אנחנו זקוקים להסבר שלא מסתפק ב"בורות" כדי להבין למה סטודנט אמריקאי יציג לראווה דגל חיזבאללה. לא חסרה בורות בעולם, אבל משהו מעניין יותר מתרחש כאן, ודאי כשאנחנו מבינים שגם אנשים שבהחלט אינם בורים תומכים, ולפעמים אוהדים ממש, ארגוני טרור כחיזבאללה.
המסתורין אינו שאישים בשמאל הרדיקלי תומכים בטרור – השמאל הרדיקלי המציא את הטרור – אלא שהם מקדמים את ההנחה, שקל להראות שהיא שגויה, שארגוני טרור איסלמיסטים מהווים תנועות שחרור באיזשהו מובן שגור של המונח הזה.
למרות זאת, התפיסה של תנועות טרור אסלאמיות, ובפרט חמאס וחיזבאללה, כתנועות שחרור, הפכה נפוצה בחוגים רדיקליים. הליגה נגד השמצה אספה עשרות הצהרות בנושא זה על חמאס שפורסמו על ידי ארגוני סטודנטים ב-7-9 באוקטובר 2023. אמנם אין לצפות ליותר מדי מסטודנטים הלומדים באוניברסיטאות עילית, אבל מה לגבי אינטלקטואלית מוערכת כמו ג'ודית באטלר, שבשנת 2006 טענה ש"הבנת חמאס וחיזבאללה כתנועות חברתיות פרוגרסיביות, שנמצאות בשמאל, שהן חלק משמאל עולמי, היא חשובה ביותר"?
בערך באותו הזמן נורמן פינקלשטיין, פרופסור למדעי המדינה ואקטיביסט אנטי-ישראלי ותיק, כתב כי פעולת לכידתם והריגתם של חיילים ישראלים על ידי חיזבאללה ביולי 2006 היתה "מחווה אצילית", ולאחר ה-7 באוקטובר 2023 הוא קבע כי "אם נכבד את ההתנגדות האלימה של ג'ון בראון לעבדות; אם נכבד את היהודים שמרדו בגטו ורשה, כי אז עקביות מוסרית מצווה עלינו לכבד את ההתנגדות ההרואית בעזה".
הנקודה שיש לעמוד עליה כאן אינה ההשוואה הנלוזה בין התנגדות הגרילה בגטו ורשה לוורמאכט ולאס-אס לבין מעשי רצח המוני של אזרחים, אונס שיטתי, חטיפה של משפחות שלמות וניסיון טיהור אתני של יותר מעשרים קיבוצים ושלוש ערים ישראליות. הנקודה שיש לעמוד עליה היא ההקבלה של הטרור האסלאמיסטי לתנועות שחרור פרוגרסיביות מהעבר.
באטלר נוקטת באותה עמדה. בכנס בצרפת במרץ 2024, היא הדגישה שזה "ישר ונכון מבחינה היסטורית" לטעון ש"התקוממות" של ה-7 באוקטובר היה "מעשה של התנגדות מזוינת" ובשום אופן "אינה מתקפת טרור". שוב, מה שמעניין כאן אינו טיוח פשעי חמאס אלא הלגיטימציה לטרור של חמאס על ידי הגדרתו מחדש כמעשה של התנגדות אנטי-קולוניאלית.
דוגמה אחרונה וגרוטסקית אביא מספרו של פיטר ביינרט, 'להיות יהודי לאחר חורבן עזה: חשבון נפש' (2025). ביינרט, אקטיביסט יהודי ותיק שבשנים האחרונות הפך מציוני לתומך במדינת כל-אזרחיה, מגנה בתוקף את פעולות חמאס ב-7 באוקטובר, אך אינו משתמש ולו פעם אחת במילה "טרור" כדי לתאר אותן ולא במילה "טרוריסטים" כדי לתאר את חמאס. עבור ביינרט מחבלי חמאס הם תמיד "לוחמים", וחמאס אינו ארגון טרור אלא "ארגון חתרני (insurgent)" או ארגון "גרילה" (מה שיוצר ניסוחים מאולצים משהו, כגון "מוקדם יותר באותו בוקר, לוחם חמאס נכנס לביתה של עמליה ורצח את אמה" – עמ' 34).
לאורך הספר חמאס מתואר כתנועת שחרור. ביינרט קובע כי
ל-7 באוקטובר יש יותר במשותף עם הרצח, העינויים והאונס של אלפי אירופאים בהאיטי הנאבקת לעצמאותה ב-1804, או לטבח המתיישבים הלבנים בפורט מימס על ידי אינדיאנים משבט הקריק ב-1813 במה שכיום הוא אלבמה, או לטבח בלארי על ידי מורדי מאו מאו שביקשו להפיל את הקולוניאליזם הבריטי בקניה ב-1953 – התקפות מחרידות וחסרות רחמים על ידי עמים מדוכאים המתנגדים לנישול. (עמוד 39)
עבור ביינרט חמאס הוא פשוט עוד פרט בסדרה ארוכה של תנועות שחרור. אכזרי, אין ספק, כי שחרור מדיכוי לעולם אינו קל וגם לא ג'נטלמני. אבל למה אפשר לצפות? דיכוי מייצר אלימות ודה-קולוניזציה אינה מטאפורה. בסופו של דבר, כשם שאנו רואים את העבדים המשוחררים של האיטי כגיבורים, כך עלינו לראות גם את הלוחמים (אל תגידו טרוריסטים) של החמאס.
האנלוגיה לעבדים ולילידים חיונית כמובן עבור הביקורת על ישראל כמעצמה קולוניאלית, כמו גם להצדקת הזוועות שביצע חמאס. היא מאפשרת להחליק את המעשים המתועבים שבוצעו על ידי התנועות האלה ולתת לגיטימציה לכל ברבריות שמושתת על ישראלים ויהודים. אבל יש כאן יותר מאשר ויתור טקטי על מוסר למען גינוי מדינה שנואה או עם שתמיד אשם. יש כאן טרנספורמציה עמוקה יותר, במחשבה של חוגים מסוימים בתוך השמאל הרדיקלי. אנו עדים לשינוי במשמעות של פרוגרסיביזם. כדי להבהיר זאת, עלינו לבצע צלילה קצרה אל תוך ההיסטוריה של הטרור.
***
המסגרת התיאורטית השימושית ביותר לכך תהיה עבודתו של דיוויד רפפורט אודות "ארבעה גלים" של טרור מודרני: האנרכיסטי, האנטי-קולוניאלי, טרור השמאל החדש והדתי הפונדמנטליסטי. ראשית הסיפור במאה התשע עשרה, כאשר המונח "טרור" נודד בהדרגה מהמובן שקיבל במהפכה הצרפתית (אלימות שננקטה על ידי ממשלה מהפכנית כדי להפחיד ולשנות את החברה) למשמעותו המודרנית: אלימות כנגד מדינות ואזרחים על מנת לייצר פחד ולהשיג מטרה אידיאולוגית.
גל הטרור הראשון היה מהפכני ואנרכיסטי. הוא מתחיל עם תנועת נרודנאיה ווליה הרוסית ("רצון העם" – נוסדה בשנת 1879 ואחראית להתנקשות בצאר אלכסנדר השני בשנת 1881), ומתפשט הלאה למספר רב של פעילים אנרכיסטים וסוציאליסטים. עקרונות מודרניים של ריבונות עממית (סמכות פוליטית הנובעת מ"העם", בו הכל נחשבים שווים), ההבנה המודרנית של מהפכה פוליטית כדבר טוב, ערכי הנאורות של חירות ושוויון ואידיאולוגיות שמאל רדיקליות משתלבים יחד ליצירת רצף יוצא דופן של התנקשויות (הקיסרית אליזבת מאוסטריה, המלך אומברטו הראשון מאיטליה, נשיא ארה"ב ויליאם מקינלי, ועוד) ופיגועים רבי נפגעים, תוך כוונה לנצל את העיתונות הפורחת והשימוש המתרחב בטלגרף כדי להגיע לתודעה ציבורית רחבה.
מלחמת העולם הראשונה משנה את הסביבה האידיאולוגית. התפרקות האימפריות וקביעתו של נשיא ארה"ב וודרו ווילסון בדבר זכותם של עמים להגדרה עצמית משנים את המניע העיקרי לטרור ממהפכה רדיקלית לעצמאות לאומית. רפפורט מזהה אפוא את הגל השני כלאומי ואנטי-קולוניאלי. ה-IRA באירלנד מהווה דוגמא נחשונית לגל הזה: הארגון מבצע מאות פיגועים בתחילת שנות ה-20 של המאה העשרים. הטרור הלאומני המצרי פעל כמעט באותו הזמן, ופעילות טרור במהלך המאבק ההודי לעצמאות החלה בשנת 1925 ונמשכה עד הכרזת העצמאות ב-1947. מקרים מאוחרים יותר כוללים את המרד הערבי בפלסטין המנדטורית (1936–1939); ארגוני טרור יהודיים כמו האצ"ל והלח"י; המאו מאו בקניה (1952–1960); ה-FLN באלג'יריה (1954–1962) וה-EOKA בקפריסין (1955–1959).
תוך השהיית השיפוט המוסרי של מעשיהם (לדעתי טרור הוא תמיד מגונה), חשוב לציין שאנו עדים שוב למה שהן בבירור תנועות שחרור פרוגרסיביות. כולן נאבקות נגד דיכוי קולוניאלי ולמען התפיסה המודרנית של זכות ההגדרה העצמית. האסטרטגיה היתה להפוך את השלטון הקולוניאלי לבלתי אפשרי מבחינה פוליטית, כלכלית ונורמטיבית, וחשיבותו של גל זה היא שבניגוד לראשון, הוא מצליח. כוחות קולוניאליים נסוגים, מדינות לאום נולדות.
הגל השלישי (שנות ה-60-80) מציע ביטויים מגוונים של תנועות שמאל חדש (New Left). גל זה, שהושפע במיוחד ממלחמת וייטנאם, מהמהפכה הקובנית ומתנועות מהפכניות קומוניסטיות ומאואיסטיות בעולם השלישי, ושהיה חדור ברדיקליזציה שהתבשלה באוניברסיטאות מערביות, מציג רבים מהארגונים הידועים לשמצה של שנות ה-60-80: סיעת הצבא האדום/באדר-מיינהוף, ה- Weather Underground, ה- Action Directe, ועוד.
הגל הזה גם מעלה על נס את המאבק הפלסטיני לשחרור לאומי. ארגון השחרור הפלסטיני (אש"ף) נוסד בשנת 1964 ומושך אליו אזרחים מערביים. ארגונים המקדישים את עצמם למטרה זו (כמו באדר-מיינהוף) ממלאים תפקיד מרכזי בשינוי פני הטרור, ועוזרים להפוך אותו לעל-לאומי ובינלאומי, תוך כדי ביצוע פעולות ראווה נועזות ופומביות מאוד. זוהי התקופה בה אנו נחשפים לחטיפות מטוסים, החזקת בני ערובה, השתלטות על שגרירויות ופעולות טרור באירועים בינלאומיים (לנו זכורה במיוחד אולימפיאדת מינכן בב- 1972 וחטיפת מטוס אל-על לאנטבה, 1976, שבוצע בשיתוף פעולה של תאי טרור גרמנים ופלסטינים).
ושוב: על אף האלימות הרצחנית, כל המעשים הללו מבוצעים על מנת לקדם מטרות פרוגרסיביות. כולם, לפחות לפי הבנתם של מבצעיהם עצמם, אנטי-אימפריאליסטיים, אנטי-קולוניאליים, אנטי-קפיטליסטיים, וכולם מכוונים לקדם שוויון ושחרור למדוכאים – כאשר שחרור כאן משמעותו אוטונומיה אישית והגדרה עצמית לאומית.
***
בגל הרביעי הדברים משתנים. רפופורט מתארך את תחילתו לשנת 1979, תוך הדגשת שני אירועים גיאופוליטיים: המהפכה האיראנית והפלישה הסובייטית לאפגניסטן. לאלה הוא מוסיף את ההשתלטות על המסגד הגדול במכה, באותה שנה, על ידי מאות סונים קיצונים משנים-עשר מדינות שנות, תוך הכרזה על ביאת המהדי. התפתחויות אלו מעוררות גל של פעילות טרור שבמרכזה הדת הפונדמנטליסטית, ובפרט האסלאם.
המהפכה האסלאמית של איראן הופכת אותה ליצואנית טרור עולמית, מממנת ומכוונת פעילות טרור ואף ארגוני טרור שלמים. באפגניסטן, האסלאם משפיל ומביס מעצמה חילונית, ומעורר התלהבות ברפובליקות סובייטיות עם אוכלוסיות מוסלמיות גדולות. כוחות אסלאמיים עולים בבוסניה, קשמיר ההודית מתחממת על רקע מתחים עם המיעוט המוסלמי. פיגועי התאבדות והקרבה עצמית הופכים לפעולות הטרור הבולטות בגל זה, והוא נמשך למעשה עד לאל-קאעידה ולדאעש. שתי התנועות מבקשות לכונן ח'ליפות שבה השלטון האסלאמי מחליף את מדינות הלאום המודרניות, שתיהן אכזריות ביותר ושתיהן בעלות כישרון תקשורתי ויכולת חסרת תקדים ליצירת ספקטקל ויזואלי.
בעוד שקבוצות אסלאמיות אחראיות למספר הגדול ביותר והקטלני ביותר של פיגועי טרור בגל הרביעי ("האסלאם", כותב רפופורט, "נמצא בלב הגל הזה"), דתות אחרות לא תמנו ידן בצלחת. המחתרת היהודית של תחילת שנות ה-80 תכננה לפוצץ את כיפת הסלע על מנת להביא את הגאולה, ואום שינריקיו, תנועה יפנית ששילבה תאולוגיה בודהיסטית, הינדית ונוצרית, שחררה גז עצבים ברכבת התחתית של טוקיו בשנת 1995 במטרה להשיב את "הבודהיזם המקורי" ולצפות ל"ארמגדון". לרשימה זו אפשר להוסיף טרור נוצרי נגד מרפאות הפלות, והיא כמובן מגיעה עד לטרור היהודי שמשתולל בימים אלה ביהודה ושומרון.
השינוי שהגל הרביעי מביא הוא קודם כל בקנה מידה: פעולות הטרור הופכות רבות יותר, גדולות בהרבה, קטלניות יותר, ובמקרה של טרור בחסות איראן, ממומנות על ידי מדינה. מנקודת מבט אידיאולוגית, בגל הרביעי האלימות כבר אינה המוצדקת באמצעות נרטיבים מהפכניים, לאומיים והיסטוריים אלא מוטמעת בנרטיבים מטא-היסטוריים או טרנסצנדנטיים. לגיטימציה לפעולה אינה מגיעה מ"העם", אלא מאלוהים.
וחשוב מכל: בגל הרביעי הטרור לראשונה אינו מתעקש שמאבקו מוקדש למימוש ערכי הנאורות. למעשה, הוא דוחה אותם ומצהיר בבירור על רצונו בחורבנם. שלושת הגלים הראשונים הצדיקו את עצמם באמצעות המסגרת הנורמטיבית של הנאורות והמודרנה באופן כללי; גם כאשר דחו באופן קיצוני את הליברליזם הם דגלו בריבונות עממית, באמנציפציה, בשוויון, בהגדרה עצמית לאומית ובהתקדמות היסטורית חילונית (זה ההבדל העקרוני בין אש"ף לחמאס, וזו הסיבה שפיוס עם הראשון אפשרי, ועם השני כנראה בלתי אפשרי).
הגל הרביעי הוא הגל הגדול הראשון של הטרור המודרני שתרומתו האידיאולוגית הייחודית אינה פרשנות רדיקלית נוספת של ערכי הנאורות, לא הבטחה מודרנית נוספת לחירות, אלא דחיה עקרונית של כל אלה. מדובר במרד נגד ההומניזם האוניברסלי וערכי החופש והשוויון, שלא לדבר על החילוניות, כפי שהובנו במודרנה המערבית.
***
מה ניתן אפוא להבין מהתעקשותם של אינטלקטואלים בולטים בשמאל הרדיקלי להתייחס לגל הזה כאילו היה גרסה נוספת של שלושת הקודמים, כאילו הוא מקדם חירות ושוויון במובן שהם עצמם דוגלים בו?
להמשך המאמר:
פורסם גם באנגלית בסאבסטק שלי
