החרדים "צבועים"

בגליון האחרון של כתב-העת "תכלת" מופיע מאמר ביקורת של ידידי אהרן רוז על ספר של קימי קפלן, "בסוד השיח החרדי". הנה ציטוט, שמדבר על החוזרים בתשובה לתוך הקהילה החרדית, שאני רוצה להתייחס אליו:

הבעיה האמיתית נעוצה במטען החילוני שמביאים עמם המצטרפים החדשים וביחס האמביוולנטי שהם מגלים כלפי החברה החרדית שבה הם מבקשים להתערות. ספרות חרדית מגוונת דנה בשאלה עד כמה צריך החוזר בתשובה להתנער מחייו הישנים ולהתנתק מכל קשר אליהם. החוזרים בתשובה, מצדם, מוטרדים מגילויים של חוסר עקביות בקרב החרדים, המעידים בעיניהם על צביעות.

המשפט האחרון מעניין בעיני ומלמד רבות: החוזרים בתשובה מאוכבים לגלות שהחרדים הם בני אדם! כן, שהם מחפפים איזו מצווה פה ושם, שהם לא תמיד שומעים לרבנים, ושומו שמיים, שלפעמים הם פשוט חוטאים! האכזבה הבלתי נמנעת הזאת לא באה לדעתי רק מאותו להט עיוור שמחמם את מוחם של חוזרים בתשובה רבים, כאילו הנה הנה הם מצטרפים לחיקה החם של חברה מושלמת שחיה חיים של הרמוניה, קדושה וטהרה צרופה. זה כמובן קיים, אבל כאן מדובר גם בחוסר הבנה כלל-חילוני (והחוזרים הרי הם באים מהחברה החילונית) לגבי החברה הדתית.

הטעות היא פשוטה: אותם חוזרים בתשובה מציירים בעיני רוחם דיכוטומיה בה מצד אחד ניצבים גאים וטהורים שומרי תורה ומצוות, ומצד שני מתבוססים בטומאתם חילונים עלובים. תמונה זו נשענת על ההנחה החילונית כאילו אם יש לך כיפה אתה אמור לייצג איזו צדיקות אידיאלית. המציאות כמובן היא לחלוטין שונה: הדיכוטומיה בין "טובים" ו"רעים" נמצאת (כמובן) בתוך כל חברה וחברה, ואף (כמובן, כמובן, כמובן) בתוך כל אדם. החוזרים בתשובה לא מחליפים חברה חוטאת בחברה צדקת, אלא רק את המסגרת והכללים שבתוכם ועל פיהם קובעים מי חוטא ומי צדיק. השפה האתית שונה, לא בני האדם.

ובכלל, כמה עיוור צריך להיות כדי לא להבין שהחטא הוא חלק אינטגרלי מהדת? הרי רק מי שדתי יכול בכלל לחטוא! ברור שחרדים רבים עוברים על מצוות התורה. זה ברור גם לרבנים שלהם. ולא רק זה: הרבנים לא כל כך מודאגים מזה, כל עוד אותו חוטא מודע למעשיו ומבקש תשובה. הרי זה כל העניין: החטא פשוט צריך להיעשות, ולהתכפר, בתוך המסגרת, זה הכל. תודעת האשמה של החוטא היא הסימן המובהק שהוא עדיין דתי, ולכן אין כל בעיה: הוא נשאר "שלנו".

בלייר מתקתל

העו"ד המבריק, וראש ממשלת בריטניה לשעבר, טוני בלייר, התקתל, כלומר קיבל על עצמו את ה- Catholic Faith, וחדל להיות נוצרי אנגליקני. בכך הצטרף לאשתו וילדיו הקתולים, ויוכל לחגוג איתם מיסות ולקבל במשותף את אותם קרקרים קטנים שהופכים באורך פלא בגרונותיהם של המאמינים לבשרו של ישו (מי שאינו קתולי לא יכול להשתתף בטקס, כפי שלמדתי על בשרי). אז נכון שהוא כנראה עשה את זה גם כדי להיות יחד עם המשפחה, ובכל זאת, אין ספק שהמעבר של בלייר הוא גם צעד אישי ורציני, ובכך נשזר כאבן חן מנצנצת בכתרה של הכנסייה הקתולית, שנדמה שיוזף רצינגר, כלומר בנדיקטוס ה- XVI השמרן, דווקא מעניק לה ברק מחודש.

הנה וידאו על כך (ראו איזה סטייל יש לקתולים):

בביקורת מבריקה של אביעד קלינברג על ספרו של אדם ברוך (מלפני שנתיים נדמה לי), הוא רומז שברוך הוא סנוב: "המלה הזאת היא קיצור של הביטוי הלטיני 'סינה נוביליטטה', ללא אצולה. הסנובים לא היו אצילים, אבל גם חלק מן "האספסוף" לא רצו להיות. בארץ, הסנוביות הזאת באה לידי ביטוי לעתים בדבקות בדת – לא מתוך אמונה בבורא העולם, חלילה (מי שטעם ממעיינות השכחה של המודרניות אינו יכול להאמין באמת בבורא העולם), אלא מתוך בוז להמון, לעם הארץ שאינו יודע עוד "צורת אות", שכרסו ריקה מש"ס ומפוסקים. דבקות בדת להכעיס, אמונה ללא אמונה. חישבו על עגנון ועל ליבוביץ'. חישבו על ברוך". מה שמעניין מאוד עם בלייר לדעתי הוא שהוא לא סנוב, ודתיותו איננה להכעיס. למרות שטעם ממעיינות המודרניות הוא באמת מאמין. עד כדי כך שהוא, כאדם מבוגר ומפורסם ביותר, ממיר את הכנסייה שלו. הוא ממש רציני בקשר לזה. לדעתי זה מדהים, והמעשה הזה של בלייר עוד יכה גלים מבחינת ההשפעה הציבורית והחברתית שלו.

זה קרה כבר לפני יותר משבוע, ומעט אחרי זה כתבה מיודעתני סוזן בלקמור שבתהליך המרת הדת היה על בלייר להצהיר שהוא "מאמין שכל מה שמורה הכנסייה הוא אמת מתוקף התגלות". העניין הוא שלבלקמור קשה להניח שבלייר מקבל כאמת אמונות מוזרות כלידת הבתולין, תחייתו של ישו מהמתים, והיותנו יצורים בעלי נשמה נצחית.

אכן קשה להאמין, אבל בכלל לא צריך. לי ברור שלבלייר ברור שאלו אינן אמיתות בצורה הפשוטה בה אנחנו מבינים "אמת", כלומר כהלימה בין המוצע בטיעון והמציאות האונטולוגית. סביר להניח שבלייר חושב שהן אמת במובן אחר, כלומר שיש באמונות הללו משמעות עמוקה, שיש בהן חשיבות, שהן מצביעות – לא על המציאות האמפירית – אלא על מציאות פנימית, או טראנסאנדטית, או מיתית, או מטאפורית, או נשגבת, או בלתי-מובנת.

הצורך של עיתונאים והוגים שונים (כריסטופר היצ'נס, ריצ'רד דאוקינס) לשלול את הדת ולהציג אותה ככסילות צרופה גובר, לעיתים, על שכלם הישר, וסופו שהם עצמם מוצגים במערומיהם. בלקמור מציגה את בלייר כפתי שמאמין בכל שטות, אבל לא צריך להיות פילוסוף או פסיכולוג גדול כדי להבין שקיימים סוגים רבים של אמת, ושל תפיסותיה בנפשנו. ומה אפשר לעשות, קיימים גם רבדים רבים של דקויות אמונה ונפתולי רוח.

ר' נחמן לא עולה ארצה

תום שגב מגיש לקוראי "מוסף הארץ" השבוע את התגלגלות משבר קבר רבי נחמן באומן, ועושה את זה, כדרכו, בצורה אינפורמטיבית ומשעשעת כאחד. בסיפור הזה חוסר ההבנה לגבי הפסיכולוגיה הדתית מנוכס דווקא על ידי הדתיים עצמם, כלומר על ידי חלק מחסידי ר' נחמן: ליתר דיוק, אלה שמבקשים להעביר את קברו לירושלים. ואכן, רק חוסר הבנה מוחלט יכול לבקש לשלול מרבבות מאמינים את הזכות הנעימה והמרגשת של העלייה לרגל. מה יותר טוב מלעזוב את הבית, לטוס מאות קילומטרים ולהגיע, אחרי מסע מפרך (רק משום התורים שבכל מקום כמובן) למחוז חפצנו הרוחני? מי האובּר-חוֹייכם שמבקש להפוך את קבר ר' נחמן לסתם עוד אתר הילולות ארצישראלי? החסרים קברי צדיקים אנחנו?

כל אחד בעל רגישות מינימלית לנפש האדם יבין מיד שההתרגשות הבאה לנו ממקום קדוש באה לא רק מהמקום עצמו, אלא מהדרך שעשינו עד אליו. אותו מנגנון שהופך סיפוקים דחויים לעזים יותר הוא עתיק כשם שהוא בנאלי, אבל אי אפשר להכחיש את עוצמתו. וכמובן: עצם השהייה בארץ אחרת, זרה, במקום חדש – היש ספק שאלה מגבירים את ההתרגשות, כמו גם את הסיכויים להיפתח מבחינה נפשית? אם יוצאי הצבא קיבלו את הודו, מגיע גם לחרדים אתר של כמיהה ועליה לרגל. וודאי שנס גלוי הוא שבסופו של דבר נשאר הקבר במקומו באוקראינה, ונאמר אומן.

[ב- 15 לינואר אמורה להתפרסם ביוגרפיה לא רשמית על טום קרוז, בה כת הסיינטולוגיה מככבת: על פי הכותב, אנדרו מורטון, כמעט כל רובד בחייו של קרוז, כולל בחירת בנות הזוג שלו, מוכתב על ידי הכת. למתעניינים, הנה הפרטים]

בעודי בהודו הפעם, בפעם הרביעית שלי בתת-היבשת, בעודי נדהם ונפעם שוב מהחיות העצומה שמפגינה המסורת ההינדית, הדת ההודית, ומצד שני בעודי מבחין בכל מני רמזים דקים של דמיון בין ההינדואיזם ליהדות, ולאו דווקא ברמה התיאולוגית או העקרונית (כי בזו רבים גם ההבדלים בין שתיהן), אלא ברמה הנמוכה, היומיומית של אופי הפולחן, של המנגינות והתנועות שמלוות את עבודת האל או האלים, של הרגש, או ההרגשה, שממנו יוצאת הקריאה אל האלוהים והעמידה המוכנה לקבלת תשובתו, חשבתי לעצמי מה יכול להיות המשותף לשתי הדתות הללו, לשתי התרבויות הללו, שמעניק להן כוח חיים כל כך גדול ומתמשך, וכל כך אותנטי.

כי ברור לי לגמרי שיש בדתות האלו, ביהדות ובהינדואיזם (וסילחו לי כרגע על ההכללה: נאמר שאפשר לדבר על שתי אלו כזרמים פחות או יותר אחידים של הבעה אנושית דתית) משהו שונה מבחינה מהותית מדתות כגון הנצרות והבודהיזם. שתי אלה האחרונות, הן באמת "דתות", כלומר באמת מערכות של רעיונות ואידיאלים שמכונסים להם בתוך מסגרת מוגדרת, ושכל מטרתם היא למלא לאדם שלוקח בהן חלק את "הפונקציה הדתית", אם אפשר לומר, כלומר את אותו חלק בחיים שיוצא לקראת חיפוש של משמעות ונחמה.

לאדם ההוא, הנוצרי או הבודהיסטי (ושוב, סליחה על ההכללה, שלא יכולה שלא לסבול מהחמצה של יוצאים מהכלל) יש "דת" והוא עוסק בה בזמנים מסויימים, למשל בימי ראשון בכנסייה, או כשהוא לובש גלימת נזיר לחודש כדי לשרוף קארמה רעה, או, כמובן, כאשר הוא נולד או מתחתן או יולד או נקבר. אז באה "הדת שלו" וממלאת את המוטל עליה, כלומר מספקת "שירותי דת", מתחזקת מבחינה דתית את חייו ושולחת אותו שוב לדרכו החילונית.

מה שאני אומר הוא דבר פשוט: הנצרות והבודהיזם מציגות דת כתחביב. ודאי שלא בגלוי, ודאי שהן לא תודנה בכך, אבל בפועל, מה שנראה במדינות נוצריות ובודהיסטיות הוא עבודה דתית שמוגבלת למסגרות מסוימות, פולחן שממודר לתחומים ספציפיים, מוגדרים, ושלבד מהם אין לחיים בהם עניין והם מנועים מלהתערב בחיים. אצלן הדת היא עוד דבר שעושים במהלך החיים. ביהדות ובהינדואיזם החיים הם דבר שעושים במסגרת הדת.

כי היהדות וההינדואיזם, יותר מאשר הן דתות, הן תרבויות. כל אחת מהן היא תרבות, ולא רק במובן של culture, אם כי גם במובן הזה, אבל גם, ובעיקר, במובן של ציביליזציה. "דת" היא ממילא מושג שהומצא במערב. ההינדואיזם לא חשב על עצמו מעולם כדת. להינדים יש דהרמה, כלומר דרך חיים. גם ליהדות העניין זר: המילה הזו בעברית משמעותה הקדומה "חוק", ולא שום דבר כגון "תחום בחיים המוקדש לעבודת אלוהים". ברור למה: אין כזה תחום ביהדות. החיים כולם מוקדשים לעבודת אלוהים.

וזה ההבדל המהותי בין היהדות וההינדואיזם לנצרות ולבודהיזם (והאחרונות אגב, הינן כמובן צאצאות ישירות של הראשונות): ישנה איזו יומרה, במסורות האלה, לנהל את העולם. הברהמינים בטקסיהם, בפולחני הקרבת הקרבנות המורכבים שלהם שנמשכים על פני ימים ושבועות וכוללים אלפי פרטים ומזמורים, מבקשים למעשה לקבוע סדרי עולם. טקס שנעשה נכון נותן לכהן ההינדי כוח מוחלט על העולם, אפילו על האלים.

היהדות גם היא, כמובן בצורה שונה, מנהלת את העולם: אלוהים שלה הוא אלוהי העולם כולו, והיהודים עצמם הם עמו. הוא ברא את המציאות כולה והוא שליטה היחיד – והם בניו. הרעיון הזה עובר כחוט השני לאורך ההיסטוריה היהודית עד שבסוף ימי הביניים הוא פורץ בקבלה בצורה מפורשת: על ידי קיום מצוות וייחוד ייחודים מניעים היהודים את גלגלי השיניים של הקיום. הם מנהלים את העולם.

אבל מאיפה באה היומרה הזאת? מה טען את התודעה היהודית-הינדית ברגש מגלומאני שכזה (או שמא דווקא, מנקודת המבט  המוחלטת, מציאותי שכזה), ולמה? אני רוצה להציע רעיון שנראה לי שיש בו אמת, והוא קשור להבדל הפשוט והבסיסי ביותר בין הדתות הללו לבין צאצאיהן: הגיל. והכוונה שלי היא לא לוֶתֶק, כלומר לזמן שהן קיימות כשושלת קוהרנטית פחות או יותר של רעיונות ומנהגים, שכן הותק הוא כבר תוצאה של אותו "סוד חיים" שאני מנסה לגלות. הכוונה היא לקדמותן, כלומר לעובדת עתיקותן הרבה.

שכן שתי הדתות הללו הן שתיהן בנות כשלושת אלפים שנה. יש עדויות לבכירות של ההינדואיזם, אבל זה לא משנה: מקור שתיהן בזמן מסויים ועתיק מאוד בתולדות האנושות, וזה סוד "קסמן", שכן באותה תקופה אנשים חשבו אחרת. ומכיוון שהם חשבו אחרת, הדתות שהם יצרו היו שונות. ואת גרעיני השונות הזאת נושאות היהדות וההינדואיזם עד היום.

ומה פירוש חשבו אחרת? לפני שלושת אלפים שנה אנשים היו במצב תודעתי אחר, או אם המילים האלה נשמעות גבוהות מדי, נאמר פשוט שהם היו בהלך רוח שונה. ואני לא מתכוון שהם היו "יותר מחוברים לטבע", אם כי זה בטח נכון במידת מה. הטבע היה ביתם הרבה יותר מאשר הוא ביתנו, ומובן מאיליו שהם ידעו עליו יותר (ברמת המיקרוקוסמוס היומיומית) וחיו את הלכותיו יותר. הם גם פחדו ממנו הרבה יותר כמובן, שכן הם היו חשופים יותר לסכנותיו.

הם אולי גם היו "יותר מחוברים לעצמם", אבל גם זה ללא מודעות ולא ממש במובן הרוחני: על פי המחקר ההיסטורי (והפרה-היסטורי) אנשים אז היו הרבה פחות מרוכזים בעצמם. הכוונה היא שהאינדבידיאל, כישות פסיכולוגית עצמאית ואוטונומית, עדיין לא נולד. חיי אדם היו חיי קהילה, והשבט או הכפר – ובראש ובראשונה המשפחה – היו היחידות על פיהן נמדדו והוערכו החיים. שרידות הקהילה היתה הערך העליון המובן מאיליו, ואנשים פשוט לא כל כך דאגו לשרידותם האישית. כלומר, ודאי שהם השתדלו לא למות, אבל לא זה היה המניע העיקרי, ודאי לא האובססיבי, למעשיהם. דאגתם העיקרית היתה שלמות הקבוצה. הם זיהו את עצמם פחות עם הגוף האינדבידואלי ויותר עם הקבוצה כגוף הקולקטיבי של החיים שלהם.

איך אפשר לדעת את זה? אפשר להסיק את זה, למשל, מתוך התקוות והציפיות שלהם מהחיים, שהסתכמו לרוב בדבר אחד עיקרי: גשם. החיים סבבו סביב אוכל ומים והדרכים להשיגם. התפילות, טקסי הקורבנות, חלקים עצומים מהפולחן הדתי הוקדשו למטרה הזאת: הורדת גשמים. החיים עצמם היו העיקר, ולא הפיכתם למשהו או למישהו. אף אחד לא ממש ניסה "להגשים את עצמו" ובטח שלא "להצליח". כולם פשוט חיו, וניסו להמשיך לחיות. הם חיו את חייהם וחייהם היו קשורים בעבותות לחיי קהילתם, בקשר סימביוטי הדוק, בדומה לקן נמלים בו כל נמלה תחיה רק כל עוד הקן כולו יחיה.

מתוך התלות המוחלטת הזאת במשפחה, בשבט ובקהילה נוסחו התפיסות הדתיות הראשונות של הדתות האלו, בוֶדות ההינדיות (סוף האלף השני לפנה"ס) ובחוּמש היהודי (לאורך האלף הראשון לפנה"ס). מאוחר יותר גם סודרו החוקים החברתיים הראשונים: בהודו אלה חוקי מאנו, עם שלבי החיים השונים והקאסטות. בארץ ישראל נוסח החוק התורני, ההפרדה מהעמים שמסביב והחלוקה לכהנים, לויים וישראל.

עם הניסוח הסופי של כתבי הקודש האלה מתגלה עדות נוספת, ועיקרית לדעתי, לעובדת חוסר-המודעות העצמית (במובן תפיסה אינדבידואלית) של האדם דאז: גם בודות וגם בתנ"ך כולו אין כלל אזכור של האפשרות לחיים אחרי המוות.

כאשר האדם לא תופס את עצמו כנבדל בצורה חמורה מהכלל, כישות אוטונומית, כפרט בעל חשיבות מיוחדת מעצם פרטיותו, ממילא הוא פחות דואג לגורל "זהותו היחידה והמיוחדת" אחרי מותו. מתים וזהו, או במקרה הטוב (?) עוברים לשאול, שהוא, בדומה לתפיסות היווניות והמצריות הקדומות, מעין מקום בו המתים מתקיימים בחשכה תמידית, תפלה ומרוחקת. בודות, כאמור, לא מוזכרת כלל אפשרות של גלגולי נשמות. אלא הגיעו רק באופנישאדות. בתנ"ך כולו, מלבד פסוק יחיד בדניאל (י"ב, ב') שמדבר על מעבר המתים לגן עדן או גיהנום (ודניאל הוא הספר התנ"כי האחרון, שנכתב במאה השניה לפנה"ס) אין בכלל התייחסות לחיי עולם.

החיים אז לא דאגו למוות. כלומר, הם לא דאגו למוות במובן האישי: ודאי שהם רצו לחיות והקפידו לשמור על עצמם, אבל לא היתה חרדה מהגורל הפרטי אחרי שהחיים הפרטיים יסתיימו: החיים ממילא ימשיכו עם הקולקטיב. במילים אחרות, לאף אחד לא היה תקוע אז בראש המושג של "החיים שלי". רעיון כזה היה בלתי נתפס, שכן אף אחד אינו בעל חיים, אלא רק משרתם. החיים ניתנים לו על ידי האל ("וייצר ה' אלוהים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה" – בראשית, ב', ז') אל הגוף, ונלקחים על ידי האל, ועל הקהילה כולה לעבוד אותו בנאמנות כדי שחייה כיחידה אחת ישגשגו. הפרט חי כחלק מהקהילה, עובד כחבר בה, וכאשר הוא מת הוא נפרד ממנה וממילא מכל קיום בעל ערך.

כאשר אנחנו לא תופסים את עצמנו כיחידות בעלות מהות אינדבידואלית אנחנו לא יוצרים תיאוריות על הגורל הפרטי שלנו אחרי המוות, תוך דאגה לשריין לעצמנו קיום אישי ואף משמעותי – לנצח. אנחנו יותר מדי עסוקים בלחיות את החיים. אנחנו מרוכזים בחיים האלה, בשרידותם, ובבניית המסדרת הקהילתית לשם כך.

חיים כאלה מולידים דת, או וקטור דתי, מיוחדים מאוד: או פגאניזם פרימיטיבי, שכולל, משום עבודת החיים הזאת של הכאן והעכשיו, הערצה דתית של עצים והרים ונהרות ועננים; או בסיס דתי עמוק ושורשי ומוצק. זהו אם כן הבסיס שאני חושב שמשותף להינדואיזם וליהדות: החשיבות שהן נותנות לחיים האלה. כלומר על אף הפילוסופיה הגבוהה של האופנישאדות והמטאפיזיקה של הקבלה, על אף הדיבורים על גילגולי נשמות ועל הישיבה לצד כס הכבוד בגן עדן, על אף הציפייה לשחרור מהעולם או לביאת המשיח, בסיס הדתות האלו הוא הדאגה לחיים כאן, על פני כדור הארץ. ההתמקדות בחיים האלה, על כל פרטיהם הזניחים וקשייהם המתסכלים היא נקודת המיקוד והיציאה של הדתות הללו.

ואת הבסיס הזה אי אפשר לקחת מהן, והן לא יכולות להכחישו, והוא זה שמעניק להם חיות אדירה, וממנו הן יונקות יצירתיות והתחדשות מתמדת. דתות שבאו אחריהן, שבאו מהן, כמו הנצרות והבודהיזם, חסרות את היסוד הזה שעליו ניתן תמיד ליפול אחורה ולזכות לתמיכה ונקודת משען ריאלית. להן יש רק את העתיד, רק את הכיוון קדימה. הן צופות לגאולה מעבר, ואין להן את העיקר הזה של החיבור החי אל העולם. ליהדות ולהינדואיזם יש אותו, והוא הסיבה לכובד המיוחד שלהן, לגרעין המוצק שכבר אלפי שנים נע קדימה ולא נותן להן לעצור, על אף כיבוש ארצותיהם, ורדיפת מאמיניהן, והמרות הדת של חלקים גדולים מהם, ועל אף הבוז והלגלוג מצד תרבויות אחרות, חדשות ומתקדמות יותר. הן ממשיכות. וכמה טוב לראות אותן משתנות עם הזמנים, ולראות את אותו ניצוץ של אמת שבהן מאיר דרכן על העולם.

[המאמר עלה גם באנרג'י. והערה: עם האיסלאם לא התעסקתי. היא מקרה מעניין: למרות שזו דת חדשה יותר מכל אלו שצויינו, היא כן עוסקת בחיים האלה על כל מרכיביהן. ההלכה המוסלמית מפורטת והתפיסה היא שכל החיים מוכתבים, אם לא מכוננים, על ידי הדת. מאידך, אני לא יודע מספיק כדי להעריך את החיבור שלה לאותו יסוד מהותי של חיי העולם הזה, ולא הייתי רוצה לנחש]

לפני כחודשיים הייתי עד לחגיגות הפסח של השומרונים. השומרונים הם כנראה תושבים אוטוכטונים (יענו קדומים, מקוריים) של אזור ממלכת ישראל שראו (ורואים עד היום) את שכם כמקום מקודש ואת הר גריזים כהר בו הכל (תחילת בריאת העולם, העקדה, המקדש) קרה. כאשר חזרו בני ישראל מגלות בבל, אחרי הצהרת כורש ב- 539 לפנה"ס, התעוררה מחלוקת בינם לבין השומרונים, כאשר כל צד טוען שגרסת היהדות שלו היא האותנטית. המחלוקת הזאת התנפחה לכדי מריבה נאה, שגלשה גם לחיכוכים אלימים מדי פעם, כמיטב המסורת הדתית (הד לזה אפשר למצוא במשל "השומרוני הטוב" של ישו: ישו שם מציג שומרוני טוב, כאילו שזה איזשהו פלא).

השומרונים אינם מקבלים את מסורת התושב"ע של חז"ל והמקרא שלהם כולל רק את חמשת חומשי תורה ואת ספר יהושע, שהוא הנביא העיקרי בשבילם. המקדש שלהם הוא על הר גריזים ליד שכם, ותחתיו, כך הם מאמינים, טמונים כלי המשכן המקורי ששימש את בני ישראל במדבר. הם מאמינים שבבוא המשיח הוא יוציא את כלי המשכן וישתמש בהם במקדש שירד על הר גריזים ישר מהשמיים (נשמע מוכר?).

כיום יש רק כשש-מאות שומרונים בעולם כולו. חלקם חיים ליד שכם וחלקם בחולון, ולכולם אזרחות ישראלית (לאלה שחיים ברשות יש גם פלסטינית). זו למעשה עוד "דת אברהמית" כמו היהדות, הנצרות והאיסלאם, אבל עתידם נראה לא מאוד מבטיח, כי זיווגים בתוך עצמם הפכו למאוד לא בריאים, וזיווגים מחוץ לעצמם קשים מבחינת החוק הדתי וגם מבחינה טכנית. לאחרונה החלו לייבא אוקראיניות כנשים. מי אמר שדתות לא מתפתחות עם הזמן?

מכיוון שהשומרונים כאמור אינם מכבדים את חוקי התורה שבעלפה (כלומר את המשנה והתלמוד: כל המפעל ההלכתי האדיר של חז"ל), הם חוגגים את הפסח בדומה לכפי שחגגו אותו בני ישראל (או חלקם לפחות – הרי תמיד היו כל כך הרבה פלגים וכיתות) בזמן קיומו של בית המקדש. במילים פשוטות: קרבן לה'. במילים עוד יותר פשוטות: שוחטים כבש ועושים על האש.

אז נסעתי בסיור מאורגן להר גריזים. לא בקלות: הבטחתי לעצמי מזמן שלא אהנה מפירות ביזת הכיבוש, שלא אעבור לצידו השני של הקו הירוק כל עוד התושבים שם נטולי זכויות. הפעם הרשתי לעצמי. זאת היתה הכניסה הראשונה שלי לשטחים הכבושים מאז השירות הצבאי, לבד מחריגות לצורך הפגנות ופעולות של "תעיוש" ( הבאת אוכל ובגדים בזמן הכתרים בתחילת האינתיפאדה השנייה, והגנה על פלסטינים ממני התנכלויות של מתנחלים). הנה כמה תמונות מהטקס:

"תחת האלה אשר עם שכם"

לא מזמן במקרה (באמת במקרה) נתתי איזה שיעור שקשור לנושא, ואני מביא ממנו כאן. בשיעור עמדתי על כל מני מוזרויות ושינויים שהכניסו עורכים שונים לתוך הטקסט התנ"כי, ושניתן דרכם לראות קצת מהפולמוס הישן בין קבוצות של ישראלים קדומים, פולמוס שהביא בעצם ליצירת שתי דתות, שתי קבוצות שהיום מכונות "יהודים" ו"שומרנים". בקטע הבא נראה את איך זה בא לידי ביטוי בויכוח על קדושתה (או טומאתה) של העיר שכם.

אבל אני מזהיר מראש: יש בדברים הבאים קצת תנ"ך, וכידוע לא כולם מסוגלים לסבול את זה, אז מי שלא בא לו באמת משוחרר – שילך לשרת ויבקש כדור לשחק כדורגל במגרש עד ההפסקה.

ולענינינו: ראשית נקרא את בראשית ל"ה, א' – ז'. שימו לב מה מצווה ה' על יעקב, ומה עושה יעקב בפסוקים אלו.

א וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-יַעֲקֹב, קוּם עֲלֵה בֵית-אֵל וְשֶׁב-שָׁם; וַעֲשֵׂה-שָׁם מִזְבֵּחַ–לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ, בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ.  ב וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-בֵּיתוֹ, וְאֶל כָּל-אֲשֶׁר עִמּוֹ:  הָסִרוּ אֶת-אֱלֹהֵי הַנֵּכָר, אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם, וְהִטַּהֲרוּ, וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם.  ג וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה, בֵּית-אֵל; וְאֶעֱשֶׂה-שָּׁם מִזְבֵּחַ, לָאֵל הָעֹנֶה אֹתִי בְּיוֹם צָרָתִי, וַיְהִי עִמָּדִי, בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתִּי.  ד וַיִּתְּנוּ אֶל-יַעֲקֹב, אֵת כָּל-אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם, וְאֶת-הַנְּזָמִים, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם; וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב, תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם-שְׁכֶם.  ה וַיִּסָּעוּ; וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים, עַל-הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם, וְלֹא רָדְפוּ, אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב.  ו וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה, אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן–הִוא, בֵּית-אֵל:  הוּא, וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-עִמּוֹ.  ז וַיִּבֶן שָׁם, מִזְבֵּחַ, וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם, אֵל בֵּית-אֵל:  כִּי שָׁם, נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹהִים, בְּבָרְחוֹ, מִפְּנֵי אָחִיו.

אנחנו מגלים שהאל מצווה על יעקב לבנות לו מזבח, ואילו יעקב מגדיל ראש ודואג (1) לצוות על בני ביתו להתנקות מאלוהי נכר, (2) לקבור את אותם אלוהי נכר, יחד עם הנזמים (אגב, של מי הנזמים? של האלילים) "תחת האלה אשר עם שכם".

עכשיו, הרצון להתנקות מאלוהי נכר לפני בניית מזבח לה' הוא אולי מובן מאליו ומתבקש, אבל מה עניין הקבורה תחת האלה? צריך לזכור שהטמנת אלילים באדמה עומדת בסתירה לחוק המקראי כפי שהוא מודגם במעשה משה אחרי חטא העגל (שמות ל"ב, כ') ומובא בפירוש בדברים ז', ה': "כִּי-אִם-כֹּה תַעֲשׂוּ, לָהֶם–מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ, וּמַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּ; וַאֲשֵׁירֵהֶם, תְּגַדֵּעוּן, וּפְסִילֵיהֶם, תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ" ושם, שם, כ"ה: "פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם, תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ" וכן שם, י"ב, ג': "וְנִתַּצְתֶּם אֶת-מִזְבְּחֹתָם, וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת-מַצֵּבֹתָם, וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ, וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן; וְאִבַּדְתֶּם אֶת-שְׁמָם, מִן-הַמָּקוֹם הַהוּא" – מה יכולה להיות הסיבה שתסביר הן את המעשה של יעקב ללא בקשה של האל, והן את אופי המעשה עצמו שעומד בניגוד לחוק המקראי?

רוב הפרשנים המסורתיים מתעלמים מזה, והרמב"ן ורבינו בחיי נותנים תירוצים מעט דחוקים שלא אכנס אליהם כאן.

The plot thickens

בקיצור זה נראה מאוד מוזר. כדי לנסות ולהבין יותר טוב מה קורה פה אנחנו פונים אל הפרק האחרון בספר יהושע, פרק כ"ד, פסוקים כ"ב עד כ"ח:

כב וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל-הָעָם, עֵדִים אַתֶּם בָּכֶם, כִּי-אַתֶּם בְּחַרְתֶּם לָכֶם אֶת-יְהוָה, לַעֲבֹד אוֹתוֹ; וַיֹּאמְרוּ, עֵדִים.  כג וְעַתָּה, הָסִירוּ אֶת-אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם; וְהַטּוּ, אֶת-לְבַבְכֶם, אֶל-יְהוָה, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.  כד וַיֹּאמְרוּ הָעָם, אֶל-יְהוֹשֻׁעַ:  אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵינוּ נַעֲבֹד, וּבְקוֹלוֹ נִשְׁמָע.  כה וַיִּכְרֹת יְהוֹשֻׁעַ בְּרִית לָעָם, בַּיּוֹם הַהוּא; וַיָּשֶׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט, בִּשְׁכֶם.  כו וַיִּכְתֹּב יְהוֹשֻׁעַ אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, בְּסֵפֶר תּוֹרַת אֱלֹהִים; וַיִּקַּח, אֶבֶן גְּדוֹלָה, וַיְקִימֶהָ שָּׁם, תַּחַת הָאַלָּה אֲשֶׁר בְּמִקְדַּשׁ יְהוָה. כז וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל-כָּל-הָעָם, הִנֵּה הָאֶבֶן הַזֹּאת תִּהְיֶה-בָּנוּ לְעֵדָה–כִּי-הִיא שָׁמְעָה אֵת כָּל-אִמְרֵי יְהוָה, אֲשֶׁר דִּבֶּר עִמָּנוּ; וְהָיְתָה בָכֶם לְעֵדָה, פֶּן-תְּכַחֲשׁוּן בֵּאלֹהֵיכֶם.  כח וַיְשַׁלַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת-הָעָם, אִישׁ לְנַחֲלָתוֹ.

ראשית, נשים לב לדמיון הרב בין הקטעים:
1) המילים "הסירו את אלוהי הנכר" משותפות
2) הטמנת דבר מה תחת האַלה אשר במקדש ה' בשכם.

שנית, מהי אותה "אַלה" אשר במקדש ה' בשכם?
כמובן, היא היא האֵלה שתחתיה קבר יעקב את האלילים בספר בראשית!!!
רש"י מפרש: "…ויש אומרים זו האלה אשר עם שכם, שכתוב ביעקב (בראשית ל"ה ד'), ויטמון אותם יעקב תחת האלה" כלומר האלה הזאת היא כנראה עץ שהיה מקודש! מסתבר שתושביה המקוריים של שכם, ועל פי פרק כ"ד ביהושע גם יהושע עצמו, הקנו קדושה לאלה מסויימת, כלומר לעץ. בכלל, כנראה עצים היו שוס לא קטן בזמנו, כפי שאנחנו למדים גם מהשם "אלון מורה" (בראשית י"ב, ו'), שהוא הרי האלון תחתיו יושב המורה, כלומר הנביא, או האורקל. כך בשופטים ט', ל"ז אנחנו מוצאים את "אלון המעוננים", ומעוננים הם כיודעו חוזי עתידות (על עוד אלונים במקרא ראו כאן).

מכאן אנחנו מגיעים להבחין בארבעה דברים מאוד מוזרים שמתגלים בפסוקים אלה:
1) יהושע קובע כי העם בחר את ה', ולא להפך (בניגוד לדברים ז', ו': "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ:  בְּךָ בָּחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה, מִכֹּל הָעַמִּים, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה"; דברים י"ד, ב': "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ; וּבְךָ בָּחַר יְהוָה, לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה, מִכֹּל הָעַמִּים, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה", ועוד.
2) יהושע כורת לעם ברית ושם לו חוק ומשפט בשכם, כלומר יש כאן איזושהי כפילות מוזרה עם מעמד הר סיני, שכן שם כבר נכרתה ברית וניתן חוק.
3) יהושע כותב "ספר תורת אלוהים" – מישהו מכיר את הספר הזה? ודאי שלא, כי הוא לא קיים. הביטוי הזה נמצא רק כאן (דומה לו קיים בנחמיה ח', י"ט), ומהווה עוד כפילות מוזרה עם התורה שקיבל העם ממשה בהר סיני – ממתי יהושע כותב ספרי תורה???.
4) לבסוף, יהושע לוקח אבן גדולה ומקים אותה תחת האלה כעדות לברית בין העם לאלוהיו. זה מוזר כי בדברים ט"ז כ"א –כ"בכתוב: " כא לֹא-תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה, כָּל-עֵץ:  אֵצֶל, מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ–אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה-לָּךְ.  כב וְלֹא-תָקִים לְךָ, מַצֵּבָה, אֲשֶׁר שָׂנֵא, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ." – כלומר אסור להקים מצבה, וממילא אסור שיהיה כל עץ במזבח ה'!

אז מה קורה כאן? איך יכול להיות שיהושע מקים מזבח לה', בצורה אסורה (עם מצבה ותחת אלה), ובדיוק באותו מקום שבו קבר יעקב אלילים???

יש כאן יותר מדי דברים מוזרים: 1) יעקב מגדיל ראש מעבר לציווי האל, אוסף אלילים מבני ביתו, אבל במקום לשרוף אותם או לנתצם הוא קובר אותם תחת עץ אלה בשכם. 2) יהושע כורת ברית עם העם בשכם, 3) כותב ספר תורה שם 4) מקים שם מצבה בניגוד לחוק המקראי 5) ומקום המצבה שהוא מקים הוא בדיוק על מקום קבורת האלילים של בני ביתו של יעקב!!!

מה יכול להיות ההסבר לכל זה?

התעלומה תיפתר אם נבין לאשורו את הסדר הכרונולוגי בו נכתבו הדברים:
א) פרק כ"ד ביהושוע הוא כנראה שריד למסורת דתית קצת שונה, ועתיקה:

"יהושע כ"ד הוא פרק מיוחד במינו, המחזיק ידיעות היסטוריות שונות מכלל התיאורים המקראיים, אשר הושרשו בתודעה ההיסטורית של ישראל בידי האסכולה המשנה-תורתית … גם קשה להאמין שהוא נוצר אחרי [מסורת זו] … יש כאן שריד של ספרות קדם-משנה-תורתית" – אלכסנדר רופא

"Joshua 24 is based on an early northern Israelite reinterpretation of that tradition in which Yahweh, the god of the exodus, became the covenant-god at Shechem. The language of Joshua 24, however, points to 9^th-8th centuries and this agrees with the historical perspective of the chapter." – S. David Sperling

כלומר הפרק ביהושע נכתב במאה השמינית תשיעית לפנה"ס – לפני ספר בראשית, שנכתב כנראה רק סביב המאה הרביעית לפנה"ס!

ב) יותר מזה: פסוק ד', בפרק ל"ה בבראשית כנראה הוכנס מאוחר יותר לפרק, ואינו חלק מהנרטיב המקורי – לכן נראה שיעקב עושה בו משהו שהוא לא התבקש על ידי האל! ברור לכן שאותו פסוק נכתב כנראה הרבה הרבה אחרי שנכתב פרק כ"ד בספר יהושע.

פתרון התעלומה

הסיפור אם כן הוא כדלקמן: בעת העתיקה שכם היתה עיר חשובה מאוד. היא היתה בירת ישראל הראשונה (מלכים א', י"ב, א', כ"ה) בסוף המאה העשירית. כאן הקים אברהם מזבח (בראשית י"ב, ו'-ז'), ויעקב גם (שם, ל"ג, י"ח-כ'), ויהושע גם (יהושע ח', ל'), כאן נקבר יוסף (יהושע כ"ד, ל"ב) ואבימלך הומלך למלך (שופטים, ט', ו').

על הרקע הזה נכתב פרק כ"ד ביהושע, שכנראה חובר מזמן מזמן ומרמז על מסורת אחרת של קדושה וברית בין האל לעם ישראל, מסורת שבה יהושע ולא משה הוא גדול הנביאים, שהוא כותב את התורה בשכם, אחרי שהוא כורת ברית בין העם לאל שם.

השומרונים אימצו (או ייסדו) מסורת זו (שימו לב שפרק כ"ד הוא האחרון בספר יהושע, כלומר הוא זה שחותם את המקרא של השומרונים), ומכיוון שחז"ל הלכו בדרך אחרת, נוצר קונפליקט בין הצדדים. לשומרונים היה קייס לא רע, מכיוון שלשכם באמת היה מעמד די מרכזי. כדי לקלקל את הסיפור של שכם היה צריך להוכיח שלא ייתכן ששם נמצא מקדש ה'. פסוק ד' בבראשית ל"ה נשתל שם רטרואקטיבית על ידי חז"לינו כדי להבאיש, לכאורה מלכתחילה, את ריחה של שכם ושל מקדש האל שם: לכן האלילים נקברו ולא נשרפו או נותצו – כדי שהמקום יהיה טמא לנצח!

במקום טמא כמובן לא ייתכן שיהיה מקדש משמעותי לאל, אבל מצד שני גם לא נעים שיהושע, דמות בכל זאת חשובה לחז"ל, יערוך טקס בדיוק תחת אותו העץ שמעל האלילים, ולכן, כאשר הוסיפו ניקוד לתנ"ך (הרבה אחרי שהוא עלה על הכתב) שינו את הניקוד של האֵלה לאַלה, כדי שלא יחשבו שיהושע הקים מזבח לה' תחת אותה אלה תחתיה קבר יעקב אלילים!

השומרונים מצידם מגיבים למסורת הטמנת האלילים בכך שהם יוצרים מסורת אחרת על הטמנה בשכם: לא אלילים, כי אם כלי המשכן הוטמנו שם!

סיפור נאה מהמדרש

עדות למגמה פולמוסית זו ניתן למצוא בסיפור חביב מבראשית רבה, פ"א, ג':

ר' ישמעאל ב"ר יוסי סליק לצלאה בירושלם עבר בהדין פלטנוס וחמא יתיה חד שמראי א"ר להיכן את אזיל א"ל מסיק מצלי בהדא ירושלים א"ל ולא טב לך מצלי בהדא טורא בריכא ולא בההיא קלקלתא א"ל אומר לכם למה אתם דומים לכלב שהיה להוט אחר הנבלה כך לפי שאתם יודעים שעבודת כוכבים טמונה תחתיו דכתיב ויטמן אותם יעקב לפיכך אתם להוטים אחריו אמרין דין בעי מנסבה (פירוש מאחר שזה יודע שעבודת כוכבים טמונה שם ודאי יקחנה) ונתייעצו עליו להרגו וקם וערק בליליא:

תרגום:

ר' ישמעאל בר' יוסי עלה להתפלל בירושלים, עבר ליד פלטנוס [עץ] זה, וראה אותו שומרוני אחד. אמר לו: לאן אתה הולך? אמר לו: להתפלל בירושלים. אמר לו: ולא טוב לך [יותר] להתפלל בהר המבורך הזה ולא באותה אשפה [כי הרי ירושלים אז חרבה]? אמר לו: אומר לך למה אתם דומים: לכלב שהיה להוט אחר הנבלה [דווקא כי הבשר מסריח, רוצה אותו הכלב]; כך לפי שאתם יודעים שעבודת כוכבים טמונה תחתיו, שכתוב "ויטמן אותם יעקב [גו']" לפיכך אתם להוטים אחריה. אמר [השומרוני]: זה רוצה לקחת את הטומאה [העבודה הזרה, וחשב להרוג את ר' ישמעאל]. קם [ר' ישמעאל] וברח בלילה."

שאלה לסיום

נותרה רק שאלה אחת: למה, אם המסורות שונות כל כך, השאירו חז"ל את פרק כ"ד ביהושע בתנ"ך, והשומרונים, שדווקא שינו את הגרסה שלהם לתנ"ך בכמה מקומות, השאירו את פסוק ד' בפרק ל"ה בבראשית?

לגבי השומרונים, יכול להיות שהם שמחו לכל אזכור של שכם, ופחות שינה להם שהאלילים נקברו שם. לגבי חז"ל (או, בעצם, עורכי המקרא שחיו כמה מאות שנים לפני התנאים הראשונים), התשובה יותר מעניינת לדעתי: ייתכן שהם השאירו סתירה זו למסורת התנ"כית כפי שהשאירו עוד סתירות: ראשית, צריך להתחשב בכל המסורות הקיימות כאשר מנסים לבסס טקסט בתור קאנון שיחול על עם שמורכב מזרמים רבים. שנית, למרות שהיתה להם דעה ברורה, הם לא ראו בטקסט מלא סתירות בעיה: היתה להם "מסורת של מחלוקת", כדברי חוקר המקרא ישראל קנוהל (ראו ספרו The Divine Symphony). סתירות ומחלוקות העשירו לדעתם את הטקסט, ולא הגבילו אותו. אמן.

ביבליוגרפיה

יאיר זקוביץ, אביגדור שנאן, לא כך כתוב בתנ"ך, הוצאת ידיעות אחרונות, ת"א, 2004
יאיר זקוביץ, "מגמתו של מעשה הטמנת האלילים בשכם", בית מקרא 25, א', תש"מ, עמ' 30-37
אלכסנדר רופא, "סיפור האסיפה בשכם (יהושע כד, א-כח, לא) – נוסח, ספרות, היסטוריה", הקונגרס העולמי למדעי היהדות 12, א', תשנ"ט

S. David Sperling, "Joshua 24 Re-examined", Hebrew Union College Annual 58, 1987, 119-136
Victor Avigdor Horowitz, "Whose Earrings did Jacob Bury?", Bible Review 17, 4, 2001, 31-33, 54

[חדשות דת: במצריים הוצאה פתווה (המקבילה המוסלמית של פסק הלכה) שעל פיה מותר לאישה לעבוד עם גברים באותו המקום, בתנאי שהיא מיניקה אותם כמובן (לפחות פעם אחת), כי אז הם הופכים למשפחה, ואין חשש לפריצות. הכי הגיוני בעולם, והשבח לאללה על חכמי הדת. הנה מאמר על זה בניו-יורק טיימס. לבד מזה יש לעצור את רצח העם בדרפור]

עם מושג הקדושה פתח רודולף אוטו דרך חדשה בהגות הדתית האקדמית בכלל, ובפנומנולוגיה של הדת בפרט. אוטו היה האקדמאי הראשון שייחד לתחום הדתי בתרבות האנושית מסלול קיום פרטי, המקביל, ולא נמשך או מוביל, לדרכי ההויה האחרים אצל האדם, דוגמת הרציונלי, האתי, או האסתטי. אוטו קבע כי החוויה הדתית מהווה זרם עצמאי בחיי הנפש של האינדבידואל, אשר לא ניתן לעשות לו רדוקציה לדחפים פסיכולוגיים או לצרכים פסיולוגיים כאלו או אחרים. הקדושה מקורה בפגישה של האדם עם הנוּמינוֹזי (The Numinous, מושג שחידש אוטו ומצביע על מציאות ראשונית, גולמית, "אחרת לחלוטין" שהיא בבת אחת מפחידה ומושכת), מולו מרגיש האינדבידואל יראה, ענווה, חוסר אונים וחוסר הבנה. מתוך העמידה אל מול המציאות הזו של "האחר לחלוטין" נולדת הקדושה, והדתיות כולה.

עד לפרסום ספרו "הקדושה", בתחילת המאה העשרים, ובמידה רבה גם אחריו, שלטה בכיפה גישה שונה, תוצאת הגישה החילונית בתכלית של המאה התשע-עשרה, ההתרחקות מהפילוסופיה ההגלינית ועליית הפוזטיביזם. מארקס מהווה דוגמא מובהקת להעמדת כל התופעה הדתית על אינטרסים זרים לה, היינו חברתיים ובראש ובראשונה כלכליים. אך גם אחרים, בין אם היו אבולוציוניסטים כספנסר, פסיכולוגיסטים כפרויד או נביאי זעם דוגמת ניטשה, אם לא פשוט הכריזו בחגיגיות על סופה של האשליה שהיא הדת, הרי שלפחות דאגו "להסבירה" על ידי תיאוריות כוללות. אפילו מקס ובר, שהקדיש חלק ניכר מחייו לחקר דתות, התייחס לדת כתופעה הניתנת להכללה בין ההמצאות התרבותיות האחרות של החברה האנושית.

ובר אמנם העיד על עצמו שאינו "מוזיקלי מבחינה דתית", ואולי ההבדל העיקרי בין אוטו, כחוקר דתות, אליו ואל האחרים שמניתי, הוא שהאחרון פשוט היה אדם דתי. אוטו היה פרוטסטנטי אדוק, וייתכן שהוא עצמו מרגיש את הנומינוזי מולו, ואולי אף את אותה "הרגשה אוקיאנית" עליה כותב רומן רולאן לחברו פרויד, ואשר אותה מודה פרויד (בתחילת חיבורו "תרבות ללא נחת") שאינו מזהה אצלו עצמו, וממהר להסבירה כרגרסיה למצב העוברי. אוטו, כאדם שחוויות אלו הן כן חלק מעולמו, מרגיש נוח הרבה יותר לייחד אותן כנובעות ממקור עצמאי ונבדל ברוחו של האדם, דבר שלפניו העז רק קירקגור, ואחריו מעטים ביותר (ברגסון, בובר).

אצל אוטו, אם כן, הקדושה כמימד במציאות היא אכן sui generis, אך הוא אינו מגדיר אותה כבלתי-רציונלית בכללותה. אדרבא, כותרת המשנה של ספרו היא "על הלא-רציונלי באידאת האל ויחסו לרציונלי". הקדושה, אם כן, היא החיבור בדת של האספקט הלא-רציונלי, שבא לידי ביטוי בפגישה של האדם עם הנומינוזי, עם האספקט הרציונלי, שהוא התחום המוסרי. מתוך העמידה אל מול הנומינוזי נובע כל מה שאינו, ולא יכול להיות, רציונלי בדת. במונחים קאנטיאנים הנומינוזי הוא לפני הקטגוריות, ואינו יכול להתפס על ידן. אך התופעה הדתית אינה נבנית רק ממימד זה. הדת מהווה גם מערכת חברתית-מוסרית, המכוננת חוקים ומצוות למאמיניה ומכוונת את חייהם. רק השילוב של שני אספקטים אלו מהווה את "הקדושה".

בהסברו את הצד המוסרי בדת, דואג אוטו להבדיל היטב בין המוסר הדתי לתורות מוסריות חילוניות: בעוד שאדם יכול לפשוע כנגד חוקי המדינה או המלך, רק כלפי האל עלול אדם לחטוא. מתוך הרגשה זו של חטא, המיוחדת גם היא, כמובן, לתופעה הדתית, נובעת קטגוריה בסיסית נוספת של הדת: הגאולה. כל הדתות, טוען אוטו, מבקשות לענות על הצורך האקוטי של האדם בגאולה, בין אם זו גאולה מחטא קדמון בנצרות, או גאולה ממעגל הלידה והמוות בהינדואיזם ובבודהיזם. הדיאלקטיקה של חטא-גאולה, גם היא יחודית לתופעה הדתית, מהווה את הצד הרציונלי והמובן בתוך מושג הקדושה.

הקדושה, אם כן, מהווה סינתזה של הלא-רציונלי והרציונלי בדת, ועל פי טיב הסינתזה הזו מבקש אוטו גם להכריע איזו דת היא השלמה ביותר. עצם החיבור בין הלא-רציונלי והרציונלי הוא כמובן בעייתי ביותר, שכן כיצד ניתן להכליא דבר שאינו ניתן לתפיסה בקטגוריות, עם קטגוריות אלו עצמן? איך נחבר בין הבלתי-ניתן-להגדרה להגדרות ברורות, בין האפריורי לאפוסטריורי, בין רוח לחומר, בין, למעשה, האלוהי והאנושי? כאן שולף אוטו את הקלף המנצח (בתקווה שזה לא ג'וקר), בדמותו של ישו הנוצרי. מה אם לא האינקרנציה של האל על פני האדמה מהווה את החיבור המושלם, האולטימטיבי, בין המימדים השונים, שאינם ניתנים לעולם לחיבור? בדמותו של ישו, על פי אוטו, משולבים בצורה מושלמת הנומינוזי והמוסרי, וזהו הבסיס שמתוכו עולה ונבנית הדת הנוצרית כעליונה בדתות העולם.

אין ספק שרודולף אוטו מחוקרי הדתות המשפיעים ביותר במאה העשרים. הבדלתו את הדת כבעלת קיום עצמאי ואפריורי ברוח האנושית היוותה פריצת דרך והשפיע על על חוקר אחריו שהתייחס לבעיה הדתית, בין אם הוא תמך בגישתו של אוטו ובין אם התנגד לה. עם זאת, קביעה זו גם נושאת עימה בעיות המיוחדות לה: ראשית, הצורך להניח שאכן זה כך, כלומר שאכן ישנה חוויה דתית אותנטית. לרבים זוהי "קפיצת אמונה" שאינה עולה בידם, או שאינם כלל רוצים לעשות. שנית, אם קיבלנו הנחה זו, עלינו למעשה לקבל את העובדה שלעולם לא נבין באמת, בצורה רציונלית ואף מילולית, את מהותה של החוויה הדתית. אם כך, הערך ההסברי של ההשקפה הזאת מוגבל.

הקדושה קובעת את הדת כקטגוריה יחודית ועצמאית בשדה הרוח האנושית, בזה גדולתה, אך בזה גם נגמר תפקידה. מי שמסוגל לתפוס, לגעת, בכוונתו של אוטו כאשר הוא מדבר על הנומינוזי, מושג זה אולי עוזר לו גם לגעת בחוויה המיסטית. אך מי שאין לו כל קשר לכך, שאינו "מוזיקלי מבחינה דתית" כמו וֶבר, אינו יכול להבין דבר נוסף על מה שכבר הבין על התופעה המיסטית ממושג זה. אכן, אוטו עצמו, בתחילת ספרו על הקדושה, ממליץ למי שלא חווה חוויה פאנטסטית, יוצאת-דופן, ייחודית מימיו להפסיק לקרוא, שכן אין בכך טעם בשבילו. התובנה כי אין אנו יכולים בעצם להבין את התופעה הדתית והמיסטית לאשורה מקופלת ipso facto במושג הקדושה של אוטו.

הקדושה היא מושג תיאורי יותר משהיא מושג הסברי, אך היא פותחת פתח להסברים עתידיים. אוטו קובע את הדת כנפרדת ונבדלת בשדה הרוח האנושית. למיקוד תשומת הלב בדת כהוויה ייחודית ומיוחדת חשיבות כפולה: ראשית כדי למנוע נסיונות חוזרים ונשנים של רדוקציה של הדת לכדי אינטרסים כלכליים או צרכים פסיכולוגיים, הסברים שאינם לעומקם הסברים, שכן יותר מכל הם מנסים להעלים את שאלת הרגש הדתי והמיסטי ולא באמת לענות עליה. ברור כי העמדת הדת על בסיס אחר ממנה והכפפתה, בסופו של חשבון, למערכת חוקים חיצונית לה מרוקנים, למעשה, את הדת מכל תוכן דתי אמיתי, אם אכן ישנו כזה. קביעת הדת כהוויה ייחודית חשובה גם במובן זה שהיא מאלצת אותנו להתמודד עם הדת בכלים אחרים משהיינו משתמשים אילו רצינו להסביר, לדוגמא, תופעות כלכליות, או פסיכולוגיות. כך לא יחמקו מאיתנו פרטים ומשמעויות דקות, משל היינו מנסים לאכול מרק בעזרת מזלג.

—

אני, אם תותר לי מילה אישית, בסך הכל מסכים עם אוטו שאי אפשר לעשות רדוקציה של התופעה הדתית, שיש לטפל בה בכלים המיוחדים לה, ושהיא ממלכה בפני עצמה. אבל, שוביניסט רליגיוזי שכמוני, אני סבור שהיא חולשת על כל שדות החיים האחרים, כלומר הייתי מעמיד, לדוגמא, את האתיקה והאסתטיקה, לפחות ברובן, על הבסיס הדתי. הרגש הדתי הוא בשבילי המהותי ביותר באדם, למרות שאני מודע לכך שיש כאלה, אף טובים וחכמים כמו ובר או פרויד, שאינם "מוזיקליים מבחינה דתית". מצד שני, עם אימון מתאים והקשבה נכונה אני חושב שרבים שהקדושה נשמעת להם כמו רעש סתמי או כמו מוזיקת-מעליות יכולו להתחיל להנות מ"הסימפוניה האלוהית".

אני גם פחות מסכים עם הדגש על חוסר-האפשרות-להבנה של אוטו בנוגע לקדושה. כלומר, אולי מקור קדושה עצמו, כלומר הזה עצמו, הוא אינאפבילי, אבל הדרך שבה היא מתגלה לנו היא בעיני פחות מיסתורית ממה שאוטו חושב. הקדושה, לדעתי, מתגלה כאשר אנחנו פוגשים באינות קיומנו הפרטי, כלומר כאשר האורגניזם האנושי מקבל רמיזה שבמהותו הוא זהה להוויה כולה. מתוך זה יכולים להתעורר פחד גדול או אושר אדיר, או אהבה, ואלו אחר כך יכולים להיות מזוהים כרגשות דתיים. כל זה יכול התרחש בזמנים ובמקומות שונים, ולפעמים בחברת אנשים מסויימים, ואלו יכולים לקבל מעמד של "קדושה", כלומר הכרה ממסדית בקדושתם. על כל אלה אני מקווה עוד לכתוב.

[עוד על מושג הקדושה (לא רק על פי אוטו) כאן; לבד מזה אני סבור שיש לעצור את רצח העם בדארפור]