אחרי שראש עריית ניו-יורק מייקל בלומברג אסר על עישון כמעט בכל מקום חוץ מביתו הפרטי של המעשן, ואחרי שאסר גם על מכירת מאכלים הרוויים בשומן טראנס במסעדות, התבשרנו לפני שבוע שהוא מתכוון גם לאסור על מכירת משקאות ממותקים בכוסות הגדולות מ 470 מ"ל (בערך) במסעדות, בתי קולנוע, אצטדיונים ועוד. תושבי העיר עדיין יהיו יכולים לקנות שתי כוסות קטנות יותר של אותם משקאות, אבל כוס אחת גדולה – לא.

בלומברג איתן בדעתו לדאוג באופן פטרוני לבריאותם של תושבי עירו, בין אם יאהבו את זה ובין אם לא. והם אכן לא ממש אוהבים את זה. התקנה החדשה שהוא מעוניין לתקן בעירו נתקלה בתגובה קשה מצד תושביה. היו שכינו אותה "רודנות", ואילו מאמר המערכת של הניו-יורק טיימס השתמש, כדי לתאר אותה, במילה "גננוּת" (nannying).

זעקתם של תושבי העיר מובנת: הם בסך הכל רוצים לבחור בעצמם אם לגמוע סוכר לרוויה או לא, או כפי שניסחה זאת אחת מהם: "אני מצטערת, אבל אם אתה רוצה להיות שמן מאוד (obese), אתה רוצה להיות שמן מאוד." רצונו של אדם משמניו, אם כי קשה להאמין שמספרים ניכרים מאלה ששותים משקאות מסוכרים אכן רוצים להיות שמנים מאוד. נדמה לי שהם פשוט רוצים שיהיה להם מתוק בפה.

המהלכים האחרונים של בלומברג משקפים אופנה חדשה בארה"ב שבמסגרתה מחוקקים חוקים שמיועדים להגן על הציבור מפני עצמו, וליתר דיוק להילחם בתופעת השמנת היתר שתופחת בארה"ב למימדים בהחלט לא בריאים. כך בלוס-אנג'לס מועצת העיר אישרה לפני כשנתיים תקנה האוסרת על פתיחת מזללות מזון מהיר בדרום העיר, כלומר באזור העני של העיר, שבו האפשרויות לאכול מזון משמין וזול גרמו לתושביו בעיות בריאותיות רבות, ובאותו זמן בערך נחקק חוק האוסר על מכירת צעצועים במסגרת "ארוחות ילדים" שבהן יותר מ-600 קלוריות. הגבלת החופש במקרים אלה ("אנחנו לא חושבים שבקהילה שלנו צריכות להיות 10, 15 או 18 דרכים לאכילת המבורגר") מיועדת לשמור על הציבור מפני עצמו, והנימוקים גם כאן הם בריאותיים.

השאלה היא עד כמה יש למדינה זכות להתייחס אל אזרחיה כמו אל ילדים. בכל חברה יש חוקים, זה ברור, אבל התקנות לעיל מבוססות על ההנחה שהאדם המבוגר אינו יכול לבדו לדאוג לעצמו. במילים אחרות, התפיסה הבסיסית היא שיהיו פיתויים שאם יוצגו בפני אדם ממוצע הוא יכנע להם, גם תוך ידיעה ברורה שהוא פוגע בעצמו. על כן יש לדאוג שפיתויים כגון אלה פשוט לא יוצגו בפניו.

עשה סייג לשומן

מה שמעניין הוא שההגיון כאן משקף את ההגיון שחוקים הלכתיים רבים בנויים על גביו, דהיינו הצבת גבולות לאדם על מנת שלא יזיק לעצמו. חוקים אלה גם הם מבוססים על ההנחה שאם גבול ברור (וקדוש) לא יוצב בפניו, אותו אדם לא יכול שלא להתפתות ולפגוע בעצמו (אני כמובן מתעלם לרגע מהמשמעויות הדתיות של המצוות). נדמה לי שאם נהיה כנים לגמרי נודה שזה אכן המצב. אם השבת לא מעוגנת במגוון של הלכות, היא לא יכולה שלא לאבד מאופייה הספציפי כ"ארמון בזמן" שלא עונים בו למיילים. קשה לנו מדי לתרץ לעצמנו למה המנוחה שלנו חייבת לכלול הימנעות מכך, והתירוץ החסר הזה גורר אחריו חוסר מנוחה.

בתקנות שהוא מתקן הולך אם כן בלומברג בדרכה של ההלכה, ומציג גבולות לבחירותיו של הפרט. אמנם, הוא לא מתרץ זאת בנימוקים דתיים, אלא בריאותיים – המדינה חדלה זה כמה מאות שנים להכפיף את אזרחיה לתפיסה דתית מסויימת, והיום יש לנמק את עצמנו בצורה רציונלית (שלא לומר פיסקלית). אולם מדובר בכל זאת באותה תפיסה עקרונית: אדם ללא גבולות הנכפים עליו מבחוץ מועד להזיק לעצמו.

על אוטונומיה ומחוייבות

אבל מה על האוטונומיה של הפרט? האם אין אובדנה מחיר יקר מדי עבור ההימנעות מהשמנת יתר? האם אין התפיסה שאנחנו יצורים תבוניים, אחראיים ובעלי חופש לבחירת גורלנו מהיסודות העמוקים ביותר של זהותנו כבני אדם? האם אין התקנות הבלומברגיות מערערות את התפיסה הזאת בצורה חריפה מדי?

כדי לבחון את השאלה הזאת ראוי לשים לב שבמגוון תחומים אנחנו מצדיקים את צמצום אפשרות הבחירה שלנו. אולי אנחנו חושבים, למשל, שטוב שהמדינה מגבילה את זכותו של אדם שלא להזריק לכלבו חיסון נגד כלבת, או כן להזריק לעצמו הירואין. ייתכן שאנחנו גם חושבים שטוב שהמדינה מחוקקת חוקים המגבילים את חופש הבחירה בנוגע למינו של התינוק שבני זוג מתכננים להוליד.

ויחד עם זאת, המחשבה שיגבילו את האפשרות שלנו להתפתות קשה לנו במיוחד. עמנואל לוינס מדבר על זה תחת הכותרת "הפיתוי של הפיתוי". הפיתוי של הפיתוי "מתאר אולי את מצבו של האדם המערבי […] הוא שואף לחיים פתוחים: הוא צמא לנסות את הכל, לחוות את הכל" ('תשע קריאות תלמודיות', עמ' 38). לוינס מבהיר שעוד יותר מעצם ההתנסות בפיתוי, הפיתוי של הפיתוי הוא החדווה שאנחנו מוצאים באפשרות להתפתות, בחופש שיש לנו לבחור האם לגלוש במורד או להתגבר על היצר. על פי לוינס האדם המערבי מאוהב באפשרות לבחור האם לחטוא או להתעלות על עצמו.

ההתגברות על הפיתוי של הפיתוי הוא "החירות הקשה" שמציעה, על פי לוינס, היהדות. המחוייבות לגבול, לאותו גבול שמונע מאיתנו את האפשרות הבלתי מוגבלת להתפתות. יש, אמנם, עוד אפשרויות מוגבלות להתפתות. יש פיתויים, אך אין את הפיתוי של הפיתוי, מפני שהאפשרויות הן מראש מוגבלות. אבל חשוב יותר מזה: הגבלת האפשרויות הופכת אותנו לבעלי אחריות; ההגבלה הזאת על עצמנו היא שמכוננת את המחוייבות שלנו לעצמנו ולזולת.

"ההתגברות על פיתוי הפיתוי משמעה אולי ההליכה בעצמך רחוק יותר מאשר אל עצמך" כותב לוינס (שם, עמ' 40). ההליכה מעבר לעצמנו פירושה המחוייבות שלנו אל הזולת והאחריות שלנו על עצמנו. האגו תופס את עצמו בהקשר, ומתפכח מאשליית בידודו וחירותו המוחלטים. ואכן, כל צורה של חופש או אוטונומיה קיצוניים היא תמיד הכחשה של מחוייבות. כל צורה של מחוייבות היא תמיד הגבלה של האפשרויות העומדות בפנינו. כניסתו של אדם לסד של גבול היא היא כניסתו למחוייבות, ולהפך.

ה"גננות" או ה"רודנות" שמציע ראש עריית ניו-יורק הינה, אם כן, לא יותר מאשר ההכרה במצב התמידי שלנו כבני אדם מחוייבים. אנחנו מעולם לא היינו לבד, חסרי אחריות. אנחנו מראש ותמיד מחוייבים לזולת ולעצמנו. המחוייבות הזאת נגזרת ומתחייבת מצמצום האפשרויות העומדות לפנינו, מצמצום הפיתוי של הפיתוי. כרגע, אמנם, המחוייבות הזאת נכפית על תושבי ניו-יורק הר כגיגית. אולם אם יבחרו בבלומברג לכהונה נוספת יהיה אפשר לומר ש"קיימו וקיבלו" אותה ממש. חוסר אפשרות הבחירה שלהם לאכול שומן טראנס או לשתות המון סוכר יהיה אז לא רק הגנה מפני סכנות בריאותיות, אלא גם יתרום לעיצובם כבני אדם אחראיים.

סתם

—

התפרסם באתר אבי חי

קרב הרגע שבו מדינת ישראל תהיה חייבת להכיר בזכותם של הזרמים הלא-אורתודוקסים לפעול בחופשיות בישראל, כלומר בזכותם של אזרחי ישראל להשתמש בחופשיות בשירותיהם. הבשורה החשובה על תקצוב רשמי של 15 תקנים של רבנים קונסרבטיבים ורפורמים היא רק הצעד הראשון בתהליך ארוך, שבסופו תינתן זכות חוקית לתנועות אלה (ואחרות) לחתן יהודים במדינת ישראל. התהליך הזה יתרחש לא מפני טוב לבם של המחוקקים ולא מפני נאמנותם לעקרונות של צדק או משפט, אלא מפני שבחברה מודרנית ודמוקרטית הוא בלתי נמנע. אנסה להלן להבהיר מדוע.

לפני כחודש פסק בג"ץ שפסילת גיורי הרב דרוקמן על ידי בית הדין הרבני הגדול אינה תקפה. הוא קיבל את עמדתו של בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב, ואף נזף בבית הדין הרבני הגדול וקבע שהוא "רמס את כללי הדיון הבסיסיים, את כללי הצדק הטבעי […] ומעל לכל פגע וגרם עוול מזעזע לעותרות ולילדיהן". כזכור, בית הדין הרבני הגדול קבע שהגיורים אינם תקפים מפני שהגרים לא התכוונו לשמור מצוות בהתאם להלכה האורתודוקסית. מסתבר שלבג"ץ זה פחות משנה.

וכאן אנחנו מגיעים ללב העניין, והוא המציאות המצחיקה שבמסגרתה במדינת ישראל יכולה רשות משפטית חילונית לפסול החלטה הלכתית של בית דין רבני. במילים אחרות, שופטים חילונים החליטו עבור רבנים מהי ההלכה היהודית. זה לא מקרה כמובן, אלא תוצאה ישירה של אי הפרדתה של הדת מהמדינה – כל עוד בתי דין רבניים יכולים להחליט מי יקבל אזרחות ישראלית ומי לא, בג"ץ יוכל לקבוע מי יהודי ומי לא. הרי המדינה לא יכולה לוותר על הריבונות שלה להכריע מי בפנים ומי בחוץ.

אבל פסיקת בג"ץ מעניינת לא רק משום שבג"ץ, אם לעשות פרפרזה על מילותיו שלו, "רמס את ההלכה". היא מעניינת אפילו עוד יותר משום שהיא חושפת את מה שהיהדות האורתודוקסית בארץ מנסה בצורה מתמדת להסתיר, והוא שאין יהדות אורתודוקסית בארץ. כלומר, שאין אורתודוקסיה אחת, אלא יש כמה וכמה אורתודוקסיות.

כי הנה למשל, הרב אברהם שרמן, מקורבו של הרב אליישיב שעמד מאחורי פסילת גיוריו של הרב דרוקמן, ודאי לא חושב שמפני שבג"ץ הכריע כפי שהכריע, אותם עולים חדשים שהוא מחשיב ללא-יהודים הפכו פתאום ליהודים. מבחינתו, כלומר על פי ההלכה שלו, הם עדיין לא-יהודים. מנגד, על פי ההלכה של הרב דרוקמן הם יהודים לכל דבר ועניין, הם חלק מעם הסגולה שכרת הברית עם הקב"ה ומחוייבים למצוות (שהם לא יקיימו). ודוק: יש כאן מחלוקת רצינית, שכן אין הצטרפות לעם היהודי שקולה לפולמוס על שנת שמיטה, ודאי לא למחלוקת על דגם כובע הלֶבֶד שיש לחבוש.

לא זאת אף זאת: מכיוון שאותם אלפי גרים הם יהודים אזרחי המדינה, הרבנות הראשית תחתן אותם בעתיד עם בחירי/ות לבם, שהרי אין אזרח יהודי יכול להתחתן במדינת ישראל בלתי אם ברבנות. מכאן שהרבנות הראשית תפעל על פי ההלכה לדעת הרב דרוקמן, ובניגוד מוחלט להלכה על פי הרב שרמן. האם הרב שרמן יחתן את ילדיו ברבנות הראשית? סביר להניח שהוא ממילא לא התכוון לעשות זאת – לקבוצות חרדיות שונות יש בתי דין משל עצמם. אבל כל מי שחושב שההלכה היא כבית שרמן עומד כעת מול מצב שבישראל מסתובבים כמה אלפי לא-יהודים שהרבנות תחתן עם יהודים. מבחינתו מדובר ב"התבוללות" נסתרת.

צהר להלכה שונה

מחלוקות הלכתיות תמיד היו כמובן, אבל מה שהסיטואציה הזאת מעלה על פני השטח הוא עד כמה הן עמוקות, עד כמה, למעשה, מדובר בשתי שיטות הלכתיות שונות, שנגזרות (וזה חשוב עוד יותר) משתי תפיסות עולם שונות. מדובר למעשה בשתי יהדויות. אין כאן שום "אורתודוקסיה".

דוגמא נוספת לאותו כיוון תימצא בקרוב באותו "חוק צהר" חבוט ומסמורטט שסוף כל סוף, בעזרת המגה-קואליציה של ביבי, כנראה יחוקק, או בהסכם החדש שרבני "צהר" הגיעו אליו עם הרבנות. שתי ההתפתחויות האלה פותחות, למעשה, את איזורי הרישום לחתונה, ובכך מאפשרות לזוג המאושר לבחור לעצמו את הרב שיחתן אותו.

התוצאה תהיה פשוטה: בתוך כמה שנים יתברר איזה רב מוכן לחתן את מי שרבנים אחרים קבעו שהם "פסולי חיתון". יתברר איזה רב יחשיב ליהודים מי שעבור אחרים אינם, יתברר איזה רב יעלים עין מכוהניותו של המבקש לשאת גרושה, יתברר איזה רב לא יפשפש בעברם של יהודים שעבור אחרים הם ממזרים. וזה כלום לעומת הרבנים שיהיו מוכנים – רחמנא ליצלן! – לאפשר לכלה לתת טבעת לחתנהּ תחת החופה; כאלה ודאי ימצאו בעשרות ויהיו פופולרים ביותר. כולם כמובן יציגו עצמם כאורתודוקסים, אבל איזו משמעות תהיה למילה הזאת? ואיזה משמעות תהיה להתנגדות של המדינה לא לאפשר לרבנים קונסרבטיבים, רפורמים או סתם אזרחים כריזמטים לחתן זוגות שיחפצו בכך?

דת או כת

את הסיפור הזה יש להבין בקונטקסט רחב, מפני שהוא לא הסיפור של היהדות האורתודוקסית בלבד, אלא של כל דת בעולם המודרני. כולן ניצבות היום מול שתי ברירות: או להגמיש את הגבולות, להרחיב את המנעד ולאפשר לעצמן להתגוון – או להפוך לכת. אין כל אפשרות, כפי שהיתה בימי הביניים ולפניהם, להשלות את עצמנו שאוכלוסיות גדולות מאמינות או מתנהגות בהתאם לדוֹגמה אחת ויחידה. אם בעבר התנהגות דתית החורגת מהדוגמה ("כפירה") הושתקה באמצעים אלימים, כיום לא רק שזה כמובן לא מקובל, אלא שעצם דיכוי הכפירה יחשוף את הזיוף שבסיפור הכיסוי האחדותי. חדלנו להאמין שכפייה דתית יכולה להביא לדתיות אותנטית.

זאת ועוד: אם עד ימי הביניים נראה לרובנו הגיוני להתאים את עצמנו לדת שנולדנו לתוכה, עלייתו של האינדבידואל האקספרסיבי בעידן המודרני שמה סוף לסיפור הזה – כולנו רוצים כיום לבטא את הייחודיות שלנו, וכולנו מרגישים שלא רק שזאת זכותנו הטבעית והמובנת מאליה ביותר, אלא שזאת אף חובתנו המוסרית והדתית. מוטל עלינו משמיים, לכאורה, למצוא את דרכנו האישית והאותנטית אל האלוהות. במובן אחרון זה, דווקא הניסיון לכפות עלינו דוגמה דתית אחידה מגביר את התנגדותנו.

אין כאן שום מיסתורין: אחידות מחשבה והתנהגות נמצאת, אם בכלל, רק במספרים קטנים, בקהילות סגורות, בכתות. קיים תסכול אינהרנטי בניסיון להכפיף אוכלוסייה גדולה לעקרונות דתיים אחידים, בטח ובטח בעידן המודרני. לחילופין, המשיכה לדקדוקי אמונה ומעשה מנתבת את בעליה ליצירת קהילות אחידות וקטנות. כפי שאיבחן אלכסיס דה-טוקוויל בעינו החדה כבר בשנות השלושים של המאה ה-19, "דת שתדקדק יותר בקטנות, שתהיה נוקשה ותעמיס על עצמה יותר מצוות של מה בכך בזמן שהבריות ייעשו שווים יותר, תישאר עד מהרה נחלתה של קבוצת קנאים אדוקים בתוך המון של קטני אמונה." (הדמוקרטיה באמריקה, עמ' 462)

הפרטת החיתון

חזרה לישראל. האפשרות הפשוטה ביותר לצאת בכבוד מהמצב הזה היא לאפשר לאזרחי המדינה חופש דת, למשל להתחתן כרצונם. זה בינתיים לא עולה על דעתם של מנהיגי המדינה. כעת הברירות הן שתיים: או להכריח אנשים להתחתן על פי ההלכה בכוח (כלומר לאכוף את החוק: לקנוס את מי שמחתן מחוץ לרבנות), דבר שיחשוף את האיוולת שבדבר, או לאפשר ליותר ויותר אנשים להתחתן כפי שהם רוצים, בתנאי שיעשו זאת תחת הכותרת הרשמית "אורתודוקסיה". זה אם כן מה שאנו רואים מול עינינו: הפרטת זכות החיתון של הרבנות הראשית לרבנים שונים בעלי דעות שונות, וכולם כאילו מטעם הרבנות. רבנים אלה יאפשרו לאנשים שונים להתחתן בצורות שונות, בדיוק כמו שבית הדין בתל-אביב איפשר – בהוראת בג"ץ – לאנשים שונים להתגייר בצורות שונות.

אפשר להתבונן במחזה המסקרן הזה ולשכנע את עצמנו שעדיין מדובר באותו זרם דתי. אפשר גם להבין שזהו התעצמותו של התהליך שבו "האורתודוקסיה" הופכת להיות כותרת כוללת לכמה זרמים הלכתיים. השאלה היא מתי נהיה בוגרים מספיק בשביל להודות בכך, וסובלניים מספיק בשביל לתת גם לזרמים שמראש מגדירים עצמם כלא-אורתודוקסים לחתן ולגייר אנשים במדינת ישראל.

סתם

—

פורסם באתר אבי חי. ביום ראשון הקרוב יערך באוניברסיטת תל-אביב כנס (מרתק ממש לדעתי) על מזרח ומערב בראי תורת הנסתר. הפרטים כאן.

הגרף לעיל מספר לדעתי את עיקר הסיפור בדו"ח האחרון של קרן אבי חי (כאן ב-pdf): יותר ממחצית מהציבור היהודי במדינה רואים עצמם קודם כל כיהודים ורק אחר כך כישראלים (או כל דבר אחר). כאן טמון המפתח להבנת "הההתקרבות אל היהדות" שעולה מתוך הדו"ח, ועוד יותר מתוך הדיווחים על הדו"ח. שכן בעיקר בנוגע ליהדות, השאלה היא תמיד: איזו יהדות? והתשובה היא שהממצאים בדו"ח מראים התחזקות של זהות העמיות היהודית, ולאו דווקא של הדת היהודית, לפחות לא בפניה המוכרות במדינת ישראל.

אפשר לראות ביטויים למגמה הזאת לאורך כל הדו"ח. הנה למשל גרף האמונות של הישראלים היהודים:

שימו לב שככל שהאמונות אומרות פחות, כך הן פופולריות יותר. 80% חושבים שיש אלוהים, אולם 77% בלבד חושבים שיש כוח שמנהיג את העולם. 72% מאמינים שתפילה יכולה לעזור לאדם בצרה, אולם רק 51% מאמינים בביאת המשיח. רוצה לומר, ההשקפה שיש אלוהים אמורפי שאולי מדי פעם שומע תפילה היא פחות אמונה ויותר מעין אינטואיציה פופולרית. לכן היא פופולרית. ככל שהאמונה היא יותר קונקרטית, יותר ספציפית, ככל שהאמונה דורשת באמת… אה, אמונה – כך היא פחות נפוצה.

אבל רגע: 67% חושבים שהעם היהודי הוא הנבחר! מה עם זה? ובכן, אני מוכן להמר שאחוזים גבוהים יותר מהאוונגליסטים האמריקאים מחזיקים באותה אמונה, כך שתמיד צריך לשאול מהו המטען שהאמונה הזאת נושאת. והמטען שהאמונה הזאת נושאת כאן הוא לדעתי יותר אתני מאשר דתי. כלומר, מדובר באתנוצנטריזם, לא בדבקות באידאה תיאולוגית. כנ"ל לגבי 65% שחושבים שהתורה והמצוות הן ציווי אלוהי, שהרי האמונה הזאת היא הבסיס לקודמת. יש כאן יותר ייחוד אתני מאשר ייחוד ה'.

איך אני מגיע למסקנה הזאת? אני מגיע אליה כאשר אני רואה את הגרף הבא:

זהות יהודית-ישראלית פירושה שייכות לעם ישראל, ולא עמידה בקטגוריות הלכתיות שנקבעות על ידי הרבנות הראשית. לא רק הגרף האחרון מעיד על כך. את הפער בין אלו ניתן לראות בכל פעם שיש התרעמות על כך שקוברים חייל שאינו יהודי על פי ההלכה האורתודוקסית מחוץ לגדר בית הקברות, או כאשר לא נותנים לזוג להתחתן מאותה סיבה. עבור מרבית הישראלים היהדות היא שיתוף קולקטיבי באתנוס, ולא התאמה הלכתית לדת.

בהמשך לכך, על פי הדו"ח 65% צופים בטלוויזיה בשבת, 68% בעד פתיחת בתי קולנוע ובתי קפה בשבת, 51% בעד קיום נישואים אזרחיים במדינה, 61% "מסכימים" עד "מסכימים בהחלט" שלקונסרבטיבים ולרפורמים צריך להיות בישראל מעמד שווה לזה של האורתודוקסים (וזאת למרות ש-69% לא נכחו מעולם בתפילה או בטקס דתי בבית כנסת רפורמי או קונסרבטיבי). וזכרו שעל פי הדו"ח יש במדינה 46% חילונים, 32% מסורתיים, 15% דתיים ו-7% חרדים. כלומר, הזהות היהודית כ"עם" מתעצמת יותר מאשר הזהות ההלכתית או האורתודוקסית. הנה עוד נתון שמצביע על כך: 25% מהחילונים האנטי-דתיים "שומרים במקצת" על המסורת – מן הסתם שומרים כמרכיב תרבותי, לא דתי. ואפשר להוסיף לכאן את גם את הנתון בדבר אביזר הפטיש העממי הקולקטיבי שלנו: 98%(!) חושבים ש"די חשוב" עד "חשוב מאוד" לזכור את השואה.

אם כי שלא יהיה ספק: בהחלט יש גם תנועה לאימוץ ההלכה כדרך חיים, כלומר תנועת תשובה במשמעותה היהודית-מודרנית הסטנדרטית. ישראלים רבים חוזרים בתשובה, ויותר מכך: קיימת כידוע גם תופעה של התחרד"לות, כלומר (בין היתר) אימוץ קפדנות הלכתית יתרה משהיתה בקרב סרוגי כיפה למיניהם. יחד עם זאת, שימו לב שגם כאן כמעט תמיד ככל שהשמירה על המצוות מתחזקת, כך גם ההשקפות הלאומניות-גזעניות. כלומר גם כאן מרכיב הזהות של "העם" הוא מרכזי מאוד. (בסדר, ברור גם שבמקרה של היהדות אי אפשר גם ממש להפריד בין זה לזה. אני מדבר כאן על דגשים ונטיות.)

עניין של זהות

מה אם כן קורה כאן? הסבר פשוט יחסית הוא שמשום שמסגרת העל של הציונות מגלה חולשה, אולי אף נשברת, ומשום שהמדינה מתפרקת לשבטים ומגזרים ופחות ופחות מקיימת מסגרת משותפת (רעיונית, כלכלית, אזרחית), ישנה תנועה "ימינה" לאורך כל שדרות האוכלוסייה. כך חילונים מתקרבים לאמונה ולמסורת, וכך דתיים-לאומיים הופכים לחרד"לים. משום שהזהות האזרחית מספקת פחות ופחות תוכן, ומשום שהאדם לעולם לא ישאר נטול זהות, הריק הנרטיבי מתמלא במה שזמין וקל, כלומר חוזר לזהות שממילא תמיד היתה ברקע, והיא הזהות היהודית.

כלומר קו המעבר של הציבור מזהותו כישראלים לזהותו כיהודים הוא קו השבר של הציונות. ממילא הוא גם קו השבר של הדמוקרטיה, שכן את החברה האזרחית מחליף האתנוס. יש כאן מעבר של מוקד הזהות מהמדינה אל 'העם', שהוא, כידוע, עמישראל, ולכן מובן למה רק 44% חושבים שבכל מקרה יש לשמור על הדמוקרטיה, גם על חשבון ההלכה.

אפשר לצפות בתהליכים ה"אנטי-ציונים" האלה גם מהכיוון הממסדי: כאשר המדינה, באופן מתגבר והולך בשנים האחרונות, מתעקשת על יהדותה של המדינה, מה הפלא שהאזרחים מבינים שהם חלק מעם ולא מחברה אזרחית? אם הדבר שהכי חשוב לביבי הוא שהפלסטינים יכירו בישראל כמדינה יהודית, אם הנימוק הדמוגרפי מועלה שוב ושוב כמקדם להסדר עם הפלסטינים, אם מתקיימים דיונים בכנסת על סכנת ה"התבוללות" ואם בג"ץ מאשרר את "חוק האזרחות", השולל את זכותם של ערביי ישראל להתחתן עם ערביי השטחים ולהמשיך לגור בארץ (ובל נשכח שהחתונה בין יהודים לערבים אינה אפשרית ממילא על פי חוק במדינה), האם מפליא שהיהודים מבינים את הרמז ומגדירים עצמם כיהודים קודם וישראלים אחר כך?

אבל אומר שוב: מדובר יותר בזהות אתנית, ופחות בזהות דתית. הציבור הלא דתי שחש יותר יהודי מישראלי רוצה בעיקר לשמור על מקומו, על עבודתו, על ביטחונו – לא על דתו. למה הדבר דומה? בראשית המאה העשרים הן הבוּנד והן החרדים באירופה רצו מאוד מצד אחד לא לעלות לארץ ישראל ומצד שני לשמור על זהותם היהודית, אולם בעוד עבור הבונד הזהות הזאת היתה אתנית ותרבותית, עבור החרדים היא היתה בראש ובראשונה דתית. במידה דומה היהודים בארץ כיום, הן אלה שאינם שומרי מצוות והן אלו שכן, רוצים מאוד לחיות כאן, אולם עבור הראשונים השמירה על יהדותה של הארץ מבטיחה ביטחון אישי וכלכלי, ועבור האחרונים היא מבטיחה את שגשוגה של הדת היהודית (בגרסה שלהם).

מסקנות, יהדויות

שתי מסקנות עולות מתוך הניתוח הזה של הנתונים. ראשית, שכמו שהזהות היהודית מתחזקת, היא יכולה גם לסגת. באופן כללי ההיסטוריה המודרנית של הדת מלמדת שגלי התקרבות והתרחקות מהדתות המונותאיסטיות הן עניין סדרתי (ומעניין לציין שמחקרים שונים הראו שארה"ב בעת הזו עוברת תהליכים של התרחקות מהדת). באופן ספציפי לעניינינו, אם התנאים החברתיים-לאומיים ישתנו, ייתכן שנראה ירידה ב"יהודיות" של האוכלוסייה בארץ.

אבל לא כדאי לקוות שזה יקרה. לא היהודיות היא הבעיה, אלא המשמעות שלה. השאלה החשובה לכן לדעתי היא מה הוא כעת ומה יהיה האופי של "היהדות" הזאת שעולה ומתגברת. מי שלא קרא את מאמרו של אסף ענברי שהופיע ביום שישי ב"הארץ", שיקרא. ענברי עומד שם על חשיבות הניכוס המחודש של היהדות על ידי הישראלים שאינם שומרי מצוות. המצב הזוועתי של היהדות היום, הוא כותב, הוא

מה שקורה כש"הרוב החילוני" מעניק לעצמו פטור מיהדות, ומשאיר אותה לדתיים ולחרדים, כאילו היהדות היא איזו מהות נתונה, קפואה, שהדתיים והחרדים יודעים מהי. אבל היהדות מעולם לא היתה מהות קפואה. […] תולדות היהדות הן תולדות השתנותה, שלא לדבר על ריבוי הזרמים שהתקיים בה בכל תקופה ותקופה (ישראל ויהודה, צדוקים ופרושים, מקובלים ופילוסופים, חסידים ומתנגדים, דתיים ציונים וחרדים אנטי-ציונים).

מול אותם רבנים חרדים שיהדות, מבחינתם, פירושה הדרת נשים והשתמטות מחובות אזרח, היה הזרם החילוני צריך להתייצב כזרם יהודי החרד עוד יותר מהחרדים לדמותה של היהדות ולהגשמתה הנאורה, השוויונית והדמוקרטית. כזרם יהודי הנאבק על דמותה של היהדות, היה עליו להתייצב מול אותם רבנים דתיים-לאומיים שיהדות, מבחינתם, פירושה התעלמות מקיומם של הפלסטינים, הנצחת הקיפוח של ערביי ישראל וראיית עצמם כמפקדיו האמיתיים של צה"ל. זה לא יקרה כל עוד ימשיך הזרם החילוני לחשוב שהוא הרוב, וכל עוד יחשוב שבתור "הרוב" הוא יכול להרשות לעצמו להוציא את היהדות ממערכת השיקולים שלו.

מהלך של התקרבות ליהדות, אם כן, ישאר עקר ומכוער אם יעצור בחמימות הדביקה של "העם" וההתבצרות הקורבנית אל מול כל מי שאינו יהודי. את היהדות כזהות צריך להטעין במשמעויות נוספת – אבוי אם משמעותה תהיה אך ורק עליונות גזעית או קיום אוטומטי של מצוות. אסור שהמסמן "יהדות" יצביע רק לעבר אתנוצנטריזם וטכנאות הלכתית. היהדות צריכה ויכולה להוות מעיין נובע לא רק לזהות, אלא למשמעות וערכים. למעשה, רק ללא התפתחות כזאת היא תדרדר – וכבר מתדרדרת – בלית ברירה ללאומנות אתנוצנטרית או לחרדיות ילדותית. זו סיבה אחת שאי אפשר להפקיר את התרבות היהודית דווקא לאלה שלהוטים כל כך לנכס אותה כולה לעצמם. סיבה שנייה היא פשוט מפני שעם שפוי לא מוותר על מורשתו ותרבותו, ועמים שכן מוותרים הופכים למה שאנחנו רואים כיום ברוסיה או בסין.

נקודה אחרונה: יש לזכור שהמחקר שבבסיס הדו"ח התקיים בין מאי 2008 ליולי 2009. בשנתיים-שלוש שעברו מאז עשה הקב"ה ככל שביכולתו להשניא ולהגחיך את המסורת היהודית בכלל ואת היהדות האורתודוקסית בפרט על הציבור בישראל, ועם כל מוגבלויותיו המוכרות, יש להניח שהוא הצליח לפחות במידה מסויימת. סקר שהיה נערך כיום, אחרי הפגנות החרדים (האם המרעיבה, גזענות עמנואל), מלחמות הדרת הנשים וביריוני תג-מחיר, ובשיתוף רוח המאבק החברתי החדשה מהקיץ שעדיין חיה ופועמת – סקר כזה היה נותן תוצאות שונות. כמה שונות? נו טוב, אין לי מושג.

סתם

—

לפני שלושה חודשים פורסם סקר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, עם נתונים מעט שונים ומעניינים. כתבתי עליו כאן.

לאחרונה היתה תקלה קטנה במכונת הרסס של בלוג הלוויין לבלוג זה, מינים. למי שפיספס, העלתי שם שתי רשימות בשבועיים האחרונים, אחת על מבדקים שנעשו לי כדי לגלות מה קרה למוח שלי אחרי שנים של מדיטציה, והשנייה על ספר חדש ומעניין על הסיינטולוגיה.

"אם יש כרגע גרסה כלשהי של 'הדת האמריקאית' היא חייבת להיות, כפי שגרס טולסטוי, הדת המורמונית. עתידה יכול להיות הרה גורל עבור האומה, ועבור יותר מהאומה הזאת לבדה." – הרולד בלום, The American Religion, 1992

מורמונים לשלטון

מיט רומני ספג מפלה הלילה, מה שמבטיח, כנראה, מירוץ רפובליקאי ארוך, מה שמבטיח, כנראה, עיסוק גובר והולך בדת המורמונית. הוסיפו לזה את הקמפיין הפרסומי "I'm a Mormon" שמפיצה הכנסייה ברחבי ארה"ב, ואחרי שהמחזמר העוסק במורמונים זכה בפרס אחרי פרס והפך ללהיט היסטרי, יש סיכוי לא רע שכנסיית ה- Latter Day Saints, כלומר דת המורמונים, הולכת להיות הטרנד הדתי החם ביותר מאז ניצור האימפריה הרומית. לפני שאתם רצים לקנות תחתונים וגופייה מקודשים, מוותרים על קפה וחושבים על פוליגמיה, הנה כמה דברים שאני חושב שמעניינים באמת בדת המודרנית כל כך הזאת.

אין לי כל כוונה לסכם כאן את אמונותיהם המשונות של המורמונים – ללא ספק מידע פיקנטי שכזה ניתן לקבל בקלות בויקיפדיה. מי שרוצה מאוד יכול לפנות למאמר שכתבתי לפני ארבע שנים, כאשר רומני התמודד בפעם הראשונה על המועמדות של הרפובליקאים, בו התייחסתי בקצרה לענייני התיאולוגיה המורמונית, כולל למצוקות אמונות המורמונים מול המחקר המדעי המודרני. כאן כאמור אתייחס לכמה היבטים כלליים, והם ההתמודדות של המורמונים עם העולם המודרני, וקצת על הקשר שלהם עם היהדות.

מורמונים מאמינים

ובכן, אחד הדברים המעניינים אצל המורמונים הוא יכולתם להיות אנשים דתיים מאוד, ועם זאת, לא להסתגר ולא להתנתק מהעולם. נכון, הם נוצרים, ולכן זה לכאורה בילט-אין בשבילם. אבל המורמונים אינם נוצרים רגילים (למעשה רק 51% מהציבור האמריקאי סבור שהם נוצרים), והאמונות שלהם כל כך לא קונצנזואליות שלכאורה מתבקשת התקפלות פנימה תוך ניתוק האינטרנט. וזה לא מה שקורה. ומה שעוד יותר מעניין הוא שזה לא קורה לדעתי דווקא משום אמונותיהם המשונות. כלומר למעשה האמונות המשונות שלהם הן הן תעודת הביטוח שלהם כנגד אוקולטוריזציה בתרבות האמריקאית – או זו לפחות התזה שאני רוצה להציע להלן.

כדי לנסות להצביע על כך אביא תחילה כמה נתונים מעניינים שפורסמו בסקר (pdf) מלפני שבועיים של מכון Pew:

• על פי הסקר 94% מהמורמונים מאמינים שאלוהים האב וישו, בנו, הם "ישויות פיזיות נפרדות" (על פי התיאולוגיה המורמונית אלוהים היה פעם אדם, וממילא גם ישו, ולשניהם "גופים מוחשיים מבשר ודם". אגב, לאלוהים יש גם בת זוג. בכל זאת.)
• מספר זהה של מורמונים, 94%, מאמינים שנשיא הכנסייה שלהם הוא נביא (ג'וזף סמית, מייסד הדת, חידש לכאורה את הנבואה, וכל ראשי הכנסייה אחריו נחשבים נביאים גם כן. התפתחותה של הדת המורמונית אינה תלויה אם כן, בפרשנות כתבי הקודש, אלא בהתגלויות אלוהיות שראשיה זוכים להם מדי פעם)
• 91% מאמינים ש'ספר מורמון' נכתב על ידי נביאים קדומים ותורגם על ידי ג'וזף סמית מתוך לוחות זהב שהוא מצא ביער (או אולי "תורגם" על ידי ג'וזף סמית מתוך "לוחות זהב" שהוא "מצא ביער")
• לבסוף, 77% מהמורמונים מעידים כי הם מאמינים "בכל הלב" במערך האמונות המורמוני כולו

המורמונים הם שמרנים:

• 66% מגדירים עצמם כך (לעומת 37% מהאמריקאים)
• 79% מהם סבורים שמין לפני הנישואין מגונה מבחינה מוסרית
• 54% מהם סבורים ששתיית אלכוהול מגונה מוסרית
• 66% סבורים שעל החברה לגנות הומוסקסואליות (לעומת 33% מהאמריקאים)
• עבור 73% חיי נישואים מוצלחים הם "אחד הדברים החשובים ביותר בחיים" (34% מהאמריקאים)
• ועבור 55% מהם "לחיות חיים דתיים מאוד" זה "אחד הדברים החשובים ביותר בחיים" (20% מהאמריקאים)
• ואכן, 64% מהמורמונים מתפללים כמה פעמים ביום, המספר הגבוה ביותר מבין כל הנוצרים בארה"ב, כאשר רק האוונגליסטית מתקרבים אליהם (60%) והקתולים, למשל, הרחק מאחור (31%)

בקיצור, מדובר בקבוצה שמרנית ודתית למדי של אמריקאים. ויחד עם זאת, הם מעורים בתרבות הכללית, ולא רק מפני שהם יוצאים למסעות מיסיונריות ברחבי ארה"ב והעולם (27% מהם שימשו כמיסיונרים לתקופה של כשנתיים!), אלא פשוט מפני שהם עובדים כבעלי מקצועות חופשיים, מהבורסה ועד לאקדמיה, בכל מקום בארה"ב. המורמונים נראים ופועלים כאמריקאים לכל דבר. ויחד עם זאת, הם נשארים קבוצה אחידה יחסית, ומאוחדת. ואכן, אם נתבונן בהשפעה חיצונית, נראה (שוב, על פי הסקר הנ"ל) שרק 11% מהמורמונים מאמינים בגלגול נשמות (דבר שעומד בסתירה לאמונה הנוצרית והמורמונית הרשמית) בניגוד ל-24% מכלל הציבור בארה"ב (ו-28% מהקתולים למשל). ונתון מדהים אף מזה: 85% מהמורמונים מתחתנים עם מורמונים, יותר מהפרוטסטנטים (81%, למרות שכמובן עבורם זה קל לאין שיעור) או הקתולים (78%, כנ"ל).

איך אפשר להסביר נתונים אלה? איך קבוצה של מאמינים משונים שכאלה מצד אחד מתערה בתרבות הכללית, ומצד שני מצליחה להימנע מלהתערבב בה, פיזית (נישואין) ומנטלית (ערכים)? אינני כמובן שום סוג של מומחה בדת הזו, אולם נדמה לי שהתשובה במקרה זה היא בגוף השאלה: האמונות המשונות הן לא הבעיה, אלא הפיתרון. בניגוד לחברה החרדית בארץ שסבורה שעל מנת לשמור על אורח חיים אדוק מבחינה דתית יש להסתגר ולהתנתק, המורמונים מוכיחים שאמונות שכאלה הן עצמן הדרך להיפתח לתרבות מבלי להיסחף בזרמיה.

אני חושב שניתן להבין זאת על ידי השוואה לקבוצה החרדית היחידה שאינה מסתגרת: נדמה לי שחב"ד הם הקרובים ביותר למורמונים מבחינת החיכוך שלהם עם החברה הכללית (וראו כאן על חב"ד כמסדר נוצרי). האם זה מקרה ששתי הקבוצות הדתיות הללו מחזיקות באמונות שהסביבה רואה כמופרכות? אני לא טוען שאין משתנים נוספים בסיפור, אבל לדעתי סביר להניח שעצם האחיזה באמונות שלא רק שאינן מקובלות על הציבור הכללי, אלא אף מזעזעות אותו, מגבשת את הקבוצה, ומחשלת אותה כלפי השפעות חיצוניות.

מגבשת, מכיוון שעצם קפיצת האמונה שערכת קושרת אותך אל אחרים שקפצו לאותו מקום. אתם הופכים לחברים בקהילה מצומצמת של דתיי-על, של שרירנים אמוניים; במילים אחרות, אתם הופכים לאליטה. ועצם האחיזה באמונות הללו גם מחשלת מפני השפעות חיצוניות, שכן אם תפיסתך את משמעות החיים היא עבור הכלל מוזרה עד ביזארית, הסיכוי שתמצא שפה משותפת עם הזולת, כזו שתאפשר קירבה של יותר מנחמדות בסיסית, מוגבלת. אתה חי בעולם שונה, וממילא האפשרות שלך להכניס אנשים לעולמך היא קטנה.

מורמונים נשאלים מדי פעם על ידי הבישופים שלהם האם הם מאמינים במה שצריך, וכמובן מצופים להעיד על אמונתם, כך שברור שהאמונה היא חלק נכבד בדתיותם. יחד עם זה, לא צריך גם להגזים בחשיבות הדוקטרינה בעיצוב חיי הדת שלנו, ואני רוצה לאזן את דברי עד כה על ידי כך שאומר שכתמיד, גם הקהילה, המסורת, המנהגים, הטקסים ופשוט העובדה שגדלת בתוך כל זה לא פחות משמעותית כדי ליצור נאמנות לדת מסויימת, על אחת כמה וכמה אם היא מיעוט זעיר בחברה הכללית.

אבל אם נחזור להוויית האמונה היוקדת, הרי שלבד מדחייה של חשיבה ביקורתית וחוסר יושר אינטלקטואלי, יש לכל זה יש כמובן צד שלילי בכל הנוגע ליחסים עם דתל"שים: מי שמאבד את אמונתו, או עובר על החוקים הנגזרים ממנה, מנודה ומנותק מקהילתו וממשפחתו. בספר חדש שיצא ממש עכשיו, Faith No More: Why People Reject Religion, שהוא מחקר על עזיבת הדת אצל אמריקאים, מעיד החוקר, הסוציולוג פיל צוקרמן, שמכל האנשים שאיבדו את אמונתם ושהוא ראיין, המורמונים היו אלה שהיה הכי חשוב להם שזהותם לא תיוודע, גם כדי לא לפגוע במשפחותיהם, וגם כדי לא להיפגע מחרמות. המאפיינים האלה יחד נותנים לדת הזו (כמו גם לחב"ד וכיוצא באלה) גוון של כת, שאחד ממאפייניה (המקובלים עלי, בכל אופן) הוא המנעד האמוני המצומצם – או שאתה בפנים, הכל כולל הכל, או שאתה בחוץ. אצל המורמונים זה לא חריף עד כדי כך (ויעיד המועמד המורמוני השני, שפרש לא מכבר, ג'ון הנטסמן, שהוא כנראה לא אדוק במיוחד), אבל זה הרבה יותר קרוב לזה מאשר אצל בני דתות אחרות (ותעיד על כך הסטטיסטיקה לעיל לגבי אמונותיהם השונות).

מורמונים ומודרנה

המורמונים, כפי שניתן להבין מהציטוט של הרולד בלום לעיל, מייצגים דת אמריקאית במהותה. דת שלא מתגעגעת ל"תור זהב" אי שם בעבר ועל כן נוברת במקורות עתיקים, אלא מביטה אל העתיד ומציעה שדרוג של כתבי הקודש. הספרים שגילה סמית והנבואות שלו ושל ממשיכיו הם התגלויות אלוהיות חדשות, ולכן אין צורך לבסס את חיי הדת על פרשנות של הישנות. אין גם צורך לחלום על חידוש קולקטיבי של ימינו כקדם כשנולדת בקרבנו התקווה לחיי העד המופלאים של כל אחד מאיתנו כאל השולט בכוכב משלו.

הרולד בלום כינה לא מזמן את האתוס המרכזי של המורמוניות "שחרור האנוכיות", אולם יחד עם זאת יש בה קהילתיות חזקה ודאגה לזולת. למעשה, בתחילת דרכן היה יסוד "קומוניסטי" בקהילות המורמוניות (אי-שוויון נתפס כמגונה מוסרית, והונהג שיתוף ברכוש). המורמונים מזמן זנחו את העקרונות האלו, והם משתלבים בצורה מופלאה בכלכלה האמריקאית, אולם הם עדיין רואים בעזרה לעניים ערך חשוב. פשוט, הצלחה כלכלית חשובה חשובה לא פחות. אם נשתמש באחת הסיסמאות של המחאה החברתית האחרונה כאן, צדקה החליפה את השאיפה לצדק.

הדת שיצר ג'וזף סמית מחייה מחדש יסודות יהודים קדומים, ובאופן מודע מאוד: סמית הרי, מבחינתו, בא לכונן את ישראל האמיתית, זו שלפני קלקולי התלמוד או הכנסייה. עבריות שכזו, ממש כמו במקורות התנ"כיים, מאמינה באלים רבים ונושאת נשים רבות. בניה הם כהנים, והמוכשרים שבהם נביאים. אלוהים קיים בדמות אדם, כפי שהתגלותו לאברהם יחד עם שני המלאכים מדגימה, וגם הפיכה אישית לאלוהיים אפשרית, כפי שהוכיח חנוך בן ירד. ברוכים הבאים לתקופת המקרא.

במאמר כאן ב-pdf ניתן ללמוד על התפתחותה של תמונת העולם המורמונית, שהתגבשה בזמן חייו של סמית וגם אחריהם, ועד כמה היה ניסיון להכניסה לתבנית "מדעית". ולכן אין בעצם ישויות רוחניות אצל המורמונים – הכל חומרי, כולל הנשמה. סמית, אגב, שאב לצורך יצירת הדת שלו גם מטקסים מסונים (הוא היה חבר בבונים החופשיים), וכן גמע לא מעט מהמרק האזוטרי-ספיריטואליסטי הכללי שהיה נפוץ בארה"ב בראשית המאה ה-19. המורמוניות היא דוגמא מובהקת למה שחוקר הנייו-אייג' וואטר הנחרף מכנה "אוקולטיזם". מרתק איך שהניסיון המודע לחדש את תקופת המקרא יצר דת כל כך מודרנית.

מורמונים ויהודים

בעוד אוונגליסטים מודאגים שעליית קרנה של הדת המורמונית תעודד נוצרים להפוך למורמונים, ולחילופין, שמורמוני בבית הלבן יקשה על קבלת טובות הנאה מהשלטון בוושינגטון, ליהודים כנראה אין סיבה לדאגה מנשיא מורמוני. לכל הפחות הוא יזדהה איתם כבן למיעוט דתי שנרדף בעברו.

ואכן, למרות התחרות על התואר "ישראל", מורמונים ויהודים אורתודוקסים כפי הנראה מסתדרים לא רע בארה"ב. לפני כמעט שנה הביא אלן בריל בבלוגו כמה רשימות שבהן הוא הציג כמה מהקשרים בין שתי הקבוצות האלה. הנה למשל כאן על דיאלוג יהודי אורתודוקסי ומורמוני, כאן הוא מראיין את מרק פרדס, מורמוני שאוהב יהודים על אהבתו (שגם טוען שעם כל הכבוד, התלמוד הוא חריגה די גדולה מהיהדות הבית-מקדשית, אז זה לא ממש נראה לו המשך ליהדות של אז) וכאן עוד ענייני דיאלוג.

לא רק השמרנות, אלא עצם האמונה (הפעם לא באותם דברים כמובן, אלא פשוט כניגוד לאתאיזם ולחילוניות בכלל) היא שמחברת כיום בין דתות שבעבר היו מקדישות את רוב מרצן לאיבה הדדית. אבל האמת היא שגם בלי אלה יש לא מעט דמיון בין היהדות האורתודוקסית למורמוניות. הנה טבלה שהכנתי בעניין:

	יהדות אורתודוקסית	כנסיית הקדושים המאוחרים
מי אנחנו	ישראל האמיתיים	ישראל האמיתיים
אחוז באוכלוסיית ארה"ב	1.7	1.7
כלכלית	מצליחים	מצליחים
חינוך	חשוב מאוד	חשוב מאוד
המשפחה	מעל לכל	מעל לכל
מעמד האישה	לא משהו	לא משהו
הומוסקסואליות	סליחה, זה אסור	סליחה, זה אסור
ישו הוא	בן אדם	בן אדם
נא לא לבלוע	חזיר, שרימפס, בשר+חלב	אלכוהול, סמים, טבק, תה, קפה
לבוש שמזכיר לנו להאמין	גופייה+שוונצים	גופייה+תחתונים
בעבר	סבלו מרדיפות	סבלו מרדיפות
בעתיד	שליטה עולמית	שליטה עולמית
תמיד	חושבים שהם הכי טובים	חושבים שהם הכי טובים

ברשימה הזאת אני רוצה לנסות לסרטט את אחד מקווי החלוקה המרכזיים לדעתי בחברה הישראלית היום. הוא קשור לחלוקה בין דתיים לחילונים, אבל הוא אינו החלוקה הזו. הוא נובע מתוך תהליכים שעברו על היהודים החילונים והדתיים בעשרות השנים האחרונות, אבל הוא הגיע לפרקו ועלה על פני השטח רק לאחרונה. החיכוכים האחרונים (שירת נשים, תג מחיר) מבטאים את תוצאות התהליכים הללו והבשלתם. אנסה להראות כיצד.

תקופות משבריות כגון זו שאנו נמצאים בעיצומה מדכדכות אותי באופן אישי, אולם מה שטוב בהן הוא שאנחנו נדחפים קצת יותר להגדיר לעצמנו את הערכים שעומדים בבסיס השקפת העולם שלנו, כמו גם את צורת החיים שחשוב לנו לבסס ולהגן עליה. המחאה החברתית של הקיץ האחרון פרצה גם בגלל שאי אפשר היה יותר להתעלם מכך שמדינת ישראל מתרחקת מאוד מדמותה הציונית-חלוצית-חילונית-ליברלית שרבים מהיוצאים לרחובות גדלו עליה. ישראל ההיא הולכת ונמוגה לא רק בגלל עצירת תהליך השלום עם הפלסטינים, ולא רק בגלל הדמוגרפיה המאיימת בגני הילדים. גם השוק הקפיטליסטי עצמו, דווקא כשהוא מוצלח ומשגשג, מסמן פרגמנטציה חברתית ופשיטת רגל ערכית אל מול ההגיון ההיפר-קפיטליסטי (למשל בתחומי החינוך, הבריאות, התשתיות, התקשורת), שבו הערכים היחידים הם התחרות, הרווח, והעלות-מול-תועלת.

היציאה אל הרחובות סימנה אם כן גם רצון לחזרה לסולידריות ההיא, של "ארץ ישראל הישנה והטובה", ובכך לאו דווקא שיבה להגמוניה האחוס"לית, אלא יותר לתחושה של ההגמוניה ההיא, להרגשה שיש כיוון משותף לכל העסק הזה, והוא הכיוון של כולנו. כפי שהודגש שוב ושוב על ידי המפגינים, הרצון היה לשלב כמה שיותר מגזרים ונטיות פוליטיות, מתוך איזשהי ערגה להחזרת המדינה "שלנו", שאבדה לנו. זה לדעתי סממן שיכול ללמד אותנו משהו חשוב. מה שאני רוצה במיוחד להדגיש ברשימה הזאת הוא שה"שלנו" הזה מוגדר כיום פחות על ידי מוצא עדתי והשקפה פוליטית, ואף לא על ידי זהות דתית, אלא על ידי שדה ההתייחסות הכללי של עולמו הערכי של הפרט. במילים פשוטות, קו השבר שחשוב כיום לשים אליו לב הוא לא בין חובשי כיפות לאלו שאינם, שמאלנים לימנים או יהודים לערבים, אלא בין מי ששם בראש מעניניו את החברה הכללית ובין מי שפועל אך ורק למען מגזרו או אמונתו.

באין חזון

כל תלמיד מדעי המדינה בשנה א' יודע שמה שמייחד את מדינת הלאום לעומת הממלכה הוא שהיא מבקשת להפוך את כל נתיניה לאזרחיה, כלומר להטמיע בהם תחושת מחוייבות למדינה שהיא מעבר למחוייבות שלהם לכל תת-מגזר שהם שייכים אליו. במדינת ישראל של שנות החמישים-שישים, בהנהגת בן גוריון, ניסיון זה ליצור "ממלכתיות" הצליח, ואזרחי ישראל היהודים, לבד מהחרדים (שהיו אז מעטים יחסית ושבן-גוריון ויתר עליהם מראש) הרגישו בראש ובראשונה חלק מהאומה המתהווה. המגזר הדתי-לאומי, או הציוני-דתי, מקפל בכינוייו אלה את נכונותו דאז להשתתף בפרוייקט הציוני-לאומי.

הצד הדתי של נכונותו של המגזר ההוא התעצם והתעשר אחרי מלחמת ששת הימים, כאשר עם כיבוש יהודה ושומרון, "נחלת אבותינו", חזון מדינת ישראל כ"ראשית צמיחת גאולתנו" קיבל חיזוק קונקרטי אדיר. זה היה הרקע לפריצת 'גוש אמונים' בניסיון ליישב את ארץ האבות מתוך וודאות שלא רק שהקב"ה רוצה זאת, אלא שגם "עם ישראל" תומך בחלוצים שומרי המצוות. ראיית מפעל ההתנחלות כ"רצון העם" היתה חלק הכרחי מתפיסת העולם של 'גוש אמונים', שנוסחה כבר על ידי הרב קוק כנשענת ושואבת את כוחה מתפיסה אורגנית של האומה.

מכאן שהמשבר הגדול הראשון בתפיסת העולם הזאת הגיע עם פינוי סיני כחלק מהסכם השלום עם מצריים, כאשר היה ברור שרוב העם דווקא מסכים בקלות להחזרת שטחי ארץ ישראל. המשבר הגדול השני הגיע עם הסכם אוסלו, בו שוב התברר שארץ ישראל פחות חשובה לרוב הישראלים מהאפשרות לחיות חיים נורמלים. המשבר השלישי, ואולי החמור מכולם, הגיע כמובן עם הריסת ישובי גוש קטיף.

הפרשנות הלאומית הגסה של הרצי"ה קוק לתורת אביו הפכה אותה אמנם מועדת לכישלון, אולם זה הגיע גם בעקבות שינויים שחלו בחברה החילונית ובתפיסתה העצמית. יש לשים לב שבין שנות השישים ושנות התשעים "חיים נורמלים" קיבלו עבור הציבור החילוני משמעות שונה. אם אי אז בעבר התגבש רוב הציבור החילוני בארץ סביב אתוס רפובליקני, קולקטיביסטי, לאומי, ציוני; הרי שעד שנות התשעים הוא שינה את טעמו ופירק את הלאום לפרודות שמבקשות כל אחת את "החיים הטובים" במשמעותם הקפיטליסטית, דהיינו רווחה כלכלית והנאה חומרית, איש איש לעצמו ולמשפחתו. בהמשך לכך המרחב הציבורי הופקר לרוחות פלורליסטיות שנישאו על בשורת הרב-תרבותיות, כאשר במקום האתוס הלאומי לא מוצב שום כיוון אידיאולוגי כללי מאחד, ואף לא מסגרת ערכית ברורה.

בדוקטורט שלו* מנתח שלמה פישר בצורה מבריקה ומאלפת את הרקע האידיאולוגי והמהלך ההיסטורי של הרעיונות שטמונים בבסיס הציונות הדתית לגווניה, ואת המשבר שבינה ובין מדינת ישראל כיום. על פי פישר

עד שנות השישים והשבעים האליטות החילוניות בישראל החזיקו על פי רוב בהשקפה רפובליקאית חזקה, (יחד עם יסודות ונטיות דמוקרטיות-ליברליות שונות). משנות השבעים והלאה הן אימצו בצורה גוברת יותר ויותר שיח ליברלי [והייתי מוסיף: עם נטיות אינדבידואליסטיות-רב-תרבותניקיות מודגשות – ת.פ.]. בציונות הדתית ההפך התרחש: התרבות הציונית דתית עד שנות השישים כללה, כפי שראינו, זרמים אקספרסיבים-רפובליקאים [כלומר כאלה הרואים במדינה את הביטוי המושלם של העם, של "רצון העם", ושל כל אחד מבני העם – ת.פ] ואינדבידואליסטים-ליברלים. משנות השבעים והלאה הקהילה הציונית דתית אימצה עמדות אקספרסיביסטיות-רפובליקניות חזקות. אם מביטים במצב באור הזה, ניתן להבין בצורה שונה את "הברית ההיסטורית" בין מפלגת העבודה למפד"ל. ההרמוניה ההיא התקיימה לא רק מפני שהציונות הדתית עדיין לא אימצה בצורה מוחלטת את הפילוסופיה הקוקיסטית המשיחית-אקספרסיביסטית, כפי שנהוג לחשוב. ההרמוניה שררה שם גם משום שתנועת העבודה הציונית עצמה היתה רפובליקאית באופן כללי, ולכן קרובה יותר ליסודות הרפובליקאים בציבור הציוני-דתי. (עמ' 408)

כלומר בעוד מרבית הציבור החילוני התרחק מהתפיסה המעמידה את העם והמדינה במרכז חייו האזרחיים, הציבור הדתי-לאומי דווקא התקרב אליה. בעוד הראשונים נהו יותר ויותר לעבר הגלובליזציה הקפיטליסטית, האחרונים עפו על עמישראל מתוך התפיסה הקוקיסטית-משיחית. מכאן שהקרע שבין שתי קבוצות אלה הוא תוצאת התזוזה של שתיהן זו הרחק מזו.

ההתחרדות של הציונות הדתית

מהי התוצאה של כשלון התפיסה הקוקיסטית-משיחית? עד 1979 היה ניתן עוד להאמין בקלות ש"רצון העם" הוא בהתיישבות בשטחים הכבושים. אחרי הנסיגה מסיני, אחרי הסכם אוסלו, ולאחרונה אחרי הפינוי מעזה כבר קשה הרבה יותר להאמין בכך. כאשר הרב יואל בן-נון ביכה ב-1992 (נדמה לי) על כך ש"לא התנחלנו בלבבות" הוא ביטא כבר אז נסיגה מהעמדה הקוקיסטית הברורה מאיליה, שכלל לא צריך להתנחל בלבבות מפני שללבות יהודיים טהורים יתענגו באופן טבעי על כל רגב אדמה של ארץ הקודש. כיום ברור שלא כך. יש עוד כמה חילונים בליכוד שבקטע, ועל כן 'הבית היהודי' חובר לביבי. אבל שימו לב ש'האיחוד הלאומי' כבר מעבר לבריתות עם החילונים, ולמעשה מאמץ השקפה סמי-חרדית.

וזה לב העניין: כפי שפישר מדגיש במחקרו, תפיסת העולם של הציונות הדתית עמדה תמיד על שתי רגליים: תורה ומצוות מחד, והתפיסה הקוקיסטית, האורגנית-אקספרסיבית של העם והארץ ושל תפקידם בזמן הזה (כיבוש הארץ, חזרה בתשובה, ביאת המשיח וכו') מאידך. אלא שהרגל השניה נשברה, ועתה נותר לבני הציונות הדתית להעביר את המשקל לרגל הראשונה, ובתוך כך לאמץ דפוסי חשיבה חרדיים ביחס לעולם התורה ועולם החולין. כפי שכתבתי כאן, התחרדות זו לא מתמצה בהקפדה יתרה על שמירת המצוות, אלא כוללת בעומקה ניתוק מהעולם המודרני על אנשיו ועל ערכיו. כאשר בני קצובר ואליקים לבנון מספרים לנו בשבוע שעבר שהדמוקרטיה הישראלית סיימה את תפקידה הם מעידים שעבורם אין כל דו-שיח בין תורת ישראל לעולם המודרני. יש רק דרך אחת להיות (מדינת) יהודים, והיא על פי הפרשנות החרדית-אורתודוקסית של ההלכה (עם איזה וורט של הרב קוק פה ושם).

הקפיטליזציה של החילניות היהודית

אבל האם יש אכן דרך אחרת להיות יהודים? אם נפנה אל היהדות החילונית, נראה, כאמור, שהיא במשבר ערכי חמור, ולא מציעה אלטרנטיבה אתית או תרבותית רצינית לתפיסתם של החרדים הותיקים והמצטרפים החדשים אליהם משורות הציונות הדתית. כך למשל, לפני כמה שבועות (ב-20.12.11) צורף לעיתון 'הארץ' מוסף מיוחד שמומן על ידי קרן פוזן, שכותרתו יהדות כתרבות – היופי שבחילוניות. במוסף הזה ניתן למצוא כמה ניסיונות לנסח מהי בדיוק יהדות חילונית, כולן, לצערי הרב, דלים ביותר.

כך למשל, ידידיה יצחקי, שכתב ספר ("בראש גלוי") על הנושא, קובע ש

החילוניות [… היא] השקפת עולם עצמאית, הומניסטית, בעלת ערכים משלה כגון סובלנות ופלורליזם. […] החילוניות, הרואה את ריבונותו של האדם על עצמו ועל אורחות חייו כנתונה לו מעצם היותו אדם חופשי, מבקשת אם כן להשיב לאדם, ברמה גבוהה יותר, את ריבונותו ואת חירותו האוניברסלית הראשונית, שלתפיסתה קדמה ל"התגלויות" האלוהיות הקדמוניות. (עמ' 8)

או יעקב מלכין, פרופסור אמריטוס בפקולטה לאומניות של אוניברסיטת תל-אביב, שגורס כי

בשיח יהודים החופשיים מדת משמש הביטוי "יהודים חילונים" […] ככינוי ליהודים המאמינים באדם כריבון לחייו, בזכותו לבחירה חופשית באורח חייו ובהיותו מחוייב לכללי צדק, לחוקי הדמוקרטיה ולסולידריות חברתית ולאומית. (עמ' 12)

מהי אם כן יהדות חילונית? במקרה הטוב הומניזם, ובמקרה הפחות טוב הטיות שונות של השורש ח.פ.ש.. אני אגב מאוד מאוד בעד הומניזם (תפיסה שהיא רק מעט פחות טובה מבודהיזם) ולו אכן היו היהודים החילונים הומניסטים וריבוניים למעשיהם, החרשתי, אבל כפי שניסיתי לטעון כאן, מטען תרבותי דליל שכזה מוביל כמעט תמיד להסחפות חסרת שליטה אל תוך גלגלי השיניים של המכונה ההיפר-קפיטליסטית. מכאן שהחילון במשמעותו התרבותית דומה פעמים רבות בישראל לזה שמתחולל במדינות מערביות אחרות (במידות שונות יש לציין, וסקנדינביה תעיד), ומשמעותו זניחת התרבות המקומית (במקרה שלנו, היהודית כמובן), ולעיתים גם עקרונות הומניסטים כלליים, לטובת אמריקניזציה קפיטליסטית. מדובר בהתפרקות ערכית בה אובדת הסולידריות הקהילתית לטובת התשוקה לשדרג את הסמרטפון ולהידחף בפתיחת סניף של רשת אופנה.

לאן מכאן

מכל זה עולה שהחברה הישראלית נמצאת כיום בצומת אליו הובילו שתי דרכים: האחת היא ההתפרקות החילונית מהערכים הציוניים, היהודיים, ולבסוף ההומניסטים לטובת הרב-תרבותיות הגלובלית של השוק החופשי; והשניה היא ההתעצמות, המספרית והאידיאולוגית, של השקפת העולם החרדית, כאשר אל אחוזי הילודה המרשימים מתווספים דתיים-לאומיים הפונים נגד המודרנה, וכל אלה יחד מקצינים את עמדותיהם. מצד אחד נמצאים חילונים שריבונים ללכת לקניון, ומהצד השני חרדים וחרד"לים שמנסים לשכנע את עצמם שאלוהים באמת לא רוצה שהם ישמעו אישה שרה.

מתוך הצומת הזה עומדות בפנינו כמה ברירות. האחת היא המשך הכיוון הנוכחי, דבר שיוביל להתפרקות למגזרים נבדלים, ליברלים לצד פונדמנטליסטים, יהודים לצד ערבים, עשירים לצד עניים, ולהפיכת מדינה ישראל ללבנון נוספת על חופו של הים התיכון, לפדרציה של שבטים שזוכים לאוטונומיה בגבולות מצומצמים, ובעצם למדינת עולם שלישי הן מבחינה כלכלית והן מבחינה דמוקרטית.

מאידך, הפחד מזה יכול להעלות לשלטון מנהיג שלא רק מבטיח אחדות, אלא גם כופה אותה על ידי הוצאתו לפועל של אתוס סמי-פאשיסטי בסגנון אתאטורק, פוטין או ליברמן, בו "כור ההיתוך" הבן-גוריוני חוזר with a vengeance, ובמסגרתו החרדים נאנסים להשתלב בחברה הכללית ולשאת בנטל המשותף, היהדות הופכת לשפחתה של המדינה ולדת-גזע המעניקה לבניה פריבילגיות שונות, ומנגד "בוגדים" למיניהם מושתקים במגוון צורות.

האפשרות השלישית (בטח יש נוספות) היא שהמסה המרכזית של הציבור, אותם חילונים שהקרבה לתהום העירה אותם מתרדמתם הקפיטליסטית, יחד עם אותם ציונים דתיים (וחרדים ספורים) שעדיין מבקשים לשלב שמירת מצוות עם מודרנה, דהיינו יהדות עם דמוקרטיה ופמיניזם (לכתחילה), יצליחו איכשהו לקומם הנהגה שתדע למתן את הכלכלה הקפיטליסטית, לשכנע (או לכפות) את החרדים להסכים ללימודי ליבה ולהשתלבות, ולסיים את הסכסוך עם הפלסטינים בצורה שתאפשר למדינה להמשיך ולהיות דמוקרטית (או למעשה, להתחיל להיות באמת דמוקרטית).

מלחמת התרבות הנוכחית, אם כן, אינה בין חילונים לחרדים, בין נוער הגבעות לצה"ל, או בין אנסטסיה מיכאלי לכל מי שאינו יהודי ימני. היא בין כל אלה שהחברה הישראלית ככלל (ואולי אף כדמוקרטיה ליברלית) חשובה להם, לבין אלה שמה שחשוב להם זו רק הקבוצה שלהם, תת-המגזר שבו הם נטועים, על מנהגיו ואמונותיו המסויימות. החילונים ההיפר-קפיטליסטים מחד, והחרדים האולטרה-אורתודקסים מאידך, לא בסיפור הכללי הזה, שכן הם אך ורק בסיפור הפרטי שלהם. כל מי שמבקש סולידריות עם עובדי הקבלן, מערכות בריאות וחינוך ממלכתיות טובות יותר, וזכויות אדם ואזרח לכולם ולפני הכל, בסיפור. וכן, גם מי שמבקש מדינה ציונית-לאומנית סטייל אם-תרצו (כלומר, יש כמובן קווי חלוקה אחרים בסיפור).

אם זה נכון, רצונם של המפגינים, שלנו, בקיץ לשתף במחאה את המגזרים (החברתיים, הפולטיים, הדתיים) השונים היתה (גם) ביטוי של ההגדרה העדכנית הזו של המרחב הציבורי, דהיינו ניסיון לסמן מי בתוך הדאגה לכלל, ומי בחוץ, ניסיון להכניס אל תוך הזירה של "המדינה" כמה שיותר, כמו גם לראות מי נשאר נטוע במגזר הספציפי שלו. לא בכדי אם כן, רבנים כמו שרלו ולאו, הנמצאים בדיאלוג עם המודרנה, היו בפנים, ואלו כמו מלמד וליאור היו בחוץ. כמובן שהתמונה מורכבת ממשתנים רבים נוספים (למשל, כאמור, הצורה בה אנחנו מגדירים את "המדינה", אם כישות אתנית או אזרחית). אבל זה אחד מהם, ולדעתי החשוב שבהם.

סתם

—

* Shlomo Fischer, Self-Expression and Democracy in Radical Religious Zionist Ideology, Submitted to the Senate of the Hebrew University, January 2007

 פורסם באתר המחאה החברתית, בפרוייקט מיוחד במלאת חצי שנה למחאה