יהדות אורתודוקסית

שמירת מצוות קורעת את העם

אחת האירוניות המרירות של ההיסטוריה (או של שר ההיסטוריה) נגלתה לפנינו בימים האחרונים, ואני רוצה להקדיש לה מעט מקום. הסתבר לנו, כלומר למי שעוד לא היה מודע לכך, שההלכה היא למעשה אחד הגורמים המפלגים והמפצלים שפועלים בתוך עם ישראל בזמן הזה. נחשפנו לעניין באותה פרשה של ילדים אתיופים דחויים, שבתי הספר האורתודוקסים סירבו לקבל. לא אכנס לפרטי הפרשה, גם כי דשו בהם רבות וגם כי יוסי גורביץ כתב על זה יפה, קצר ולעניין. בקיצור עוד יותר נמרץ, הסיפור הוא שתלמידים אתיופים, שמחוייבים על פי תנאי הגיור שלהם ללמוד בבתי ספר אורתודוקסים, לא מתקבלים לבתי ספר אורתודוקסים, בגלל ששם לא רוצים אותם. לא רוצים אותם כי הם לכאורה לא אורתודוקסים מספיק.

למי שחושב ששם לא רוצים אותם לא בגלל ההלכה אלא בגלל גזענות פשוטה (דבר כמובן הגיוני ואפשרי), דוחה אתמול הרב שם שרפר, סגן מנהל ביה"ס "למרחב" מפתח תקווה, טענות כאלה בזעם וכותב ש"במקרה של בית החינוך 'למרחב', מה שנדרש מתלמיד המבקש להתקבל ללימודים הוא הגעה מבית שבו הרמה התורנית גבוהה, יש בו הקפדה על הצניעות, ואווירה שאינה פרוצה לתרבות הטלוויזיה והכבלים" – כלומר לא גזענות היא שעומדת בבסיס דחיית האתיופים, אומר הרב, אלא ההלכה (כמובן שיכול להיות שהוא אינו דובר אמת, אבל לעניינינו זה לא משנה).

פרשת התקבלותם של האתיופים במדינת ישראל היא לדעתי אחת המבישות בתולדות ההיסטוריה היהודית (חסידות חב"ד כולה אגב, מתוקף פסיקתו של הרבי מליובאוויטש, כלל לא מחשיבה את האתיופים יהודים עד היום), אבל לא אכנס לפרטיה. לצורך העניין הקטן שאני רוצה להעלות כאן מספיק להבין שמה שמשמש כנימוק לדחייתו של תלמיד מבית-ספר הוא מידת שמירת המצוות שלו.

לכאורה זה מובן מאליו, לא? הרי התרגלנו כבר עוד מלפני קום המדינה שהיהדות מחולקת לפלגים וזרמים, שאין אלו באים בביתם של אלו, שאין אלו נישאים לאלו, שאלו מתנשאים מעל אלו, שהחרדים בונים לעצמם גטאות על פי חצרות, רבנים ואורך גרביים והלאומנים-הדתיים התנחלויות בוטיק מצומצמות היקף ואנינות אוכלוסייה – הרי זה מצב כל כך טבעי בשבילנו, כל כך מוכר וברור.

אבל אנחנו יכולים לקבל רמז על האבסורד שבמצב הזה בכל פעם שמישהו, בדרך כלל אדם שרואה עצמו כנציג האורתודוקסיה, דואג להזכיר ש"המצוות זה מה שהחזיק אותנו ביחד אלפיים שנה" או ש"בלי ההלכה לא היינו נשארים עם אחד" או לצטט את אותו משפט ידוע של אחד העם על כך ש"יותר מששמרו ישראל את השבת וגו'". כלומר אחד הטיעונים להכרחיותה של ההלכה היא שהיא בונה קהילה, היא שומרת על אחדות העם, היא הופכת יחידים לאומה.

וזה נכון לדעתי. כלומר, זה בהחלט היה נכון בשנות הגלות: מערכת המצוות שמרה על היהודים כקהילות מגובשות היכן שהם ישבו, ושמרה על הקהילות השונות כשייכות לאותה מסגרת-על, דבר שאפשר להן לחזור ולהתאסף, כעם אחד, בארץ ישראל אחרי אלפיים שנות. זה נכון ולדעתי זה באמת די מדהים. כמובן, ייתכן מאוד שזה לא במקרה – נראה לי שזאת היתה המטרה של חז"ל כשהם יצרו את המערכת הזאת.

מראשיתה היתה הדת היהודית דת שבטית ומתבדלת. אלוהיה היה קנא ונקם, הוא לא הרשה, כמו שהרשו אלוהים אחרים, לעבוד אלוהים אחרים, והוא (על ידי נציגיו הארציים כמובן) דאג לבצר את מעמדו ואת מעמד עמו על ידי חוקים שונים, שלמעשה מנעו כל אפשרות לערבוב או "התבוללות": כאשר אסור לך לא רק להתחתן עם עמי הסביבה, אלא אפילו לאכול איתם, וכאשר הגישה המרכזית שאתה מטפח היא של התנשאות ואדנות על פני כל דת אחרת, ברור שתישאר לבד.

טוב, בהיותם של בני-אדם בני-אדם, זה כמובן לא ממש עבד. היו קשרים אמיצים עם העמים שבסביבה, לא רק מבחינת עבודת האלילים שנערכה בדבקות מרשימה על ידי עם ישראל כמעט בכל זמן נתון (ויעיד על כך כמעט כל ספר בתנ"ך), אלא על ידי מה שנקרא "נישואי תערובת" (ותעיד על כך, למשל, מגילת רות). ככה זה כשהסביבה בעצם הרבה יותר סובלנית ממך: עמי אגן הסהר הפורה לא חשבו שהם יותר טובים מהעבריים, הסכימו להתערבב עמם, והאחרונים בתורם כנראה לא ראו בזה אסון גדול.

כל זה השתנה אחרי חורבן הישוב היהודי בארץ ועליית הנצרות. ראשית הפכו חז"ל עבור כל מי שרצה להישאר יהודי את ההלכה למערכת כוללת כל וברורה של חוקים ומנהגים. שנית, החל מהתקופה הזאת, ובמשך כל ימי הביניים, השכנים של היהודים, על פי רוב במדינות הנוצריות, לא היו חלק גדול מהזמן יותר מדי נחמדים אליהם. גם היהודים עצמם, שנשאו טראומה של חורבן בית מקדש ובית לאומי, וניצבו בפני הנצרות, אחותה הקטנה של היהדות שהתעצמה ממנה ושאחד מעקרונותיה התיאולוגיים היה שהיהודים אמורים להיות אומללים, נטו להסתגר יותר ויותר בתוך עצמם. בגלות שמירת מצוות הפכה לפופולרית כפי שמעולם לא היתה לפניה, וכפי שמעולם לא תהיה אחריה (כתבתי על זה כאן).

אבל אותו הדבק שאיחד את היהודים בגלות מתגלה כמעין חומר-דוחה-יהודים בעידן המודרני. מרגע שלא היו חייבים לקיים מצוות (האמנציפציה סימנה את ראשית התקבלותם של היהודים כשווים בארצותיהם השונות, וההשכלה והנאורות את ראשית העמדת החיים על עקרונות "התבונה האוניברסלית") נוצר מצב בו היהודים שלא מוותרים על ההלכה למעשה לא יכולים שלא להפעיל את חוקיה המתבדלים אל מול היהודים שכן וויתרו עליה. אותן הלכות שמנעו בעבר קרבה אל הגויים, מונעות בהווה קרבה בין יהודים. במדינת ישראל העניין בולט במיוחד, שכן כאן גרים בסמיכות, ובסופו של דבר ערבים זה לזה whether they like it or not, יהודים מכל מני אופנים של שמירת הלכה, ושמירת המצוות מתגלה כאפקטיבית לא ביצירת עם, אלא בחלוקתו לקבוצות המנוכרות זו לזו.

הדוגמאות לכך רבות מספור: לבד מבתי ספר וקהילות/ישובים מתבדלים, אנחנו עדים היום לדחייה (שלא לומר שנאה) מצד האורתודוקסיה לזרמים יהודיים אחרים (רפורמים וכו'), כולל פסילת גיורייהם, נישואייהם, כשרותם, וכו'. אנחנו עדים כמובן גם למלחמות פנים-אורתודוקסיות, שהרי אין ש"ס מדקדקים מספיק עבור הרב אליישיב, ואין הרב אליישיב מדקדק מספיק עבור העדה החרדית, אין החסידים מדקדקים מספיק עבור הליטאים, ואין החילונים מדקדקים מספיק עבור אף אחד.

אנחנו עדים להתבדלות של החרדים לסוגיהם, שדואגים לאינטרסים הצרים שלהם על חשבון האינטרס של האזרחים כולם, ואנחנו עדים להתנשאות של הדתיים-הלאומיים למיניהם, שדואגים לאינטרס של ארץ ישראל (לדעתם) על חשבון האינטרס של מדינת ישראל (ואני בכלל לא נכנס לאפלייה החמורה שכנגד מיעוטים שונים שבתוך העם, כגון נשים והומוסקסואלים, וכלפי אזרחים אחרים, כגון מוסלמים, נוצרים ודרוזים). ואם נרד מהרמה הלאומית לרמה הפרטית, זה נראה לי מעוות שאני יוצא עם בחורה אורתודוקסית והיא לא יכולה לאכול אצלי בבית, ושמורֶה, קולגה שלי ששומר מצוות, לא יכול לאכול מהבופה ביום עיון של בית-הספר שלנו.

עכשיו יסבירו לי כל מני אורתודוקסים שאין מה לעשות, אבל ההלכה היא ההלכה, זה מה שמשה קיבל משמיים ו-Dura Lex Sed Lex. בסדר, מי שמאמין בכך שיבושם לו. אבל זה לא משנה את העובדות הפשוטות, והן ששמירת מצוות היא אחד הגורמים העיקריים שמפלגים היום את עם ישראל. צריך להכיר במצב העצוב הזה: ההלכה שפעם שמרה על היהודים כעם אחד, כעת הופכת אותם לעדות וזרמים וכתות.

ואגב, גם אם משה קיבל את התורה מהשמיים, הרי שהיום לא בשמיים היא, וההלכה היא ברת שינוי. לא צריך לבטל אותה חלילה, אלא רק, כרגיל, להתאימה למציאות. כפי שאפשר לחלל שבת בשביל להציל מאחז לא חוקי בשטחים, אני בטוח שאפשר להגמיש הלכות כשרות (או כל דבר אחר) בשביל לאפשר קרבה בין יהודים, וגם בין יהודים לשאינם יהודים. זה עניין של רצון טוב, ובטחון בצור ישראל וגואלו (כלומר חוסר פחד מהמודרנה). שני אלה כנראה לא קיימים בעת הזאת, ואפשר לשאול את עצמנו למה.

סופה של התיאולוגיה הקוקיסטית?

מי שעוקב בזמן האחרון אחרי גליונות "נקודה" (יש מישהו כזה?) יכול לזהות בברור חשבון נפש באשר למימד המשיחי שבהשקפת העולם של הימין הדתי. הן מבחינת הרטוריקה הנמתחת-לקראת-גאולה והן מבחינת עצם הציפייה המשיחית ממדינת ישראל מתחולל בימים אלה ארגון מחדש, שלא לומר תחילתה של נסיגה.

הרטוריקה

כידוע, חובשי הכיפות הסרוגות הלהוטים אחר א"י מתלבטים ביניהם רוב הזמן בשאלה גדולה אחת: איך זה קורה, הם שואלים, שאם אנחנו כל כך צודקים, רוב העם לא שם לב לזה ומצביע "קדימה"? החידה הזאת מטרידה כמובן מאוד, ואל מול תירוצים ישנים בדבר "עמלק" או "ערב-רב" שחדרו אל תוך העם היהודי הטהור ואשר מהרסים אותו מבפנים, ניתן להבחין לאחרונה בטיעון רציונלי הרבה יותר, הן בצורתו והן בתוכנו: הבעיה, כך מסתבר, היא שקשה לשכנע את האדם הממוצע כאשר פונים אל אמונתו בגאולה הקרובה. פשוט: הוא לא מאמין בה. 

לפני הבחירות, למשל, יצא כתב העת בגיליון המוקדש לצפיות הראויות מהן (פברואר 2009, גיליון 318). אהרן רוז ידידי כותב שם כך:

הניגוד בין השקפת העולם השמרנית [רוז רואה עצמו כשמרן – ת.פ.] לבין האידיאולוגיה של ארץ ישראל השלמה מבהיר גם את חוסר הרלוונטיות של האינטלקטואלים הימנים. גם מי שמקבל – כמוני – את טענות האידיאולוגים של הימין על הצורך בכוח צבאי חזק ובחינוך לאהבת המולדת, ונגד תבוסתנות השמאל הישראלי, יתקשה להבין את הקשר בין מדינת ישראל חזקה לבין סיפוח שטחים המאוכלסים בערבים שאינם חפצים בשלטון ישראלי.

זאת ועוד, חטא היוהרה האידיאולוגית והעונש על חוסר הרלוונטיות כרוכים זה בזה: מופרכותה של האידיאולוגיה של ארץ ישראל השלמה נוקמת במאמיניה וכולאת אותם בשפה מיתית הזויה וחסרת יכולת תקשורת מינימלית עם העומדים מבחוץ. הימין האידיאולוגי נקלע בעל כורחו לתוך עולם לשוני שמונע ממנו להבין אף את השמרנים שמצביעים למפלגות ימניות.

גם כשהמתנחל והשמרן מבטאים אותה דעה – למשל, "ההתנתקות נכשלה" – הרי יש כאן ממש בבחינת "שפה אחת ודברים אחדים". השמרן מתכוון לומר שלנוכח הבעיה האובייקטיבית של שלושה מיליון פלשתינים בעזה ניסו המנהיגים הישראלים פשרה פרגמטית שאמורה היתה להפחית, ולו במקצת, את חומרת הבעיה; אך המציאות הוכיחה שהפשרה לא רק שלא הפחיתה את הבעיה אלא שאף החמירה אותה. לעומתו, המתנחל מבטא באמירה זו תמונת עולם שמאוכלסת בישויות מיתיות כמו: ,"עם הנצח", "דרך ארוכה", "בגידה", נאמנות", "תודעה", "ייעוד אמיתי", "עם ישראל האמיתי", "תורת ישראל האמיתית". אם השמרן מצפה לדם ואש ותמרות עשן שאמורים להשיב את ההרתעה שאבדה, הרי שהמתנחל מבקש את שיבת עם ישראל לתודעת קיומו, בלה-בלה-בלה.

כלומר השפה המיתית פוגעת במאמץ השמרני משום שהיא מסוגלת לשכנע רק את המשוכנעים ממילא – ועל פי רוב גם מרחיקה את המתלבטים, שלא ממש מתרגשים כלוחשים להם באוזן "גאולה!" (וכל הכבוד, אני חייב לציין, למערכת נקודה שנאותה לתת במה לשפתו הבוטה של רוז). אחרי הבחירות ( אפריל 2009, גיליון 320) נדב שנרב, אחד האינטלקטואלים הסרוגים היותר חריפים, המשיך במקום שרוז הפסיק:

אהרן רוז כתב לאחרונה שיש לדעתו סתירה בין אידיאולוגיה שמרנית לבין חזון ארץ ישראל השלמה. […] בלי להיכנס לפרטי טענותיו, דומה שביקורתו של רוז מתחדדת לאור תוצאותיהן של הבחירות האחרונות: על אף התזוזה ימינה של הציבור הרחב, אלה שהחליטו להצביע ימינה מן הליכוד נתנו את קולם לליברמן, שהצליח להשתלט על טריטוריית הימין המובהק על אף שמצעו ומהלכיו הפוליטיים לא תמיד מצדיקים זאת. למפלגות ימין "עם קבלות", כמו האיחוד הלאומי, הצביעו בעיקר דתיים, או באופן כללי יותר אנשים שנאמנותם לארץ ישראל היא מעבר לנימוק הביטחוני הרציונלי. דומה שבנקודת הזמן הזו יש מקום לניתוח מקומה של הפוליטיקה הרציונלית במאבק שמנהל הציבור הדתי לאומי.

כלומר מי שרצה להצביע ימינה מהליכוד הלך על ליברמן, שאותו פשוט אפשר להבין, ולא על כצל'ה, שמלהג על איך שבקרוב מיליוני יהודים שגילו את האור ינהרו לשטחים. בגיליון האחרון (מאי 2009, גיליון 321) כותב נדב אליאש (תושב קדומים בן 24) ש

האמירה שהתנועה הציונית הגיעה לקיצה היא נמהרת. ייתכן שהדברים באמת מתפתחים בכיוון זה, אבל זהו תהליך ארוך שאנחנו לא קרובים לסופו. הציונות הדתית עוד לא בשלה להנהגה. לאו דווקא בשל חוסר כישרון, אלא בשל גודל העקרונות שמנחים אותה. ההתמודדות עם האתגרים העומדים לפתחה של מדינת ישראל כיום תקשה מאוד לאדם בעל מטען עקרוני גדול מדי, שבדרך כלל אינו מכיל פתרונות למצבים שונים. חוסר היכולת של הציבור הציוני דתי – שבא לידי ביטוי בבחירות האחרונות – להציב סדר יום רלוונטי עלפי מטען הערכים שלו, נובע מחוסר בשלות של השיטה הציונית דתית.

רוצה לומר: אם מתעסקים כל היום בחזון אחרית הימים ומצפים בכל רגע לביאת המשיח, קשה להשאיר מקום לרציונליות, ריאל-פוליטיק ופרגמטיות קומון-סנסית. כלומר קשה לנהל מדינה, ובטח ובטח קשה לשכנע אחרים שאתה מסוגל לנהל מדינה, או אפילו לעזור להם לחיות חיים תקינים.

עד כאן בקשר לרטוריקה (אלו שלוש דוגמאות קטנות, וסלחו לי שאיני נובר בערימות הגיליונות הישנים וסוקר אותם אחד אחד. על פי הרגשתי אלו ציטוטים שאמנם ברורים בצורה יוצאת דופן, אבל שמסמנים את האווירה הכללית). ומה באשר לאידיאולוגיה עצמה?

עצם הציפייה המשיחית

מטבע מתקופת מרד בר כוכבא ועליו דיוקן חזית בית המקדש

כאן העניינים הרבה יותר מורכבים והרבה יותר חשובים כמובן. כידוע, כמעט כל מערכת אמונית סופגת מכות כאשר העובדות מוטחות בפניה, על אחת כמה וכמה אם האמונות שבה עוסקות בדרך שהעולם הזה אמור או לא אמור להיראות. פינוי גוש קטיף היווה מכה אדירה לאמונת "ראשית צמיחת גאולתנו" מבית מדרשו של הראי"ה קוק, כלומר האמונה שמדינת ישראל היא הכלי האלוהי שבאמצעותו יגשים הקב"ה את הבטחתו לאברהם ויקים על אדמת א"י השלמה את מלכותו הארצית.

השבוע דיווח עקיבא אלדר שבקרב אישים בולטים בהנהגת המתנחלים האמונה הזו אבדה. אלדר מביא מדבריו של אורי אליצור, מראשי גוש אמונים בעבר, שמחזיק ש"ארץ ישראל חשובה יותר ממדינת ישראל, וזכותו של יהודי לשבת בכל מקום בארצו חשובה בעיניו יותר משאלת הריבונות" – כלומר שאם וכאשר תקום מדינה פלסטינאית הוא יעדיף לחיות בה, ולו רק להישאר בביתו בשטחים. אלדר מציין שגם "חנן פורת ומנהיגים אחרים של המתנחלים מתנבאים לאחרונה באותה רוח".

כשקראתי את זה לא הייתי יכול להדחיק את קריאת ה"וואו!" שנפלטה מפי. כי אכן שומו שמיים והאזיני ארץ – אם זהו ציטוט מדוייק הרי שמדובר במהפך מדהים. בעוד שלפנים דעות כאלה היו נחלת בודדים קיצוניים, הרי שחדירתן לשדרה המרכזית של המתנחלים מסמנת את תחילת סופה של התיאולוגיה הקוקיסטית, על פיה המדינה היא קדושה ומבטאת את רצונו של האל על פני האדמה. כפי הנראה הסדקים שהפינוי מעזה יצר הפכו לשברים כעת כשנראה שהלחץ האמריקני יאלץ פרידה מהריבונות ביהודה ושומרון.

עוד מטבע מתקופת בר כוכבא. הכתוב, "שנה ב' לגאולה", מתייחס לשנות הריבונות של בר כוכבא על העיר ביתר. כלומר גם אז היה ברור: גאולה = ריבונות

אין להפחית בגודל השבר התיאולוגי: המציאות, שכופה פרידה מהשליטה הישראלית ביהודה ושומרון, כופה פרידה גם מהרעיון כאילו שליטה כזו היא חלק הכרחי מתהליך הגאולה. לאליצור (לשם דוגמא) היו שתי אופציות: להודות שתהליך הגאולה נמצא בנסיגה (עם הויתור על חלקי מולדת), או לנתק את הגאולה מהמדינה, כך שגם אם האחרונה מוותרת על השטחים, הגאולה כלל אינה מושפעת מכך, שכן המדינה היא לא קדושה, היא רק "עוזרת".

בעצם מדובר בהתחרדות. זהו ויתור על החלום של מלכות ישראל השלישית, של גאולה שאנחנו מביאים במו ידינו, ונסיגה אל עמדה של "משיח בענן", של גאולה שתבוא בצורה ניסית, ללא תלות באדם. אליצור מצטרף לא רק אל החרדים אלא גם אל המוני נוצרים שמצפים בסבלנות לביאתו השנייה של ישו, והיהדות, שהציונות החזירה לה את הקשר ההדוק לעולם הזה, בעצם חוזרת לגולה ולתפיסה תלושה של חיים ללא השפעה על האלוהות. היהדות (האורתודוקסית) שוב יוצאת מההיסטוריה, אותה היסטוריה שעד לחורבן בית שני היתה עבורה ביטוי של פעולת האל בעולם.

אחת מנקודות העומק, הכוח והחוכמה של היהדות היא הקשר האמיץ שלה עם העולם הזה: ההלכה היא מערכת של מעשים, כתבי הקודש אינם פילוסופיה אלא היסטוריה, והגאולה גם היא ארצית, קהילתית, לאומית ועולמית. הקמת המדינה היהודית איפשרה לאופי המקורקע של היהדות לצאת מהכוח אל הפועל, להבשיל ולפרוח. פעמים רבות מדי מהפרחים הנצו פירות ביאושים, אבל זה לא מפחית מהעוצמה או מהעומק שבהשקפה הזו, המצביעה קודם כל על חוסר-השניות של המציאות האלוהית: האל מתגשם בעולם, העולם הוא ביטוי אלוהי. כעת נראה שלפחות כאן אחדות האל והעולם הגיעה לסיומה, וזה כשלעצמו חבל מאוד.

ובינתיים ביקום מקביל

אבל כמובן שלא אצל כולם ניתן למצוא סימנים של התמודדות עם המציאות. הרב טאו, למשל, ראש ישיבת הר המור ומגדולי וקיצוני הרבנים של הציונות הדתית, פנה ביום ו' האחרון ("הארץ", 12.6) אל ראש הממשלה (שכותב את הנאום העאלק-דרמטי שיישא היום) על פי אותה תפיסה קוקיסטית ישנה: 

והנה אנחנו חוזרים אל השפה המיתית המדברת על "נצח ישראל", "צו אלוקי היסטורי", "התאמה לקווים הארוכים הנצחיים", "שלוחא דרחמנא" וכיוצא באלו. מי שחותם את מכתבו "בציפיה לישועה קרובה", שלא יופתע יותר מדי אם לא רק שציפיתו תושב ריקם, אלא שגם דברי השכנוע שלו יפלו על אזניים ערלות. אלו של אובמה למשל.

וחזרה לממלכתיות (במלעיל)

בשבת הזאת, בעלון בית-הכנסת של "מעייני הישועה" פרסם הרב אבינר מאמר בו הוא קורא לפנות מאחזים בלתי חוקיים. קראתם נכון:

בוודאי שיש לפנות מאחזים בלתי חוקיים. זה מושג ראשוני. זה שכל ישר. חוק זה חוק! […] כמובן, בתנאי שאין זה חוק נגד התורה. אך פה זה לא נגד התורה. וכי התורה אומרת שכל אדם עלי אדמות יכול לתפוס אדמה, לבנות עליה בתים ולהקים שם ישוב כאוות נפשו?! ופתאום זה נהפך לשלו?

הרב אבינר הוא אחד ה"ממלכתיים" ביותר, כלומר אלה שרואים במדינה קודש ובחייליה, כפי שהיה אומר הרב צבי יהודה, את מקביליהם בני זמננו של כהני בית המקדש. אצלו, אם כן, עסקים כרגיל: המדינה היא קדושה, ופשיטא שאת חוקיה יש לכבד ולשמור. דינא דמלכותא דינא, ואם מדובר במלכות השמיים על פני האדמה אל אחת כמה וכמה.

מוקדם אם כן להספיד לחלוטין את התיאולוגיה הקוקיסטית, אבל לדעתי הספירה לאחור בהחלט החלה. גם אם הרב אבינר ישמור על אמונתו היוקדת כאשר (נו, תנו לחלום) יהודה ושומרון יהפכו למדינה פלסטינאית הוא כבר יהיה בין הבודדים, ראש כת קטנה ומוזרה, משהו בדומה למעמדו של הרב טאו כבר היום. על פי הסימנים אנחנו רואים היום את תחילת הסוף של הקוקיזם כתנועה חיה ובועטת.

כל זה, כמובן, אם בכלל יקרה הבלתי-יאמן ונתניהו יעשה מעשה בגין (רבין, שרון). אישית קשה לי להאמין שזה יקרה, אבל אני משתדל. אחרי הכל, מה יש לנו לבד מהאמונה?

 

התלמיד-חכם, החסיד והרוחניק

וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, וַיֵּצְאוּ, וַיְבָרְכוּ אֶת-הָעָם; וַיֵּרָא כְבוֹד-ה', אֶל-כָּל-הָעָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ, מִלִּפְנֵי ה', וַתֹּאכַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ, אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הַחֲלָבִים; וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיָּרֹנּוּ, וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם. וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה', אֵשׁ זָרָה–אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה', וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי ה'. (ויקרא ט', כג-כד; ויקרא י', א-ב)

הרב רפי פוירשטיין פרסם בשבוע שעבר טור פרשנות נאה וכתוב היטב לפרשת השבוע, שמהווה למעשה כתב אישום כנגד הנהייה החסידית-בואכה-ניו-אייג'ית אחרי התלהבות רליגיוזית. תחת הכותרת "זהירות. אקסטזה דתית" מסביר פויירשטיין שחטאם של נדב ואביהו, שאש אלוהית יצאה ושרפה אותם למוות כאשר ניסו להקריב לה' "אש זרה אשר לא צוה אותם", היה שהם ניסו לעורר רגש ולהט בטקס שנראה להם קר ומכאני. כותב הרב פויירשטיין:

נדב ואביהו אינם מסתפקים בציווי הקר והמדויק. הוא מתמטי מידי, שכלתני מידי, הוא לא נוגע בתוככי האישיות. אהרן ומשה נראים להם נעדרי רגשות, הם ביצועיים, מדויקים, כאילו היה הקשר עם האלוקים מבוסס על תוכנת מחשב.

אהרן ומשה עושים בדיוק את מה שציווה עליהם האל. לדעתם של נדב ואביהו, אם כן, זוהי מידה בינונית, לא גבוהה מספיק, של עבודת אלוהים. הם רוצים יותר. הם רוצים התלהבות. אלא שעל פי הרב פוירשטיין

התורה קובעת של אלמנט הדיוניסי אין מקום בקודש. יש לו מקום בקידוש, ויש לו מקום בליל הסדר ובשמחת החתונה, אך הוא מורחק מהקודש. שכן הקודש מושתת על אבחנה ברורה בין הטמא לטהור ובין הקודש לחול. המושגים הרווחים כל כך היום: "להתחבר", "לזרום" משקפים את נטיית בני דורנו, מכל הזרמים והחוגים, דתיים ושאינם דתיים להעדיף את הרגשי, המיידי על פני השכלי הקבוע והיציב. האם איננו טועים באותו חטא קדום של 'נדב ואביהו'?

הדברים של הרב פוירשטיין הזכירו לי דברים ששמעתי מפי פרופ' משה הלברטל כשלמדתי במכון הרטמן בירושלים. הלברטל דיבר על "אידיאל-טיפוסים" שונים של הלך-רוח דתי. אלו צורות שונות של דרכים לעבוד את האל, והן משתקפות היטב בדבריו של פוירשטיין. אנצל אם כו את דבריו של פוירשטיין כדי לשרטט כמה מאותם אידיאל-טיפוסים שרוחשים כיום במחוזותינו: החסיד, התלמיד-חכם, והרוחניק. אנסה להראות שדבריו של פויירשטיין יכולים להיות מכוונים רק אל החסיד (מתוך עמדה מתנגדית כמובן), בעוד שאל הרוחניק אין לו בעצם מה לומר. מצד שני, ראוי לדעתי שהרוחניק דווקא יקשיב לו, כי דבריו חשובים – אם כי בעיקר כשהם מובנים מתוך השקפה רוחניקית.

ראשית אביא את דברי הלברטל כפי ששמעתי אותם, ושימו לב שמדובר ברישומים תמציתיים תוך כדי דיבורו וכמובן לא בציטוטים מדוייקים. נפתח בריטואל:

בכל גישה אל הקודש יש אופציה של דחייה: את קרבנו של קין האל דחה. הדחייה כאן אם כן היא לא שלא קיבלת, אלא שלא נתנו לך לתת. קורבן הוא מנחה. לא מתנה, שהיא נתינה מגבוה לנמוך, אלא נתינה מנמוך לגבוה, נתינה שיכולה להיות מסורבת.

ההלכה היא מערכת כללים שמאפשרים גישה אל הקודש. כי מה הוא ריטואל? ריטואל הוא הניסיון ליצר פרוטוקול, מערכת כללים, שתגשר בין הנתינה לקבלה. הריטואל מגן על מגיש המנחה. הריטואל מאפשר גישה מסודרת, מכוסה, שכן הנותן נמצא בתוך מסגרת החוק. כך לא שמים אליו עצמו לב (שלא כמו איוב למשל, שאלוהים הבחין בו, שם אליו לב, והשאר ידוע. תשומת לב אלוהית היא לא תמיד טובה). הריטואל אם כן מעמעם את האינדיבידואציה של הנותן, וכך מגן עליו.

אהרן ומשה נמצאים לחלוטין במסגרת הריטואל. לכן הם מוגנים. הם עושים מה שאלוהים מצווה-מרשה, ולא חורגים ממנו אף ברמיזה. הם כפופים לחוק, והחוק מכסה ומסוכך עליהם. לנדב ואביהו אין סבלנות לטכנוקרטים שכמוהם. הם רוצים לעשות משהו שהוא לפנים משורת הדין. משהו "מיוחד". הם רוצים להתרגש. הם טיפוסים חסידיים:

החסידות היא הניסיון לגשת אל הקודש מחוץ לפרוטוקול. ואיך החסיד מעז להסתכן כך? כי יש לו איזשהו ביטוח מדחייה. מה הביטוח? אינטימיות. החסידות מאופיינת על ידי בדיקה של גבולות הפרוטוקול בשם האינטימיות. יוצא מזה שהחסיד דווקא מרוויח מזה שהוא בזרקור. למה? כי הוא נראה טוב באור. ולמה הוא נראה טוב? לא משום שהוא יפה במיוחד, אלא משום שהוא קרוב משפחה. החסיד זוכה לאהבה אישית מהאל. הוא כמו הבן שלו, ולבן סולחים תמיד. ועוד: כאשר הריטואל תלוי תמיד בזמן, החסיד הוא מחוץ לגבולות הזמן. הוא יכול לקפוץ גם בלי להודיע. כי הוא מהמשפחה.

החסיד יכול לחרוג מהכלל בדיוק משום שהוא יוצא מהכלל: הוא לא כמו כולם, הוא מיוחד בעיני אביו שבשמיים. כבר במשנה אנו מוצאים הדים לגישה זו, למשל בסיפור חוני המעגל. חוני יכול להוריד גשם על ידי בקשה שלו מהאל. למה? הוא מציין זאת בפנייתו אל האלוהים: "רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בָּנֶיךָ שָׂמוּ פְנֵיהֶם עָלַי, שֶׁאֲנִי כְבֶן בַּיִת לְפָנֶיךָ". חוני הוא כאילו קרוב משפחה של האל. ושמעון בן שטח, שכנראה היה נשיא הסנהדרין, כועס על חוני ואומר: "אִלְמָלֵא חוֹנִי אַתָּה, גּוֹזְרַנִי עָלֶיךָ נִדּוּי. אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה לְךָ, שֶׁאַתָּה מִתְחַטֵּא לִפְנֵי הַמָּקוֹם וְעוֹשֶׂה לְךָ רְצוֹנְךָ כְּבֵן שֶׁהוּא מִתְחַטֵּא עַל אָבִיו וְעוֹשֶׂה לוֹ רְצוֹנוֹ. וְעָלֶיךָ הַכָּתוב אוֹמֵר, יִשְׂמַח אָבִיךָ וְאִמֶּךָ וְתָגֵל יוֹלַדְתֶּךָ" (מסכת תענית, ג', ח'). החסיד מגיע לקשר אינטימי עם האל.

רובנו אוהבים חסידים כי רובנו מקדשים אינטימיות (הלברטל: בעולם המודרני אינטימיות היא סוג של הישג). אנחנו רוצים לגעת באלוהים, להיות ממש איתו, או להיות הוא. וזאת משום שאנחנו מקדשים את הפרט, את האינדבידואל, ואת חייו הפנימיים. אנחנו מחפשים אותנטיות, הגשמה עצמית, מימוש עצמי, חופש, חוויה. ממילא מערכת ריטואלית שמוחקת את היחיד (אף שכאילו כדי להגן עליו) לא נראית לנו סבירה.

מול האידיאל-הטיפוס של החסיד ניצב התלמיד-חכם:

ומהו תלמיד חכם? הוא הוירטואוז של הפרוטוקול. הוא זה שנושא על עצמו, ובצורה הטובה ביותר, את הפרוטוקול. והוא בחשש תמידי מקיטש דתי: הכל רק מצוות יבשות. מדוייקות. כי רגש, קיטש, זה לא מקצועי. יש לו גאווה של פרופשונל. זו הרוח המתנגדית לדורותיה.

התלמיד-חכם יכול לצטט דפי תלמוד בעל פה ולהביא תקדימי פסיקה לכל שאלה הלכתית שנעלה לפניו. הוא מכיר ככף ידו את ספר החוקים. במונחים מוזיקליים הוא יודע את התווים של היצירה בעל-פה, והוא נגן אמן. לעומתו לחסיד יש יכולת אילתור; החסיד מנגן ג'ז. התלמיד-חכם לא מבין מה יפה בג'ז. הוא מחפש דיוק, לא יצירתיות. (החילוני, אגב, פשוט לא מוזיקלי).

שימו לב ששני האידיאל-טיפוסים הללו שונים בגישתם אל "הפרוטוקול". וזאת אומרת ששני האידיאל-טיפוסים הללו תלויים בפרוטוקול. לעומתם הרוחניק לא תלוי בהלכה, כי הוא לרוב לא מתייחס אליה (או מתייחס אליה כפריט פולקלוריסטי בלתי מחייב). הרוחניק הפוסט-מודרני אינו זה ואינו זה. הוא לא מנסה למתוח את גבולות הפרוטוקול, מפני שהפרוטוקול מזמן נמחק בשבילו.

בניו-אייג' חסרים חוקים, כלומר אין כל התייחסות לריטואל. זאת מפני שאין שום פחד מהאל. פשוט: המימד השלילי באלוהות בוטל. ה' לא מעניש, לא קנא ונקם, ולכן ממילא לא מחוקק חוקים ומצווה מצוות. כפי שטוען הלברטל, אם הריטואל מראש נועד להגן על הפרט מפני הקודש, הרי שמרגע שבטל האיום שבקודש, בטל הריטואל. או אולי הגבולות קשיחים נועדו מראש לסדר לנו את העולם והסנקציות הן רק תמרורי הדרכים.

יחד עם ביטול הפן המקנא ומעניש שבאל בטל כמובן גם הצביון האישי שבו (ואולי הסדר הפוך: ראשית מתבטל כל המודוס האישי, וזה כבר כולל את ביטול הפן השלילי). האל של הניו-אייג' אינו (על פי רוב) אלוהים בעל פנים ורצונות, אלא "מימד", "אחד", "זה", או מקסימום "אלוהות". מדובר האל אמורפי ומוחלט, ולעיתים אף בזרמים נטורליסטים של "אנרגיה".

הרוחניקים, אם כו, מרגישים בבית בעולם, לא מנוכרים להוויה. הניו-אייג' בכלל היא תנועה של אופטימיות: העולם במהותו טוב והולך ונהיה טוב עוד יותר. (אם כי ישנה כאן בעיה קלה, והיא שפעמים רבות רוחניקים לא קרובים להוויה ולא נמצאים בבית. נוצר מצב הפוך מזה של שומרי-המצוות, מצב שבו טוענים לקרבה, אפילו לבעלות על ההוויה או להיותנו בעלי הבית, ולמעשה זרים לה או לו לחלוטין, בעוד שהאחרונים מצהירים על מרחק מוחלט מהאל, ולמעשה לעיתים קרובים אליו בהחלט.)

הרוחניק שונה אם כן מהחסיד בכך שלא מעמדו המיוחד, קרבת המשפחה שלו לכאורה לאל, הם שמאפשרים לו לצאת אל מחוץ לפרוטוקול, אלא ביטולו של הפרוטוקול בכלל (ובל נשכח שעבור הרוחניק כולם קרובים באותה מידה לאלוהות!).

לכן דבריו של הרב פוירשטיין על הסכנה שבקרבה אל הקודש כלל אינם מובנים לרוחניק. קרבה לקודש פירושה עבורו עונג טהור (ולעיתים נדמה שעבורו הקודש עצמו פירושו עונג טהור). פוירשטיין הוא מעין מתנגד שמוכיח את עמיתיו החסידים, אבל שפתו המסורתית בלתי מובנת לרוחניקים. כאשר הוא מדבר, למשל, על "אבחנה ברורה בין הטמא לטהור ובין הקודש לחול" מביט בו הרוחניק בעיניים גדולות, משל היה מנסה לשכנע אותו שלא ייתכן שמטוסי ברזל השוקלים מאות טונות יעופו באוויר.

אבל לא כדאי להתעלם לגמרי מדבריו של פוירשטיין. יש לדעתי ערך לפרוטוקול (ולא רק כמשהו שניתן למרוד בו). החלוקה ל"חוקים" מול "זרימה" היא חלוקה שגויה בעיני. היא שגויה מצד פוירשטיין בנסותו להדגיש את החוקים, אבל לא פחות מצד רוחניקים המנסים כל הזמן רק לזרום. כי החוקים הם לא יותר ממערבולות בתוך הזרם. סורגי תא הכלא של החוק עשויים מאותה האמת שממנה מתהווה הרוח העוברת דרכם. ואם זו הבחנה ברמה העקרונית, הרי שגם ברמה המעשית, הפרגמטית ביותר, גבולות מאפשרים זרימה חלקה ומהירה יותר. כמו גדות לנהר.

עם ביטולו של הצד הרוגז של האל בוטל גם הצורך בפרוטוקול שיאפשר גישה בטוחה אליו, אבל מה שברמה המיתית הוא כעס וקנאת האל הוא ברמה המיסטית מכשולים ובורות בדרך הרוחנית. ההשקפה האופטימית-אוטופית של הניו-אייג' פעמים רבות לא מכירה בצורך שבהגנה של החוק על ההולך בדרך הרוחנית (אפילו אם מדובר פשוט במשמעת הדרושה לשבת ולמדוט כל יום ולא בדיני טומאה וטהרה למשל).

יש מה ללמוד מהמסורות הדתיות הגדולות של העולם, ויש אפילו ערך בעצם קיומה של מסורת, כלומר בדרך סלולה שנוסתה ונבדקה, ושמהווה עוגן של התייחסות ומשמעות. יש ערך בחוקים, ואת המחשבה שפריצת גדרות היא שתביא לנו חופש אפשר להשאיר בשנות השישים. כל זה לא אומר שלא צריך לברור בקפידה מה ניקח ומה לא ניקח מהמסורות הדתיות השונות. כל זה רק אומר שיש במסורת ובחוק ערך.

[ראשית: נותרו מקומות בסופ"ש ארוך של "ויפאסנה יהודית": תלמוד תורה ותענית דיבור – פרטים כאן]

בטור שלי השבוע באתר מעריב: ראיון עם אוהד אזרחי לרגל הקמתה של קהילה חדשה ביבנאל, מה מעצבן לאחרונה הינדים מסורתיים, ושובו להוראה של המורה הרוחני המבוקש בישראל]

על עסקים ורוחניות, על כשפים וסגנות נשיא, על אורתודוקסים וקונסרבטיבים, ועוד

1. מאמר מצויין וחשוב של איתי רום בגלובס על עסקים ורוחניות מתקשר למה שכתבתי לפי שבוע במעריב. הדיון נסוב סביב ערכם של ערכים רוחנייים סביב שולחן מועצת המנהלים, ועל הבעיתיות שבכפייתם מלמעלה למטה על המועסקים. הנה כמה קטעים טובים:

"כשאתה מגיע לראש הפירמידה", אומר אלי לזר, מנכ"ל חברת HRF לשירותי משאבי אנוש ופיננסים, ולשעבר מנהל משאבי אנוש בקודאק ובטאואר, "אתה יכול לדבר על התחברות לאני האמיתי שלך, על הגשמה אישית. אותו מנהל בכיר השיג המון בחיים, יש לו המון כסף, והוא חש איזה חסך והיום זה באופנה לדבר על תהליכים רוחניים. השאלה היא האם זה מועיל לארגון? אני לא בטוח. לעובד הפשוט, מנגד, אין הלוקסוס לדבר על זה, כי בסולם הצרכים הוא עוד נאבק על חיי היום-יום שלו, על זה שלא יפטרו אותו. במיוחד בענף ההייטק, לפני דיבורים על הגשמה אישית וערכים, העובד הולך היום הביתה כשהוא מודאג אם מחר תהיה לו עבודה".

אל מול התומכים הנלהבים של התופעה, שרואים בניהול בסגנון הישן נוקשות שחלף זמנה, מתייצבים מתנגדיה הטוענים לסתירה מובנית בין רוחניות לבין עולם העסקים, שמתמצה, אחרי הכול, ברדיפה אחר החומר. יו"ר טבע, אלי הורביץ, מתח לפני מספר חודשים ביקורת על הטרנד: "הערבוב בין רוחניות ועסקים הוא פשוט לא נכון לדעתי", אמר, "בעשייה שלנו יש המון אחריות כלפי משקיעים. זה לא פשוט לנהל חברה כמו טבע, עם שווי שוק של כמעט 40 מיליארד דולר, כשחלק מזה שייך לפנסיונרים ששמו את הכסף שהם חסכו כל החיים עלינו. אפשר לנהל חברה כמו טבע על פי הרגש ולא על פי ההיגיון? פשוט לא".

הורביץ מייצג את הגישה השלטת בקרב דור המנהלים הוותיק. הדמות ההפוכה לו הוא אלי רייפמן, הבעלים הצעיר של חברת ההייטק הכושלת אמבלייז שהפך בתקופה האחרונה למרצה מבוקש לקבלה. "אם מחר בבוקר אבקש ממר אלי הורביץ", הגיב לאחרונה לדבריו של יו"ר טבע, "…לשבת בשקט עשר דקות ולהפסיק לחשוב, הוא יגלה שלא רק שהוא לא מצליח…אלא שיש לו מנגנון מובנה בתוכו שחושב במקומו והוא לא שולט עליו…אם אתה לא שולט במחשבות שלך, כנראה שאתה לא שולט בהחלטות שלך. זה אלף-בית ברוחניות בעסקים".

[ד"ר אורה סתר, שמשמשת כמרכזת האקדמית של תכנית "עסקים, ניהול ורוחניות" במכון להב באוניברסיטת תל-אביב:] "יש הליכה על גבול דק מאוד. ראיתי מקומות שהעלו בי סימני שאלה, כולל ארגונים שכולם לכאורה נורא מאושרים בהם וכולם נורא מחוברים לייעוד ולחזון ולערכים של החברה. יש כמה חברות הייטק שבהן נעשה שימוש במושגים האלה כדי להשתיק חילוקי דעות ולחזק אינטרסים של קבוצות מסויימות לעומת אחרות. הסכנה הגדולה היא במקום שהוא לא באמת רוחני אלא משתמש ברטוריקה רוחנית. יש לא מעט חברות שעובדות מאד חזק על התרבות הפנימית שלהן, קצת כמו כת. אין בהן לגיטימציה להשמיע התנגדות, קולות אחרים. בעיניי זה מפחיד כשכולם מדברים באותו קול. זה אומר שאין לגיטימציה לאינטרסים שונים, אלא רק לאינטרס אחד ששולט".

נוחי דנקנר, למשל, אולי עבר חוויות רוחניות נפלאות אבל לקופאיות היוניברס קלאב, רשת המרכולים השייכת לשופרסל שבשליטתו, איפשרו לשבת במשמרת רק לאחר שפתחו במאבק תקשורתי סוער; שרי אריסון היתה בעיצומו של מסע רוחני כשהחליטה לפטר 900 עובדים מבנק הפועלים בעת שהבנק הציג רווחים נאים; יגאל שרמייסטר הוא אולי תלמיד זן אולם הפרת זכויותיהם הבסיסיות של המאבטחים בקבוצת "השמירה" שבבעלותו הפכה בשנים האחרונות לשם דבר, עד שמשרד המשפטים שקל לשלול את רשיונה.

[ד"ר סתר:] "חלק גדול מאנשי העסקים הבכירים שקוראים לעצמם רוחניים, מייצרים קושי אמיתי", אומרת סתר, "חלקם עוברים תהליך עם עצמם, ואין להם מושג איך ליישם אותו בחיים שלהם. הם לא קולטים שבפועל הם עושים משהו שמנוגד לגמרי לרוחניות שהם מדברים עליה. כשלבן-דב היתה הבעיה עם בעלי האג"חים והוא פתח את הישיבה בהצהרה שהוא אוהב אותם זו אמירה יפה, ואני בטוחה שהיא באה מתוך התמודדות פנימית אמיתית, אבל וואלה, לא בטוח שאתה יכול לשלם להם, יש לך בעיה רצינית. מנכ"ל של חברה גדולה נתן לי הרצאה ארוכה ומדהימה על חמלה, ומיד אחר-כך הוא תיאר לי תגובה שלו למצב מסוים שהיתה נטולת חמלה לחלוטין. הוא לא רואה מה שהוא עושה, אנשים לפעמים עיוורים למעשים של עצמם. עבודה רוחנית אמיתית היא תהליך קשה, ורוב האנשים לא בראש שלהם לעשות את העבודה הזו".

המאמר, שבאמת ראוי לשבח, גם כותב מעט על קידומה של הסיינטולוגיה בידי חנן זוגלובק, לשעבר בכיר בחברה של המשפחה.

אני נבחן במכשיר המעולה של האברד

2. ואפרופו סיינטולוגיה, חברתי הטובה מעין שטרנפלד ואנוכי הסתובבנו לנו במתחם פסטיבל הסרטים בחיפה, ובין שאר הדוכנים נתקלנו גם בדוכן של הסיינטולוגיה, שאנשיה ניסו לעשות לה נפשות, כלומר תטאנים. מכיוון שמעולם לא נבדקתי על ידי ה- E-meter המפורסם שהמציא ל. רון האברד (ושהוא למעשה לא יותר מאשר גירסה פרימיטיבית של מכונת אמת), קפצתי על ההזדמנות לבדוק כמה רוחות רעות של חייזרים עדיין דבוקות לי לתטאן, שהוא הלא נשמתי שלי על פי התיאולוגיה הסיינטולוגית. התברר שאף לא אחת. המחט במכשיר סירבה לעלות, כלומר סימנה שמבחינתה אני כובש אפס מרבצי לחץ. המודד הסיינטולוגי הנחמד הסביר שכנראה זה בגלל שאני עייף (באמת הייתי עייף – נראה לי שתפסתי איזה וירוס), ולכן המכשיר לא מוצא אצלי עצבנות. שאלתי אותו אם אולי בכל זאת יכול להיות שאני פשוט נקי מרוחות חייזרים, והוא אמר שהסיינטולוגיה בכלל לא עוסקת בזה, ושזו סתם פרופגנדה אמריקנסקי אימפריליסקי קפיטליסקי. משום מה החלטתי לכבד את רצונו להישאר בבורותו (אולי סתם לא היה לי כוח לעימות), ולא סיפרתי לו שבמו ידי תירגמתי לעברית את הטקסט שבו האברד, בכתב ידו, מתאר את כל עניין החייזרים.

מעין נבחנת במכשיר המעולה של האברד

3. מאמר בוואי-נט המציג ספר חדש של סטיוארט קאופמן, "להמציא מחדש את הקדושה", המנסה לשלב את אלוהים חזרה בתמונת העולם המדעית. מסתבר שהיצירתיות בטבע היא מספיק אלוהים בשביל קאופמן:

תהליך ההתהוות היצירתי הזה, טוען קאופמן, "מדהים כל כך, מהמם, מעורר יראת כבוד, הכרת תודה וכבוד, עד כי בשביל רבים מאתנו זה מספיק אלוהים, אלוהים טבעי לגמרי, הוא למעשה היצירתיות עצמה של היקום".

נו טוב, עדיף מאיזה מלך רגזן.

4. כתבה מאוד יפה של שרית פוקס על רינה שני.

5. עוד מאמר בסדרת המאמרים האינסופית על הקשר בין רוחניות לנוירולוגיה, הפעם במגזין Science & Spirit.

ג'ון טרבולטה נבחן במכשיר המעולה של האברד

6. יאיר שלג כתב ב"הארץ" מאמר מעניין על הגבולות ההולכים ומיטשטשים בין חלקים באורתודוקסיה הסרוגה ("האגף הליברלי" כלשונו) לבין הזרם הקונסרבטיבי ביהדות. כלומר, שכל מני חברה מהקבוצה הראשונה חוצים את הקווים לעבר האחרונה, בעיקר בעקבות סוגיות של יחס לנשים ומני דוֹגמות שקשה לקבל רציונלית. המאמר מעניין מאוד, וביותר מעניינות שתי פסקאות שמובאות בסופו, המנסות לנחש לאן פני הדברים מובילים. הנה הן:

מה צופן העתיד לתהליך הזה? לאו [הרב ד"ר בני לאו – ת.פ.] מעריך ש"האורתודוקסיה עומדת להתפצל באופן רשמי. יהיה מחנה אורתודוקסי שמרני שבמרכזו החרדים, ומולו מחנה אורתודוקסי מודרני, שמן הסתם יבחר לעצמו שם חדש, והם לא יוכלו לחיות עוד תחת קורת גג אחת של זרם משותף. העימותים האחרונים סביב השמיטה  והגיור, והכוונה להקים בתי דין חלופיים לאלה של הרבנות הראשית שנשלטת בידי החרדים, מבשרים על הכיוון הזה. מצד שני, אני מעריך שעדיין יישמר בידול בין הזרם ה'אורתודוקסי מודרני' לקונסרווטיווים, מכיוון שאכן יש הבדלים משמעותיים ביניהם".

גולינקין [פרופ' דוד גולינקין, נשיא מכון שכטר ויו"ר ועד ההלכה של התנועה המסורתית בישראל – ת.פ.] מתאר תסריט שונה, שבו גם הקונסרווטיווים עצמם, במיוחד בארצות הברית, עומדים לפני פיצול, במיוחד על רקע ההחלטה שם להכיר בנישואים וברבנים הומוסקסואלים. להערכתו, יש סיכוי שהקונסרווטיווים השמרנים והאורתודוקסים הליברלים יתחילו לשתף פעולה ויקימו קהילות משותפות. להערכתו, ייתכן שבעיית הרגישות ל"תווית הקונסרווטיווית" תיפתר בכך שאותן קהילות לא ירגישו כלל צורך להגדיר את עצמן מעבר להיותן "שומרי מצוות": "המגמה של הסתייגות מהזדהות ברורה עם אחד הזרמים ממילא הולכת ומתפשטת עכשיו בארצות הברית, ובהחלט ייתכן שהתהליך יקרה גם כאן".

7. איתמר שאלתיאל כתב רשימה קצרה ויפיפיה על היחס בין הספרות לחיים, שקשורה לנושאי הבלוג הזה, תאמינו לי.

8. באותו בלוג גם אני כתבתי משהו קצר על הקמפיינים הנוכחיים, של מועצת יש"ע ושל מאיר פרוש, שמזלזלים מאוד באינטליגנציה של הציבור.

9. מחקר שמתפרסם בכתב העת הנחשב Science מוצא שאמונה מגבירה אלטרואיזם.

10. ה"רב" מיכאל לייטמן מודה בבלוג שלו שהוא כתב עבודת דוקטור שהוא לא האמין בה כדי לקבל את התואר, ושהוא מנצל את תואר הדוקטור שלו כדי שדברים שהוא כותב, שלא נחשבים מדעיים, יתקבלו על דעת הבריות. ציטוט נבחר:

גם אני כתבתי עבודת מחקר בנושא "קבלה כשיטת השגה לא ראציונאלית", למרות שבשבילי הקבלה היא המדע הכי רציונאלי שיש. לאחר מכן כבר יכולתי להופיע ברמה אחרת, כדוקטור לפילוסופיה יכולתי להרצות בפורומים, ולהציג רעיונות. כבעל תואר (PhD) אני משנה משהו בתודעה של אנשים.

11. שי טובלי ממשיך במסע הליצני שלו במחוזות הגיחוך הכרוני עם מאמר פרי עטו על כך שהוא עצמו לא רוחני ורוחניות בכלל זה שטויות.

12. על פי ממשל בוש אין צורך למנוע סיוע ממשלתי ממקומות עבודה שמפלים אנשים על פי דתם. הנה. זה אותו אחד שיצא "להפיץ חופש בעולם".

13. אובמה הוא כל כך קוּל שאני חושד שלמרות שהוא לא מודה בזה, הממזר תירגל מדיטציה במשך שנים. ראו אותו מחייך אל מול האשמותיו של מקיין על היותו קרוב לאחד הטרוריסטים האמריקאים שפעלו נגד "המערכת" בשנות השישים:

הבנאדם הוא גוש קרח. כותב על כך דייויד ברוקס, בעל טור בניו-יורק טיימס:

לא היה רגע בו, לפחות בפומבי, נראה שאוחזת אותו סערה פנימית. זה לא כוח הרצון של שליטה עצמית שהוא מציג, אלא לא-מודע מאורגן. על ידי תהליך עמוק, מלמטה למעלה, הוא פיתח אסטרטגיות של שוויון-נפש, ועתה הוא נהיה מכונת הומאוסטזיס. כאשר בוב שייפר שאל אותו שאלות קשות בעימות ביום רביעי [בשבוע שעבר – ת.פ.] הוא צעד אחורה ותיאר את המצב הרחב יותר. כאשר ג'ון מקיין הלם בו בדבר ביקורת – אפילו בנוגע לעובּרים שמשאירים אותם למות על שולחן – הוא חייך בשעשוע על המשחק הפוליטי שהם משחקים. בכל רגע מאתגר האינסטינקט שלו היה להוציא את עצמו מהמשווה ולאמץ נקודת מבט של צופה.

מרשים ביותר. מנהיג העולם החופשי כאדם משוחרר?

14. הסרט החדש של הקומיקאי ביל מאהר, Religulous, ששמו מורכב מצירוף המילים "דתי" ו"מגוחך", יצא, והוא עושה צחוק מהאמונה. הנה האתר ובו קטעים נבחרים לצפייה. האתר גם מפנה את גולשיו לאתר Disbeliefnet שהוא כמובן התוצר הפרודי של Beliefnet, אתר הדתות הפופולרי ביותר בעולם, ושמציג עוד מגוון ירידות, לא מאוד מתוחכמות, על דתות העולם. כמו הכרטיס שמשמאל.

15. למי שעוד לא ראה, וידאו מ- 2004 ובו טקס ובו שרה פיילין עוברת טיהור ובו מוגשת לה הגנה נגד כישוף, ואלוהים מתבקש לפלס לה דרך בפוליטיקה. הנה הדיווח של וואי-נט. במאמר באתר politico מבהירים שהטקס שנערך ל(או על )פיילין הוא עניין שגרתי בכל כנסייה פנטקוסטלית. כפי שכתבתי כאן, פיילין הצהירה שהפסיקה להיות פנטקוסטלית, ועברה לאוונגליזם מצוי, ב- 2002, כאשר רצתה להיבחר למושלת אלסקה. נראה, אם כן, שהיא לא לגמרי סגורה על הזרם הדתי בו היא נמצאת (נו טוב, בימינו מי כן?). לא זאת אף זאת: מרי גלייזר, מנהיגה רוחנית שמאמינה שעל הדתות להילחם אחת בשנייה מבחינה רוחנית אומרת שפיילין נמצאת ב"קבוצת התפילה" שלה. ממש יופי. איריס יער אדלבאום מוסיפה עוד פרטים מעניינים על דתה האקצנטרית משהו של פיילין. בקיצור, אישה מופלאה, הפיילין הזאת.

אז הנה מט דיימון, שאינו טיפש מסתבר, נכנס בפיילין ואומר מילים צלולות וברורות על הפחד הגדול שבאפשרות שפיילין תהיה נשיאה. הוא מסיים במשפט: "אני רוצה לדעת אם היא באמת חושבת שדינוזאורים היו כאן לפני 4000 שנה. זה חשוב. אני רוצה לדעת את זה. אני באמת רוצה. כי היא הולכת לקבל את הצפנים הגרעיניים." נכון. זה עד כדי כך פשוט. ומפחיד.

16. מאמר על ריבוי האוטוביוגרפיות הרוחניות ששוטף את ארה"ב, גם, ובעיקר, מכיוון אנשים שאין להם ממש מה לומר חוץ מזה שהם גילו שיש משמעות לחיים, או שהמשמעות מבוטאת טוב יותר לא בדת שהם נולדו אליה, אלא בדת אחרת. המאמר עוסק ספציפית בספר החביב שבתמונה.

17. האם שמעתם על קבוצת Zeitgeist? אני רק לאחרונה, כשצפיתי בסרט הזה, שהוא המשך של הסרט הקודם שהם הכינו, שמפורט בחלקיו להלן. הסרטים שלהם עשויים היטב, ומנסים, בקצרה, לשטוח תיאוריות קונספירטיביות על איך העולם מתנהל ומה מסתירים מאיתנו, הציבור הרחב. עכשיו, באופן אישי אני חושב שתיאוריות קונספירציה הן חלק ממגוון ההפרשות המוגלתיות של המוח האנושי, אבל מה שמייחד (נדמה לי) את החברה האלה, הוא שהפתרון שהם מציגים כולל שינוי תודעתי של הפרט, כלומר תהליך רוחני שהפרט אמור לעבור, ואשר בסופו הוא תופס את עצמו נכוחה.

הסרט האחרון (שיצא השנה, הלינק האחרון) שלהם מתחיל בהסבר על הכלכלה המודרנית ומסיים בנסיון לטעון שטכנולוגיה ולא פוליטיקה היא התשובה לבעיות העולם. יש לו כמה נקודות חשובות ומעניינות. כשהוא מדבר על הדרכים בהן ארה"ב מנצלת את עוצמתה הכלכלית והצבאית כדי לשלוט באומות אחרות הוא מרתק. הוא כמובן לא מעט דמגוגי, ואני חושב שיש עובדות שהוא לא מדייק בהן, אבל לרוב הוא אומר דברים שלפחות עושים רושם כנכונים. לבד מלשים יהבם מעט יותר מדי על טכנולוגיה, הם אכן מדגישים את הכרחיותו של תהליך רוחני עבור טרנספורמציה עולמית אמיתית.

הסרט הקודם שלהם, שיצא ב- 2007, מחולק בלינקים הבאים לשלושה חלקים, שאף מתורגמים לעברית (אם כי המילים בתרגום מופיעות משמאל לימין). החלק הראשון של הסרט הוא מסע התקפי כנגד הדתות המונותאיסטיות, בראשן הנצרות. הנצרות עבורו היא לא יותר מאשר מיתוס פגאני-גנוסטי המלמד על עידן הגדי, בו אנו נמצאים, ועל עידן הדלי שאמור להתחיל ב- 2150. המונותאיזם על פי יוצרי הסרט הוא "ההונאה של העידן הנוכחי", והכנסייה פשוט ניצלה מיתוס פגאני תמים לצורך תאוות השלטון וההרג שלה. התזה שלהם מעניינת, אך הבסיס העובדתי שלה הוא דל, והיא רצופה הגזמות ואי-דיוקים.

החלק השני של הסרט עוסק ב"מיתוס של 9/11", כלומר בשזירת תיאוריית קונספירציה על פיה ההתקפות נגד מגדלי התאומים והפנטגון היו תרגיל של הניאו-שמרנים כדי ליצור אוייב חדש לעם האמריקאי ("הטרור"), שכנגדו יתגבשו, שבגללו יסכימו לחיות תחת מעקב ושעבורו יוציאו הון. כאמור, אין לי הרבה סבלנות לשטויות הללו, אבל הטיעונים שהעדויות שמביאים החברה האלה מעניינים, ובניגוד לתחום הקודם של הדתות, כאן אין לי מספיק ידע כדי להכריע האם הם מדייקים (אגב, מסתבר שגם ערוץ הטלוויזיה הממשלתי הרוסי מקדם תזות כאלה).

החלק השלישי מדבר על כלכלה: הקמתו של הבנק המרכזי האמריקאי, כיצד כסף פירושו תמיד חוב, כיצד מס ההכנסה האמריקאי הוא לא חוקתי ואין למעשה חוק שמחייב אותו, וכיצד בעלי ההון דוחפים את אמריקה שוב ושוב למלחמה. אחר כך עוסקים בחינוך וכיצד ממשלת ארה"ב מנסה לטמטם את הציבור, ואיך בסופו של דבר ישתילו בכולנו ג'וקים שיאפשרו לנו לקנות דברים אבל גם, כמובן, יעקבו אחרינו ויתנו לעוקבים שליטה עלינו. עשר הדקות האחרונות של הסרט מדברות על האפשרות שלנו להיחלץ מכל זה, והיא עוברת בתפיסה העצמית שלנו (ולכן בעצם אני כותב על הסרט הזה). קולותיהם של ריצ'רד אלפרט וצ'ארלס סייגן נשמעים, וקוראים לתפיסת עצמנו והיקום כישות אורגנית אחת.

18. ולסיום, סטיבן קולבר (ואיזה מטיף מצחיק) עלמעמד האל אם מקיין יפסיד בבחירות:

נו טוב, הרי משה אומר דברים דומים (לאלו של המטיף הזה) לה' כדי שלא יכה את בני ישראל, ואני גם זוכר שלפני הפינוי מעזה מישהו טען שזה לא יקרה כי אלוהים לא יעז להשפיל ככה את הרב אליהו, שהתנבא שזה לא יקרה.

הקרב בין המיתוס לאורתודוקסיה

רוח אימים מרחפת כעת הזו מעל פני המחקר המכנה את עצמו "מחשבת ישראל". המדובר באותה רוח רפאים ישישה העונה לשם "מיתוס", ואשר אלה המעלים אותה באוב מעוניינים שתפרוש כנפייה ותכניס תחתיה חלקים גדולים ומרכזיים של הדת היהודית. הקול הבולט ביותר בנושא זה שייך לפרופ' יהודה ליבס, מגדולי חוקרי הקבלה בעולם כיום, שגורס שהמיתוס הוא לוז ועידית הדת בכלל, והמיתוס היהודי הוא עצם חייה ואורך ימיה של הדת היהודית בפרט.

מיתוסים, כידוע, הם יצורים נפלאים, פעמים רבות משפיעים ואף חיים יותר מבני אדם. אם נכון הדבר שג'ורג' לוקס, לשם בניית אפוס "מלחמת הכוכבים" המיתולוגי שלו נעזר בספרו של חוקר המיתוסים ג'וזף קמפבל, The Hero With a Thousand Faces, הרי שהנה לנו דוגמא נאה לכוחו הנורא של המיתוס, כוח שניתן לרתום, ליצור איתו, ובזמן הנכון גם לשחרר על פני האדמה ולחזות בצורה בה הוא מקסים בני אדם. זאת כמובן גם הסכנה שבו, שלא לומר, האלילות שהוא נבנה ממנה.

ברשימה הזאת אני מעוניין להציג ויכוח ישן מעט, בן עשר, שלדעתי שווה להביא לידיעת הציבור, הן מפני גודלם של הטיטנים שמחליפים כאן מהלומות, והן משום שהאגרופים המילוליים שנקמצים כאן מנוסחים היטב ומבטאים תפיסות עולם מרתקות. אני הקטן אסתפק בלצטט את הדברים בהרחבה, ומזמין אתכם להתענג על המילים.

פרופ' יהודה ליבס

תקווה חדשה

כנקודת התחלה נבחר מאמר שפירסם פרופ' ליבס בכתב העת דימוי (גליון 7, חורף תשנ"ד). דימוי הוא "במה ליצירה יהודית-ישראלית הנכתבת בארץ, בתחומי הספרות, השירה, האמנות וההגות היהודית", והוא הוקם על ידי חוה פנחס-כהן, שעורכת אותו עד היום (ושגם ביקשה ממני פעם לכתוב לה על חוויותי הדתיות בהודו, רשימה ששלחתי אליה אם אני לא טועה לפני יותר מחמש שנים, ושכנראה לעולם לא תפורסם). הוא די נחשב בחוגים מסויימים. בכל אופן, במאמר (הנהו כולו בקובץ וורד) שכותרתו "אהבת האל, וקנאתו", כתב אז ליבס את הדברים הבאים, שעוררו הדים לא קטנים:

'אהבת ה" היא יסוד היסודות של דת ישראל, ובו השקיעו את מיטב הגותם מורי היהדות וחוקריה, והעמידוהו איתן בתודעת כל בעל עניין בדת זו. […] דת ישראל מתייחדת לדעתי דווקא בעוצמת אהבתו של אלוהיה. זוהי אהבה אובססיבית ופוססיבית, שאין בה לא ויתור ולא חיוך, שמוצאה מן האין ואחריתה אל מות. אהבה השורפת ומבטלת את עצמה באש של קנאה, ואתה את מושאה, ובעצם את כל הזולת: 'כי עזה כמות אהבה, קשה כשאול קנאה, רשפיה רשפי אש שלהבתיה'.
[…]
המונותיאיזם היהודי הוא, ביסודו, דווקא עניין מיתי מובהק. הוא מציין את תכונות הנפש של האל, כלומר את עוצמת אהבתו וקנאתו, ואת הדרישה הטוטאלית להיענות: 'שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך'.
[…]
מכאן, בעיקר, נגזר גם אופיה ההלכתי המובהק של הדת היהודית. האל האוהב אינו יכול לסבול כל הסחת דעת ממנו.  מכאן ריבוי המצוות האופפות את האדם בכל צעדיו ובכל ימיו.  המצב הרצוי בעיני האל הוא מצב של תלות מוחלטת מצד עמו, רעייתו; וכמאמר הנביא: 'זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. קודש ישראל לה" (ירמיהו ב, ב-ג).  כל הסחת דעת הוא כעין בגידה, ויש בה משהו מן החטא החמור שבכל החטאים הוא חטא עבודה זרה. חטא זה איננו, בעיקרו, טעות בסברה אונטולוגית (הכחשת קיומם של אלים אחרים אינה משותפת לכל המקורות […]) עבודה זרה היא חטא של חוסר נאמנות, המתואר לרוב בתורה ובנביאים בתיאורים בוטים של זנות אשה.
[…]
תולדות עם ישראל, לפי תיאורי מקורות הדת, אינם אלא תיאור אהבתו-קנאתו-שנאתו של האל.  תיאורי האהבה המקראיים, שנתחזקו עוד בדברי חז"ל (כגון בדרשנות האליגוריסטית על ספר שיר השירים), מלווים לרוב בתיאורי קינאה-שנאה. לאחר חטא העגל, ראש וראשון לזנויות ישראל, שהיו אז כ'כלה שזינתה בתוך חופתה' לפי ניסוחם של חז"ל, אומר האל למשה: 'הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול' (שמות לב, י). ואם לא כילם בהזדמנות זו, הרי כמה פעמים במהלך ההסטוריה לא נשאר מהם אלא שריד מועט. וזה נשאר בגלל המתח הפנימי בנפשו של האל, שגודל האהבה מוליד בה קנאה המולידה שנאה, וגודל השנאה מעוררת את האהבה; כי אם יושמד ישראל כולו, על מי תחול האהבה? לכך מצאנו ביטוי חריף בדברי הנביא יחזקאל: 'והעולה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כמשפחות האדמה לשרת עץ ואבן. חי אני נאום ה' אלהים אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם' (יחזקאל כ, לב).

האימפריה מכה שנית

פרופ' שלום רוזנברג

במאמר ושמו "מיתוס המיתוסים" שפורסם בכתב העת מדעי היהדות (כרך 38, תשנ"ח, עורך רון מרגולין) הגיב לניסיון הקוממיות של המיתוס פרופ' שלום רוזנברג. הוא מתקיף באופן מפורש את רעיונותיו של יהודה ליבס, ולמרבה הפלא גם לא חוסך שבטו וגם מתקיף אותו אישית, מה שנקרא בשפה גסה ad hominem. הנה:

המיתוס העברי קם לתחייה. תחייה זאת לא מתרחשת במקדשים או בבתי-המדרש של המאמינים, אלא בהיכלי האקדמיה. […] זהו נושא המתפתח בשנים האחרונות ולמרות היותו מעוגן בתחום ההגות היהודית, הוא מצריך התייחסות קולקטיבית של חוקרי מדעי היהדות כולם. […] מה שה'נראטיב' עשה במדעי החברה, עתיד ה'מיתוס' לחולל במדעי היהדות; וכל מי שמדעי היהדות יקרים לו חייב להתייחס לתופעה זאת, ההולכת ומקבלת – לדעתי – ממדים של היסטריה מחקרית קולקטיבית.
[…]
מן המפורסמות הוא, שדור המחקר שלפנינו [הכוונה הן לחוקרי המקרא הראשונים והן לגרשם שלום, אבי מחקר הקבלה – ת.פ.] שרטט תמונה קלאסית, שלפיה המקרא וספרות חז"ל ממוקדים בתיאוריה אנטי-מיתית, שהשתחררה בקבלה. כאן נעוץ בעצם החידוש הגדול ביותר של המהפכה בדורנו. עלינו לקרוא מחדש את המקורות הקלאסים, את המשנה והתלמוד, או-אז ניווכח שהאלמנטים המיתיים שולטים בהם. יש לדבר זה השלכה היסטורית פרדוקסלית. השבר והקרע שבין היצירות, בין חז"ל לקבלה, הופכים עכשיו להמשכיות. תמיד ניתן היה לדבר על המשכיות המתקיימת ברבדים שונים של היצירה, אלא שכאן ההמשכיות מתקבלת דווקא על ידי חשיפת היסודות המיתיים של הרובד הקלסי. ננסה לדון בסוגיה זאת מתוך עיון בדוגמא קונקרטית הקשורה בתיאורגיה, ודרכה נעמוד על הניסיון לגשר בין חז"ל לבין הקבלה, תוך חשיפת היסודות התיאורגים במשנתם של החכמים.
[…]
[רוזנברג מביא עכשיו ציטוט ממדרש – הבאתי את גרסת איכה רבה – שבו הוא טוען שליבס וחבריו מבינים לא נכון שחז"ל מתכוונים שישראל ממש משפיעים על הקב"ה עצמו (וזוהי הרי תיאורגיה) – ת.פ.] "עזריה בשם ר' יהודה ב"ר סימון אמר: בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מוסיפין כח בגבורה של מעלה, שנא' 'באלוהים נעשה חיל והוא יבוס צרינו'. בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום, כביכול מתישין כח גדול של מעלן דכתיב 'צור ילדך תשי'"
[…]
הוספת כוח בגבורה של מעלה פירושו על פי זה [כלומר על פי הסבריו של רוזנברג שבאו לפני כן ולא הבאתים – ת.פ.] הוא סיוע אלוקי לעם ישראל וגילוי כוחו; ואילו התשת כוחו של מקום פירושו מניעת סיוע לעם ישראל, וממילא חילול שמו בעמים. מעשי בני אדם אינם משפיעים (מחלישים או מחזקים) על כוחו של ה', אלא על רצונו לסייע לישראל במלחמותיהם [ההדגשות במקור – ת.פ.]. […] אנו עוסקים בשאלה עקרונית […]: האם זקוק האל לאדם, ובייחוד לישראל, ואולי אף לשם כך בראם? או שמא העיקרון היחידי הנתון בשאלה הוא גילויו של האל על-ידי האדם, ובייחוד אומות העולם, וחזרתם בתשובה אליו. הגברת כוחו של האל או התשת כוחו מתארים את השינויים ביחסו של האדם לאלוהים, ובשום אופן ופנים לא לצדדים פנימיים באלוהות.
[…]
הדוגמא הקלסית [לחוקר והוגה המנסה לנסח מיתוס-על המסוגל לאפיין את היהדות כולה – ת.פ.] נמצאת בשיטתו של א"י השל, אשר כינה את הגישה מהסוג הזה, 'הפאתוס האלוהי'. בימינו ניתן היסט מיוחד לכיוון זה על ידי יהודה ליבס. נדמה לי, שלא אטעה אם אקבע כי מיתוס זה מתבסס על ניסיון להבין מה שהייתי קורא התיאו-פסיכולוגיה, ה'פסיכולוגיה' האלוהית.
[…]
אם אני מבין נכונה את האינטואיציה הבסיסית של הכיוון הזה, הרי שאלוהים נתפס כאן כמו בעל האוהב את אשתו אהבה נאורוטית.
[…]
לדעתי, בקונספציה זו ישנן הנחות מוצא מסוימות שאין ברצוני לקבלן. הבעיה המרכזית שבשיטה היא, כי המיתודולוגיה שעליה היא בנויה מכשילה אותה כמה פעמים: א) הבעיה המיתודולוגית הראשונה קשורה בעצם בנייתו של המיתוס. ניתן בקלות לבנות מיתוס על-ידי הטלאתם של טקסטים שונים. המיתוס יכול להתקבל על-ידי יצירת קולאז', דהיינו: על ידי תמונה המתקבלת מחיבורם של כתבים שונים מבלי שזאת מצטיירת בטקסטים המקוריים. […] ב) לפנינו ניסיון למצוא מעין מפתח אוניברסלי לתופעות השונות של התרבות היהודית. […] ג) [… בעוד] הכיוונים הראשונים הם פרי יצירתם של אנשי אקדמיה, רציונליסטים, אגנוסטיים, סקפטיקנים, המתארים את עולמם הפרימיטיבי של המאמינים, שחזור המיתוס שלפנינו [כלומר אצל ליבס – ת.פ.] נוצר עם הפתוס של מאמין החי את המיתוס. המיתוס פרץ אל מעבר לגבולות האקדמיה ואף השיל מעצמו את המחלצות העוטפות את מהותו המחתרתית.
[…]
נדמה לי, שלא אעשה צדק עם פרופ' יהודה ליבס אם לא אודה בכל הכנות על התרומה החשובה של רעיונותיו. הוא החיה לפנינו בצורה מרשימה את אחת האפשרויות שבהן ניתן היה במשך הדורות לתפוס את היהדות, ולדעתי, לעוות אותה. בספר התורה, כפי שהוא מצוי לפנינו, נגמרת פרשת העקידה בנצחון החסד על הקנאה, במחאה כנגד קרבן-אדם ובראיית קרבנות בעלי-חיים, ובייחוד קרבן-העולה, כפעולה סמלית הבאה במקום קרבן-האדם. מדברי הנביאים יכולים אנו ללמוד, שכנראה היו כאלה אשר לא קיבלו את סיום הפיוס שבעקידה ולימדו כי אכן הקב"ה מבקש את הקרבתו של בכור האדם ופרי-בטנו. עבורי פתח המיתוס של ליבס אשנב להבין את עולמם הנפשי של בעלי אותה סטייה. על כן אני חייב לו תודה, אך אני נסער עד עמקי נשמתי כנגד הטענה שזאת היא עיקרה של היהדות ההיסטורית.
[…]
מהי אפוא האינטואיציה הבסיסית של היהדות ההיסטורית, לא בצדי הדרכים, אלא בדרך המלך – ההלכה? אנסה להסביר זאת על ידי מיתוס אלטרנטיבי משלי […] הנאתו של הקב"ה קשורה לא בתאוותיו ובהנאותיו האירוטיות של האדם, אלא דווקא בעשיית חסד ואמת, וחסד של אמת – פעילות אידיאליסטית לשמה. זוהי החוויה העמוקה העומדת ביסוד העיקרון של 'עבודה צורך גבוה', זוהי עבודה לשמה – לעשות נחת רוח לקב"ה. דא עקא, שהיא יכולה לה�
�רחש רק תוך נצחון על האגואיזם האישי, תוך היפוך יסודי של מגמותינו הטבעיות.

שובו של הג'דיי

מיד אחרי מאמרו של רוזנברג, באותו גיליון של מדעי היהדות, מובאת תגובתו שלכ ליבס (והנה היא כאן בקובץ וורד), תחת הכותרת "מיתוס ואורתודוקסיה: תשובה לשלום רוזנברג":

במה חולק עלי פרופ' רוזנברג?

במאמר de Natura Dei (הנה בקובץ וורד) יוצא ליבס להכתיר את המיתוס (מחדש מבחינתו) כלוז היהדות וכמקור הראשי של חיותה. הוא יוצא ראשית נגד מחקר המקרא, שבראשיתו ראה את המיתוס כ"שריד פגאני" שהמקרא היה חייב להתמודד איתו, אבל כמובן שלל אותו. על פי ליבס התנ"ך מלא במיתוס: זה שאלוהים בורא את העולם, מדבר עם נביאים, ובעיקר כורת ברית עם עם מסויים ונמצא איתו במערכת יחסים זוגית – כל זה מיתולוגיה. וכאמור בשביל ליבס מיתולוגיה אינה מילה גסה, אלא להפך: זוהי מהותה של היהדות: "מי שסבור, כמוני, שאין המציאות כולה ניתנת לרדוקציה לוגית, יכיר במיתוס כפסגתה", הוא קובע. ליבס (כך שמעתי מד"ר ישי רוזן צבי) רוצה מיתוס יהודי במובן הכי מהותני שאפשר. הוא רוצה מיתוס מיוחד של היהדות, וכזה שמאפשר לחשוב על היהדות באופן טראנס-היסטורי. שיא הפולמוס שלו הוא לא עם חקר המקרא אלא עם חקר הקבלה. גרשם שלום, אבי מחקר המיסטיקה היהודית, ראה בקבלה נטע זר שחדר ליהדות והביא לתוכה יסודות אליליים-מיתיים. ליבס חושב בדיוק ההפך: היתה זו הקבלה שבה עודן ולמעשה סורס המיתוס המקראי והתלמודי. במקום לדבר על אל חי, פועל, כועס ומקנא מדברים פתאום על ספירות ומידות וכוחות שמימיים. הקבלה היא הפיכת המיתוס החי למערכת האינסטלציה הגדולה בשמיים. (אגב, הוא גם מציין שהמקובלים, בניגוד לחז"ל, היו לרוב חסרי חוש הומור.) וכמובן, מאז המאה ה- 19, עם עליית ערכי הנאורות והכתרת הרציונליות למלכת המערב יש מאמץ סיסטמטי להכחיד את המיתוס ביהדות, וליבס רואה בזה סכנה גדולה: הוא קורא במאמר למעשה להחייאה של היהדות, שכן התהליך שהיא עוברת לדידו מרדד אותה עד מוות.

אמרו חז"ל: "אתם מתישים כח של מעלה".  רוזנברג מפרש: 'מעשי בני האדם אינם משפיעים (מחלישים או מחזקים) על כוחו של ה' אלא על רצונו' (ההדגשות במקור!). ואילו אני מפרש: 'כח של מעלה' פירושו כח של מעלה.[1]

מלים נוספות מצדי ודאי לא תועלנה לשכנע את מי שחולק על כך ש'כח' הוא כח. אולי תעזור קריאה חוזרת של דברי חז"ל אלה, ושל ההדגשות וההקבלות למלה כח ('יכולת', ולעומתה 'רפיון ידים'). אולי אחרי מאה קריאות יוכל אדם להשתחרר מן המחסום הפסיכולוגי והתרבותי, ולהאמין שמה שכתוב אכן כתוב. שהרי אמרו חז"ל: 'אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד'.

שהרי בוודאי מחסום פסיכולוגי-תרבותי לפנינו, ולא, חלילה, אינטלקטואלי. מחסום כזה, אגב, היה ידוע גם בימי חז"ל. כפי שלמדנו ממקרהו של רב כהנא (בבלי, שבת סג ע"א), שלמד את כל התלמוד כמה פעמים, ורק בזקנותו שמע לראשונה ש'אין מקרא יוצא מידי פשוטו', וש'חרב' פירושה חרב ולא רק 'דברי תורה'.

שלא כרוזנברג, שסבור שבעניין התשת הכח של מעלה 'לפנינו מכלול מימרות האומר דרשני', לדעתי מכלול זה אינו אומר אלא 'קוראֵני!'. לכך, אכן, מכוונים מחקרַי בדברי חז"ל, לעזור לאנשים לא להתיירא מלקרוא את הכתוב. שכן כוחם של המדרשים נעוץ לדעתי בעזות, בפשטות ובראשונות (בלעז פרימיטיביות) שלהם.

להצבעה על עניין זה נעזר אני במלה 'מיתוס'. […] מלה זו קולעת לצרכי בדיוק. אומנם המיתוס היהודי איננו המיתוס היווני, אבל איננו פחות מיתי ממנו (כפי שהראיתי בכמה מקומות). המיתוס הוא הגורם לדת להיות דת, ובהיות היהדות דת יש בה מיתוס, והמצביע עליו מצביע על העיקר (אגב, המיתוס אינו כלה גם מן הפירושים של רוזנברג, ההופכים 'כח' לרצון, וכו'). בעינַי המיתוס אינו שקר אלא דווקא נקודת האמת אשר בדת, ולא אסור מעמדה זו גם עתה, אחרי שרוזנברג כינה אותה 'דברי התחסדות'. לא אוותר על מלה זו בגלל שאחרים השתמשו בה לרעה (יאבד עולמו מפני השוטים?!), ולא אחליף אותה אלא אם כן אמצא אחרת נאה הימנה.

אך יש לעשות צדק עם רוזנברג ולנסות להבין גם את היסוד הפסיכולוגי-תרבותי האמור, העומד בבסיס שיטתו, המשקפת את עמדתם של רבים בעבר ובהווה. לשם מה לו לאדם לכופף כה חזק את הכתובים ולטעון ש'כח' איננו כח אלא רצון? התשובה לכך תימצא ביסוד נוסף, המלוה גם הוא את ההיסטוריה הדתית, ונקרא 'אורתודוכסיה'.

ב'אורתודוכסיה' אינני מתכוון לקיום המצוות. כוונתי למשמעותה הראשונה של מלה זו, המציינת סוג של גישה אל המקורות, ושכמותה אפשר למצוא גם אצל לא-דתיים, כגון אצל אלה שמאמצים להם את 'ארון הספרים היהודי' כדי להפקיעו מידי שומרי-מצוות ולהוכיח שדווקא אין צורך להניח תפילין. 'דוכסה' ביוונית פירושה סברה ו'אורתוס' פירושו ישר; 'אורתודוכס' הוא אפוא מי שבטוח שבידו מצויה 'סברה ישרה', והוא הולך אל המקורות לא כדי ללמוד מהם דבר חדש, אלא כדי למצוא שם מה שצריך להימצא שם, כלומר מה שנמצא מכבר בסברתו. לפיכך לא יירתע הוא אף מהתערבות בטקסט ככל שהדבר נדרש למטרתו. שכן הטקסט הוא בעיניו אמצעי לשימושה של ה'סברה הישרה', ולא להפך.

גישה כעין זו אפשר אומנם למצוא גם בתולדות מחשבת ישראל, כגון בכתבי הפילוסופים או המקובלים […] אך מה שנקבל ברצון בכתבי הפילוסופים והמקובלים, קשה לקבל מפילולוג והיסטוריון. זה אמור לשאוף לקרבה מירבית לרוח המקור שאותו הוא מבאר (לדעתי יש דבר כזה, אף אם אי אפשר להגיע לכך בשלמות), ובמידת האפשר לתת לטקסט לומר את דברו. אף לא כל 'אורתודוכס' הוא פילוסוף או מקובל, יש גם דרגות מתחת לאלה. לרוב אין מדובר אלא במשגיח כשרות מטעם עצמו (גם כאלה לא חסרו בכל הדורות), שמטרתו העיקרית אחרת: לגרום למקורות הדת להישאר בתחום מה שנחשב להגון ולמכובד. לא קבלה יכניס הוא לדברי חז"ל אלא את הערכים המקובלים, הרגילים והנדושים בחברה, כלומר את התקין פוליטית. 'האורתודוכס' מסוג זה יבקש רק להרחיב את גבולות העריצות של המונוליתיות המחשבתית ולהכילה גם על המפלט האחד שקיים מהם: על לימוד הטקסטים העתיקים.
[…]
מכאן נגזר גם היחס הבוטה כלפי המתנגדים, שגם הוא נמנה עם  מאפייני 'האורתודוכסיה', שהרי אם חולק אדם על 'הסברה הישרה' והקדושה, מצוה להילחם בו בכל האמצעים. […] למרבה האירוניה ההאשמה במניפולאציה של הטקסטים נשמעת דווקא מפי 'האורתודוכס', ונגד החוקרים שמגמת פניהם האמת הטקסטואלית.

וכאילו לא די בכך, רוזנברג קורא כאן אף לגיוס 'כל מי שמדעי היהדות יקרים לו' כנגד חוקרי המיתוס היהודי, שכן מחקר זה הוא לדעתו 'היסטריה מחקרית קולקטיבית'. הגדרת דברי היריב כ'היסטריה קולקטיבית' מעלה על הדעת את עידן ציד המכשפות, בעיקר כשהיא נשמעת מפי מי שנוקט את העמדה המסורתית, האנטי מיתית, בה נקטו מדעי היהדות מאז ימי 'חכמת ישראל', ושגם היום נקוטה היא בידי רוב החוקרים. […] אך דווקא במאמר זה של רוזנברג תימצא כמדומני גם נימה כזאת, והיא עולה בביטויים כגון 'נסער אני עד עומקי נשמתי כנגד הטענה שזאת היא עיקרה של היהדות ההיסטורית'. יושם אל לב שסערת נפש זו אינה מתלווה כאן אל העמקה חיובית במהות היהדות, אלא באה, במקום ראיה, מרוב זעם על עצם השמעתן של דעות בלתי מקובלות.

מכאן כבר קרובה הדרך גם לסתימת פיות, דרכו הידועה של 'האורתודוכס'. ואכן, בעבר ניסה רוזנברג למנוע את פרסומו של אותו מאמר שכתבתי שמשמש עתה לחצי ביקורתו (הוא המאמר 'אהבת האל וקנאתו'),[2] והדבר נמנע רק בגלל  עמידתם האיתנה של עורכת דימוי, המשוררת חוה פינחס כהן, וכמה חברי מערכת, ביניהם רבנים ואנשי תורה שדעתם היתה יותר רחבה ופחות 'אורתודוכסית' (במשמעות האמורה של המלה) מאשר עמדתו של הפרופסור רוזנברג, חברי לחוג באוניברסיטה. וכפי ששמעתי, פולמוס זה כמעט וגרם לסגירתו של דימוי, אותו כתב עת מעולה ויחודי המוקדש לתרבות יהודית.

אומנם במבט עמוק וכוללני יותר אפשר למצוא גם צד זכות לעמדתו של רוזנברג. העמדה 'האורתודוכסית', על שיטותיה, גם היא חלק בלתי נפרד ממהות הדת, ויש לה אף תפקיד בשמירה על מעמדו הדיאלקטי, המיסתורי והנעלה של המיתוס. זאת הסברתי באריכות במאמר אחר, שרוזנברג איננו מזכירו (מאמר זה נתפרסם אף הוא בדימוי, ונקרא 'יהדות ומיתוס').[3]  שם חיוויתי דעתי גם לגבי מקום המוסר האנושי בקרב הדת; – שללתי את הבלעדיות של יסוד זה (אף על פי שטענה לבלעדיות היא עצם מהותו), אך לא את מקומו הראוי לו. כך מבקש אני לנהוג גם לגבי דברי פרופ' שלום רוזנברג.

[1] ראה במאמרי 'de Natura Dei – על המיתוס היהודי וגלגולו', בתוך: משואות: מחקרים בספרות הקבלה ובמחשבת ישראל מוקדשים לזכרו של אפרים גוטליב ז"ל, מוסד ביאליק, ירושלים תשנ"ד, עמ' 258. רוזנברג מתקיף כאן מאמר זה בהקשרים אחרים, אך חלק גדול מהטקסטים של חז"ל שאותם מפרש רוזנברג כאן בדרך 'אורתודוכסית' (ראה להלן) בלי להזכירו, מפורשים במאמר זה בדרך מיתית; למשל עניין אנשי כנסת הגדולה שהחזירו עטרה ליושנה (256-254), ועניין הקב"ה מתפלל (עמ' 252 ואילך). [וראו על כך בבוקסה שלעיל – ת.פ.]
[2] דימוי 7, חורף תשנ"ד, עמ' 36-30.
[3] דימוי יד, חורף תשנ"ז, עמ' 6-15.