ייתכן ששמעתם שתנועת חב"ד מיתגה את עצמה מחדש, מהלך שלמדנו להכיר בקרב בנקים ומשקאות קלים, פחות בקרב חצרות חסידיות, ולכן מהלך שמדגיש את הפנייה היחודית של חב"ד החוצה אל העולם המודרני בכלל, ואל היהודים באשר הם שם בפרט. כדי לעשות את זה בצורה מקצועית הזמינה החסידות סקר דעת קהל (במכון סמית) שיבחן את תדמיתה בין מעגלי הציבור החילוני ובין אלו של הציבור המסורתי ("חילוני" ו"מסורתי" על פי הגדרות עצמיות). כתבתי על כך מעט כאן, אבל כעת תוצאות הסקר כולן הגיעו אלי, והייתי רוצה להצביע דרכן על כמה דברים שנראים לי מעניינים.

ראשית כמה פרטים על היחס לחב"ד

1. מתוך סיכום הסקר: "אולי הממצא החשוב ביותר בסקר הוא ש-35% מהחילונים ו-66% מהמסורתיים ציינו שפעילות חב"ד בארץ חיובית. […] רק 8% מהחילונים נתנו ציון 1 [כלומר, חשבו שפעילות חב"ד "לא חיובית" – ת.פ.]". יוצא כאן שהתדמית של חב"ד חיובית בצורה מרשימה. על פי הסקר רק 10% מהחילונים היו במגע עם חב"ד, ו-65% בכלל לא מכירים את חב"ד! בהתחשב בכך, מדובר בנקודת פתיחה מצויינת לשיווק התנועה.

2. אבל מה כל כך אוהבים חילונים בחב"ד? על פי הסקר חב"ד מעוררת אסוציאציות של "עזרה לזולת" (על נגזרותיה) בקרב 13% מהחילונים ו-24% מהמסורתיים. כמו כן בהקשר לחב"ד עולה בראשם של הנסקרים "פעילות בחו"ל" (20% ו-12% בהתאמה), ואחרי זה "דוסים" (13% לשניהם). אצל החילונים מגיעה אחרי זה ה"מיסיונריות" (7%). כלומר בגדול חב"ד מקושרת לעזרה לזולת (היהודי), בין אם בארץ ובין אם בחו"ל.

3. אבל איזו עזרה צריכים חילונים מחב"ד? מתברר שלא יותר מדי. במענה לשאלה "באיזה פעילויות המאורגנות ע"י חב"ד את/ה או משפחתך היית מעוניין/ת להשתתף?" ענו 78% מהחילונים שהם לא רוצים להשתתף בשום פעילות של חב"ד. 56% מהמסורתיים מסכימים איתם. 25% מהחילונים היו רוצים להשתתף ב"חגים", לעומת 24% מהמסורתיים. הפעילויות האחרות (קייטנות, ספורט, תרבות, לימודי תורה ויהדות) מקבלות אחוזים בודדים. מתברר שאם כבר, חב"ד יכולה לשמש מקסימום כסידור לחג עבור חילונים, וגם כמה מסורתיים.

4. ו"מה הכי מפריע לך בפעילות חב"ד?" 25% מהחילונים ו-22% מהמסורתיים ענו: "מיסיונריות / כפייה דתית". 40% ו-36% ענו: כלום. כלומר הפחד העיקרי מחב"ד הוא מהחְזרה בתשובה. צפוי שחב"ד תזהר מאוד בכל הקשור לכך אם כן.

ועכשיו כמה פרטים כלליים

5. איפה לומדים יהדות?

אנשי חב"ד הם האותוריטה ללימוד יהדות עבור חילונים, דבר מדהים כשלעצמו, כאשר יהיו יהודים אורתודוקסים דווקא שיאמרו שמדובר בכופרים סמי-נוצריים. התנועה הרפורמית יכולה לרשום לעצמה שאפו, וכן בתי המדרש החילוניים, שבהחלט מתקבלים כתופעה מורגשת בציבוריות הישראלית. חבל לי שרק 8% חושבים שכדאי ללמוד יהדות באוניברסיטה, בעוד שלדעתי שם תוצג היהדות בצורה המעמיקה והאובייקטיבית ביותר (אבל כמובן, לא בצורה חוויתית). ושימו לב שהקבלה (הניו-אייג'ית) הפכה לשער הכניסה ליהדות, הן אצל חילונים והן אצל מסורתיים, עוד תופעה מרתקת (וחוויתית).

6. ולעניין מעניין ביותר. שימו לב לנתונים הבאים:

מה אנחנו מבינים מכאן? ראשית, שחילונים באופן כללי לא ממש מזדהים עם דתיים. מי שחשב שהנשמה היהודית שלהם תיזכר פתאום שסבא היה רב, טעה. כך יצא שאף זרם דתי לא קיבל מעל ציון 5 בממוצע, כלומר עם אף זרם דתי הציבור החילוני לא יותר מזדהה מאשר לא מזדהה. ברם אולם, הזרם שבכל זאת החילונים הכי מזדהים עם ערכיו הוא הזרם הרפורמי, ויש לזכור שזרם זה אינו ממומן על ידי הממשלה וזוכה תדיר להשמצות (זוכרים שהנשיא השמיני של מדינת ישראל, אחד משה קצב, סירב לכנות את הרב אריק יופה, נציג הקהילות הרפורמיות בארה"ב, "רב"?). נציין שהזדהות עם ערכים אינה מדד להחשבת הזרם כמייצג את "היהדות", אבל כדאי לאורתודוקסים למיניהם שמבקשים את קרבת הציבור החילוני לחשוב מה היה יכול ליצור את המצב הנתון, בו החילונים מזהים עצמם יותר עם הרפורמים מאשר איתם.

והנה ההמשך לאותו עניין:

לגבי המסורתיים, האחוזים שהתקרבו ליהדות מרשימים, ומחזקים את הסברה שתנועת החזרה בתשובה הנוכחית היא לפחות בחלקה הגדול תופעה מזרחית (רוב המסורתיים הם מזרחיים כמובן, גם בסקר זה). ולגבי החילונים, מסתבר לנו שבעשר השנים האחרונות יותר חילונים התרחקו מהדת מאשר התקרבו אליה. הפער קטן וממילא בתוך טעות הדגימה (5%), אבל בזמן של התקרבות כללית ל"יהדות" הוא אומר דרשני. אני דורש אותו בהמשך להזדהות עם ערכי התנועה הרפורמית: כאשר האורתודוקסיה מציגה מדי שבוע בשבוע פנים גזעניות, זעפניות, קטנוניות, מיזוגניות, הומופוביות וקסנופוביות הציבור החילוני מגיב בהתכווצות, ומתרחק מ"היהדות". בשבילו היא כיעור, והוא לא ממש רוצה להתקרב אליה.

בנתונים האלה, אם כן, יש עניין מיוחד דווקא בימים אלה של "מאבק", לכאורה, על "יהדותה של המדינה" או על "השרדותו של העם היהודי" (שלדעתי מונע בעיקר מהיסטריה חסרת בסיס וגזענות נמוכת-מצח), שכן הם מסמנים שהיהודים המבקשים לשמור על טוהר הגזע נמצאים במלכוד: בנסותם (למשל) להזהיר את בנות ישראל התמימות והפותות שלא להיענות לחיזורי נוכרים שחומי-עור ומסוקסים הם מדגישים את הצד הגזעני של היהדות, תוך שימוש במונחים כגון "גויים", "דם", זרע" ו"רחם". אלא שגזענות באופן כללי, ושימוש במונחים כאלה (מיתיים וגרוטסקיים כפי שהינם) באופן פרטי, מרחיקים יהודים שחמים ונעים להם בביתם בתרבות המודרנית.

ושוב, בעוד שקשה להאמין שבחורות (בין אם חילוניות שאין להם בעיה לפתח רומן עם פלסטינאים, ובין אם נשים "במצוקה" (פיקטיביות או לא) שמה שיכול להציע להן בן כפר מתרבות זרה הוא הטוב ביותר שהן יכולות לקוות לו) יושפעו בצורה כלשהי מ"מכתב" אינפנטילי של "רבניות" שהן בחיים לא שמעו עליהן, הרי שברור לדעתי שאותו מהלך רק דוחף יהודים ליברלים רחוק ממסורת אבותיהם, אותה הם יותר ויותר רואים כפרימיטיבית ומנוולת. כך יוצא שכרם של המייהדים הנלהבים בהפסדם, וממילא גם המדינה הופכת לפחות "יהודית", שכן לא מעט מאותם יהודים חילונים ליברליים הם מעצבי דעת קהל למיניהם. ונשאלת השאלה: למה ברא הקב"ה עולם כל כך מורכב???

ולמסקנות הסקר

קווי הפעילות המוצעים לחב"ד

• ליצור בידול בין תנועת חב"ד לבין זרמים אחרים ביהדות החרדית, ובמיוחד התנועה החסידית וחסידי ברסלב.
• לגרום לציבור החילוני להשתתף יותר בפעילויות של חב"ד בארץ, כאשר הפעילויות המועדפות הן הרצאות וחגי ישראל.

כל מוצר צריך להיות מזוהה וליצור לעצמו "חותמת אישית". על חב"ד להבדיל עצמה מ"התנועה החסידית" (מכון סמית מבין עניין) ומברסלב, עמה היא מבולבלת בקרב החילונים הבורים בענייני חסידויות. מנגד, עליה לשתף חילונים אלה בפעילויותיה, כדי שילמדו לחבבה. מאוחר יותר כתוב שיש להיזהר בנושא המיסיונריות. ולאורך הסקר כולו, על שאלותיו ומסקנותיו, לא הוזכרה ולו פעם אחת המילה "משיח".

האמת היא שבמסקנות אלה אין הרבה חדש, וזו הדרך שחב"ד הולכים בה כבר כמה עשורים, בצורה מתגברת והולכת (כפי שכתבתי לא מזמן כאן). יחד עם הסמל החדש והמיתוג המעודכן, עושה רושם שחב"ד אכן הופכים במודע ובכוונה למקדונלדס של היהדות: סניפים פזורים, מסבירי פנים וצבעוניים, בהם ניתן לקבל מנה אחידה וזולה של יידישקייט. ניתן להעריך שעם דעיכת הציפייה הממשית ל"התגלותו" של הרבי מלך המשיח, תהפוך חב"ד למסדר דתי, קריפטו-משיחי, המתחזק את הממשק היהודי בכל זמן ובכל מקום, עם "כל הלב לכל אחד". אם הם באמת ירחקו ממיסיונריות זה בכלל לא רע.

לפני כמה חודשים פרסם דרור פויר רשימה בבלוגו תחת הכותרת "מאיפה כל השנאה הזו?", בה הוא שואל על מה ולמה שונאים חלקים מהימין שנאה עזה כל כך את "השמאל". אחרי שסיפר על שנאה יוקדת שהופנתה כנגדו אישית, הוא כתב שם:

אני חושב שהימין טועה, אני חושב שהוא מוביל אותנו לאבדון, אני חושב שבשוליו – ההולכים ומתרחבים – הוא גזען ופשיסט ומסוכן ואנטי הומני ומה שתרצו.
אבל אני לא שונא את הימני. אני לא חושב שהוא בוגד. אני לא חושב שהוא ראוי למוות/מאסר/גירוש או חרם. אני לא חושב שהוא נגוע בשנאה עצמית.
כל השנאה הזו, כל הרוע הזה. זה הורס אותי, בחיי. אני לא מחפש אחדות בעם, גם לא צו פיוס, מכל הדברים האלה התייאשתי מזמן. ועדיין. מאיפה באה תאוות הרצח הזאת? מאיפה כל השנאה היוקדת הזאת, ולמה?

אני מסכים איתו שיש הרבה יותר שנאה מהצד הימני לשמאלי מאשר להפך. גם אני לא מצליח למצוא אצלי שנאה, נאמר, לאותם רבנים לא-מאוד-מתוחכמים שחתמו על אותו פסק הלכה גזעני בדבר איסור השכרת דירות ל"נוכרים". אני חושב שהם עשו טעות, אני חושב שהם נמהרים ושטחיים, אני מפקפק בתבונתם ואני מפקפק בעומק הקשר שלהם עם הקב"ה – אבל אני לא שונא אותם. ממש לא.

נזכרתי ברשימה ההיא של פויר תוך כדי עיון בגליון סוף השבוע שעבר של עולם קטן, "השבועון הדתי לצעירים" (גיליון 280, י' טבת), אחד מעלוני בית הכנסת הפופולריים ביותר. ליתר דיוק היה זה מאמר המערכת שהתפרסם בו שעורר אצלי, תוך צמרמורת קרה, את זכרון הרשימה ההיא. הלוואי והייתי יכול לתמצת אותו, אבל לדעתי צריך לקרוא אותו בשלמות, החל מהכותרת, כדי להבין עד כמה רחוק הגיעה השנאה ל"שמאל" בקרב חלקים מהציבור הדתי-לאומי:

מאמר מזעזע. מה אין כאן? לגופו של אדם, לדעתי הבלתי מקצועית מדובר בפרנויה חמורה, רגשי נחיתות עמוקים, חוסר-ביטחון עצמי מוחלט והצטדקות אובססיבית שמצביעה על שבר אמוני קשה. לגופו של עניין, יש כאן קריאה ל"מרד", הטחת אשמות סיטונאית, שכתוב של ההיסטוריה, הפרדה בין "היהדות" (שלכותב כפי הנראה מונופול עליה) ל"הם". באופן כללי יותר עולה מהמאמר תיאולוגיה משיחית, פוסט-קוקית, אנטי-ממלכתית ואנארכית. לכל אלה נלווית כחתימה מאפיינת העברית העילגת שכבר למדנו להכיר בקרב חלקים לא קטנים של חובשי הכיפות.

אני רוצה להתייחס כאן לשתי סוגיות שעולות מתוך מאמר המערכת הקיצוני הזה: לשנאה, ולדיבור על "מוסר יהודי".

ראשית השנאה. פתחתי בדבריו של פויר ובשאלה מאיפה כל השנאה הזאת, של חלק מהימין כלפי השמאל. בדיוק בסופ"ש הזה פורסם מאמר ארוך של אלון עידן במוסף הארץ, תחת הכותרת "למה אנחנו שונאים כל כך", שהאפילוג שבו יכול לשפוך אור על העניין:

כלומר השנאה מגיעה מתוך העלבון שבעצם שונותו של השמאל, וזאת בגלל שעל פי אותם שונאים השמאלני, בהיותו חלק מעם ישראל (כלומר חלק מהם, חלק מגופם המטאפורי) חייב בעצם לחשוב כמוהם. העובדה שהוא לא חושב כמוהם מערערת אצלם את תחושת השליטה במציאות, ומכאן השנאה. כלומר דווקא ההזדהות העמוקה של אותם ימנים עם "העם", היא שמעוררת שנאה כלפי החלקים בו ששונים מהם, שכן הם מאיימים מבחינתם על עצם זהותם, ועל עצמאותם.

מובן עכשיו למה אין שנאה בהיקף דומה מהשמאל כלפי הימין. השמאלני על פי רוב ממילא לא רואה את "העם" כישות מאוחדת שלמה, כאורגנום, כאורגניזם חי. דעות ימניות לא מערערות את תחושת העצמיות שלו, ולכן לא פוגעות בתדמיתו העצמית או בבטחונו העצמי. לכן לא מתעורר בקרבו רגש כה עז כנגד הימין: זה פשוט נתפס אצלו כמרוחק ממנו, והרי ידוע שאת הרגשות העוצמתיים ביותר אנחנו שומרים לקרובים אלינו.

דבר ה' כטירוף, או גושפנקא הלכתית לבהמיות

כעת ניגש אל "המוסר היהודי". כפי שניסיתי להראות בכמה רשימות (למשל כאן), חלק מהיהדות האורתודוקסית בארץ מנסה להגדיר את עצמו כהפך הגמור מ"המערב" (מהקידמה, מהחילון, מהרציונליות). בין יתר הסיבות לדבר אני טוען שהוא נובע מתוך כך שישנן מצוות שאינן הגיוניות (ולכן יש זיקה והתעסקות יומיומית עם חובות שלא ניתן להסביר), ונציגים שונים של האורתודוקסיה אשר חלשים מכדי לחיות עם הדיסוננס הזה, make a virtue out of necessity ומקדשים את חוסר ההגיון. כעת עבורם מה שיותר מופרך הוא יותר יהודי, וכמה שדבר פחות מתיישב עם החיים כפי שאנחנו מכירים אותם ככה הוא יותר "רצון ה'".

כך הם ממציאים לעצמם "מוסר יהודי" (באמת צריך לחקור מתי המושג הזה נולד*) שלכאורה עומד מהעבר האחר של זה ה"נוצרי", כלומר זה הנהוג על ידי רוב בני התרבות בזמננו.** אותם יהודים מרגישים גם הם (לפחות רובם) שלא ראוי לרצוח תינוקות שאינם יהודים או לסרב להשכיר דירה לאזרחי המדינה (נאמר, לסטודנטית לרוקחות, למורה בן 60 לאנגלית או לחייל) רק מפני שהם לא יהודים. במקרה הטוב הם כופים על עצמם את "המוסר היהודי" שאימצו, עקדה סטייל. במקרה הרע הם נותנים לאגואיזם ולבהמיות שבהם להשתלט עליהם וכך לשכוח את אנושיותם (כלומר יש כאן מצב מעניין שבו בעלי הרגישות המוסרית הגבוהה יותר, שלא באמת חושבים שמוסרי לרצוח תינוקות, יעשו זאת מתוך כפייה עצמית, כאשר עצם העובדה שזה מטורף בעיניהם מוכיח ipso facto שזה דבר ה', ואילו הפחות מורכבים פשוט ישתמשו בהלכה כגושפנקא לבהמיות).

כשאימוץ המוסר המפלצתי הזה מגיע מתוך שולי החברה היותר פראיים (ע"ע "תג-מחיר") העניין מטריד, אבל לאו דווקא מאפיין. כאשר הרב שפירא מחלק לחיילים פליירים הקוראים להם לאמץ את מוסר המלחמה של גינגיס חאן וקורא לזה "מוסר יהודי", זה כנראה גם עבירה על החוק, אם כי עדיין בשולי המחנה. אולם כאשר הטירוף הזה מפורסם כעמדה הרשמית של בטאון פופולרי הוא מראה על משבר ערכי קשה.

מכל מקום, צריך להיות ברור שהיהדות האורתודוקסית נכנסת כאן למבוי סתום. מוסר שכזה לעולם לא יזכה ליותר ממבט נבוך מרוב בני האדם. "מוסר יהודי" שכזה ופסקי הלכה גזעניים שכאלה גורמים ליותר ויותר יהודים לחשוב שאין להם דבר במשותף עם ההלכה האורתודוקסית. זוהי דרך בטוחה לגטואיזציה של הציבור הסרוג.

וקצת על אותו פסק

עכשיו ודאי תאמרו: 'רגע, גם אם נודה ש"המוסר היהודי" של שפירא הוא טירוף, אתה מתעלם מכך שרוב הציבור תומך בפסק של אותם רבנים!' נכון, על פי סקר 55% מהציבור מסכימים עם עמדת הרבנים (החלוקה היא 40% מהחילונים, 64% מהמסורתיים ו-88% מהדתיים והחרדים), אבל סקרים הם שיקוף של מצב רוח יותר מאשר של עמדה מחושבת. לא שהסקר הזה לא גרם לי לדיכאון, אבל הוא לא מעיד יותר מאשר על הלך הרוח הלאומני-קסנופובי שאופף את המדינה בשנתיים האחרונות. הלך הרוח הזה ישתנה, לפני או אחרי הקטסטרופה הבאה. הבעיה אז תהיה להתמודד עם התפיסה שההלכה לא משתנה, כלומר עם ההכרה שההלכה (כפי שהוצגה במקרה זה) היא גזענית, אנטי-מוסרית ובלתי-אנושית.

הרבנים החתומים על פסק ההלכה הזה שיעבדו את ההלכה למצב הרוח – לא במקרה הפסק הזה צץ פתאום, 63 שנים אחרי קום המדינה. התגובה לקול ההמונים היא בדיוק ההפך ממה שתפקידה של ההלכה, גם על פיהם, אמור להיות, דהיינו מגדלור המאיר את הדרך, ולא פנס אחורי המהבהב לקולות האספסוף. ההלכה הפכה לסרח עודף שנגרר אחרי ההמון, נותן גושפנקא לנהמות לבו הנמוכות ביותר.

כבר עכשיו הציבור מחולק בצורה מאוד ברורה בין שומרי מצוות לשאינם בשאלות הנוגעות לדמותם של הרבנים ולדמותה של ההלכה (גם בקשר לעניין זה ממש – ראו הסקר כאן). המכתב הוסיף ופצע את קהילת שומרי המצוות בארץ פצע עמוק. לא קטלני כמובן, אבל כזה שניתן לתהות אם הוא מוסיף לה כמה אחוזי נכות (ונודה שגם ככה היא לא ממש מתפקדת בצורה עצמאית) או רק משאיר על פניה צלקת גדולה ומכוערת.

—

* לכשעצמי אין לי בעיה מיוחדת עם השימוש במונח הזה בהקשר המתאים (כתבתי על זה קצת כאן). לדעתי ישו אכן הציג מוסר שונה מהמקובל באזור עד לזמנו (ולרוב גם אחריו), מוסר מאוד אידיאלי, מאוד אסתטי, של סליחה תמידית והתקרבנות תמידית, שנובע לדעתי מראייתו המיסטית. טפשי לומר שהתרבות המערבית לא הושפעה כלל מהקו הזה, אבל טפשי עוד יותר לומר שהיא בנויה כולה עליו, או אף ברובה.

** וכבר כתבתי על מקורותיו הרעיוניים ההיסטוריים של "מוסר יהודי" זה: לא פחות מאשר הרומנטיקה הגרמנית של סוף המאה ה-19. ובאותו עניין ראו גם מאמר דעה מצויין של מנחם לורברבוים וקרלו שטרנגר.

לשבט המסאי (Maasai), שחי בצפון מזרח אפריקה, יש אמונה מעניינת: הם מאמינים שאלוהים נתן להם את כל הפרות שבעולם. זאת אמונה מאוד חשובה להם, כי מבשר הפרות הם מכינים מזון, מעורן לבוש ומגלליהן בקתות. זאת אמונה מעצבנת עבור שכיניהם, משום שהמסאי נוהגים לקחת מהם את פרותיהם. השכנים קראים לזה "גניבה", אולם עבור המסאי מדובר כמובן בהשבתו של רכוש שהאל עצמו נתן להם.

המסאי הם פגאנים, ואין להתפלא יותר מדי על חוסר התחכום שבאמונותיהם, או על המימד המאוד אגוצנטרי שבהן. מעט מטריד לגלות חוסר תחכום אמוני שכזה אצל הרב הראשי של אשדוד, יוסף שיינין. כחלק מניסיונו להסביר מדוע אין להשכיר דירות לערבים אזרחי ישראל אמר אתמול הרב שיינין "ארץ ישראל מיועדת לעם ישראל. כך ייעד הקדוש ברוך הוא וכך פרש גם רש"י".

היהדות היא אכן דת קדומה ביותר, וצפוי שתחזיק שרידים מעברה העתיק. אולם אחרי כמה אלפי שנים היה אפשר לצפות לעידון ושכלול מסויים של פרטי החומר העשיר שירשו בניה, כך שלא ידמה לפוחלץ גרוטסקי שתלוי בחוסר טעם על קיר הסלון.

מה מציק לרש"י

לזכותו של הרב שיינין יש לציין שלא רק את הקב"ה הוא מביא כאסמכתא לשטר הקניין שיש לדעתו ליהודים על הארץ, אלא גם את רש"י. לגנותו יש לציין שהוא לא מבין את רש"י. הנה כך מתחיל רש"י את פירושו הידוע לתורה:

אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל התורה אלא מ"החודש הזה לכם" (שמות יב ב), שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים" (תהלים קיא ו), שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה "לאשר ישר בעיניו" (ירמיהו כז ה), ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו.

מה מציק לרש"י? מציד לו שהתורה לכאורה לא היתה צריכה להיפתח בסיפורים יפים על בריאת העולם, אלא במצוות, כי הרי לשם כך, הוא משוכנע, היא ניתנה. אז למה בכל זאת כך? אין זאת אלא להקדים תשובה לשאלת הגויים על כך שישראל יושבים בארץ ישראל על חשבון אחרים, כי אם יאמרו כך נענה להם אנו שהקב"ה הוא שברא את הכל, הוא שמחלק את האדמה למי שהוא רוצה, והוא שאת ארץ הקודש "ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".

כאילו באופן נבואי התייחס לפירוש רש"י זה הרב בני לאו בגליון החדש (והשני בסך הכל) של דרשֶני (שהוא כתב עת חצי שנתי "להגות ותרבות יהודית בהוצאת מכון שלום הרטמן", עורך אמוץ עשהאל) שיצא זה עתה. במאמר תחת הכותרת "בין גבורת מתתיהו למורשת ירמיהו" כותב לאו על המקור לדברי רש"י ומביא את הפסוקים מירמיהו (כז, ה-ו):

אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶת-הָאָרֶץ אֶת-הָאָדָם וְאֶת-הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאָרֶץ בְּכֹחִי הַגָּדוֹל וּבִזְרוֹעִי הַנְּטוּיָה וּנְתַתִּיהָ לַאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינָי. וְעַתָּה אָנֹכִי נָתַתִּי אֶת-כָּל-הָאֲרָצוֹת הָאֵלֶּה בְּיַד נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל עַבְדִּי וְגַם אֶת-חַיַּת הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לוֹ לְעָבְדוֹ.

על פסוקים אלה כותב לאו

זהו המקור הראשון למשפט המצוטט ביותר בקרב הדוברים הציונים שמבקשים להיאחז בדברי רש"י, הפותח את התורה בטיעון שכל הארץ של ה' היא, וברצונו נטלה מאומות העולם ונתנה לנו. אלא שהמקור לרש"י, ירמיהו, אומר בדיוק את ההפך: "ברצונו נתנה לנו, וברצונו נטלה מאיתנו ונתנה להם."

על פי המקור עליו נסמך רש"י, מסתבר לנו כי הרב שיינין לא ממש מבין מה הוא כותב, שכן רש"י מתאר כיצד הקב"ה, מתוקף כך שהוא ברא את הארץ כולה, לוקח את ארץ ישראל מעם ישראל ונותן אותה לנבוכדנצר. הארץ אינה של ישראל בכל תנאי, והקב"ה יכול להחליט לתתה לאחרים. לאו טוען שזה קורה כאשר בני ישראל לא מתנהגים כראוי, ויש לו על מה לסמוך את דבריו כמובן.

כל שבט ואמונותיו

אבל יש להוסיף ולומר כי גם לו היה הרב שיינין לומד כראוי ומבין כיאות את רש"י, ערכה של הטענה שמשום שרש"י כתב משהו, או משום שמספר מסויים (אגב, לא יותר מדי גדול) של יהודים מאמינים באותו משהו, המשהו הזה נכון, זהה בדיוק לערכה של טענתם של בני המסאי כי כל הפרות בעולם שייכות להם ולכן אין להתלונן על כך שהם "מחזירים" לעצמם פרות שהיו ברשות אחרים. זו אמונה וזו אמונה. זו מבוססת על מיתוס וזו מבוססת על מיתוס. וראוי ששתיהן תהיינה מוגבלות לתחום הפרט.

למה? מהסיבה הפשוטה שאי אפשר לתקשר אמונות. אמונות אינן משהו שניתן לבחון בכלים רציונליים, וממילא אי אפשר לשכנע מישהו שמתנגד לה שאמונה מסויימת היא אמת. במובן הזה אמונות הן כמו רגשות: דווקא ככל שהן עזות יותר, כך פחות אפשר להסביר אותן. מכיוון שאנחנו מעוניינים לשמור על יכולת של תקשורת בין בני אדם, כדאי למנוע מלתת לאמונות מקום משמעותי במרחב הציבורי (יורגן הברמס, שם שם).

במקרה הספציפי הזה די ברור שהניסיון לתלות את אפליית האזרחים הערבים במדינת ישראל בחוק המקראי אינו הרבה יותר מאשר גזענות בכסות הלכתית. הרבנות הראשית לכאורה מסתייגת, הרב יהודה גלעד זעק כנגד התועבה הזאת ב"לונדון וקירשנבאום" אתמול, והרב שרלו כבר חלק בכתב על העמדה הזו לפני שבועיים, אבל קשה לא לשים לב לפרופורציות המדכאות בין מספר התומכים למספר המסתייגים. רק עם נבל וכסל הגוי הקטן הזה.

ועוד משהו לגבי זה: הרב שיינין כבר הראה בעבר שהחוק והדמוקרטיה ממנו והלאה, כאשר סירב למלא צו בג"ץ ולהעניק כשרות למאפייה של יהודים משיחיים. כעת הוא כאמור מביא את פירושו השגוי לרש"י בהתייחסו לפסק ההלכה החדש עליו חתמו רבני ערים רבים, שקובע שאסור להזכיר דירות לאזרחים ערבים. בהקשר זה הרב שיינין מצוטט כאומר ש"הגזענות מקורה בתורה", שהרי על פי התורה הם קבעו את הלכתם וכו'.

אם אכן התורה מובילה בצורה חד משמעית לגזענות הרי שאין לתורה תקווה ותקומה. אמרתי בעבר ואומר זאת שוב: אין עתיד שאינו כיתתי ליהדות אתנוצנטרית וגזענית. לא רק מרבית העולם אלא מרבית היהודים בעולם לא ירצו להיות חלק מדת מפוחדת ושונאת-אדם. אולם הפרשנות הגזענית של ההלכה, הגם שיש לה כמובן על מה לסמוך, אינה נובעת באופן דטרמיניסטי מהמקורות. אם כבר פתחנו והבאנו מהגליון החדש של דרשני, נביא ציטוט נוסף ממאמר של פרופ' מנחם לורברבוים על סוגיית דת ומדינה. לורברבוים מדבר על אפשרויות הפרדתן של אלו, וקובע שלא יהיה נכון לאמץ בישראל את הדגם הצרפתי של הפרדה מוחלטת. אולם לגבי הקולות הדתיים האנטי-דמוקרטיים הוא קובע כי

אימוץ מהפכנות תאוקרטית על ידי רבנים (אם מיצהר נגד ריבונותה המדינית של המדינה, ואם מש"ס נגד מערכת המשפט שלה) אינו נגזרת של צו אלוהי מוחלט, אלא הוא כרוך בבחירות פרשניות. הוא מצריך דחייה של אפשרויות אחרות שהן בעלות לגיטימציה עמוקה במסורת.

חילונים יהודים וחילונים ישראלים

ונביא עוד מעט מדרשני, כי עוד שני מאמרים בו נוגעים לעניינינו. כך למשל, הרב ד"ר דניאל הרטמן מנסה לתת מפרט אוכלוסין מעודכן על פי הנטייה הדתית של הקבוצות בישראל. הרטמן מתבסס על סקרים וקובע כי "ששת שבטי ישראל" כיום הם:

1. החרדים – כמעט 10% מהציבור היהודי
2. הציונות הדתית – כ- 10%
3. הציבור המסורתי – 35%-30%
4. החילונים היהודים – 35%-30%
5. החילונים הישראלים – 10%
6. הלא–יהודים היהודים – כ- 5%

החידוש של הרטמן כאן הוא חלוקת החילונים לשתי קבוצות. ההבדל בין החילונים היהודים לחילונים הישראלים הוא שה"שבט" הראשון

[אינו] רואה באורתודוקסיה את הנשא העיקרי של הזהות הדתית היהודית, וגם לא את גילומה האותנטי. מבחינתו, שורשי החילוניות היהודית אמנם נטועים בעבר, אבל ביסודה היא מבשרת זהות יהודית חדשה. עבור שבט זה, מדינת ישראל, אדמתה, תרבותה וערכיה הם יסודות לחיים יהודיים חדשים שמחליפים את בית הכנסת, את האמונה הדתית ואת קיום המצוות. ה"ישראליוּת" היא ביטוי חדש ופורה לחיים היהודיים של פעם, ולא תחליף לה, והיא משתקפת במציאות העכשווית של העם היהודי במדינתו הריבונית ובאתגרים הערכיים של חיי היום-יום במדינה היהודית.

ה"שבט" החילוני-ישראלי שונה:

אם עבור השבט החילוני–יהודי הישראליוּת צובעת את המסורת היהודית במשמעות חדשה, אצל החילונים הגמורים היא מחליפה את היהדות לגמרי. שבט זה מעדיף לראות עצמו כישראלי ולא כיהודי. […] לשבט זה משתייכת אותה עשירית מיהודי ישראל שאינם צמים ביום כיפור או מקיימים סדר פסח. בשבילם, היהדות אינה אתוס קולקטיבי וגם לא מורשת לאומית; היא נטל שיש להשילו. הישראלים החילונים מקבלים ברצון את שליטת האורתודוקסיה ביהדות. אליהם מתייחסת האימרה הישראלית הידועה "בית הכנסת שאינני מתפלל בו הוא אורתודוקסי". אחיזתה של הרבנות האורתודוקסית ביהדות היא ברכה גדולה לישראלים אלו, משום שהיא מקנה לגיטימציה לדחיית הדת שלהם.

אני לא יודע אם אכן 30-35% מהיהודים בארץ אינם רואים באורתודוקסיה את הנשא העיקרי של הזהות הדתית היהודית, אבל אני חושב שמספרם של אלה הולך וגדל. עדות לכך מביא בגליון יאיר שלג ("קץ המרד החילוני"), שלספר החדש שלו כבר התייחסתי. שלג מדבר על "רנסנס יהודי בישראל" שמתפתח בשני מסלולים מקבילים: התרבותי והרוחני.

המסלול התרבותי בא אפוא לידי ביטוי בעיקר בבתי המדרש ובפעילויות המתקיימות במרחב הציבורי ושואפות להשפיע עליו – תיקוני ליל שבועות, קהילות תפילה הפונות לקהל הרחב, חלופות חילוניות לטקסי החגים ולטקסי מחזור החיים היהודי, מן הלידה, ההגעה למצוות, והנישואין ועד הפטירה והאבל. לעומתו, המסלול הרוחני עונה על רצונם של יחידים בהתעלות רוחנית: לימודי קבלה, התקרבות לחסידות, וריאציות יהודיות לתופעת ה"ניו-אייג' העולמי", וכיוצא באלו.

אחלה מן אחסן. שלג ממשיך ומתאר בצורה מעניינת מאוד את המסלולים, גורמיהם ותולדותיהם. המסלול הרוחני לדידו "נראה כווריאציה מקומית של תופעת הניו–אייג' העולמית, שגם מניעי צמיחתה דומים" (ובדיוק כך כתבתי לפני שבועיים במקור ראשון), ואילו המסלול התרבותי "נולד בעיקר מן החסך החברתי התרבותי שנוצר בחברה הישראלית עם התפרקותם של שני העוגנים הערכיים הגדולים שביניהן היא עגנה בעשורים הראשונים לקיומה: הציונות והסוציאליזם."

על פי שלג הבעיתיות של המסלול התרבותי הוא שהוא אליטיסטי באופיו (חשבו על חתך האוכלוסייה שמגיע לאלול או בינה) ולכן "במקום להפוך מנוף לשינוי תרבותי של החברה ולמאבק בתרבות ערוץ 2, [הוא הפך ל]מקום מפלט מהחברה ומתרבותה העכשווית". אבל הנקודה החשובה מבחינת ענינינו כרגע היא זו:

הרנסנס היהודי אינו מרמז על נכונות חילונית להתפשר עם כפייתן של נורמות דתיות ברשות הפרט. אדרבה, אותה רוח אינדיבידואלית שמאפשרת לחילונים לאמץ יסודות מן היהדות בלי לחוש שהם בוגדים בזהותם החילונית, מדרבנת אותם גם לעמוד על שלהם בהתמודדות עם הכפייה הדתית – למשל בתחום טקסי החתונה, שבו רבים מהם מבקשים לעצב להם חלופות חילוניות–ליברליות. יתר על כן, אותם חוגים חילוניים הבולטים בעיסוק אקטיבי ביהדות הם החוגים שמהם צומחות החלופות לכפייה הדתית, וזאת משום שהם אלה המרגישים שזהותם היהודית עמוקה ומבוססת דיה, ושאין להם סיבה להפקיד אותה בידי החוגים האורתודוקסיים.

אפשר להניח שהמגמה בה יהודים ישראלים מנכסים מחדש את דתם-תרבותם תלך ותתרחב כל עוד האורתודוקסיה מציגה דת זעפנית, קטנונית וגזענית. והגליון של דרשני טוב. משום מה אין להשיג אותו בחנויות, אלא רק דרך מכון הרטמן, במייל ldorsheni@shi.org.il

על הרמן גרניג מסופר שאמר שבכל פעם שהוא שומע את המילה 'תרבות' הוא מושיט ידו לאקדח. גדולי הרבנים שלנו מעודנים יותר: כל פעם שהם שומעים את המילה 'תרבות' הם מושיטים ידם ליהדות. הפולמוס סביב הספר תורת המלך שהתרחש כאילו מעל לראשי החילונים לאחרונה יכול להוות דוגמא טובה לכל מה שחולה ורקוב ביהדות האורתודוקסית, אבל הוא באמת רק דוגמא אחת ברשימה ארוכה שאפשר להתחיל אותה אצל אלי ישי ותאוותו הבלתי נשלטת לגרש ילדים, לעבור דרך מרן הגר"ע יוסף והקשקושים הילדותיים שהפה שלו מפיק, בואכה כל פני פסקים על איסור השכרת דירות או נתינת משרות לזרים או ערבים ולסיים בפרשת הסגרגציה הגזענית בעמנואל, הפעם נגד ילדות יהודיות דווקא, שגון עורם מעורר אצל האדמו"ר מסלונים חוסר נוחות.

האם זו דינה של היהדות ברגע שמפקידים אצל בניה כוח? האם ריבונות יהודית מובילה בהכרח לשנאת זרים, גזענות משולהבת, מגלומאניה אתנוצנטרית ואלימות כלפי האחר? אם כן, אחת דינה של היהדות להיכחד ומצווה היא להכחידה. אם זה כל מה שמסוגלת המסורת העתיקה והמפוארת הזו להנפיק אחרי אלפיים שנה של פלפולים הרי שאין לה תקנה ומזור, אין לה תקווה. לרווחתנו, אנחנו יודעים שלא רק את זה היא מסוגלת להנפיק, אבל כפי שנראה מיד גם רבנים שאינם חולים ביהדת הנשכנית הזאת לא מסוגלים באמת לספק לה תרופה.

כידוע, עם הזמנתם לחקירה של הרב דב ליאור והרב יעקב יוסף, ועם סירובם להיחקר, התארגן כנס תמיכה אליו הגיעו כמאתיים חמישים רבנים שנחלצו להגן "החופש האקדמי" (אני לא מאמין שהם היו יכולים לטעון כך בלי לחייך) של הרבנים. מנגד, כמה וכמה רבנים יצאו בתקיפות נגד הספר ונגד הכנס.

הרב מנחם פרומן, למשל, כתב ש

דווקא במציאות הרגישה כל כך שלנו העיקר הוא שעם ישראל יטהר את עצמו מן ההרס הממית של השנאה לעמים אחרים. מצבנו בין העמים – שיש בו מרכיב חזק של מאבק מורכב על חיינו – יש כמובן את הרתיעה הטבעית להידרדר לתוך מעגל קסמים (או מוטב לומר: מעגל כשפים) של שנאה ומוות שיפגע אנושות בסיכוי שלנו לחיים ולשלום […]

וגם ש

אחת הבעיות העיקריות – ואולי הבעיה העיקרית – שאיתה צריכים להתמודד הרבנים הבאים להגן על כבוד התורה היא הטענה הידועה כל כך בציבור שהדת מעודדת שנאה. השאלה הגדולה שהרבנים צריכים לשאול את עצמם היום היא: האם ההתכנסות שלנו תעזור לנקות את תורת ישראל מין האשמה הזאת, או אולי ההיפך.

הרב יואל בן נון, למשל, מכנה את הספר "תועבה", מגלה שיש בספר גם פרק על הלכות הריגת אפיקורס (קרי: חילוני), מביא את פסיקתו של החזון אי"ש על כך ש"במציאות ימינו" הפסקים בדבר הריגת גויים לא תקפים, ומסיים בקריאה נואשת לרבנים דרוקמן, יעקב אריאל ושאר-ישוב כהן לחזור בהם מתמיכתם במחברי הספר ש"הרב קוק (ב"ה) לא נזכר בו כלל".

הרב בני לאו כותב ש"תורה שפורצת משנאה לא תיכנס לחדרי לבי", מפרש את התנהגותו של הרב ליאור אד-הומינם בכך שעבר את אימת השואה, אחר כך מזכיר שגם משפחתו עברה קצת שואה (כך שכנראה אפשר גם אחרת), ומסיים בזעקה ל"מנהיגות אחראית שמודעת לכוחם של מילים ומסוגלת להשתחרר מסולידריות מגזרית לטובת אחריות כלל ישראלית" – כלומר גם הוא פונה אל דרוקמן וחבריו.*

במאמר שפורסם שלשום במוסף "שבת" של מקור ראשון מביא לאו שלל ציטוטים מטורפים של רבנים שונים (הפעם כולל הראי"ה קוק) בדבר עליונותם של ישראל, מתלונן על כך ש"הפער בין המוסר הטבעי וההתנהלות הדתית זועק לשמיים", ומציע לבסוף באופן מדהים ש

על בסיס תורת הבחירה של ריה"ל וההולכים בנתיבותיו יש צורך להעמיק את התודעה ביחס למהות חיי האדם, וגוי בכלל אדם. את ההבחנה בין מהות ה"צלם" של ישראל והגוי כדאי להשאיר לאנשי סוד, ובמקום לעשות במידור ובבידול יש לעמול על העמקת התודעה של אחריות ישראל לשם ה' בעולם, בשמירת כל הנבראים.

הרב יובל שרלו (בראיון לשרי מקובר-בליקוב, מוסף "סופשבוע", מעריב, 20.8) חושב "שהספר איום ונורא […] נראה כמסמך אופרטיבי […וש]צריך להתייצב באומץ, ביושר ובנאמנות הלכתית ולהכריז בקול גדול שמה שנכתב בספר לכאורה בשם היהדות אינו נכון."**

הרב יעקב מדן קובע שהספר מוציא הלכות מהקשרן, אם כי אולי לא הבנתי אותו נכון. הנה ציטוט מהלינק לעיל:

לטענת הרב מדן, הבעיה המרכזית בספר "תורת המלך" הינה הפרשנות הטכנית של הכתובים, כפי שהיא נעשית על ידי המחבר. "ברמב"ם נזכר מושג "דין מרומה", שאם הבירור ההלכתי מביא אותך למסקנה מסויימת ולפי האינטואיציה מרגיש הפוסק כי מדובר במסקנה מוטעית, אסור לו לפסוק הלכה אחרת הוא מגיע לפרדוקסים", אמר הרב מדן.

פרדוקסים? אין שום דבר פרדוקסלי בפסקי ההלכה שבתורת המלך. ואינטואיציה? האם יש ספק שעל פי האינטואיציה פסיקה שמורה שנשים אינן יכולות לתת עדות בבית דין היא מוטעית? מדוע לא מבטל אם כן הרב מדן פסיקה כזו?

אז מה היה לנו כאן? הרב פרומן – המיסטיקן, המקובל – הפך פתאום לפרגמטיסט: אנא, הוא מבקש, אל תעודדו שנאה, אל תעודדו דימוי שלילי לדת; הרב בן נון לעומתו מביא פסיקה נגדית ומתלונן (אבל גם באופן מוזר שמח) שאין בספר התייחסות לתרות הרב קוק ועל בסיס זה קורא לרבנים גדולים להתפכח; הרב לאו מציע הצעה שהיא לא רק חסרת סיכוי, לא רק נאיבית, אלא לדעתי תמוהה לחלוטין, דהיינו להחזיר לתוך תיבת הפנדורה הקבלית את החלוקות הגזעניות בין ישראל לעמים, וללמד את אהבת האדם כאדם; הרב שרלו מבקש להכריז שמה שנכתב בספר אינו נכון אבל לא ממש מפרט למה; ואת הרב מדן אני כאמור כנראה לא מצליח להבין.

אף אחד מהזועקים כנגד הספר ומחבריו לא עמד על הנקודה העיקרית, ולכן לא נתן תשובה אמיתית לבעיה שמובאת בו בלשון הלכתית וקבלית. כאמור, כל הפולמוס הצעקני הזה (וזה ניכר במיוחד בתגובתו של הרב בן נון) מתרחש מעל לראשי הציבור החילוני, ומנגד (כפי שניכר במיוחד בתגובתו של הרב פרומן) מכוון מאוד לאוזניהם: יש כאן חבורה של רבנים רציניים מאוד שפתאום נחרדו לדמותה של ההלכה, לדמותה של היהדות כפי שהיא עולה מתוך הספר האמור, ועלולה להיתפס בעיני החילונים.

תורת המלך ותורת המלכה

והחרדה היא במקומה. הספר תורת המלך עוסק לכאורה בדיני הריגת גוי, אולם כל מי שיציץ בו יבין שזהו רק התירוץ לבירור העמוק יותר שמתרחש מעל דפי הספר. אותו בירור מעמיק מנסה למעשה למצוא ולקבוע את ההבדלים המדוייקים בין יהודי ושאינו-יהודי. בשפה הלכתית וקבלית, ומתוך תפיסה מיתית ומהותנית, נהנים הכותבים לפרק ולהרכיב מחדש את הקטגוריות הללו ולהסביר לקורא מה בעצם ההבדל בין שני יצורים שונים כל כך אלה, והיכן הוא נעוץ. בסופו של דבר, אם כן, מאחורי הרמזים הדקים והעבים לאלימות כלפי פלסטינאים מסתתרים אנשים שבסך הכל מנסים לבסס את זהותם ואת עליונותם על הזולת.

יחד עם זאת, מדובר באנשים מוכשרים מאוד, חכמים ומתוחכמים, והספר בנוי לתלפיות. זו אולי הסיבה שאין דרך הלכתית (למרות אותו פסק של החזון אי"ש – אוי, מה היינו עושים בלי אותו פסק של החזון אי"ש?) להפריך את הנטען בו. מכאן שמחברי הספר הצליחו בצורה טובה לבסס לעיני כל (או לפחות, למי שעוד לא היה לו ברור) את גזענותה ואת רצחנותה האפשרית של היהדות. כלומר כן: אפשר מתוך מקורות היהדות לבנות תפיסת עולם שהיתה גורמת לגרינג הנ"ל להנהן בהתלהבות.

וזה מה שמפחיד באמת את הרבנים הזועקים כנגד הספר: שערוותה המפלצתית של היהדות נחשפת. באותו גליון של מוסף "שבת" מצביע על כך הרב יהודה יפתח:

"תורת המלך" נגע בנקודה מאוד מאוד רגישה. הוא פגע מבלי משים פגיעה אנושה בבטן הרכה של הרבנים הליברלים, בדימוי העצמי הציבורי שלהם. [… …] וזהו מוקד הפיצוץ. לרבנים הליברלים חשוב להציג יהדות רכה, מתקדמת ונאורה. חשוב להם להימנע מכל קונפליקט שבין הערכים היהודיים המסורתיים לבין התרבות המערבית הליברלית וההומניסטית.

אבל לא רק זה מה שמפריע להם, והרב יפרח, שבעצמו חושב ש"היהדות אינה ככל העמים", עושה לעצמו את החיים קלים. כי אותם רבנים (אולי לבד מפרומן) מבינים שמשהו עמוק קרה בעולם המערבי במאות השנים האחרונות, משהו שהוא לא המצאה מתיפיפת של "מוסר נוצרי" מנותק, אלא קפיצת דרך מוסרית אמיתית, אותנטית, ששינתה את פני העולם. שביסוס הדמוקרטיה, ביטול העבדות, עליית ההכרה בשוויון האישה, התעצמות הדאגה לחלש, לחולה ולזר שבחברה, הדגש על משא ומתן כדרך לפתרון סכסוכים פרטיים וקהילתיים והניסיון להקים גוף עולמי מאחד לבירור מחלוקות – כל אלה הם לא פחות ממהפכות תודעתיות שעברה האנושות, מהפכות להן שותפים רוב רובם של היהודים בזמננו.***

המוסר האנושי התעדן והשתכלל במאות השנים האחרונות, ולא משנה כרגע אם הדבר הגיע כתוצאה מאתחלתא דגאולה, מתחילת עידן הדלי או משיפור כללי ברמת החיים. מוזר שדווקא מי שרואים עצמם אמונים על ערכי ישראל, מי שמרגישים עצמם אף נציגיה האותנטים ביותר של היהדות, לא נאמנים לאחד הרעיונות המקוריים והעמוקים שלה, והוא האפשרות (ואף החובה) של ההתפתחות האנושית. לכאורה יש לדעתם לחזור ולאמץ את "רוח המפקד של התנ"ך" (כך הרב יפרח במאמרו), במקום להבין, כפי שהבינו כבר חז"ל שזמנים חדשים משמעותם רגישות מוסרית חדשה, ומשמעותה של זאת שינוי מחוייב בהלכה (וחז"ל כמובן שינו הלכות רבות והוציאו פסוקים מפשוטם כדי לעדכן את המוסר המקראי).

השינוי המתחייב כאן הוא האמירה הברורה שאין כל הבדל מהותי בין יהודי ושאינו-יהודי. זהו, עד כדי כך פשוט. אני מנחש שכך גם חושבים בעומק לבם בן נון, שרלו ולאו (ואולי גם מדן. אני מנחש שפרומן לא חושב כך). לדעתי גם קל לראות, עובדתית, בעיניים, שאין כל יתרון ליהודים על פני אחרים, שהם לא יותר מוסריים, לא יותר חכמים, לא יותר רוחניים ולא יותר טובים בספורט. לא שאין כמה דברים שיהודים טובים בהם בצורה בולטת (נאמר, עריכת-דין), אבל הרי מספיק גוי אחד שיצטיין יותר כדי להפריך כל הבדל מהותי שאמור לכאורה להתקיים כאן. בכלל, כמה עיוור צריך להיות כדי לראות שכל מה שיש כאן הוא אגו שיצא משליטה? שאם אותם רבנים היו מגיחים לעולם מתוך רחם מוסלמית או נוצרית הם היו מאמינים היום בבכירותו ונבחרותו של מוחמד או ישו?

אולי הצפייה מאנשים שממלמלים בכל יום "ברוך שלא עשני גוי" להתנער מההבלים הללו היא מוגזמת, אבל זו הנקודה העיקרית שבולטת בספר וזו הנקודה העיקרית שכנגדה המתנגדים אליו היו צריכים למחות. זו כמובן גם הנקודה העיקרית שמוציאה ליהדות שם רע (ובצדק), וזו הנקודה העיקרית שצריכה לעוף לפח הזבל של ההלכה, ולנוח שם יחד עם הציווי להרוג מחללי שבת בפרהסייה וההיתר לאב למכור את בתו כשפחה.

כמו קביעות הלכתיות אחרים, גם את זה אפשר לשנות. זה דורש לא רק יצירתיות וידע הלכתי, אלא בעיקר אומץ. זה דורש גם הבנה שללא טיפול שורש בבעיה הזו אין ליהדות עתיד אמיתי (ולא כיתתי) בעולם. גזענות אינה מצטלמת טוב בימינו וממילא בכל פעם שהמפלצת הגזענית הזאת הרימה את ראשה, בינתיים בקרב עמים אחרים, ראשה קופד. ממלחמת האזרחים האמריקאית, דרך הרייך השלישי ועד דרום אפריקה, זמן מחצית החיים של הפסולת הרעיונית הזאת הולך ומתקצר.

העולם בימינו נהנה להתגייס כנגד עמים שמפגינים גזענות, ובוודאי לא יהיה מוכן למופע ראווה של יהדות מגאלומנית. תוסיפו לזה גחלי אנטישמיות שבקלות אפשר ללבות לאש, וכבר ברור שישראל כ- Rogue State גזענית וקסנופובית לא תוכל להתקיים כפי שאנחנו נהנים ממנה כיום. תורת המלך אולי מחרב את הדימוי של היהדות כתורה שכל נתיבותיה שלום, אבל הגל גזעני-הקסנופובי הכללי שעובר על ישראל מאיים על מקומה באחוות העמים. "אין בעולם אפילו איש אחד שיזיל דמעה אחת על גורלו של אפנדי יהודי" כתב פעם עמוס קינן,**** וידע מה שהוא אומר.

אני רוצה לסיים בנימה אישית: אין כמו היהדת הגזענית הזאת לעורר אצלי תיעוב עמוק כלפי היהדות. כמה אני רוצה להיות לא-יהודי כשאני נחשף לטינופת האתנוצנטרית, היהירה הזאת. כפי שאמר עמוס הנביא, מתאב אנכי את גאון יעקב. אני גם בטוח שכאן אותה "שנאה עצמית" היא מוצדקת לחלוטין, ואני גם בטוח שהיא משותפת לגבי עניין זה לרוב הציבור, שבאופן כללי מסתייג מגזענות וולגרית שכזאת. בשביל הציבור הזה אותם רבנים שיצאו נגד הספר ותומכיו, על אף חוסר האומץ שלהם להתמודד עם הבעיה האמיתית שבו, הם קורות תמיכה חשובות בסוכת דוד המטה לנפול. יחד עם זה, הסטגנציה ההלכתית שמאפיינת את היהדות האורתודוקסית בימינו לא תוכל להימשך זמן רב בלי לגרור נטישה מאסיבית של כל בר דעת.

—

* אגב, מכך שכל התגובות התפרסמו בוואי-נט אפשר להבין שערוץ היהדות של האתר נהנה מאוד מהתפוצה הגדולה יותר של אתר האם שלו מול ערוץ היהדות שב-nrg, שמלך פעם בכיפה.

** הרב שרלו כתב עוד משהו על זה, שאני לא מצליח למצוא. בלי קשר לכך, מסיבות משפחתיות מעתה יש לפקפק באובייקטיביות שלי כלפי הרב שרלו.

*** יחד עם הכיוון ההומניסטי והליברלי הזה צמחה גם תנועה מקבילה-משלימה שביקרה את הערכים הללו וגינתה אותם כ"בלתי-אותנטיים", "כנועים" ו"בורגניים", אבל כפי שהראתי כאן, אותה תנועה רומנטית-שמרנית לא היתה זקוקה לחכמי ישראל כדי לצמוח ואינה בשום אופן המצאה יהודית מקורית.

**** במקרה קראתי לא מזמן את המשפט הזה אצל נורית גרץ, על דעת עצמו, עם עובד, עמ' 515. ספר מעניין מאוד, אגב, על חלומות אידיאולוגים ושברם.

על הכיתתיות החרדית

דו"ח תעסה גלזר "לבדיקת נושא ה'כתות'" בישראל, שהוגש בינואר 87' מעולם לא הניב תוצאות מעשיות וזאת מהסיבה הפשוטה שכל ניסיון להגדיר מהי כת לא היה יכול שלא לכלול בתוכו קהילות חרדיות רבות – והרי ברור שלא ייתכן חוק נגד אלה. מכאן שאת עובדת היות חרדים רבים נתונים במסגרות כיתתיות כבר ידענו מזמן. מה שהמשבר הנוכחי בעמנואל העלה על פני השטח ולאוזני כל הוא תופעה שהולכת ומתגברת – נקרא לה המשיחיות החסידית המתחדשת.

הנה למשל דבריו של הרב שמואל ברזובסקי, האדמו"ר מסלונים, על החלטת בג"ץ בעניין קהילתו:

אילו הייתי חושב ששופטי בית המשפט מאמינים במה שהם אומרים, שבית הספר בעמנואל יסודו באפליה גזענית, נראה לי שהייתי נוהג אחרת, אך מאחר שאין לי כל שמץ של ספק שהם יודעים את האמת, שכל דבריהם בשקר יסודם, אין זה אלא מאבק בין אמונה לכפירה, בין כוח הקדושה לכוח הטומאה של הסטרא אחרא, מאבק שתמיד ידענו שיפרוץ באחרית הימים.

מרשים, לא? ממש כל המרכיבים של האפוקליפטיקה המטורללת: אצלנו כל האמת, האחרים הם כוחות טומאה, ובכלל מדובר במלחמת גוג ומגוג כי קץ העולם קרוב (וראו גם ביטויים משיחיים בשיחה של הרב מול חסידיו בכלא). באתר תנועת נאמני תורה ועבודה כותב יאיר פוסטנברג שבדיוק כך דיברו הכתות המתבדלות של ימי בית שני:

שלוש טענות חוברות יחד במכתבו של האדמו"ר מסלונים: (א) נציגי הרע המובהקים מצויים בתוך עם ישראל, המאופיינים בשקר, וכך המאבק בין הפלגים הוא מאבק בין בני אור הטובים ובין בני חושך הרעים (ב) רשעותם של האחרים מזוהה עם הטומאה, שהוא כוח שלילי הטמון בתוך המציאות. כוחות קוסמיים הקוראים תיגר על שלטונו של האל יוצאים למלחמה (ג) אחרית הימים בפתח. הכותב שש למלחמה כי היא מחישה את הגאולה האולטימטיבית, שבה יושמדו כוחות הטומאה יחד עם חלקים מעם ישראל, ומלכות ה' תתגלה. אין מלחמה שטוב למות בה יותר ממלחמה זו, שבצידה השני מצויה הגאולה השלימה.

כל שלושת האלמנטים הללו היו מוכרים היטב לבני הבית השני, אך הצירוף שלהם יחד מאפיין את כתיבתם של הקיצונים מביניהם, בני כת 'היחד', המזוהים עם האיסיים, שזנחו את המעורבות במסגרת הפוליטית בירושלים ועברו למדבר בקומראן. המתחים הפנימיים בתקופה החשמונאית קבעו את חזית המאבק הדתי, והמאבק בין קבוצות שונות עודד את היווצרותן של הכתות.

רק בני הכת, שניתקו את קשריהם עם יהודים אחרים, נחשבו לטהורים, וכל האחרים, נוכרים ויהודים 'מרשיעי ברית', נחשבו טמאים. מי שלא הצטרף לכת עמד תחת שלטונו של בליעל, הרוח הרעה, וגורלו היה לאבדון באחרית הימים, הממשמש ובא. מלחמת בני אור בבני חושך נתפסה כתוצאה ישירה של תקופת הרדיפות. המתח המשיחי הניע את הפעילות הכיתתית, והצדיק את דרכה הקיצונית. ההבדלה החריפה בין בני הכת ובין מי שמחוצה לה נדרשה כדי לכונן את הסדר הראוי, שעמד להתממש בעקבות המלחמה שמעבר לפינה.

כפתור ופרח. אנו למדים כאן שני דברים חשובים, אחד רלוונטי לפרשת הסגרגציה של התלמידות בעמנואל, השני שופך לדעתי אור על מצב החסידות בכלל בימינו. נתחיל בראשון: מסתבר, אם כן, שההבדלה החמורה בין אשכנזים למזרחיים באה מתוך תפיסה משיחית-אפוקליפטית שהחסידות מחזיקה בה. יותר נכון, שאדמו"רה של החסידות מחזיק בה.

על האדמו"ר מסלונים ומלחמתו במציאות

אכן, בבלוג חדש ומעניין של (כנראה) חסיד סלונים (לשעבר?) עוסקת הרשימה האחרונה, המרתקת, באופיו של האדמו"ר, ומביאה כאילו ביד מכוונת ראיות הקולעות לאבחנתו החדה של פוסטנברג. אצטט כמה פסקאות רלוונטיות ממנה, למרות שאני ממליץ מאוד לקרוא את הרשימה כולה (כל ההדגשות במקור):

רעיונותיו והלך מחשבתו התאפיינו בקו של מוּחְלָטוּת וְקִיצוֹנִיוּת. קיצוניות לא במישור פוליטי וציבורי, שכן התייחסות לנושאים חיצוניים מסוג זה לא דרכה כמובן על מפתן שיחותיו, אלא במובן של גישה טהרנית ואוטופית למציאות. כאשר דיבר למשל על תפילה, היה מתאר חזיון של דביקות מוחלטת באלוהים, תוך שימוש בביטויים ופסוקים עזי מבע. וכך גם בנושאים אחרים. הכל היה גדול, מושלם, אוטופי, אידילי. לא היה משהו באמצע. […] משהו בקשר שלו למציאות הממשית פשוט מנותק.

[…] הציור שהיה עולה משיחותיו ומאופן דיבורו היה, כי העולם השגור, הרגיל, איננו יכול להוות משכן לאור האלוהי. רק בשבירתו ובניפוצו, טמונה התקווה לצמיחתו של אור חדש. […] בעיני רוחו הוא שונה וייחודי, אבל בעיקר, כפי שאבהיר בהמשך, הוא גם מנהיגה של קהילה ייחודית, מעין 'כת בני אור'. […] המקום היחיד שבו אותה 'כנישתא חדא' ["קבוצה אחת"] עשויה להתהוות מבחינתו הוא בקהילת סלונים. זהו המקום היחיד מבחינתו, שבו […] מתקיימים מושגי ה'קדושה' וה'טוהר' הנכונים.

ההפרדה שהוא מתעקש עליה בבית הספר בעמנואל, איננה בשום אופן חומת אפרטהייד גזענית כפי שטוענים. מבחינת התודעה שהוא חי בה, באמת ובתמים אין כאן שמץ של 'גזענות'. הוא כל כך משוכנע בכך, עד כי ברור לו שגם שופטי בית המשפט העליון 'יודעים את האמת', כפי שהתבטא במכתבו, ומלחמתם היא אפוא אך ורק מלחמה זדונית ומכוונת של ה'סטרא אחרא' נגד הקדושה.

גדרות ההפרדה הם החומה המבדילה בין העולם החיצון, המסואב והטמא, לקבוצה 'הַקְדוֹשָׁה', 'הנבחרת', שנושאת עליה את משא הבאת הגאולה. הכוחות החיצוניים הנלחמים בחומה ומבקשים לקעקעה, הם שליחי החושך וה'סטרא אחרא', שאין כל הסבר הגיוני אחר למעשיהם. במלחמה הזאת על 'חומת הקדושה והטוהר' המקיפה את 'בני האור', אסור להיכנע. אפילו לא לרגע או למראית עין. זוהי 'מלחמת אחרית הימים'.

יש כאן מאבק אפוקליפטי, קוסמי, והוא, האדמו"ר מסלונים ר' שמואל ברזובסקי, מתייצב בראש החץ. הוא לא ייכנע בשום אופן. אסור לו לוותר על קוצו של יוד. שמיים וארץ תלויים במוצא פיו, ובמעשיהם של חסידיו. הכל מוטל על כף המאזניים.

מהפסקאות הללו, ומאחרות שברשימה, עולה לפנינו תמונה של רומנטיקן רגשן, מעין אסתטיציסט מעודן, connoisseur של מילים ומצוות, אדם בעל נפש רגישה המתענג על כל אות, כל חובה, כל סייג, כל הידור; אבל באותה מידה – וזה הרי לא מפתיע – אדם של חלוקות בינאריות, של שחור ולבן, פנאט משיחי חסר פשרות, קנאי לטהרה ולקדושה שמוכן להקריב הכל, את עצמו ואת העולם כולו, ורק שלא תדבק בו או בחסידיו טיפה של "טומאה".

דא עקא, העולם הזה מלא בטומאה, ולכן הדרך היחידה בשבילו ובשביל חסידיו לחיות היא בציפייה דרוכה לגאולה הקרובה, הגאולה שתעלים את הטומאה והרוע, שתביא קדושה לכל אחד ולכל מקום. ועד הגאולה לא נותרת ברירה אלא להסתגר ולהתנתק מאותו עולם טמא ורע, ולדאוג כמה שפחות לבוא איתו במגע. ממש כת מדבר יהודה.

ההפרדה בין התלמידות היא, אם כן, אכן לא גזענית מבחינתו. הקטגוריות כאן הן אחרות: לא של גזע עליון ותחתון, אלא של טומאה וטהרה. כל מי שאינו "משלו" הוא טמא, ועל כן אסור שיקרב למחנה הקדוש. כמובן שכאשר סוכני הטומאה שייכים כולם לקבוצה אתנית מסויימת העניין, שכרגיל היה עובר מתחת לרדארים ההומניסטים-חילוניים, הופך לצפירה מזעזעת של ווזבולה, ומתחיל הבלגן. (וכל זה כמובן לא בא להכחיש את הגזענות הכללית בחברה החרדית (ראו דבריה המרגשים של שירלי פרקש), או את הגזענות הספציפית בעמנואל – למשל של התלמידות שהיו מכנות את חברותיהן "ספרדג'וקיות" – הן כנראה עדיין לא נחנכו לסודות הקבליים המעודנים של האדמו"ר.)

על תנועת החסידות היום

ועכשיו לדבר השני, דהיינו מצב החסידות בימינו. נתחיל במאמר שפורסם לפני כמה ימים ובו התייחסות לפרשת עמנואל ויציאה ממנה לתהייה כללית על (כותרת): "איך החסידות איבדה את דרכה". את המאמר כתב בעיתון האמריקאי היהודי הותיק The Forward ארתור (אברהם יצחק) גרין. גרין הוא אחת הדמויות הבולטות במחקר האקדמי על היהדות (והחסידות) בארה"ב, ואחד מדמויות המפתח בהתעוררות הרוחנית היהודית שם (המכונהJewish Renewal). הוא גם אדם שאני מכבד ומעריך מאוד בעצמי ושהיתה לי גם הזכות לתרגם לעברית את ספרו "אלה הדברים". ובכן, גרין שואל (תרגום שלי מהאנגלית):

מה קרה לחסידות? איך הפכה תנועה נועזת ומקורית שכיוונה לתחייה הרוחנית של היהדות לגרעין הקשה של המגינים המרירים על העבר האבוד, מתכתשים באופן תמידי בינם לבין עצמם, מנפיקים חורגים סדרתיים של הנורמות האתיות של היהדות, ותופסים את העולם החיצוני ככולו טמא ועוין?

מטרת הבעש"ט היתה חיים יהודיים המתמקדים בדברי-מהות כאהבת האל, השמחה שבחיים על פי מצוותיו והאמונה שאת האלוהות ניתן למצוא בכל מקום. […] את האל יש לחפש ולמצוא בשדות וביערות, באותיות התורה, ובלב היהודי. [… אבל גם אז] מה שנשאר מחוץ למשוואה היתה הקהילה הלא יהודית שבתוכה חיו החסידים. [לגזענות הזו] יש שורשים עתיקים במסורת הקבלית. […] למרות שהיא לא אמורה לחלק את היהודים פנימה (שכן אחדות העם היהודי הוא גם עיקרון מרכזי), אנחנו יודעים שהחיידק הגזעני נוטה להתפשט.

כלומר גרין רואה את תחילת ההתדרדרות בחלוקה העתיקה ל'אנחנו' ו'הם'. החלוקה הזאת, כך הוא טוען (וכך גם אני טענתי ברשימה הראשונה שלי על הפרשה) לא יכולה שלא לחלחל לתוך העם היהודי: אם יש היררכיה מהותית, גזענית, בינינו לבים הגויים, סביר להניח שיש גם דרגות בתוכנו.

בהמשך מונה גרין עוד שתי סיבות להידרדרות: מריבות על שושלות וירושה שאפיינו את תנועת החסידות החל מהדור השני שלה (ושהסתיימו במקרים רבים כשהמוכשר דווקא מחוץ להנהגה), ומאוחר יותר שיתוף הפעולה עם המתנגדים (יריביהם לשעבר) כנגד ההשכלה, שנתפסה על ידי שני הצדדים כאויב גדול יותר. שיתוף הפעולה הזה הוליד ישור קו חסידי עם אורך החיים הליטאי, כלומר החרדי. גרין:

בכך שהתרגלה לראות אחרים דרך העדשה של התוקפנות המזרח אירופאית, החסידות שהתקבלה היא תערובת מוזרה של אהבה המופנית פנימה ושמחה (ירושה מהתקופה המוקדמת של התנועה); יחד עם קיצוניות אולטרה-אורתודוקסית חסרת פשרות ולעיתים קרובות היסטרית; יחד עם דחייה קולנית של כל היהודים האחרים.

גרין מסיים בספק ציווי ספק תקווה: עלינו להציל את החסידות ממשיכיה העכשוויים.

על המשיחיות החסידית המתחדשת

עד כאן גרין ואבחנותיו החשובות, אולם מה שמתגלה לנו בפרשת עמנואל כאמור, הוא עוד שינוי מרכזי שמתחולל בחסידות בימינו: חזרתה של המשיחיות. כולנו מכירים כבר את מטורללי חב"ד שצועקים "משיח" בכל מקום, בכל זמן ותחת כל צלמיות אדמו"רם. גם כמה זרמים יצירתיים של חסידות ברסלב (למשל זה של אברהם זגדון, שחסידיו מפיצים את הגרפיטי "אז") בעניין המשיחי. גם הרב גינזבורג, יוצא חב"ד, מייחל לגאולה שלמה בעגלה ובזמן קריב (והוא לא בעניין של הרבי). והנה גם סלונים נתפסו בחיידק.

כידוע, גרשם שלום קבע שבתנועת החסידות נוטרל האלמנט המשיחי שאפיין את הקבלה הלוריאנית, ושהתפוצץ בשבתאות. "תורת הניצוצות הקדושים של הקבלה הלוריאנית לא נדחקה הצידה – קסמה היה חזק מדי – אלא פורשה מחדש באופן שנטל ממנה את העוקץ המשיחי המסוכן".* ואיך פורשה? החסידות כיוונה את תשומת הלב של חבריה לא אל ספירות מטאפיזיות ופרצופים שמימיים, אלא אל לבם. עבודת האל האמיתית נעשית בנפשו של אדם. וכאן נכנסים כל המושגים הידועים כמו דבקות וכוונה והתפעלות. החסידות, בקיצור, מסמסה את הציפייה לגאולה לאומית או אוניברסלית והעדיפה על פניה את הגאולה הפרטית.

כפי שגרין כותב, בתחילת ימיה הדגישה החסידות את הקדושה שבכל העולם, ומי ששם לב לקדושה שבכל ממילא לא צריך לקוות למשיח. על פי משה אידל "בחסידות מדובר לא רק בנטרול של הגאולה הלאומית […] הספיריטואליזציה של המשיחיות היא חלק משינוי ערכים הרבה יותר עמוק בעולם החסידי, והשינוי הזה מוליד דגם של מחשבה מיסטי שהוא בעל קרבה רבה לקבלה האקסטטית שהצמיחה את תפיסת הגאולה הפרטית"** (אגב, החסידים בעצמם משתמשים במונח "גאולה פרטית").

אבל מה קורה כשהחסידות מצטפדת ומאבדת את חיוניותה? מה קורה שהמיסטיקה ממנה והלאה, כשאת בקשת הדבקות האמיתית, או התפילה מתוך כוונה, מחליפה חרדה מ"טומאה" ופחד מהעולם? מה קורה כאשר חוזרים למצב שממנו ביקשה התנועה בראשיתה להיחלץ, כלומר לדת מכאנית שאינה יותר מקיום אוטומטי, אובססיבי וחרדתי, של מצוות? מה שקורה הוא כמובן שהרעיון המשיחי שב לקדמת הבמה.

הרשו לי לסכם העניין בפסקה ז'רגוניסטית מעט: נראה שאפשר למצוא כאן קורלציה ישירה בין דתיות סגפנית, אסקטית (על פי החלוקה של ובר) למשיחיות, ומנגד בין דתיות מיסטית לנטרול-משיחיות. מונותיאיזם מוליד משיח כאדם, בשר ודם, ושינוי כללי בעולם. פאנתאיזם מאפשר גאולה פרטית, המתרחשת בעיקרה בנפשו של אדם. לכן מרגע שהחסידות איבדה את המבט הפנתאיסטי (בסדר, פנאנתאיסטי) שבו כל העולם כולו קדוש, וחזרה למונותאיזם טראנסצנדנטי וסגפני של דקדוקי מצוות, חזרה איתו גם הציפייה למשיח חיצוני כגואל כללי. כשאלוהים מחוץ לעולם גם המשיח יבוא משם. הא בהא תליא: החוק (כפי ששמעתי פעם ממשה הלברטל) הוא "הסכם הביניים" שאמור לאפשר חיים סבירים, סמי-גאולים, בעולם לא גאול. לכן הוא מורגש כעול, והנתונים למרותו מצפים בעצם לסופו – הזמניות של החוק תמונה בעומק הוויתו. מנגד, ראיית האל בכל דבר מביאה את הגאולה כאן ועכשיו, ולכן מייתרת את המשיח – אולם מהווה כמובן סכנה לחוק.

חזרתה של המשיחיות הישנה והמסוכנת היא, אם כן, סימן נוסף למותה של החסידות כתנועה מיסטית, ואיתות אזהרה לחזרתה של הכפירה השבתאית.

על עתידה של חסידות סלונים

זה נראה רע. עושה רושם שחסידות סלונים בסחרור קטלני מטה. אדמו"רה הכריז מלחמה על המדינה בה וממנה הוא מתקיים, מלחמה בה אין לו אפשרות לנצח, ובה תודעתו לא מאפשרת כל פשרה. אם הבנתי נכון מאותו בלוג של חסיד, החסידות מונה פחות מאלפיים איש. בהשוואה מהירה, נכון שחב"ד מתמידה במשיחיותה, אבל לסלונים לא רק שאין את הגודל, המשאבים והפריסה העולמית של חב"ד, בניגוד גמור לחב"ד היא מתבדלת. כי בעוד המשיחיות של חב"ד דיאלקטית ומתוחכמת, זו של סלונים פשוטה, שטחית ותמימה. ההבדלות שלה לא מאפשרת לה אפילו שיתוף פעולה אמיתי אפילו עם החרדים סביבה, שמצידם גם ירתעו מהשיח המשיחי של אדמו"רה. חוסר אפשרות לפשרה פירושו ראש בקיר, וסלונים עושה זאת בראש חשוף, ללא כל הגנה.

—

גרסה מוקדמת של הרשימה פרסמתי לפני כמה ימים בבלוג הלווין לזה, לפני שהבנתי את גודל הסיפור.

* "נטרול היסוד המשיחי בראשית החסידות", בתוך השלב האחרון: מחקרי החסידות של גרשם שלום, עורכים דוד אסף ואסתר ליבס, מאגנס ועם עובד, ירושלים, 2008, עמ' 298

** מצוטט שם, עמ' 308