1.7.07

על מטוס סילון
כעלה נידף
אני עף
אל אלוהי הנהרות הנפגשים

שום דבר לא יפריד בינינו
כשאשב בחיקו
למרגלות ארונצ'לה
של אלוהי הנהרות הנפגשים

העולם זורם דרכי עכשיו
לא אני זז – רק הוא
אלוהי הנהרות הנפגשים
שטוף אותי ממני במימיך המטהרים

האור שאני רואה
חום היום
הבל האויר
הם אני
כלומר הוא
כלומר אני

העיפות
כאב הגב
היבלת, הסנדל
הם הוא
כלומר אני
כלומר הוא

מאות טון של ברזל באויר
האין זה פלא?
ודאי פלא גדול הרבה יותר
מהיות אלוהי הנהרות הנפגשים
אני
עצמי ובשרי
מהותי
הוויתי

2.7.07

אני בדילמה: בכל תחנה שהרכבת עוצרת מתחשק לי לקפוץ החוצה ולקנות בקבוק מים מינרלים. חם, ואני צמא מאוד. מצד שני, שעתיים ישבתי על הריצפה ליד השירותים, וסוף סוף יש לי מקום ישיבה. אם אקום אפסיד אותו. בדיקת הדרכונים אחרי הנחיתה עברה מהר מהצפוי, אספתי את התיק גם כן מהר, ותפסתי ריקשה זריזה לתחנת הרכבת של מדרס. הגעתי חצי שעה לפני הרכבת הראשונה, של 7:15 לבנגלור, וארונדהטי הזמינה לי כרטיס לשניה, בעוד שש שעות. הרכבת היתה מלאה אבל כרטיס ללא מקום שמור היה אפשר לקנות. והנסיעה תימשך שש שעות. חבל שלא הסכמתי להצעתה הנדיבה של הדיילת האדיבה במטוס, לכוס מים אחרונה לפני הנחיתה. פחדתי שאצטרך פיפי. אבל מי ידע שתוך שעה בלבד אעבור ממטוס ממוזג אל ריצפת קרון רכבת מפושתן? ריח השתן נישא באפי, חריף ומר, מזכיר לי כמה נורא על הריצפה ליד השירותים. מצד שני יבש בפה, עייפות כללית, ובלב שמחה.

4.7.07

את ארונדהטי פגשתי לראשונה בקורס מדיטציה לפני 11 שנה, במדרס. תיך נהט האן היה אז בהודו, והוא העביר קורס קליל לעשירי העיר. במקרה עברתי בסביבה, ומיד נרשמתי. דהטי היתה שם, כאחת היאפיות. היא לא באמת יאפית, אבל היא בהחלט הודית משוכנזת. לבד מגון עורה היא מערבית לחלוטין: חילונית, פמיניסטית, רווקה בת 33, דוברת אנגלית בלבד (מלבד כמה מילים בהינדי וכמה מילים בשפת אמא, טמילית) ומתנגדת נמרצות לאמריקניזציה של הודו. כאילו שהיה נשאר ממך משהו אם היו מפשיטים את כל מה שאמריקאי בך, אני אומר לה. שתוק, היא אומרת לי.

בילדותה למדה בבית ספר מיסודו של קרשינמורטי. היא גם שמעה אותו מדבר כמה פעמים, אבל היא לא זוכרת כלום. היתה קטנה. כשבגרה לימדה בבית ספר כזה, מתוך אידיאולוגיה. בחורה טובה. אחר כך השלימה תואר שני במדעי המחשב, והיום היא אשת היי-טק בבנגלור. כמו כל הברהמינים, היא אומרת. כן, היא נצר לשושלת ברהמינים, וזה טוב, אבל מהזרם הוישנויי, כלומר לא השיוויי. לא נורא. היא גרה בדירה עם שותף: מזכ"ל גרינפיס בהודו. כן, כבר היה ביניהם רומן. היום, היא אומרת, היא היתה עוזבת את העבודה במחשבים, אותה היא לא אוהבת, ועובדת בגרינפיס, אבל היא חייבת לחסוך כסף כדי לקנות דירה לאמא שלה, שאביה התגרש ממנה והיא לא עובדת, ובגרינפיס לא משלמים כמו במחשבים. 

כשהראתי לה מאמר בעיתון על כך שמי שמתחתן בשביעי לשביעי 2007 מובטח לו, על פי האסטרולוגים ההודים (שאני לא מבין מה להם ותאריך הנוצרי כמובן), שיזווג שוב עם אותה הנשמה בשבעת הגלגולים הבאים היא התפלצה: "על גלגול אחד אני לא מסוגלת להתחייב!".היה כיף: ראינו סרט הודי על המחשב הנייד שלה, יצאנו למסעדות חביבות, דיברנו וצחקנו. אפגש איתה שוב, כך מתוכנן, בבומבי, בעוד חודש.

5.7.07

האוטובוס מבנגלור לטירו' מלא, אבל לא מפוצץ, וזה טוב מאוד. מבחוץ כתוב עליו "ULTRA DELUX", אבל הזמנים שהוא נחשב כזה עברו. הסרט ההודי שמשודר בשתי הטלוויזיות בתוכו, בווליום אדיר, גם הוא ישן, אבל זה רק מוסיף לו חן: צבעי טכניקולור מזוייפים, שירים צעקניים וריקודים צבעוניים, הגברים משוחי בלורית ומטופחי שפם, הנשים עבות בשר וארוכות שיער, ולהשלמת החוויה הסאונד רודף את התמונה בדיוק שנייה מאחור, המירוץ זנוני אבוד מראש. יש עוד חמש שעות נסיעה. בקטנה.

—

אני הוזה, ברור. אוטו-סוגסטיה. שכנוע עצמי. אילוזיה. דלוזיה. טירוף מוחלט. אחרת אי אפשר להסביר את זה: שהראש פתוח ושקט אחרי שעה במקום הזה, אחרי תה ומקלחת ועשרים דקות מדיטציה. הראש פתוח לרווחה, פעור, כאילו הוא אגוז קוקוס גדול שמישהו שבר את חציו הקדמי במכת מצ'טה אדירה, באיבחה אחת, והמחשבות עפו להן לכל הכיוונים, רסיסים של שכל קלים מנוצה, משאירות אחריהן שקט עמוק, סמיך ועסיסי. ובוהק. ברור: אני פשוט הוזה. ומה שחמור הוא שאני נותן לעצמי להזות. חוסר אחריות נפשע. חטא מוסרי כנגד הרציונליות.

תנו לעצמכם להזות מדי פעם. הרשו לעצמכם להיות חסרי אחריות. הרפו מעט. הרפו מהמאמץ המתמיד להיות מבוססים, יודעים, צודקים. לא כל הזמן. פעם ב. האם, אם כן, אני מציע פשוט להאמין בכל שטות? האם אני מבקש לשמוט כל בסיס לוגי, לחתוך בינינו ובין המציאות את חבל הספק הסביר ולהמריא לחלל ללא חליפת חמצן? חלילה. שלל קשקושי הרוחניות בפיטה, בלבולי הניו-אייג' ברופי וחצי לא גורמים לי נחת כלל. צלם בהיכל הם בשבילי. כי הם מתיימרים לפתוח את קודש הקודשים, ולמעשה מובילים אל מדבריות של חול.

אבל גם כאן צדק הבודהה: גם כאן יש לצעוד על דרך האמצע. אז האם יש להישאר תמיד עם שתי רגליים על הקרקע? כן. ודאי. שתי רגליים על האדמה. אבל: לא שתיהן בבת אחת. ככה פשוט אי אפשר להתקדם. אחת על האדמה ואחת באויר, לפניה, מגששת קדימה, שלוחה הלאה, מאמינה שיהיה היכן לדרוך, שתמצא משען גם בטרה אינקוגניטה.

כי הבעיה שלנו, כפי שמזכיר הגורו המערבי ראם דאס, היא לא שאנחנו מתעקשים לדעת, אלא שאנחנו מתעקשים לדעת שאנחנו יודעים. כלומר, אנחנו לא מסתפקים בזה שאנחנו יודעים משהו (ואנחנו, כלומר הרבדים העמוקים בנו, יודעים כל כך הרבה), אלא אנחנו מתעקשים לדעת את זה במילים, לנסח את זה לעצמנו (עצמנו, ברבדים השטחיים, הרדודים), לדעת שאנחנו יודעים. אפשר לראות את המנגנון הזה במהופך בניסיון לא לחשוב על פילים לבנים. כמובן, זה לא אמור להיות קשה. רוב הזמן אנחנו ממילא עושים את זה. הבעיה היחידה היא שגם אם נחשוב על דברים אחרים כדי להעסיק את המוח, נמלה ראשנו בכל דבר ועניין שאיננו פיל לבן, הרי שנחזור מדי פעם רק כדי לבדוק, רק כדי להיות בטוחים שאנחנו באמת לא חושבים על פיל לבן. והנה חשבנו על פיל לבן. כך אנחנו מתעקשים לבדוק הכל: כל הנחה וכל תחושה, כל חוויה וכל רגש. מתעקשים לנתח הכל עם אותה עין צופיה ובוחנת, עם אותו סכין מבריק ומדויק של ודאות מדוקדקת. והשלם פשוט לא יכול להתגלות כאשר הוא מנותח וגזור לחלקים. או כשמצפים לו, אורבים לו כדי לתפוס אותו מיד כשהו בא.

אבל יותר מכך: אנחנו מתעקשים כך גם להרגשי, ולהדגיש, שאנחנו קיימים. נחזור שוב ושוב אל עצמנו רק כדי לודא שכן, הנה אנחנו. לא נעלמנו. אנחנו כאן, חלק מהעולם. חלק נפרד. עצמאי.

מבינים? יש כאן כמה בעיות חמורות עם כושר החשיבה שלנו: בעיה אחת היא שהוא מנסה לתפוס את מה שהוא לא יכול. את השלם. בעיה שניה היא שהוא מאשרר את קיומנו כישות נפרדת ונבדלת מאותו שלם (וזה, למי שלא יודע, לא נכון). ויש עוד כמה בעיות. אבל הבעיה שאני דיברתי עליה מעלה היא שהוא לא נותן להתקדם. הוא מתעקש לחזור ולבדוק, לחזור ולבסס, גם אם מה שהוא בודק אינו כרגע בר ביסוס. כי עוד מעט, כאשר הרגל שנשלחה קדימה תחזור ונפגוש את האדמה, אז יבוסס אותו הדבר. אבל כרגע עדיין אי אפשר לתפוס את זה. וכושר החשיבה שלנו לא נותן לנו לעשות את הצעד הזה: הוא קופץ מיד אל תוך הריק, אל תוך הרווח בין המחשבות, ומכניס שם עוד איזה מחשבה, או איזה רצון, או איזה זיכרון. לכן גם כשאנחנו כבר מתחילים להיפתח, מתחילים להרגע אל תוך ההוויה, הוא "בודק". הוא רק בודק. הוא בודק אם זאת אכן ההוויה, זה הכל. אבל הבדיקה הזאת מחזירה אותנו אל האדמה בבום. שתי רגלים שלא זזות אפילו מטר. אז יש כאן בעיה אינהרנטית עם חדוות הביסוס, בעיה פנימית עם הרצון לדעת שאנחנו יודעים, שלא נותנת לנו לגלות את מה שאנחנו ידענו תמיד ושכחנו.

זה באמת הוא, כושר החשיבה. היכולת לנתח ולבדוק. זה לא נשלט וזה לא אשמתנו. אבל עם תרגול מדיטטיבי נכון אפשר ללמוד לותר עליו, לתת לו להרגע, להרפות. וכמובן, מזל שיש את טירוונאמאלאי, שלא משאירה ברירה אלא להרפות. אלא להזות. ולזה יקרא מקום קדוש.

—

לילה. חשוך. פנסי הרחוב מעטים ושלוליות האור רחוקות אחת מהשניה, לא יוצרות אפילו אשלייה של זרם שוטף. הבאבות, הסאדהו, הסניאסים, הנזירים הנודדים פורסים את המחצלות שלהם בצידי הכביש הראשי. המחפשים הרוחניים המערביים קונים בקבוק אחרון של מים מינרלים ללילה. אני מצחצח שיניים ונושא תפילה של הודיה.

 

 

 

 

[השבוע חוגגים יומולדת לדלאי לאמה. לרגל המאורע (כנראה) יצא אחד העיתונים הרציניים בהודו, The Hindu, עם שני מאמרים מעולים על הנעשה בטיבט. כתב אותם עורך העיתון, אחרי שביקר שם בחודש שעבר. המאמרים די פרו-סינים: הוא מדגיש את סכומי הכסף האדירים שמשקיעה בייג'ינג בפיתוח האיזור, במתיחת קו רכבת (שכבר הגדילה את הסחר ב- 75%!), בבניית בתי ספר (תחת התיאוקרטיה של הדלאי לאמה היו 95% אנלפבתים) ועוד. מישהו אמר "כיבוש נאור"? אל תתעצבנו: קראו המאמרים (ראשון, שני).

אחד הקוראים החרדיים של הבלוג שלך אלי מייל עם התייחסות לרשימה הקודמת. מסתבר שג'איה קלעה לדעת גדולים, שאף הוסיפו על דבריה חכמה וחסד. הנה דבריו: הרעיון על כך שהחויה נגמרת עם הדיבור, ופתרון הדילמה שלך, מופיע בספר חסידי של תלמידו של הבעל שם טוב, רבי פנחס מקוריץ: "אם ראית דור שהתורה חביבה עליו פזר (ס"ג ע"א), פירוש, שעל ידי הדיבורים יצא ממך החיות, כמו שנאמר נפשי יצאה בדברו וכו'. [ואם ראית דור שהתורה חביבה עליו, אף על פי שעל ידי הדיבורים תצא ממך החיות, מכל מקום] פזר חיותך כדי להחיות נפשם. ואם לאו, כנס חיותך אצלך, כי טוב יותר שתעבוד עצמך להשי"ת בהחיות" (אמרי פנחס – שער ב – לקוטי ש"ס ומדרשים).]

מחר בבוקר אני נוסע באוטובוס לעמאן, משם ממריא לבחריין, ומשם טס לעיר מדרס שבדרום תת-היבשת ההודית. משם אני טופס את הרכבת הראשונה לבנגלור, העיר בה גרה חברתי הטובה ארונדהטי. אחרי יומיים-שלושה של שלום שלום אדרים באוטובוס לטירוונאמאלאי עיר הקודש, שם אני מתכנן לבלות חודש. מדיטציה וקריאה והוויה. וכתיבה.

אז לגבי הכתיבה: נראה לי שאכתוב, למרות שזאת לא החלטה קלה. לא שיש לי סודות: אני מוכן לדבר על עולמי הדתי עם כל אחד. ולא שאני מפחד שזה ייצא קצת הזוי, מה שאכתוב מהודו. כלומר, זה בטוח ייצא הזוי, אבל לא נורא.

אלא שכפי ששמעתי פעם אישה חכמה מאוד, ג'איה אשמור, אומרת, יש משהו מן הבריחה ברצון לחלוק עם מישהו חוויה, בין היא קשה או יפה. יש כאן איזושהי פריקת מטען, שאולי כבד מדי לשאת אותו לבד. לכן כשאנחנו מספרים על משהו שקרה לנו אנחנו מקלים על עצמנו להתחמק מלהיות איתו, מלתת לו לשקוע בתוכנו. אם זה נכון, הרי שהדיבור התמידי על איך אנחנו מרגישים ומה קרה לנו מהווה מקבילה חוויתית-מילולית לשפיכה מוקדמת, או אולי לנטייה בולמית לאכול ולהקיא: המילים מוציאות את החוויה מתוכנו ומאפשרות לנו להתנקות ממנה. אז נכון שתחושת ההקלה היא גדולה, אבל האם בכך לא קילקלנו את הסיכוי שלנו להפנים את מה שקרה לנו, להפוך אותו לחלק מאיתנו באמת?

ודאי שמתם לב לנטייה להתוודות שקיימת בעולם המערבי (נדמה לי שפוקו כתב על זה לא מעט). אם לא, התבוננו בפעם הבאה שאתם בחברת אנשים זרים, נאמר באיזה טיול מאורגן או הפגנה ארוכה או משהו כזה, מה קורה כשיש הפסקה, או מנוחה: אני מנחש שהאנשים ישבו במעגלים ויספרו אחד לשני איך עבר עליהם היום ואיך הם מרגישים עם זה. כאילו מישהו ביקש מהם להתוודות, לשפוך הכל החוצה. זה הפך ממש מסורת, שכל אחד מספר מה איתו. אז אולי זה נכון מה שאשמור אומרת, שיש בזה איזה בזבוז של החוויה החוצה, שרפת הכוח (הטרנספורמטיבי?) שהיה בה.

גם ידידי אסף כתב השבוע על כוחה המשחרר של המילה. השאלה היא האם תמיד אנחנו רוצים להשתחרר ממה שממלא אותנו – או מתי: האם ייתכן שיש חכמה בהמתנה לפני הפריקה, בהריון לפני הלידה.

אגב, מתוך התובנה הזאת אפשר גם להבין את הכעס הידוע על בחורים שאחרי שהיו עם מישהי מיד "רצים לספר לחבר'ה": לא מפני שהם מוציאים "שם רע" לבחורה, אלא מפני שהם מחללים איזו קדושה שהיתה נצורה באינטימיות, ברגע קסום של קרבה, של פגישה, של אמת. במודע או שלא במודע הם בורחים מאותה אמת, שהיא גם אהבה.

לכן אני מהסס אם לכתוב כל מה שקורה לי, לנפשי, קורה ביני ובין אלוהי, ובתוכנו. האם זה לא יבזבז איזה אוצר שהיה יכול להזין אותי? האם זה לא יחלל איזו קדושה פרטית, כלומר יחשוף אותה ברבים, מעורטלת, ויהפוך אותה מהוויה למילים?

נחיה ונראה. אנסה לכתוב כמה שאוכל, וודאי לא אכתוב הכל. בכל מקרה, תגובות אין לי כוח לבדוק, אז אסגור את האפשרות הזאת. עם הקוראים סליחה.

ציוד

טוב, חוץ מכובע וקרם הגנה וכדורים במקרה של מלריה אני כמובן לוקח ספרים:

• The Dawn Horse Testament המהדורה הראשונה, 1985. זהו ה- magnum opus של המורה הרוחני המוכשר והמגלומן אדי דא. כתבתי עליו מאמר מחולק לשניים (חלק א' , חלק ב'). לדעתי יש בו בהחלט משהו עמוק מאוד, על כל טירופו, ואם התזה שלי נכונה והוא הדרדר והלך עם השנים, כי אז המהדורה הראשונה של הספר הזה אמורה להיות חבל"ז. קראתי בערך מאתיים עמודים מהמהדורה השנייה (1991, ויש כבר מהדורה שלישית מהשנים האחרונות), ואהבתי שם חלקים מסויימים (כלומר, איפה שהוא לא מצהיר שהוא בלבד התגלמות האלוהים על פני האדמה). בכל אופן, היה זה על הספר הזה שקן וילבר הצהיר את ההצהרה המופרכת הבאה:

  This is not merely my personal opinion; this is a perfectly obvious fact, available to anyone of intelligence, sensitivity, and integrity: THE DAWN HORSE TESTAMENT is the most ecstatic, most profound, most complete, most radical, and most comprehensive single spiritual text ever to be penned and confessed by the Human Transcendental Spirit.

  ווטאבר. על הפדיחות של וילבר בנוגע לדא (כולל לינק לציטוט הנ"ל) כתבתי בחלק ב' של המאמר לעיל על דא, אבל גם אם ברור שלא כצעקתה, נראה לי שיש בספר הזה עומק.

• The Origins of man and the Universe של Barry Long. ברי לונג עושה רושם של מורה רוחני רציני וטוב. קראתי את ספרו המפורסם ביותר, Only Fear Dies, ואהבתי הרבה ממנו, אם כי הוא קצת החלטי מדי לטעמי, ובסופו הוא גם מפליג למטאפיזיקה (כל מני מדורי גן עדן וגיהנום) שאני לא יודע על מה הוא ביסס, ולשם מה היא בכלל נחוצה (ייתכן, אגב, שהוא הציג אותה במודע בתור מיתוס, כלומר הצגה אלגורית ולכן מטאפיזית ומובנית של אמיתות פסיכולוגיות ומופשטות, ואם כך אין לי בעיה עם זה). הספר הזה אמור להיות התיאוריה הכללית שלו לגבי מצבו של האדם, ואני מקווה שהיא ערטילאית פחות. בכל אופן, הוא הומלץ לי מפי אדם שאני סומך על חושיו הרוחניים, אז ננסה.
• This is Unimaginable and Unavoidable נכתב לא מזמן על ידי בחור אנונימי בן 24 בחודשים אחרי שזכה להארה. הוא קורא לעצמו בפסודונים Guy Smith. פעם היה לו גם אתר אינטרנט אבל הוא ירד. הספר מלא בשירה אקסטטית ובתובנות פשוטות על החיים המוארים. מעין טאו טה צ'ינג מודרני. יש לי הרגשה טובה לגביו.
• הקדמה לפנומנולוגיה של הרוח, של היגל, מתורגם ומוער על ידי ירמיהו יובל. התחלתי לקרוא את ההקדמה באנגלית (לפני שסיפרו לי שיש תרגום עם ביאור) והתמוגגתי מהעושר, העומק והגאונות הבלתי ניתנת להכחשה של היגל. אז מה אם הוא חשב שהממלכה הפרוסית הנוצרית היא הביטוי האולטימטיבי של הרוח – כאילו שאנחנו אף פעם לא טעינו. לבו במקום הנכון: לדעתו העולם הוא ביטויו השלם של הרוח המוחלט, וזה בהחלט מספיק בשבילי.
• תורת אחדות ההפכים: התיאוסופיה המיסטית של חב"ד, מאת רחל אליאור. קראתי את הספר הזה לפני שנים והגיע זמן לחזור אליו (נזכרתי בו בעקבות הרשימה על חב"ד מלפני שבוע). אני זוכר את הקריאה בו כחוויה של אושר צרוף על גילוי האוצר הבלום הזה של חוכמה רוחנית עצומה שחבויה בתיאולוגיה המוקדמת של חב"ד.

אלה הספרים. אבל ודאי תשאלו, האם לא נמאס לי לקרוא טקסט מיסטי אחרי טקסט מיסטי? האמת? קצת נמאס. קראתי כבר מאות על גבי מאות של טקסטים של ועל מיסטיקה. והאם, תשאלו, המילה "הארה" איננה מעוררת בי בחילה? האמת? כמו גרעפס אחרי אכילת דגים. והאם לא יותר טוב לקחת איזה רומן "חזק וטוב", כדברי המשורר, ולשקוע בו? האמת? השבוע גמרתי לקרוא את "רישומים של התגלות" של אריאל הירשפלד, וזה אמנם לא רומן, אבל היופי של הכתיבה ועדינות התובנות שהיא מעטרת לא יכולים שלא לעורר חוויה רוחנית אצל הקורא הקשוב. אז למה לא לקחת איזה ספר שכזה? אין לי תשובה טובה. כוחו של הרגל.  

—

באחד הימים בשבוע שעבר פתאום הכל נראה לי טיפשי: ואולי לא היו הדברים מעולם? ואולי הכל קשקוש בלבוש? אולי כל הדיבורים על רוחניות, ואלוהים, ודת, ואין-אני, הם אשלייה עצמית, טריפ שהכנסתי את עצמי אליו מהסיבות הכי אגואיסטיות – או גרוע מכך: משום סיבה בכלל, אלא סתם כי זה מה שעושים אנשים: חיים בתוך סרט.

נכון שאני מרגיש כך וכך, חווה כך וכך, מבין כך וכך, (חושב ש)יודע כך וכך. אז מה? כל כך הרבה אנשים השלו את עצמם בעבר, ואני ודאי לא חסין מאשלייה. ואפילו אם כל מה שאני חי ויודע הוא אמת, האם לא משולות כל אותן חוויות וידיעות לדגים צבעוניים הכלואים בתוך אקווריום הסובייקטיביות שלי? ואם כך, איזו משמעות בעצם יש להם וליופיים?

אז אולי אין אלוהים ואין קדושה, אין משמעות ואין עומק, ויש רק חיים פשוטים, קרים בחורף ודביקים בקיץ? ואולי האושר האמיתי, גם מול פני המוות, גם מול פני הסבל האדיר של האנושות, גם מול פני מיליארד גלקסיות וקבוצות-כוכבים וחלל אינסופי שבתוכו אנחנו פחות מכלום, הוא לשתות תה בבוקר עם אהובתך, אחרי לילה בו ישנתם יחד על אותה מיטה? ואולי אני עושה שטות איומה שאני נוסע?

כך חשבתי. ופחדתי. בחסידות היו אומרים שזהו קיטרוגו של היצר הרע. ניקוס קאזאנצאקיס היה קורא לזה 'הפיתוי האחרון'. אפשר להיות פחות דרמטיים ולומר שזה פשוט רגליים קרות. כך או כך, מחר בבוקר אני נוסע באוטובוס לעמאן, משם ממריא לבחריין, ומשם טס לעיר מדרס שבדרום תת-היבשת ההודית. משם אני טופס את הרכבת הראשונה לבנגלור, העיר בה גרה חברתי הטובה ארונדהטי. אחרי יומיים-שלושה של שלום שלום אדרים באוטובוס לטירוונאמאלאי עיר הקודש, שם אני מתכנן לבלות חודש. מדיטציה וקריאה והוויה.

 

["רופאים ללא גבולות" שלחו אלי מייל ובו לינק למצגת על הפעילות שלהם בדרפור, וגם לינק למי שרוצה לתרום להם כסף, כדי שיוכלו להמשיך לפעול שם למען הפליטים. התרומה המינימלית היא 35$, סכום שלא ישנה בכלום את המצב הכלכלי של כל אחד מאיתנו, ושיכול לתת חיים, פשוטו כמשמעו, לאנשים שגורלם נורא בצורה שלנו קשה אפילו לדמיין]

זהו: קניתי כרטיס להודו!!! אני ממריא בתחילת יולי וחוזר באמצע אוגוסט. אבקר בבומביי, אצל ראמש בלסקר, אבל רוב הזמן אהיה בפרברי העיר טירוונאמאלאי, שלרגלי ההר הקדוש ארונצ'לה.

אוי, אתם לא יודעים כמה זה משמעותי בשבילי. אתם לא יודעים כמה מרגש. אני מרגיש, אני בטוח, כמו אותם עולי רגל ממאות עברו שעומדים לבוא אחרי זמן רב ולכרוע ברך במקום הכי קדוש להם. כי אכן, הייתי בטירו' כבר שלוש פעמים, ואכן, לדעתי, להרגשתי, לשיגעוני, טירוונאמאלאי היא המקום הכי קדוש על פני האדמה. לפחות הכי קדוש שאני מכיר. ולהיות שם, להוות שם, זה אחד הדברים הכי טובים שאדם יכול לעשות בשביל עצמו, ובעקיפין בשביל כולם. אני מרגיש בר-מזל ומבורך ומאושר רק כי אני יודע שאוכל לבלות חודש שלם בחום הנוראי של דרום הודו, יושב על הריצפה באשרם של רמאנה מהארישי, מודט, קורא ובוהה.

אני יודע מה אתם חושבים: "התחרפנת, הא?" ומכיוון שברור לכם שאתם מתעסקים עם מאמין פנאט, אולי אתם רוצים להתחכם ולשאול: "בסדר, בסדר, נגיד שקדוש קדוש קדוש, אבל תגיד, האם כולם מרגישים את הקדושה הזאת שאתה כל כך מהלל?" התשובה: ודאי שלא. בטירו' לבדה חיים יותר ממאה אלף הודים, שלא שונים הרבה מכל אוכלוסיית הודים אחרת. הם לא יותר מוארים ואפילו לא יותר רוחניים (האמת שהבנתי שהם אפילו פחות דתיים-מסורתייים, כלומר הם עוברים תהליכים של חילון – יחסית להודים – ולמשל לא ממש אוהבים את האשרם של רמאנה מהארישי ואת כל הטררם הרוחני שמתרחש בשולי עיירתם הפסטורלית).

ואני יודע מה אתם אומרים עכשיו: "אהה! אז אולי כל הקדושה הזאת היא לא יותר מאשלייה עצמית חביבה שדמיינת לעצמך, הא? אולי זו אוטו-סוגסטיה, הא? אולי דלוזיה, הא? אולי, גבר, פשוט לקחת שחטה אחת יותר מדי מהצ'ילום? אולי אתה סתם… אה… טמבל?" התשובה: אולי. אולי באמת. כמובן שאין לי יכולת, ואני גם לא רוצה, לפסול את האפשרויות הללו על הסף. אז אולי זאת באמת התשובה. אבל אולי, בכל זאת, לא, ואני אסביר למה אולי לא:

על תבונה ורגישות

המונה ליזה היא תמונה יפה? החמניות של ון גוך – יש בהן עומק? הגרניקה של פיקאסו שווה משהו? יש אומרים שהתמונות הללו הן יצירות מופת, אבל כמה אנשים לדעתכם מסוגלים באמת להעריך את הגאונות שבהן? לי ההשפרצות של ג'קסון פולוק נראות כמו סתם השפרצות, או כמו שאומרים: "אחותי הקטנה היתה יכולה לצייר את זה". אז מה אני לא מבין? ומה לא מבינים אנשים שחושבים שהגרניקה היא אסופה חסרת פשר של שברי דמויות?

ומה עם התשיעית של בטהובן [תוקן]? נדמה לי שרוב האנשים (נגיד, במדינתנו הקטנטונת) לא ממש מתחברים לזה, ואני כבר לא מדבר על איזה שופן או שוסטקוביץ'. מה, הם לא מבינים שיש כאן גאונות? הם לא שומעים את הדיוק המתמטי – עם שאר-רוח של השראה אלוהית – במוסיקה של באך? הם לא מבנים ש"וריציות גולדברג" היא יצירה שאם תיתן לה להיכנס לנשמתך היא תחורר בה נביעה שתרווה אותה במים חיים, או במקרים מסויימים אף תאיר בסחרור בלתי פוסק את מעמקיה וכמו דינמו מוזיקלי תדליק אותה כעץ ביום חגו של המשיח?

ומה עם המערכונים של "החמישיה הקאמרית", או "המופע של לארי סאנדרס"? זה מצחיק או לא? יש לא מעט אנשים שזה לא מצחיק אותם בכלל. יש אנשים שלא רואים אפילו מה חכם בכל אלה. אז הם כן או לא מצחיקים? וחכמים?

ומה עם הגורל הטרגדי של אדיפוס? או הגבורה הטרגית של אגממנון? או המאבק האמוני של אברהם אבינו בעקדה? או הליריקה הדיאלקטית של קירקגור (פעם כתבתי עליהם)? יש אנשים שלא מבינים על מה המהומה. שבכלל לא תופסים את האופק האינסופי שאליו נמתחו נשמות האנשים הללו (גם אם לא היו קיימים היסטורית), מאיימות להיקרע או לפרוח לבלי שוב מאימת המעשה המטורף שהן עומדות עוד רגע לעשות, או שלפני רגע עשו? אז האם מעשיהם לא היו מופת של הקרבה, מוסר ודתיות? האם הם לא משמשים לנו אידיאל כמעט בלתי מושג לגבהים אליהם הרוח האנושית יכולה להעפיל?

והמוסר הקאנטיאני הטראסאנדנטלי? ברור שהרבה אנשים לא ממש מבינים מה פירוש לעשות מעשה מסויים שלא על מנת לקבל כל גמול, אלא רק כי הוא מוסרי. ברור שחלק לא קטן מאוכלסיית העולם לא רואה מה טוב בזה בכלל, למה זה אידיאל. אז אולי זה לא ממש קיים? אולי כל הפלצנות המוסרנית הזאת ריקה מתוכן ממשי?

חוש קודש

מקיף ומכיל את העולם כולו: ההר הקדוש סרי ארונצ'לה. עומד מלפניו: פרסיקו

טוב, אתם כבר מבינים למה אני חותר: יש דברים שכדי לתפוס אותם, צריך לפתח חוש מסויים, צריך לפתח רגישות מסויימת, צריך להפתח אליהם. כדי להעריך את הציורים של דה-וינצ'י, פולק או פיקאסו צריך גם ללמוד אומנות (ואת זה באמת צריך, למרות שכיף נורא לומר "I may not know art, but I know what I like" – אם אתה לא מבין באומנות מה שתאהב פעמים רבות פשוט לא יהיה אמנות), וצריך (לא פחות ואולי אפילו יותר) גם לפתח (או להיוולד עם) כושר להעריך אומנות, להעריך את אותו מרכיב חמקמק (והייתי גם אומר: אלוהי) של השראה, של שגב, של שלמות, שיש או אין ליצירה מסויימת. כך גם לגבי מוזיקה כמובן. וכך גם לגבי הומור, או דרמה, או מוסר, או עוד כמה דברים שלא עולים בדעתי כרגע.

וכך גם לגבי קדושה. קדושה היא מרכיב במציאות, אימננטי, אמיתי, בלתי-ניתן לרדוקציה, ולזהות קדושה זה חוש, כמו הומור או מוזיקליות. זה אולי נשמע נורא, כי הרי הקודש אמור להיות נחלת הכלל, חופשי בפני כולם, אבל העובדה המדכאת עד עפר היא שהוא לא. כמו היופי, כמו המוסר וכמו ההומור – לא כולם מבינים אותו. לא כולם מרגישים בו. לא כולם "מתחברים" אליו. לא כולם גם מספיק נפתחים כדי להעמיק את הידיעה שלו.

שימו לב: אני לא טוען שקדושה אינה דבר שאפשר בכלל לבסס מבחינה אובייקטיבית ולכן תעזבו אתכם מדרישות לוודאות אינטר-סובייקטיבית ותנו להתפנן בשקט. אני לא טוען שיש פה משהו שהמדע לעולם לא יוכל לגעת בו ולכן אי אפשר לדרוש שיעמוד בסטנדרטים של חקירה אמפירית. אני טוען שכמו שחיידקים אי אפשר לראות ללא מיקרוסקופ, וכמו שכדי לגלות מה אטומים עושים כשהם לבד צריך לבנות מאיץ חלקיקים, וכמו שכדי באמת להבין למה מיכלאנג'לו הוא אמן גדול צריך להבין באמנות ולהיות בעל חוש אמנותי מפותח – כך גם כדי להתבסם בקדושה צריך להכין את הקרקע: לדאבון הלב זה לא משהו שבמצבנו היומיומי הוא נגיש.

להרגיש קדושה היא יכולת, וכמו כל יכולת אחרת, לצערי הרב היא לא מחולקת שווה בשווה בין כל בני האדם. לכן תמיד היו מצד אחד שאמאנים, כוהנים, גורואים, קדושים וכו' (שאני ודאי לא נמנה עמם), ומצד שני הדיוטות, חברי קהילה שנסמכים על כישוריהם של הוירטואוזים הדתיים הללו (כן, סמכות דתית גם נוצרה פעמים רבות כעזר לניצול, אם לא ממש שיעבוד, של ההמונים – אני רק אומר שזאת לא הסיבה היחידה). אבל את היכולת הזאת, שוב, כמו מוזיקליות או הומור, אפשר (וצריך, וראוי, וכדאי!!!) גם לפתח. וכאשר מפתחים אותה פתאום מבינים מה גאוני אצל באך, או מה פולוק בכל זאת מצליח לעשות שאחותי הקטנה לא יכולה, או למה אברהם של העקדה הוא מופת אדיר של דתיות נשגבת, או למה טירוונאמלאי היא אחד המקומות הקדושים על פני כדור הארץ.

[מאמר נוסף שלי על סוזן בלקמור והגותה התפרסם באנרג'י. לבד מזה אני סבור שיש לעצור את רצח העם בדרפור]

8/4/01

מדהים איך שהאופוריה נגמרה בבת-אחת אתמול. אחרי כמה ימים של התפעמות מהחלשות הרגשת ה"אני", לפתע פשוט פשטות ושקט וזהו. עדיין אין עצמיות חזקה והעולם נראה קצת כמו סרט, אבל אין הרגשה לאלתֶר, אלא רק לשתוק. אין אפילו סקרנות מה יקרה. כל העייפות של הימים האחרונים נחתה עלי ולפחות נרדמתי מהר. לפחות גם עבר המצב המסוכן. ומשום מה היה חשוב לכתוב את כל זה.

זה [הכתוב מעלה] היה בשלוש בבוקר. עכשיו אני מרגיש מאוד משונה. אני עייף, אבל רואה בצורה בלתי רגילה. כל מגע עם החושים נתפס כדבר יחודי ויחידאי, אך זו תכונה משותפת לכל הדברים. הכל בדיוק כמו שהוא והכל טוב. עכשיו אכלתי כמו משוגע, סתם כדי לעשות משהו, ואחרי זה רחצתי כלים ולא אני רחצתי אותם. נשבר כבר הזין כל הזמן מהשטויות האלו שעוברות עלי ואני כל הזמן חושב "זו הארה / זו לא הארה". עכשיו הדברים כאילו נעשים מעצמם, חצי ביוזמתי חצי אני צופה ואין כל שליטה. חצי/חצי על כל דבר בפני עצמו.

הנה: הכל מפורר. הכל יחיד. למשל: יש לי כאב בטן, אבל הוא לא לי, הוא סתם שם. יש רצון ללכת לשירותים – סתם רצון שקיים. כל דבר סתם קיים מופרד מהשאר. אין אני שיחבר את כולם. מחשבות על העתיד נראות מגוחכות. יש רק הווה. זה קצת מפחיד ולא מפני שאולי זה יגמר. זה עצמו מפחיד. טוב, אני הולך לשירותים.

אז עכשיו זה כאילו הדברים נעשים לא ע"י מרכז אחד. כלומר, יש רצונות, ויש לפעמים הרגשת "אני עושה", אבל ההרגשה עצמה לא מחוברת לשום מרכז. כאילו הרבה אני-ים קטנים עושים את העבודה בלי מרכז מפקח.
חירבנתי דווקא יפה – דָי הכל חסר משמעות. לפחות אני כותב שישאר משהו ממני. אני מפחד מ"יקר בעיני ה' המותה לחסידיו". אני עוד עלול לעשות איזו שטות. אני? יש אני אין אני יש אני אין אני – מתי תהיה כבר מנוחה? מתי אפסיק לצפות למנוחה?

העניין הוא שאני מצליח עכשיו איכשהו (רמש [הגורו מבומבי] עזר) לראות את התמונה הכוללת כרצון האל, ולכן כטוב, לפי חוויתי. כלומר: אני צריך לקבל את המצב כפי שהוא ([לדוגמא] אין יותר תה). אני לא מקבל את המצב כפי שהוא, לא מרוצה, לא מסופק (אני רוצה תה), ואני מצליח לקבל את המצב הכולל הזה, שאני לא מסופק, כרצון האל ולכן כטוב. ובאמת הכל הופך לטוב וזך כדבש, נוטף וזהוב. הכל כל כך טוב, כל כך טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב היא המילה הנהדרת ביותר טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב.
אני רוצה הארה. אין לי הארה. אני בכל זאת רוצה ולכן בכל זאת אין לי. וכל זה ביחד טוב. טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב.

 

[כדי להגיע לחלקים הקודמים של היומן ליחצו על "המוזיאון להיסטוריה פרטית" כאן למטה]

 

The place to BE

טירוונאמלאי היא בירת המחפשים הרוחניים בהודו. כל יום מתקיימים במקום כעשרה מפגשי מוארים שונים. כל זאת לרגלי ארונצ'לה, ההר הקדוש שמגלם את איבר מינו של האל שיווה
http://www.nrg.co.il/online/15/ART1/025/756.html

סיפורי סואמי א'

אחרי חיפושים ארוכים מצאתי סוף סוף גורו הודי אותנטי לחלוטין! על הרבה כוסות צ'אי ועשן סמיך של סיגריות הודיות מגולגלות הוא סיפר לו את הסיפור המופלא על הגורו שלו,מלכי היוגים לדורותיהם, לוגם האוקיינוסים ולועס ההרים, אימת האריות ובהלת הפילים, חסין האש החרב והזמן, סרי סרי מאהישוורה נאמדב
http://www.nrg.co.il/online/15/ART1/051/090.html

סיפורי סואמי ב'

חלק שני ובו הגורו שולח אותי לסיבוב סביב איבר מינו של האל שיווה, דבר שאמור לגאול אותו מגלגול נוסף, לא לפני שהוא מחווה דעתו על העצמי המוחלט, העם היהודי והטוב שבעישון
http://www.nrg.co.il/online/15/ART1/053/504.html

סיפורי סוואמי ג'

כי המחשבות הרי רוקדות רוקדות במעגלים – סוואמי על החשיבה האנושית ותסכוליה
http://www.notes.co.il/tomer/30689.asp

השיבה להודו

אני חוזר אל טירוונאמאלאי ונעטף השקט סמיך ועסיסי

http://www.notes.co.il/tomer/33844.asp

חיי אשרם

על מעללי באשרם של רמאנה מהארישי ומעט על הגאונות שבאלילות ההינדית

http://www.notes.co.il/tomer/34044.asp

איוב לא היה יהודי

הריסת בתים בטירו' מאפשרת לי לראות את ההודים באסונם, ולהתמודד עם דילמה רוחנית-מוסרית משל עצמי

http://www.notes.co.il/tomer/34404.asp

נרקומנים של חוויות רוחניות

מעט על הסצנה הרוחְנית בטירו'

http://www.notes.co.il/tomer/34597.asp

כמה תמונות מטירוונאמאלאי

http://www.notes.co.il/tomer/34691.asp