1. אחת התכונות שבאות כמעט באופן טבעי עם שמרנות קיצונית היא צביעות, והפסטיבל סביב בחירתה של שרה פיילין למועמדת לסגנות נשיא ארה"ב של הרפובליקאים מספק שפע עדויות לכך. פיילין, שאמורה להביא למקיין את קולות הנוצרים האדוקים למיניהם, היא לכאורה מודל של שמרנות: מתנגדת להפלות (אפילו במחיר לידת תינוק עם תסמונת דאון, אפילו במקרים של אונס וגילוי עריות), מתנגדת לחינוך מיני, בעד לימוד "בריאתנות" במקביל לתיאוריות מדעיות בבית הספר, ובטוחה שדרושה אמונה באלוהים כדי להצליח, הן ברמה הפרטית והן בלאומית. כשהיתה ראש עיירה שאלה את הספרנית המקומית איך ניתן להחרים ספרים מסויימים, וכשזו הזדעזעה וניסתה למחות, פיילין כמעט פיטרה אותה. בקיצור, היא טוענת שהיא פיטבוּל עם ליפסטיק, אבל מזכירה יותר אייטולה עם פריזורה.

מצד שני בתה בת ה-17 בהריון. והיא (הבת) לא נשואה. כמובן, זאת תוצאה ישירה של הטמינה השמרנית של הראש בחול – כאילו ילדיה לעולם לא יחשקו במין לפני שיתחתנו, ולכן גם לא צריך לספר להם (סליחה, אסור לספר להם) על המצאת הקונדום. אבל להמוני האוונגליסטים זה לא משנה. נכון שהיא לא הצליחה להנחיל בבתה את הערכים שהיא מאמינה בהם, אבל היא מתאימה להיות סגן נשיא ארה"ב. אה, ועוד דבר: כפי שמציין הבלוגיסט המשובח הזה, לכל שמרן אמיתי צריכה להיות בעיה עם אשה שיוצאת לטפח קריירה כאשר בבית מחכים לה חמישה ילדים, שהצעיר ביניהם בן שנה וחצי, ולוקה בתסמונת דאון. ואם אתם חושבים שהיא מצליחה לחנך אותם היטב (על פי שיטתה) גם ככה, נחזור שוב להריון של בתה הקטינה.

הגולש הרצל שלך אלי את הסרטון הבא, המדגים יפה את מלאכת האיפה ואיפה האהובה כל כך על השמרנים הרפובליקאים:

הדיסוננס בין התיאוריה לחיים, שמתגלה בקלות כאשר מנסים בבת אחת לחיות ולהחזיק בציפורניים בערכים נוקשים (ברור: גם בערכי שמאל נוקשים) הוא בסך הכל די מבדר, ואכן משמש מקור זמין לבדיחות עוד משחר ההיסטוריה. הייתי מצפה, עם זאת, מהעיתונות האמריקאית להדגיש יותר את הפער הזה בין האמונות למעשים, ולו רק בשביל שלשמרנים למיניהם תהיה הזדמנות יקרה לרפלקסיה.

אגב, אמונותיה הדתיות של פיילין דווקא נעשו פחות קיצוניות (וגם אם יותר בנאליות) עם השנים. היא התחילה בתור פנטקוסטלית, כלומר חברה בכנסייה שמהווה כ- 3.5% מהאוכלוסייה בארה"ב, ושמאמינה בקשר חוויתי אישי עם האל (וישו כמובן), בהכרח ב"לידה מחדש" כדי להיות נוצרי אמיתי, בנוכחות רוח הקודש בקרב המאמינים ובחדווה שב"דיבור בלשונות" ("גלוסולוליה" באקדמית) ובריפוי אלוהי-מאגי. פיילין סגרה את הפרק הזה בחייה ב- 2002, כאשר השתתפה בבחירות לממשל באלסקה. כעת היא מסתפקת בלהיות אוונגליסטית מהשורה (טוב שכך, אגב, מבחינתה, שכן ישנו מתח תיאולוגי נושן בין אוונגליסטים רגילים, שמהווים 26% (!) מהמבוגרים בארה"ב, לבין פנטקוסטלים), ולצערי כבר מצפה פחות לחוויה ישירה של האל.

2. ערוץ הניו-אייג' של אתר מעריב הביא אתמול רשימה פרי עטם של "תלמידי הרב יצחק גינזבורג". גינזבורג (הנה אתר באנגלית), בעל תשובה בעל רקע חב"די, הוא היום אחד המקובלים הרציניים הפופולריים ביותר, והפלא הוא שהוא באמת עמוק מאוד מאוד. תורתו מורכבת ומתוחכמת, שואבת מהמיסטיקה החב"דית המופלאה, אבל גם מוכנה לתת מקום ל"חוכמות הגויים". לצערי כל זה לא מפריע לרב גינזבורג להיות גזען נוראי ובעל גישה משיחית פנאטית.

העובדה שדבריו של גינזבורג מתפרסמים באינטרנט היא משמעותית. הקבלה כמובן כבר מזמן איננה תורת סוד, אבל כאן בכל זאת מדובר במקובל אמיתי, רציני, שלא מרדד את התורה, אלא אף מוסיף עליה מורכבות ופיתוחים. היציאה הזאת שלו אל הציבור הרחב (ועוד בערוץ הניו-אייג' – לא בערוץ יהדות!) היא נועזת, מכיוון שהיא הופכת אותו חשוף לביקורת של רבנים אחרים על פופולריזציה שלילית של הקבלה, או על ניסיון למכור את עצמו לכאורה. אבל גינזבורג ממש לא צריך למכור את עצמו (הוא אחד הרבנים הפופולריים ביותר בקרב הציבור האורתודוקסי המחפש רוחניות), ואני בטוח שלהפצת מעיינות הקבלה ישנה עבורו משמעות משיחית – אני מנחש שהפרסום נעשה מתוך מוטיבציה להחיש את בוא הגאולה.

3. קוראי הבלוג הזה ודאי יודעים שאני לא משוגע לגמרי על תנועת "בני ברוך", אבל עם כל הבעיות שלהם ככת אפוקליפטית, יש להם בהחלט כמה וכמה צדדים חיוביים. ראו את באייטם הבא שהופיע בגליון האחרון של מגזין "קבלה לעם". ברשימה זו מבהירים הלייטמנים ש

המושגים שאנו פוגשים בספרי הקבלה, מתארים חוויה רוחנית שעובר המקובל בעת שהוא מגלה רמת מודעות נעלה יותר. מושגים הנתפסים כמתארים פעולות או מקומות, משקפים, למעשה, את המסע הפנימי שחווה המקובל.

והם מביאים פירוט. כך למשל נשמה היא "חוש נוסף שדרכו האדם יכול להרגיש את הבורא"; אור הוא "הרגשת האדם את הכוח העליון מכונה "אור""; והם מפרטים גם ש"כאשר מתוארת העפלתו של משה להר סיני, הפרשנות הקבלית למילה "הר" היא הרהוריו הפנימיים של האדם, ואילו מקור המילה "סיני" הוא שנאה. עלייתו של משה אל פסגת ההר מסמלת את התעלותו של האדם מעל הספקות וההרהורים הפנימיים שתוקפים אותו, אל מעל השנאה לזולת".

כבר כתבתי כאן על המגמה הזאת שבה מטאפיזיקה הופכת לחוויה סובייקטיבית, וגם כתבתי שלדעתי זה לא רע בכלל. לפחות בתחום הזה עושים בני-ברוך שירות טוב לרוחניות היהדית, בכך שהם מפרקים בלי להתנצל את המבנים האונטולוגיים המיותרים של קבלת האר"י, והופכים אותם (כמיטב המסורת של החסידות כמובן) לתנועות נפשיות.

אגב, כשחיפשתי את המאמר שלי (בלינק הנ"ל), מצאתי שהוא נלקח כולו, קומפלט, לאתר בני ברוך! הנה. יש כאן ודאי הפרת זכויות, ולא הייתי מתנגד לקבל תשלום עבור השירות (או לפחות בקשת רשות!), אבל בסך הכל אני שמח שלא שינו מילה והם מוכנים ללמוד גם מכופר כמוני.

4. מאמר מעניין ב- Zeek על יחסו של סלובוי ז'יז'ק ליהודים. מסתבר שלדידו בעוד המצב הפוסטמודרני מסמס את זהויות העמים כולם, חוץ משל היהודים (או משהו כזה). הכתבה כולה שווה בשביל הפסקה הבאה, שהיא ציטוט מפי ז'יז'ק:

עם כינונה של המדינה היהודית, דגם חדש של יהודי נולד: יהודי שמתנגד לזהויה של מדינת היהודים כביתו האמיתי, יהודי ש"מחסיר" עצמו ממדינתו, ושמכליל את מדינת ישראל במניין המדינות שמהן הוא מתעקש לשמור מרחק, שבהן הוא חי רק במרווחים הדקים שלהן.

מעניין, לא? היהודי החרדי הפך גם את מדינת ישראל לגולה, וזה הישג מרשים לבן של עם שבמכוון ייסד מדינה לעצמו כדי לצאת מהגולה. אולי לא רק יהודים מסוגלים להתפצל אפילו ממדינתם הם, אבל אנחנו בהחלט טובים בזה מאוד.

5. כשגולשת שאלה את הרב יובל שרלו האם מותר להשתמש ב"איגרות הקודש" (כלומר אוסף מכתביו של הרבי מליובאוויטש) כאורים ותומים לחיזוי כוכבים ומזלות, פסק שרלו שלא (מתוך הכתבה בוואי-נט):

"חסידי חב"ד מאמינים באגרות הקודש וזו זכותם, ברם מי שאינו חלק מחבורת חסידי חב"ד אינו מכיר כלל וכלל במושג הזה". הרב שרלו מזכיר כי "אין אנו דורשים אל המתים" ומונה שלוש סיבות לדבר: איסור תורה, היעדר בסיס להנחה כי "פתיחה" בספר כלשהו באופן מסוים נותנת לנו "תשובות מלמעלה" וכן חוסר היכולת לפרש נכון את מכתבי האדמו"ר.

אז קודם כל, זה אמיץ מאוד מצידו של שרלו, והוא ראוי לכבוד. לקום מול תנועת חב"ד, שעל כל אלילותה הצעקנית כיום היא עדיין חלק נכבד ועוצמתי ביהדות זה ודאי לא פשוט. ראשית, אם כן, שאפו. מה שאני לא כל כך מבין זה איך התגנב לו לדבריו של שרלו ביטוי מתחתית חבית הפוסטמודרניזם של המולטי-קולטי: מה זאת אומרת "זו זכותם"?!?

אם יש איסור מהתורה, אז ממש ממש לא זכותם, לא? (שלא תטעו: אני ודאי חושב שזו זכותם.) או שזכות כל אחד מאיתנו להחליט מה אנחנו מקיימים ומה לא מתוך חוקי התורה, שמהווים רק מעין מסורת חביבה, או הצעת הגשה של כללי מוסר ודת? ואולי הרב שרלו מוכן להנחות את תלמידיו במה אסור מהתורה, אבל לא מוכן לקחת צעד נוסף ולהוקיע יהודים אחרים שמתיימרים להיות אורתודוקסים אבל התרחקו לא מעט מהמקובל במסגרת יהודית הזאת? ובטח ובטח לא יעז הרב שרלו לפסוק ששחיטתם אינה שחיטה ואין להצטרף אליהם למניין.

6. הכנסייה האמריקאית הזאת חושבת שאלוהים שונא הומואים, ומכיוון שכך גם כל מי שנותן להומואים להתקיים, כמו ארה"ב. כלומר אלוהים שונא את כולם (חוץ מהמשטר האיראני), ולדעתם כולם עתידים להישרף בגיהנום (חוץ מהם עצמם).

7. ראיון טוב ונדיר של בועז פרנקלין עם טוני פרסונס, מורה רוחני טוב ונדיר.

8. ראיון חביב עם דניאל דנט, אתאיסט מושבע ופילוסוף מפורסם, שאומר בין השאר:

הבעיה עם כל הצעה להפסקת אש בה המדע והדת מסכימים להסתפק בתחומי שיפוט או ממלכות נפרדות, היא שזה למעשה אומר שניתן לקיסר את אשר לקיסר, ולאלוהים את אשר הקיסר אומר שמותר לתת לאלוהים [כלומר המדע הוא שיחליט מה נשאר בתחום השיפוט של הדת, ולא להפך – ת.פ.]. הניסיון האחרון, על ידי [סטפן ג'יי] גולד, לא מצא אהדה רבה מדי בין הדתיים בדיוק משום שהוא מוכן להשאיר להם כל כך מעט. כמובן, אני רחוק מלהציע להשאיר להם יותר.

דנט אומר כאן דבר פשוט: אלוהים שמוכן להסתפק רק באותם תחומים בחיים שאיתם למדע אין נגיעה (נגיד, כמו אמונה, או ערכים, למרות שגם אל אלה כבר אפשר להגיע מתוך המדע), הוא אלוהים צנוע כל כך שמאמיניו לא יחפצו בו. אם כל מה שנותר הוא אמונה תמימה בישות ערטילאית שלא אומרת כלום, זאת לא דת בשום מובן מוכר או בשום מובן שיהיה מקובל על רוב הדתיים.

9. זה ממזמן, אבל זה טוב: נעה ידלין, שאת כתיבתה ההומוריסטית אני מעריץ, כותבת ב"עין השביעית" על "הפוליגרף" כתוכנית דתית-נוצרית.

10. יפתח אלעזר קוטל ב"עין השביעית" כתבת אימה של "ידיעות אחרונות" על קבוצת היהודים המשיחיים.

11. לעמותת תובנה, המארגנת קורסי ויפאסנה, יש עכשיו עלון מקוון, מומלץ.

12. אסף פדרמן ברשימה מעניינת על ריטריט עם נזיר הזן הויאטנמי תיך נהאת האן.

13. סיני גז שלח לי את השאלון ועתה הוא עלה עם תשובותי באתרו. הנה.

14. קורה לי דבר מעניין: דווקא ככל שעובר הזמן אני יותר ויותר מבואס מגניבת הרכב שלי. בעוד שלפני שקניתי אותו בכלל לא חשבתי שאני צריך מכונית אחרת, הרי שאחרי שנהגתי בגולף 94 חודש, מסתבר לי שקשה לחזור למרבלה 88.

15. לא קשור אבל חשוב: "מאות סטודנטים תושבי רצועת עזה התקבלו ללימודים באוניברסיטאות בחו"ל, אך למרות שפתיחת שנת הלימודים האקדמית הולכת ומתקרבת הם אינם יכולים להגיע ללימודיהם כתוצאה מהסגר שמטילה ישראל על הרצועה מאז יוני 2007. למרות שלאחרונה איפשרה ישראל את יציאתם מעזה של סטודנטים בודדים – מאות עדיין אינם רשאים לצאת מהרצועה. הסגר מעמיד את צעיריה המוכשרים של רצועת עזה, המבקשים ללמוד ולתרום לחברתם, בסכנה של הפסד מקומותיהם באוניברסיטאות בחו"ל."

די ברור שזאת פשוט נבזות. אין שום סיבה טובה לכך, וזה כמובן רק תורם לשנאה ולדיכוי. כאן אפשר לשלוח מסר לממשלתנו ולבקש שיסירו את המצור האקדמי הזה מעל עזה.

לפני מספר ימים פורסם שהכנסייה האנגליקנית (כלומר זו שראשה הוא רוואן וויליאמס, הארכיבישוף של קנטנברי, אנגליה, ומונה 77 מיליון איש) עוברת מעין-פיצול: מאות כמרים החליטו להקים תת-כנסייה שתשמור על ערכים שמרניים ותנתק קשר עם החלק היותר ליברלי. למעשה תהיה להם מועצת ארכיבישופים משלהם, גם עקרונות תיאולוגים משלהם, כל זאת משום שהם רואים חובה להילחם ב"בשורה שקרית שמערערת את סמכות האל", שכן הם קובעים בפירוש ש"הידרדרות רוחנית המתרחשת ברוב המדינות המפותחות כלכלית בעולם".

על מה עלתה צעקתם של האנגליקנים השמרנים השמיימה? על כך שהכנסייה האפיסקופלית, שהיא החלק האמריקאי של הכנסייה האנגליקנית, מינתה לכמורה ב-2003 את ג'ין רובינסון, הומוסקסואל מוצהר. רוואן וויליאמס, למרות שהוא כנראה לא מת על זה, לא עשה סימנים שזה סוף העולם, וכעת באה תגובת השמרנים. אה כן: הם גם מעוצבנים מזה שהאפיסקופלים האמריקאים חושבים שישו הוא דרך אלוהים. כלומר שהם לא מתעקשים שהוא "הדרך היחידה, האמת והחיים". רוב השמרנים, חשוב לדעת, באים מאוגנדה, ניגריה, קניה, רואנדה, טנזניה וארגנטינה.

מה שניכר כאן הוא קרע ברור בין אנשי דת שחיים במדינות מפותחות, לבין אלה שחיים במדינות מתפתחות. האחרונים נוטים לשמרנות ופונדמנטליזם. הראשונים לחדשנות, פלורליזם, ליברליזם – כן כן, ממש לשמאלנות, רחמנא ליצלן. ומה שיפה הוא שהקרע הזה מתאים בול לתוצאות סקר הדתות העצום שתוצאותיו פורסמו לפני כשבועיים בארה"ב. כי מה שמראה הסקר הזה, שהקיף 35,000 (!!!) איש, הוא שהאמריקאים, עד כמה שהם מאמינים (והם ברוך השם מאמינים), הם מאוד פלורליסטים באמונתם. שימו לב לטבלה הבאה:

מבין כל הנשאלים, 70% חושבים ש"דתות רבות יכולות להוביל לחיי נצח", ו- 68% מאמינים ש"יש יותר מדרך אחת אמיתית לפרש את תורתה של הדת שלי"! כלומר מדובר באנשים מאמינים, שמוכנים להכיר בכך שגם אם אמונתם היא אמת, יש עוד אמונות שגם הן אמת, ולא רק דרך הדת שלהם מגיעים לגן-עדן (מה שזה לא אומר)! והם גם מכירים בכך שיש יותר מדרך אחת אמיתית לפרש את כתבי הקודש שלהם! וצריך להבין שעבור נוצרים מדובר בלא פחות מאשר ניתוץ וריצוץ של אחת הדוגמות הבסיסיות ביותר: שרק דרך ישו מגיעים לאלוהים.

מעניין גם לראות מי מוביל במדד הפלורליזם: בשאלה על דתות רבות המובילות אל הנצח נמצאים במקום הראשון ההינדים, יברך אותם שיווה וישמרם; במקום השני הבודהיסטים, מי ייתן וישוחררו מכל סבל במהרה; בשלישי הפרוטסטנטים "הרגילים" (כלומר לא האוונגליסטים וכו'), ובמקום הרביעי היהודים האמריקאים. בשאלה על פירוש כתבי הקודש מובילים הבודהיסטים, שברור להם שהפרשנות היא תמיד בעיני המתבונן, ובמקום השני, לפני ההינדים והפרוטסטנטים, היהודים! מסורת של פרשנות ופולמוס או לא? אפשר להיות גאים.

ומי בתחתית הטבלה? הקנאים ביותר, הפונדמנטליסטים החשוכים ביותר, אלא שחושבים שרק אצלם האמת ושיש רק דרך אמיתית אחת לפרש את כתבי הקודש הם הפלג הנוצרי-אפוקליפטי "עדי י-ה-ו-ה", וקצת אחריהם המורמונים. כלומר הפלגים הקקיוניים, ההזויים, הסגורים ובעלי האמונות המופרכות (שלא לומר מטופשות) ביותר. רק אצלם (ובטח גם אצל הסיינטולוגים, כתות קבלת-הפופ וכו') רוב הנשאלים חושבים שהדתות שלהם בלבד, ופרשנות אחת בלבד, מובילות אל האמת. לתשומת לבם של היהודים מבינינו שחושבים, כמוהם, שכל האמת אצלם.

במאמר שפורסם בגליון האחרון של "תכלת", כותב פיטר ברגר, סוציולוג מפורסם, שהמודרנה, בניגוד לציפיות, לא הובילה לחילון. היא הובילה לריבוי. כלומר לכך שדתות חייבות להתמודד עם דתות אחרות שנמצאות ממש לידן, ולא רק מעבר לגבול אצל "עובדי האלילים" או "הברברים". לא: השכנים שלי הם מוסלמים, או יהודים, או הינדים, או חילונים, ואני יודע מהיכרות איתם שהם דווקא אנשים נחמדים מאוד. אני לא יכול לעשות להם דמוניזציה, ואני לא יכול להאמין שהם מקוללים לנצח ושלבטח יירשו גיהנום. אני חייב להאמין (אם אני מאמין באל טוב ורחום), שיהיה להם טוב אחרי מותם, בדיוק כמו לי. כך שאם אני מודע לעצמי בצורה מינימלית מה שיוצא מזה הוא פלורליזם, ומותו של השובניזם הדתי.

ולחדשות בהרחבה:

10% מהיהודים חושבים שהתנ"ך הוא דבר האל, נכון מילולית כולו (היינו, כולל הנחש המדבר בגן-עדן, מגדל בבל, אשת לוט ההופכת לנציב מלח ושמש בגבעון דום). 27% מאמינים שהתנ"ך הוא דבר האל, אבל שהאל הטוב לא התכוון שנבין כל פסוק בצורה מילולית. 53% חושבים שהתנ"ך בכלל נכתב על ידי בני אדם. והנה נקודה חלשה בסקר: אני עצמי חושב שהתנ"ך נכתב על ידי בני אדם, אבל גם שהוא דבר האל. מה, מישהו צריך לכתוב את דבר האל, לא? כלומר השאלות כאן מפספסות דקויות תיאולוגיות, וכנראה שאי אפשר להימנע מכך בסקר בגודל כזה (או בכל גודל).

אתאיסטים יראי שמיים

עוד תוצאות מעניינות – שימו לב לאמונה הכללית באלוהים:

92% (!) מהאמריקאים מאמינים באלוהים. 60% באל פרסונלי (שבורא, מצווה, כועס וגואל), 25% ב"כוח", יענו "אנרגיה" מיטיבה כלשהי. בראש המאמינים צועדים המורמונים, עם מאת אחוזי אמונה (!), צמודים אליהם האוונגליסטים עם 99%, ושתי קבוצות אלה גם מאמינות הכי הרבה באותו אל פרסונלי. זה לא מפתיע: זאת לרוב (מדגיש: לרוב) אמונה בסיסית יותר הנשענת יותר על דוֹגמה שמקבלים ופחות על תחושה שחווים. דוֹגמה יכולה להיות משותפת יותר בקלות מאשר חוויה.

ישנם עוד כמה דברים מעניינים בטבלה הזו: זה שהבודהיסטים וההינדים מאמינים ב"כוח" מופשט יותר מבאל פרסונלי זה לא מפתיע, אבל היהודים האמריקאים, ש- 83% מהם מאמינים באלוהים, מאמינים הרבה יותר, כפליים, באותו "כוח" מאשר באל שמופיע להם במקרא, באותו "אבינו מלכנו" שאליו הם אמורים להתפלל כל יום! זהו ממצא מאוד מעניין לדעתי, שיכול לשקף, מחד, מגמות של חילון ו/או רציונליזם, ומאידך דווקא מגמות של ספיריטואליזציה, יענו רוחְניות, בקרב היהודים בארה"ב.

ושימו לב לאתאיסטים: 21 אחוזים מהם מאמינים באלוהים! הלו? טוב, אז ברור ש-21 אחוזים מהם גם לא מבינים את משמעות המילה "אתאיזם", אבל כנראה שזה מצביע על כך, כפי שכתב יפה סטיבן וולדמן עורך האתר Beliefnet, ש"אתאיזם הפך להיות הצהרה תרבותית יותר מאשר עמדה תיאולוגית". חלק מה'אתאיסטים' בעצם אומרים: אנחנו לא רוצים להיות חלק מהדתות הממוסדות – אבל זה לא אומר שאנחנו לא מאמינים באלוהים.

וכמה פריטי טרוויה

63% מהנשים אומרות שהדת חשובה להן מאוד. רק 49% מהגברים אומרים כך. זה הבדל לא קטן, וזאת תופעה ידועה עוד משחר ההיסטוריה: נשים תמיד יותר בעניין. כמעט בכל זמן, כמעט בכל דת.

74% מהאמריקאים מאמינים בקיומו של גן-עדן. רק 59% מאמינים בקיומו של גיהנום. רחמנים בני רחמנים (או שמע הבינו שאל טוב לא מסתדר עם מימד של רוע מוחלט.)

ולעניין בו פתחנו: 50% מהאמריקאים חושבים שיש לקבל הומוסקסואליות בחברה. 40% חושבים שלא. זה הממוצע. הבודהיסטים הכי סובלניים כלפי הקהילה (82%), ומי מיד אחריהם? היהודים, עם 79% שחושבים שיש לקבל הומוסקסואליות בחברה. מי הכי פחות סובלני? המוסלמים, המורמונים, עדי י-ה-ו-ה והאוונגליסטים. מעל 60% מהם חושבים שאסור לקבל הומוסקסואליות בחברה. איזו חברייה עליזה (לתשומת לב כל מני יהודים שגם חושבים כך). על כך (ועוד) כאן.

לסיום, הנה טבלת החלוקה הדתית בארה"ב:

רק 1.7 אחוז יהודים. כמו המורמונים. וכמה רעש הם עושים.

ומתוך כלל היהודים:

כ- 40% רפורמים, קצת פחות מ- 30% קונסרבטיבים, וכ- 16% אורתודוקסים (הערכתי נכון?). עוד כל מני חיתוכים של יהודים ועמדותיהם בדף הזה (הבעיה היא שזה נפתח בלי אפשרות לגלול למטה, אז צריך להעתיק את הכתובת, ולפתוח את זה בדפדפן כאילו זה אתר). והנה סיכום קצר של התוצאות באתר הסקר. וזהו – בסך הכל לדעתי ממצאים די מעודדים, גוד בלס אמריקה.

[מסתבר שמתארגן קורס "ויפאסנה יהודית"! על פי רשימת מארגנים נראה שהוא נוטה קצת יותר לצד היהודי מאשר לזה הבודהיסטי, אבל אין ספק שהיוזמה ברוכה, ובמקום. בעניין הלייטמנים, העניינים מעט מסתבכים, פרטים בקרוב (בינתיים נאמר שעורכי הדין שלהם מדברים עם עו"ד שלי), אבל מאמרים, אולי, רק עוד כשבועיים.]

לכמה ימים של מנוחה בסיני לקחתי את שירה של עגנון ואת Elmer Gantry של סינקליר לואיס. את שירה הנחתי בצד אחרי כמאה וחמישים עמודים (מסתבר שאפשר לכתוב יפה אבל משעמם), אך מספרו של לואיס התמוגגתי הלוך ומגוג. לואיס, הסופר האמריקאי הנקרא ביותר בשנות העשרים של המאה שעברה, שזכה בפוליצר על ספרו Arrowsmith ושהיה לסופר האמריקאי הראשון שהפך לחתן פרס נובל לספרות, כתב כאן יצירה מקיפה ("דוקומנטרית", קרא לה H. G. Wells*) על התמונה הדתית בארה"ב של ראשית המאה העשרים.

דרך הגיבור, ששמו כשם הספר, טיפוס מגעיל וחסר-מודעות-עצמית שעושה את דרכו במעלה ההיררכיה של הכנסיות הפרוטסטנטיות, הוא מציג בצבעים חיים, בהומור אירוני, בכשרון ועושר לשוני בלתי רגיל ואחרי מלאכת מחקר מרשימה את כל הצביעות של הממסד הכנסייתי הפרוטסטנטי-פוריטני-פונדמנטליסטי-אוונגליסטי. (הצביעות משותפת כמובן לכל ממסד דתי, מעצם כך שתכופות הוא אינו עומד בסטנדרטים שהוא מציב, אבל בנצרות, כך נדמה לי, הצביעות מודגשת במיוחד, מהסיבה הפשוטה ששם נוהגים לדרוש מכולם להתנהג כמו ישו, אף על פי שמודים מראש, כמו שאמר אלן וואטס, שישו עצמו זכה ליתרון מסויים על פנינו מתוקף היותו אלוהים).

הרשו לי לתרגם ולצטט את הכריכה האחורית של הספר, שכן היא מסכמת את העניין היטב:

אלמר גנטרי, שזכה להכרה בינלאומית כציון-דרך בספרות האמריקאית, חולל שערוריה בקרב קוראים כשראה אור לראשונה [1927], ובעקבותיו 'הוזמן' סינקליר לואיס לתא כלא בניו-האמפשייר וללינץ' בכיכובו בוירג'יניה. הדיוקן שהוא מצייר, של אוונגליסט זהוב-לשון שעולה לגדולה בתוך הכנסייה – 'מציל-נשמות' שחי חיים של דו-פרצופיות, חושניות ואגוצנטריות גסה – הוא גם תמונה של תקופה בה שלטה וולגריות גרוטסקית, שאלמלא לואיס לא היתה משאירה כל זכר. אלמר גנטרי זכה להיות מכוּנה העיון האדיר, החיוני והחודר ביותר על הצביעות האנושית מאז עבודותיו של וולטיר.

בקיצור, כמו שעשה חיים גראדה לסצנה היהודית (ה"מוסרניקית") של מזרח אירופה בין המלחמות בספרו (המומלץ מאוד) צמח אטלס, עשה כאן לואיס, ותפס עבורנו נתח הוויה, אם כי כנראה מעט מוקצן לשלילה, של מקום ותקופה.

—

אבל לבד מזה שהספר מומלץ, כחוקר דת באופן כללי וניו-אייג' באופן פרטי שמחתי מאוד למצוא בו עדויות לסצנה הרוחְנית בארה"ב דאז. כתבתי כבר איפשהו שעד שנות העשרים של המאה שעברה כבר נאספו רוב המרכיבים של הניו-אייג' כפי שאנחנו מכירים אותו היום, למרות שהוא פרץ לתרבות ההמונים רק עם "תרבות הנגד" של "ילדי הפרחים" בשנות השישים. כמובן שלא אני גיליתי את זה, אבל הספר של לואיס מספק ראיות חד משמעיות לעניין.

ראשית, כידוע, וכפי שכתבתי לא מזמן, הניו-אייג' קשור מאוד למה שנקרא "הפניה הסובייקטיבית", כלומר הנטייה הגוברת והולכת של בני המערב לפתח לעצמם עולם פנימי, סובייקטיבי, ולהחשיב אותו יותר מזה החיצוני, האובייקטיבי, שעד לפני כמה מאות היווה את הבסיס המובן מאליו לכל חייהם. והנה, על פי לואיס, כאשר אלמר גנטרי מחפש תעסוקה אחרי שהועף מאצל הכנסייה הבפטיסטית משום ששיקר והתהולל, הוא מוצא מופע אוונגליסטי נודד. דמות הדרשנית בו, שארון פלקונר, מבוססת על אחת מחלוצות האוונגליזם, Aimee Semple MacPherson שהיתה דמות ססגונית וחשובה (ומפוקפקת) בעולם הנוצרי באמריקה. כאשר שארון, בת דמותה, נושאת דרשה היא קוראת:

הו, אנשי היקרים, אנשי היקרים, אני לא הולכת לשאת דרשה הערב – אנחנו כל כך עייפים מדרשות מעיקות שרוצות שנהיה נחמדים וטובים! אני לא הולכת לומר לכם שאתם חוטאים, כי מי מאיתנו אינו חוטא?אני לא הולכת לפרש את כתבי הקודש – אנחנו כולנו משועממים מזקנים עייפים שמסבירים לנו את התנ"ך! לא! הערב אנחנו נמצא את הכתבים הזהובים שכתובים לנו בלבותינו, אנחנו הולכים לשיר יחד, לצחוק יחד, לשמוח יחד […] שבנו עצמנו אכן נמצאת חיה הרוח הנוכחת של ישו המשיח הנצחי והגואל!

שימו לב איך כבר כאן, כבר אז (יצא לאור כאמור ב- 1927) הדגש אצל האוונגליסטים מוסט מסמכות חיצונית (הספר, הפרשנות המוסכמת, האל שבשמיים) אל עצמנו (הרגש שלנו, הרוח שבנו). יפה.

שנית, תחנה נוספת במסעו של גנטרי לתהילה דתית היתה מעורבות בכל עסקי ה- New-Thought שפרחו בארה"ב בתקופה ההיא. המדובר בגרסה המקורית של "הסוד", ובתנועה לא קטנה של אנשים שהיו בטוחים שמחשבותיהם בוראות מציאות. גנטרי חובר לאיזו מכשפה זקנה שעושה מהעניין קרדום לחפור בו. הנה תחילתו של פרק 16 של הספר (בתרגום חופשי):

אף שלעין הממוצעת והבלתי-חקרנית מרת אוונס רידל היתה אך ורק נפח ממין נקבה, מרת רידל וחסידיה ידעו, בצורה פשוטה וחייכנית, שהיא למעשה מייסדת עידן שבו חולי, עוני וטיפשות יעברו מהעולם לנצח.

היא היתה בעלת "ניצחון: המפקדה לכוח-המחשבה" בניו-יורק, ואפילו בלוס-אנג'לס לא היה מרכז חשוב יותר של פילוסופיה לעוסה-מראש ומוסרניות מתיפיפת. היא ערכה כתב-עת שהיה מלא ברעיונות זוהרים כגון "כל העולם הוא רק שביל שעליו אנחנו איננו אלא חברים למסע". היא ערכה טקסים בכל יום א' בבוקר ובערב באולם אוטרפין ברחוב שמונים-ושבע, ובינות לרגעים של מחשבה שקטה היא נאבקה עם הבלתי-ניתן-להסבר. היא לימדה, או הגתה, שיעורים בריכוז, שפע, אהבה, מטאפיזיקה, מיסטיקה מזרחית, והמימד הרביעי.

היא הדריכה קבוצות עלית קטנות איך לשמור על בן הזוג, איך להבין פילוסופיה סנסקריטית בלי להבין פילוסופיה או סנסקריט, ואיך להרזות בלי לוותר על דברי מאפה. היא ריפאה את כל המחלות שהיו במילון הרפואי, ועוד כמה שלא היו בו; ובפגישות של יעוץ אישי, תמורת עשרה דולר לחצי שעה, היא הסבירה לנשים זקנות ותפלות כיצד לעורר תשוקה בכוכב כדורגל.

היה לה צוות, שכלל סוואמי הודי אמיתי – בכל אופן, הוא היה הודי אמיתי – אבל היא חיפשה עוזר ראשי.

מדהים לא? כל הקקופוניה המוכרת של הניו-אייג', וכל זה כבר ב- 1927. מסתבר שלא הרבה מדי השתנה.

* פריט מידע זה, ומעט על לואיס עצמו, למדתי מההקדמה של ג'ייסון סטיבנס, שמלווה את הרומן במהדורה החדשה של Signet Classics.

[יוני שדמי כתב אתמול המלצה מאוד יפה לבלוג הזה ב"כלכליסט", ויש אפילו איור שלי, מאת ליאב צברי:

האמת? לא בלתי דומה.]

בפברואר השנה פורסם בארה"ב מחקר גדול העוסק בחלוקה הדתית של האוכלוסייה האמריקאית. הממצאים היו משמעותיים: לא פחות מ- 44% מהאמריקאים המבוגרים אינם רואים את עצמם משוייכים כיום לדת שלתוכה נולדו. יותר מזה: הדת שמספר חבריה מצטמצם במהירות הגדולה ביותר היא הנצרות הקתולית. הקבוצה שמספר חבריה גדל בצורה המשמעותית ביותר היא ה"לא משוייכים", כלומר אותם אנשים שמיעוטם חילונים ורובם רואים עצמם דתיים אבל מסרבים לדבוק בזרם מוגדר כלשהו. כיום מונים הבלתי-משוייכים 16% מהאמריקאים, זאת לעומת 5-8% בשנות השמונים.

איך אפשר להסביר את הנתונים הללו? לא, זה לא עניין של חילון גובר והולך, למרות שגם זה קיים. אבל ארה"ב היא מדינה די דתית כידוע, וכאמור מרבית אותם לא-משוייכים אינם מגדירים עצמם כחילונים. לא רק זאת, אלא שיש קשר הדוק בין הממצאים הללו: לא במקרה בחברה שבה כמעט מחצית מהאזרחים מרשים לעצמם להחליף את דתם גם קטן מספר הקתולים וגדל מספרם של אלה שעזבו את מסורת אבותיהם אבל לא קיבלו על עצמם כל מסורת אחרת. הנתונים האלו הם תסמינים של מה שאפשר לקרוא לו "המהפכה הרוחנית".

מדברים על מהפכה

>
לפני שלוש שנים פורסם ספר בשם זה: The Spiritual Revolution, שנכתב על ידי פול הילָס, אחד מחוקרי הניו-אייג' הידועים בעולם, ולינדה וודהד, חוקרת נצרות, שניהם מאוניברסיטת לנקסטר בבריטניה. בספר הם מנסים לברר האם אכן, כפי שחסידי הניו-אייג' מכריזים ומתגאים, החברה המערבית נמצאת בתהליך גובר והולך של "ספיריטואליזציה", כלומר של מעבר מדתות ממוסדות וממוקדות-ריטואל לזרמים רוחניים מבוזרים וממוקדי-חוויה. הם גילו שכן.

וכמובן שהם לא תולים את השינויים שעוברת החברה שלנו בכך שאנחנו מקבלים תשדורות אנרגיה מהפליאדות או מפני שכדור הארץ נכנס לאופק דלי, וכאן העניין הגדול שבמחקר שלהם: וודהד והילס שוטחים תזה מלומדת בדבר השינוי התודעתי-תפיסתי של האדם המערבי, שמעודד אותו לזנוח את המסורות המובנות שירש ולפתח גרסאות אישיות של עבודת-שמיים.

אבל נתחיל בממצאים. כדי להבין האם אכן מתרחשת "מהפכה רוחנית" צריך ראשית להגדיר לעצמנו מהי רוחניות, ומה ההבדל בינה לבין דת. וודהד והילס מותחים את קו פרשת המים שבין שתי אלה בנקודת המיקוד שלהן: אם בחיים שמרכז הכובד שלהם הוא העולם האובייקטיבי על תפקידיו ותפקודיו השונים, ואם בכאלו שממוקדים במימד הסובייקטיבי של הפרט על חוויותיו השונות.

על פי הבחנה זו דת היא מוסד תרבותי שמקדש את האובייקטיבי: חוקים אוניברסלים, אמונות נצחיות, ובעיקר הכפפת רצונו וצרכיו של הפרט בפני אלה של הממסד והקהילה. רוחניות, לעומת זאת, מקדשת (והמילה הזאת משמעותית) את המימד הסובייקטיבי של החיים: את כל מה שרגשי, חוויתי, ובעיקר – אינדיבידואלי. על כן בעוד שבדת מקור הסמכות שלנו הוא תמיד חיצוני (הרב, האפיפיור, האל הטרנאנדנטי), ברוחניות אנחנו לא כפופים לאיש, ומנסים לבטא ייחוד אידיוסינקרטי (הנשמה שלנו, האני-האמיתי שלנו, האלוהים האימננטי בנו).

מקום למימד החוויתי והרגשי ואף לגילוי פנימי של האמת קיים לא מהיום בדתות מערביות (כגון זרמי הגנוזיס, או ראשית החסידות) וכמובן שהוא מודגש בדתות המזרח, אבל אחת התופעות הייחודיות לניו-אייג' היא לא רק שימת דגש מועצם למימדים אלה, אלא גם הפירוק של המימד הקהילתי בחיפוש הרוחני. המעבר מדת לרוחניות, אם כן, מתרחש לאורך שני צירים שאינם בהכרח משולבים: דגש הולך וגובר על החוויה האישית, ופירוק של המסגרת הקהילתית שבמסגרתה נערכת הפנייה אל האל.

ובכן, מהפך

המחקר נערך באופן ממוקד בעיירה Kendal שבצפון-מערב אנגליה, וכן נסמך על ממצאים של מחקרים וסקרים שעוסקים באוכלוסיה הכללית של בריטניה וארה"ב. מושאי המחקר הם נוצרים כמובן (על סוגיהם השונים והמגוונים), וכדי לגלות האם אכן מתבצע מעבר שכזה, אם אכן מהגרים בימינו מערביים רבים מהדת הממוסדת לרוחניות המבוזרת, מבחינים החוקרים גם בתוך הממסד הדתי בין הזרמים, ומציינים את אלה שעל אף שהם, כאמור, משוייכים לדתות ממוסדות וקהילתיות בעיקרם, הם נותנים גם מקום, ואף דגש, לחוויה הסובייקטיבית של המאמין (כלומר מני כנסיות אוונגליסטיות שמעודדות רגשנות והתלהבות דתית).

ובכן, הממצאים הם חד משמעיים: לאורך ארבעים השנים האחרונות גדל בצורה פנומנאלית מספר האנשים שעוסקים במה שמוגדר כאן כרוחניות. בשנות התשעים בלבד קפץ המספר במאות אחוזים. מאידך, הן בבריטניה והן בארה"ב הנוכחות בכנסיות בימי א' הגיעה לשיא מיד אחרי מלחה"ע השנייה, ומאז היא בהידרדרות עקבית: בבריטניה כיום הנוכחות פחתה ב-50% אחוז ונמצאת סביב 8% מהאוכלוסייה, ובארה"ב, למרות שאחוז המגיעים לכנסייה מתוך כלל האוכלוסייה גדול הרבה יותר (קצת פחות מ-30%), גם הוא פחת ב-50% בקירוב מאז שנות החמישים. נתון משמעותי הוא שפחות מאמינים נטשו קהילות דתיות ממוסדות ששמו דגש על החוויה הסובייקטיבית – וחלק מהקהילות הללו (למשל ה- Quakers) ראו אף צמיחה במניינם.

וודהד והילס מביאים עוד שלל נתונים המצביעים על מעבר לעבודת דתית ממוקדת פרט: אם בשנות החמישים 43% מהבריטים האמינו באל פרסונלי (אותו מלך גדול בשמיים) ו- 38% באל שהוא "רוח או כוח-חיים כלשהו", הרי שכיום המספרים הם 26% ו- 44% בהתאמה. בארה"ב מאמינים 72% באל פרסונלי, אבל 10% מאמינים שאלוהים "מייצג מצב תודעה גבוה יותר" ו-7% מאמינים שאלוהים הוא "מימוש מושלם של הפוטנציאל האנושי הפרטי" – ביטויים שאי אפשר שלא לתפוס את המימד הסובייקטיבי, האינדיבידואליסטי, המודגש שבהם.

הפנייה הסובייקטיבית

המספרים הללו מצביעים על נטייה הולכת וגוברת ל"רוחניות", והשאלה המעניינת היא למה זה קורה. כאמור, וודהד והילס מציעים הסבר רציונלי לעניין. כדי להבין את התנועות האדירות האלה בהשקפות הדתיות של האנשים הם מציעים לבחון אותן דרך הפריזמה של מה שאחד הפילוסופים הפוליטיים והחברתיים הנודעים בעולם, צ'רלס טיילור, מכנה "הפנייה הסובייקטיבית העצומה של התרבות המודרנית".

"הפנייה הסובייקטיבית" הזו מציינת למעשה את המעבר של רובנו לחוויה אחרת של החיים: מחיים שסובבים סביב מערכת היחסים שלנו עם העולם (התפקיד החברתי שלי, המגבלות שמוטלות עלי), לחיים שממוקדים בחוויה הפנימית שלי (טוב לי, רע לי, מתאים לי, מפריע לי). בתפיסת החיים הראשונה ניתן מקום מרכזי להתאמה שלי בסדר החברתי ולחובותיי כנתין של המערכת הדתית, החברתית או המשפטית. בתפיסת החיים השנייה ניתן מקום מרכזי למאוויי האישיים, לזכויותיי הנובעות מהיותי פרט ייחודי ולשאיפתי למימוש אישי.

דוגמאות לפנייה הסובייקטיבית ניתן לראות למשל בחינוך (המעבר למערכת חינוך מבוזרת, לבתי ספר יחודיים, לתפיסה בה התלמיד ניצב במרכז ושעלינו לא למלא אותו באינפורמציה, אלא לעזור לו להגשים את הפוטנציאל שלו), בבידור (תוכניות שממוקדות באינדבידואל כמו שעשועונים וריאליטי), בכלכלה (המעבר של הקפיטליזם ממיקוד ביצור למיקוד בצריכה) ובתעסוקה (המעבר ממשרות "לכל החיים" לדילוג בין עבודות ואף בין מקצועות). בכלל, בעצם העובדה שמישהו יכול לנמק את מעשיו או בחירותיו לא בהתלות בחוקים או במסורת, אלא בכך ש"זה מרגיש לי נכון" או ש"אני חייב להיות נאמן לעצמי" מצביעה על החשיבות העצומה שכיום מוענקת לסובייקטיביות שלנו.

בסופו של דבר מגלים אנשים שיש להם חיים פנימיים. המימד התוך-נפשי הולך ומתרחב, הדקויות והנימים של הסובייקטיביות שלנו תופסים נפח ועומק, ורבים חשים שמה שבראשם ובלבם חשוב לא פחות, ולעיתים אף יותר, מהעולם על סדריו. מכאן מובן איך גם בשדה הדת באה הפנייה הסובייקטיבית לידי ביטוי עמוק, והמעבר הוא מדתות ממוסדות לחיפוש רוחני אישי. כפי שמציין טיילור: "עבור רבים כיום חיים רוחניים שפירושם זניחת הדרך הפרטית והכפפת עצמנו בפני סמכות חיצונית כלשהי זו אופצייה שפשוט לא עולה על הדעת". אכן כך. טיילור, אגב, הוא קתולי מאמין.

כעת אנחנו יכולים גם להבין את הקשר במחקר האמריקאי הנ"ל בין זניחת הדת המקורית, החלשות הקתוליות והגידול בקרב הבלתי-משוייכים: כל אלו תוצאות ישירות של הפנייה הסובייקטיבית. זניחת הדת המקורית נובעת מהלגיטימציה שהפרט מרגיש להתנתק ממסורת שלמרות שהוא נולד לתוכה היא "לא מדברת אליו" או לא מתאימה לו: הצרכים הפרטיים והבחירה האישית קודמים למורשת המשפחתית-קהילתית. החלשות הקתוליות גם היא ברורה, שכן הקתוליות היא דוגמא קיצונית למסורת מאוד ממסדית ו"אובייקטיבית", ולפחות ופחות אנשים הגיוני למצוא את אלוהים במסגרת כזו. וכמובן, אותם המוני בלתי-משוייכים הם אלא שברור להם שעליהם לעצב לעצמם את חייהם הדתיים, או שלמצער אין כל צורך לדבוק במסגרת דתית "אובייקטיבית" אחת.

עד 2050 תושלם המהפכה

יחד עם זאת חשוב לזכור: "המגזר הרוחני" עדיין מונה הרבה פחות חברים מזה הדתי: כ-2% בלבד בבריטניה, וכ-8% בארה"ב. "הרוחניות" עדיין לא החליפה את "הדת", ועוד חזון למועד המהפכה הרוחנית המלאה. אבל הפנייה הסובייקטיבית של המערב היא שרירה וקיימת, ולא עושה סימנים של התפוגגות. על פי שני החוקרים אם העניינים יתגלגלו הלאה בקצב בנוכחי, כי אז עד 2050 כבר יחזיקו "הרוחניים" בבכורה, וגם "הדתיים" שישארו יהיו אלה שהממסד הדתי שלהם שם דגש על חוויות דתיות סובייקטיביות, ולא רק על מסורת וחוק. כנסיות אחרות תהיינה בסכנה ממשית של היעלמות.

במבט מקומי, על פי ממצאים אלה אפשר לנבא שחוץ מהניו-אייג' שליט"א, תהיה זו חסידות ברסלב, עם הדגש על מערכת היחסים המאוד אישית עם הקב"ה, שתמשיך לפרוח, וכן מני קבוצות של נערי גבעות שמדגישים את המימד החוויתי בדת. מנגד, ספסלי בתי הכנסת של זרמי היהדות האורתודוקסית היבשושית של קיום מצוות "כי צריך" ילכו ויתרוקנו.

כל זה כמובן תלוי בהמשך החירות האישית לבחור את אמונותינו בעצמנו. כלומר זה כנראה יקרה, אלא אם כן ישתלטו עלינו מני טליבאן (אלה שעבורם הפנייה הסובייקטיבית היא לא יותר מאשר קשקוש אקדמי, בין אם מוסלמים, נוצרים או יהודיים) ויכפו על כל השאר את דעתם בצורה אלימה. אני חושש שהם ינסו, ואין אלא לקוות שהקב"ה יצילינו מידם.

נספח: דברי פי אפיפיור חן

בביקורו האחרון בארה"ב אמר בנדיקטוס XVI משהו חכם מאוד על הנושא הזה, והציג זווית אחרת של אותו הגיון שגורר אותנו לנסות למצוא את אלוהים בתוכנו ולא בשמיים. הוד קדושתו אומר, שימו לב, שמכיוון שתפיסת העולם החילונית

נותנת רק למדע מעמד של 'אובייקטיביות', היא דוחקת את רגלי הדת אל המימד הסובייקטיבי של התחושות הפרטיות [… אבל] זה לא אומר ש'הידוע' מוגבל למה שניתן לאשר אמפירית, ולא שהדת מוגבלת למימד הארעי של 'החוויה האישית'. נוצרים שמוכנים לקבל את קו המחשבה הפגום הזה יביאו את עצמם לרעיון שאין מה להדגיש את האמת האובייקטיבית כאשר אנו מציגים את הדת הנוצרית, שכן על כל אחד רק ללכת בעקבות מצפונו ולבחור בקהילה שמתאימה בצורה הטובה ביותר לטעמו האישי. את התוצאה אנו רואים בתופעות כגון שגשוגן של קהילות שנמנעות ממבנים ממסדיים ומצמצמות עד למינימום את חשיבות התוכן הדוקטרינלי עבור החיים הנוצריים.

טוב, אז אני לא יודע למה הוא בדיוק מתכוון כשהוא מדבר על האמת האובייקטיבית ביחס לנצרות (האמת האובייקטיבית של לידת הבתולין? של השילוש הקדוש? של נבואות אחרית הימים?), אבל הוא עלה כאן על נקודה חשובה בקשר לפנייה הסובייקטיבית, והיא שהיא באה בד בבד עם ניכוס האובייקטיביות על ידי המדע. כי כיום הרי מובן לכולנו שהמדע אחראי על גילוי האמת על העולם, ואם המדע מופקד על מה שאכן קיים, על האמת, על העולם, הרי שבכל הנוגע להצלת נפשותינו, לגאולה ולידיעת האל אין לנו על מי לסמוך אלא על עצמנו. זו עוד סיבה שקשה לנו לקחת ברצינות ממסדים דתיים אורתודוקסים, ושהדת אכן מוצאת את עצמה "מוגבלת למימד הארעי של 'החוויה האישית'".

[עלה באנרג'י (בלי הנספח). התיאור שלי של המחקר כאן הוא מאוד סכמטי. אני ממליץ למי שבאמת מתעניין לקרוא את הספר.]

1. המסמכים הסודיים של תיאולוגיית הנשמות (כל עניין ה- Operating Thetan) של הסיינטולוגיה לראשונה הודלפו במלואם! הנה קובץ pdf (זהירות: ענק!) של המסמכים. במקרה (כלומר במקרה ברור של השגחה פרטית ונס גלוי) קיפצתי ישר וגיליתי את העמוד שבו האברד, בכתב ידו, מספר את כל הקשקושים הגלקטיים על זינו קיסר הפדרציה בבין-כוכבית ומעלליו. עיברו לעמוד 236 (או פשוט הקליקו כאן) כדי להיחשף למה שהסינטולוגים מכחישים כבר זמן רב, ומה שמתגלה כאמת רק לחברי הכנסייה בדרגות הגבוהות ביותר, או לכל מי שהאמין להדלפות בע"פ עד כה.

2. מאמר מבוא קצר על הספר הניו-אייגי' הפופולרי "קורס בניסים" מאת אדם קלין אורון, שהתפרסם ב"האייל הקורא".

3. נדמה לי שלא הזכרתי את הסקר הגדול על מצב הדתות בארה"ב שהתפרסם בחודש שעבר. הנתון המעניין ביותר, עליו אני מקווה עוד לכתוב, הוא שלא פחות מ- 44% מהאמריקאים זנחו את הדת שאיתה נולדו!

4. מאמר ארוך מאת אלן וולף על מצב הדתות בעולם ותחזית לעתיד (הוא חושב שאנחנו נעים דווקא לקראת ליברליות ופלורליזם). הקליקו כאן כדי להגדיל גרף מעניין שמספר את מה שאפשר לנחש: ככל שרמת החיים עולה, רמת הדתיות יורדת. חוץ מבארה"ב כמובן.

5. אבל בארה"ב, כך מגלה מחקר חדש, רק 45% חושבים שמין לפני הנישואין הוא חטא, ו- 30% חושבים שהימורים הם חטא. לעומת זאת ניאוף וגזענות מקבלים 81% ו- 74% בהתאמה. אבל מה שבאמת מעניין הם הפרשנויות שנותנים במאמר לכך: אנשים כבר לא ממש מפחדים לחטוא, ומנגד "מבלבלים בין אושר לקדושה" – כלומר המימד הסובייקטיבי, של איך אני מרגיש, חשוב יותר מזה האובייקטיבי, של מה שאלוהים אמר שהוא רע.

6. מאמר חביב על החקירה המדעית של הדת. האקונומיסט מפרסם ממצאים שמנסים להתחקות אחר מקורותיה האבולוציונים של התופעה הדתית, או במילים אחרות: איזה יתרונות הישרדותיים נותנת לאדם הדת, שיצדיקו את בזבוז המשאבים העצום שהיא דורשת ממנו. למרות שאני כמובן חושב שהסיפור הדתי קצת יותר מורכב מעניין הישרדותי גרידה (ואלברט איינשטיין, לשם דוגמא, כבר הצביע יפה על המקור החשוב ביותר של הרגש הדתי מבחינתי), המאמר נותן כמה ממצאים מעניינים. למשל: מחקר שנערך באונ' מקמאסטר בקנדה גילה שמתוך 83 קומונות (30 דתיות, 53 חילוניות) אלה ששרדו את הזמן הארוך ביותר היו אלה הדתיות שהציבו את המגבלות הרבות ביותר על חבריהם. קומונות חילוניות לא שרדו גם אם חוקקו חוקים רבים, וזאת, משערים החוקרים, משום חוסר האמונה במקורם הטרנסאנדנטי של החוקים.

עוד מחקר שמביא המאמר מלמד על החשיבות הקהילתית של הדת: המחקר נערך בקיבוצים בישראל, ההשארה היתה ששיתוף פעולה גדול יותר יימצא בין גברים מקיבוצים דתיים, בשל המנהג היהודי להתפלל בצוותא – כלומר עצם העובדה שהם פגשו אחד את השני בסיטואציה מיוחדת אמורה היתה לעורר בהם יחס של סולידריות ואחווה. ואכן, גברים מקיבוצים דתיים נמצאו בניסויים כמשתפי הפעולה הטובים ביותר, יותר מגברים בקיבוצים חילוניים ויותר מנשים בקיבוצים חילוניים ודתיים (שאינן מתפללות יחדיו). ויש עוד כמה ממצאים מעניינים… (ותודה לאחי, אורן פרסיקו)

7. מאמר ארוך ורציני מהניו-יורק טיימס שמסביר בשפה פשוטה ורהוטה על השריעה, הגוף ההלכתי המוסלמי, ומנתח את המגמות המוסלמיות המודרניות שמבקשות לחזור ולהשליט את השריעה על המדינות המוסלמיות. הכותב, נח פלדמן (אלא מה?), פרופ' למשפט מהארוורד, מסביר שהקריאות לשלטון השריעה הן למעשה בקשות לכונן מעין חוקה מוסלמית. פלדמן עומד על תפקידה הממתן דווקא של השריעה במהלך ההיסטוריה המוסלמית, בעיקר בכל הנוגע להפרדת ראשויות שלטוניות והגבלת המנהיגים המוסלמים. מסתבר שלצד אלה, עד ללפני כמאתיים שנה, עמד תמיד גוף של חכמי שריעה שקבע את החוק המוסלמי עבור כל מצב. שלטון שרצה להיות לגיטימי בעיני המוסלמים (וכולם, מן הסתם, רצו), היה חייב להתחשב בחכמים הללו. דבר זה הבטיח שהמנהיג לא יהיה החוק העליון, אלא יהיה כפוף לחוק המוסלמי, שכולל דאגות רבות ופשוטות לחיי האזרחים. למרות שהוא מעורר בנו מחשבות על כריתת ידי גנבים וכיסוי פני נשים, למעשה, טוען פלדמן, "לאורך רוב ההיסטוריה שלו נתן החוק המוסלמי את העקרונות הליברליים וההומניים ביותר בעולם" "בשביל מוסלמים רבים כיום", ממשיך פלדמן, "החיים בחברות מושחטות, הקריאה לשריעה אינה קריאה לסקסיזם, בורות מכוונת וענישה ברוטלית, אלא לגרסה האיסלמית למה שהמערב מחשיב כעקרון היקר ביותר של צדק פוליטי: שלטון החוק."

8. כתבה של ה- cnn עם תמונות מההתנגשויות בין הטיבטים לסינים:

בקשר לזה, קיבלתי ממאיה לאוב מייל ובו דיווח מתוככי פגישות עם הדלאי לאמה בימים אלה, בהם הוא מבכה על גורלם של הטיבטים בלהאסה כיום, שנמצעים לטענתו בעוצר מוחלט, לא יכולים אפילו לעזוב את הבית מפחד מסוקים של צבא סין, חלקם רעבים ללחם וצמאים למים (!), וכולם באופן כללי מדוכאים קשות לקראת האולימפיאדה, והוא לא יודע ממש מה לעשות.

אני לא יודע למה הוא לא יוצא עם זה לתקשורת (או שמא כן ואני לא יודע?). בכ"א, גליון טיים של השבוע נתן לו כתבת שער, וגם סדרת תמונות, ואף ניתוח על המצב – בכולם טרם שזפתי עיני.

9. אחת ההרצאות המרתקות והמענגות ששמעתי מימי: ג'יל בולט טיילור, נוירואנטומיסטית בהכשרתה, עברה שבץ מוחי שלמעשה עורר אותה אל אותה אמת אחדותית שמסורות רוחניות רבות מדברות עליה. היא מסבירה את מה שהתרחש בשפה מדעית (אבל ברורה מאוד), מספרת על שני חצאי המוח ותפקידיהם, ומנסה לעודד את הקהל לחוות את החיים מתוך החצי הימני של המוח, שבשבילו תמיד הכל הווה והכל אחד. כאמור: אחת ההרצאות המרתקות והמענגות ששמעתי מימי: (ותודה לאפי פז)

הנה הלינק למקרה שהטלוויזיה מקולקלת.

10. רק השבוע הצצתי בשיעור השני של אקהרט טולה ואופרה ווינפרי, והוא יופי. טולה מסביר על האגו ועל החיות שנמצאת תחתיו, שהיא אמיתית הרבה יותר. ממש מדהים שמאות אלפי אמריקאים נחשפים לזה.

11. אחרון חביב: מגזין על מחשבה, תרבות ואמנות יהודית, שנראה ממש ממש טוב. קוראים לו "זיק".

[כפי שראיתם, ציינתי אנשים ששלחו אלי חומרים מעניינים. כך אעשה מעתה: אשמח לקבל חומרים מעניינים על דת ורוחניות (אבל באמת, רק דברים שיש בהם מינימום ערך) ושילחו גם לינק אם אתם רוצים שאתן אותו.]