מאז פיגועי ה-11/9 לפני תשע שנים חוקרי הדתות מתמוגגים: פתאום צריך אותנו. הדת חזרה להיות מרכיב חשוב בכל ניתוח סוציו-גיאו-דמוגרפו-פוליטי, "התנגשות הציוויליזציות" הפכה להיות מלחמת דת, ספרים "חשובים" על "חזרתו של אלוהים" יוצאים לאור בקצב של שניים לשבוע, ולמעשה חוקרי הדתות כל כך מתלהבים מעצמם עד שהתלהבותם עצמה כבר הפכה לנושא לדיון. לא רק שהשמועות על חילונו של העולם היו מוגזמות, הדת, עושה רושם, שוב תופסת את מקומה כעמוד תווך של התרבות האנושית.

ואכן, אנחנו באמת שומעים יותר ויותר על דתות ומפעליהן בעשור האחרון. זה קשור לא רק לשימוש שפנאטים למיניהם עושים באמונתם, אלא גם להתרופפות כללית של האתוס הלאומי, מה שמחזיר אנשים למרכיב הדתי של זהותם, כאילו מאתיים השנה האחרונות של "אביב העמים" היו רק מנוחה במערכת היחסים בין האנושות לאל. אלוהים, אם כן, חזר להיות מרכז משמעותי בחייהם של רבים, אף אחד כבר לא מדבר על העלמותה של הדת ויש כמיהה כללית לרוחניות. אבל במובן חשוב אחד הדת לא חזרה למלא את תפקידיה הותיקים: הדת עדיין לא חזרה להיות סמן מוסרי לציוויליזציה המערבית.

כדי להבין איזה מקום מילאה פעם הדת במערך המוסרי של האדם צריך להבין עד כמה בכל זאת התרחקנו מתמונת העולם של ימי הביניים, עד כמה הדת בכל זאת התרוקנה מכוחה. בתהליך שהתחיל ברפורמציה ונמשך דרך הנאורות עד למאה העשרים, הדת למעשה איבדה את שליטתה המלאה בחיי הפרט, ובהשקפת עולמו. שכן עד לפני חמש מאות שנה לא רק שנציגי האל אמרו לך מה לעשות, הם גם הכתיבו לך מה לחשוב, והם לא היו צריכים להתאמץ במיוחד, כי ממילא לא היתה אלטרנטיבה אמיתית לתמונת העולם שהם ציירו.

קשה לנו היום בכלל לתפוס איזה מקום מילא אלוהים בחייהם של אנשים מערביים עד העת החדשה. לפקפק בקיומו היה משול לטירוף. אתאיסטים נחשבו למפלצות – ולא בכדי, שכן היה ברור לכל שמי שלא מאמין באלוהים מסוגל לכל מעשה רשע, שהרי ללא אלוהים אין מוסר. היה ברור לכל בר דעת שכל מה שטוב בנו בא אך ורק מהאל, ולכן מי ש"אין לו אלוהים" הוא בהכרח רע. עד כדי כך היה האתאיזם מגונה שאפילו שפינוזה, אפילו אחרי שהוקע מקהילתו, היה מכחיש בתוקף, ובכל הזדמנות, שהוא אתאיסט. פשוט: האל היה הסמן המוסרי העליון, ובלעדיו גם המצפון היה מרוקן מתוכנו.

בימי הביניים אנשים התווכחו על רצונו של האל, על ציוויו, על השליח החביב עליו, אבל בודדים (תרתי משמע) פקפקו בקיומו. היה ספק איזו אמונה היא אמונת האמת, אבל באמונה עצמה לא היה כל ספק – תמונה שונה מאוד מהמצב בימינו בו נדמה שהספק עצמו הפך לסגולה דתית חשובה, כאילו רק אמונה שיש בה ספק, או שהיא למרות הספק, היא אמונת אמת, וכיוצא באלו תירוצים תיאולוגים שלאוזניים ימי-ביניימיות היו נשמעים מתמיהים. הביטחון שהיה אז בקיומו של האל לא נבע מכך שפעם לא נחשפו לתגליות המדע ולא ידעו שכדור הארץ סובב סביב השמש. הביטחון העמוק הזה נבע מכך שהחיים בכללותם סבבו סביב האל, ובגלל שלאורו התקבלה כל הכרעה מוסרית. ללא אלוהים היה האדם הימי-בינימי מרחף בריק מוסרי, ואין אדם שמסוגל לכך.

הזמנים השתנו, ובואו של ההומניזם בישר את בואו של מקור מוסרי אנושי ורציונלי. האל כציון מוסרי נשכח. מה, אם כן, נותנת לנו הדת היום? בעיקר פולקלור. חגים, מנהגים, אמונות משונות. מה זה להיות היום דתי בישראל? זה לא להסכים לשבת ליד אישה באוטובוס, לשנוא פליטים (שאינם יהודים), לדרוש תקציבים לישיבות, לכבד קברים. היהדות כדת כיום בישראל לא מנהיגה שום מאבק מוסרי. רמזים למשהו שהיה יכול להיות ניתן לראות בתנועת "מעגלי צדק" ובגרעינים שמנסים לתרום לעיירות פיתוח, אבל אלו רחוקים מהמיינסטרים.

דווקא הנצרות (בארה"ב) מצליחה עדיין להעמיד בראש חוצות כמה עקרונות מוסריים שניתן להבין איך הם יכולים להיות תקפים עבור כולנו. המאבקים של השמרנים הנוצריים נגד הפלות, מחקר בתאי-גזע והמתות חסד קשורים כולם לערך חיי אדם המוכר לכל מי שחבר בתרבות המערבית. ההתנגדות לאלו נובעת מהתפיסה שחיי אדם הם קדושים בפני עצמם, שהם נבראו בצלם אלוהים, ושאין לאדם שום רשות לוותר עליהם או להמעיט בערכם. אפשר כמובן להעלות טיעונים טובים נגד הגישה הזו (אם כי אני חייב לומר שכצמחוני מטעמים מצפוניים במקרים מסויימים קשה לי להסביר לעצמי למה אני לא מוכן להרוג דג אבל מוכן להרוג עובּר), אבל צריך להכיר בכך שהדת כאן מעמידה עקרון מוסרי ראשון במעלה, ומציבה אותו במרכז הדיון הציבורי.

מה יש לנו כאן בישראל שדומה לזה? אילו ערכים שלאורם יש לפסוע מציבה לפנינו היהדות כיום? במקום לשאוב מהנביאים (למשל, אפשר גם מחז"ל כמובן) ערכי יסוד אנושיים כצדק, חסד, ועזרה לחלש אנחנו שומעים מלמולים בלתי-פוסקים על פסאודו-ערכים כגון "טהרה", "כשרות", ו"ירושלים". במקום להוות מצפן מוסרי משמשת הדת ככלי לפלגנות פוליטית ולהסתגרות חברתית.

אלוהים חזר, אבל כדי שימלא תפקיד משמעותי בחיינו הוא יהיה חייב לצוות על משהו בנוסף לאוטובוסים מופרדי-מגדר. משהו כמו עשות משפט, ואהבת חסד, והצנע לכת עם אלוהיך.

[פורסם לפני כמה ימים באתר אבי-חי. לבד מזה, שמתם לב שבצד שמאל יש מעין רולר שמביא רשימות קצרות שמתפרסמות בבלוג המשנה לבלוג זה, "מינים"? כי מסתבר שאני מעדכן את העניינים שם קצת יותר בתכיפות, וקצת יותר באריכות, ממה שחשבתי, ואולי זה מעניין מישהו.]

את האפיפיור כבר ראיתי פעם. זה היה לפני תשע שנים כשנעתי בתוך נחלי אדם למיסה ההמונית שערך יוחנן פאולוס השני ליד הכינרת. בין מאות אלפי מאמינים, צליינים מהארץ ומכל העולם, הגעתי אל האזור שהוכשר למאורע ועמדתי שם כמה שעות, יותר מקילומטר מהבמה עליה ישבו שלל קרדינלים ובישופים ואחד אפיפיורנו. זאת לא היתה המיסה הראשונה בה השתתפתי, אני לא יכול לומר שאף המרגשת ביותר, אבל עצם העובדה שראש הכנסייה הקתולית ניהל אותה הקנתה לה חשיבות מסויימת. ואפילו הייתי אומר: קדושה.

כמעט עשור לאחר מכן לא התכוונתי לפספס הזדמנות נוספת להקשיב להילולי ישוע מנציגו הרשמי עלי אדמות. הבעיה היא שהימים בהם הייתי סטודנט חופשי עברו חלפו, ובבוקר יום חמישי שעבר הייתי קצת עסוק: פשוט עבדתי. מיד אחרי שסיימתי אצתי רצתי אל מכוניתי ודהרתי לנצרת, שם – כך ביררתי לפני כן – האפיפיור "נפגש עם מנהיגים דתיים" בכנסיית הבשורה (המקום בו, על פי המסורת הקתולית, מריה נתבשרה על ידי המלאך גבריאל כי היא נושאת ברחמה את בנו של האל).

הגעתי הרבה לפני הזמן, ובאופן מפתיע עברתי ללא עיקוב את כל מחסומי המשטרה שבדרך (פשוט התלבשתי כמו תייר) והגעתי עד לשער האחורי של הכנסייה. לא היה עדיין תור, אך כשנכנסתי בשער הושבו פני ריקם, וזאת משום שלא היתה לי הזמנה. זה כבר לא הפתיע אותי, ושקלתי מה לעשות, כאשר לפתע הגיעה קבוצה גדולה של צליינים. מחשבה מהירה ואווילית עברה בראשי, והצטרפתי אל השיירה, מיד מאחוריה. כמובן ששוב נדחיתי והופניתי לאחור.

בעודי חוכך בדעתי מאין יבוא עזרי, באה מאבטחת נחמדה ושאלה אותי אם יש לי אמצעי זיהוי. האם האפיפיור קתולי? שאלתי, אבל זה לא הצחיק אותה, והיא ביקשה ממני את תעודת הזהות שלי. ומאותו רגע התברר לי שאני "מעוקב". מספר הת"ז שלי הוזן מיד למחשבים הנכונים, ואחד אחרי השני יצאו אלי אנשי שב"כ שונים ושאלו אותי שוב ושוב את אותן שאלות. אחרי כן הבנתי מה היתה הטעות שלי: כששאלו אותי האם אני דתי או חילוני, אמרתי כמובן שאני דתי. המחשב הראה להם שגם עליתי להר הבית. הבעיה שלי היתה אם כן להסביר אחרי זה למחלקה היהודית של השב"כ מה אני בדיוק רוצה מהאפיפיור. שעה וחצי עמדתי שם ליד חומת הכנסייה, מנסה לנסח במילים מה אני מחפש אצל הוד קדושתו, והגעתי למסקנות הבאות.

העניין הוא כזה: אם ננסה להעריך את האפיפיור מהבחינה הרוחנית, אני חושב שזאת תהיה טעות אם נשתמש רק בחלוקה הבינארית (המוגבלת משהו) של מואר/לא-מואר. יש להעריך שמהבחינה הזאת יוזף רצינגר הוא לא המאור הכי גדול בעולם. אבל לרצינגר יש מה שלרבים מאוד (מאוד) במגזר הרוחניקי אין: הוא נהנה מקטגוריה אחרת ואולי לא פחות משמעותית של קדושה, והיא הקטיגוריה של המסורת.

האם אפשר לחלק את הקדוּשה לקטגוריות? אסביר למה אני מתכוון על ידי דוגמא מתחום אחר. כולנו ודאי מרגישים, גם אם לא במודע, שניתן לחלק את התפיסה (והחוויה) האסתטית שלנו לקטגוריות שונות. כי למרות שבהערכה אסתטית של משהו אנחנו בדרך כלל נהנים ממנו אם הוא יפה ונרתעים ממנו אם הוא מכוער, יש ודאי סוגים אחרים של הכרה אסתטית ואף התפעלות. למשל, אנחנו יכולים לחוות את האסתטי של המעניין, או האסתטי של המקורי, או האסתטי של המורכב, או האסתטי של המתוחכם.

ברור לכל, למשל, שבתחרות האירווזיון שנערכה זה מכבר נבחר השיר הזוכה (אם נניח בצד ענייני פוליטיקה, שכמובן קובעים הרבה) לא רק על שום יופיו, אלא גם על שום מידת העניין, המקוריות, המורכבות והתחכום שלו. אלו קטגוריות נוספות שעל פיהן אנחנו מעריכים אסתטיקה. ובאמנות המודרנית ניתן לראות זאת בצורה בוטה: ציור או פסל מסויים יכול להיות מכוער בעליל, אבל מפני שהוא מקורי, מתוחכם או מביע רעיון מורכב, הוא נחשב לאמנות טובה.

אני מציע להבחין בכך שהחוויה הדתית, החוויה וההערכה של "הקדוש", גם כן מחולקת לקטגוריות (ולצורך הדיון נתמקד רק בקדושה כפי שהיא מתבטאת באדם). התרבות הרוחנית של הניו-אייג' מתמקדת לרוב בהערכת ההשגה הרוחנית של המועמד לקדושה, ועל פי רוב כותפת אותו בדרגות שונות העולות בשלבי סולם ההארה. כך הבודהה הצהיר על עצמו שהוא "מואר לחלוטין ובצורה מלאה", אנדרו כהן מחלק את ההעפלה אל המימוש המקסימלי של "העצמי האותנטי" לאחוזים ומבקש מאיתנו להגיע ל- 51% מימוש לפחות (ומודה שגם הוא עדיין לא מיצה את הטיפוס ל-100%), אדי דא הבחין בשבע דרגות של התפתחות רוחנית (וקבע את עצמו בלבד בשביעית), ועוד כהנה וכהנה חלוקות ומדרגות.

אבל נדמה לי שעיון פשוט בצורה שבה רבים מאיתנו מכירים בקדושה כוללת גם קטגוריות אחרות של התופעה. החוויה הדתית לסוגיה הרבה יותר מורכבת ועשירה. די לציין למשל את אמא תרזה, שחיה חיים של ספקות וניתוק מהאל, אבל הפגינה אהבה ומסירות שהקנו לה מעמד של קדוּשה עבור מרבית האנשים ששמעו עליה. מהאטמה גנדהי מהווה דוגמה נוספת של אדם שנחשב מקודש (וקדוש) על שם מסירותו הבלתי-נלאית ודבקותו הפנאטית ברעיון של חיי צניעות ואי-אלימות. והנה, אפשר להכניס את שני אלה תחת קטגוריות הקדושה של המסירות, או האהבה.

קטיגוריות נוספות של קדושה (בחיי אדם) יכולות להיות הכריזמה, האסתטיקה (ניתן לומר שתחום האסתטי כולו הוא תת-קטיגוריה בתוך הקדושה), המאגיה (כלומר בעל-הכוחות – אנשים כגון הרנטגן, ניר בן-ארצי, או להבדיל רספוטין), הזוועה (כלומר הן המפגש עם המוות, והן העמידה מול מעורר היראה – לדוגמה משה לאחר שירד מהר סיני), ולעניינינו: המסורתיות.

המסורתיות היא קטגוריה פופולרית מאוד של קדושה. כמעט כל אדם שלוקח חלק במסורת דתית עתיקה יציין זאת לזכותו ולזכותה, שכן נראה שהדת דומה בכך ליין: ככל שהיא ישנה יותר, כך עולה ערכה. דת מבוגרת היא דת מכובדת, והיא נחשבת ל"מסורת". המטען שנושאת המסורת נחשב על שום עתיקותו – גם אם הוא חסר הגיון או תועלת פרגמטית – לקדוש.

ולא רק אצל חברי הדת העתיקה. את קדושת העתיקות יכול להרגיש גם חילוני שמגיע לכותל (או לכנסיית הקבר, או למקדש בודהיסטי עתיק), ואת ההילה מעוררת ההשראה שבישן-רק-מפני-שהוא-ישן אפשר גם לקלוט מבגדי וינטאג', ממכוניות אספנים או מעצי זית בני מאות שנים. יש משהו בחלוף הזמן שמזכה את השורד בערך מוסף.

אם נחזור לחבר יוזף רצינגר, הרי שנבין שמרגע שהוא הפך להיות בנדיקטוס ה-16, נאצל עליו אור נגוהות והקדושה דבקה בו לבלי הסר. כי הכס הקדוש אינו סתם עניין מסורתי או עתיק. בפשטות: האפיפיור כנראה עומד בראש שושלת העברת הסמכות הרציפה העתיקה ביותר בעולם, ולבטח בראש המנגנון ההיררכי העתיק הגדול ובעל העוצמה הרבה ביותר בעולם. השושלת שהוא החוליה האחרונה שלה מתחילה בפטרוס, לו נתן ישו את "מפתחות הכנסייה" לפני מותו, כלומר לפני כמעט אלפיים שנה, והכנסייה הקתולית חולשת על עושר עצום ומעל מיליארד מאמינים. הוא אמור להיות נציגו של ישו עלי אדמות, ובמובנים מסויימים אני חושב שהוא אכן זה.

מפגש עם האפיפיור הוא לכן עמידה מול הקדושה. מידת המוארות של רצינגר עצמו לא משנה כאן, גם לא חשוב שהוא לא כריזמטי, פופלרי פחות מקודמו, לא מקרין אהבה או מתמסר לאהבה, גרמני בעל עבר לא נעים, ובאופן כללי מחזיק בדעות דוגמטיות חשוכות. חשובה רק המסורת שהוא נציגה ומהווה את פסגת התגלמותה האנושית. המטען הדתי ההיסטורי שהוא נושא הוא עצום, ונדמה לי שכל מי שבא לראותו נושא תקווה דוממת שקרבה אליו תקרב אותו לאותה קדושה.

אולי לא תאמינו, אבל ההסברים האלה לא עשו שום רושם על השב"כניקים. אף שהיו מאוד נחמדים אלי, הם לא ממש הצליחו להבין מה אני בעצם רוצה מהכס הקדוש. בניסיון נואש ואחרון השתדלתי לפשט את העניין: תבינו, אמרתי, אני סתם רוחניק, אני  ר ו ח נ י ק ! אבל כלום כבר לא עזר: דברי נפלו על אוזניים נימולות. הוגדרתי כאיוּם, והוצמדו אלי שני שוטרים שליוו אותי אל מחוץ למתחם המגודר. מכיוון שישו אמר ש"האונס אותך ללכת עמו דרך מיל, לך אתו שנים", לא נותר לי אלא להושיט להם בהכנעה את הלחי השנייה.

עד כאן, mutatis mutandis, לשון מעריב

נספח א': רצינגר והברמס ראש בראש

ב- 2004 נפגשו מי שהיום הוא האפיפיור ואז היה הקרדינל יוזף רצינגר (שתפקידו היה האחראי על הדוגמה, המכונה The Perfect for the Congregation for the Doctrine of Faith, תפקיד שכידוע מחזיקיו בעבר תיפקדו כראשי האינקוויזיציה) עם יורגן הברמס, מהפילוסופים החשובים החיים כיום ואדם שהשפעתו רבה בחוגים האינטלקטואלים של המערב. השניים התכנסו כדי לדון ביחסי רציונליות-מוסר-דת בעולמנו הפוסט-מודרני והפוסט-מטאפיזי (הכותרת שניתנה למפגש היתה בתרגום לאנגלית: Pre-political Moral Foundations in the Construction of a Free Civil Society"). רבים אז הופתעו מעמדותיו הפרו-דתיות של הברמס.

לא שמעתי או קראתי את כל הדיון. קראתי מעט מאוד עליו במאמר של כריסטוף שמידט בספר "האלוהים לא יאלם דום" שיצא זה מכבר (והוא ספר מעניין מאוד לדעתי), וקראתי את הסקירה הנאה עליו במגאזין הקתולי לוגוס, שנכתבה כמובן בצורה שמחמיאה לרצינגר (בקובץ ה-pdf הזה). באלה אני עושה שימוש כאן ודברי לקוחים מהם. ישנו גם דיווח קצר על הדיון בערך של הברמס בויקיפדיה, וכן דיווח קצר בערך עליו באינציקלופדיה לפילוסופיה של סטנפורד על הרשת. המפגש כולו יצא כספר שנקרא The Dialectics of Secularization: On Reason and Religion.

בקיצור נמרץ, הברמס למעשה שואל האם כלל ניתן לכונן מערכת מוסרית חילונית שאינה ניזונה ממסורות דתיות. לעיתים הוא משיב שכן ולעיתים שלא, אבל נראה שבסופו של דבר הוא (בדומה לטרי איגלטון שכתבתי עליו שלשום) מרגיש שהמדינה הדמוקרטית המודרנית חייבת לינוק מהמוסר האנכי שמציגה הדת, שאם לא כן האגואיזם האנושי ינצל את שיח הזכויות (זכויות אדם, זכויות אזרח) למאבקים בין קבוצות ויחידים. הוא אומר שעולה "הדהוד חיובי שמגיע מהנוסחה שמודרניות מלאה חרטה יכולה למצוא עזרה בהיחלצות מהמבוי הסתום בו היא נמצאת רק דרך אוריינטציה דתית לקראת נקודת התייחסות טרנסצנדנטית" (ותארו לכם איך זה נשמע בגרמנית!). אבל זה לא שהוא מציע למלא מחדש את הכנסיות. הברמס מסכם שעבורו האידיאל יהיה קבלת ערכים ומושגים דתיים ברגע שהם מתורגמים לשפה חילונית (למשל: "צלם אלוהים" הופך לערכו האינהרנטי של כל אדם באשר הוא אדם).

רצינגר מצידו כמובן מדגיש ש"הרציונל חייב לקבל אזהרה בכל הנוגע למגבלותיו וחייב להיות מוכן להקשיב למסורות הדתיות הגדולות של האנושות", אבל הוא גם מודה שלחקירה רציונלית יש פוטנציאל "מזכך" עבור הדת, ושהיא על כן רצויה. מה שדרוש הוא "קורלציה של רציונל ואמונה, רציונל ודת, אשר שניהם נקראים בה לריפוי וזיכוך הדדי". לא רע, הא? היכן אם כן הרציונליות המזככת הזאת כאשר הוא מתעקש לאסור שימוש בקונדומים באפריקה נגועת האיידס?

Virgil Neomoianu, שכתב את הסקירה ב"לוגוס", מסביר שטוב עשו השניים שדבקו בדיונם בצד הסוציו-היסטורי של הנצרות, ולא נכנסו לכל הבלגן הדביק של הדוגמה או המטאפיזיקה הנוצרית. הוא טוען שאל לזה להטריד אותנו, שכן לבדוק בצורה רציונלית את תפיסותיה של הנצרות בנוגע, למשל, ללידת הבתולין, רק יחזיר אותנו אחורה לתחילת פרוייקט הנאורות וביקורתו על הדת. ללא הביקורת הזו, כך אני מבין ממנו, הנצרות יכולה לכאורה לשמש מקור טרנסצנדנטי לערכים. לדעתי כדאי לציין כאן שטיפול כפפות-משי שכזה לדת, לבד מזה שהוא בכל זאת מהווה נסיגה פחדנית משהו מדיוק שיכול להיות מעניין ואפילו עמוק (ענייני "קפיצת אמונה", "אני מאמין משום שזה אבסורד" וכו'), אפשרי באמת רק לנצרות, שממילא הולידה מקרבה את פרוייקט הנאורות ואת העולם המערבי על ההומניזם והדמוקרטיה שלו. הנצרות מותאמת מראש, ממקורותיה ההלניסטים, להיות דתו של עולם חילוני. להפוך את היהדות או האיסלאם, שעבורן עבודת האל איננה מוגבלת לאמונות וערכים ותחומה למקומות וזמנים ספציפיים, לדת שהיא למעשה שפחתה של הדמוקרטיה הליברלית, קשה הרבה יותר.

נספח ב': שונות

1. כתבתי עוד על האפיפיור:
וקרבתו התיאולוגית החדשה לבודהיזם
ודבריו החכמים על צמצומה של הדת בימינו לתחום הסובייקטיבי

2. ניוזוויק על דבקותו של הפאפא בכתבי הקודש.

3. ג'ון סטיוארט מסכם גם הוא את הביקור:

The Daily Show With Jon Stewart	M – Th 11p / 10c
Roadus Triptum
thedailyshow.com
Daily Show Full Episodes Economic Crisis Political Humor

4. ואהבתי גם את הסיכום הקריקטורי של ערן וולקובסקי ב"הארץ":

1. קשה להפריז בחשיבות שאנדרו כהן, מהמורים הרוחניים המפורסמים בעולם, מקנה לערכים כאותנטיות, שקיפות ויושרה (למשל כאן). למעשה, הוא טוען שהסיבה שעזב את הגורו שלו, פפג'י, היתה חוסר כנותו של זה האחרון. על פי כהן הוא פשוט לא היה מוכן לסכן את היושרה שלו. לפני שנים בודדות הוא אף פרסם "הצהרת יושרה" הוא מסיים בקביעה המפורשת שמעולם לא שיקר לאיש.

כאן היה אמור להתפרסם קטע ארוך שמגלה חשדות די סבירים שאנדרו כהן משקר במצח נחושה ונטולת עין שלישית. מדובר בדברים שעלו על פני השטח לאחרונה ולדעתי מטילים צל כבד על היושרה שמר כהן אוהב מאוד להתהדר בה. הקטע הזה היה אמור להיות מפורסם היום גם בטור השבועי של באתר מעריב, אלא שהיועץ המשפטי של האתר החליט להטיל וטו מפחד תביעת דיבה – לדעתי בצורה לא סבירה וללא סיבה טובה. ייתכן שהקטע יופיע בצורה מצונזרת מעט מחר באתר מעריב, וייתכן שכלל לא. כך או כך, הוא יופיע כאן במלואו כמובן, ברגע שתיפול החלטה.

יחד עם כל הבלגן הצנזוריאלי שהיה לי בניסיון לפרסם את מילותי על כת "בני ברוך", אני מבין הרבה יותר טוב היום שיש בעיה אמיתית בפרסום ביקורת על כל גוף שמחזיק משרד עורכי-דין עם נייר מכתבים מסוגנן. הפחד מתביעות דיבה משתק את כלי התקשורת הגדולים, ולמעשה מגביל אותם לעריכת "תחקירים" על אנשים כגואל רצון, או כתבות תדמית על כתות כ"בני ברוך" (כמו אותה כתבה של רוני קובן ב"עובדה". ראו כאן). טוב שיש בלוגים.

2. התמונה משמאל צולמה פני כמה ימים על ידי צלמי רויטרס במקסיקו. זהו פסלו של הקדוש תדאי (St. Jude) המופקד על שאיפות חסרות-שחר ותקוות קלושות. הוא נישא לתפילה על יד מאמין, ומה שמוזר הוא כמובן שהפסל חובש מסכה כנגד הידבקות בשפעת החזירים.

לבד מהתגובה המיידית לתמונה הזאת בנוסח "אם הקדוש שאמור להגן עלינו זקוק להגנה שלנו המצב באמת קשה", הרי שהתופעה שלפנינו חושפת את אופי האמונה המאוד לא מערבי של אותו נוצרי. כוונתי היא שבשביל המאמין ההוא, שחבש לפסל הקדוש מסכה, הפסל איננו סמל. הפסל הוא הקדוש עצמו.

למרות שהתפיסה המערבית הרווחת של האלילות רואה בפסלים ובצלמים למיניהם סמלים ארציים של מציאות עליונה, תפיסתם של הפסלים על ידי עובדי האלילים עצמם בדרך כלל שונה. הפסל בשביל עובד האלילים איננו סמל של האל, אלא, ניתן לומר, חלק אלוה ממעל ממש. לשון אחר: הפסל הוא האל, גם אם ברמת ממשות פחותה. אכן, בחברות לא מערביות רבות (למשל בהודו) אין סמלים: יש דרגות שונות של ממשות.

עבור האדם המערבי הממוצע, שגדל על ברכי ההבחנה היוונית בין "הדבר האמיתי" לבין הסמל שלו, תפיסה כזאת נראית משונה ואי-רציונלית – ולכן גם עבודת פסלים נראית טיפשית וחסרת ערך. אבל עבור עובד האלילים היותו של הפסל התגלמות מצומצמת של האל היא בדיוק מה שמאפשר את עבודת האל דרך עבודתו: הפסל מנכיח את האלוהות בעולם, ומאפשר למאמין גישה אליה. דאגה לפסל והגנתו מפני חיידקים מאפשרת על כן את המשך הגנתו עלינו מפני אותם חיידקים: למאמין הזה יש ברית עם אלוהיו, ברית הגנה הדדית מפני שפעת החזירים. וברית עם האל היא לא דבר שזר ליהודים, נכון?

3. מאמר מעניין מהוושינגטון פוסט על מיניינים יהודיים אלטרנטיבים שצצים כקופתאות אחרי הקוגל. על פי הפוסט חברים בהם עשרים אלף מתוך מיליון היהודים האמריקאים שטורחים להגיע לתפילות במניין. אך העניין איננו הכמות, אלא האיכות. על פי המאמר "חוקרים טוענים כי אלה שמגיעים [למניינים האלטרנטיבים] הם מהמשכילים ומהאדוקים שבין היהודים, ועל כן מייצגים את הדור הבא של המנהיגים היהודיים". פרופ' ארי קלמה מצוטט כאומר ש"תהיה להם השפעה אדירה, מכיוון שאנחנו חיים בתקופה שבה הזרמים השונים [רפורמים, קונסרבטיבים ואורתודוקסים] לא ממש מצליחים, בעיקר בקרב בני העשרים-שלושים". ואכן, אותם יהודים מעדיפים לא לשייך עצמם לזרמים המוכרים, שמהווים עבורם עדות לפירוד שבין הקהילות היהודיות. יחד עם זאת, הם ודאי חורגים מהמנהג האורתודוקסי המקובל [תוקן], כאשר חלק מהתפילות אצלם מונהגות על ידי נשים. "מומחי דת טוענים שהם יכולים להגדיר מחדש את יהדות אמריקה". ימים יגידו.

4. רשימה וראיון מעניין מאוד עם אסגהר עלי אנג'יניר, הוגה דעות מוסלמי הודי בן 70, שניהם על דת ובחירות בהודו. הבחירות בדמוקרטיה הגדולה בעולם בעיצומן, וכמו כל שטח אחר בחיים ההודיים, גם כאן הדת משחקת תפקיד נכבד. אנג'יניר מספר למשל על הסיבות למתינות היחסית של המוסלמים בהודו, ואומר שכמיעוט אין להם הרבה ברירה אלא להיות מתונים. לבד מזה הוא מסביר שהתרבות ההודית משפיעה עליהם, ולבד מזה מכיוון שרוב המוסלמים בהודו "מאמינים באיסלאם סופי, שהוא בבסיסו שוחר שלום". ובאותו עניין: כתבה ביוגרפית מעניינת על מאיאוואטי, המתמודדת מקאסטת הטמאים בעלת הסיכוי להיות רה"מ הבא של הודו.

5. מאמר מגזין מצויין בניו-יורק טיימס על לואיס נוסטרום, פרופסור לפילוסופיה ומתרגל זן ותיק, שמצא מזור לבעיותיו הנפשיות דווקא בטיפול פסיכולוגי. המאמר עוקב אחרי התובנות שלו בטיפול, על כך שהשתמש בזן דווקא כדי לברוח מבעיותיו.

6. עוד מאמר מגזין מהניו-יורק טיימס, הפעם על כניסתה של כנסייה אפריקאית, the Redeemed Christian Church of God, שמיסיוניריה נכנסים לארה"ב וכובשים יותר ויותר אמריקאים. הסיפור המעניין כאן הוא בעצם השינוי הגדול שמתרחש בכנסיות הנוצריות, בהן אחוזי המאמינים הלא-לבנים עולים בהתמדה. פחות ופחות אנשים פוקדים את הכנסיות באירופה, ואילו במזרח הרחוק, בדרום אמריקה ובאפריקה הנצרות גדלה כל הזמן, עד שמומחים חוזים שבעתיד רוב הנוצרים יחיו במדינות עולם שלישי.

כבר היום רבע מהאנגליקנים חיים בניגריה (ולא מוכנים לשנות את המדיניות בקשר לנישואים חד-מיניים, למגינת לבה של הנהגת הכנסייה הליברלית יותר!), ובניגריה גם נמצא הסמינר להכשרת כמרים קתולים הגדול בעולם. במאה העשרים מספר הנוצרים באפריקה גדל מעשר מיליון ל-360 מיליון. נשיא ארה"ב שחור כבר יש. האם זה רק עניין של זמן עד שייבחר אפיפיור שחור?

7. לרב שמואל אליהו היה מה לומר על שפעת החזירים. כלומר לא היה לו שום דבר לומר על שפעת החזירים, אבל הוא ניצל את העניין כדי לומר את מה הדבר היחיד שכן יש לו לומר:

עשיו הוא שם קוד לאירופה ולנצרות. הם מראים את עצמם כלפי חוץ מוסריים והגונים וכל כך אוהבים להטיף לנו מוסר, בעוד ידיהם מלאים דמים. הם מתהדרים באוצרות תרבות מרשימים שחלקם בכלל נשדדו מעמים אחרים. זו עוד סיבה לכך שתרבות אכילת החזיר נחשבת כאויבת לתרבות הישראלית.

אז בסדר, העולם של רב אליהו כנראה לא מורכב במיוחד. אבל התופעה המעניינת כאן איננה תמונת העולם הילדותית של הרב אליהו, אלא העובדה שנותנים לו במה באתר כמו וואי-נט. את התופעה הזאת ניתן להסביר בשתי צורות: או שהעורכים באתר מחשיבים את אליהו כקוריוז, בדיחה חביבה ולא מזיקה, ומצפים שהקוראים שלהם יגחכו איתם; או שהם מנסים לקרוץ לקהל שמחבב דברי שטנה שכאלה, קהל שלצערנו הולך וגדל בארץ. לצערי נדמה לי שהאופציה האחרונה היא הנכונה.

8. ועוד על חזירות: הנה השער של Ynet ב- 26.4, עם התפרצות (הפאניקה של) שפעת החזירים:

לא יודע, הצחיקה אותי השאלה "האם מותר לאכול בשר חזיר?"

9. ראיון עם אנדרו ניוברג ומרק וולדמן, חוקרי מוח, על הספר החדש שלהם How God Changes Your Brain. ניוברג הוא חוקר מקורי בתחום המקבילות הנוירולוגיות של החוויה הדתית, וכתבתי עליו כאן. השניים מדברים על השפעת פרקטיקות מדיטטיבייות שונות על המוח.

10. בשלושים לאפריל דיבר הדלאי לאמה בהארוורד. הנה:

His Holiness the Dalai Lama from Harvard Magazine on Vimeo.

ניסיתי לצפות בזה אבל בקושי הצלחתי להבין מה הוא אומר. זה קצת מוזר שאחרי חמישים שנה של גלות הוא עדיין לא למד לדבר אנגלית כמו שצריך, לא?

11. בכל דור ודור הם קמים עלינו להושיענו, ובכל דור ודור הם עושים יותר נזק מאשר תועלת. אלה כמובן הטוענים לכתר משיח בן דוד. גולש נחמד בשם אורן שלח אלי לינק לאתרו של עוד טוען לכתר המשיח, אחד שמו פאר. הנה מעט מדבריו:

הַנָּבִיא בִּגְאוֹנוּת עַל
פְּאֵר מֶּלֶךְ הַמָּשִׁיח
הַקָּדוֹשׁ מִשּׁוֹשֶׁלֶת בֵּית-דָּוִד
וְשָׁלִיחַ הַשֶּׁמֶשׁ,
הוּא מְיַסֵּד התבונה הַחֲדָשָׁה
אֲשֶׁר תּוֹרָתָהּ יוֹצֵאת מִצִּיּוֹן-
תבונת הָעִבְרִית מַמְשִׁיכָת הַיָהֲדוּת
בְּסִיּוּעַה שֶׁל הַמֶּרְכָּבָה הָעֶלְיוֹנָה

מזכיר קצת את טובלי, לא?

12. מכאן ניתן להוריד ספר ענק (56MB) מ- 1908 על יוגה, כולל תרשימים כמו זה משמאל. הבעיה היחידה: כולו בגרמנית.

13. אודיו: קן וילבר מדבר עם האב תומס קיטינג על Centering Prayer, שהיא בעצם מעין מדיטציה נוצרית. קיטינג מדבר בפתיחות על הצורך שהוא הרגיש לספק למאמיניו בשנות השישים פרקטיקה רוחנית שיכולה להתחרות במדיטציה המזרחית, וכמובן לאפשר טרנספורמציה נפשית. אני עצמי למדתי את הטכניקה הזאת לפני כתריסר שנים באשרם נוצרי בהודו (Shanthivanam) מידי כומר קתולי אוסטרלי שפעל ברשות מפורשת של האפיפיור דאז, ובעצם גם הציג בפני לראשונה את פניה המיסטיות יותר של הנצרות.

14. לג'ון רולס, אחד הפילוסופים הגדולים של המאה העשרים, היה מסתבר צד דתי – לפחות בתחילת דרכו. על פי המאמר הארוך הזה הוא חשב אז, למשל, שחברה צודקת יכולה להתקיים רק אם האגואיזם של חבריה מרוסן, ושזה דורש את חסדו של האל.

15. מאמר מעניין של יאיר אטינגר ב"הארץ" על בריחת האדמו"רים בזמן השואה.

16. פרופ' ישראל קנוהל, חוקר מקרא חשוב, מסביר איך תפיסה אחרת של אלוהות, כישות עליונה שאינה מתערבת במהלכי העולם ושלא בראה את הרוע אלא רק את הטוב (כפי שמופיעה בפרק א' בספר בראשית), יכולה לספק את "צידוק הדין" (או למעשה לבטל את הצורך בו) לזוועות כמו השואה.

17. ספרו של ידידי יקי מנשנפרוינד, "עידן הבורות", כעת להורדה חינם בקבצי pdf כאן.

18. סטיבן בצ'לור, מלומד ומורה מדיטציה בודהיסטית, מהמפורסמים ולדעתי מטובים בעולם, בתוכנית דוקומנטרית בת חצי שעה על חייו. לפני שנתיים וחצי הבאתי ראיון ארוך שלו לבלוג זה, וואם תציצו כאן תוכלו לראות שהוא יגיע לארץ בסוף יוני כאורח של עמותת תובנה. אני מתכוון להיות שם ככל שעבודתי תאפשר לי.

19. ראם דאס מראיין את טיך נאת האן.

20. לא קשור: אחרי שראיתי כתבה בערוץ 10 על הילדה אריאל אקטע והוריה קניתי את הדיסק שאביה הכין במיוחד עבור מי שרוצה לתרום להם כסף. על מצב המשפחה היפיפיה הזאת ניתן ללמוד מהסרטון הזה. הדיסק מענג (לדעתי קלאסי לתוך כדי נהיגה) ואני ממליץ עליו בחום. כדי לקבל דיסק (התרומה אחרי זה) שלחו מייל ל- tamir.akta@gmail.com יחד עם הכתובת לדואר והשם המלא.

שלא כמו ביהדות ובאיסלאם, בנצרות לא חסרו אף פעם נשים שזכו להתגלויות אלוהיות. בתוך הכנסייה הקתולית ניתן לנשים רישיון לעסוק ברוחניות, ואף לפרסם עיסוקן זה. אך לא לכל אישה זה ניתן – ההיתר לנשים להעפיל לגבהים מיסטיים נולד בנצרות ולא בשתי אחיותיה המונותאיסטיות משום מוסד הנזירוּת המיוחד רק לה. על פי רוב רק נזירוֹת, שנמצאות מחוץ למשחקי הכוח הבין-מיניים, קיבלו רשות מהממסד להיכנס למסתורין השמימיים. יש להניח שזה, בין השאר, מה שדחף את ג'וליאן מנורוויץ' (Julian of Norwich), אחת המיסטיקניות הנוצריות הגדולות בכל הזמנים, להיכנס לבידוד אחרי שחוותה התגלות אלוהית; בידוד שהגן לא רק עליה, אלא גם על הספר שכתבה.

ג'וליאן מנורוויץ' היתה האשה הראשונה שכתבה ספר בשפה האנגלית, ופלא הוא שספרה, שהתבשל בתוכה כמעט עשרים שנה, לא נשרף מיד על ידי מוסדות הכנסייה, שכן ג'וליאן לא פוחדת לומר בו דברים שעומדים בניגוד גמור לדוגמה הקתולית. היא מדברת על האל כאמא ועל כך שאין גיהנום לבד מהחטא עצמו; היא שואפת לאיחוד גמור עם האל, ומתעקשת שהאדם יכול להגיע אליו ללא מתווכים (וזאת לפני המהפכה הפרוטסטנטית); היא כותבת ספר של הדרכה רוחנית אף על פי שעד היום הכנסייה הקתולית אינה מאפשרת לנשים לתפקד ככמרים (כלומר, בעצם, כמורים רוחניים), ובעיקר: האופטימיזם הבלתי נלאה שלה עומד בניגוד גמור הן לביוגרפיה שלה, הן למאורעות התקופה בה היא חיה, והן לתמונת העולם חמורת הסבר של הכנסייה הקתולית.

היא נולדה ב- 1342, בנורוויץ' שבאנגליה. בגיל שלושים החלה להעמיק אמונתה הדתית, והיא שאפה בכל ליבה להיות טהורה ונטולת חטאים. היא ביקשה בתפילותיה מן האל, כך היא מספרת, ש"יפצע אותה בשלושה פצעים: חרטה אמיתית, חמלה טבעית וכמיהה בלתי מתפשרת אליו". זמן קצר אחר כך חלתה ג'וליאן במחלה קשה, והיתה על סף מוות. אחרי ארבעה ימים כבר נקרא אליה הכומר כדי לגבות ממנה וידוי אחרון, כנהוג בכנסייה הקתולית, וידוי שאחריו האדם הגוסס נחשב נקי מחטאים. נראה שג'וליאן הרגישה כי היא אכן הטהרה, והיא התכוננה למוות.

שלושה ימים לאחר מכן, אמהּ ראתה שעיני בתה פעורות לרווחה. ג'וליאן אמרה אחר כך שבהאמינה שהמוות ודאי וקרוב היא לפתע הרגישה טוב, פרץ של מרץ שטף אותה ושש-עשרה התגלויות שמימיות התגלו לה: "ראיתי בדמיוני את גן-עדן, ואת אדוננו כראש וראשון בביתו. הוא הזמין את כל משרתיו וחבריו למשתה גדול, וראיתי שהוא עצמו לא נמצא בשום מקום מסויים, אלא מולך מעל הכל, משרה על הכל אושר ושמחה". היא הבריאה מיד ורשמה בקיצור את שהתגלה לה. מיד גם הביעה את רצונה לפרוש להתבודדות כדי לעכל את המסרים האלוהיים שזכתה בהם.

בתקופתה השתוללה "המגפה השחורה" באירופה, שהמיתה שליש מתושבי היבשת. גם לנורוויץ' הגיעה המגפה וגבתה בה קרבנות רבים, ונראה שגם אם היתה ג'וליאן נשואה (כפי שסביר להניח), הרי שאחרי המגפה לא נותר ממשפחתה דבר. מצב זה איפשר לה להקדיש את חייה לעבודת האלוהים, ואחת הצורות המקובלות לעבודה רוחנית בתקופה היה התבודדות בחדרון קטן (Anchorage) שהיה צמוד לכנסייה. כמעט לכל עיירה היה "מתבודד" אחד, ועל פי הכללים הנכנס לחדר כזה לצורך התבודדות לא היה עוזבו לעולם. למתבודדים היה משרת שהיה קונה ומביא להם מצרכים (מכספם או מתרומות), והיה מותר להם לקבל אורחים – למעשה, אנשים רבים היו באים לבקש עצות מהמתבודדים, שבהיותם מנותקים מהעולם, נחשבו מחוברים לאלוהים.

לאחר עשרים שנות התבודדות הרגישה ג'וליאן בשלה מספיק כדי לכתוב תיאור מלא של ההתגלויות שראתה, כולל הפרשנות שלה עליהן. זהו ספרה "התגלויות של אהבה אלוהית" (Revelations of Divine Love – הטקסט המלא), אחד היומנים המיסטיים האהובים עלי ביותר.

בתקופתנו אנו נוטים לעיתים לזלזל בחוויות רוחניות שמגיעות בצורה של חזיונות, ולא מתוארות במילים כגון "ריקות" ו"אינסוף". במילים אחרות, אדם שמדווח כי הוא ראה משהו, דמות או סמל, יקוטלג לרוב לא כמיסטיקן, אלא כמשוגע. למרות שיש בה לדעתי מן ההגיון, עמדה זו עלולה להחמיץ עושר רעיוני וחכמה רבה הנמצאים בהתגלויות גשמיות – האין הריקות מתגלמת בעולמנו דווקא כצורה? ומאידך, האם מישהו אי פעם אכן ראה את "המוחלט כשלעצמו"? ובכל מקרה, כמו בנוגע למיתוסים, אם לא נצמדים לפּני הדמויות ניתן לגלות את עומקיהן. במקרה שלפנינו אין ספק שהתגלויותיה של ג'וליאן מאפשרות לה לנסח בשפתה תורה רוחנית מורכבת ועמוקה. בספרה היא מפתחת את תורתה, שמשמעותה, תכליתה, ומהותה היא אחת: אהבה. "ראיתי כי כל החיים כולם נטועים באהבה, וללא אהבה איננו יכולים לחיות".

תורתה הרוחנית של ג'וליאן מנורוויץ'

ג'וליאן היא אופטימיסטית מושבעת. בשבילה, מפני שהבריאה כולה היא מלאכת האל, הרי חייב להיות שהיא מושלמת, וחייב להיות שהאל אוהב אותה ללא סייג: "כל דבר שנעשה נעשה היטב, שכן כל דבר שנעשה נעשה על ידי האל … האל הוא העושה (doer) היחידי". אהבת האל היא המקיימת את הבריאה, והיא הבריאה עצמה. הטעות שלנו, בני האדם, היא שאנחנו מאמינים שאנחנו בלבד אחראיים למעשינו.

בכך ג'וליאן מזכירה מאוד קוים של פילוסופיה הינדית נון-דואלית, הגורסים גם כן כי זהו האל הפועל את פעולותיו דרכנו, וטעות היא לראות בעצמנו מבצעים אוטונומיים של מעשינו. ג'וליאן גם מקרבת את תפיסת השילוש הקדוש של הנצרות אל התפיסה ההינדית של האלוהות המשולשת (ברהמה הבורא, וישנו המקיים ושיווה המחריב): אחד החזיונות שראתה ג'וליאן הוא של שקד, המונח בכף ידה. בחזיונה שואלת ג'וליאן אז את אלוהים מה הוא הדבר הקטן שבידה, והוא עונה כי זה כל מה שקיים. אז ג'וליאן שואלת את עצמה איך ייתכן שדבר כל כך קטן מחזיק מעמד ולא נמוג, והיא מבינה שכל מה שקיים מוחזק על ידי האל:

לדבר הקטן שראיתי יש שלוש תכונות: ראשית, שהאל יצר אותו; שנית, שהאל אוהב אותו; שלישית, שהאל שומר אותו. אז מה ראיתי שם? אכן, את הבורא, את השומר, את האוהב. ועד שלא אהיה מאוחדת עמו במהותי לא תהיה לי לעולם מנוחה שלמה ולא אושר. אני אומרת שאני צריכה לדבוק בו כך שלא תהיה ביננו אף חציצה.

הבורא והמקיים, אם כן, נחזים גם על ידי המיסטיקנית הנוצרייה, ואילו במקום שיווה המחריב ישנה האהבה האלוהית החודרת-כל.

בניגוד לתדמית היודו-נוצרית שתופסת את האל פעמים רבות כאב קשוח המעניש את העוברים על מצוותיו, הרי שאצל ג'וליאן אלוהים הוא כולו אהבה. לא ייתכן שהוא יעניש אף אחד, כי הוא אף פעם לא כועס: "אם אלוהים היה כועס אפילו לרגע אחד, לא היינו יכולים לחיות, להתקיים או להיות".

ג'וליאן מתעקשת שאין לאהוב שום דבר "עשוי", אלא רק את "הבלתי-עשוי", שהוא אלוהים. אהבת הדברים העשויים היא שמרחיקה אותנו מהאושר שהוא מנת חלקנו הטבעית. האושר ואהבת האל קשורים לראיית האל, שכן הסיבה שהאדם נמצא בצער היא ש"הוא עיוור. הוא אינו רואה את אלוהים. אם הוא היה רואה את אלוהים תמיד לא היו לו כל רגשות פרועים, או כל דחף או תשוקה שמובילים לחטא".

בעשותנו את הטוב ובעשותנו את הרע, אנחנו תמיד מקוימים על ידי אותה אהבה, על כן אין לצפות לגמול על התנהגות טובה, ולא לחשוש מעונש על חטאינו. החטא עצמו הוא העונש, שכן הוא ביטוי לחוסר האמונה שלנו באל: על אף שהוא "יותר קרוב אלינו מנשמתנו אנו", כדבריה, אנחנו מפנים לו עורף וסרים ממרותו.

אך בסופו של דבר חטאים נראו לג'וליאן חסרי משמעות:

הן כאשר אנו נופלים והן כאשר אנו שבים וקמים אנחנו נשמרים באותה אהבה [אלוהית] יקרה. בעיני האל אנחנו לא נופלים; בעיני עצמנו אנחנו לא עומדים. אני רואה שתי ראיות אלו כאמיתיות. אבל ראיית האל היא האמת הגבוהה יותר.

האדם לא יכול ממש לעשות רע, שכן בכל אדם נקודה פנימית של "רצון אלוהי" שלעולם לא חטא ולא יכול לחטוא. נקודה זו נשארת טהורה תמיד, ותמיד שואפת למה שטוב: "זה דבר אדיר לדעת בלבנו כי האל, בוראנו, קיים בנשמתנו. אדירה אף יותר היא הידיעה כי נשמתנו, נשמתנו הנבראת, שרויה במהות של האל. במהות הזו, אלוהים, אנחנו מה שאנחנו". בהמשך להבנה זו טוענת ג'וליאן שלא ייתכן שהיהודים הרגו את ישו.

מכיוון שבמהותנו אנחנו אלוהיים, הרי שבסופו של דבר מקומם של כל האנשים בגן עדן מובטח, והכל יהיה טוב. כאשר היא מתייחסת לחטא ולתוצאותיו בעתיד היא כותבת את המשפט המפורסם ביותר שלה: "החטא הוא נחוץ, אך הכל יהיה טוב, והכל יהיה טוב, וכל עניין של דבר יהיה טוב" ("Sin is behovable, but all shall be well, and all shall be well, and all manner of thing shall be well").

עוד טוענת ג'וליאן:

חלקנו מאמינים שהאל הוא כל-יכול, ויכול לעשות הכל; ומאמינים שהוא יודע-כל, וייתכן ויעשה הכל; אך שהוא אוהב-כל ואכן יעשה הכל – כאן אנחנו נסוגים. וכפי שאני רואה זאת, חוסר ההבנה הזה הוא הגדול שבמכשולים לאוהבים את אלוהים.

החכמה האלוהית, היודעת כל, היא הצד הנקבי והאימהי באלוהות, על פי ג'וליאן. לעיתים היא מפרידה בין החכמה האלוהית, האמהית, לישו, ולעיתים היא טוענת שישו עצמו הוא אם המאמינים כולם. בתפקידו כאמא, נותן ישו את עצמו למאמינים כפי שאם נותנת את שדה ליניקה: גם הוא מעניק חיים על ידי נתינת גופו למאכל במיסה.

רשת של מיסטיקנים

עד סוף חייה חיה ג'וליאן בחדרה הקטן, הצמוד לכנסייה בנורוויץ', אך ספרה עבר מהר מאוד את גבולות העיירה וזכה לתפוצה רחבה. באותם ימים קשים החזונות האופטימיים של ג'וליאן כנראה היו דרושים מאוד. אך לא רק ההדיוטות אהבו את ספרה: נראה שבזמנה של ג'וליאן התפתחה רשת רוחנית של "שיתוף קבצים", אשר השתרעה מאנגליה, דרך סקנדינביה, גרמניה, איטליה ועד ירושלים, ואשר אנשיה היו שולחים האחד לשני כתבי יד ובהם תובנות רוחניות ותאורי חזיונות. בין חבריה של הרשת הזו, שנקראה "חברי האלוהים", היו מיסטיקנים אדירים כמייסטר אקהרט, הנרי סוסו, ג'אן רויסברואק והילדגרד מבינגן. ידוע כי רבים מהמיסטיקנים בזמנה ואחרי זמנה של ג'וליאן החזיקו כתב-יד של "התגלויות של אהבה אלוהית".

כאמור, ספרה של ג'וליאן הוא אחד הכתבים המיסטיים הנוצריים הפופולריים ביותר. כיום אף קיים מסדר קונטמפלטיבי של נזירים בכנסייה האפיסקופלית אשר שם לעצמו מטרה ללכת בדרכה של ג'וליאן. אבל באמת שאין צורך להשתייך למסדר כדי ללכת בדרכה, ועל אף העומק התיאולוגי שלהן, מילותיה הן פשוטות מאוד:

לא תהיה גאולה מאושרת או שמחה נצחית עד שלא נהיה לחלוטין בשלום ובאהבה. במילים אחרות, עד שאנחנו לגמרי שלמים עם אלוהים, מעשיו והחלטותיו; עד שאנחנו באהבה ובשלום עם עצמנו, עם אחינו הנוצרים, ועם כל מה שהאל אוהב. כזו היא האהבה.

 

[המאמר הזה התפרסם לפני כארבע שנים באתר מעריב, אבל בטעות שלחתי אז למערכת גרסה מוקדמת ולא מלאה שלו. זו הגרסה שהיתה צריכה להתפרסם.

ואפרופו תפיסת ישו כנקבה, בטור שלי שפורסם באתר מעריב ביום שני כתבתי על הרוזן זינזנדורף מדרזדן שפיתח טנטרה נוצרית במאה ה-18, וראה את פצעיו של ישו כאבי מין נקביים אליהם יש לחדור תודעתית כדי להתאחד עם האל. ולבד מזה כתבתי גם התגברות רוחניות הניו-אייג' בארה"ב על חשבון הנצרות,  על כך שזו תוצאה מתבקשת של ההיגיון הפנימי הנוצרי מקדמת דנא, ושהיא הפוכה להגיון היהודי בשורשו, ולכן ניו-אייג' שרוצה להישאר איכשהו יהודי יהיה חייב להתעצב בצורה שונה.]

1. שלושים שנה חלפו מאז נחתם הסכם השלום עם מצריים, ומעט מאוד דובר על מצבם הרוחני של שלושת החותמים. מנחם בגין היה יהודי מסורתי, ואולי אין באמת הרבה מה לומר על אמונתו העמוקה אך הפשוטה. ג'ימי קרטר היה (ועדיין) פרוטסטנטי בפטיסט, ונחשב על ידי רבים הנשיא האמריקאי הראשון שהאמונה שיחקה אצלו תפקיד גלוי בהחלטותיו, ויש האומרים שהוא מונע על ידי שאיפות משיחית ממש. ומה עם אנואר סאדאת? מבין השלושה נראה שהוא היה הקרוב ביותר לרוחניות שלא כלואה בסורגיה של דת מסויימת, והגיע אף לתובנות עמוקות מאוד על טבע האדם. 

תאמינו או לא, סאדאת אפילו מספר על תובנותיו הרוחניות בגלוי באוטוביוגרפיה שכתב (שהפנה אותי אליה קורא בשם אורי, ושתורגמה לעברית על ידי אהרן אמיר תחת השם "סיפור חיי"). בעיקר מעניין בה הפרק השלישי, שנקרא, שימו לב, "שיחרור ה'אני' – תא 54".

"תא 54" היה תאו של סאדאת בכלא, בו שהה (1946-48) אחרי שנחשד על ידי ממשלת מצריים ברצח שר האוצר דאז. כפי שאפשר לצפות, תנאי הכלא היו קשים, אבל סאדאת הורשה לקרוא ספרים. כפי הנראה בתקופה זו קרא לא מעט כתבים סוּפיים, ואלו השפיעו מאוד על דעתו, ועל דרכו מאז. הנה כמה ציטוטים נבחרים:

בשני מקומות בעולמנו אין אדם יכול לברוח מעצמו: בשדה-קרב ובתא של כלא. בתא 54 לא היה לי ידיד ורע מלבדי, יומם ולילה, ואך טבעי היה הדבר שאכיר לדעת אותו 'אני' שלי. מעולם לא היתה לי הזדמנו כזאת לפני כך שהרי שקוע הייתי כל כך בעבודה (בצבא) ובעסקי פוליטיקה, והזרם המתמיד של חיי היומיום סחפני עימו. עתה, בבדידות הגמורה של תא 54, כשלא היו לי שום קשרים עם העולם החיצון – אף לא עיתונים או מכשיר ראדיו – הרי, למרבה הפאראדוקס, יכולתי להפיג את בדידותי רק בבקשי את חברתו של אותו יש פנימי שאני קורא לו 'אני'.

דבר זה נתחוור לי בתכלית מתוך סבל וכאב, בתא 54: הסבל מגבש את כוחה הפנימי של הנשמה; כי מתוך סבל יכול איש-לבב לעמוד על עצמיותו, לרדת עד חקר מעמקיו שלו. מתוך סבל גיליתי איך מטבעי נוטה אני לעשות טוב, כי האהבה היתה המניע האמיתי מאחורי פעולותי. […] מתוך אותה הרגשה, שנעשה חלק בלתי נפרד מעצם היותי (ואשר, אם גם שלא מדעת, לא זזה ממני כל ימי חיי), היה לאל ידי להתעלות על גבולות הזמן והמקום. אני לא חייתי בתא בעל ארבע קירות אלא ביקום כולו. הזמן שוב לא היה משעה שנכבש לבי לאהבתו של אדון כל הבריאה: התחלתי להרגיש עצמי קרוב אליו מאד בכל אשר הייתי.

אני מאמין שרק מתוך שיג ושיח יכול אדם להתקיים באמת. תודעתו תתרחב עד שתכיל את היקום כולו, עצמיותו האישית תתמזג בעצמיותם של אחרים (מתוך אהבתו אליהם וסבלותיו למענם); הקצרה: הוא יחדל להתקיים כפרט. למדתי לדעת שאין אדם יכול לנצח את הזמן והמרחב. אינני יודע כמה אנשים יודעים זאת; ברי לי שהרוב אינם יודעים,שהרי אין הם יכולים לראות דבר מעבר ל'אני' הקטן שלהם.

משעה שהשתחרר מן התחומים המצומצמים של ה'אני', על סבלו הארצי ורגשותיו הפעוטים, יכנס אדם לעולם חדש, בלתי נגלה, רחב ידיים יותר ועשיר יותר. נשמתו תזכה לחירות מוחלטת, תתאחד עם ההוויה במלואה, תתעלה על הזמן והמקום. מכוח תהליך זה של שחרור יתפתח הרצון האנושי וייעשה כוח אהבה, וכל הכוחות הארציים (לרבות אלה העלולים לעכור את רוחו של אדם) תורמים להשגתה של שלוה פנימית מושלמת, וכך הם מספקים לו לאדם אושר מוחלט.

מטרתי הראשונה במעלה היתה להסב אושר לבריות. בראותי בת-שחוק, בהרגישי כי לבו של איש אחר פועם משמחה, היה לי הדבר מקור לאושר בל ישוער. הזדהיתי עם שמחותיהם של הבריות. רגשות בזויים כמו שנאה ונקמנות הודחו מתוכי עם שהשתרשה בתודעתי האמונה כי הצדק סופו לנצח ושוב אי אפשר היה לעקרה. ההרגשה של יפי האהבה העמיקה בי יותר מתמיד: לגבי היה זה אותו קשר סמוי מן העין המאחד את הבריות בכפרי הן בשעת עבודה והן מחוצה לה (כפי שנתפס הדבר בילדותי).

אך טבעי היה הדבר שכאשר התחלתי לחיות בעולמי החדש – כאשר התפרקה נשמתי ממעמסותיה הארציות והתקרבה מאוד לחיים עם האלוהים – תוקנו כמה ממושגי והשקפתי על החיים השתנתה בכללותה. לאהוב שוב לא היה פירושו למחול אלא להספג בנשמתו של אחר, לתת את עצמך ולאבד את עצמך בישותו של אחר. אולם אין פירוש הדבר 'חדלון' אלא, אדרבה, סוג עליון של ישות: האהבה היא הכוח היחיד המסוגל לשבור את המחיצות העלולות לחצוץ בין החומר והרוח, בין הנגלה לנסתר, ביו היחיד לאלוהים. באין אהבה אין אנו מכירים באחרותם של אחרים ומתוך כך אין אנו באים לידי שיג ושיח, ואנו מאבדים את עצמנו על ידי שאנו מחניקים את האני בגבולותיו המצומצמים.

שמונת החודשים האחרונים שעשיתי בבית הסוהר הם בעיני התקופה המאושרת ביותר בחיי. אז נכנסתי לאותו עולם חדש של התנזרות שאיפשר לנשמתי להתמזג עם כל שאר הברואים, להתעצם ולבוא בשיג שיח עם אדון כל הבריאה. דבר זה לא יכול להתרחש מעולם לולא היתה לי אותה בדידות שאיפשרה לי להכיר את ה'אני' האמיתי שלי."

ושימו לב לציטוטים הבאים, שמזכירים לי את דרכו של גנדהי:

אני מאמין שהמין האנושי אין לו מוצא מן הצרה שהוא נתון בה כיום אלא בחידוש האידאלים האלה ובמימושם בכל שטחי החיים. משום כך אני מטיף ללא לאות לאימוץ הערכים של הכפר המצרי. אמת, לעיתים קרובות אני נוטה להדגיש יותר מדי את חשיבותו של דבר זה, אבל באמת ובתמים אני מאמין כי זו הדרך היחידה להעביר מן הארץ את תוצאות התנסותנו בחברה המבוססת על כוח שלטון – התנסות שהחריבה את האידאלים שלנו מכל וכל.

אני בדעה שהפוליטיקה היא האמנות של הקמת חברה שבה מתגשם רצון האלוהים.

מי יתננו מנהיגים כאלה.

2. האם האפיפיור הופך את הנצרות לבודהיזם? בתחילת מאי יגע האפיפיור לארץ הקודש, ובינתיים הוא מתייר באפריקה. אחרי שכזכור פלט כמה שטויות על כך שקונדומים לא מונעים, אלא להפך תורמים להתפשטות מחלת האיידס, הוא מצא זמן גם להתייחס לעניינים שהוא כנראה יותר מבין בהם, כלומר ענייני דת. 

בשבוע שעבר, באנגולה, הוא דירבן את שליחיו של ישו שם להמיר את דתם של אלה שעדיין מאמינים במסורת הפגאנית המקומית. אתרגם קטעים נבחרים ממה שהוא אמר, כי הדברים חלקם משעשעים וחלקם משמעותיים. על פי אתר רדיו-וותיקן האפיפיור אמר ש

היום זה נתון לכם, אחים ואחיות […] להציע את המשיח (Christ) הקם-לתחיה לחבריכם האזרחים. כל כך רבים מהם חיים בפחד מפני רוחות, מפני כוחות זדוניים ומאיימים. בבלבולם הם לבסוף אפילו מאשימים ילדי רחוב וקשישים שהם מכשפים. […] מישהו יכול לומר: "למה לא להניח להם? להם האמת שלהם ולנו שלנו […]". אבל אם אנחנו משוכנעים וחווינו שללא המשיח החיים חסרים, אכן שמשהו אמיתי, האמיתי ביותר, חסר, עלינו להיות משוכנעים שאנחנו לא פוגעים באיש אם אנחנו מציגים לו את המשיח, וכך מעניקים לו את האפשרות למצוא את העצמי האותנטי והאמיתי ביותר שלהם, את האושר במציאת החיים.

נעבור קטע קטע:

פחד מפני רוחות, מפני כוחות זדוניים ומאיימים – הבא נזמין אותם לחיות בפחד מאל קנא ונקם.

מאשימים ילדי רחוב וקשישים שהם מכשפים – טוב, הכנסייה בהחלט מבינה משהו בהאשמות שווא בכישוף.

אנחנו משוכנעים וחווינו שללא המשיח החיים חסרים – שימו לב (ועכשיו ברצינות): האפיפיור, כלומר יוזף רצינגר, הוא אדם חכם ומשכיל מאוד, והוא מבין בדיוק מה הוא אומר. והוא מתבטא כך משום שהוא מבין שבעצם מה שהיום הולך זה חוויות. היום מספרים גדלים והולכים של אנשים לא מחפשים סמכות חיצונית שתאמר להם מה לעשות על מודל "נעשה ונשמע". היום אנשים רוצים לחוות שהדברים נכונים, גם מתוך נקודת מבט מדעית ("אני לא סתם מאמין, אלא יודע שזה עובד"), וגם מתוך כך שכיום החוויה היא לרבים מאיתנו העיקר (אנחנו עושים משהו כי "זה מרגיש לי טוב"). לכן הבודהיזם כל כך פופולרי במערב.  ולכן האפפיור מדגיש שלא סתם "קראנו בברית החדשה" שללא המשיח החיים חסרים. חווינו את זה. זהו צעד ראשון בסובייקטיביזציה של הנצרות הקתולית, שאני משוכנע שהוד קדושתו עשה במודע.

למצוא את העצמי האותנטי והאמיתי ביותר – וזה כבר השיא. ממתי המטרה של הנצרות היא מציאת העצמי האותנטי? חשבתי שפשוט מיטהרים מהחטא הקדמון כדי להיכנס לגן-עדן! שוב: רצינגר מבין בדיוק מה שהוא אומר, והנה צעד שני ומכריע בדרך לסובייקטיביזציה של הנצרות: מה שאנחנו רוצים למצוא אינו בשמיים, ולא בשום עולם אחר, רוחני. אנחנו לא עולים לגן עדן אלא יורדים אל תוכנו. אנחנו מוצאים את עצמנו, את האותנטיות שלנו. הנצרות הולכת ודומה לבודהיזם, ובסוף כבר לא נוכל להבדיל בין האפיפיור לדלאי-לאמה.

3. המשך סאגת טובלי: במקביל להעלאת הדיווח שלי על שי לבלוג, עלה ביום שני באתר מעריב טור חדש שלי על ענייני דת ואקטואליה, ובו הקטעים הקודמים על סאדאת (מקוצר) והאפיפיור, והתייחסות קצרה מאוד גם לעניין טובלי. בתגובה לכך כתב שי רשימה חריפה בו הוא מכנה את אבחנותיי "רדודות עד אימה" ו"שחצניות", מכנה את עצמו "הוגה מצויין ומעמיק", ולבסוף משווה עצמו לזרתוסטרא של ניטשה. רק בריאות. 

4. המשך סאגת בן-ארצי: מי שלא ראה, כתבת וידאו מלפני תשעה ימים של ברוך קרא המראיין את ניר בן-ארצי. ושלשום: גלי גינת מראיינת חברות כת ניר-בן-ארצי לשעבר ונותנת הצצה אל החיים בתוך הכת. מעניין וחשוב. רבקה לוביץ, שאני מעריך מאוד רק מקריאת מאמריה, כותבת על ניר בן-ארצי כתופעה. על פי לוביץ

מי שעיניו בראשו רואה שהתופעה של ניר בן ארצי היא רק חוד החנית של מה שקורה בחברה בכלל ובצבור הדתי בפרט. תפיסה פסאדו חסידית, מיסטיקנית וניו אייג'ית הופכת להיות נחלת הכלל גם בציונות הדתית. מחשבה שעלינו לקבל עצה מ'בעלי כוחות' בכל עניין בחיים – הולכת ונהיית חלק מן המחשבה הדתית כיום.

5. המשך סאגת הכנס לחקר רוחניות: עידו הרטוגזון מדווח מכנס לחקר הרוחניות העכשווית ומראיין את ד"ר מריאנה רוח-מדבר ואותי (אני מדבר על כך שהדיכוטומיה בין אינטלקט לרוח מזוייפת בעיני); וגם אלי אשד מביא דיווח מהכנס, מפי שחר לאודון.

6. באותו כנס הרצתה רינת קורבט, שכאן מתראיינת על מחקרה: פגאנים ישראלים. כן כן, מסתבר שבינינו חיים כאלה שלא עברו מהדתות המונותאיסטיות אל הממרח הניו-אייג'י, אלא חזרו אחורה אל הפגאניזם! באופן מעניין, אומרת קורבט, רובם נוהים אחר אלים נורדים, קלטים, ואינדיאנים, ומעט מאוד אחרי הכוכבים המקומיים העתיקים כמו בעל, אשרה, ענת ומורדוך. חבל שתמיד מעדיפים תוצרת חוץ.

7. שחר אילן כותב בבלוג שלו על תרבות השנור של פרנסי החרדים, ועל ההשקפה לפיה לגזול מהחילונים זה מותר כי ממילא העולם החרדי מקיים אותם מבחינה עמוקה יותר.

8. סין חוגגת יובל לכיבוש טיבט, או על פיה "שחרור הצמיתים משלטון פיאודלי ברוטאלי". בכתבה שמתורגמת מ- AP נכתב ש"לפי הגרסה הסינית הרשמית לאירועים, טיבט של אמצע המאה הקודמת הייתה מדינה ימי-ביניימית מבודדת, שמרבית תושביה חיו בשעבוד לתיאוקרטיה הבודהיסטית ולאצולה". האמת? צודקים בכל מילה. מה שלא מכשיר כיבוש בכוח והרס תרבותי כמובן.

9. יואב בן דב מביא סרטון של צומת בהאנוי ומסביר בעזרתו על תורת המורכבות.

10. כל "מגילת המקדש" ממגילות קומראן על הרשת.

11. לד"ר יחיאל הררי, מרצה במכללת ספיר שבדוקטורט שלו על הרב גינזבורג נעזרתי כדי ללמוד על מושאו ובאופן כללי אדם נחמד, יצא ספר חדש על זוגיות ואהבה על פי התניא. הנה הוא מתראיין עליו ב- Ynet. יש לו גם אתר בו הוא מעלה רשימות על ענייני דת ורוח.

12. David Loy, אדם רציני שכתב ספר טוב על פילוסופיה נון-דואליסטית, במאמר על "מה שהבודהיזם יכול ללמוד מהמערב", והוא כמובן הצורך בפיתוח החברה ולא רק הפרט. אבל הוא כותב את זה מעניין ודן במהפכה הדמוקרטית של יוון העתיקה שהתרחשה באותם שנים שהבודהה עשה את מהפכת האין-אני שלו בהודו.

13. פתאום מצאתי את השיר המבריק הזה של Tom Lehrer, שקלטת שלו התנגנה אצלנו במכונית המשפחתית כשהייתי ילד: The Vatican Rag. תקשיבו למילים, הוא פשוט נהדר.

14. לפני כשבוע שודר פרק של הסימסונס בו הם עושים הומאז', שלא לומר פרודיה, על כל הנושא של אגודות סתרים וענייני קונספירציה אוקולטית. הנה הוא כולו. 

15. חברי הטוב יקי מנשנפרוינד כתב ספר: "עידן הבורוּת: מדריך מקוצר לאסטרולוגיה, עב"מים, רפואה אלטרנטיבית ועוד הבלים של העידן החדש" כפי שכתבתי גם בצד הבלוג, יקי תוקף את שלל האמונות התפלות השובות את לבותיהם של ההמונים, ושולח חיציו הביקורתיים – והמנומקים – גם בגרפולוגיה, תופעת אורי גלר ודומיו, עיוותי מכניקת הקוונטים והזלזול הכללי, והלא מוצדק לדעתו, במדע. אני כמובן משוחד, אבל למרות שאני לא מסכים עם חלק מדבריו אני חושב שהספר טוב, חשוב וכתוב היטב. הנה ראיון איתו שהתפרסם באתר מעריב. אסף פדרמן כותב על הספר ומנהל דיון עם טוקבקיסטים בבלוגו.

16. ביום ראשון הבא ארצה בכנס התשיעי של האגודה הישראלית להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים. הרצאתי מכונה "העידן החדש באינטרנט: קישורים והשפעות הדדיות". עידו הרטוגזון כתב על הכנס ועל מושב פסיכודלי מיוחד שיתקיים בו (אליו אגיע לשמוע כמובן : ) בו הוא ירצה יחד עם פרופ' בני שנון, שהוא כנראה המומחה האקדמי מספר אחד בעולם להאיואסקה (ושאחרי שכתבתי משהו קצת מזלזל עליו פגשתי אותו ואני יכול לומר שהוא אדם רציני וטוב מאוד). והוא גם הצליח איכשהו להעלות את כל הלו"ז לאתרו, אז הנה.