דבר מעניין קרה אתמול בדיון שהיה ביני ובין גדי טאוב בטוויטר, מעבר לכך שהוא היה ענייני באופן מפתיע ולא כלל את הטינופים והגזלייטינג שאני רגיל לזכות בהם ממנו.

דיברנו על מקורות סמכותו או חוסר-סמכותו של בג"צ לפסול חוקי יסוד, והתברר שעל פי טאוב לאזרחי ישראל אין בכלל זכות לחופש דת. או לכל הפחות הוא לא היה מוכן להודות שיש להם.

איך זה קורה? הנה הסיפור: מחנה "הרפורמה" אינו מוכן לתת לבג"צ כל סמכות שאינה כתובה במפורש בחוק. הדבר נובע משתי סיבות:

1. התפיסה שרק העם מחליט על חובותיו וזכויותיו (וממילא על סמכות בית המשפט), ומה שהעם החליט הוא רק מה שנציגיו הנבחרים חוקקו;
2. העמדה שבג"צ חרג מסמכותו בעבר (כשפסק לא על פי מה שכתוב במפורש בחוק), ולכן יש לקצץ את כנפיו בהווה.

לטענה השניה לא אתייחס כאן. הטענה הראשונה נסמכת בחלקה על התפיסה השמרנית (המיושנת) שזכויות אדם ואזרח מגיעות אך ורק מתהליך היסטורי ומהסכמים פנים-לאומיים. כלומר שזכויות אינם עניין אוניברסלי אלא פרטיקולרי, כל עם לעצמו מתוך תהליכיו ההיסטוריים.

אבל הטענה הראשונה גם מאומצת באופן מלאכותי כנשק נגד בית המשפט העליון הישראלי. שהרי האם טאוב באמת חושב שלישראלים אין זכות לחופש דת, רק מפני שנציגיהם לא חוקקו אותה? אני בספק. יש לזכור שזכות זאת נישאת לא רק בפי שמאלנים אנרכיסטים נפולת מוגלה, אלא גם בפי פעילי הר הבית שמבקשים בשמה להתפלל על ההר, גם בפי חרדים המבקשים מופעים נפרדים מגדרית, וגם בפי אנשים כשמחה רוטמן שמבקשים בשמה לאפשר לבעלי מלון לסרב לארח הומואים.

כלומר זאת זכות די חשובה לכולנו. אלא שטאוב לא יכול להודות בשהיא קיימת מפני שדבר כזה יחתור תחת העמדה שמה שלא חוקק לא קיים.

יש לדעת, גם זכויות לחופש ביטוי וחופש ההפגנה לא כתובות בחוק הישראלי, וגם שוויון מהותי בין כל האזרחים כידוע לא כתוב בו. אבל בכל אלה הסכים טאוב להכיר משום שהם, כהגדרתו, "זכויות פוליטיות המתחייבות משיטת המשטר הדמוקרטית" ולכן כלולים בה גם ללא חקיקה מפורשת. מה עם כל הזכויות הנוספות? לא ברור.

***

אז מאיפה יש לדעתי לאזרחי ישראל את הזכות חופש דת? הנה שלושה מקורות:

1. ראשית מקור *שאני לא רוצה להסתמך עליו*: זכויות האדם האוניברסליות והנצחיות שכל אדם כאדם זכאי להן, שמוזכרות גם ב'הכרזת האו"ם לכל באי עולם בדבר זכויות האדם' ומוכרות על ידי מרבית הקהילה הבינלאומית. אלא נובעות מהיות האדם אדם. בין אם הוא נברא בצלם אלוהים, או בעל תבונה, או בעל כבוד סגולי, או בעל פוטנציאל הראוי למימוש, או בעל זהות עמוקה הראויה להגנה. כאמור, אני מעדיף לא להזדקק לתפיסה סמי-מטאפיזית כזאת, למרות שאני עצמי מחזיק בה.

2. הזכות לחופש דת מוזכרת בהכרזת העצמאות של מדינת ישראל. מדינת ישראל מתחייבת בהכרזה לשמור עליה. אזרחי ישראל סומכים על ההבטחה הזאת ומסכימים במובלע להיות אזרחי המדינה על סמך ההבטחה הזאת. ההבטחה לשמירה על חופש דת ומצפון היא חלק מהאמנה היסודית שקיימת בין אזרחי ישראל על בסיס הכרזת העצמאות.

3. גם לו לא היתה קיימת הכרזת העצמאות, הזכות לחופש דת כלולה באופן מובנה בעצם היומרה של מדינת ישראל להיות דמוקרטיה. במובן הזה אזרחי ישראל זכאים לחופש דת מעצם היותם אזרחי ישראל, דהיינו מעצם הסכמתם המובלעת להיות אזרחים במדינה. זו האמנה הבסיסית שחתומה באופן מובלע בין אזרחי ישראל למדינה, כל עוד היא מתיימרת להיות דמוקרטיה. במובן הזה אזרחי ישראל פועלים בהתאם להיגיון הליברלי שמחזיק ששלטון לגיטימי הוא רק שלטון השומר על זכויות אזרחיו.

האזרחות במדינת ישראל, כמו בכל מדינה המתיימרת להיות דמוקרטיה (ליברלית), כוללת אפוא בתוכה באופן מובנה רשימת זכויות בסיסיות. על היקף הזכויות ועל הדרך לאכוף אותן ייתכנו ויכוחים. הזכות לחופש דת לא כוללת כל דבר בעולם (השחתת אברי מין של נשים בשם הדת לא תאושר). אבל זה שיש לאזרחים זכות לחופש דת אמור להיות מובן מאליו.

ולהדגיש: זכות אינה פשוט משהו ש"מותר לעשות". זכות מאפשרת לי לדרוש מבית המשפט לכפות על המדינה לכבד מנהגים שונים שלי שהם מחוץ למסגרת החוק הרגיל, או לאסור על המדינה לרמוס מנהגים שלי שהיא מבקשת לרמוס (ראו תגובה שלי בתמונה).

הבעיה היא שתומכי החקיקה האנטי-דמוקרטית מבססים את כל התזה שלהם על התפיסה שמה שלא מחוקק אינו קיים, וממילא אינו בסמכותו של בית המשפט. אם נציגי אזרחי ישראל לא חוקקו זכות לחופש דת, היא לא קיימת ובית המשפט לא יכול לפעול בשמה.

אז בפעם הבאה שאתם בדיון עם תומכי ה"רפורמה" תשאלו אותם: האם לאזרחי ישראל יש זכות לחופש דת? אם כן, מאיפה היא מגיעה?

(ואשמח כמובן אם טאוב יתקן אותי ויאמר שהוא דווקא כן חושב שיש לישראלים זכות לחופש דת, וגם יסביר מאיפה היא הגיעה. אעדכן בתגובות אם כן.)

נכתב עם ד”ר אבי שילון

"מעולם לא הינו חופשיים כפי שהיינו תחת הכיבוש הנאצי", כתב ז'אן-פול סארטר בדצמבר 1944, שלושה חודשים בלבד לאחר שפריס שוחררה. סארטר התכוון לכך שרק בתנאים של סכנה ודחק בני אדם הופכים ממוקדים בשאלות החשובות באמת, ביסודות הקיומיים של החיים, בשאלת החירות עצמה. רק אז הם באמת חופשיים. בדבריו היתה טמונה גם ביקורת – גם תחת המשטר הנורא מכל, קבע סארטר, האדם הוא סך כל הכרעותיו: הוא יכול להתנגד, להשלים, לחפש פתרון או להתייאש.

ואומנם, הצד חיובי במשבר הפוליטי הנוכחי טמון באופן שהוא מחדד את יכולתינו לבחור בעצמנו את הברירות שעומדות לפנינו. רבים מאיתנו שמעולם לא טרחו לעסוק במשמעות הקיום החופשי במדינה, טרודים בחשיבותה של הפרדת רשויות, ואחרים שמעולם לא הפגינו, החליטו לעמוד על זכויותיהם. בכך הופכים ישראלים רבים לאזרחים במלוא מובן המילה, ואי אפשר שלא לשמוח על כך.

האינטנסיביות של הימים האלה כופה עלינו עיסוק בעקרונות היסוד של הפוליטיקה המודרנית. כך, מול ההתעקשות בימין הביביסטי על פן אחד בדמוקרטיה, שלטון הרוב, שמתוכו נגזר רצונם בהסרת כל מגבלה על נבחרי הציבור, עלינו להתמקד בעקרונות היסוד של התפיסה הליברלית בדמוקרטיה, בשאלת החירות עצמה. דרך אחת להרהר בכך היא חזרה למסמכי היסוד של מדינת ישראל.

במגילת העצמאות, כידוע, מובטח שישראל תושתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל ותקיים שויון זכויו​ת חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה, בלי הבדל דת, גזע ומין. הסימן המובהק להסתייגותם של חברי הקואליציה הנוכחית מהתפיסה הליברלית המובהקת הזו נעוץ בסירובם לחוקק את מגילת העצמאות כחוק יסוד.

אולם כדי ללמוד עד כמה התרחק הליכוד בימינו ממקורותיו הליברליים הבסיסיים כדאי לשוב למסמך אחר, שאף הוא נכתב בימי הבראשית של ישראל: החוקה שהציעה תנועת החרות בראשות מנחם בגין למדינת ישראל. את החוקה ניסח יוחנן בדר, יד ימינו של מנחם בגין, והיא משקפת את האופן שבו שאף הימין הציוני המקורי לעצב את המדינה.

החוקה שניסח בדר (כאן ב-pdf) היא מלאכת מחשבת של לאומיות ליברלית. בהשראת כתבי ז׳בוטינסקי, המסמך נפתח בהכרזת האמיתות הנצחיות על כך שכל בני האדם נבראו בצלם אלוהים, ומתוך כך הם חולקים חירויות וזכויות שוות. החוקה של 'חרות' נועדה, כך נאמר, להיות "חומת מגן לזכויות האדם והאזרח", ולהקפיד על הפרדת רשויות, שהוא התנאי ל"ממשל צדק".

בדר, כמו בגין, לא היה מוכן להתפשר על ארץ ישראל השלמה. ישראל נועדה לפי המסמך להתקיים על פני שתי גדות הירדן, אולם הוא הכיר במציאות שנוצרה אחרי 48׳ ופסק שיש לקבוע גם את גבולותיה "הזמניים" של המדינה בחוק.

החוקה מלאה בכל טוב. היא אוסרת אפליה "מטעמי גזע, צבע-עור, דת, לשון, מין או מטעמי מוצא לאומי, חברתי או עדתי", וניכרת בה התפיסה הז'בוטינסקאית של שוויון מלא לאזרחי ישראל הערבים. היא אוסרת "הפצת רגשי בוז או שנאה" מטעמי לאום, גזע וכו', וקבעת שלאדם יש זכות לא רק לחיים, לכבוד, לחופש ולביטחון, אלא גם "להכרה באישיותו". בדר קרא לאסור עונש מוות ועינויים במדינה – וכשבגין התמנה כראש ממשלה הוא אסר על השב״כ לנקוט עינויים – והביע התנגדות לכפייה דתית מכל סוג.

החוקה המוצעת אף ביקשה לאפשר נישואים אזרחיים, ועמדה על כך שישראל תקלוט כל אדם הנרדף פוליטית במדינתו. גם את הסעיף הזה יישם בגין כשהורה עם כניסתו למשרד ראש הממשלה לאחר המהפך של 77׳ לקלוט מאות פליטים מוויאטנם. החוקה אף קובעת זכות בסיסית למזון, מלבוש, רפואה, כלומר תנאים סוציאליים בסיסים המגיעים לכל אזרח, ואף זכות ל"תנאי עבודה צודקים". החוקה גם מבהירה שכל חוק שיחוקק במנוגד לה יהיה חסר תוקף. כלומר, בית המשפט יכול לבטלו. העובדה שמרכיבים כה רבים ברשימה לעיל ייחשבו על ידי הפופוליסטים היום ל"טרלול פרוגרסיבי" ממחישה עד כמה הם התרחקו מיסודות הליברליזם.

סעיף 33 מעמיק בשאלת החירות. הוא קובע כי "זכאי אדם להתנגד בפועל לדיכוי ועריצות… חיללה הרשות את זכויות האדם והאזרח, וגם הערובות החוקתיות חדלו למעשה מלהיות למגן לו – יהא המרד לזכות ולחובה לעם ולכל חלק בקרב העם".

מה שבדר – שהיה מהרוויזיוניסטים שפעלו למען מינויו של בגין כמפקד האצ״ל ותמכו בהכרזת המרד שלו בשלטון הבריטי – קובע כאן הוא לא רק צורת השלטון, אלא גם את התנאים המצדיקים את קיומו של השלטון. כמורד לשעבר, הוא קובע כי שלטון שאינו מגן על זכויות אזרחיו, או שאינו מקפיד על הערובות החוקתיות שמגנות על אותן זכויות, אינו לגיטימי.

בדר, חשוב להבין, לא היה מהרדיקלים ב״חרות״. להיפך: הוא התבקש על ידי בגין לנסח חוקה ליברלית לנוכח העובדה שהיה פלג ב״חרות״, שהלל קוק היה חברים בו, שהציע חוקה קיצונית יותר, שבכלל נטלה מישראל את משמעותה כמדינה יהודית. את חוקתו בדר ביסס בדר על הלאומיות-הליברלית הקלאסית של מייסד התנועה הרוויזיוניסטית, זאב ז׳בוטינסקי, שראה בשמירת זכויות האדם והאזרח היא התנאי הבסיסי לקיומו של שלטון צודק. למעשה, דווקא הימין הציוני היה ליברלי יותר במקורו מהשמאל הציוני שהאמין בקולקטיביזם, ולכן כתב ז׳בוטינסקי ״בראשית ברא אלוהים את היחיד״.

נתניהו, שאמר לאחרונה בראיון לפודקאסט של לקס פרידמן, כי הוא ״דמוקרט מהמאה ה-19״, ריפרר בדיוק לעמדות ז׳בוטינסקי שאפיינו בהמשך את בגין. אבל בפועל, משיקולים שלו, הוא פועל באופן מפורש נגד דרכם.

בסעיף 59.2. קובע בדר כי "מדינת ישראל היא רפובליקה ריבונית, עצמאית, דמוקרטית, המיוסדת על הצדק החברתי". למרבה האירוניה, מה שהמחאה הנוכחית מבקשת לעשות הוא להקפיד בדיוק על המאפיינים שהימין הציוני המקורי ביקש להשיג בישראל.

—

פורסם במדור הדעות של הארץ

בואו נדבר רגע על אחד הצעדים המשמעותיים ביותר של המחאה הנוכחית, והוא סירובם של אנשי צבא במילואים להמשיך ולהתייצב (רובם, בהתנדבות) למילואים ולאימונים בניסיון ללחוץ על הממשלה לעצור את חקיקת המהפכה המשפטית.

אין לי ספק שמעשה הזה תרם לא מעט להצלחת המחאה, ומנגד אין גם ספק שהוא מעשה קשה, סוג של 'נשק יום הדין' שכמעט מאלץ את הממשלה לשקול את צעדיה, אם לא לשנותם ממש.

המעשה הזה נכנס בגדר מה שמכונה "התנגדות אזרחית בלתי-אלימה". התנגדות כזאת, שהיא מעשה פוליטי ואזרחי, כוללת שיבוש מסויים של החיים הרגילים, עבירה פומבית על החוק, תוך מוכנות לשאת בעונש הקבוע בחוק, ותוך סירוב עיקש להשתמש בכל אלימות. מטרת הפעולה הזאת היא למחות, לפנות למצפונו של הציבור והשלטון, ולשנות את החוק הלא מוצדק, או מדיניות לא מוצדקת אחרת של הממשל.

חסימת כבישים היא דוגמא פשוטה לכך, שכולנו מכירים היטב. גם כאשר רוזה פרקס ישבה ב-1955 על ספסל האוטובוס שהיה אסור לה לשבת עליו על פי חוק, היא הנהיגה התנגדות אזרחית בלתי-אלימה (או אי-ציות אזרחי בלתי אלים), ואכן נעצרה על ידי המשטרה. גם כאשר מהאטמה גנדהי יצר ב-1930 מלח על ידי הרתחת מים, ללא תשלום מס, הוא עבר על החוק בהודו הנשלטת על ידי הבריטים, וגם הוא נעצר.

התנגדות אזרחית בלתי-אלימה נשענת על התפיסה שיש ערכים, מוסר, השונים מהחוק, וגבוהים ממנו. החוק, במילים אחרות, לא ממצה את הטוב האנושי (או, למאמינים, האלוהי), ויש עקרונות החשובים יותר מציות לחוק, כאשר זה נחשב כמנוגד להם. עקרונות ככבוד האדם, שוויון, חירות וצדק. במצב כזה מסרבים לציית לחוק.

ההפך גם נכון: האמירה "רק מילאתי הוראות" או "פעלתי במסגרת החוק" לא יכולה להצדיק עוולות. כך מאז משפטי נירנברג ועד ההלכה הישראלית בנוגע לפקודה בלתי חוקית בעליל. לפעמים החוק, או המפקד, חורג מהמוסרי והראוי, ואז חובה לסרב לציית לו.

כמו שכותב מרטין לותר קינג ב'מכתב מבית הכלא העירוני של ברמינגהם' ש"לעולם לא נוכל לשכוח שכל מה שעשה היטלר בגרמניה היה חוקי וכל מה שעשו הפרטיזנים היה לא חוקי." וכפי שכותב ההוגה השמרני יורם חזוני,

אם אזרחיה של חברה חופשית לא יהיו מוכנים להגן על חירותם כנגד העוולות שלעולם יהיו אפשריות גם תחת ממשלה דמוקרטית… אז, במוקדם או במאוחר, יהרס המפעל כולו.

לא כל אי-צדק מצדיק התנגדות אזרחית. כולנו נתקלים בפגמים שונים בחוקי המדינה שלנו, ואנחנו מוכנים, בדין, לסבול אותם למען הסדר הטוב. לא נצא למאבק רק מפני שאנחנו סבורים שגובים מאיתנו קצת יותר מדי מיסים. התנגדות אזרחית נוגעת, אפוא, לא לכל עוולה, אלא לעקרונות הבסיסיים של החיים המשותפים של כולנו. לפגיעה ממשית בחירות, בכבוד האדם, או בצדק.

הנה ההגדרה לאי-ציות אזרחי (שהוא מעט פחות אקטיבי מהתנגדות אזרחית) בלתי אלים מאת מי נחשב בידי רבים להוגה החשוב ביותר בתחום מדעי המדינה והפילוסופיה של המוסר במאה העשרים, ג'ון רולס:

מעשה פומבי, לא אלים ומצפוני, מנוגד לחוק, שבדרך כלל נעשה על מתוך כוונה לחולל שינוי במדיניות הממשלה או בחוקיה.

רולס מוסיף שמדובר במעשה שלא בא רק על מנת למלא אינטרס אישי, אלא מתוך דאגה לכלל, ושעליו לבוא רק כמוצא אחרון, אחרי שדרכים אחרים נוסו, ולפני התנגדות בכוח.

התנגדות אזרחית בלתי-אלימה היא אפוא מעשה פוליטי מוכר ולגיטימי בכל מקום שבו קיימת ההכרה שישנם עקרונות הגבוהים מהחוק.

אבל רגע, במקרה של רוב המסרבים להמשיך ולשרת לא היתה אפילו עבירה על החוק. הם, כאמור, מתנדבים. למעשה גם המילואימניקים הם בפועל מתנדבים, שהרי אין כל בעיה להתחמק משירות מילואים, ושיעור הישראלים שמגיעים לשירות מילואים הוא באחוזים הבודדים.

במובן הזה, הסירוב להתנדב הוא גם צורה קלה של התנגדות אזרחית, וגם תמונת ראי מדוייקת להסתמכות על, שלא לומר ניצול, הרצון הטוב והכישורים של אזרחים נאמנים, לקיחת השירות שלהם כמובן מאליו, ובו בזמן נתינת פטור גורף לאוכלוסיות שלמות (והרי זאת אחת הסיבות המרכזיות למחאה הרחבה יותר).

ההתנגדות האזרחית של אנשי הצבא התקיימה מול ממשלה שרובה לא שירת שירות צבאי מלא, שלא לדבר על מילואים, שמתכוונים לחוקק פטור מלא לציבור החרדי. יש כאן משהו משונה: היינו מצפים ממי שתומך בסרבנות שירות על רקע דתי, לנשים, לחרדים, לחלקים של בני הציונות הדתית, שיקבלו בהבנה גם חילונים שסבורים שיש ערכים שמחייבים אותם לסרב לשרת. האם רק לחרדים מותר לתעדף את ערכיהם על פני שירות בצה"ל?

שר האוצר סמוטריץ' בעצמו תמך בסירוב להתגייס על רקע שילוב נשים(!) בצה"ל. רבנים בציבור הציוני דתית קראו לא להתגייס, או לדחות גיוס, ליחידות מסויימות, על רקע שילוב נשים, או שירת נשים, או שיעורי ספורט עם מדריכות במקום מדריכים, או בעיות הלכתיות אחרות לטעמם. האם סירוב להתגייס לצה"ל מפני שהוא משלב נשים ביחידות הוא לגיטימי, וסירוב לשרת במילואים על רקע מהפכה משפטית שמרבית המומחים בעולם סבורים שמחרבת את הפרדת הרשויות במדינה – לא?

ועוד לא דיברנו על הקריאות הנרחבות לסרבנות במסגרת הנסיגה הישראלית מעזה והריסת גוש קטיף. הרי אז לא פחות מאשר הרב אברהם שפירא, הרב הראשי לישראל לשעבר וראש ישיבת מרכז הרב, קרא לסרב פקודה, ועוד שלל רבנים אחרים, במטרה ברורה לא לאפשר לקיים את החלטת הממשלה. גם היום יש רבנים שקוראים לסרב לפנות מאחזים, ומן הסתם עוד יוצדקו קריאות לסרבנות אם אי פעם ירצו לפנות התנחלויות. איך אפשר לתמוך באלה ולא באלה?

—

אני לא מקל ראש במהלך הזה. אני חושב שהוא קשה, שהוא חמור, ושאסור לנקוט בצעד הזה בקלות ראש. צריך גם לומר בכנות, המעשה הזה לא רק "מדבר" אל הממשלה, אלא גם לוחץ עליה בפועל, בצמצום סדר הכוחות הצבאי. כלומר יש כאן לחץ שהוא מעבר לזעקה. מנגד יש לומר שגם מעשי הממשלה היו עלולים לפגוע אישית בכל חייל וחייל, בהסרת ההגנה עליהם מפני בתי דין בינלאומיים. ושוב, יש להדגיש שרוב הסרבנים כלל לא עברו על החוק, אלא הפסיקו פעולה התנדבותית.

לסיכום, אני חושב שבנסיבות הנוכחיות הצעד הזה מוצדק. הוא מוצדק לא מכיוון שלאנשים מסויימים היה כאב בטן על חוק מסויים, ולא בגלל שמשהו פגע בהם אישית. הוא מוצדק מפני שעמדנו בפני מהלך ש-90% מהמומחים העולמיים למשפט חוקתי ומדעי המדינה סברו שירסק את הפרדת הרשויות בישראל ויפגע אנושות בדמוקרטיה הישראלית, ושגם ידידותינו הטובות בעולם, ארה"ב ומדינות אירופה (למעט הונגריה ופולין כמובן) התריעו שהוא יהפוך את ישראל למדינה שלא חולקת איתם את הערכים המשותפים שעליהם מתבססת מערכת היחסים בינינו.

כפי שאני מנסה להראות בסרטונים שלי על הליברליזם (ראשון, שני, בקרוב השלישי ואז אעלה את כולם לכאן), שלטון במדינה ליברלית שואב את הלגיטימציה שלו מההגנה שהוא מעניק לזכויות האזרח והאדם. שלטון שמבקש להחליש את ההגנה שלו על זכויות אלה, מחליש את הלגיטימציה שלו עצמו.

הניסיון לרסק את הפרדת הרשויות בישראל ולפגוע בהגנה על זכויותיהם של אזרחיה היא סיבה ראויה מאין כמוה להתנגדות אזרחית בלתי-אלימה, ואם ניסיון כזה יחזור על עצמו, התנגדות כזאת תהיה מן ההכרח. ואנחנו נתנגד.

על אבותיו הפוליגמים, על יחסה של הכנסייה המורמונית לפוליטיקה, על נבואה ישנה שמבטיחה משיח מורמוני שיציל את חוקת ארה"ב ואת העולם כולו.

אז יש סיכוי לא רע שאנחנו מתקדמים בצעדי ענק למציאות בה מנהיג העולם החופשי הוא מורמוני. אמנם בדאי, הפכפך ומנותק מהציבור – אבל מורמוני. מכל מה שקראתי עליו, וממה שראיתי אותו, קיבלתי את הרושם שמיט רומני הוא אדם טוב ביסודו, ואפילו איכפתי. כנראה שהפוליטיקה עושה לו רע. מצד שני, נראה שהוא פי כמה יותר חכם מג'ורג' W בוש, וזה גם משהו. כך או כך, אישיותו של רומני הרי אינה עניין לרשימה בבלוג שעוסק בדת וברוחניות. עבור בלוג שכזה רומני מייצג מנה עסיסית במיוחד של אדיקות דתית, היסטוריה משפחתית שערורייתית ותקוות משיחיות – ומה טוב לנו יותר מאלה? ניגש אפוא לעניין.

מורמוני שורשי

מיט רומני הוא נצר לשושלת מורמונית ותיקה. סב סבו, מיילס רומני, נולד באנגליה, אבל הומר לדת המורמונית על ידי מיסונרים שהגיעו עד שם. ב-1841 היגר לעולם החדש, שם היה בין חסידיו של הנביא ג'וזף סמית עצמו, והיה אחראי אף על בנייתו של אחד מהמקדשים הראשונים של הדת הצעירה בעיירה נאוו (Nauvoo). למיילס היו תריסר נשים, אולם לבד מאשתו הראשונה הן כולן היו מתות כשהוא התחתן איתם. אלו היו נישואים שהבטיחו שלאחר מותו יהיה למיילס הרמון נקבי לנצח, ולאותן נשים יהיה כרטיס כניסה לעדן ומאהב-אל משלהן (כלומר יש כאן גם דאגה לנשים, בלי כל ציניות. הדבר דומה למנהגם של המורמונים להטביל אנשים אחרי מותם. זכרו: מוות אינו משנה הרבה כשהנשמה נצחית וחיי העולם הבא הם בגוף בשר ודם).

לבנו של מיילס, מיילס פארק רומני, הסבא רבא של מיט, היו ארבע נשים חיות, מהן הוא הוליד כשלושים ילדים. הוא עצמו ברח למקסיקו בשנות השמונים של המאה ה-19, בימים שהממשלה הפדרלית רדפה את המורמונים בגלל מנהגיהם הפוליגמים. סבו של מיט, גסקל רומני, חזר לארה"ב בימי המהפכה המקסיקנית, בתחילת המאה העשרים. הוא נשא את נכדתו של Parley Pratt, שהיה ממקימי הכנסייה – מה שהופך את רומני למורמוני בעל ייחוס מכובד ביותר. בנו של גסקל ואביו של מיט, ג'ורג' רומני, היה מושל מישיגן בשנות השישים וניסה לקבל את מועמדות המפלגה הרפובליקאית לנשיאות ארה"ב בבחירות של 1964 ו-1968, ונכשל.

מיט עצמו, אם כן, גדל במשפחה מורמונית שורשית ורבת עצמה. הוא עצמו שימש כמיסיונר מורמוני בצרפת בשנות השישים, ומאוחר יותר אף כיהן כבישוף מורמוני באזור מגוריו ליד בוסטון. בין 2003 ל-2007 היה מושל מסטצ'וסטס, וכעת כאמור יש סיכוי שיהיה המורמוני הראשון שעוד בימי חייו ישלוט על כוכב לכת משלו. לא רע.

אלוהים בבית הלבן

כאמור, ג'וזף סמית עצמו התמודד על נשיאות ארה"ב, והמרוץ שלו לצמרת נקטע באיבו כשחייו הגיעו לקיצם האלים ב-1844. סמית רצה, אם וכאשר ייבחר, להקים תיאוקרטיה מורמונית אשר הוא יהיה שליטה. הקשר בין הדת למדינה אצל המורמונים, ועוד יותר מכך הקשר בין מנהיגים מורמונים לנשיאות ארה"ב, אינו חדש. גם בלי מזימות תיאוקרטיות היה הקשר הזה מעורר חוסר נוחות בקרב הציבור האמריקאי, שעם כל דתיותו ההפרדה בין דת למדינה חשובה לו מאוד.

משום כך במהלך מרוץ הבחירות שלו למועמדות המפלגה הרפובליקאית לנשיאות ב-2007, נשא מיט רומני נאום מיוחד ובו הבטיח ששום סמכות מורמונית לא תשפיע עליו אם וכאשר ייבחר לנשיא. אני מקווה שהוא היה רציני, כי כמורמוני רומני מאמין שראש הכנסייה שלו הוא נביא ה', והוא עצמו נשבע לתת את כל אשר לו ואף את חייו לכנסייה שלו. הנאום הזה הזכיר נאום של מועמד אחר, ג'ון פ. קנדי, שלפני בחירתו לנשיאות בבחירות 1960 נשא נאום ובו הביע תקווה ש"לא יהיה איש ציבור שיבקש או יקבל הוראות בענייני מדיניות מהאפיפיור". קנדי היה הקתולי הראשון שנבחר לנשיאות ארה"ב, והיה לו חשוב להבהיר לרוב הפרוטסטנטי שהוא לא ישמש כפיון בידי האפיפיור.

הנאום של קנדי הצליח במשימתו, ולמעשה ביצר את הפרדת דתו של המועמד לנשיאות מהמדינה למשך שנים רבות. כפי שמסביר Randall Balmer בספרו God in the White House, התמונה החלה להשתנות עם פסיקת בית המשפט העליון בארה"ב שביססה את זכותה של אישה להפיל את עוברה (Roe vs. Wade) ב-1973, ועם עלייתו לנשיאות של קרטר ב-1976, שהיה אוונגליסט חם ולא התבייש להראות את זה. העירוב בין דתו של המועמד לכשירותו לתפקיד הגיע אולי לשיאו בשנים האחרונות, כאשר שוב ושוב נפוצו שמועות שאובמה הוא מוסלמי, במטרה לערער את הלגיטימיות של נשיאותו. מצד שני היו נוצרים אדוקים שהודו שאובמה אינו מוסלמי, בכל מקרה פיקפקו בתוקף אמונתו הנוצרית, ועשו מזה אמתלא להתנגד לנשיאותו.

דווקא בבחירות האלה, בהן דתו של רומני היא אחת מחולשותיו הגדולות (אפילו בשלב זה מנהיגים אוונגליסטים חוששים שצאן מרעיתם –הימני והשמרני – יהסס להצביע עבורו, ומשום כך בימים האחרונים מפיץ הקמפיין של רומני שמועה שקרית על פיה המטיף האוונגליסטי הנודע בילי גרהם תומך בו), המחנה הדמוקרטי שומר על שקט כמעט מוחלט בעניין (לפחות בינתיים).

בלי פוליטיקה

על פי ספרם המקיף של Robert Putnam ו-David Campbell על הדת בארה"ב כיום, American Grace, הכנסייה המורמונית היא הגוף הדתי שהכי פחות מתערב בפוליטיקה האמריקאית. שימו לב לגרף הבא (עמ' 424 בספר):

ואכן, המדיניות הרשמית של הכנסייה היא שאין בשום אופן לשאת דרשות פוליטיות המכוונות את המאמינים לקראת הצבעה (ושימו לב איזו קבוצה אלופה בדרשות פוליטיות). מפתיע? אולי רק במידה שהם אכן דבקים בעקרון הזה, אבל למי שעקב אחרי סדרת הרשימות בבלוג זה על חייו ואמונותיו של ג'וזף סמית נביאם (הנה האחרונה) ברור שהכנסייה בפוסט-טראומה רצינית אחרי תוצאות ניסיונותיה להשפיע על הפוליטיקה האמריקאית בתחילת ימיה. כיום הם משתדלים מאוד לשמור מרחק. יוצא מהכלל הנה היתה התגייסותם ב-2008 למען תיקון לחוק בקליפורניה שהגדיר חתונה כעניין ששייך רק לגבר אחד ואישה אחת (הו, סמית מתהפך בקברו), ובכך למעשה להפוך את החלטת בית המשפט העליון שם להתיר נישואים חד-מיניים.

האם הניטרליות הזאת נשמרת גם בבחירות האלה? אין לי מושג. כדי לברר זאת אני מנסה להשיג ראיון עם מומחית לדת ולחברה המורמונית בזמן הזה – אם יושג הוא כמובן יפורסם כאן. יחד עם זאת, כאשר רומני נתפס כדמות משיחית, הסיכויים לניטרליות מצטמצמים.

דיגידים דיגידם על הסוס הלבן

דמות משיחית? ובכן, כן. נבואה ישנה ואפוקריפית של סמית מדברת על מלחמה גדולה בין כוחות האור לכוחות השחור, בה המורמונים יובילו את ארה"ב לניצחון. הנבואה כולה, כלומר דבריו של סמית כפי ששוחזרו חמישים שנה אחרי מותו, כאן. היא מדברת על זמן בו חוקת ארה"ב, שנכתבה על פי דבריו של סמית כאן בהשראה אלוהית, תהיה "תלויה בשערה" ("when the Constitution of our country would hang as it were by a thread"). או אז יקומו המורמונים, ובראשם "הסוס הלבן", שיציל את החוקה. אותו "סוס לבן" יעמוד מול פלישת אנגליה וצרפת, שאליהן יצטרף גם "הסוס השחור", שברור מתוך הנבואה שהוא מייצג את השחורים בארה"ב (להזכירכם, בזמנו של סמית העבדות עדיין חוקית בדרום). פלישת האויבים ועוזריהם הבוגדים תיעצר כאשר כוחות אלה יכירו בגדולתו של "הסוס הלבן", יתאחדו תחתיו וימירו את דתם לשלו. אז תיפתח מלחמת גוג ומגוג נגד רוסיה, בעוד שבאופק גם סין תהפוך לאוייבת. באמא שלי.

אז זאת הנבואה. שימו לב שסמית מדבר כאן בצורה בדיוק הפוכה מכפי שדיבר ממש פני מותו, אז רצה לכונן תיאוקרטיה מורמונית בארה"ב, כלומר באופן מעשי לבטל את החוקה על תיקוניה. כאן הוא מבקש להגן על החוקה. זאת, אני משער, משום שמאז נבואת "הסוס הלבן" ספגו המורמונים לא מעט התנכלויות, שהממשל האמריקאי לא יותר מדי התאמץ למנוע, דבר שכנראה הקשה את לבו של סמית לגבי איכותו וזכות קיומו של ממשל זה. ובכלל, הרי הוא נביא, ונביא יכול לשנות את דעתו.

אז מה עם הנבואה הזאת? מישהו אשכרה לוקח אותה ברצינות? ובכן, כשמועמדותו של רומני עלתה לראשונה, לקראת בחירות 2008, ה-Salt Lake Tribune כתב שהנבואה "קמה לתחייה" בשיח המורמוני (רומני עצמו הכחיש באותה הזדמנות כל קשר לעניין). בפרוייקט 'האינצקלופדיה של המורמוניזם' של אוניברסיטת בריגהם יאנג (המורמונית) מוגדרת נבואת הסוס הלבן כ"מסורת אוראלית חשובה", וזאת בהתאם לקו הדוקטרינלי של הכנסייה על כך שהנבואה אינה דוגמה רשמית, ואין בטוחים אם הנביא אכן אמר אותה. אולם, כאמור, מדובר במסורת חיה שעוברת בעלפה בין חברי הדת. ואכן, על פי מאמר מ-2006 ב-Wall Street Journal שדן במועמדות מורמונית לנשיאות, דיבורים על סכנה לחוקה הם חלק מתוכנית הלימודים במוסדות מורמונים.

אם נרחיק מעט לעבר, הרי שנשיא הכנסייה John Taylor, ששלט והתנבא בה בין 1880 ל-1887, הכריז ש"כאשר העם יקרע לגזרים את חוקת ארה"ב, זקני ישראל ימצאו כמי שמחזיק אותה לפני אומות העולם בהכריזם חירות ושוויון זכויות לכולם". זקני ישראל, לא לטעות, הם כמובן המורמונים. ג'ורג' רומני, אביו של מיט, טען ב-1967 שלדעתו החוקה אכן תהיה בסכנה ומי שיציל אותה הם המורמונים. הם כנראה רציניים עם העניין הזה.

קריאה פשוטה של הנבואה יכולה לגלות לנו סיבה אפשרית שעומדת בבסיס ההתעקשות של רומני לראות את רוסיה כ"אוייבת הגאופוליטית העיקרית" של ארה"ב. אפשר גם להבין למה גלן בק, מורמוני בעצמו, אמר כבר ב-2008 שהחוקה אכן "תלויה בשערה". הוא עשה זאת ימים אחרי בחירתו של אובמה לנשיאות. אולי בק הביע חשש כללי משלטון הדמוקרטים, ואולי אף ראה באובמה את "הסוס השחור" שמחבל בחוקה.

מה לעשות, הסיפור הזה יותר מדי טוב מכדי לוותר עליו. תשוקות משיחיות והתלות בנבואות הן גם כך תחביבו של כל נבער, והנה לנו נבואה שממש מתחננת להיכנס אליה ולחיות בסרטה. (עוד על נבואת הסוס כאן, כאן, כאן וכאן.) באופן אישי קשה לי להאמין שרומני הוא כל דבר מעבר לחנון מולטי-מיליונר, ובאמת נראה לי שהמימד האיזוטרי היחיד אצלו הוא דוחות המס שהוא מסרב לחשוף (אם כי אותם הוא בהחלט מסתיר באדיקות לא פחותה מכפי שסמית הסתיר את לוחות הזהב שלו). אבל האמת היא שאני פשוט לא יודע. בכל מקרה כמורמוני אדוק סביר להניח שהשפעה כלשהי עליו תהיה.

סתם

—

באתר קומפרס התפרסם מאמר קצר שלי על מהותו של החול.

יצא לאור הגיליון הראשון של רוח הארץ, מגזין חדש על הרוחניות העכשווית בארץ. פרטים עליו ועל אפשרויות ההזמנה כאן.

היום נפתח קורס שאלמד על משיחיות יהודית מודרנית בבית המדרש של בינה. פרטים כאן.