1. שלושים שנה חלפו מאז נחתם הסכם השלום עם מצריים, ומעט מאוד דובר על מצבם הרוחני של שלושת החותמים. מנחם בגין היה יהודי מסורתי, ואולי אין באמת הרבה מה לומר על אמונתו העמוקה אך הפשוטה. ג'ימי קרטר היה (ועדיין) פרוטסטנטי בפטיסט, ונחשב על ידי רבים הנשיא האמריקאי הראשון שהאמונה שיחקה אצלו תפקיד גלוי בהחלטותיו, ויש האומרים שהוא מונע על ידי שאיפות משיחית ממש. ומה עם אנואר סאדאת? מבין השלושה נראה שהוא היה הקרוב ביותר לרוחניות שלא כלואה בסורגיה של דת מסויימת, והגיע אף לתובנות עמוקות מאוד על טבע האדם. 

תאמינו או לא, סאדאת אפילו מספר על תובנותיו הרוחניות בגלוי באוטוביוגרפיה שכתב (שהפנה אותי אליה קורא בשם אורי, ושתורגמה לעברית על ידי אהרן אמיר תחת השם "סיפור חיי"). בעיקר מעניין בה הפרק השלישי, שנקרא, שימו לב, "שיחרור ה'אני' – תא 54".

"תא 54" היה תאו של סאדאת בכלא, בו שהה (1946-48) אחרי שנחשד על ידי ממשלת מצריים ברצח שר האוצר דאז. כפי שאפשר לצפות, תנאי הכלא היו קשים, אבל סאדאת הורשה לקרוא ספרים. כפי הנראה בתקופה זו קרא לא מעט כתבים סוּפיים, ואלו השפיעו מאוד על דעתו, ועל דרכו מאז. הנה כמה ציטוטים נבחרים:

בשני מקומות בעולמנו אין אדם יכול לברוח מעצמו: בשדה-קרב ובתא של כלא. בתא 54 לא היה לי ידיד ורע מלבדי, יומם ולילה, ואך טבעי היה הדבר שאכיר לדעת אותו 'אני' שלי. מעולם לא היתה לי הזדמנו כזאת לפני כך שהרי שקוע הייתי כל כך בעבודה (בצבא) ובעסקי פוליטיקה, והזרם המתמיד של חיי היומיום סחפני עימו. עתה, בבדידות הגמורה של תא 54, כשלא היו לי שום קשרים עם העולם החיצון – אף לא עיתונים או מכשיר ראדיו – הרי, למרבה הפאראדוקס, יכולתי להפיג את בדידותי רק בבקשי את חברתו של אותו יש פנימי שאני קורא לו 'אני'.

דבר זה נתחוור לי בתכלית מתוך סבל וכאב, בתא 54: הסבל מגבש את כוחה הפנימי של הנשמה; כי מתוך סבל יכול איש-לבב לעמוד על עצמיותו, לרדת עד חקר מעמקיו שלו. מתוך סבל גיליתי איך מטבעי נוטה אני לעשות טוב, כי האהבה היתה המניע האמיתי מאחורי פעולותי. […] מתוך אותה הרגשה, שנעשה חלק בלתי נפרד מעצם היותי (ואשר, אם גם שלא מדעת, לא זזה ממני כל ימי חיי), היה לאל ידי להתעלות על גבולות הזמן והמקום. אני לא חייתי בתא בעל ארבע קירות אלא ביקום כולו. הזמן שוב לא היה משעה שנכבש לבי לאהבתו של אדון כל הבריאה: התחלתי להרגיש עצמי קרוב אליו מאד בכל אשר הייתי.

אני מאמין שרק מתוך שיג ושיח יכול אדם להתקיים באמת. תודעתו תתרחב עד שתכיל את היקום כולו, עצמיותו האישית תתמזג בעצמיותם של אחרים (מתוך אהבתו אליהם וסבלותיו למענם); הקצרה: הוא יחדל להתקיים כפרט. למדתי לדעת שאין אדם יכול לנצח את הזמן והמרחב. אינני יודע כמה אנשים יודעים זאת; ברי לי שהרוב אינם יודעים,שהרי אין הם יכולים לראות דבר מעבר ל'אני' הקטן שלהם.

משעה שהשתחרר מן התחומים המצומצמים של ה'אני', על סבלו הארצי ורגשותיו הפעוטים, יכנס אדם לעולם חדש, בלתי נגלה, רחב ידיים יותר ועשיר יותר. נשמתו תזכה לחירות מוחלטת, תתאחד עם ההוויה במלואה, תתעלה על הזמן והמקום. מכוח תהליך זה של שחרור יתפתח הרצון האנושי וייעשה כוח אהבה, וכל הכוחות הארציים (לרבות אלה העלולים לעכור את רוחו של אדם) תורמים להשגתה של שלוה פנימית מושלמת, וכך הם מספקים לו לאדם אושר מוחלט.

מטרתי הראשונה במעלה היתה להסב אושר לבריות. בראותי בת-שחוק, בהרגישי כי לבו של איש אחר פועם משמחה, היה לי הדבר מקור לאושר בל ישוער. הזדהיתי עם שמחותיהם של הבריות. רגשות בזויים כמו שנאה ונקמנות הודחו מתוכי עם שהשתרשה בתודעתי האמונה כי הצדק סופו לנצח ושוב אי אפשר היה לעקרה. ההרגשה של יפי האהבה העמיקה בי יותר מתמיד: לגבי היה זה אותו קשר סמוי מן העין המאחד את הבריות בכפרי הן בשעת עבודה והן מחוצה לה (כפי שנתפס הדבר בילדותי).

אך טבעי היה הדבר שכאשר התחלתי לחיות בעולמי החדש – כאשר התפרקה נשמתי ממעמסותיה הארציות והתקרבה מאוד לחיים עם האלוהים – תוקנו כמה ממושגי והשקפתי על החיים השתנתה בכללותה. לאהוב שוב לא היה פירושו למחול אלא להספג בנשמתו של אחר, לתת את עצמך ולאבד את עצמך בישותו של אחר. אולם אין פירוש הדבר 'חדלון' אלא, אדרבה, סוג עליון של ישות: האהבה היא הכוח היחיד המסוגל לשבור את המחיצות העלולות לחצוץ בין החומר והרוח, בין הנגלה לנסתר, ביו היחיד לאלוהים. באין אהבה אין אנו מכירים באחרותם של אחרים ומתוך כך אין אנו באים לידי שיג ושיח, ואנו מאבדים את עצמנו על ידי שאנו מחניקים את האני בגבולותיו המצומצמים.

שמונת החודשים האחרונים שעשיתי בבית הסוהר הם בעיני התקופה המאושרת ביותר בחיי. אז נכנסתי לאותו עולם חדש של התנזרות שאיפשר לנשמתי להתמזג עם כל שאר הברואים, להתעצם ולבוא בשיג שיח עם אדון כל הבריאה. דבר זה לא יכול להתרחש מעולם לולא היתה לי אותה בדידות שאיפשרה לי להכיר את ה'אני' האמיתי שלי."

ושימו לב לציטוטים הבאים, שמזכירים לי את דרכו של גנדהי:

אני מאמין שהמין האנושי אין לו מוצא מן הצרה שהוא נתון בה כיום אלא בחידוש האידאלים האלה ובמימושם בכל שטחי החיים. משום כך אני מטיף ללא לאות לאימוץ הערכים של הכפר המצרי. אמת, לעיתים קרובות אני נוטה להדגיש יותר מדי את חשיבותו של דבר זה, אבל באמת ובתמים אני מאמין כי זו הדרך היחידה להעביר מן הארץ את תוצאות התנסותנו בחברה המבוססת על כוח שלטון – התנסות שהחריבה את האידאלים שלנו מכל וכל.

אני בדעה שהפוליטיקה היא האמנות של הקמת חברה שבה מתגשם רצון האלוהים.

מי יתננו מנהיגים כאלה.

2. האם האפיפיור הופך את הנצרות לבודהיזם? בתחילת מאי יגע האפיפיור לארץ הקודש, ובינתיים הוא מתייר באפריקה. אחרי שכזכור פלט כמה שטויות על כך שקונדומים לא מונעים, אלא להפך תורמים להתפשטות מחלת האיידס, הוא מצא זמן גם להתייחס לעניינים שהוא כנראה יותר מבין בהם, כלומר ענייני דת. 

בשבוע שעבר, באנגולה, הוא דירבן את שליחיו של ישו שם להמיר את דתם של אלה שעדיין מאמינים במסורת הפגאנית המקומית. אתרגם קטעים נבחרים ממה שהוא אמר, כי הדברים חלקם משעשעים וחלקם משמעותיים. על פי אתר רדיו-וותיקן האפיפיור אמר ש

היום זה נתון לכם, אחים ואחיות […] להציע את המשיח (Christ) הקם-לתחיה לחבריכם האזרחים. כל כך רבים מהם חיים בפחד מפני רוחות, מפני כוחות זדוניים ומאיימים. בבלבולם הם לבסוף אפילו מאשימים ילדי רחוב וקשישים שהם מכשפים. […] מישהו יכול לומר: "למה לא להניח להם? להם האמת שלהם ולנו שלנו […]". אבל אם אנחנו משוכנעים וחווינו שללא המשיח החיים חסרים, אכן שמשהו אמיתי, האמיתי ביותר, חסר, עלינו להיות משוכנעים שאנחנו לא פוגעים באיש אם אנחנו מציגים לו את המשיח, וכך מעניקים לו את האפשרות למצוא את העצמי האותנטי והאמיתי ביותר שלהם, את האושר במציאת החיים.

נעבור קטע קטע:

פחד מפני רוחות, מפני כוחות זדוניים ומאיימים – הבא נזמין אותם לחיות בפחד מאל קנא ונקם.

מאשימים ילדי רחוב וקשישים שהם מכשפים – טוב, הכנסייה בהחלט מבינה משהו בהאשמות שווא בכישוף.

אנחנו משוכנעים וחווינו שללא המשיח החיים חסרים – שימו לב (ועכשיו ברצינות): האפיפיור, כלומר יוזף רצינגר, הוא אדם חכם ומשכיל מאוד, והוא מבין בדיוק מה הוא אומר. והוא מתבטא כך משום שהוא מבין שבעצם מה שהיום הולך זה חוויות. היום מספרים גדלים והולכים של אנשים לא מחפשים סמכות חיצונית שתאמר להם מה לעשות על מודל "נעשה ונשמע". היום אנשים רוצים לחוות שהדברים נכונים, גם מתוך נקודת מבט מדעית ("אני לא סתם מאמין, אלא יודע שזה עובד"), וגם מתוך כך שכיום החוויה היא לרבים מאיתנו העיקר (אנחנו עושים משהו כי "זה מרגיש לי טוב"). לכן הבודהיזם כל כך פופולרי במערב.  ולכן האפפיור מדגיש שלא סתם "קראנו בברית החדשה" שללא המשיח החיים חסרים. חווינו את זה. זהו צעד ראשון בסובייקטיביזציה של הנצרות הקתולית, שאני משוכנע שהוד קדושתו עשה במודע.

למצוא את העצמי האותנטי והאמיתי ביותר – וזה כבר השיא. ממתי המטרה של הנצרות היא מציאת העצמי האותנטי? חשבתי שפשוט מיטהרים מהחטא הקדמון כדי להיכנס לגן-עדן! שוב: רצינגר מבין בדיוק מה שהוא אומר, והנה צעד שני ומכריע בדרך לסובייקטיביזציה של הנצרות: מה שאנחנו רוצים למצוא אינו בשמיים, ולא בשום עולם אחר, רוחני. אנחנו לא עולים לגן עדן אלא יורדים אל תוכנו. אנחנו מוצאים את עצמנו, את האותנטיות שלנו. הנצרות הולכת ודומה לבודהיזם, ובסוף כבר לא נוכל להבדיל בין האפיפיור לדלאי-לאמה.

3. המשך סאגת טובלי: במקביל להעלאת הדיווח שלי על שי לבלוג, עלה ביום שני באתר מעריב טור חדש שלי על ענייני דת ואקטואליה, ובו הקטעים הקודמים על סאדאת (מקוצר) והאפיפיור, והתייחסות קצרה מאוד גם לעניין טובלי. בתגובה לכך כתב שי רשימה חריפה בו הוא מכנה את אבחנותיי "רדודות עד אימה" ו"שחצניות", מכנה את עצמו "הוגה מצויין ומעמיק", ולבסוף משווה עצמו לזרתוסטרא של ניטשה. רק בריאות. 

4. המשך סאגת בן-ארצי: מי שלא ראה, כתבת וידאו מלפני תשעה ימים של ברוך קרא המראיין את ניר בן-ארצי. ושלשום: גלי גינת מראיינת חברות כת ניר-בן-ארצי לשעבר ונותנת הצצה אל החיים בתוך הכת. מעניין וחשוב. רבקה לוביץ, שאני מעריך מאוד רק מקריאת מאמריה, כותבת על ניר בן-ארצי כתופעה. על פי לוביץ

מי שעיניו בראשו רואה שהתופעה של ניר בן ארצי היא רק חוד החנית של מה שקורה בחברה בכלל ובצבור הדתי בפרט. תפיסה פסאדו חסידית, מיסטיקנית וניו אייג'ית הופכת להיות נחלת הכלל גם בציונות הדתית. מחשבה שעלינו לקבל עצה מ'בעלי כוחות' בכל עניין בחיים – הולכת ונהיית חלק מן המחשבה הדתית כיום.

5. המשך סאגת הכנס לחקר רוחניות: עידו הרטוגזון מדווח מכנס לחקר הרוחניות העכשווית ומראיין את ד"ר מריאנה רוח-מדבר ואותי (אני מדבר על כך שהדיכוטומיה בין אינטלקט לרוח מזוייפת בעיני); וגם אלי אשד מביא דיווח מהכנס, מפי שחר לאודון.

6. באותו כנס הרצתה רינת קורבט, שכאן מתראיינת על מחקרה: פגאנים ישראלים. כן כן, מסתבר שבינינו חיים כאלה שלא עברו מהדתות המונותאיסטיות אל הממרח הניו-אייג'י, אלא חזרו אחורה אל הפגאניזם! באופן מעניין, אומרת קורבט, רובם נוהים אחר אלים נורדים, קלטים, ואינדיאנים, ומעט מאוד אחרי הכוכבים המקומיים העתיקים כמו בעל, אשרה, ענת ומורדוך. חבל שתמיד מעדיפים תוצרת חוץ.

7. שחר אילן כותב בבלוג שלו על תרבות השנור של פרנסי החרדים, ועל ההשקפה לפיה לגזול מהחילונים זה מותר כי ממילא העולם החרדי מקיים אותם מבחינה עמוקה יותר.

8. סין חוגגת יובל לכיבוש טיבט, או על פיה "שחרור הצמיתים משלטון פיאודלי ברוטאלי". בכתבה שמתורגמת מ- AP נכתב ש"לפי הגרסה הסינית הרשמית לאירועים, טיבט של אמצע המאה הקודמת הייתה מדינה ימי-ביניימית מבודדת, שמרבית תושביה חיו בשעבוד לתיאוקרטיה הבודהיסטית ולאצולה". האמת? צודקים בכל מילה. מה שלא מכשיר כיבוש בכוח והרס תרבותי כמובן.

9. יואב בן דב מביא סרטון של צומת בהאנוי ומסביר בעזרתו על תורת המורכבות.

10. כל "מגילת המקדש" ממגילות קומראן על הרשת.

11. לד"ר יחיאל הררי, מרצה במכללת ספיר שבדוקטורט שלו על הרב גינזבורג נעזרתי כדי ללמוד על מושאו ובאופן כללי אדם נחמד, יצא ספר חדש על זוגיות ואהבה על פי התניא. הנה הוא מתראיין עליו ב- Ynet. יש לו גם אתר בו הוא מעלה רשימות על ענייני דת ורוח.

12. David Loy, אדם רציני שכתב ספר טוב על פילוסופיה נון-דואליסטית, במאמר על "מה שהבודהיזם יכול ללמוד מהמערב", והוא כמובן הצורך בפיתוח החברה ולא רק הפרט. אבל הוא כותב את זה מעניין ודן במהפכה הדמוקרטית של יוון העתיקה שהתרחשה באותם שנים שהבודהה עשה את מהפכת האין-אני שלו בהודו.

13. פתאום מצאתי את השיר המבריק הזה של Tom Lehrer, שקלטת שלו התנגנה אצלנו במכונית המשפחתית כשהייתי ילד: The Vatican Rag. תקשיבו למילים, הוא פשוט נהדר.

14. לפני כשבוע שודר פרק של הסימסונס בו הם עושים הומאז', שלא לומר פרודיה, על כל הנושא של אגודות סתרים וענייני קונספירציה אוקולטית. הנה הוא כולו. 

15. חברי הטוב יקי מנשנפרוינד כתב ספר: "עידן הבורוּת: מדריך מקוצר לאסטרולוגיה, עב"מים, רפואה אלטרנטיבית ועוד הבלים של העידן החדש" כפי שכתבתי גם בצד הבלוג, יקי תוקף את שלל האמונות התפלות השובות את לבותיהם של ההמונים, ושולח חיציו הביקורתיים – והמנומקים – גם בגרפולוגיה, תופעת אורי גלר ודומיו, עיוותי מכניקת הקוונטים והזלזול הכללי, והלא מוצדק לדעתו, במדע. אני כמובן משוחד, אבל למרות שאני לא מסכים עם חלק מדבריו אני חושב שהספר טוב, חשוב וכתוב היטב. הנה ראיון איתו שהתפרסם באתר מעריב. אסף פדרמן כותב על הספר ומנהל דיון עם טוקבקיסטים בבלוגו.

16. ביום ראשון הבא ארצה בכנס התשיעי של האגודה הישראלית להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים. הרצאתי מכונה "העידן החדש באינטרנט: קישורים והשפעות הדדיות". עידו הרטוגזון כתב על הכנס ועל מושב פסיכודלי מיוחד שיתקיים בו (אליו אגיע לשמוע כמובן : ) בו הוא ירצה יחד עם פרופ' בני שנון, שהוא כנראה המומחה האקדמי מספר אחד בעולם להאיואסקה (ושאחרי שכתבתי משהו קצת מזלזל עליו פגשתי אותו ואני יכול לומר שהוא אדם רציני וטוב מאוד). והוא גם הצליח איכשהו להעלות את כל הלו"ז לאתרו, אז הנה.

נתחיל בעיקר: "דרך הזן" של אלן ווטס הוא לדעתי ספר המבוא הטוב ביותר שנכתב לזן-בודהיזם. הוא ראה אור לפני חמישים ושתיים שנה, ב- 1957, שימש כאחד הזרעים למהפכת ילדי הפרחים של שנות השישים, ונותר גם הרבה אחרי שזו קמלה כאחד הטקסטים החשובים שנכתבו במאמץ לתרגם את המזרח למערבית. ווטס עצמו היה לא רק חוקר של דתות המזרח, אלא גם תלמיד שלהם במובן העמוק ביותר – מעטים במערב תפסו את רוח הזן כמוהו, וידיעתו העמוקה של מהותם של הדברים משתקפת כמעט מכל עמוד שבספר. תרגומו לעברית הוא מאורע מאוד משמח.

כבר הפסקה הראשונה בספר מבהירה הרבה יותר ממאמרים שלמים על הנושא:

הזן בודהיזם הוא דרך חיים והשקפת עולם שאינן משתייכות לאף אחת מהקטגוריות הפורמליות של הפילוסופיה המערבית המודרנית. הוא אינו דת או פילוסופיה; הוא לא פסיכולוגיה או ענף מדעי. הוא דוגמא של מה שנקרא בהודו ובסין 'דרך של שחרור', ובמובן זה הוא דומה לדאואיזם, לודאנטה, וליוגה. כפי שיובהר לאלתר, לא ניתן להגדיר דרך של שחרור באופן פוזיטיבי. עלינו לרמוז לְמה היא כן על ידי אמירת מה היא לא, בערך כמו שמפסלים באמצעות סילוק המיותר מגוש שיש.

גישתו של ווטס, אם כן, היא פורצת גבולות והגדרות, ובכך הוא כמובן מתואם עם גישתו של הזן עצמו. בספר ווטס ממשיך ולוקח אותנו ממקורותיו הרעיוניים והמעשיים של הזן ועד להבשלתו כתנועה רוחנית פורה ביותר: מהדאואיזם ודרך הבודהיזם, מהמהאיאנה ועד לזן באמנות (שירי הייקו, טקס התה). אבל ערכו הגדול של הספר הוא בכך שווטס מצליח להעביר אלינו את העיקר, והעיקר הוא שלא נבין דבר עד שלא נרפה מהיומרה להבין דבר:

[…] טוב בלי רע הוא כמו למעלה בלי למטה, [… והניסיון] להפוך את רדיפת הטוב לאידיאל הוא כמו המאמץ להיפתר מהשמאל על ידי פנייה קבועה לימין. מסתובבים במעגל. ההיגיון כאן כל כך פשוט, שמפתה לחשוב שהוא פשטני מדי. הפיתוי עוד גובר כי ההיגיון הזה מנפץ את האשליה החביבה ביותר על התודעה האנושית, והיא שעם הזמן אפשר בהדרגה לשפר כל דבר. שכן ההשקפה המקובלת היא שאלמלא כך, חיי האדם היו חסרי משמעות. […] משמעות הזן היא שיחרור מדפוס זה, ונקודת המוצא המייאשת-לכאורה היא להבין שמגוחך לבחור, מגוחך לחשוב שאפשר לשפר את החיים במידה הניכרת על ידי בחירה קבועה ב'טוב'. צריך 'לקלוט את הקטע' של היחסיות, ולדעת שהחיים אינם מצב שאפשר לחטוף או להרוויח משהו ממנו – כאילו הם משהו שניגשים אליו מבחוץ, כמו לעוגה או לפחית בירה. להצליח זה תמיד להיכשל, במובן זה שככל שמצליחים, מתחזק הצורך להמשיך ולהצליח. לאכול זה לשרוד על מנת להיות רעב. (עמ' 138)

פנינים שכאלה ניתן למצוא כמעט בכל עמוד, והספר, אם כן, הוא אוצר לא רק של מידע, אלא גם של ידע. הנה ציטוט נוסף:

הבעיה שלנו היא שכוח המחשבה מאפשר לנו לבנות סמלים של דברים בנפרד מהדברים עצמם. זה כולל את היכולת ליצור סמל, אידיאה, של עצמנו, בנפרד מעצמנו. מכיוון שהאידיאה מובנת הרבה יותר מהמציאות, והסמל יציב בהרבה מהעובדה, אנו לומדים לזהות את עצמנו עם האידיאה של עצמנו ולהזדהות איתה. ומכאן התחושה הסובייקטיבית של 'עצמי' ש'יש לו' תודעה, של סובייקט מבודד מבפנים שהדברים קורים לו בלי רצונו. הזן, בהדגשה האופיינית של הקונקרטי, מצביע על כך ש'עצמי' זה, היקר לנו מכל, הוא אידיאה בלבד, שימושית ולגיטימית כל עוד רואים בה מה שהיא, אולם הרת אסון אם מזהים אותה כטבענו האמיתי. (עמ' 142)

כשיצא בזמנו הפך "דרך הזן" לרב מכר מיידי, אם כי ניתן לומר שזאת לא רק מפני איכויותיו, אלא משום שאמריקה באותם שנים רק ציפתה, פעורת פה ועם הלשון בחוץ, שמישהו יניח את אותה כמוסה פלאית על לשונה, אותה כמוסה פסיכודלית ששמה "זן". ספר זה, בין השאר, הוא שמיצב את ווטס כאחד מבוני הגשרים המרכזיים בין מזרח למערב במאה העשרים. באוטוביוגרפיה שכתב ווטס ב- 1972 (שנה לפני מותו) הוא מספר:

אני קרוב מדי לכל מה שקרה כדי לראות את הכל בפרספקטיבה הנכונה. אני יודע רק שבין, נאמר, 1958 ל- 1970 גל גדול של אנרגיה רוחנית בדמותם של שירה, מוסיקה, פילוסופיה, ציור, דת, טכניקות של תקשורת ברדיו, בטלוויזיה ובקולנוע, ריקוד, תיאטרון וסגנון חיים כללי פרץ מתוך העיר הזאת [סן-פרנסיסקו – ת.פ.] וסביבותיה והשפיע על אמריקה ועל העולם כולו. תהיה זו צניעות מזוייפת לטעון שלא היה לי חלק בזה, ואני בו זמנית אסיר תודה ומזועזע כשאני רואה איך הדור הצעיר יותר הלך בעקבותיה של הפילוסופיה שלי, כמו גם הפך אותה לקריקטורה.

ווטס היה בדיוק במרכז של אותו גל אנרגטי, והוא גלש עליו בהצלחה שכמעט ואין דומה לה. ממשרה קטנה של כומר אפיסקופלי בקולג' אמריקאי הוא המשיך לקריירה מפוארת, תחילה כאחד מהמקימים של מכללה ללימודי תורות המזרח בסן-פרנסיסקו, ואחר כהוגה דעות ומרצה חופשי, הכותב ומפרסם ספר אחרי ספר. יחד עם זאת ווטס לא היה זן-מאסטר, ולא מומחה מדופלם לתורתו של הבודהה. הוא מצהיר על כך בהקדמה לספר ומיד מסביר ש"למרבה המזל או לרוע המזל – הזן הוא בראש ובראשונה התנסות, לא מילולית באופיה, אטומה לחלוטין בפני גישה מחקרית או ספרותית טהורה."

מבחינת הממסד הזני ווטס עשה דבר שערורייתי, אך מבחינת רוח הזן הוא תפס את השור בקרניו. רבים ציינו את העובדה שעד זמן כתיבת הספר הוא מעולם לא למד בצורה מסודרת תחת מורה זן, ולמעשה אפילו אף פעם לא היה במזרח, אך היכולת שלו לרכב על השור באה לא רק בזכות רוחו החופשייה תמיד, אלא בהחלט גם בזכות ידע אדיר שהיה לו בהיסטוריה ובפילוסופיה של הזן. והכשרון שלו לארגן מידע ורוח אל תוך חבלי מילים שמאפשרים טיפוס על הקירות החלקלקים של הזן גם לחסרי-הידע, ושמנגד מסוגלים גם להצליף מדי פעם בצורה מעוררת, הוא מה שהופך את הספר הזה לקלאסיקה מודרנית. 

כאמור, הביקורת לא איחרה לבוא: אנשי זן מממסדיים לא אהבו את הספר. אחדים ציינו את חוסר עבודתו הפורמלית של וואטס בשדה הזן. Sohaku Ogata, כהן זן מסורתי, טען שמדובר בדיוקן של חתול שנעשה על ידי מישהו שרצה לצייר נמר (וואטס בתגובה הזכיר ציור של Sengai בו נראה נמר החושש מפני חתול). אבל הביקורת הרצינית ביותר באה מכיוונו של פיליפ קפלאו, זן מאסטר (מערבי) בפני עצמו שהקים מרכז ברוצ'סטר, ניו-יורק. ספרו הידוע של קפלאו, The Three Pillars of Zen, יצא ב- 1965 והוא תוקף בו את ווטס בצורה ישירה.

מה שהפריע לקפלאו היה הביטול שבו ווטס התייחס לכל תירגול מדיטטיבי פורמלי. על פי ווטס הדגש הרב שניתן בזמננו לישיבה ברגלים משוכלות מעולם לא היה מוכר לזן המקורי, וש"ההפרזה בזא-זן [מדיטציית זן – ת.פ.] בתקופות מאוחרות היא חלק בלתי נפרד מהמעבר ממנזר הזן לפנמיית נערים מתבגרים: ישיבה הנמשכת שעות תחת עיניהם הפקוחות של משגיחים חמושים במקלות היא שיטה מצויינת להרחיקם מדרך הרע." (עמ' 134)

קפלאו מציין בספרו שהניסיון של "פרשנים אחדים, שבברור אין להם ניסיון בתרגול זן, להראות שהישיבה איננה חלק בלתי נפרד מתרגולת הזן" מקורו פשוט בחוסר הנוחות שלהם עצמם עם המדיטציה, כלומר בכאבי הברכיים שמטרידים אותם כאשר הם משתדלים ליישמה. "לבו של הזן הוא הזא-זן" טוען קפלאו, ופלספנים כווטס פשוט מוליכים את הציבור שולל וממלאים את ראשו ברעיונות, במקום לרוקן אותו אל המציאות העירומה.

הפולמוס בין ווטס לקפלאו נשכח מזמן, והזן במערב התבסס כתרגולת שעסוקה בעיקר במדיטציה פורמלית. אין להתפלא על כך: זה טבעו של כל זרם דתי, ולא ניתן לאורך זמן להישאר בתנועה של רעננות פורצת גבולות. כפי שכתב ווטס, המנזרים הופכים לפנימיות, הקריאות הספונטאניות של המאסטרים הופכים לסוטרות אותן צריך לשנן. אבל היתה אמת גם בקריאתו של קפלאו: יש צורך בתרגול, ולוּ רק כדי שנבין שבסופו של דבר לא היה בו צורך. כי מעטים מאוד הם אלה שמבינים זאת מלכתחילה, ומבינים זאת באמת. ווטס, כפי הנראה, היה אחד מהם.

העברית של אהוד תגרי, המתרגם, ברורה ורהוטה, אם כי דומני שהוא, אולי בהשפעת רוח הזן פורצת המסגרות, אינו תמיד דבק מספיק במקור. אולם אלו זוטות, וכוחו של הספר מורגש בהחלט. באוטוביוגרפיה שלו כותב ווטס ש"כל עבודתי בדת ובפילוסופיה היתה להעביר את התחושה הזאת לאחרים […] אני פשוט חושב שאנשים יהיו מאושרים הרבה יותר וירגישו הרבה יותר 'בבית' אם הם ירגישו כמוני, שאין לי עצמי אחר מלבד היקום הזה כולו".

"דרך הזן" הוא אחד הפירות המפוארים של עבודתו של ווטס, וככזה הוא לא רק ראוי להירכש, אלא ראוי להיקרא שוב ושוב: לבד מהמידע הרב הנרכש בקריאתו, בסיומו מרגיש הקורא שהוא ממש על סף הבנת העניין החי עצמו, שהוא טועם את טעמו המתוק – אך שהוא עדיין לא תפס אותו לאשורו. ולמה עוד אפשר לצפות מספר על זן?

 

[עלה באתר מעריב]

תורתו של הבודהה נחשבת, לדעתי בצדק, לדת שוחרת שלום, אולי זו ששוחרת שלום במידה הרבה ביותר. יש לכך קבלות: מהתנהגותו האי-אלימה של הבודהה מול יריביו השונים, דרך חרטתו של המלך הבודהיסט אשוקה על תקופתו כמצביא אכזר, ועד התפרקותה של טיבט מצבאה והמאמצים כיום של הדלאי לאמה (שלא צולחים מכל בחינה שאינה רוחנית) למאבק לעצמאות ארצו המתנהל על טהרת האי-אלימות.

בארצנו הקטנטונת ניצבים בודהיסטים כמעט ללא יוצא מהכלל בצד השמאלי, אפילו השמאלי מאוד של המפה הפוליטית. לא קשה להבין למה: הנטייה לשמאלנות יונקת מהפיכחון מהמהותנות, כלומר מכל חשיבה שמחלקת את העולם למהויות שונות (כמו גזעים, אנשים או לאומים הטובים או רעים מעצם טבעם, דתות או אידיאולוגיות הטובות או רעות מעצם טבען), והבודהיזם הוא אולי הפילוסופיה האנטי-מהותנית ביותר בתולדות האנושות. אם הכל עולה ומתקיים מתוך התהוות-מותנית, ואם כל דבר ועניין ריק ממהות עצמית, הרי ברור שממילא אי-אפשר לזרוק אשמה על צד אחד בלבד, ומנגד גם אין מה לאבד את התקווה שמי שרע היום עוד יראה את האור ויתעורר מחר.

חשוב לי גם לומר באופן אישי: אני משוכנע שהבודהיזם, מבין דתות העולם, היא הדרך שיכולה להוביל אדם במהירות ובבטחה הרבה ביותר להכרת עצמו, ידיעת האמת והחיים, ומציאת שלווה ואושר בני קיימה. הבודהה לדעתי היה גאון עצום (במקביל, ובלי קשר הכרחי, לכך שהיה "משוחרר בשלמות"), ותורתו היא לדעתי אולי הנכס התרבותי האחד היקר ביותר שיש בידי האנושות.

יחד עם זאת, הבודהיזם איננו מושלם. ואני רוצה להראות פגם מסויים שיש בו לדעתי. אעשה זאת על ידי כך שאראה שייתכן והבודהיזם מכשיר אלימות נגד בני אדם בקלות רבה מדי, ואבחן את הסיבות האפשריות לכך. לדעתי למרות שברור שעל פי הדהרמה יש להימנע מאלימות עד כמה שאפשר, ברור גם שהדהרמה לא מצווה להימנע מאלימות בכל מחיר. אפשר להבין זאת דה-יורה אם נבחן כמה צדדים במסגרת ההיגיון הפנימי של תורת הבודהה, ואפשר להיווכח בכך דה-פקטו אם נכיר כמה אירועים היסטורים שאביא מיד.

א. בודהיזם אינו הומניזם

ראשית יש להבין שהבודהיזם אינו הומניזם. למעשה, במובנים רבים הוא האנטיתזה המוחלטת להומניזם. חיי אדם אינם ערך בפני עצמו לדעתו של הבודהה. אם יש בהם יחוד, הוא מתמצה בזה שהם מהווים קרקע מוצלחת במיוחד להתעוררות רוחנית, התעוררות שתאפשר לנו למות ולא להיוולד מחדש, ואשר מהווה היא את הערך העליון עבור הבודהיסט. החיים, כידוע, כרוכים בסבל, ואין טעם להיאחז בהם. להפך כמובן: ככל שניאחז יותר, נסבול יותר, ורק כשנדע להרפות נחייה באמת. אם כל מטרתנו היא למנוע סבל, ודאי שהמתות-חסד, למשל, יתקבלו בברכה, וכמו כן הפלות במקרים רבים. אין כאן, כאמור, נשיאת חיי הפרט כמשהו יחיד ומיוחד, עולם ומלואו, שיש לכבד ולהעריך אותו ואותם בפני עצמו ובפני עצמם. זאת משום שחיי אדם אינם בפני עצמם ערך, ודאי לא ערך עליון, ודאי ובודאי אינם קדושים.

מכל זה ברור שהרג בני אדם, בפני עצמו, אינו דבר רע, ואינו "אסור". לא ההרג הוא רע, אלא תוצאותיו וההשלכות ממנו. וכאשר מדובר על תוצאותיו וההשלכות ממנו מדובר כמובן על מה שיקרה לזה שהורג, ולא להרוּג. זה צריך להיות ברור: על פי הדהרמה ההרוג יוולד מחדש, ולא יסבול כל גורל שלילי (לבד אולי, שהוא יפספס הזדמנות להארה, או במקרה שהוא צבר מלאי של קארמה שלילית, ואז עלול למצוא עצמו נופל ללידה-מחדש גרועה). ההורג הוא זה שיסבול יותר מכל בשל ההרג. כאשר, ב- Upāyakauśalya-sūtra, מסופר על כך שבודהה (באחד מגלגוליו הקודמים) הורג שודד כדי למנוע ממנו ומחבריו להרוג 500 איש, מוסבר שהוא עשה זאת על מנת לחסוך לאותו מטורף את הקארמה הרעה שהיתה מנת חלקו אם היה מצליח. אסנגה, מגדולי הפילוסופים הבודהיסטים, מסביר ב- Bodhisattva-bhūmi שעל הבודהיסאטווה שניצב בפני דילמה שכזאת לחשוב כך:

'אם אמית את הישות התבונית הזאת, אני עצמי עלול להיוולד כיצור בגיהנום. [אבל] עדיף שאני איוולד בגיהנום מאשר שיצור חי זה, בעשותו מעשה שאחריו יבוא עונש מיידי, יגיע הישר לגיהנום'. בגישה זו מוודא הבודהיסאטווה שמחשבתו היא בעלת סגולה טובה או לא ברורה, ואז, בהרגישו כפוי לעשות זאת, ועם מחשבה של רחמים בלבד לגבי התוצאות של מעשיו, הוא הורג את אותו יצור חי. אין בזה גנאי, אלא רווח של קארמה טובה רבה.

ניתן לשים לב שאין כאן אפילו דיבור על הריגה למען הצלת קורבנות פוטנציאלים, אלא אך ורק למען הצלת הרוצח עצמו! כלומר ההרג נעשה כולו מתוך מחשבה על כל מה שיעבור מהרוצח לגלגולו הבא, כאשר לחייו הנוכחיים אין כל ערך עצמאי. גם הקורבנות המיועדים של הרוצח אינם ניצלים ממות, שהרי מוות היה רק מגלגל אותם הלאה בנפתולי הסמסארה. מי שניצל כאן, שוב, הוא הרוצח, או אף במילים מדויקות יותר: בנק הקארמה שלו.

לכן גם מה שחשוב ביותר כאן הוא המצב התודעתי של ההורג. כפי שמפרש קטע זה רוברט תוּרמן (כן, אבא של אוּמה): "אם נגדיר אלימות ככוח שמופעל בהקשר של זעם, שנאה או תוקפנות, כי אז לקיחת חיים על ידי בודהיסאטווה אינה אלימות. לעומת זאת, אם לא נכלול את המניעים הללו בהגדרת האלימות ונשקול רק את ההשפעה שלנו על הזולת, כי אז פעולתו של הבודהיסאטווה היא אכן אלימות". אם אנחנו לא פועלים מתוך מניע אגואיסטי – זה לא רצח.

ואפרופו אלימות, גם המושג ahimsā (אי-אלימות, אי-פגיעה), שכיום נחגג בפי כל כאידיאל פציפיסטי / צמחוני / מוסרי היה לדעת חוקרים בתחילתו מובן כולו בהקשר של הרווח המוצע לזה שלא פוגע. כלומר לא מתוך אהבת חיי הזולת, אלא מתוך אהבת חיי עצמו היה על הבודהיסט להימנע מפגיעה או אלימות, מאכילת בשר או מהליכה לקרב.

יש להבין שכל זה כמובן אינו במקרה. כפי שכותב צ'רלס טיילור בתחילת ספרו Sources of the Self: "תגובה מוסרית היא גם הסכמה עם, או אישור של, אונטולוגיה מסויימת של האדם" (עמ' 5 שם), כלומר התגובה המוסרית הספציפית הזו של אסנגה, ולפניו של הבודהה, נגזרת מתוך תפיסת האדם שלהם, כלומר מתוך איך שהם מבינים את היצור האנושי.

עכשיו, כל מי ששמע משהו על בודהיזם יודע שאחד הדברים שהבודהה התעקש עליהם הוא שהדברים כולם, כולל בני האדם, פשוט ריקים ממהות עצמית. כלומר אין בתוכנו כל יסוד אינדבידואלי בלתי-משתנה, שהוא לכאורה "אנחנו האמיתיים". אין בנו מוקד של זהות עצמית ואוטונומית. במילים פשוטות: אין לנו את מה שדתות המערב מכנות נשמה, וגם שום דבר שדומה לסובייקט ההומניסטי.

כעת ברור מדוע חיי הפרט אינם חשובים, אלא רק השפעתו על העולם, והשפעת העולם עליו: אין שום דבר באדם הפרטי שראוי להצלה. אין שום חשיבות להתגלמות יחידאית כזאת או אחרת של תאי-אנוש. יש רק חשיבות לסבל שיכול להגרם להם או שהם יכולים לגרום (וניסח את כל העניין באריכות ובברור הפילוסוף דרק פארפיט, בספרו המונומנטלי Reasons and Persons). ובכך, כאמור, הבודהיזם הוא כמעט האנטיתזה להומניזם.

ב. בודהיזם אינו פציפיזם

בגירסת המהאיאנה לסוטרה על מותו של הבודהה, ה- Mahāparinirvāna-sūtra, אנחנו מוצאים ביטוי בוטה עוד יותר להכשר לאלימות (בפרק שנקרא "על מעשים קדושים", ושמספרו שונה מגרסה לגרסה). בסוטרה זו מספר הבודהה שבאחד מגלגוליו הקודמים הוא היה מלך בשם Senyo, אשר אהב מאוד לקרוא בסוטרות של המהאיאנה (אל תשאלו אותי איך יש סוטרות אם זה היה עוד לפני זמנו של הבודהה). בממלכתו שכנו ברהמינים, וכאשר שמע המלך שהם מוציאים את דיבתן של הסוטרות רעה, הוא הוציא אותם להורג מיד – מתוך דאגה לשלום הדהרמה כמובן, ורק בשביל שלא יחשבו מאזינים תמימים שהם צודקים, וכך יחטיאו הזדמנות לראות את האור. כותב הסוטרה דואג לציין (בשם הבודהה כמובן) שהוא לא סבל מכך שום קארמה רעה.

אולי כמו שהכמרים הנוצריים שהכשירו את מסעות הצלב היו צריכים את הפסוק היחידי שבו נדמה שישו מדבר בצורה חיובית על אלימות (מתי 10, 34) כדי לתרץ את מסעות ההרג ההם, נתלו הבודהיסטים המהאיאנים בדוגמא קטנה זו כדי להכשיר את מלחמותיהם – ואולי אפילו לזה הם לא היה נזקקים. כך או כך, הנה כמה דוגמאות היסטוריות לבודהיזם במלחמה:

• על פי ה- Mahāvamsa, ספר היסטוריה בודהיסטי של סרי-לנקה, המלך Dutthagāmani (107-177 לפנה"ס) יצא בראש צבאותיו להגן על הבודהיזם. בין חייליו היו נזירים בודהיסטים (אחד מהם גנרל), ועל חניתו קובע שריד מגופו של הבודהה (שנחשב קדוש כמובן – מדובר אם כן בגרסה הבודהיסטית של הוצאת ארון-הקודש לקרב). אחרי נצחונו, על פי הספר ההוא, הופיעו שמונה מוארים (arahat) שבישרו שאין מה לחשוש לקארמה הטובה של כוחות הדהרמה, שכן מבין האויב נהרגו רק אדם וחצי, מפני ששאר הנפשות היו רשעים כל כך עד שנחשבו לבעלי-חיים ומטה.
• ב- 515 לספירה הוביל הנזיר Fa-ch'ing צבא של 50,000 במרד פנימי נגד שליט ממלכת Wei הצפונית (סין), בקבעו שכל מי שהורג חייל אויב יהפוך לבודהיסטווה.
• במאה ה- 11 המלך Anawratā מבורמה התקיף את הממלכה Thaton מפני שהיא לא נתנה לו גישה לכתבים בודהיסטים.
• עוד מלחמה התנהלה בין נזירי אזור Kiangsi, שלחמו עבור הקיסר הסיני T'ai-Tsung במאה ה- 13 נגד המונגולים הפולשים, תחת הסיסמה המלבבת hsiang-mo – "הכניעו את השדים".
• בשנת 1532 בודהיסטים מזרם ה- Pure Land הובסו על ידי בודהיסטים מזרם ה- Nichiren ביפן. מעט מאוחר יותר, ב- 1580 בודהיסטי הארץ-הטהורה זעקו בעת קרב: "יש לפדות את חמלת הבודהה על ידי ריסוק בשר לחתיכות. את המחוייבות של התלמיד למורה יש לפדות על ידי שבירת עצמות."
• הטיבטים האהובים גם לא טמנו ידם בצלחת: כאשר נזירים טיבטים לא נלחמו אחד באסכולה של השני, הם פיתחו כשפים להשמדת צבאות אויב ואת הרעיון שמתנקשים שהם בודהיסאטוות יגיעו לשחרור על ידי הרג.
• ד.ט. סוזוקי המפורסם, הגדול, היה ראשון הלאומנים בתקופת המלחמות האימפריליות של יפן באסיה. הרבה לפני שהיה שגריר הזן הראשון במערב הוא הצדיק את מלחמת סין-יפן (1894-1895). הסינים היו "כופרים פרועים" בעיניו, והוא טען שמוות בשדה הקרב הוא אקט דתי.
• באותה תקופה Shaku Sōen , אב מנזר זן, טען, במפגן מרשים של שיחדש דמגוגי, ש"אף שהבודהה אסר על הרג, הוא לימד גם שעד שכל היצורים בעלי התודעה יאוחדו על ידי פעולת החמלה האינסופית, לא יכון שלום לעולם. על כן, כאמצעי להבאת העניינים הבלתי תואמים להרמוניה, נחוצים הרג ומלחמה." (עוד כמה ציטוטים פרו-מלחמתיים מאת מורי זן תמצאו ברשימה של אביב טטרסקי).
• בזמן מלחמת קוריאה לחמו נזירים סינים נגד האמריקאים בזעקות של "הרגו, הרגו, הרגו, הרגו, הרגו את הזאבים האמריקאים!"
• בשנות השבעים של המאה העשרים הנזיר התאילנדי Kittivuddho טען שהרג של קומוניסט אינו רצח, מפני ש"מי שמשמיד את העם, את הדת, את הממלכה – טיפוסים בהמיים כאלה אינם ממש בני אדם".
• ובכלל, Trevor Ling, חוקר של העניין, אומר ש"הבודהיזם בדרום אסיה נוצל בהצלחה כדי לשרת את הפוליטיקה והאינטרסים של השליטים הלאומיים"

(הערות: ראשית [ואת זה אני מוסיף ב- 4.2.09], צריך להדגיש כמובן שעל אף כל זאת מלחמות דת הן עניין אירופי הרבה יותר מאשר אסייתי, והדוגמאות במערב לשנאה שאלוהים מכשיר אותה רבות הרבה יותר. שנית, המקורות שהובאו כאן, כמו גם רוב המדינות הלוחמות, הן במובהק של הבודהיזם המהאיאני. כלומר הנון-דואליזם והגמישות של המהאיאנה, לעומת הקשיחות והפשטות התיאולוגית של התרבאדה לא רק עושים אותה מדוייקת יותר, אלא, כמסתבר, גם פתוחה יותר לאלימות והרג. האתיקה של הדהרמפאדה והויסודהימארגה היא ברורה וחד-משמעית: לא לכל סוג של אלימות; אבל כאשר לכל דבר יש "טבע בודהה", ברור שגם לאלימות יש. אכן, החוקר Paul Demiéville (שכתב את ההקדמה לספרו של וולפולה רהולה, "מה שלימד הבודהה") כותב ש"המוביל-הקטן (התרבאדה – ת.פ.), שנוטה לשלול את החיים (כלומר השקפתו על החיים בעולם היא שלילית – ת.פ.), נשאר קפדן באיסור על ההרג; המוביל-הגדול (המהאיאנה – ת.פ.), שמאדיר את החיים, נותר זה שבסופו של דבר מוצא תירוצים להרג ואף להילולו של ההרג".)

מהן המסקנות שניתן להעלות מהרשימה המדכאת הזאת? ראשית, הייתי אומר, שהתפיסה של הבודהיזם כדת היחידה שיכולה לכונן חברה לא-אלימה אינה יותר מבוּרוּת אוריינטליסטית. שנית, שכנראה אי האלימות של הדלאי לאמה בימינו קשורה יותר לאופי של האדם עצמו מאשר לתפיסה של תורתו. שלישית, שהבודהיזם יכול להיות מנוצל לרעה כמו כל אידיאולוגיה (ולזכותו נאמר שהבודהה היה ודאי הראשון להודות בכך).

אבל מסקנה נוספת שניתן לגזור מכאן, והיא החשובה ביותר לדעתי, היא שהבודהיזם (לפחות המהאיאני) גם נוטה לתת את עצמו לאלימות, וזאת בגלל העדר ערך קדושת חיי הפרט אצלו. הפרט אינו קדוש, כי במובן העמוק והברור הפרט אינו קיים. על כן הרג של אדם הוא לא אסון, אלא רק סבל שיכול להיגרם לו או להורגו. עצם החיים אינם במרכז, אלא איכותם. זה טוב במקרה שצריך להחליט על המתת חסד, אבל זה יכול להיות רע במקרה שצריך להימנע מלהרוג את מי שנחשב לאויב. במקרה כזה, ואת הנקודה הזאת אני רוצה להדגיש ואחזור אליה בסיום, דווקא ערך הומניסטי של הסגוליות של הפרט, או הערך היהודי של "צלם אלוהים", היו יכולים לתת זווית ראייה מאזנת לרדוקציוניזם הבודהיסטי שרואה באדם רק מצבור של "מקבצים". לא: יש בכל אחד גם משהו פרטי, מיוחד, שיש לו ערך משלו. משהו שצריך לעשות הכל לא להרוס.

ג. בודהיזם אינו גזענות

מצד שני יש גם להבחין היטב בין ההצדקות של הבודהיסטים להרג לבין אלה של בני המערב (פעמים רבות), ובראשם היהודים: כאשר הנזירים הבודהיסטים הסינים קוראים למונגולים "שדים" או לאמריקאים בקוריאה "זאבים", הם אינם מבססים זאת על מוצאם, אלא על מצבם התודעתי. כלומר הוצאת גזר דין מוות על כוחות האויב נובעת מתוך ניתוח פסיכולוגי (שגוי) של מניעיהם הפנימיים ודפוסי החשיבה שלהם. הבודהיסטים אינם גזענים, מכיוון שהם לא יבקשו להכחיד עם בגלל מוצאו המיתי או הגנטי. משום ראייתם הבלתי-מהותנית אותם נזירים מתנהגים כפסיכולוגים (בגרוש) ועל פי ניתוח של תודעת אויביהם מסיקים כי יש להשמידם.

זאת, כאמור, בניגוד חריף למנהג היהדות (ועוד תרבויות מערביות), ששופטות אדם על פי מוצאו, בין אם הוא גנטי ובין אם הוא נקבע על ידי מיתוס מקושקש שהם קיבלו מאבותיהם. לשם דוגמא אביא ציטוט מפי הראי"ה קוק, ובכוונה אני מביא את דבריו של אדם שאני לא רק מעריך אלא ממש מעריץ, ואוהב ממש, בכדי להראות איך גם הגדולים ביותר, אם הם מכניסים ראשם למיתת הסדום של המונותאיזם האורתודוקסי, עלולים לראות את אותו הראש מתעוות ומתכער. לא רבים יודעים שלבד מהיותו שובניסט, היה הרב קוק גם גזען לא קטן, ותומך בעבדות. הנה דבריו על "בני חם" (כלומר אנשים שעורם שחום במיוחד): "[ניכר] שבגזעו תתגבר אותה שפלות ודלדול הכחות הרוחניים המביאים לידי עבדות, וכן היה באמת שמרבית העבדים היו תמיד מבני חם […] ובתיקון דרכי המוסר הטוב היותר נאות לירודים שבבני אדם הוא להיות עבדים לאנשי-מעלה" (אגרות הראי"ה, ק"ב). כלומר בני חם הם באופן מהותי עבדים, ולמעשה מכירתם כרכוש לבני מעלה (מי? היהודים כמובן!) הוא התיקון שלהם, וכך מוסרי ונאות! אין אלא לומר שהרב נפל ושגה כאן שגיאה גדולה, חמורה ומבישה, ובכל אופן לגבי עניינינו, וודאי שתפיסה מיתית-מהותנית שכזו יכולה להכשיר כל שרץ. בבודהיזם לא נמצא גזענות פרימיטיבית שכזו, אך כמובן שהשרץ מוכשר בדרכים אחרות.

אבל, אני רוצה גם לומר, לדעתי לא כל הרג הוא שרץ. אותו קו הגיון בודהיסטי, אם נלך על פיו לא בנוגע לעמים או צבאות שלמים אלא על אינדבידואלים, הוא לדעתי תקף. לשם דוגמא אקח אדם שפל ומרושע, נאמר, אה… היינריך הימלר. אדם כזה (שאני לא מכיר כמובן, ומתבסס על מה שסיפרו לי אודותיו, וברור שזה מספק רק עבור הדוגמא הלא-מעשית) הוא לדעתי, בתנאי מלחמה, בן מוות (לא במלחמה יש לשפוט אותו כדין כמובן). אם הוא מפעיל אלימות, ישירה או עקיפה, כלפי אנשים, אני חושב שיש להרוג אותו. זאת משום שלמרות ששערי תשובה לא ננעלו ולעולם לא ינעלו, הרי שברמה גבוהה מאוד של סבירות ניתן לומר שהוא, לדאבון הלב, כבר לא ייתקן את דרכיו ואת נפשו. דפוסי האלימות והשנאה מושרשים בו עמוק כל כך שקרוב לודאי שהוא יהיה אלים עד יום מותו. ולכן, למרות שאני לא מאמין בגלגולי נשמות כפשוטם (ולכן לא יכול לקוות שהוא יתגלגל הלאה ולא "ממש" ימות), אם הוא אלים מצדו כלפי אחרים אני חושב שראוי להביא את חייו לסיומם. באופן דומה אני לא ממש עצוב על הרג שר הפנים של החמאס, סעיד סיאם (בהנחה שמה שאומרים עליו נכון), וכך גם לא נעצבתי לפני שנים כאשר שמעתי שהרב מאיר כהנא נרצח (אף שלא היה אלים אלא במילותיו). ישנם, כך אני חושב, אנשים שהם במידה רבה של ודאות מעבר לכל תקנה, ואם הם מהווים איום על סביבתם – עד כמה שזה לא נעים ומצער – יש להמיתם.

ד. בודהיזם אינו יהדות

בסופו של דבר, לדעתי יש לקחת מכל שיטה את הטוב שבה: מהבודהיזם הגאוני יש לאמץ את ההכרה שעולמנו זה, על תופעותיו השונות כולן, הוא חסר מהות עצמית. אין מהויות, ולכן כל סוג של אטוויזם או גזענות, אתנוצנטריזם או קסנופוביה, שובניזם לאומי או שובניזם מגדרי, וודאי שראייה של העולם כבמת המאבק של ישויות מיתיות דוגמת "ישראל" ו"אדום" – הוא חסר כל תוקף ואינו אלא אמונה (על פי רוב אגואיסטית) במעשיות לא ממש מתוחכמות. מהיהדות יש לאמץ את ערך "צלם אלוהים" שבאדם, את ההכרה ש"כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו", ואת ההבנה שגם אם אין לנו עצמי, השילוב בין ה"מקבצים" שבכל אחד מאיתנו הוא ייחודי, עולה על סכום חלקיו, וראוי לכבוד בפני עצמו, כביטוי חד פעמי של האלוהות המתגלמת בבשר. הבודהיזם, כבר כתבתי, הוא אולי הנכס התרבותי האחד היקר ביותר שיש בידי האנושות. אבל, כמו כל דבר בעולמנו, גם נכס זה כאמור אינו מושלם. ומכיוון שכמו כל דבר בעולם הוא גם משתנה, אני מקווה שהשינויים בו יביאו אותו להכרה במימד היחידאי והסגולי שבכל אדם.

[כל הדוגמאות ההיסטוריות נלקחו מהמאמר של Christopher Ives (שאיתו גם יצרתי קשר לצורך כתיבת המאמר הזה): "Dharma and Destruction: Buddhist Institutions and Violence", בתוך Contagion: Journal of Violance, Mimesis and Culture, Vol. 9, Spring 2002, שניתן למצוא ולהוריד כ- pdf כאן. המאמר עלה גם בבלוג הסנגהה. לתגובות למאמר ראו בודהיזם הוא פציפיזם (אבל לא הומניזם) באתר של אסף פדרמן ובודהיזם, אי אלימות ואי מעורבות באתר של אביב טטרסקי]

המלך הצדיק אשוקה, הגדול שבשושלת המאוריה, עמד בעיר פָּטָלִיפוּטְרָה, מוקף באנשי עיר ואנשי כפר, בשריו וצבאו ויועציו, עם הגנגס שזורם לידו, מלא במים עד הגבול העליון של שוליו, שלושת אלפים קילומטר אורכו, מעל חמשה קילומטר רוחבו. בראותו את הנהר, הוא אמר לשריו: 'האם יש מישהו כאן שיכול לגרום לגנגס האדיר לזרום במעלה הנהר?' ואשר לכך שריו ענו: 'זהו עניין מסובך, הוד רוממותו.'

אבל על אותה גדה עמדה זונה זקנה ושמה בִּינְדוּמָטִי, וכאשר היא שמעה את בקשתו של המלך היא אמרה: 'באשר לי, אני זונה בעיר פטליפוטרה. אני חיה באמצעות יופיי. פרנסתי היא הנמוכה מכל. יהה המלך מוכן לראות את פעולת-האמת שלי.' והיא ביצעה פעולת-אמת. ברגע שהיא ביצעה פעולת אמת הגנגס האדיר זרם לאחוריו בשאגה, לעיני כל ההמון העצום ההוא.

כאשר המלך שמע את השאגה שנוצרה על ידי המערבולות והגלים של הגנגס האדיר, הוא נדהם, ונמלא פליאה והשתוממות. הוא אמר לשריו: 'הכיצד קרה שהגנגס האדיר זורם לאחוריו?' 'הוד רוממותך, הזונה בינדומטי שמעה את מילותיך, וביצעה פעולת-אמת. בזכות פעולת-האמת שלה הגנגס האדיר זורם לאחוריו.'

כשלבו דופק בהתרגשות, המלך עצמו מיהר אליה ושאל את הזונה: 'האם זה נכון, כפי שהם אומרים, שאת, על ידי פעולת-אמת, גרמת לכך שהגנגס יזרום לאחוריו?' 'כן, הוד רוממותך.' 'יש לך יכולת לעשות כדבר הזה!' אמר המלך. 'ומי, אלא אם כן הוא מטורף מוחלט, היה שם לב למילה אחת שאת מוציאה מפיך! על יד איזה כוח הצלחת לגרום לגנגס האדיר לשוב על עקבותיו?' אמרה הזונה: 'בכוח האמת, הוד רוממותך, גרמתי לגנגס האדיר לשוב על עקבותיו.'

אמר המלך: 'את מחזיקה בכוח האמת! את, גנבת, רמאית, מושחתת, חצויה לשניים, פראית, חוטאת מרושעת וזקנה ששברה את גבולות המוסר ומתפרנסת משדידת הכסילים!' 'זה נכון, הוד רוממותך; אני אכן זו שתיארת. אבל אפילו אני, מרשעת שכמוני, זוכה לפעולת-אמת אשר באמצעותה, אם רק ארצה, אוכל להפוך את עולמם של בני האדם והאלים.' אמר המלך: 'ומהי פעולת-האמת הזו? אנא אמרי לי.'

'אדוני המלך, יהיה זה אשר נותן לי כסף מי שיהיה, אם קשטרייה או ברהמין או ויישה או שודרה או כל קאסטה שהיא, אני מתייחסת אליו באופן זהה. אם הוא קשטריה, אני לא עושה דבר מיוחד לטובתו. אם הוא שודרה, אני לא מתעבת אותו. חופשייה מחיבה או אֶרס, אני משרתת את בעל הכסף. זוהי, אדוני המלך, פעולת-האמת שעל ידה גרמתי לגנגס האדיר לשוב על עקבותיו.'

(מתוך ה- Milindapanha,י119-123, טקסט בודהיסטי מלפני המאה הרביעית לספירה. תרגום שלי מהתרגום של Eugene Watson Burlingame)

—

הסבר קצר: Dharma היא אחת המילים האלה בסנסקריט שיש להן משמעויות כחול אשר על שפת הגנגס, וביניהן זו שמציינת את חובתו של הפרט כלפי הכלל: הקהילה והעולם על כל אשר בו. מכיוון שהיקום ההינדי הוא קוסמוס, כלומר הוויה מסודרת, על כל אינדבידואל בו להתאים עצמו לאוניברסל (לפחות במידה והוא ניחן באותה קללה מבורכת: תודעה עצמית). האדם נדרש אם כן לקיים בחייו את החוק שמוטל עליו, את הדהרמה שמותאמת לו. דבר זה, הנקבע על פי הקאסטה שלו, מינו, גילו ואלוהיו, הוא חובתו הנצחית כלפי העולם, שכן כל אימת שאדם חי את חייו בהתאם לתפקידיו המסויימים, הוא חי בצורה נכונה, אותנטית, אמיתית, שלמה, וכך עוזר ליקום לחזור לשלמותו האבודה. מדובר למעשה בלא פחות מאשר תיקון עולם.

ההכרח לנהוג על פי הדהרמה מופיע באינספור סיפורים ומיתוסים הודיים, שלא לדבר על ספרי חוקים. הוא אולי מתגלם בצורה הכי מופתית (וקצת מאיימת, בדבקותה הקאנטיאנית) באפוס הרמאיאנה, וגם במהאבארתה לא חסרות דוגמאות להעדפת הציות לדהרמה על פני הטובה האישית. היעקר הוא לחיות על פי הדהרמה שלך, גם אם היא מצערת, גם אם היא קשה, גם אם אתה לא ממש מצליח למלא אותה – כי היא שלך, כי זה מקומך ביקום. בבהגאווד גיטה כתוב: "מוטב לו לאדם שיכשל בפעלו את חובתו הדהרמית ולא ימלא בדרך מושלמת את חובת הזולת." (3, 35, תרגום: איתמר תיאודור)

אך לא רק זאת: "קיימת אמונה עתיקה בהודו שאדם אשר מילא את הדהרמה שלו בצורה מושלמת במשך כל ימיו יכול לחולל נפלאות פשוט על ידי הבאת עדות על עובדה זו. דבר זה ידוע כ'פעולת אמת'. הדהרמה לא צריכה להיות זו של הברהמין הגבוה ביותר […] בכל דהרמה נמצא הברהמן, הכוח הקדוש." – Heinrich Zimmer, Philosophies of India, p. 161. ניתן לראות את האידיאל הזה ממומש בחייו של גנדהי, שעל ידי דבקותו באמת, ובכוחה של האמת, רצה לגייס את הכוח להכריע את האימפריה הבריטית.

ומה בקשר לזונה שלנו, בינדומטי? אפשר לפרש את האמת הדהרמית בהתנהגותה בשתי דרכים: או שעל פי הדהרמה העליונה, לאו דווקא שלה, אלא של כל אדם, היה עליה להתייחס בצורה שווה לכל אדם, או שעל פי הדהרמה הספציפית שלה היה עליה להתייחס בצורה שווה לכל אדם, כלומר בהתאם לקאסטה שלה, כזונה, זו חובתה. הפירוש הראשון מייחס עוצמה של אמת לחוק החורג, ואף שובר, את החוקים הרגילים: בשם השוויון נעלמות הקאסטות. הפירוש השני מייחס אמת עליונה לחוקי הקאסטות, שבמקרה שלה, כזונה, משמעותם התייחסות שווה לכל לקוח. היא פשוט "משרתת את בעל הכסף", ולכסף, כידוע, אין ריח. מכיוון שזה טקסט בודהיסטי, כנראה שהפירוש הראשון נכון (שהרי הבודהה ביטל את הקאסטות). אבל ניתן בקלות לחשוב על גרסה של הסיפור הזה שבה הפירוש השני הוא נכון.

כך או כך, אני עצמי מאמין בכוחה של האמת. יש משהו ביושר (כן, לאו דווקא בציות לחוק מסויים) שאכן מתאם אותך עם היקום. אבל איך? האין האמת עניין סובייקטיבי? כנראה שלא לגמרי. ובכל זאת, מי באמת יודע את האמת? למרות זאת, דבקות במה שאנחנו חושבים ומרגישים שהוא אמיתי היא דבר בריא מאוד. זו דעתי, אבל, כאמור, מדובר באמונה.

סיפור זן יפני מספר על סמוראי שנכנס למנזר זן, ודרש מהמאסטר להסביר לו היכן נמצא הגיהנום. "אני מתפלא שנתנו לטיפש כמוך להיות סמוראי", ענה המאסטר. הסמוראי שלף את חרבו וצווח: "ראוי שאהרוג אותך על חוצפתך!!!" המאסטר הביט בו בעיניים רחבות ואמר: "הנה נפתחים שעריו של הגיהנום". הסמוראי, שכנראה לא היה טיפש כל כך, הבין את כוונתו, זרק את חרבו וכרע על ברכיו. "אני מתנצל, אנא סלח לי", אמר הסמוראי. "הנה נפתחים שעריו של גן-עדן", חייך אליו המאסטר.

תגובתו השקולה של המאסטר היא כמובן מופת של שוויון-נפש מואר. אלא שסיפור נוסף מספר על כך ששנים לאחר מכן נכבש אותו מנזר(1) על ידי כוח זר של סמוראים. כאשר הגיע מפקדם לחדרו וחרבו שלופה, הביט בו המאסטר בעיניים פעורות, ושניה לפני שחרבו של הסמוראי ערפה את ראשו הוא פלט צרחה איומה. הפעם, יאמר מי שיאמר, התנהג המאסטר בצורה בלתי-מוארת בעליל. יהיו גם שלא ימצאו סתירה בין הסיפורים.

כל זה לא בא אלא לומר שבקרבנו הרוחניקים מתרוצצים שני מודלים של "אדם אידיאלי". האחד קר-רוח, שקול, שליו-תמידית, שקט, עמוק וחידתי; ואילו השני ספונטאני, עליז, זורם, אוהב, מגניב, צוחק וילדותי. האחרון מרחף בקלילות, נידף כעלה ברוח. באשר לראשון, במיטבו נדרש מאמץ כדי להבדיל בינו לבין פסל משיש.

בדיקה קצרה תגלה לנו ששני המוארים הללו הם בעצם אנשים לגמרי שונים, סותרים אפילו, ומכיוון ששני המודלים הללו הם לא המצאה חדשה (למעשה, הם מלווים את האנושות כבר אלפי שנים), ניסו רבים וטובים לאחד ביניהם – "זורבה הבודהה" של אושו הוא דוגמא לאחד הנסיונות האחרונים. אבל שני המודלים הללו למעשה נובעים מתפיסות שונות לגמרי של מהות הקיום האנושי. ובמזרח ההבדל העקרוני ביניהן משתלשל עוד מפיצול הנושן שבין הבודהיזם להינדואיזם. כי בסופו של דבר נקודת המחלוקת בין שני המוארים הללו היא אחת: האם יש, או אין, אני אמיתי, טהור ומושלם ונצחי.

אדוויטה ובודהיזם

נהוג לחשוב שהאדוויטה היא סוג של בודהיזם הינדואיסטי, כלומר שאותה אסכולה הינדואיסטית נון-דואליסטית בעצם קרובה מאוד לרעיונותיו של הבודהה. ונהוג לחשוב כך לא רק בזמננו, אלא גם כשהאדוויטה רק החלה לצבור כוח וחסידים: בזמנו של שאנקרה, הפילוסוף של האדוויטה, חשדו בו שהוא בעצם בודהיסט במסווה, המנסה להכניס את רעיונותיו הכופרניים של הבודהה אל תוככי ההינדואיזם.

יש בזה משהו, כי באמת רב הדמיון בין האדוויטה לבין אסכולות בודהיסטיות (במיוחד של המהאיאנה), בעיקר כי המשותף לתפיסות אלה היא המגמה לראות את המציאות כאחדותית במהותה. אבל יש גם הרבה שונה, ובודאי שדרכיהן נבדלות בנוגע לאותה כפירה איומה שהעלה הבודהה בזמנו. מה היתה הכפירה הגדולה של הבודהה? בין השאר, הוא כפר בקיומו של עצמי.

ולמרות שהאדוויטה בזמנו של שאנקרה (כלומר, המאה השמינית לספירה) כבר מתקרבת לרעיון הזה, ולמרות שמורי אדוויטה כיום כבר בעצם אומרים את זה מפורשות, בזמנו של הבודהה (כלומר במאה החמישית לפנה"ס) ההינדואיזם, עד כמה שהיה רב גוני, לא היה מסוגל לעכל אל תוכו תנועה שחרטה על דגלה רעיון מופרע שכזה.

כי הרעיון של הבודהה לא היה רק ההפך התיאולוגי הגמור ממה שחשבו רוב ההינדים. הרעיון של הבודהה גם חייב התייחסות שונה לגמרי כלפי העולם, והחברה, והחיים. למעשה לדעתי אפשר לקשור את מרבים ההבדלים בין הבודהיזם להינדואיזם, החל משיטת המדיטציה ועד למגמות החברתיות, להבדל העיקרי הזה, כלומר לכך שהבודהיסטים לא מאמינים שיש לכל אחד מהם מרכז מהותי, ואילו ההינדים כן.

טהרה וטומאה

נתחיל בתפיסה העצמית: מי שמאמין שיש לו נשמה, כלומר ישות ששונה מהגוף ואוצרת את זהותו "האמיתית", יגרר על פי רוב להאמין שהוא חייב לשמור על אותה ישות "טהורה", כלומר לא לפגוע בתומתה על ידי ערבובה עם גופו שלו, או עם גופים אחרים, או עם כל מני חומרים בכלל. מתוך תפיסה כזאת יעלו חוקי טומאה וטהרה: יהיו מעשים, או אנשים, או מאכלים, שהם טמאים, ושצריך להימנע מהם או להתנקות אחרי מגע איתם. ואכן, כך זה בדיוק בתרבות ההינדית.

לעומת זאת, מי שלא מאמין באותו מוקד פנימי של טוהר, מי שמאמין שבתוך הגוף לא מסתתר שום דבר שונה ונשגב במיוחד, לא יחשוש להתערבב עם אחרים מכל הסוגים, או לאכול כל מה שמגישים לו. קטגוריות של טומאה וטהרה לא יהיו רלוונטיות בשבילו. כך אכן המצב אצל הבודהיסטים: בזמנו של הבודהה הנזירים אכלו בשר (כיום הם צמחונים לא מטעמי טוהר, אלא כדי לא לפגוע בישויות חיות), וכידוע הבודהה ביטל את החלוקה ההינדית לקאסטות.

ניתוק מול הכלה

מכאן נגזרת גם שיטת המדיטציה: מי שמאמין שהאמת נמצאת בפנים, באיזה מוקד מזוקק של זהות, יפנה את מבתו פנימה, וישתדל להתנתק מהעולם. המציאות הכללית תחשב בשבילו מכשול, והוא ינסה לדחות אותה, ולפתח יכולות של ריכוז פנימי והתנתקות מהחיצוני. זאת אכן צורת המדיטציה שהיתה נהוגה בין קבוצות הינדיות שונות בזמנו של הבודהה.

מצד שני, מי שלא חושב שחייבים לצלול פנימה כדי לגלות את האמת, אלא להפך, לגלות את חוסר הנבדלות ואת הקשר שלנו עם כל הקיים, ממילא יתרגל מדיטציה של פתיחות והקשבה, של התחברות והכלה של העולם. וכזאת אכן הויפאסנה, המדיטציה שפיתח הבודהה.(2)

יש או אין שיטה

גם עצם קיומה של שיטה נגזר מכך, כלומר עצם התפיסה שאנחנו זקוקים לשיטה כדי לגלות את האמת. אם אנחנו חושבים שהאמת היא משהו שטמון עמוק בפנים, הרי צריך להמציא פרוצדורה כדי לחפור עמוק ולגלות אותה, נכון? ואם, מנגד, אנחנו חושבים שאין שום פנינה שמסתתרת כסוד פנימי, אלא אדרבא: שהסוד הוא שאין שום פנינה פנימית, ממילא לא נחשוב שצריך להפעיל כוח כדי לגלות את זה, אלא להפך: להרפות.

טוב, אז כמובן שבשתי המסורות הדתיות הגדולות האלה יש זרמים שחושבים שאין מה לעשות ויש כאלה שממציאים שיטות על גבי שיטות, אבל אני חושב שניתן לראות שההינדים הרבה יותר מרובי שיטות וחוקים ומתודות דקדקניות, ואילו הבודהיסטים הרבה פעמים מסתפקים בגדול בהנחיות ל"דיבור נכון" וכו'. והאם זה מקרה שאלופי השיטה בבודהיזם הם התרוואדים, שהם יחסית דואליסטים, ואלופי ה"אין שיטה" ההינדים הם הניאו-אדוויטים הנון-דואליסטים?

התבודדות או קהילתיות

ולא רק השיטה, אלא באיזה אופן לתרגל אותה. מי שמאמין שהוא יסוד נבדל ונפרד בעולם, שהוא, בפנים, משהו יחיד ומיוחד, יחשוב כמובן שהכי כדאי לו, כדי למצוא את עצמו, להתבודד. מי שמאמין שהוא אינו נבדל ונפרד, אלא מצוי בקשר בלתי-נתיק, בתלות מתמדת וביחסי גומלין הדדיים על סביבתו, יחשוב כמובן שמאוד חשוב בשבילו להיות חלק מקבוצה של אנשים טובים. מתוך כך ברור למה ההינדואיזם המציא את מוסד הנזיר הנודד, וברור מתוך כך למה הבודהה הדגיש כל כך את חשיבותה של הסנגהה, של קהילת המתרגלים.

התכנסות או מיסיונריות

מתוך כך גם התפיסה החברתית תהיה לגמרי שונה: כבר דיברנו על ענייני טהרה וטומאה, ומה שעוד נובע מתפיסה של איזושהי ישות טהורה ופנימית הוא גם נטייה להסתגרות, לאתנוצנטריזם. המחשבה שהפנים אמיתי וחשוב יותר מהחוץ מוליכה לתפיסה שמה שיותר חיצוני הוא פחות אמיתי, וממילא להסתגרות, להצבת גבולות, ולהימנעות ממגע עם "האחר". כך אכן נהגו ההינדים, שעד המאה העשרים לא עסקו במיסיונריות, וגם לא נהגו לצאת מגבולות הודו.

הבודהיזם, לעומת זאת, היא דת מסיונרית, והיא אכן התפשטה, בהצלחה רבה (ויש לציין, ללא הפעלת אלימות) בכל מזרח אסיה. ברור: אין טעם להסתגר אם אין אוצר "פנימי" שעליו יש לשמור.

היררכיה או שוויון

גם מבחינת הארגון הפנימי, יהיה ההינדואיזם נוטה לסידור היררכי של החברה, על פי מי שקרוב יותר לעצמו, כלומר לאמת, ואילו הבודהיזם יוותר פעמים רבות על סידור היררכי ממשי, ויתהדר בכל מני קדושים שהם קבצנים, מורים שהם איכרים, ומוארים שהם בעלי-בתים. יוצא דופן בבודהיזם הוא הזרם הטיבטי, ולא בכדי: למרות שבכוח שומרים שם על השקפתו של הבודהה, בפועל התרבות הזאת רוויה באמונה של גלגול נשמות – ואם משהו פנימי, אמיתי וטהור יכול להתגלגל, ברור שמי שאותו המשהו אצלו הוא המוצלח ביותר (כל מני טולקו ורינפושה), יהיה גם גבוה יותר בהיררכיה התרבותית.

טוב

אז מה כל זה אומר? זה אומר כמה דברים: ראשית, שיש הבדל גדול, עקרוני ובסיסי, בין הבודהיזם להינדואיזם, ולא סתם הראשון לא הצליח למצוא את מקומו בתוך המרק הדתי שמהווה את האחרון. ההינדואיזם יכול לעכל כמעט הכל, אבל את הבודהיזם הוא הקיא מתוכו, ואם מבינים את ההבדל הרעיוני העמוק ביניהם, העניין ברור.

אבל זה אומר עוד משהו, ומשהו חשוב, עלינו. זה אומר משהו בנוגע לאיך אמור להיראות אידיאל ההארה שלנו, או איך אמור לדעתנו לחיות המואר. כי אם אנחנו חושבים שהמואר הוא מישהו שהתנתק מהעולם, מישהו שהצליח להוציא על פני השטח את אותו יסוד פנימי של טוהר, כלומר שהוא כולו עכשיו טהור, ברור שנצפה ממנו להיות מושלם: אף פעם לא להרגיש רע, אף פעם לא לכעוס, אף פעם לא להיות עצוב, אף פעם לא לטעות. הוא צריך תמיד להיות רגוע, שליו, עמוק, סולח וכו'. יותר מכך: מואר שכזה, שנבדל ועליון לגמרי על סביבתו, הרי צריך להיות תמיד "אותו דבר", בכל מצב ונסיבות.

מצד שני, אם ההארה שלך היא הגילוי שלמרות מה שחשבת בכלל אין שום מוקד קבוע של עצמיות, אלא משחק הדדי וזורם תמידית בין ההכרה, הגוף והסביבה, הרי שברור שבכל סיטואציה אתה, המואר, תגיב כפי שמתאים לאותה סיטואציה, כי אתה אותה הסיטואציה! הגילוי הוא שאנחנו לא גושים מוצקים של זהות עצמית, אלא נהרות זורמים של התרחשויות עולמיות – אנחנו משתנים כל הזמן. כמו כל דבר. כמו הזמן.(3)

מנקודת המבט הראשונה, אותו זן מאסטר שהזכרנו בתחילה הפגין "התנהגות מוארת" רק בסיטואציה הראשונה. מנקודת המבט השנייה, ההארה לא באה עם מדריך למשתמש – האדם החופשי הוא בלתי צפוי וספונטאני לגמרי. בדיוק כמו הקיום עצמו.

נספח – כיוונים שונים

באופן פשטני ניתן לומר שהבודהיזם צמח מתוך ההינדואיזם בדומה לדרך בה הנצרות צמחה מתוך היהדות: אדם אחד, מבריק ומקורי, עמוק מאוד מבחינה רוחנית, פרץ דרך חדשה של התבוננות בעולם ולימד את חסידיו לחרוג מהמסגרת שהכירו עד אז. בשני המקרים המקום והתקופה התאפיינו בכאוס מדיני ובחוסר כל אורתודוקסיה דתית רשמית, והכתות הקטנות שהקימו שני המורים צמחו ונהיו לדתות עולם.

גם מבחינה רעיונית דומה המהפכה שערכו הבודהה וישו: שניהם הציגו תפיסה חדשה של האדם, או ליתר דיוק של חיי הנפש שלו. ביחס להינדואיזם, המהפכה של הבודהיזם היתה הקביעה שאין לאדם מרכז קבוע ונבדל, כלומר למעשה שאין לו נשמה אינדיבידואלית. ביחס ליהדות, המהפכה של הנצרות היתה הרעיון של גאולה פרטית (ולא לאומית), כלומר שהאדם הוא בראש ובראשונה אינדיבידואל (ולא חוליה בקולקטיב), ומוטל עליו לדאוג לגאולתו.

ניכר מכאן, שבעוד שגם הבודהה וגם ישו הציגו רעיונות חדשים לגבי מהות הקיום האנושי, הכיוונים אליהם משכו היו בעצם הפוכים: הבודהה לכיוון של ויתור על האוטונומיה והנבדלות של הפרט, וישו לכיוון של כינון וביסוס האוטונומיה והנבדלות שלו. למרות הפשטנות הרבה שבמודלים כאלה, לדעתי ניתן לראות את השפעת המגמות הללו בכיוונים אליהם נעו המזרח והמערב במהלך ההיסטוריה: המערב לכיוון של אינדבידואליות, זכויות אדם וקפיטליזם; ואילו המזרח לכיוון של השלמה עם הסדר הקיים, מסורתיות וקהילתיות.

מכאן עולה גם שבדגש על הקהילתיות ואפילו על הגאולה המשותפת (ע"ע בודהיסאטווה), קרובה היהדות יותר לבודהיזם, ואילו הנצרות, עם הדאגה הראשונית לנשמה הפרטית, קרובה יותר להינדואיזם. מבחינות אחרות, אלה של אוניברסליות מול אתנוצנטריות, קרובה היהדות דווקא להינדואיזם, והנצרות לבודהיזם. טוב, זה עניין מורכב.

——

(1) כנראה שלא אותו מנזר, וזו טעות.
(2) את זה למדתי מהספר The Embodied Mind מאת Francisco Varela, Evan T. Thompson and Eleanor Rosch
(3) זה בסדר: זה מפחיד רק מנקודת מבט מערבית – נוצרית, פרודיאנית – שעל פיה דרוש לגוף מפקח ומפקד, שאם לא כן יתפרצו מתוכו כוחות פראיים של תשוקות ויצרים. אבל חשבו: האם לא ייתכן שההנחה הזאת בטעות יסודה? האם לא ייתכן שדווקא הניסיון למשטר את הגוף הוא שמביא, פעמים רבות, להתפרציות של התנגדות? לא שאני חושב שלא צריך להשתדל להיות טובים. אבל אני חושב גם שצריך להשתדל לזהות שבבסיסנו אנחנו תמיד היינו ותמיד נהיה טובים.

[עלה באנרג'י ללא הנספח. אני יודע: יש כאן הרבה הרבה הכללות. הכללות גוררות חוסר דיוקים. ככה זה שכותבים קצר ומקיף. הסליחה עם המדקדקים.דבר אחר: אשתתף כמנחה בסדנת ויפאסנה יהודית. שימו לב שבמודעה שבלינק אני לא מוזכר, אבל אני אהיה שם, והרב מוטי בר-אור שמוזכר לא יהיה.]