נצרות

מלחמות הדת בבריטניה, וכמה ענייני בחירות

סיסמת האתאיסטים

1. מסתבר שמלחמות הדת עברו באיים הבריטיים מרחובות אירלנד לצידי האוטובוסים. לא מזמן כתבתי כאן על מודעות האוטובוס שפרסמו מני אתאיסטים (דוקינס ושות'). אם כן הקונטרה-רפורמציה לא איחרה לבוא: אם אז פורסמו מודעות על אוטובוסים בבריטניה שהכריזו:

"סביר להניח שאין אלוהים, אז הפסיקו לדאוג ותיהנו מהחיים"

הרי שעתה, על פי הגרדיאן, מעטרות את אוטובוסי הממלכה המאוחדת הצהרות האמונה הבאות:

"בטוח יש אלוהים, אז הצטרפו למפלגה הנוצרית ותיהנו מהחיים" (מאת המפלגה הנוצרית)

"י ש אלוהים, ה א מ י נ ו. אל תדאגו ותיהנו מהחיים" (הכנסייה הרוסית אורתודוקסית – ההדגשות במקור)

"אמר נבל בלבו: אין אלוהים" (Trinitarian Bible Society , זה ציטוט מתהילים נ"ג, א', אולם הם מתרגמים "נבל" כ- fool)

כרגיל, הצהרות האדוקים מחד מגוחכות בוודאות שלהן, ומאידך מבישות בצביעות שלהן: האם אכן יברך נוצרי הגון את עמיתו ש"יהנה מהחיים"? עם כל אהבתי לאיש מנצרת, הנצרות כתופעה תרבותית היא אחד הכוחות היותר מדכאי שמחה שהפיקה האנושות. מינימום של יושר אינטלקטואלי היה מחייב את אותם גופים נוצריים לא לאמץ את הקו ההסברתי של האתאיסטים, אלא דווקא להדגיש את המחוייבות שיש ליטול על עצמנו, את הכניעה לסמכות, את קבלת העול של ערכים ואמונות ואת אימוץ השקפת העולם השמרנית והקפוצה שהם מטיפים לה ודאי מעל לדוכנים בכנסיותיהם. הרי יש להם סחורה מקורית משלהם (על איכותה ניתן כמובן להתווכח), אז למה להפוך להדוניסטים בגרוש כמו יריביהם? אין זאת אלא שכפי הנראה הם לא חושבים שניתן היום למשוך אנשים אם לא מבטיחים להם כיף, והכניעה להיגיון הזה על כן במודעות הנוצרים, הרבה יותר משהיא משכנעת שיש אלוהים, מכריזה בעצם על פשיטת הרגל הכללית של הכנסיות הללו בפני התרבות הפופולרית.

הפולמוס המשונע בבריטניה לא עבר כמובן ללא תגובה הומוריסטית: אחד העורכים בבלוגיה של הגארדיאן אירגן תחרות ססמאות-על-אוטובוסים בין הקוראים, והנה אחת הזוכות. אני אהבתי אחת אחרת, שלא עשו לה הדמייה ושלשונה היה "סביר להניח שאין מה לעשות בקשר לריצ'רד דוקינס, אז תאמין במה שאתה רוצה ונסה להינות מהחיים". עוד ססמאות זוכות כאן. ועוד אחת ודי.

2. בהמשך לדברי משלשום על המאבק הבאמת מעניין בבחירות אלה, זה שבין הבית היהודי לאיחוד הלאומי, בגליון "נקודה" שנחת ממש אתמול על מפתן דלתי כותב מוטי קרפל העורך כך:

לדעתי שורש המחלוקת [בין המפד"ל לאיחוד הלאומי] עמוק הרבה יותר [ממאבקים אישיים]. המפד"ל מייצגת את היסוד הדתי אורתודוקסי (גם אם בגרסתו הלאומית) במונחיו של הרב קוק, ואילו האיחוד הלאומי […] מנסה לבטא את התפיסה האמונית, זו שנובעת מן 'הקודש העליון'. התודעה האמונית יונקת מהאידאה הא-לוהית, לא מהאידאה הדתית. […] אם אכן זהו שורש המחלוקת, זו מחלוקת משמעותית מאוד שראוי שנהיה מודעים לה.

קרפל מתכוון, אם הבנתי אותו נכון, שהאידאה הדתית היא התגלמות זו האלוהית בצורה מוגבלת, בחלק מהעם, אבל לא כשלם, וכחלק נרפה ולאה משהו. האידאה האלוהית היא חיבור ישיר אל הקדושה החיה, ולכן היא כוללת בתוכה את האורתודוקסיה, וגם את הלאומיות והאוניברסליות (שלוש ה"סיעות" בעם על פי חלוקת הרב קוק, שקרפל מתייחס אליה ברשימתו), והיא בעלת תעוזה וראייה אל האופק שעבור אחרים הוא בלתי רציונלי או אפשרי. האיחוד הלאומי יונק משם, ולכן הוא מפלגת האל האמיתית. הבית היהודי (שקרפל מכנה המפד"ל, כנראה כדי להדגיש את ארכאיותו), הוא רק אורתודוקסי נורמלי.

לחלוקה שאני התייחסתי במונחים סוציולוגים-אידיאולוגים, מתייחס קרפל במונחים תיאולוגים. ועל זה אני רוצה לומר (בלי כל קשר לתוכן הדברים): איפה עוד ניתן היום למצוא שיח תיאולוגי שכזה שמתנהל מעל במה ציבורית (כלומר לא רק בקונטרסים פנימיים של ישיבות)??? איפה עוד ניתן לקרוא אנשים מבוגרים דנים ברצינות באידאות אלוהיות, מבנים מטאפיזיים וישויות מיתיות??? רבותי, כבר אמרתי זאת ואומר זאת שוב: "נקודה" הוא נווה מדבר, ועם כל כמה שאני לא שותף לרוב הגדול של הדעות שהיא מציגה, אני חושב שיש לשמור עליה כאילו היתה פרח בר בסכנת הכחדה. עשו מנוי עוד היום: 02-6277777

3. כאשר הרב עובדיה מכריז לפני הבחירות שהצבעה עבור ליברמן היא נתינת כוח לשטן (!), ובקלטת שמפיצה ש"ס מספר הבאבא ברוך, שאביו, הבאבא סאלי, נגלה לו בחלום ואמר "תזהיר את הציבור שלנו בשמי, אני אביך! […] מי שיש בלבו חרדה לדבר השם, ומי שרוח האלוהים פועמת בלבו, חייב להצביע רק ש"ס. אסור לו להצביע שום דבר אחר, ובמיוחד לא ליברמן" – השאלה שצריך לשאול היא לא האם הציבור מטומטם, אלא עד כמה הוא מטומטם. אני חושב שגם ציבור מצביעי ש"ס לא עד כדי כך מטומטם, והמאמצים הפתטיים האלה לא רק שלא עושים עליהם רושם טוב, אלא גם תורמים להוזלת כל דבר שהרב יוסף או הבאבא סאלי יבטיחו בעתיד.

4. Edward Luttwak, שאני לא מכיר בכלל, כותב משהו מעניין ב- Prospect על התיאולוגיה המוסלמית על רקע המבצע האחרון בעזה. הוא טוען שבקוראן מוצאים התייחסויות רבות ושונות ליהודים:

קשה לסכם את ההשקפות הסותרות לרוב על היהודים, אבל אפשר לקבל את הרושם מהקוראן שבזמנו של הנביא היהודים היו עם חלש, ושנראה היה שהם ישארו חלשים. ובאופן מודגש יותר, הקוראן מבטיח עוצמה וכוח עדיף למוסלמים. היום העליונות הצבאית של היהודים על המוסלמים מעלה ספקות איומים לגבי האיסלאם עצמו. בדרפור ישנם קורבנות מוסלמים רבים, אך גם רבים מאלו שהורגים אותם. כתוצאה מכך מעולם לא היתה זעקה מוסלמית כנגד ההרג בדרפור שאפילו קרובה לזעם כנגד הנעשה בעזה.

5. והנה ראיון עם ג'יל טיילור, אותה אחת שחוותה שבץ מוחי שפתח לה את התודעה למצב מיסטי חביב למדי ודיברה על זה בהרצאה יפיפיה (אם כי פשטנית משהו) ב- TED

6. קית' דאומן, מורה דזוגצ'ן שאני מעריך ואוהב, מגיע לארץ. כתבתי עליו ועל תורתו כאן, וראיינתי אותו כאן. והנה הפרטים:

אני מאמין לחמאס

1. יש לי תחביב: אני אוהב לתת לאנשים קרדיט. אני אוהב להאמין לאנשים. יכול להיות שבגלל זה אני קצת לא מוצא את עצמי בין חברי בשמאל בחלק מהסוגיות הקשורות למבצע האחרון בעזה. קחו למשל את ההתבטאויות הבאות, מתוך המדור "שליפות" בערוץ היהדות של אתר מעריב:

אלוקים
בורא עולם הוא מלכו של עולם, משגיח עלינו ואוהב אותנו.

כיבוש
של מה? הארץ שלנו היא, ואנו נמצאים בשלבי שחרורה.

הר הבית
מקום מקדשנו שייבנה במהרה בימינו. המסגדים נמצאים שם זמנית, אך לא עלינו להסירם משם. מן השמיים יעשו את העבודה.

משיח
מחכים לו בכל יום שיבוא. התקווה הגדולה של העולם ההולך ושוקע בתרבויות הבל.

הדברים האלה נאמרו לאחרונה על ידי הח"כ מהמפד"ל לשעבר הרב יצחק לוי. כשאני קורא אותו מתבטא כך, אני מבין שהוא אדם לא מאוד מתוחכם, שתמונת עולמו בנויה מקוביות בניין מיתיות ודתיות-פונדמנטליסטיות, שמודבקות יחד על ידי אמונה תמימה. ולמה אני מגיע למסקנה הזאת? כי אני מאמין לו. אני מאמין שהוא באמת חושב כפי שהוא מדבר. וזה כמובן מצער אותי מאוד.

עוד מצער אותי לשמוע מפי אנשי חמאס שלדעתם "הישות הציונית" היא כתם בתוך הרצף הפאן-איסלאמי, וככזה יש למחות אותה מעל פני האדמה. הנה: "ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה" (מתוך אמנת החמאס משנת 1998, כאן).

והנה עוד ציטוט, מהסעיף הפותח את אמנת החמאס: "דרכה של תנועת ההתנגדות האסלאמית היא דרך האסלאם, ממנו היא שואבת את רעיונותיה, מושגיה ותפישותיה על העולם, על החיים ועל האדם, אליו היא פונה כדי לפסוק בכל הלכותיה וממנו היא מבקשת השראה להדריך את צעדיה". יופי, לא?

והנה עוד אחד (סעיף 8): "אללה הוא תכליתה [של התנועה], הנביא הוא דמות המופת שלה, הקוראן הוא החוקה שלה, הג'יהאד הוא דרכה והמוות למען אללה הוא הנעלה במשאלותיה". מה לא ברור?

ולסיום (סעיף 11): "תנועת ההתנגדות האסלאמית מאמינה שאדמת פלסטין היא אדמת הקדש אסלאמי [ווקף] לדורות של מוסלמים עד תחיית המתים. אסור להפקיר אותה או חלק ממנה או לוותר עליה או על חלק ממנה." כן כן, עד תחיית המתים.

טוב, רק עוד אחד (סעיף 13): "היוזמות, ומה שקרוי פתרונות של שלום והועידות הבינלאומיות לפיתרון הבעיה הפלסטינית, עומדים בסתירה לתפישת העולם של תנועת ההתנגדות האסלאמית. ויתור על חלק כלשהו מפלסטין כמוהו כזניחת חלק מן הדת […] אין פתרון לבעיה הפלסטינית אלא באמצעות ג'יהאד".

כשאני קורא את הדברים האלה, או שומע את דוברי החמאס חוזרים עליהם ועל שכמותם, אני מבין שמדובר בפנאטים חשוכים שאינם טובים יותר מדניאלה וייס או הרב משה לוינגר. מדובר, בפשטות, בפסיכים. ולמה אני חושב ככה? כי אני מאמין שהם מתכוונים למה שהם אומרים. אני חושד שחלק גדול מחברי בוחר לא להאמין שהם ממש "כאלה". שאולי הפנאטיות הפונדמנטליסטית היא נחלתם של יהודים ונוצרים בלבד, ומוסלמים לא ממש מתכוונים לדברים כאלה, למרות שהם עושים הכל, אבל ממש הכל, כדי להוכיח שהם בעצם רציניים עד מוות.

האם זה אומר שצריך להרוג אותם? ודאי שלא. אבל זה בודאי אומר שלא צריך לנקות אותם מאשמה לגבי מצבם. ושוב: זה לא מנקה אותנו מאשמה למצבם ומצבנו כמובן (בכלל, על פי רוב אנשים שותפים באחריות על מצבם, עאכו"כ עמים). כיום, כאשר ניתן לשמוע את גם את טוני בלייר מיואש מאפשרות של דיאלוג עם החמאס, ואת מצריים או את אבו-מאזן מאשימים אותם בתוקפנות הישראלית, קשה לי להבין מה עוד צריך לקרות כדי שאנשים יפסיקו לראות בחמאס קורבנות תמימים. ודאי שישראל אשמה בחלק ניכר מאיך שהסכסוך הזה נראה. אבל צריך גם להכיר בכך שבשביל ריקוד המוות המדכא הזה צריך שניים, והחמאס תורם את חלקו ביד רחבה.

הבעיה הקשה, אני זוכר את עצמי אומר לחברים כבר מזמן, היא שבסכסוך הזה שני הצדדים מטומטמים ומרושעים. אם צד אחד היה באמת פיקח (אפילו לא נדיב או חכם או טוב, אלא רק יודע לדאוג לאינטרסים שלו), כבר מזמן הארץ הזאת היתה מחולקת לשניים. אבל לא. שני הצדדים מפגינים את כל מה שרע במין האנושי: חוסר מוסריות, אגואיזם עיוור, שנאת חינם, חזירות חמדנית, וחוסר יכולת לימוד מינימלית. זה לדעתי ולצערי המצב. אני רק חושב שצריך להכיר בכך שלא צד אחד בלבד אשם בו.

לסיום, אני בעד לגמור את המבצע הזה שלשום. הוא לדעתי השיג כל מה שהוא אי פעם יוכל להשיג. תמונות ההריסות וההרוגים גורמות לי עצב רב. החיוכים של הגנרלים והשדרנים אחרי ולפני התמונות האלה גורמים לי בחילה. ששון הקרב הכללי ששוטף את המדינה מזכיר לי עוד כמה רבה הדרך. אני מתפלל לשלומם של הפלסטינאים התמימים בעזה, ומקווה גם לרווחתם. ובכלל, אין לנו מה לעשות בעזה, ואין לנו דרך אמיתית להפיל את החמאס, כי הוא תנועה שורשית פלסטינאית, למרבה הצער. צריך לנסות להגיע איתם להבנה, לתת להם לחיות בתנאי שיתנו לנו, ואולי הזמן יעשה את שלו והם יתפקחו מתישהו. אבל כרגע מדובר בחבורה מפגרת של פונדמנטליסטים חמושים.

2. Charles M. Blow כותב בניו-יורק טיימס שבעקבות הממצאים המפתיעים בסקר הדתות הגדול ביוני, נשאלו שוב האמריקאים האם הם באמת חושבים שלא חייבים להיות נוצרים על מנת לזכות בעולם הבא. אז אמרו 70% שכן. כלומר שלא צריך. הפעם, אחרי חקירה עקשנית ודקדקנית יותר, אמרו 65% שאכן לא חייבים את הבן בשביל להגיע אל האב (זאת בניגוד מפורש לבשורה על פי יוחנן 14:6, שם אומר ישו: "אָנֹכִי הַדֶּרֶךְ וְהָאֱמֶת וְהַחַיִּים לֹא־יָבֹא אִישׁ אֶל־הָאָב בִּלְתִּי עַל־יָדִי"). למעשה, 50% חושבים שאפילו אתאיסטים יגיעו לגן עדן! התנאי הוא אחד: שיהיו אנשים טובים ומוסריים. כדבריו: "just by being a good person". למעשה, אחוז אחד בלבד חושבים שהדרך לעדן מחייבת לציית לספר הספרים.

"מה זה אומר?" הוא שואל, ומביא דבריו של Alan Segal, פרופסור לדת, שמסביר שאנחנו חיים בחברה רב-תרבותית, ומצפים שגם בשמיים נחיה כך. אנחנו פוגשים אנשים נחמדים ולא מסוגלים להניח שאלוהים לא ייתן להם להיכנס בשערי גן עדן.

אני הייתי מוסיף, ראשית, שזה אומר שאנשים התרגלו לרוח הניו-אייג'ית, שעבורה האלוהות היא טובה וטובה בלבד, כלומר אין גיהנום ואין שטן, ותפסיקו לנסות להפחיד אותנו עם שטויות. ושנית, ברמה עמוקה יותר מה שקורה הוא שאנשים בעצם מרפים מהמיתוס, ונאחזים באתוס. לא במה ומי אתה מאמין הוא מה שמשנה, אלא מה אתה עושה ואיך אתה חי. אם אתה טוב והגון, ולא מאמין בישו, אלוהים אוהב אותך. אם אתה לא, ומאמין, אלוהים לא אוהב אותך. המיתוס יורד, ההגיון עולה. לאט, אבל הוא עולה. לצערנו הרב, במזרח התיכון הוא עולה לאט מדי.

3. בעקבות דברי הקצרים כאן על כך שנדמה שקרישנמורטי היה קצת מעצבן לקראת סוף ימיו, קיבלתי מייל מפסי פייג, מורה ותיקה (וטובה, ורגישה) ליוגה כאן בצפון. היא כתבה שבזמן שהיתה אצל דונה הולמן, מורה די מפורסמת ליוגה שהיתה תלמידתו הישירה של ב.ק.ס. איינגאר, היא סיפרה לה מעט על ק., אותו ראתה מקרוב.

הולמן גרה אז עם הוריה בהולנד, וק. היה בן בית אצלם, שכן הוריה היו חסידים קרובים שלו והוא נהג לשהות שם בעת מסעותיו באירופה. הוא זה שהכיר לה את איינגאר ושלח אותה ללמוד אצלו. בכל אופן, היא סיפרה שק. היה אדם רגזן, כעסן, עצבני ודיבר בצורה מגעילה לאנשים סביבו. כמו כן על פיה הוא סבל מדכאונות והסתגר ימים ארוכים בחדרו. עדות זו מצטרפת לעדויות על פיהן דיויד בוהם, בן שיחו הותיק, סבל מיחס לא נאה מצד ק., ולדעתי שלי, שכבר הבעתי אותה רק על סמך קריאת דבריו של ק., על פיה בסוף ימיו ניתן לחוש שק. היה מריר ונרגן, ובאופן כללי מאוכזב עד מוות מכך שאיש לא הבין אותו. מעניין מה הוא היה חושב על החמאס.

כל זה הזכיר לי את אותו מאמר מכה-גלים וסופג-טוקבקי-שטנה שכתבתי לפני יותר משלוש שנים לאתר-מעריב (בגרסה הקודמת קודמת שלו), העוסק בקשריו הרומנטיים של ק' עם אשת מזכירו האישי ראג'גופל, בעודם נשואים. אחרי שכתבתי אותו, ובהיותי במסע השלישי שלי בהודו, דליתי עוד כמה עדויות והשלמתי עוד קצת מהפאזל הרוחְנו-רכילותי הזה. לנוחותכם העלתי את המאמר ההוא והתוספת לו לבלוג, תחת הכותרת המקורית: "קרישנמורטי בנפתולי התשוקה"

הפיתויים של אנטוניוס הקדוש

במאה הרביעית האידיאל של החיים הנוצריים עבר ממרטיריום לאסקטיקה, כלומר ממות-קדושים לסגפנות (כתבתי על הסיבות לכך כאן). המודל לכל הנזירים והסגפנים הנוצריים היה אנטוניוס הקדוש, שהספר על חייו, "חיי אנטוניוס" (הנה הוא כולו), שנכתב על ידי אתנאסיוס בישוף אלכסנדריה, היה לביוגרפיה הראשונה שנכתבה על נזיר נוצרי, ולרב-מכר היסטרי במושגים של התקופה.

כמו סיפורי קונברסיה רבים, גם אנטוניוס פונה אל אלוהיו בעקבות שמיעה אקראית של פסוק: "וַיֹּאמֶר יֵשׁוּעַ אֵלָיו אִם־חֶפְצְךָ לִהְיוֹת שָׁלֵם לֵךְ מְכֹר אֶת־רְכֻשְׁךָ וְנָתַתָּ לָעֲנִיִּים וְהָיָה לְךָ אוֹצָר בַּשָׁמָיִם וְשׁוּב הֲלֹם וְהָלַכְתָּ אַחֲרָי" (מתי 19, 21). והוא מכר, והלך. אבל המבחן האמיתי היה עוד לפניו:

כאשר האויב לא היה יכול לשאת את התבודדותו של אנטוניוס, וגם היה ירא שמא הוא ימלא בתוך זמן קצר את המדבר בתרגוליו, הוא הגיע לילה אחד עם שדים רבים, וחתך אותו כך שהוא שכב על האדמה, ללא יכולת לדבר מרוב כאב. […] השדים באו בדמותם של בהמות וזוחלים, והמקום נמלא פתאום בצורות של אריות, דובים, נמרים, שוורים, נחשים, עקרבים וזאבים […] אנטוניוס, מוכה ודחוק על ידם, הרגיש כאבים חזקים ביותר. אך הוא שכב והתבונן בנפש יציבה – נאנח מכאבים גופניים, אלא שהכרתו היתה צלולה […] והאל לא התעלם מסבלו של אנטוניוס, אלא עזר לו, כך שאנטוניוס ראה את הגג נפתח, וקרן אור נוגה עליו. השדים ברחו לפתע, והכאבים בגופו חדלו מיד. […] וקול נשמע ואמר: "אנטוניוס, אני הייתי כאן, אבל המתנתי לראות אותך נלחם, וכעת משום שעמדת בזה ולא מעדת, אני אהיה ישועתך, ואעשה את שמך נודע בכל מקום. (חיי אנטוניוס, פרק 8-10)

שמו של אנטוניוס אכן נודע בכל מקום, ובזכות הסצנה הזאת, שכאילו מתמצתת את ההגיון הדתי של המבחן האלוהי הנוצרי, ושקיבלה כנראה משום כך ייצוג נאה באמנות במשך שש מאות השנים האחרונות:

הפיתויים של אנטוניוס הקדוש, מתוך "ספר השעות" של משפחת ספורצה (סרוק מתוך הספר "רגל החזיר של האח ג'ניפרו")

הפיתויים של אנטוניוס הקדוש, Martin Schongauer, 1480-1490

הפיתויים של אנטוניוס הקדוש, Bernrdo Parentino (aka Parenzano), 1494

הפיתויים של אנטוניוס הקדוש, Matthias Grunewald, גרמניה, המאה ה-15

הפיתויים של אנטוניוס הקדוש, Niklaus Manuel, המאה ה- 16

הפיתויים של אנטוניוס הקדוש, David Teniers the younger, המאה ה- 17

הפיתויים של אנטוניוס הקדוש, Eugene Isabey, 1869

הפיתויים של אנטוניוס הקדוש, Paul Cezanne, 1870

הפיתויים של אנטוניוס הקדוש, Felicien Rops, 1878

הפיתויים של אנטוניוס הקדוש, Salvador Dali, 1946

הפיתויים של אנטוניוס הקדוש, Peter Howson, שנות התשעים של המאה העשרים

שימו לב שישנה התפתחות ברורה בייצוג הפיתויים של אנטוניוס הקדוש: אם בתחילה הדגש הוא על הפגיעות הגופניות שהשדים מעוללים לו – כלומר על כאב פיזי – הרי שעם המאות משתנה הדגש והוא עובר לפיתויים מיניים – כלומר לתשוקה, או סבל, נפשיים (Passion באנגלית היא שניהם). ותחנת הביניים, אצל David Teniers במאה ה- 17, היא נסיונות להסיח את דעתו של אנטוניוס, כלומר מעבר מהשפעה על הגוף להשפעה על התודעה שלו.

בעצם מה שחשוב לנו אצל אנטוניוס עם חלוף המאות מפסיק להיות היכולת לעמוד בכאב, ומתחיל להיות היכולת לעמוד בפני היצר. לא הכושר שלוו לא להיכנע לסבל, אלא הכושר שלו לכבוש את התשוקה. אני לוקח את זה כעוד עדות לתהליך של הפנמה שעובר המערב במאות השנים האחרונות: מהתמקדות בעולם להתמקדות בתודעה (כתבתי על זה קצת כאן).

ועוד שני דברים קטנים

1. אחרי 20 שנה במדבר אנו פוגשים את אנטוניוס

לא שמן מחוסר תרגול, ולא כחוש מצומות ומקרבות עם השדים, אלא כפי שהיה לפני שפרש מהעולם. נפשו היתה במצב של טוהר. רוחו לא התכווצה מסבל ולא התרחבה מהנאה. היא לא ידעה לא צחוק ולא צער. כאשר ראה את ההמון לא נטרדה רוחו, וכאשר המון גדול כל כך העתיר עליו אותות של כבוד לא עלז בנפשו. הוא נותר מאוזן לחלוטין, כמי שנשלט על ידי התבונה ונמצא במצבו הטבעי. (חיי אנטוניוס, 14. תרגום של אביעד קליינברג)

הנה אידיאל ה- apatheia היווני (והמזרחי-הינדי): הנפש יציבה לגמרי, האגו מוכנע לחלוטין.

2. והנה תבליט קיר מטירת Kilkea, ב- Kildare, אירלנד, מהמאה ה-15, שגם הוא תחת הכותרת "הפיתויים של אנטוניוס הקדוש". כאן המין קיים, אבל האם מדובר בהתגברות על תשוקה, או, שוב, בהתגברות על סבל?

האמונה של אובמה

1. הדי בחירתו של אובמה ממשיכים ללוות אותנו כמובן. לפני עשרה ימים התפרסם הראיון המקיף ביותר שנתן אובמה בענייני דת, והוא מעורר תגובות. הראיון ניתן ל- Cathleen Falsani מהשיקגו טיימס, מיד אחרי שאובמה נבחר למועמדות הדמוקרטים לסנאט באילינוי, במרץ 2004. הרבה לפני שמישהו חשב שהצעיר המרשים הזה יהיה נשיא ארה"ב, אובמה מדבר בפשטות על מה שהוא מאמין. והדברים יפים:

אני נוצרי. […] מצד שני, נולדתי בהוואי, שם יש כמובן השפעות מזרחיות רבות. גרתי באינדונזיה, הארץ המוסלמית הגדולה בעולם, מגיל שש עד עשר. […] ועלי לומר שכנראה, אינטלקטואלית, שאבתי מהיהדות לא פחות מכל דת אחרת. כך שאני נטוע במסורת הנוצרית. אני מאמין שישנן דרכים רבות אל אותו מקום, והוא האמונה שיש כוח עליון, אמונה שאנחנו קשורים יחד כבני אדם. שישנם ערכים שחוצים גזע או תרבות, שמניעים אותנו קדימה, ושהחובה של כל אחד מאיתנו, כפרטים וכחברה, לקחת אחריות ולדאוג שהערכים הללו יהיו חלק מחיינו.

בהמשך הוא אומר על ישו, שעבורו הוא דמות היסטורית, מורה גדול ושהוא גשר בין האדם לאל. שימו לב שדבריו בעצם נמצאים בניגוד גמור לדוגמה הנוצרית. ישו אינו אלוהים בשבילו. הוא מורה, מורה רוחני, המוביל אותו אל האלוהים. הוא גם לא מאמין שמי שלא מאמין בישו יגיע לגיהנום – עוד פריט דוגמה שהוא משליך לערמת האמונות התפלות של ההיסטוריה. גם בגן עדן הוא לא ממש מאמין, אלא בכנות אישית ומוסריות שמתוגמלות כאן ועכשיו. דמויות מופת בעיניו הם גנדהי, קינג ולינקולן.

הוא גם אומר שמילדות יש לו חשד לגבי כל דוֹגמה, שהוא לא אדם שחושב שיש לו מונופול על האמת, שלדעתו הדת במיטבה מגיעה עם מנה גדושה של ספק, ושהדת והוודאות הדתית מסבות נזק רב בעולם. שהוא מאמין גדול בהפרדת הדת מהמדינה. שהוא חושב שמסוכן שמנהיג ידבר כאילו האל נתן לו מנדט לעשות את מה שהוא עושה. הוא אומר שהוא מאמין שאם אדם בצד השני של שיקגו סובל, זה משפיע עליו, מפני שכולנו קשורים. הוא גם מספר על העוצמה שנותנת האמת לדבריו, על איך שהוא מרגיש שמילותיו שונות כאשר הוא "רק חכם", מול הפעמים שהוא מדבר דברי אמת.

וזה נשיא ארה"ב. איזה יופי. למרות שזה אמור להיות מובן מאליו, בכל זאת, המאה ה- 21. אבל מול אחיזת החנק שמלפפת האורתודוקסיה היהודית סביב מדינת ישראל, ומול חוסר האונים המוחלט של המדינה להתנגד לכוחות – החרדיים, החרד"ליים – שהורסים אותה מבפנים, נותר רק לקנא באמריקאים.

וכמובן שהפרסום הזה לא עבר בשקט. כפי שמדוּוח כאן, ישנם מי שמוצא שדעותיו "פשוט אינן נוצריות", וזאת למרות שבסקר הדתות הגדול בארה"ב גילו כי מעל 70% מהנוצרים שם מאמינים שדתות רבות יכולות להוביל לגן עדן. יאללה, התבגרנו. ואכן, Kathleen Parker, בעלת טור בוושינגטון פוסט, חושבת שהאוונגליזם הנוצרי הוא שהורג את המפלגה הרפובליקאית. שהרפובליקאים "צמצמו את היתרון ההשכלתי והאלקטורלי שלהם בפני נמוכי המצח". ש"הדמוגרפיה מראה שהמפלגה הרפובליקאית – והשמרנות יחד איתה – תגווע ותמות אם הדת לא תחזור להיכן שהיא שייכת: אל לבו הפרטי של כל אחד", היא אומרת, וכאן אני מראה למה היא צודקת.

ולבסוף, הנה מאמר ארוך וחגיגי על בחירתו של אובמה, וממנו הציטוטים הבאים:

זו היתה דחייה של התקפת האד-הומינם, של הדמגוגיה האטוויסטית, של הרמיזות הדמיוניות, ושל האידיאולוגיה הקנאית. הקוּל המאוזן הביס את הפחד והבלבול המרירים. ההגיון ניצח. […] מפלגת המחשבה המאגית – של בריאתנות ולוחמי אמונה ודיבור בלשונות, של קיצוץ במיסים תוך כדי איזון התקציב – הודחה. […] אמריקה החליטה שאנחנו באמת לא יכולים להרשות לכמה מאותגרים-אינטלקטואלית, ולא משנה כמה הם מגניבים, להיות הבאים בתור לנשיאות. המריטוקרטיה ניצחה את הפופוליזם המשתולל.

אז למה לא בשנה הבאה בירושלים הבנויה? כי עבור היהודים הדת היא תמיד יותר ממה שבלבו הפרטי של כל אחד, לטוב ולרע. בנקודה זו של ההיסטוריה זה לרע מאוד.

2. והנה סיכום מקיף של הטיפול של התקשורת האמריקאית בדת במערכת הבחירות האחרונה.

המצבה

3. התגלתה מצבת אבן מהמאה השמינית לפני הספירה בטורקיה של היום המציינת אמונה בנשמה נפרדת מהגוף. כידוע, אמונה כזו לא היתה קיימת באותה תקופה בכנען. המצבה כתובה ארמית, ומציינת שנפשו (ה"נָבְּש") של משרת של מלך מסויים תישמר במצבה לכשימות. זה לדעתי משמעותי מאוד, שכן האמונה בנפש מציינת את תחילת גילויו של "החלל הפנימי" שבנו, כלומר הסובייקטיביות שלנו. הגילוי הזה התחיל, אני מעריך, בערך בתקופה זו, אולי קצת לפני, בעיקר במזרח, והגיע עם חלוף המאות עד אלינו. במאה השנייה לפנה"ס ספר דניאל כבר מביא עדות שהאמונה בנשמה פרטית נבדלת שלא תלויה בגוף קנתה לה נחלה בארץ ישראל. 

4. האתר של קשת סוף סוף עלה, ואיתו אמורים לעלות כמה וכמה מאמרים שכתבתי לשם כבר לפני שנה. הראשון שעלה (אם אני לא טועה) הוא מאמר קטילה על "הסוד". סיכום קצר וחביב של ההיסטוריה והכשלים של הספר האידיוטי, שבעיקר שווה בשביל הפסקה האחרונה (הרשו לי לצטט את עצמי):

רגע, ומה אם יש משהו במה שמספר לנו "הסוד"? מה אם באמת המחשבות שלנו משפיעות על המציאות (ולא רק דרך המעשים שבאים בעקבותיהם)? הבעיה, בסופו של דבר, היא שגם אם נקבל את הרעיון שהמחשבות שלנו משפיעות על מציאות (ודוק: משפיעות, לא יוצרות!), עדיין תישאר עם הקונספציה של "הסוד" בעיה פשוטה וחותכת: אנחנו לא שולטים על המחשבות שלנו. זה שאני רוצה לחשוב חיובי לא יגרום לי באמת לחשוב חיובי, כי דפוסי התנהגות (ומחשבה בכלל זה) לא משתנים על פי פקודה רצונית רגעית. לצורך זה דרושה עבודה רבה, תהליך רוחני מלא ושלם. אבל את זה כמובן שהמשווקים הלהוטים של "הסוד" לא אומרים לכם.

5. ולחברי הטוב יקי מנשנפרוינד יש טור קבוע בערוץ הרוח של קשת, ובו הוא מטיל ספק בכל דבר רוחני. המאמר הראשון שלו הוא על "אנרגיות", והוא לא רע בכלל. 

6. סופרת הניו-אייג' הענקית, מרלין פרגסון, כותבת רב המכר העצום The Aquarian Conspiracy, הלכה לעולמה. תהי נשמתה פנויה לגלגולים ותקשורים.

7. טיבטים רבים נואשים מדרכו האי-אלימה של הדלאי-לאמה, תובעים עצמאות מלאה וחושבים על טרור נגד הסינים. בינתיים הדלאי-לאמה לא בקו הבריאות וייתכן שימנה יורש עוד בחייו (כלומר, זה לא יהיה הוא עצמו בגלגולו הבא). מאמר של הניו-יורק טיימס.

8. הלייטמנים פותחים ערוץ טלוויזיה. צפייה נעימה. 

9. בית בהאוונה נפתח מחדש, והשמחה רבה. מי שגר במרכז הרוויח מקום איכותי ונעים לתרגל וללמוד את הדהרמה.

10. אני תרמתי לוויקיפדיה. תרמו גם אתם.

Wikipedia Affiliate Button

The Chosen One

הלהט שעורר אובמה בבוחריו היה משיחי. משיחיות, קבע גרשם שלום, צומחת על קרקע סדוקה מסבל, ואם הוא צודק הרי ששמונה שנות בוש ודאי סיפקו מספיק סבל לתדלוק תנועה משיחית קטנה. אובמה רכב על גלי התקווה שעלו מהטיפשות והרוע של בוש וצ'ייני, נישא כמובן גם על גבי הכריזמה הנונשלאנטית שהוא מדיף בלי הכרה. מתוך כך הוא נצבע בגוונים של מושיע.

תקוות משיחיות אחד דינן: להכזיב. אם כי באותה מידה של ביטחון ניתן לומר שאובמה יהיה נשיא טוב יותר מבוש. אבל המשיחיות של אובמה כמובן גם שונה מאוד מזו ששרה פיילין יכולה להיות מנוייה עליה. המשיחיות שאופפת אותו ניחנת במשהו שזו היוצאת מפיילין ובני דמותה חסרה בצורה אקוטית: מודעות עצמית. כל המדמיינים את אובמה כגואל, או מעצבים תמונות כמו אלה שלעיל, לא באמת חושבים שהוא שליחו של האלוהים. הם חושבים שהוא אדם מוכשר וטוב, או אולי מאוד מוכשר ומאוד טוב, לא יותר מזה.

פונדמנטליסטים למיניהם, נוצרים ויהודים, באמת מאמינים שיבוא איש אחד ומיוחד שיהיה נבחר האל ושלו ינתנו הכוח והתהילה והממלכה, לעולמי עולמים, אמן. הרוב המכריע של חסידי אובמה לא חי בעולם מיתולוגי, ולא מאמין שאובמה הוא יותר מאדם. לכן רובם המכריע היום מחזיק לו אצבעות שיצליח. למשיח לא צריך להחזיק אצבעות.

אבל אמונה רבה בהחלט היתה במערכת הבחירות הזו. אמונה שנתנה תקווה וכוח להמונים לעשות משהו שעד לפני שבוע היה בגדר חלום. רון מיברג כתב במעריב של יום שישי שהאמריקאים ביצעו "תרגיל מאלף של אמונה" כאשר בחרו אדם שלא הכירו כלל, רק על סמך התקווה שהוא הצליח לעורר בהם, ובניגוד לכל מני דעות קדומות שהם נשאו. לדעתי זה נכון מאוד. היתה כאן קפיצת אמונה אדירה. לכן כששמעתי על בחירתו של אובמה (במכונית, בשש בבוקר ביום רביעי, בדרך לתל-אביב) בכיתי. ביטויים של אמונה פשוטה גורמים לי לבכות.

ליסה מילר כתבה ביום שישי בניוזוויק שבחירתו של אובמה שינתה לנצח לא רק את המילה "גזע", אלא גם את המילה "אמונה" (faith) בארה"ב, משום שאחרי ארבע עשורים שבהם שלטו אוונגליסטים על השיח הדתי בארה"ב, כעת ניתן מקום גם לצורה אחרת של הבעה דתית, שכן, כך היא כותבת, עבור ברק אובמה המסע הדתי התחיל בחינוך "רוחני מאוד, אבל לא דתי", המשיך בקריאה רבה, עבר דרך ספקות והסתיים בכנסייה שחורה ופעילה חברתית בשיקגו.

אולי לומר שהאוונגליסטים שולטים ארבע עשורים זה מוגזם (הן מבחינת השולטים, והן מבחינת הארבע עשורים), אבל אין ספק שאובמה מציג דתיות מסוג אחר, ולא בכדי הוא נאהב כל כך על ידי אושיות ניו-אייג' כאופרה ווינפרי ודיפאק צ'ופרה. בעוד בוש סיפר סיפור אישי של חטא, משבר וישועה, שנגמר כנהוג ב"מערכת יחסים אישית עם ישו המשיח", לאובמה אמונה פשוטה ו"רחבה" יותר, ובאישיותו הוא מקרין סובלנות וקבלה. הוא לא The One ואין מה לצפות לימות המשיח, אבל אני בונה על זה שהוא יעשה לא מעט עבור תיקון עולם.

[את תמונות אובמה כבודהה מצאתי בבלוג של אפי פז]