על הרמן גרניג מסופר שאמר שבכל פעם שהוא שומע את המילה 'תרבות' הוא מושיט ידו לאקדח. גדולי הרבנים שלנו מעודנים יותר: כל פעם שהם שומעים את המילה 'תרבות' הם מושיטים ידם ליהדות. הפולמוס סביב הספר תורת המלך שהתרחש כאילו מעל לראשי החילונים לאחרונה יכול להוות דוגמא טובה לכל מה שחולה ורקוב ביהדות האורתודוקסית, אבל הוא באמת רק דוגמא אחת ברשימה ארוכה שאפשר להתחיל אותה אצל אלי ישי ותאוותו הבלתי נשלטת לגרש ילדים, לעבור דרך מרן הגר"ע יוסף והקשקושים הילדותיים שהפה שלו מפיק, בואכה כל פני פסקים על איסור השכרת דירות או נתינת משרות לזרים או ערבים ולסיים בפרשת הסגרגציה הגזענית בעמנואל, הפעם נגד ילדות יהודיות דווקא, שגון עורם מעורר אצל האדמו"ר מסלונים חוסר נוחות.
האם זו דינה של היהדות ברגע שמפקידים אצל בניה כוח? האם ריבונות יהודית מובילה בהכרח לשנאת זרים, גזענות משולהבת, מגלומאניה אתנוצנטרית ואלימות כלפי האחר? אם כן, אחת דינה של היהדות להיכחד ומצווה היא להכחידה. אם זה כל מה שמסוגלת המסורת העתיקה והמפוארת הזו להנפיק אחרי אלפיים שנה של פלפולים הרי שאין לה תקנה ומזור, אין לה תקווה. לרווחתנו, אנחנו יודעים שלא רק את זה היא מסוגלת להנפיק, אבל כפי שנראה מיד גם רבנים שאינם חולים ביהדת הנשכנית הזאת לא מסוגלים באמת לספק לה תרופה.
כידוע, עם הזמנתם לחקירה של הרב דב ליאור והרב יעקב יוסף, ועם סירובם להיחקר, התארגן כנס תמיכה אליו הגיעו כמאתיים חמישים רבנים שנחלצו להגן "החופש האקדמי" (אני לא מאמין שהם היו יכולים לטעון כך בלי לחייך) של הרבנים. מנגד, כמה וכמה רבנים יצאו בתקיפות נגד הספר ונגד הכנס.
הרב מנחם פרומן, למשל, כתב ש
דווקא במציאות הרגישה כל כך שלנו העיקר הוא שעם ישראל יטהר את עצמו מן ההרס הממית של השנאה לעמים אחרים. מצבנו בין העמים – שיש בו מרכיב חזק של מאבק מורכב על חיינו – יש כמובן את הרתיעה הטבעית להידרדר לתוך מעגל קסמים (או מוטב לומר: מעגל כשפים) של שנאה ומוות שיפגע אנושות בסיכוי שלנו לחיים ולשלום […]
וגם ש
אחת הבעיות העיקריות – ואולי הבעיה העיקרית – שאיתה צריכים להתמודד הרבנים הבאים להגן על כבוד התורה היא הטענה הידועה כל כך בציבור שהדת מעודדת שנאה. השאלה הגדולה שהרבנים צריכים לשאול את עצמם היום היא: האם ההתכנסות שלנו תעזור לנקות את תורת ישראל מין האשמה הזאת, או אולי ההיפך.
הרב יואל בן נון, למשל, מכנה את הספר "תועבה", מגלה שיש בספר גם פרק על הלכות הריגת אפיקורס (קרי: חילוני), מביא את פסיקתו של החזון אי"ש על כך ש"במציאות ימינו" הפסקים בדבר הריגת גויים לא תקפים, ומסיים בקריאה נואשת לרבנים דרוקמן, יעקב אריאל ושאר-ישוב כהן לחזור בהם מתמיכתם במחברי הספר ש"הרב קוק (ב"ה) לא נזכר בו כלל".
הרב בני לאו כותב ש"תורה שפורצת משנאה לא תיכנס לחדרי לבי", מפרש את התנהגותו של הרב ליאור אד-הומינם בכך שעבר את אימת השואה, אחר כך מזכיר שגם משפחתו עברה קצת שואה (כך שכנראה אפשר גם אחרת), ומסיים בזעקה ל"מנהיגות אחראית שמודעת לכוחם של מילים ומסוגלת להשתחרר מסולידריות מגזרית לטובת אחריות כלל ישראלית" – כלומר גם הוא פונה אל דרוקמן וחבריו.*
במאמר שפורסם שלשום במוסף "שבת" של מקור ראשון מביא לאו שלל ציטוטים מטורפים של רבנים שונים (הפעם כולל הראי"ה קוק) בדבר עליונותם של ישראל, מתלונן על כך ש"הפער בין המוסר הטבעי וההתנהלות הדתית זועק לשמיים", ומציע לבסוף באופן מדהים ש
על בסיס תורת הבחירה של ריה"ל וההולכים בנתיבותיו יש צורך להעמיק את התודעה ביחס למהות חיי האדם, וגוי בכלל אדם. את ההבחנה בין מהות ה"צלם" של ישראל והגוי כדאי להשאיר לאנשי סוד, ובמקום לעשות במידור ובבידול יש לעמול על העמקת התודעה של אחריות ישראל לשם ה' בעולם, בשמירת כל הנבראים.
הרב יובל שרלו (בראיון לשרי מקובר-בליקוב, מוסף "סופשבוע", מעריב, 20.8) חושב "שהספר איום ונורא […] נראה כמסמך אופרטיבי […וש]צריך להתייצב באומץ, ביושר ובנאמנות הלכתית ולהכריז בקול גדול שמה שנכתב בספר לכאורה בשם היהדות אינו נכון."**
הרב יעקב מדן קובע שהספר מוציא הלכות מהקשרן, אם כי אולי לא הבנתי אותו נכון. הנה ציטוט מהלינק לעיל:
לטענת הרב מדן, הבעיה המרכזית בספר "תורת המלך" הינה הפרשנות הטכנית של הכתובים, כפי שהיא נעשית על ידי המחבר. "ברמב"ם נזכר מושג "דין מרומה", שאם הבירור ההלכתי מביא אותך למסקנה מסויימת ולפי האינטואיציה מרגיש הפוסק כי מדובר במסקנה מוטעית, אסור לו לפסוק הלכה אחרת הוא מגיע לפרדוקסים", אמר הרב מדן.
פרדוקסים? אין שום דבר פרדוקסלי בפסקי ההלכה שבתורת המלך. ואינטואיציה? האם יש ספק שעל פי האינטואיציה פסיקה שמורה שנשים אינן יכולות לתת עדות בבית דין היא מוטעית? מדוע לא מבטל אם כן הרב מדן פסיקה כזו?
אז מה היה לנו כאן? הרב פרומן – המיסטיקן, המקובל – הפך פתאום לפרגמטיסט: אנא, הוא מבקש, אל תעודדו שנאה, אל תעודדו דימוי שלילי לדת; הרב בן נון לעומתו מביא פסיקה נגדית ומתלונן (אבל גם באופן מוזר שמח) שאין בספר התייחסות לתרות הרב קוק ועל בסיס זה קורא לרבנים גדולים להתפכח; הרב לאו מציע הצעה שהיא לא רק חסרת סיכוי, לא רק נאיבית, אלא לדעתי תמוהה לחלוטין, דהיינו להחזיר לתוך תיבת הפנדורה הקבלית את החלוקות הגזעניות בין ישראל לעמים, וללמד את אהבת האדם כאדם; הרב שרלו מבקש להכריז שמה שנכתב בספר אינו נכון אבל לא ממש מפרט למה; ואת הרב מדן אני כאמור כנראה לא מצליח להבין.
אף אחד מהזועקים כנגד הספר ומחבריו לא עמד על הנקודה העיקרית, ולכן לא נתן תשובה אמיתית לבעיה שמובאת בו בלשון הלכתית וקבלית. כאמור, כל הפולמוס הצעקני הזה (וזה ניכר במיוחד בתגובתו של הרב בן נון) מתרחש מעל לראשי הציבור החילוני, ומנגד (כפי שניכר במיוחד בתגובתו של הרב פרומן) מכוון מאוד לאוזניהם: יש כאן חבורה של רבנים רציניים מאוד שפתאום נחרדו לדמותה של ההלכה, לדמותה של היהדות כפי שהיא עולה מתוך הספר האמור, ועלולה להיתפס בעיני החילונים.
תורת המלך ותורת המלכה
והחרדה היא במקומה. הספר תורת המלך עוסק לכאורה בדיני הריגת גוי, אולם כל מי שיציץ בו יבין שזהו רק התירוץ לבירור העמוק יותר שמתרחש מעל דפי הספר. אותו בירור מעמיק מנסה למעשה למצוא ולקבוע את ההבדלים המדוייקים בין יהודי ושאינו-יהודי. בשפה הלכתית וקבלית, ומתוך תפיסה מיתית ומהותנית, נהנים הכותבים לפרק ולהרכיב מחדש את הקטגוריות הללו ולהסביר לקורא מה בעצם ההבדל בין שני יצורים שונים כל כך אלה, והיכן הוא נעוץ. בסופו של דבר, אם כן, מאחורי הרמזים הדקים והעבים לאלימות כלפי פלסטינאים מסתתרים אנשים שבסך הכל מנסים לבסס את זהותם ואת עליונותם על הזולת.
יחד עם זאת, מדובר באנשים מוכשרים מאוד, חכמים ומתוחכמים, והספר בנוי לתלפיות. זו אולי הסיבה שאין דרך הלכתית (למרות אותו פסק של החזון אי"ש – אוי, מה היינו עושים בלי אותו פסק של החזון אי"ש?) להפריך את הנטען בו. מכאן שמחברי הספר הצליחו בצורה טובה לבסס לעיני כל (או לפחות, למי שעוד לא היה לו ברור) את גזענותה ואת רצחנותה האפשרית של היהדות. כלומר כן: אפשר מתוך מקורות היהדות לבנות תפיסת עולם שהיתה גורמת לגרינג הנ"ל להנהן בהתלהבות.
וזה מה שמפחיד באמת את הרבנים הזועקים כנגד הספר: שערוותה המפלצתית של היהדות נחשפת. באותו גליון של מוסף "שבת" מצביע על כך הרב יהודה יפתח:
"תורת המלך" נגע בנקודה מאוד מאוד רגישה. הוא פגע מבלי משים פגיעה אנושה בבטן הרכה של הרבנים הליברלים, בדימוי העצמי הציבורי שלהם. [… …] וזהו מוקד הפיצוץ. לרבנים הליברלים חשוב להציג יהדות רכה, מתקדמת ונאורה. חשוב להם להימנע מכל קונפליקט שבין הערכים היהודיים המסורתיים לבין התרבות המערבית הליברלית וההומניסטית.
אבל לא רק זה מה שמפריע להם, והרב יפרח, שבעצמו חושב ש"היהדות אינה ככל העמים", עושה לעצמו את החיים קלים. כי אותם רבנים (אולי לבד מפרומן) מבינים שמשהו עמוק קרה בעולם המערבי במאות השנים האחרונות, משהו שהוא לא המצאה מתיפיפת של "מוסר נוצרי" מנותק, אלא קפיצת דרך מוסרית אמיתית, אותנטית, ששינתה את פני העולם. שביסוס הדמוקרטיה, ביטול העבדות, עליית ההכרה בשוויון האישה, התעצמות הדאגה לחלש, לחולה ולזר שבחברה, הדגש על משא ומתן כדרך לפתרון סכסוכים פרטיים וקהילתיים והניסיון להקים גוף עולמי מאחד לבירור מחלוקות – כל אלה הם לא פחות ממהפכות תודעתיות שעברה האנושות, מהפכות להן שותפים רוב רובם של היהודים בזמננו.***
המוסר האנושי התעדן והשתכלל במאות השנים האחרונות, ולא משנה כרגע אם הדבר הגיע כתוצאה מאתחלתא דגאולה, מתחילת עידן הדלי או משיפור כללי ברמת החיים. מוזר שדווקא מי שרואים עצמם אמונים על ערכי ישראל, מי שמרגישים עצמם אף נציגיה האותנטים ביותר של היהדות, לא נאמנים לאחד הרעיונות המקוריים והעמוקים שלה, והוא האפשרות (ואף החובה) של ההתפתחות האנושית. לכאורה יש לדעתם לחזור ולאמץ את "רוח המפקד של התנ"ך" (כך הרב יפרח במאמרו), במקום להבין, כפי שהבינו כבר חז"ל שזמנים חדשים משמעותם רגישות מוסרית חדשה, ומשמעותה של זאת שינוי מחוייב בהלכה (וחז"ל כמובן שינו הלכות רבות והוציאו פסוקים מפשוטם כדי לעדכן את המוסר המקראי).
השינוי המתחייב כאן הוא האמירה הברורה שאין כל הבדל מהותי בין יהודי ושאינו-יהודי. זהו, עד כדי כך פשוט. אני מנחש שכך גם חושבים בעומק לבם בן נון, שרלו ולאו (ואולי גם מדן. אני מנחש שפרומן לא חושב כך). לדעתי גם קל לראות, עובדתית, בעיניים, שאין כל יתרון ליהודים על פני אחרים, שהם לא יותר מוסריים, לא יותר חכמים, לא יותר רוחניים ולא יותר טובים בספורט. לא שאין כמה דברים שיהודים טובים בהם בצורה בולטת (נאמר, עריכת-דין), אבל הרי מספיק גוי אחד שיצטיין יותר כדי להפריך כל הבדל מהותי שאמור לכאורה להתקיים כאן. בכלל, כמה עיוור צריך להיות כדי לראות שכל מה שיש כאן הוא אגו שיצא משליטה? שאם אותם רבנים היו מגיחים לעולם מתוך רחם מוסלמית או נוצרית הם היו מאמינים היום בבכירותו ונבחרותו של מוחמד או ישו?
אולי הצפייה מאנשים שממלמלים בכל יום "ברוך שלא עשני גוי" להתנער מההבלים הללו היא מוגזמת, אבל זו הנקודה העיקרית שבולטת בספר וזו הנקודה העיקרית שכנגדה המתנגדים אליו היו צריכים למחות. זו כמובן גם הנקודה העיקרית שמוציאה ליהדות שם רע (ובצדק), וזו הנקודה העיקרית שצריכה לעוף לפח הזבל של ההלכה, ולנוח שם יחד עם הציווי להרוג מחללי שבת בפרהסייה וההיתר לאב למכור את בתו כשפחה.
כמו קביעות הלכתיות אחרים, גם את זה אפשר לשנות. זה דורש לא רק יצירתיות וידע הלכתי, אלא בעיקר אומץ. זה דורש גם הבנה שללא טיפול שורש בבעיה הזו אין ליהדות עתיד אמיתי (ולא כיתתי) בעולם. גזענות אינה מצטלמת טוב בימינו וממילא בכל פעם שהמפלצת הגזענית הזאת הרימה את ראשה, בינתיים בקרב עמים אחרים, ראשה קופד. ממלחמת האזרחים האמריקאית, דרך הרייך השלישי ועד דרום אפריקה, זמן מחצית החיים של הפסולת הרעיונית הזאת הולך ומתקצר.
העולם בימינו נהנה להתגייס כנגד עמים שמפגינים גזענות, ובוודאי לא יהיה מוכן למופע ראווה של יהדות מגאלומנית. תוסיפו לזה גחלי אנטישמיות שבקלות אפשר ללבות לאש, וכבר ברור שישראל כ- Rogue State גזענית וקסנופובית לא תוכל להתקיים כפי שאנחנו נהנים ממנה כיום. תורת המלך אולי מחרב את הדימוי של היהדות כתורה שכל נתיבותיה שלום, אבל הגל גזעני-הקסנופובי הכללי שעובר על ישראל מאיים על מקומה באחוות העמים. "אין בעולם אפילו איש אחד שיזיל דמעה אחת על גורלו של אפנדי יהודי" כתב פעם עמוס קינן,**** וידע מה שהוא אומר.
אני רוצה לסיים בנימה אישית: אין כמו היהדת הגזענית הזאת לעורר אצלי תיעוב עמוק כלפי היהדות. כמה אני רוצה להיות לא-יהודי כשאני נחשף לטינופת האתנוצנטרית, היהירה הזאת. כפי שאמר עמוס הנביא, מתאב אנכי את גאון יעקב. אני גם בטוח שכאן אותה "שנאה עצמית" היא מוצדקת לחלוטין, ואני גם בטוח שהיא משותפת לגבי עניין זה לרוב הציבור, שבאופן כללי מסתייג מגזענות וולגרית שכזאת. בשביל הציבור הזה אותם רבנים שיצאו נגד הספר ותומכיו, על אף חוסר האומץ שלהם להתמודד עם הבעיה האמיתית שבו, הם קורות תמיכה חשובות בסוכת דוד המטה לנפול. יחד עם זה, הסטגנציה ההלכתית שמאפיינת את היהדות האורתודוקסית בימינו לא תוכל להימשך זמן רב בלי לגרור נטישה מאסיבית של כל בר דעת.
—
* אגב, מכך שכל התגובות התפרסמו בוואי-נט אפשר להבין שערוץ היהדות של האתר נהנה מאוד מהתפוצה הגדולה יותר של אתר האם שלו מול ערוץ היהדות שב-nrg, שמלך פעם בכיפה.
** הרב שרלו כתב עוד משהו על זה, שאני לא מצליח למצוא. בלי קשר לכך, מסיבות משפחתיות מעתה יש לפקפק באובייקטיביות שלי כלפי הרב שרלו.
*** יחד עם הכיוון ההומניסטי והליברלי הזה צמחה גם תנועה מקבילה-משלימה שביקרה את הערכים הללו וגינתה אותם כ"בלתי-אותנטיים", "כנועים" ו"בורגניים", אבל כפי שהראתי כאן, אותה תנועה רומנטית-שמרנית לא היתה זקוקה לחכמי ישראל כדי לצמוח ואינה בשום אופן המצאה יהודית מקורית.
**** במקרה קראתי לא מזמן את המשפט הזה אצל נורית גרץ, על דעת עצמו, עם עובד, עמ' 515. ספר מעניין מאוד, אגב, על חלומות אידיאולוגים ושברם.
לולאת האל 