערב" או "הפוסט-מודרניזם" (אל תחפשו עקביות). כבר אילין סבר שהריקבון במערב בא לידי ביטוי ב"סטיות מיניות", ועבור דוגין קבלת ההומוסקסואליות ותיאוריות מגדריות היא עוד שלב במהלך המפרק של הליברליזם המערבי.

פוטין עצמו אמר ב-2013 שהבעיה במערב היא ש"משווים משפחות גדולות לזוגיות חד-מינית, עבודת האל לפולחן השטן", ורוסיה כידוע פעלה במגוון מישורים כדי לצמצם זכויות להט"ב בשטחה. רק לפני שבועיים, ב-6 לחודש, נשא הפטריארך הכנסייה הרוסית-אורתודוקסית קיריל דרשה ובה הצדיק את המלחמה באוקראינה כמלחמת קודש נגד החטא, ונגד השפעות המערב הכוללות עריכת מצעדי גאווה (סמוטריץ' שומע?). איך ששני גברים שאוהבים אחד את השני מוציאים את האנשים האלה מדעתם.

חזרה לדוגין. אם נניח שניה להומופוביה, לפשיזם, לאימפריאליזם, לאנטישמיות (כן, ודאי שיש), להצדקת האלימות הרצחנית, לסקסיזם, לקונספירטיביות ולטירוף הכללי, נוכל להבין שדוגין, כמו אחרים רבים, מתוסכל מדבר מה אמיתי. הליברליזם שוטף את העולם והוא כוח מחלן, מרדד, וממיס כלפי תרבויות מקומיות. כל זה נכון.

ומובן למה זה מעורר חרדה עבור אנשים שהזהות האתנית/דתית/לאומית שלהם נמצאת במרכז חייהם. זה לגמרי טבעי ולגיטימי. כאדם דתי וכמי שסבור שמסורת ושקהילה הם דברים חיוניים וחשובים גם לי יש בעיה עם המאפיינים האלה של הסדר הליברלי. אני ליברל לא מפני שאני סבור שהליברליזם מהווה מסגרת סופית ואולטימטיבית לניהול חברות אנושיות, אלא מפני שאני מאמין בשוויון המהותי בין כל בני האדם, בפוטנציאל האנושי האינסופי ובחובה לאפשר לכל אדם את האוטונומיה לנסות לממש את הפוטנציאל הזה.

ועוד דבר: אני גם לא מוצא אלטרנטיבה לסדר הזה, כלומר מסגרת חברתית שמסוגלת לאפשר חיים וולנטריים בצוותא בעולם מגוון ואינדיבידואליסטי כשלנו. ודוק: גם דוגין (או הרב טאו) לא מוצא, ולכן הוא צריך להאמין שהמסגרת הזאת כולה אינה מקובלת "באמת" על ידי העם הקדוש והטהור שלו, ואינה אלא תוצר של קנוניה המונהגת על ידי אליטה זדונית. עד כמה התפיסה הזאת נאמנה למציאות אפשר לבחון היום באוקראינה.

לא רק את המסע הרוחני, אלא במידה רבה גם את המסע האינטלקטואלי שלי התחלתי בהודו. למדתי פילוסופיה הודית במובן העתיק של המילה: פילוסופיה כדרך רוחנית, אמנציפטורית. דרך של שחרור, של יציאה לחירות.

והדרך לחירות, ברבים מהזרמים שם, כוללת שחרור מהעצמי שלנו. חירות היא איון עצמי. לא במובן של מוות פשוט כמובן, אלא במובן שבו הפרט "מבין" שהוא מעולם לא היה פרט, שמעולם לא היה לו מרכז או מהות, שהוא – תומר, למשל – אינו קיים.

אם נדבר הערב על עצמיות וחירות, הרי שהקשר בין אלה שם הוא קשר הופכי: ככל שיש פחות עצמיות, יש יותר חירות.

החירות ההינדואיסטית או הבודהיסטית העתיקה מובנת אפוא באופן שונה מאוד מכפי שהיא מובנת לרובנו כיום. זו אינה חירות שלילית של אוטונומיה והחופש לבחור ולעשות, אלא חירות כדעיכת הרצון לבחירה, או כמיזוג עם ההוויה באופן שמייתר בחירה.

אנחנו חושבים היום הפוך: ככל שיש יותר עצמיות, יש יותר חירות. ככל שהעצמי שלנו חזק יותר, גדול יותר, יכול יותר, ככה הוא חופשי יותר. אם אני יכול "לעשות מה שבא לי", אני חופשי.

אולי כדי להבין מעט טוב יותר את ההבדלים במשמעות החירות בין שתי התפיסות נצייר את החירויות השונות הללו על פי העמדה הקיומית שהן מבקשות מהפרט.

נדמה לי שהחירות ההינדואיסטית והבודהיסטית (בפשטנות, ולא של כל הזרמים כמובן), היא חירות של מנוחה, ושל אינטימיות. האדם נמצא בבית, מקושר להוויה. הוא בהתבוננות, ברגישות שיא לקיים, בהווה. הוא מאוחד, אפשר לומר שהוא יודע את ההוויה – יודע במובן התנ"כי של המילה, כלומר נמצא-בקשר-אינטימי-עם.

החירות המערבית המודרנית היא חירות של עשייה, ואף של בריאה. של סוכנות. האדם יוצר את המציאות שלפניו. הוא מחקה בזעיר אנפין את פעולתו הראשונה של האל המקראי: הוא יוצר מציאות בתנאי חוסר מציאות, כלומר ללא הגבלות. אז הוא חופשי.

לכן כשאנחנו רוצים להבחין – ואולי לבחור? – בין שתי החירויות השונות האלה, אנחנו בעצם צריכים לבחור בין עמדה קיומית של מנוחה ואינטימיות לבין עמדה קיומית של עשייה ושל סוכנות. מה טוב יותר, להיות אינטימי או להיות יוצר? להיות ברגישות שיא או בעשיית שיא? להיות באחדות או דווקא בפירוד, שהרי יצירה היא בהגדרה עשיית עוד משהו.

בנוסף לשתי התפיסות האלה קיימת עוד אחת, זו שהיתה נפוצה במזרח התיכון הקדום, ואולי בעיקר ביוון וברומא. התפיסה על פיה ההשתתפות בגוף המחוקק והמנהל של החברה שלנו היא חירות. חירות היא חקיקה קולקטיבית. זו אינה חירות אישית. לא היו על הפרט הגנות מפני השלטון, הגם שהשתתף בו. הקהילה היתה יכולה להעניש את הפרט באופן חריף, כולל הכאתו, הגליתו או הריגתו – מקרה האזרח האתונאי הידוע סוקרטס יעיד. לא היו אז "זכויות", כלומר מימדים של עומק פרטי שלמדינה או לחברה אסור לפלוש אל תוכם. זו היתה חירות אחרת, חירות של השתתפות בקהילה, כבן אליטה, כחכם, כרב, כמחוקק. כשהחוק שחוקקנו חרות על הלוחות, אומרים לנו חכמים, "אל תקרא חרות אלא חירות".

מהי העמדה הקיומית שחירות כזאת מציירת? זו עמדה קיומית של של הצבת גבולות, של חקיקה, של שליטה. הפרט מחוקק ולכן הוא חופשי. בזה שבכוחו הוא מצווה ומגביל בני אדם – קהילה שלמה, כולל את עצמו – הוא חופשי. חופש בשבילו הוא לא לעשות מה שהוא רוצה, אלא לחיות בהתאם לחוקים שהוא עצמו השתתף בחקיקתם. יש כאן חופש שעל פיו הפרט פועל באופן מפורש בתוך מסגרת ולא יכול לחרוג ממנה, אבל שהוא השתתף בבניית המסגרת הזאת.

אינטימיות. סוכנות. חקיקה. שלוש חירויות שונות. שלוש תפיסות שונות של חירות, ושלושתן קשורות לתפיסות שונות של עצמיות: העצמי כמכשול לחירות, העצמי כמקור בלעדי לחירות, העצמי כחתיכה מתוך שלם, כחלק מקהילה ומהסכם שהם המקום, האתר, להתממשותה של חירות.

אפשר להוסיף כאן עוד תפיסה, של חירות כהתפתחות, חירות שהיא תוצאה של מסע שעובר הפרט ובמסגרתו הוא או היא עוברים גדילה, צמיחה, אולי אף טרנספורמציה שמאפשרת להם לצאת משיעבוד לחירות (דוגמא קלה לתפיסה כזו של חירות היא חירות מהתמכרות. אדם שהיה אלכוהוליסט נאבק עם התמכרותו – כלומר עם עצמו – ומצליח להשתחרר מההתמכרות להפוך לחופשי (או חופשי יותר)).

ניסיתי להראות בספר שכיום אנחנו מנויים על – אפילו הייתי אומר מכורים ל – תפיסת החירות שרואה בפרט את מקור החירות הבלעדי, ואת החירות כחוסר בכל הגבלה על הפרט. אני חושב שקל לראות את זה מולנו בתקופה הנוכחית, כשרבים כל כך, גם אנשים טובים וחכמים, נזעקים להגן על "זכותם" להיכנס לבית קולנוע כשהם לא מחוסנים. התפיסה כאן היא שכל הגבלה על הפרט היא שערוריה. מדובר ב"פאשיזם" או "דיקטטורה" כפי שאנחנו שומעים פה ושם. בלי קשר לעמדתם על הוירוס והמאבק בו, אנחנו עדים כאן לדוגמא ברורה של תפיסה יחידה, בלעדית, וקיצונית מאוד, של חירות כמצב של חוסר בהגבלות.

במקרה היא גם ניצבת מול התפיסה החקיקתית של החירות. הרי כולנו, באופן עקיף אמנם, מחוקקים את המסגרת שמגבילה אותנו, באמצעות נציגינו הנבחרים בבחירות שאנחנו משתתפים בהן. הם אלה שמגבילים אותנו על ידי החוק שכולנו שותפים, שוב, לחקיקתו. אבל כפי שאנחנו רואים, התפיסה החקיקתית נדחקת לחלוטין אל מול התפיסה של החירות כסוכנות.

יש לשאול עד כמה אפשר לדמיין עתיד של חיים משותפים, של קהילה ושל מדינה, אם תפיסת החירות היחידה היא זו של הפרט כסוכן חופשי.

יש גם לשאול עד כמה אנחנו מוגבלים כאשר אנחנו אוחזים רק בתפיסה אחת של חירות. עד כמה ההתמכרות לתפיסה יחידה של חירות וההתעלמות מכל תפיסה אחרת לא מצמצמת אותנו. לא מגבילה, בסופו של דבר, את החירות שלנו.

—

את הדברים האלה אמרתי בתחילת ההשקה הירושלמית לספרי 'אדם בצלם אלוהים', שהתקיימה אתמול בקפה ‘תמול שלשום’.

יחד עם פרופ' משה הלברטל ופרופ' אלכס יעקובסון (פרופ' פניה עוז-זלצברגר לא היתה יכולה להגיע לצערי הרב) דיברנו על מקומו של הרעיון הגדול הזה בתולדות המערב. דיברנו על משמעות של צלם אלוהים לתפיסות העצמיות והחירות שלנו, על העולם הפגאני שלפניו ("כנציג של הפגאנים, יש לי נטיה כשאני קורא טקסטים כאלה לנסות לצאת להגנתם" – יעקובסון), על עבדות וההתנגדות לעבדות (אצל הסטואיקנים, אצל הנוצרים, אצל המוסלמים), על אינדיבידואליזם ("האינדיבידואליזם הוא הישג אדיר. פגשתי אולי תריסר אינדיבידואלים בימי חיי" – הלברטל), על פאולוס, על בדיו וז'יז'ק, על הודו, על שאלת ההשפעה ההיסטורית ו/או בלתי-נמנעותה של ההיסטוריה, על האנושות ("ברבריזם היא חברה שאין בה את מושג האדם" – הלברטל).

ודיברנו גם על הספר:
אלכס יעקובסון: "ספר מרתק ומלהיב, יומרני במובן הטוב של המילה."
משה הלברטל: "צירוף של יכולת אבחנה דקה ומיומנות גדולה. ספר אנושי מאוד, עמוק מאוד."

להלן הוידאו שמתעד את האירוע.
קישור לרכישת הספר, למעוניינים.

תודה מקרב לב למשתתפים, כבוד גדול היה לי. ותודה ל’תמול שלשום’ וללילי הלפרין על ההנחיה.

מתחילת המשבר הנוכחי מנקר לי במוח משפט שקראתי בסיפור קצר של שטפן צוויג. הסיפור, 'עיני האח הנצחי', הוא מעין אגדת-עם הודית פרי עטו של צוויג, מיתוס מומצא המספר על התחבטויותיו הקיומיות של אדם, ובהשאלה של כל אדם כמובן. הסיפור הקצר מופלא ביופיו, התרגום של הראל קין מופלא בפני עצמו, והציטוט שעבר במחשבותיי שוב ושוב הוא:

כי תכלית כל סבל היא חסד הטוב

'עיני האח הנצחי' יצא לאור בשנת 1921, הרבה לפני שצוויג יסבול בעצמו באופן שיביא אותו ליטול את חייו בידיו, בפברואר 1942, לאחר שהגיע למסקנה שמולדתו הרוחנית, אירופה, נחרבה ללא תקומה (אחרי מותו יצא ספרו המעולה "העולם של אתמול", שאינו אלא הספד ארוך, מסולסל ויפיפה לאירופה שבין המלחמות). גיבור 'עיני האח הנצחי', 21 שנה לפני שאירופה נחרבת ולוקחת איתה את צוויג, מגיע למסקנה שתכלית הסבל היא חסד הטוב אחרי שבנקודת מעמקי ייסוריו מוגשת לו עזרה על ידי אישה זרה.

—

יכולות להיות תגובות רבות לסבל. יאוש כמובן, או מאבק, או, בקלות רבה, שנאה, או כעס, קנאה, אלימות. אפשר להאמין שהסבל הוא עונש על חטאים שלנו מהעבר או מחיים קודמים ובכך לתת לו לגיטימציה ותפקיד. אפשר להחליט שהסבל מטהר אותנו ומקרב אותנו ליעוד רוחני כלשהו. אפשר להשתמש בסבל כדי להיות מודעים יותר, כדי לפתח אמפתיה לעצמנו ולזולת. אין בכל אלה שום דבר חדש והם גם לא תלויים באסון גלובלי כלשהו. אנשים צמים (אני ביניהם) כדי ליצור לעצמם סבל ועל ידי כך זיכוך, או מודעות, או אמפתיה.

ומתחילת המשבר הזה אני חושב שהתגובה לסבל שלנו כעת חייבת להיות חסד. קודם כל חסד מצידנו כלפי מי שסובל יותר מאיתנו. אני משוכנע שאחד הצעדים המשמעותיים ביותר שאנחנו יכולים לעשות כרגע – לא רק מבחינת אחרים אלא מבחינתנו עצמנו – הוא נתינה. לתת תמיכה, עזרה, אהבה, כסף. כן, את כל אלה. לתת למי שזקוק עוד יותר מאיתנו, ודווקא עם כל הסבל שהוא כרגע נחלתנו. התשובה לסבל שלנו היא חסד כלפי הסבל של הזולת.

אני נזכר בהגותה של סימון וייל (1909-1943), ההוגה היהודיה-צרפתיה במוצאה והנוצרית בתפיסתה התיאולוגית. וייל הקדישה מקום רב לסבל בחשיבתה, ולמעשה גם בחייה. כשהיתה בת חמש סירבה לאכול סוכר לאחר שגילתה שלחיילים הצרפתיים בחזית מלחמת העולם הראשונה אזל הסוכר. אחרי שברחה עם הוריה מצרפת הכבושה על ידי הנאצים ללונדון סירבה לאכול יותר מהמנה הרשמית שהוקצבה לאזרחים בצרפת. היא נפטרה בגיל 34 משחפת שהוחמרה ממצב של תת-תזונה.

אלוהיה של וייל חלש, דהוי ונידח. העולם נתון לחסדיהם של בני האדם, שבין אם מנסים לתקן אותו או לצבור לעצמם כוח בדרך כלל רק מדרדרים אותו במורד אליו נמשך כל כובד. וייל פקפקה באידיאלים גדולים וביטלה לחלוטין אידיאולוגיות. עשיית הטוב האמיתי דורשת התבוננות שקטה, התכוונות כלפי האל, ורצון כן. "האל המזוייף הופך סבל לאלימות", היא כותבת. "האל האמיתי הופך אלימות לסבל". מאוד נוצרי, כאמור.

—

בספר שיצא ממש עכשיו – ‘אור מתוך הסדק: מחשבות על חולי, סולידריות ומשמעות החיים בימי קורונה’ – מאת אבי שגיא (ג"נ: קולגה שלי במכון הרטמן) מצאתי דברים מקבילים, ומאוד יפים, על התגובה לסבל. בהתייחסות לתגובה לאסון (במקרה שלנו, מגפה), כותב שגיא על "תיאולוגיה של הרע", בה הגישה הדתית השגרתית – פירוש האסון כעונש או לקח מאת האל – נדחית לטובת התמודדות ישירה עם הסבל שהוא מביא. "המאמין", כותב שגיא,

פועל בעולם תוך מחויבות למציאות כפי שהיא. שאלת היסוד המנחה את המאמין היא מה עלי לעשות וכיצד עלי לפעול במציאות זאת, ולא מה עלי לדעת. […] עניינו של המאמין הוא בתיקון הרע ובשאלה מה עליו לעשות, ולא בהבנת דרכי האל הנסתרות בניהול העולם.

חיובה של המציאות האנושית כמות שהיא משמעה הכרה בראשוניות הרוע. הרוע אינו ניתן להעמדה על תכלית שמעבר לו, הכלולה בטוב. אין צורך וטעם להציע הסבר או תיאוריה לקיומו של הרוע בעולם. הרוע אינו היעדר טוב, ולפיכך הוא לא תופעה משנית של הטוב עצמו. הוא ישנו כדרך שהמציאות ישנה. הרוע הוא ביטוי לְהיות המציאות האנושית והטבעית לא מושלמת.

שאלת יסוד אחת ניצבת בפני האדם: האם הוא יסלק את הרוע באמצעות תיאוריה כלשהי או שלא יעשה זאת. לשון אחר: האם דֶבֶר או קורונה יסולקו באמצעות תיאוריה מטפיזית […] או שמא יוותר האדם על המאמצים הנואלים הללו. ובמילים אחרות: האם האדם יסביר או האם יפעל. תיאולוגית הרוע מחייבת את האדם לפעולה.

אני חושב שאלה מילים טובות וחשובות. כשאנחנו ניצבים מול הרוע, מול הסבל, אסור לנו להפנות את המבט ממנו על ידי הכנסתו להקשר רחב יותר, על ידי תפיסתו כחלק מתוכנית-אב שבמסגרתה הוא מוסבר ומתורץ, אולי אפילו מקבל לגיטימציה. אין צורך להזכיר את האפולוגטיקה התיאולוגית שקיבלה השואה מכיוונים שונים כדי להבין עד כמה ניסיונות האלה הם התחמקות זולה, ואף ביזוי הקורבנות.

והאתגר כאן הוא דווקא בפני המאמין. לאתאיסט, הרי, אפשרויות מוגבלות הרבה יותר לתיאודיציה. הסירוב לברוח מתחת לסינר של האב הגדול דורך את המאמין, את האדם, בתחושת דחיפות ובקריאה פנימית לפעולה. נכון, אפשר לזנק לפעולה גם כציות לפקודה אלוהית ומתוך האמונה שכל דבר שעושים וקורה מתרחש בהתאם לתיכנון מוקדם ולמען מטרה גבוהה. אולם האין האדם הדתי שרואה את בני האדם מולו כבני אדם ולא כדמויות במחזה אלוהי מפתח כלפיהם אמפתיה מיידית יותר? האם הוא לא מכבד את הסובייקטיביות החד פעמית שלהם באופן שלם יותר?

סימון וייל מהדהדת את התפיסה הזאת:

הנותן לחם לגווע למען אהבת האל לא יקבל את תודתו של המשיח. הוא כבר קיבל את הגמול שלו בעצם המחשבה הזאת [=שהוא עושה משהו למען האל]. המשיח מודה לאלה שלא יודעים למי הם נותנים מזון.

—

הסבל עתיק כימי האנושות, ובעצם רק במאה השנים האחרונות נחלצנו מכל כך הרבה גורמים ותיקים לסבל. כעת נראה שאנחנו בשער הכניסה לצורות חדשות-ישנות שלו. כאילו המגפות, השריפות, הרעב, העוני, המלחמות רק הרפו מעט לשבעים שנה. הסבל כאן, והשאלה היא התגובה שלנו לנוכחותו.

אני רוצה לסיים עם דברים של אתי הילסום, אישה והוגה יוצאת דופן, בת זמנה של סימון וייל, שתיעדה את התהליך הרוחני שעברה תחת הכיבוש הנאצי באמסטרדם ביומן. הילסום מנסחת את הדברים קצת אחרת, אבל אני חושב שמכוונת למקום דומה. היא כותבת על האפשרות

לשאוב כוח אפילו מהסבל. עלינו להיות עקביים עד הסוף. מישהי יכולה לומר, אני מסוגלת לסבול כל דבר, אולם אם משהו יקרה לו או אם היה עלי לעזוב אותו, לא הייתי יכולה להמשיך. אבל אפילו במצב כזה חייבים פשוט להמשיך. עלייך ללמוד לוותר על כל הרצונות הפרטיים ולהיכנע לחלוטין. ומשמעות הכניעה אינה להחזיר את הנשמה לבורא, לדעוך עם הצער, אלא להציע את העזרה שיכולים, קטנה ככל שתהיה, בכל מקום שהאל בחר להציב אותי.

תכלית כל סבל בחסד הטוב. לא תכלית במובן מטרה ולא תכלית כסיבה הנותנת משמעות. תכלית כקריאה. הסבל של הזולת כקריאה אנושית אלינו לראות את האנושיות שלו, לראות שהאנושיות שלו מהדהדת את האנושיות שלנו, ולתת לו יד.

כשהנביא עמוס מבקש להזהיר את בני ישראל לבל יחשבו שהם יקבלו יחס מועדף מאלוהים, הוא אומר בשם האל כי "אֶת יִשְׂרָאֵ֗ל הֶעֱלֵ֙יתִי֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וּפְלִשְׁתִּיִּ֥ים מִכַּפְתּ֖וֹר וַאֲרָ֥ם מִקִּֽיר" (ט, ז). כלומר אמנם ישראל זכו ליחס אישי ביציאת מצריים, אולם עמים אחרים זכו ליחס אישי לא פחות: את הפלישתים האל הטוב העלה מכפתור (כרתים), ואת הארמים מקיר (במסופוטמיה). אל תעשו עניין.

לבד מהערעור על הנבחרות האקסקלוסיבית של ישראל, עומדת לעינינו כאן ההתייחסות הפרטנית אל עמים לא יהודים. מסתבר לנו שלא כל ה"גויים" אותו דבר. יש עמים שהאל הטוב מביט בהם בחיבה. יש כאלה שלא. תופעה דומה נמצא בפרק כ"ג של ספר דברים. בפרק זה מחלקת התורה הוראות לגבי היחס הראוי לעמים שונים. אנחנו למדים מצד אחד שאין להתחתן עם עמונים ומואבים ("לֹֽא יָבֹ֧א עַמּוֹנִ֛י וּמוֹאָבִ֖י בִּקְהַ֣ל ה'"), ומאידך כי אין לטפח רגשות שליליים כלפי אדומים ומצרים ("לֹֽא תְתַעֵ֣ב אֲדֹמִ֔י כִּ֥י אָחִ֖יךָ ה֑וּא לֹא תְתַעֵ֣ב מִצְרִ֔י כִּי גֵ֖ר הָיִ֥יתָ בְאַרְצֽוֹ"). באופן מקביל, את האחרונים גם אין להחרים: מותר לשאת את בניהם ובנותיהם.

כמו לעמוס (המאה השמינית לפנה"ס), גם למחבריו של ספר דברים (המאה השביעית לפנה"ס) היחס הפרטני לבני קבוצות אתניות שונות במרחב נראה טבעי, אולם עבורנו הוא נדמה כקוריוז מקראי. האם באמת ייתכן שהאל דאג לפלשתים? האם יש באמת הבדל בין עמונים לאדומים? וכי נמצא כיום רבנים שיסבירו שעם צרפתים אסור לעמוד מתחת לחופה אבל עם אמריקאים מותר? והרי כל ילד במערכת החינוך הישראלית יודע שעם גויים לא מתחתנים.

וגויים הם גויים. עניין טאוטולוגי פשוט. מצד אחד יש יהודים, ומהצד השני כל השאר. כלומר כל אלה שלמרות שיש הבדלים ביניהם, במהותם הם אותו הדבר. הם זהים על פי הקריטריון החשוב ביותר: היותם לא-יהודים. סביב הציר הבינארי הזה, אנחנו יודעים, סובבים חוקים ומצוות, זכויות וחובות, ואף דרוגים שונים של רבדיי נשמות.

אולם הפסוקים המצוטטים לעיל מבהירים לנו שלא תמיד היה כך. החלוקה הבינארית לשתי קטגוריות אנושיות לא מוכרת לתורה, לא לנביאים ולא לכתובים. למעשה, כפי שמראים ישי רוזן-צבי ועדי אופיר במחקרם פורץ הדרך, Goy: Israel’s Multiple Others and the Birth of the Gentile (הוצאת אוקספורד), רק בסוף המאה השניה לספירה יכלו יהודים לראות באופן פשוט את כל בני האדם מלבדם כשייכים לקבוצה אחת, דהיינו, כ"גויים".

כידוע, המילה "גויים" במובנה המקראי פירושה "עמים". כדי שה"גוי" יהפוך למה שהוא כיום היה צורך לשנות אותו משם עצם שמתאר קולקטיב, למהות פרטית, לתכונה של האינדיבידואל. ספרם של אופיר ורוזן-צבי, שמציג את המחקר הראשון שמתחקה אחר מקורותיו של "הגוי", מתאר בדיוק כיצד זה קרה ואילו צרכים חברתיים ודתיים המהלך הזה סיפק.

השליח אל הגויים

במקרא, כאמור, גוי הוא עם. ישראל עצמם הם "גוי קדוש", ואילו כדי לתאר זרים לא-יהודים משתמש במקרא במונחים "גר" ו"נוכרי". אלה נבדלים מבני ישראל בעיקר במנהגיהם, אולם לא-יהודים אינם שייכים כאינדיבידואלים לקטגוריית-על שמשותפת לכולם. אין חלוקה בינארית מבחינה מהותית.

על פי אופיר ורוזן-צבי בספרים עזרא ונחמיה מתגבשת לראשונה עמדה המציגה אנטגוניזם כללי כנגד לא-יהודים. אקסוגמיה ("התבוללות" בלשון המקובלת כיום) הופכת לחטא הגדול ביותר, וזאת על ידי הצגתם של לא-יהודים כטמאים. לצורך ההבדלה שלהם בין ישראל לעמים משתמשים עזרא ונחמיה, אפוא, בדיני טומאה וטהרה, כלומר בחוק, כלומר בספר החוקים, חפץ שהם מביאים אל העם היושב בציון ומבססים כמוסד חברתי משמעותי. אולם הגוי כפרט גנרי עדיין לא קיים.

הן המקרא והן כתבים שלא זכו להיכלל בקאנון (מכבים, בן סירא ועוד מגוון טקסטים שהספר מנתח) בהחלט סבורים שבני ישראל נבדלים מהעמים שסביבם, אולם הם לא רואים עמים אלה כמקשה אחת או כחולקים מהות משותפת. מחקרם של אופיר ורוזן-צבי מציג את האפשרויות השונות להבין את ההבדל בין ישראל לאחרים: ספר יובלים מחזיק שעמי הסביבה מתנהגים באופן לא מוסרי; כת קומראן מגדירה זרוּת כאי-הקפדה על דיני הטומאה והטהרה; פילון מחזיק שבני ישראל מסוגלים יותר מאחרים ליצור קשר עם האל, וכך הלאה.

על פי רוזן-צבי ואופיר האבחנה החדה בין בני ישראל לכל מי שאינו הם מגיעה לראשונה דווקא אצל פאולוס. אותו יהודי הלניסטי מבריק, אותו תיאולוג מקורי ומהפכני, ראה עצמו כידוע כ"שליח" של הבשורה הנוצרית "אל הגויים", ובדיוק משום כך נצרך להגדיר את הקטגוריה הזאת באופן יסודי ומעמיק יותר מכל קודמיו. פאולוס הפך את התפיסה ש"גוים" אינם "עמים", אלא קטגוריה כוללת של בני אדם, לנדבך מרכזי בחשיבתו.

המפעל המרכזי של פאולוס – מפעל שנודע מאוחר יותר כנצרות – היה הקמת חברה אוניברסלית של בני עמים שונים שמאוחדים כקהילת מאמינים. זו הכנסייה (ekklesia). האגרות שהוא כותב לבני קהילות שונות סביב אגן הים התיכון הן עדות למאמציו אלה. בלב החזון בו הוא החזיק נמצאת ההבחנה בין יהודים לבין גויים, כלומר בין אלה שזכו להיכנס בברית הישנה, לבין אלה שמוזמנים להיכנס תחת הברית החדשה. באופן מובן, האבחנה בנויה על החוק: היהודים שומרים את חוקי התורה, הגויים – לא.

אצל פאולוס הכל מתחבר: הוא זקוק לאבחנה בין שומרי התורה לבין מי שאינם כדי להביא את הבשורה לגויים, ובשורתו עצמה היא אישית ואוניברסלית בו בזמן. פאולוס מבטיח גאולה פרטית על ידי המשיח, ומאידך מתאמץ להקים קהילת מאמינים כללית, עולמית. בקהילה זו, בכנסייה, לא יהיה הבדל, מבטיח פאולוס, בין "יהודי ליווני, בין עבד לחופשי, בין זכר לנקבה, שכן כולכם אחד במשיח" (האגרת אל הגלטים, 3:28), אולם זאת רק משום שחוק הברית הישנה כבר לא ישחק תפקיד. עד אז החוק הוא שמבדיל בין יהודים לכל השאר.

במילים אחרות, מחיקת ההבדלים האתניים, המעמדיים והמגדריים חלה על כל האנושות – כולם יהפכו לנוצרים השייכים לכנסייה אחת – אולם כדי להגיע לשם צריך להבחין בין יהודים, אותה קבוצה אתנית שנבחרה על ידי האל וקיבלה את התורה, לבין כל השאר, שכעת הגיע זמנם להשתדרג ל"ישראל שברוח". הצורך לגדור את "כל השאר" בקטגוריה אחת כוללת, קטגוריה אוניברסלית מחד, ומאידך כזו המסוגלת לעבור הפרטה ולתאר כל אדם ספציפי, הביא את "השליח אל הגויים" להתייחס אל הגויים כמסגרת גנרית. "הגוי", כמונח כללי המורה על אינדיבידואל לא-יהודי, נולד.

הגוי כתחליף לאל

במאות הבאות הן הכנסייה והן חכמינו ז"ל משתמשים בדיכוטומיה הבינארית שכונן פאולוס. האבחנה בין יהודים לגויים מתבצרת כעניין מהותי הנסוב סביב פרטיקולריזם אתני וקיום החוק המקראי – או ביטולם. ההלכה, שמתפתחת במאות הראשונות אחרי הספירה (זכרו שהמשנה נחתמת רק סביב מאתיים לספירה), מחזקת את התפיסה הזאת ומגביהה את החומות בין היהודים לכל השאר. מנגד מתגבשת הנצרות הצעירה שדוחה את החוק ומכוננת את קהילת המאמינים כפתוחה לכל אדם בעולם.

בעקבות התמורה הקטגוריאלית הזאת מפרשים חז"ל מחדש מונחים מקראיים שהופכים לבעייתיים. דוגמא מובהקת לכך היא התהליך שעבר על המונח "גר". בתנ"ך פירושו פשוט זר ("כי גרים הייתם בארץ מצריים"), והוא מכוון פעמים רבות לזרים החיים יחד עם בני ישראל. עם החלוקה הבינארית ליהודים וגויים, הגר גם הוא מחולק לשניים: במקומות בהם המקרא מתייחס לגר כחלק מהקהילה הוא מתפרש מחדש כ"גר צדק", כלומר כגוי שעבר גיור – שהרי לא ייתכן שאדם שהוא חלק מהקהילה לא יהיה יהודי. במקומות בהם המקרא מייחס לגר מעשים שלא יכולים להתיישב עם יהדותו (למשל, אכילת נבלות) חז"ל קובעים שמדובר ב"גר תושב", כלומר, עוד גוי. החלוקה הבינארית משכתבת רטרואקטיבית קטגוריות מקראיות.

לגוי יש תפקיד נוסף: אותה חלוקה חדה, מסבירים רוזן-צבי ואופיר, משמשת גם כדי לבצר את הקשר של היהודי עם האל. בלא נוכחות האל במקדש, בלא התגלות אלוהית, ובלא ידו החזקה של האל הפועלת בעולם, האל הושתק ונעלם. הפיכת העמים השונים ל"גוי" אחד, גנרי ואבסטרקטי, מאפשרת לחזק את הגבול, הפיזי והמטאפיזי, בין היהודים לכל השאר. כך מודגש הקשר הייחודי שלהם עם האל. חז"ל, החיים בעולם נטול מקדש ונבואה, נזקקים להלכה המתפתחת ולדיכוטומיה הברורה בינם לבין כל שאר האנושות כדי לתחזק את מערכת היחסים שלהם עם הקב"ה.

אף שהשורשים נמצאים כבר אצל פאולוס, המשנה היא המקור הראשון בו הגוי מופיע באופן גנרי ומופרט. הגוי משמש כקטגוריה הלכתית חיונית שמכוננת חלוקה בינארית. ההלכה מתפתחת סביב החלוקה הזאת, ומאפשר לחכמים להשתמש באותה הבדלה לצורך שיח מפורט ושיטתי של הפרדה וריחוק. הגוי גם מקדם את תפיסת ההיסטוריה כעלילה מיתית ולא כרצף טבעי של אירועים. בבלים, יוונים ורומאים אינם יריבים פוליטיים נבדלים, אלא מופעים שונים של ישות זרה אחידה הניצבת אל מול העם היהודי. להיסטוריה יש משמעות על-היסטורית.

אחרי הגוי

מחקרם של אופיר ורוזן-צבי מאיר נקודת עיוורון משמעותית. השניים חושפים מהלך היסטורי דרמטי, ומבארים לראשונה את תולדותיו של אחד מהמוסדות היהודיים הוותיקים והחשובים ביותר. ה"גוי" הוא מעמודי התווך של המסורת היהודית מאז ימי התנאים, ואותו שיח של הבדלה והפרדה, כמו גם אותה תפיסה מיתית של ההיסטוריה, מלווה אותנו כמובן גם כיום.

בסוף ספרם שואלים רוזן-צבי ואופיר האם ניתן לדמיין קיום יהודי שאינו מכונן על ידי שלילת הגוי, שאינו תלוי בגוי על מנת להגדיר את עצמו. נדמה לי שכן, ונדמה לי שהתשובה לשאלתם פשוטה ונפוצה הרבה משניתן היה לחשוב. שכן קיום יהודי כזה כבר קיים הן בארצות הברית והן בישראל, והוא מבוסס על החלפתה של האל ושל ההלכה כנקודת המשען של הזהות היהודית – במדינת הלאום.

מדינת הלאום, על האתוס והמיתוס שהיא מקדמת, הופכת בני אדם שונים, ולפעמים אף קבוצות אתניות שונות, לקהילה אחת. היא עושה זאת עבור יהודים באופנים שונים בארה"ב ובישראל, אבל בשני המקרים ה"גוי" מאבד ממשמעותו. בארה"ב יהודים מתייחסים אל שכניהם, האזרחים האמריקאים הלא-יהודים, לא כזרים הנבדלים מהם אלא כקולגות וכשותפים בפרויקט הליברלי האמריקאי הגדול. שיעורי הנישואים האקסוגמיים הינם ראייה לכך ובד בבד גם ביטויו ומימושו של אותו פרוייקט.

גם בישראל ההזדהות עם מדינת הלאום גוברת על הטאבו המסורתי נגד אקסוגמיה. בישראל הדבר נעשה לא מתוך היענות לאתוס הליברלי, אלא מתוך ביסוס הזהות היהודית על הלאומיות ועל המאבק הלאומי. כאן ניתן לראות כי כאשר לא-יהודים על פי ההלכה (עולים מכוח חוק השבות) משתתפים במאמץ המלחמתי כנגד לא-יהודים על פי ההלכה ועל פי הלאום (ערבים מוסלמים) הם מתקבלים לקהילת הלאום הישראלית, ועל כן נחשבים ליהודים לצורך שכנות, חיים משותפים ונישואים. למעשה, כשמתברר שההלכה אוסרת לקבור אותם ליד מי שנחשבים יהודים על ידי הרבנות, מתעוררת תרעומת. שותפותם בלאומיות הישראלית מספיקה כדי להופכם ללא-גויים.

בארה"ב, אפוא, אנחנו עדים להשלמתו של החזון הפאולוני, שבו הדיכוטומיה האחרונה, בין יהודים ל"גויים", מתמוססת, וגם היהודים מוטמעים בקהילת האינדיבידואלים האוניברסלית. בישראל, ניתן לומר, אנו עדים לחזרה אל המודל המקראי (טרום עזרא ונחמיה): בני קבוצות אתניות שונות זוכים ליחס שונה, על פי יחסם אל עם ישראל. אין תפיסה אחידה של "גויים", והנישואים עם חלק מקבוצות הלא-יהודים מותרים. התפתחויות אלה נעצרות ביהדות החרדית ובחלק מהאורתודוקסיה. הגוי חי וקיים היכן שקיימת ההלכה. הוא מתמוסס כשהיא נעלמת, ממש כפי שלא היה לפני שהיא נוצרה.

:

—

פורסם במוסף הארץ