השנה הוזמנתי להרצות בפסטיבל 'לימוד' בוורוויק, אנגליה, שהתקיים מה-22 עד ה-26 לדצמבר. את רשמי כתבתי בשני מאמרים שהתפרסמו באתר אבי חי (האחרון פורסם  אתמול) ומאוחדים כאן לרשימה אחת

אחד הרגעים המעוררים שחוויתי בפסטיבל 'לימוד' השנה היה כשפגשתי שני נציגים של 'לימוד בולגריה', כלומר הכינוס הדומה שנערך בבולגריה. 'לימוד' בבולגריה מארח פחות אנשים מ'לימוד אנגליה' (המרכזי), כלומר הכינוס בו השתתפתי בשבוע שעבר, ואשר מהווה בית למשך שבוע עבור לא פחות מאלפיים ושש-מאות איש. בבולגריה מגיעים ל'לימוד' כשבע מאות איש, רובם ככולם יהודים בולגרים. אלא שאם נזכר בגודל האוכלוסייה היהודית בבולגרייה, כששת אלפים איש, נבין מיד מה גודל המאורע, ומה חשיבותו של 'לימוד' ליהדות בולגריה. יותר מעשרה אחוזים מהקהילה שם מגיעים למפגש. אפשר להסיק בקלות שזהו האירוע המרכזי של הקהילה היהודית שם, אירוע שמעצב במידה רבה את חייה וסדר היום שלה.

'לימוד בולגריה' הוא דוגמא קיצונית, אבל לא יחידה, להשפעה העצומה שיש לפרוייקט הזה על היהדות שמחוץ לארץ ישראל. ישנן כיום לא פחות משמונים אירועי 'לימוד' בשנה בשלושים ושמונה מדינות, בשש יבשות שונות. מניו-זינלנד דרך הודו ועד דרום-אפריקה, המודל שפיתחה הקהילה היהודית בבריטניה לפני 33 שנה הוא כנראה פריט היצוא המצליח והמוצלח ביותר שלה.

פלורליזם א-היררכי

אז מהו המודל? בגדול, נפגשים ולומדים יחד. ההרצאות יכולות להיות על כל נושא שבעולם: מקרא, בישול, פוליטיקה או ספורט. הן כמובן נוגעות לזוויות היהודיות של כל אלה, אבל הקהל, למרות שהוא בעיקרו יהודי, כולל גם לא-יהודים שבאים להתעניין. בהרצאה שלי על מגמות נאו-חסידיות בקהילות ברסלב נכח כומר אנגליקני. הזרם הגדול ביותר בקרב הקהל הוא האורתודוקסיה המודרנית, שמהווה כמעט 40% מהמשתתפים. השאר שייכים לזרמים לא אורתודוקסים או לשום זרם שהוא.

אחד העקרונות המרכזיים שלימוד דבק בהם הוא הפלורליזם המוחלט שלו. לכל אחד יכול להיות קול במפגש: לכל אדם, לכל זרם, לכל רעיון. בהמשך לכך, 'לימוד' מנסה לעצב את המרחב המשותף שלו בצורה א-היררכית עד כמה שאפשר. תגי השם המחולקים אינם נושאים כל תואר, והשם הפרטי בהם מובלט פי כמה מהמשפחתי. אתה פוגש, על כן, את מייקל, טליה ואפרים, ולא את פרופ' מייקל פישבין, עו"ד טליה ששון והרב הראשי של אנגליה, אפריים מיבריס. אין במקום גם חדר אח"מים שאליו יכולים רמי הדרג להיעלם אחרי הרצאותיהם. כולם בקמפוס אוניברסיטאי אחד, באותם חדרי אוכל ובתי קפה. המטרה היא מפגש, היכרות והפרייה הדדית.

הרב הראשי סוף סוף מגיע

אפרופו הרב הראשי של בריטניה (בעצם הרב הראשי של ה-United Synagogue, גוף יהודי אורתודוקסי שהוקם על ידי הפרלמנט הבריטי ב-1870, ונחשב לגוף שמייצג את היהודים בממלכה), השנה הוא השתתף לראשונה ב'לימוד', אחרי שהרב הראשי הקודם, לורד ג'ונתן זקס, נמנע מכך בעקביות. זקס דווקא ליברלי למדי בהשקפותיו, אבל משום הסכם ישן שהיה לו עם היהודים החרדים בבריטניה הוא הדיר רגליו מהכינוס, וזכה על כך לביקורת רבה מהקצוות הפלורליסטים יותר של יהדות בריטניה.

העניין הגיע עד כדי כך שלאפרים מיבריס, הרב הראשי הנוכחי, למעשה לא נותרה כל ברירה. הגוף הבוחר את הרב הראשי בבריטניה, המורכב מרבנים וחברי קהילה (ולא רק רבנים שמעולם לא נבחרו בעצמם על ידי הציבור, כמו הגוף המקביל במדינת ישראל) התנה בפירוש את בחירתו של כל רב ראשי חדש בהסכמתו להגיע ל'לימוד'. אפשר להבין מכך לא רק איך יהדות בריטניה מנהלת את רבניה (ולא להיפך), אלא עד כמה האירוע הזה הפך להיות משמעותי.

ומשמעותו של האירוע חורגת מעבר לגיוון וחוסר-ההיררכיה שבו. 'לימוד' הוא הפן העולמי של התעוררות העניין בתרבות ובדת היהודית. מחקר שנערך ב-2011 הראה שעבור אלפי משתתפים היווה 'לימוד' השראה להתעמק ולטפח את הזהות היהודית שלהם. ברשימה הבאה אנסה לסכם את האירוע ולעמוד מעט על הצורות בהן התופעה הזאת מתפתחת.

תפוצת נאטו

לפני כל חדר אוכל, ואפילו לפני פינות קפה ותה, יש ב'לימוד' דוכן רחיצת ידיים + תמיסה אלכוהולית לחיטוי, ולפעמים אף עם מתנדב שניצב ושומר שאכן כל הנכנסים לאכול רחצו את ידיהם. המארגנים מאוד מפחדים שכל מני אנשים מכל מני ארצות ידביקו כל מני אנשים אחרים מארצות אחרות בכל מני מחלות.

ובצדק. דווקא מבחינות אחרות (ומשמחות הרבה יותר) יש כאן הדבקה רבתי. אחרי הרצאות שלי היתה לי הרגשה מיוחדת: הנה אנשים שמתעניינים מצרפת, ארגנטינה, ניו-אורלינס, בולגריה. להרצאה אחת שנישאת כאן יכולה להיות השפעה גדולה, כאשר כל אחד בקהל נושא את רעיונותיה חזרה למולדתו.

וכל אחד גם מגיע מעולם אחר: אקדמאים, רבנים, אנשי ציבור, אנשי עסקים, בני נוער, אמנים, פוליטיקאים, כל אחד עם זווית העניין שלו, כל אחד עם הציבור הספציפי שהוא יכול לספר לו מה שמע ולמד. מעולם לא הרצתי מול קהל כל כך מגוון, ומעולם לא הרגשתי עד כמה השפעה יכולה להיות להרצאה אחת. וזאת אפילו לא המטרה העיקרית של הכינוס.

זרמי העומק

אז מה משמעותה של תופעת 'לימוד'? ללא ספק, כמה זרמי עומק שונים שנעים בעת הזאת תחת הלוחות התרבותיים של היהדות נפגשים על מנת ליצור את האירוע המרשים הזה. ראשית, נדמה לי שמדובר בצורך עמוק בקהילתיות שעולה ביהדות שמחוץ לישראל. קהילות קטנות במדינות מזרח אירופאיות או בערים אוסטרליות או במחוזות ספר אמריקאים זקוקות למפגש על מנת לצבור שעות שבת אחים גם יחד. מפגש חברתי מאפשר לשוב ולהרגיש חלק מעם, להחליף רעיונות ולרענן השקפות.

עבור הצעירים מדובר כמובן בהזדמנות למצוא בני/בנות זוג, ועבור המבוגרים שער חיוני ביותר למילה ששמעתי שוב ושוב בימי הפסיבל: networking. יהודים הם מומחים עולמיים ביצירה, ניהול וגיוס תרומות לעמותות ללא מטרות רווח, ואי אפשר להדגיש מספיק את חיוניותם של קשרים לצורך כך. כל אלה מהווים תשתית חשובה להפקה.

מגמה נוספת שתורמת ל'לימוד' היא השקפת עולם אוקומנית, שאפשר לכנותה במקרה היהודי פוסט-דינומינישנית. במילים אחרות, החלוקות לזרמים שונים מאבדות מתקפותן. הן קיימות, אבל לא כיסוד חשוב של זהות, וממילא לא כגורם שיכול להעכיר אווירה של שיתוף פעולה והפרייה הדדית. לבד מאשר בהקשר לבואו המתוקשר של הרב הראשי החדש של בריטניה למקום, אני בכלל לא זוכר דיבור על "זרמים" יהודיים באירוע כולו.

לבסוף, וכבסיס לסעיף הקודם, ניתן למנות את פחיתותה של ההלכה כגורם משמעתי בחייהם של היהודים בזמן הזה. זה כמובן לא חדש, אבל זאת מגמה מתגברת, וכדאי לשים לב שהיא קיימת בקרב שומרי מצוות לא הרבה פחות מאשר בקרב מי שממילא אינם שומרי מצוות. במילים אחרות, גם עבור אורתודוקסים וקונסרבטיבים (מסויימים), שההלכה היא חלק משמעותי בחייהם מבחינת הזמן שהם מקדישים לדקויותיה בכל יום, ההלכה אינה חלק משמעותי בחייהם מבחינת החשיבות שיש לה כיסוד של זהות. קיום מצוות אינו מספק מבחינתם כדי לעצב עבורם חיים יהודיים משמעותיים. הם זקוקים לרובד תרבותי-הגותי שישלים עבורם את "החיים היהודיים", שיטעין אותם בלחלוחית מספקת על מנת שיפרחו.

הפחתת ההלכה כיסוד של זהות היא זו המאפשרת עירוב זרמים מחד, וזו המושכת שומרי מצוות רבים להעשיר את חייהם ב"יהדות" שאינה קשורה להלכה, אלא מתפקדת יותר כמקור לעושר תרבותי. בשונה משניתן למצוא בקבלה ובחסידות (אם נתבונן בשני ניסיונות קודמים להמריא מעבר להלכה), הפרפראות התרבותיות כאן אינן קושרות עצמן למצוות, אלא מתפקדות בשדות תרבותיים אחרים (אינטלקטואלים, אמנותיים, פולקלוריסטיים, קולינריים).

יהדות כתרבות, שפת הקודש בתרגום

האם "יהדות כתרבות" שכזאת יכולה לעצב מרחב מתמשך של זהות פרטית וקהילתית? אני לא יודע. מה עוד שלבד מהניתוק מההלכה, קיים ב'לימוד' עוד ניתוק: מהשפה. רק כשאתה שומע כמה הרצאות שנוגעות במימדים טקסטואלים של המסורת אתה מבין עד כמה זה חורק. כלומר, כל העניין הזה של יהדות שאינה דוברת עברית. ואתה מבין עד כמה גדול הנס שנעשה לעם ולדת ולתרבות היהודיים בהחייאתה של השפה העברית בארץ ישראל.

רק כשאתה שומע הרצאה על תלמוד באנגלית, ואף מפי פרופסור מוערך מאחת מהאוניברסיטאות הטובות בארה"ב, כאשר כל מילה בכל פסוק או מדרש צריכה להיות מתורגמת, כלומר נאנסת לתוך תבנית מסויימת, כלומר נעקרת מהקשרה ומועקרת מעססיותה וריבוי פניה; רק כאשר אתה משתתף בסדנת מדיטציה אבולעפיינית כאשר במקום צירופי שמות האל אתה מצרף ABC, רק אז אתה מבין באמת עד כמה מרוחקת היהדות הזאת, עד כמה היא חיה את חייה דרך כלי שני, יהדות מתווכת, יהדות מִטפחת.

כמובן, אפשר לומר שזו פשוט יהדות מסוג שונה. ענף אחר, לגיטימי ומשמעותי לא פחות. יש לו גם את יתרונותיו. ויחד עם זאת הניתוק מהשפה יחד עם הניתוק מההלכה (וניתוק מלאומיות הרי ממילא הנחנו כהנחה מוקדמת) לא משאיר הרבה יסודות מוצקים לבנות מהם עמוד שדרה זהותי-תרבותי.

אני בהחלט לא רוצה להצטרף לקולות הפסימיים לגבי היהדות מחוץ לישראל (שתמיד נדמים לי כשלובים בניסיון מגושם להרגיע את עצמנו שלמרות שהחיים בישראל קשים נורא אין ברירה וכו'). תרבות היא אורגניזם מורכב ורב-מימדי שיודע לשרוד במצבים לא פשוטים, והתרבות היהודית ודאי כבר הוכיחה את עצמה מהבחינה הזאת. אין גם ספק שערכו של 'לימוד' עבור לקהילות יהודיות מחוץ לישראל הוא רב, והקהילתיות שהוא מכונן היא אמיתית. בסופו של דבר, זו אכן מטרתו, ונכון להיום הוא מגשים אותה.

השאלה שיש לשאול היא האם מתוך העושר הפלורליסטי והרב-גוני יתגבש קיום יהודי מתמשך. כרגע נדמה לי שמוקדם מדי לדעת, אבל סימן לכך שהפרויקט נמצא בדרך הנכונה נקבל כאשר תצא מלימוד לא רק קהילה, אלא יצירה.

:

—

פורסם באר אבי חי בשניח חלקים: חלק א', חלק ב'.

לפני כשבועיים כתבה גילי איצקוביץ ב'הארץ', על סדרת הטלוויזיה החדשה המבוססת על ספרה של נועה ירון-דיין, מקימי (שעליו כתבתי בעבר). בכתבה היא מראיינת את יובל דיין, בעלה של ירון-דיין, שמנסה להסביר לה את הגרסה המאוד משוחררת שלו לפעילות קירוב רחוקים. אצלו, כמסתבר, התשובה באה מאהבה. "כנגד דבר אחד אני עומד ומשתאה", הוא מצוטט אצל איצקוביץ,

איך זה שאתם עומדים ורבים מה הקדוש ברוך הוא לובש? מה זה משנה, קרחת או שטריימל? זה סובייקטיבי. אני נותן לך ולכל אחד את הכבוד להיות הוא. להאמין באמונותיו, להעדיף את העדפותיו. אני לא מתיר או לא מתיר, מי שמי?

אני לא ממש קונה את תדמית הוואלק-שכל-אחד-יעשה-מה-שמגניב-לו-את-האף שמנסה לשדר דיין, אבל למרות שהוא פחות משוחרר ממה שהוא מציג, הוא ודאי שונה לחלוטין מטיפוסי המחזירים בתשובה אליהם שייכים אמנון יצחק או אורי זוהר. המילה "סובייקטיבי" לא במקרה נשזרת בדבריו. באותה כתבה אני מצוטט תוך ניסיון להבחין בתמצית בין גלים שונים של חזרה בתשובה:

משנות ה- 90 ועד ימינו נותנת ברסלב מענה לאנשים שמחפשים חזרה בתשובה, שהיא יותר רגשית ונפשית. בשונה מהחזרה בתשובה של שנות ה-70 וה-80, שהיתה רציונלית יותר, מבוססת על שכנוע בקיומו של אלוהים והכרעה לקיים קלה כחמורה. כיום זאת לא החזרה בתשובה של אורי זוהר, שמנתקת אותך מהחיים הקודמים. כאן החיפוש הוא אחר, חיפוש אחרי רגש, חוויה והבעה. למשל, מה שמאפיין חוזרים בתשובה לברסלב הוא שהם ממשיכים ליצור. אין כאן ניתוק מוחלט מהחברה הכללית ומעבר אל מאה שערים או בני ברק, אלא פתיחות לציבוריות הכללית, לאמנות, מוסיקה וספרות.

במילים אחרות, לו אורי זוהר היה חוזר בתשובה בשנות התשעים היינו רואים ממנו עוד כמה סרטים. ללא ספק, דומים יותר ל'אושפיזין' מאשר ל'מציצים', אבל את מפעל תרומתו לתרבות הישראלית הוא לא היה קוטע. יש כמה תהליכים שמביאים יחד לשינוי הזה (מסמוס הגבולות החדים בין מעגלים ציבוריים שונים בחברה הישראלית, עליית חשיבות הרגש בחיינו כמקור למשמעות, ועוד) ומדובר בהחלט בתמורה משמעותית במרחב הדתי הישראלי.

פסיכולוגיה יהודית, יהדות פסיכולוגית

עדות נוספת לתמורה הזאת, שמציגה גם מאפיין נוסף שלה, היה ניתן למצוא בתחקיר המרשים של יפעת ארליך שהתפרסם בשישי האחרון במעריב/מקור ראשון (הכתבה הוסרה מהרשת). התחקיר עסק בסדנאות 'שקוף' של גידי דבוש, ועולה ממנו תמונה מורכבת של דינמיקה קבוצתית בהנהגתו של דבוש. מה שצד את עיני היתה דווקא תגובתו לתחקיר של צביקה יחזקאלי, שלבד מהיותו הכתב לענייני ערבים של חדשות ערוץ 10, גם יזם את הסדנאות האלה אחרי שחזר בתשובה, יחד עם רבו, הרב ארז משה דורון (על דורון כתבתי מעט כאן).

יחזקאלי אומר דברים מרתקים שמלמדים אותנו רבות על מעמד התשובה בפרט והדת בכלל בזמננו.

לפני חמש שנים ישבנו לשיחה כמה חברים, כולם אבות בתחילת דרכם ובעלי תשובה. בחדר היו רופא, עיתונאי, טייס, רב תלמיד חכם, אמנים ומוזיקאים, ששאלו את עצמם – איך זה שחזרנו בתשובה ואנחנו עדיין כועסים? למה אין קשר אמיתי עם האישה והילדים? למה אני מפחד כמו ילד? גידי, אחרי אלפי שעות של הקשבה ליהודים, הסביר שלכולנו חסרה הקשבה שבאה מלב פתוח ונקי. אין לנו מי שיקשיב לנו. פשוט אין לנו לב.

יחזקאלי, גלוי וכן, מספר לנו על מצוקותיו ומצוקות אחיו לתשובה: כעס, סגירות, פחד. ומעל לכל, הוא מספר על האכזבה שהתעוררה בו ובהם כאשר קיום המצוות לא פתר מצוקות אלה. בכך מאפשר לנו יחזקאלי להבין משהו חשוב: חזרה בתשובה עבורו – ועבור רבים אחרים כמובן – נתפסת כמהלך טיפולי, ככניסה למסלול תרפויטי. משהו בתווך בין דרך רוחנית לעיסוי תאילנדי. אנחנו מקיימים מצוות לא כנגזרת מברית עתיקה בין האלוהים לעמו הנבחר, גם לא כציות נחוש לרצונו החד-משמעי של האל, אלא כטיפול בעצמנו, כחלק מה-care of the self שלנו. ולכן, כמובן, אם אחרי שהתחלנו להניח תפילין ולשמור שבת אנחנו "עדיין כועסים", נרשמת אכזבה.

אני לא יודע אם זה נראה לכם חשוב או זניח. לדעתי זה משמעותי מאוד. אנחנו למעשה רואים כאן שינוי צורה מקיף של ההגיון הפנימי של הדת היהודית. מדת לאומית, המתקיימת כברית, אשר הפולחן בה מתקיים במסגרת פעולות ותפילות – לדת אישית, המתקיימת כדרך רוחנית, אשר הפולחן בה מתקיים כתהליך תרפויטי פנימי (אשר לו המצוות אמורות לסייע). יש כאן העתקה של מוקד הדרמה הדתית מהאומה לפרט ומבחוץ פנימה, כאשר המובן שלה הופך מהגשמה של היסטוריה אלוהית להבראה של נפשנו האישית. נכון, יחזקאלי לא המציא את כל זה, וזה לא שמעולם לא היה שום דבר דומה בהיסטוריה היהודית. אבל הבוטות, המובנות-מאליה של התפיסה הזאת וקנה המידה הציבורי של הפופולריות שלה הם לדעתי מהפכניים.

הרופא הגדול, רבי נחמן

על התמורה התרבותית שעומדת בבסיס הטרנספורציה הזאת כבר כתבתי לא פעם (היא פשוט אחד הדברים שהכי מעניינים אותי בעולם). כאן ארצה להמשיך ולכתוב על מצוקתם של יחזקאלי וחבריו. כאמור, הם מאוכזבים מחוסר יכולותיה הרפואיות-פסיכולוגיות של ההלכה. מסתבר להם, אחרי שחזרו בתשובה, שהמצוות אינן תחליף לפסיכולוג, גם לא לדרך רוחנית מעמיקה. מבחינתם אחרי המעשים אולי נמשכים הלבבות, אבל רק לקראת עשיית אותם המעשים שוב ושוב, לא לכיוון של שינוי נפשי עמוק וחיובי. "פשוט אין לנו לב" אומר יחזקאלי, וכמו הקוסם מארץ עוץ, מסתבר לו שאפילו מושא כל תקוותיו, תורה ומצוות, לא באמת יכול לתת לו לב.

לכאורה, אם הם כל כך מעוניינים בטיפול נפשי, היו יכולים החברים פשוט ללכת לפסיכולוג (או, להבדיל, לקורס מדיטציה). אבל לא: הם מחליטים שאת השינוי שלא מתחיל מבפנים הם יקבלו מחברם גידי דבוש, שיתחיל לערוך "סדנה". מהמתואר באתר 'לב הדברים' אנחנו לומדים שהסדנה בנויה על פי "אוצרותיו המופלאים של הרופא הגדול, רבי נחמן מברסלב זיע"א", שבהם "נחשפים ערוצי זהב מלאי חיות, עצות והדרכות לבני הדור הזה, איך להתרפא מהעצבות, מהבדידות, מחוסר האמון והיאוש." אלו מילים גדולות, אולם על פי הכתבה של ארליך עלה אצלי הרושם שמדובר בלא יותר מאשר עקרונות בסיסיים של פסיכולוגיה עממית ודינמיקה קבוצתית (כנות, חקירה עצמית, וידוי, שיקוף). אני לא יודע אם אני מגלה כאן סוד גדול, אבל ר' נחמן מעולם לא ערך סדנאות לתלמידיו.

תורתו של ר' נחמן נמצאת כיום בחזית האדפטציה והאקולטורציה של המסורת היהודית לאופנות הפסיכולוגיות של זמננו. אפשר למצוא את שורשיו של התהליך הזה כבר בפרשנות לתורותיו אצל מנהיגים רוחניים פופולאריים בשנות השבעים בארה"ב כגון שלמה קרליבך ואריה קפלן, ומאז העניין הולך ומתגבר. תורתו של הצדיק מברסלב היא בעלת גוון אקזיסטנציאליסטי מובהק, מדגישה את העולם הרגשי, ומנגד גמישה ובלתי-שיטתית מספיק כדי להתעצב על פי הצורך. (אין בדברים אלה כדי לומר שלא לגיטימי לדעתי לעצב אותה על פי הצורך.)

פסיכולוגיה למשה מסיני

הבעיה מתחילה כאשר אותה תורת ברסלב מעודכנת מוצגת כשיטה טיפולית רצינית. על פי המתואר באתר 'שקוף', הסדנה "תעניק למשתתף, בסייעתא דשמיא, דרך להתמודדות פנימית, לצמיחה ולשינוי עמוק ומשמעותי." כאשר אותה דרך להתמודדות פנימית היא פרי פיתוחו של אדם אחד (אל דאגה: באישור ופיקוח של הרב שלו), ללא כל הכשרה מקצועית, הסכנה היא רבה. מדובר, בסופו של דבר, באדם נטול הכשרה מקצועית, נטול ניסיון מקצועי, המזמין גברים ונשים במצוקה להפקיד בידיו את נפשם, וכל זאת תוך יומרה להעניק לה טיפול המבוסס על דברי תורה.

ועניין אחרון זה רק מעצים כמה מונים את הסכנה. לא רק חוסר הכשרה וחוסר ניסיון יש כאן, אלא גם חוסר יכולת להקשיב. כשבידינו תורת נפש הניתנה מפי הגבורה ברור לנו בצורה מוחלטת וסופית לאן ואיך אמור המטופל להגיע. תנאי חייו השונים, אישיותו המסויימת, צרכיו האידיוסינקרטים – כולם נדחים מפני אור נשמתו המבקש לבקוע, שהוא תמיד אחד ושאותו אנחנו יודעים מראש איך לתעל ולאן לכוון. הרב בני להמן, פסיכולוג קליני, מסכם בראיון לרועי הורן את העניין:

כשאתה מזהה בין המורשת הדתית שלך לבין אסכולות מערביות, אתה למעשה מפקיע אותן מן התחום המדעי והופך אותן לאקסיומות, לכאלה שאינן עומדות לביקורת. המקבילות המערביות מעולם לא התיימרו להיות 'תורה למשה מסיני', והן מוכנות לפנות את מקומן לו יימצאו שגויות או לא יעילות. ברגע שמקדשים תיאוריה, טמונה כאן סכנה.

הזיהוי בין מורשת דתית לאסכולות מערביות מתקיים מפני שההלכה מעולם לא התיימרה להעניק למישהו טיפול פסיכולוגי – אין ברירה אלא לשבת על פורמט קיים. אולם לא מספיק שהעניין המודרני בנפש מנוכס, אלא שמוטבע עליו חותמו של הקב"ה, דבר שמגביל מאוד את אפשרויות הבקרה והבדיקה העצמית. באותה נימה ביקר ד"ר ברוך כהנא, פסיכולוג קליני (שעוסק בעצמו בפיתוח "פסיכולוגיה יהודית"), את גישתו של הרב יצחק גינזבורג לעניין:

הקשבה דיאלוגית היא עיקר העיקרים בטיפול. דווקא הקשבה כזו חסרה במשנתו של הרב גינזבורג. […] מי שמכיר ויודע את המציאות הפנימית האידיאלית אינו זקוק לדיאלוג עם המציאות החיצונית.

במקרה כזה, גם אם כוונות המטפל טובות וטהורות, מדובר בשיטה שמחד אינה מסתמכת על ניסיון או מחקר, ומאירך גיסא מבטיחה להוריד אל הארץ את דבר האל. כמיעוט ההכשרה כן גודל היומרה. כגובה ההתקדשות כך הקושי בהקשבה.

כל זה לא בא לומר שאני לא חושב שיש למסורת היהודית מה לתרום לטיפול פסיכולוגי (ועבודותיהם של מרדכי רוטנברג, יאיר כספי וברוך כהנא יעידו). אלא שהיא לא יכולה לעשות זאת ללא למידה מעמיקה של תובנות הפסיכולוגיה המערבית. כדוגמא  לשיתוף פעולה פורה אפשר להביא את ההעשרה שמעניקה המסורות הבודהיסטיות לפסיכולוגיה המערבית – הדיאלוג בין שתי אלה נמשך כבר עשרות רבות של שנים, לטובת שני הצדדים. מטפלים מערביים רבים שמחים ללמוד מהבודהיזם (ולהפך), אולם לא מבלי להסתמך על הניסיון והגילויים שעלו ועולים מהשדה הטיפולי המערבי.

מסיבות שונות (הקשורות לכתוב לעיל) קל הרבה יותר לקשר בין מסורות הבודהיזם לפסיכולוגיה המערבית, אולם המבקש ליצור שיטת טיפול יהודית לא יכול להיות פטור מהאתגר הזה.

:

—

לפני כמה ימים התפרסמה כתבה של ניר חסון ויאיר אטינגר על עניין חילוני ביהדות. אני מרואיין בה, ויש גם וידאו.

כנראה לא אוכל לענות ולהגיב בבלוג בימים הקרובים מפני שאני טס הבוקר להודו.

ימימה מזרחי, פרשה ואישה: לימוד נשי לפרשת השבוע, ידיעות ספרים, 2013, 143 עמ', 118 ש"ח.

יובל פרוינד (עורך ומפרש), נביעות: הארות, עצות ותובנות המשיבות את הרוח על פי משתנו של הראי"ה קוק, ידיעות ספרים, 2013, 98 ש"ח.

איתמר מור (עורך), צהר לעסקים: פרשת השבוע בראי עסקי, ניהולי ומנהיגותי, דני ספרים, 2013, 408 עמ', 118 ש"ח.

:

בתחילת המאה העשרים נפוץ בארצות הברית ז'אנר ספרותי חדש ומקורי: ספרי "עזרה עצמית" (Self Help). ספרים אלה כיבדו את הקורא במגוון ססגוני של עצות שימושיות, והציעו דרכים לקצירת הישגים בשדה מסויים שבדרך כלל היה מוזכר בכותרתם. המפורסם בספרים אלה הוא ספרו של דייל קרניגי, "כיצד תרכוש ידידים והשפעה", שנמכר עד היום ביותר מ-15 מיליון עותקים ושהוליד חיקויים רבים, מוצלחים ומצליחים יותר ופחות.

חלק לא מבוטל מהכותרים הללו, שעד היום מככבים ברשימות רבי המכר, עוסק בעצות כלכליות, אבל אין צורך בפנייה לאלה כדי להבין שההיגיון הקפיטליסטי, התועלתני-אינסטרומנטלי, הוא הרוח הנושבת בז'אנר הזה כולו. החיים מוצגים בספרי העזרה-העצמית כפרוייקט לפיתוח אשר הקורא הוא לו יזם וקבלן ביצוע. עליו להסתער על חייו במרץ, לכרות את משאביהם ולהפיק מהם כמה שיותר רווח נקי. אם יש צורך, אפשר וכדאי לפטר אגפים חסרי תועלת כגון מתינות, רגישות והגיון בריא. "הדמוקרטיה מכניסה רוח תעשייתית לספרות" מאבחן טוקוויל כבר במחצית המאה ה-19, וטוקוויל כרגיל צודק.

מרבית ספרי העזרה העצמית נשענו על ההנחה, שאת שורשיה אפשר למצוא בתנועה הרומנטית, שהפרט מחזיק במשאבים פנימיים אותם עליו לגלות ולהחצין. העצות המוצעות בהם נסבו אפוא לרוב סביב הדרכים והשיטות לדלייתם של אותם אוצרות נסתרים. הפרט נדרש למצוא בתוכו אומץ, נחישות או יצירתיות שהוא או היא כלל לא ידעו שקיימים, אולם הספר הסביר להם שלמרות שהם נעלמו מעיניהם עד כה, מכמנים חבויים אלה הם לא פחות מאשר עצמיותם הפנימית והעמוקה ביותר.

הרעיון שהגאולה מתחילה מבפנים בנה את ביתו על בסיס האינדיבידואליזם המודרני ואידיאל העצמאות והיוזמה הכלכלית המאפיינים את התרבות האמריקאית. יחד עם רוח ההמצאה והחדשנות הטכנולוגית העניקו ספרי העזרה העצמית לקוראיהם תחושה שלא רק בשדה הכלכלי, אלא בכל תחום ותחום בחיים ניתן למצוא "שיטה" שבעזרתה יהיה אפשר לתפעל את הנתונים, ובסופו של דבר למקסם רווחים.

באופן בלתי נמנע, ספרי עזרה עצמית התחילו להיכתב גם אודות התחום הדתי-רוחני. כאן לא מדובר רק בהוראות שיטתיות בדבר הדרכים היעילות ביותר לקשירת קשר עם העולמות העליונים, אלא פעמים רבות בעצות שמתבססות על מקורות דתיים ומסורתיים ושאמורות לעזור לנו דווקא בתחומי החולין. כדוגמא פשוטה ניתן להביא למעלה מחמישים(!) כותרים שונים באנגלית בלבד שמכריזים כי הם מלמדים את "הטאו של" (ההורות, הגינון, המיניות, הבישול, העסקים). ספרים אלה מתיימרים לדלות תובנות מהמסורת הסינית העתיקה על מנת לשפר את איכות חיינו המערביים בהווה.

הכל, כידוע, מגיע אלינו באיחור, אולם החדשות הטובות הן שלא רק שלא אלמן ישראל, אלא שבת זוגו ירשה הון תועפות. בשנים האחרונות נראה שהיהדות הישראלית הצטרפה סוף סוף למגמה וספרי עזרה עצמית המבוססים על חכמת המסורת היהודית ממלאים את מדפי חנויות הספרים. הוצאת ידיעות ספרים מובילה בפלח זה של השוק בצורה ברורה, מה שמשתלב במאמציה הכלליים, והראויים לכל שבח, להעשרת ארון הספרים היהודי בכותרים רבים ומגוונים. כבר לפני שנתיים פורסם במסגרתה ספר שתת-הכותרת שלו אינה משאירה מקום לספק באשר לחלקו בז'אנר המדובר: "פעם בשבוע – תובנות והעצמה אישית מפרשת השבוע", מאת אהרוני ברנשטיין. מאז רק הלכו והתרבו הדרכים לשאוב תובנות והעצמה אישית מפרשת השבוע.

פרשה ואישה של הרבנית מזרחי

ספרה החדש של הרבנית ימימה מזרחי הוא דוגמא נאה לכך. מזרחי היא מהבולטות שבמנהיגות הרוחניות הפופולריות בשדה היהדות בישראל. עורכת דין וטוענת רבנית בהכשרתה, כיום מזרחי מגישה שיעורים על המסורת היהודית ופרשת השבוע ברחבי הארץ. אלפי נשים מנויות על רשימת התפוצה שלה, והכינוסים שהיא עורכת מלאים מפה לפה. כפי שניתן ללמוד מספרה החדש 'פרשה ואישה: לימוד נשי לפרשת השבוע', הפרשות משמשות לה כמצע גמיש ופורה להעלאת עצות ותובנות התורמות להעצמתן של חסידותיה.

זהו ספרה הראשון של מזרחי על פרשת השבוע, והוא מוגבל לחומשים בראשית ושמות. את המוטו ניתן לזקק מהמבוא: "כל אחד הוא אוצר של חכמה, אבל אסור שיישאר אצוּר. על מנת שהחכמה תושפע ותשפיע נדרש לימוד נשי מחבר". את החכמה הפנימית שלנו ניתן לחשוף, אם כן, בעזרת פרשת השבוע, ומזרחי עושה זאת בשנינות ויצירתיות רבה. עם זאת, הלימוד הנדרש כאן, כאמור, הוא נשי. על פי מזרחי מדובר בלימוד "הבוקע מחדרי הלב והבית, שונה מהמיית הלימוד העולה מספסלי הישיבות. נשים פשוט לומדות אחרת".

כיצד נראה בפועל אותו לימוד נשי? על פי ספרה של מזרחי מדובר בשימוש בעלילות המקראיות על מנת להבין כיצד יש לסבול ציפייה לזיווג, לנהל מערכות יחסים ולגדל ילדים. פרשת חיי שרה, למשל, עוסקת בבעיות בזוגיות. תולדות – בהורות. מקץ מלמדת אותנו שלהיות שמנמנות זה בסדר גמור, ופרשת ויגש מבארת את חשיבותו של הבכי. בכלל, רגשות וניהולן הן הנושא העיקרי שניתן ללמוד מתוך פרשות השבוע, והעלאתן מתוך הטקסט המקראי הידוע בקמצנותו בכל הנוגע להבעה סנטימנטלית היא הישג לא מבוטל.

מזרחי מגישה את פרשנותה בכשרון רב, ולא קשה להבין מדוע היא פופולרית כל כך. כמה פעמים בספרה היא מדגישה את עליונות הנשים על הגברים, ויחד עם זאת היא לרגע לא מערערת על החלוקה המסורתית באשר לתפקידי המגדרים השונים. עיסוקיהן של נשים מוגבלים לבית, והבית הוא עסקן של הנשים. כאשר מוזכר "שחרור האישה" אנו לומדים (או לומדות) שתהליך זה אחראי ללחץ ולפחדים שלנו. אולם גם זאת לטובה: "מהו תפקידו של הפחד? ראשית, לגלות לך כמה כוחות יש לך. את ענקית!"

נגיעות מהרב קוק

והנה, את אותה עצה ממש אפשר ללמוד גם מהרב קוק: "פעמים רבות המצבים התהומיים מלמדים את האדם על עצמו […] הרכישה של תכונות חדשות בתקופות הקשות גורמת לעלייה גדולה ומשוכללת לאחר מכן." זוהי פרשנותו של יובל פרוינד לקטע מתוך 'אורות הקודש' בו הראי"ה קוק מסביר ש"ממעמקי התהומים הוא צריך לדלות מרגליות יקרות, וישוב ויעלה, ויחדש כוחו בגבורה ושלוה."

כותרת הספר, 'נביעות: הארות, עצות ותובנות המשיבות את הרוח על פי משתנו של הראי"ה קוק', מבהירה שגם כאן מדובר בספר עזרה-עצמית הדולה את חכמת החיים שלו מתחום הדת. הפעם לא פרשת השבוע אלא הרב קוק נבחר כדי להשיב את רוחנו. ביאוריו של פרוינד משקיפים על מילות הרב מהעמוד שמולן, ואילו דברי הרב קוק מסודרים בשורות קצרות ומוסטות למרכז, כמו שירה. גם כאן העיקרון המנחה הוא שאיבת האוצרות החבויים במעמקי הנפש: "באדם […] ישנן עוצמות רוחניות גדולות ועצומות בקנה מידה אחר לגמרי, שהוא חייב להעריך ולכבד אותן", כותב פרוינד.

את הרב קוק קל לתרגם לעצמיות רומנטית, שהרי הוא עצמו הושפע רבות מהרומנטיקה. יש להבין, עם זאת, שבמשך עשרות שנים המסר שעלה מכתביו היה לאומי ומשיחי בלבד. הסיבה למעבר לשפת הרגש במקרה זה אינה רק התעוררותו של ז'אנר ספרי העזרה העצמית הדתיים, אלא גם התחרות ההולכת וגוברת על לבותיהם של צעירים סרוגי-כיפה בין הרב קוק לרבי נחמן. שפתו הרגשית ותובנותיו הפסיכולוגיות של הצדיק מברסלב עושות להן נפשות רבות במעגלי הציונות הדתית, ואלו החליטו להשיב מלחמה שערה. קנאת סופרים תרבה חכמה, ובמקרה זה מדובר בחכמת הבייגלה.

הרב קוק הוא הוגה ענק ומשורר בחסד, ודבריו המובאים מעוררים השראה. יש לשבח את המלקט, יובל פרוינד, שלא חשש להביא גם קטעים שעלולים לסכן את הנאמנות האוטומטית של הקוראים להלכה. הרב קוק קורא, בין השאר, לחרוג מתוך המבנים המוכרים ולהקשיב לקולנו הפנימי. המתח בין הקול הפנימי לבין הציות להלכה ההטרונומית אמור להיות ברור, ועבור מי שמעוניין בנאמנות ללא פקפוק למסורת יש סיכון מסויים בהבאתם של דברים שכאלה מפי סמכות שכזו. עצות להתמודדות עם הקונפליקט הפנימי הזה, אגב, אינן נכללות בין דפי הספר.

צהר לעסקים

נחזור אל פרשת השבוע בכותר נוסף שמייצג רוח דומה: 'צהר לעסקים: פרשת השבוע בראי עסקי, ניהולי ומנהיגותי'. בספר זה מוצע לנו מקבץ מאמרים קצרים של כמה מרבני ארגון צהר, כולל הכוכבים המוכרים כגון הרב יובל שרלו, הרב דוד סתיו או הרב (ושר החינוך) שי פירון. יש לציין שמקומן של נשים לא נפקד, וניתן למצוא כמה מאמרים פרי עטן. כפי שאפשר להבין מכותרת הספר, כאן פרשת השבוע משמשת כמקור לתובנות על עולם העסקים.

הספר הוא למעשה קיבוץ של מאמרים שנשלחו בעשור האחרון לרשימת תפוצה של אנשי עסקים ישראליים. מדובר ברשימת התפוצה של ערן רולס, איש עסקים שמזדהה כבעל "כיפה שקופה" או "חילוני שומר מצוות", ומהווה בעצמו את אחד מפירותיו השונים של הרנסאנס היהודי בארץ. רולס יזם משלוח שבועי של פרשת השבוע לרשמית התפוצה שלו, שהלכה ותפחה ככל שעברו השנים.

העצות אינן משהו שאי אפשר היה לנחש מראש. יוזמה, התמדה, יצירתיות, נחישות, ניצול הזדמנויות ומקוריות – פרשת השבוע מלמדת אותנו את אלה על מנת לסייע להצלחתנו העסקית. לזכותם של רבני צהר יש לומר שלא רק את ההצלחה האישית של קוראיהם הם מבקשים לקדם, אלא גם את תנאי ההעסקה של המועסקים אצלם. מאמרים רבים מדגישים את המימד המוסרי של העולם העסקי, ודורשים מהקורא להפנות את תשומת לבו גם להשלכות האתיות של מעשיו.

הדוגמאות לעיל מלמדות על מגמה הולכת ומתרחבת של ספרי עזרה-עצמית יהודיים, או, במילים אחרות, השתלבותה של המסורת היהודית במגמות המרכזיות בשוק הספרים העולמי. אולם מדובר ביותר מכך. הספרים הנזכרים אינם רק נציגים של ספרי עזרה-עצמית, אלא מהווים ביטויים של תנועה תרבותית רחבה שמציגה עיסוק מוגבר בחיי הרגש שלנו, ודגש על ראיית עולם תועלתנית. כאמור לעיל, מדובר בהכלאה של הנטייה הרומנטית למצוא ייחודיות, אותנטיות ומשמעות בתוכנו עם ההיגיון האינסטרומנטלי של השוק הקפיטליסטי. הזיווג הזה מוביל להיצע עשיר של "שיטות" ו"עצות" שבעזרתן נוציא לפועל את האורות הגנוזים שבפנימיותנו.

אין זה רע בהכרח כמובן, ואולי יש בתוכנו באמת מימדים חבויים וכוחות אצורים. עם זאת יש לשים לב לתהליך הזה, בו גם המסורת וארון הספרים היהודי הופך לחומר גלם בידי השוק, ומתרגם את עצמו לדפוסי אותו הגיון תועלתני מוכר. באופן מעניין, הדת הפונדמנטליסטית, בין אם באפגניסטן ובין אם במאה שערים, מהווה כיום את אחד מהמוקדים הבודדים של התנגדות עיקשת לגלובליזציה הקפיטליסטית. היא אמנם מתנגדת תוך כדי כך להרבה דברים אחרים, אולם ייתכן שדווקא בהציבה אלטרנטיבה נחושה שמבטאת השקפת עולם אחרת והגיון שונה היא מזמינה אותנו ללמוד משהו חשוב מאוד על עצמנו. משהו לא פחות חשוב מאשר איך לחכות בסבלנות לזיווג הגון או איך לסגור את העסקה הבאה.

:

—

פורסם אתמול במוסף 'ספרים' של עיתון הארץ. שימו לב לוידאו הקצר לעיל שצילם אמיל סלמן, בו אני מתייחס לרשימה.

עם מותו של הרב עובדיה חזינו בתופעה מעניינת: לא רק ידענותו המופלגת בהלכה הוללה בראש חוצות, אלא יכולתו להשתמש בידענות זו כדי לפתור בעיות הלכתיות, ולחלץ אנשים שונים מגורל אכזר שההלכה בצורתה הנוכחית השיתה עליהם. עגונות שוחררו, ממזרים הוכשרו, והכל שיבחו את רוחב הלב של הרב.

העניין שאני מוצא בכך הוא בהודאה המובלעת בכך שעל ערכים חוץ-הלכתיים להשפיע על פסיקותיהם של רבנים. שהרי מדוע שהרב עובדיה ישחרר אישה שהיא מבחינה הלכתית עגונה? האם ההלכה לא קבעה עגינות מתוך מחשבה שכך אכן ראוי, שעל אישה שבעלה לא נמצא להשאר לבד? והנה, כל הזועקים תדיר שעלינו לשמור על הנייטרליות או האובייקטיביות או ה"טוהר" של ההלכה כמערכת אוטונומית החרישו. פתאום היה ברור שלפעמים יש צורך בהכנסת שיקולים ערכיים – חמלה אנושית פשוטה, הגיון אנושי פשוט – לפסיקות.

זו, אם תרצו, אילוסטרציה קטנה לבעיה גדולה שהמסורת ההלכתית נמצאת בה בזמן הזה. כי אם נחזור לדמותו של הרב עובדיה, האמת הפשוטה היא שעבור רוב רובו של העולם היהודי גדולתו ההלכתית של הרב עובדיה לא משנה דבר. הם לא מבינים אותה, ואין לה כל רלוונטיות לחייהם. נכון, גם גדולתם של אריה ורשל ומייקל לויט, זוכי פרס הנובל "שלנו", נסתרת מרובנו. ההבדל הוא שמצידם אין ולא היתה מעולם כל יומרה להנהגה רוחנית (או בכלל). לרב עובדיה היתה יומרה כזאת, ועוד איך.

למעשה, גם עבור רוב מצביעי ש"ס מעמדו התורני של הרב אינו יותר מסמל ומקור לגאווה, ואפילו עבור החילונים המעטים שהרב נגע בחייהם בצורה דרמטית – חלק מהעגונות והממזרים להם עזר – גדולתו באה לידי ביטוי בפתרון של בעיה שמלכתחילה לא היתה אמורה להתקיים: במדינה דמוקרטית דיני המשפחה לא כפופים לפסקי הלכה. הדאגה לאותם "עשוקים", כפי שקרא להם, מצביעה אולי על לב רחב וחם (לפחות בכל הנוגע ליהודים), אבל אינה יותר מטיפול נקודתי בעוולות שהמערכת ההלכתית כוללת, לצערנו, בצורה מובנית.

לכן גם כל דיבור על "מהפכה הלכתית" שעשה הרב אינו אלה לעג לרש – לעג לאותם רשים שישארו עכשיו ללא "הכתפיים הרחבות" של הרב, שיתיר אותם מהתסבוכת ההלכתית שנקלעו לתוכה. לו לרב עובדיה באמת היה אומץ לחולל מהפכות הלכתיות הוא היה משתמש באותן כתפיים כדי לעקור משורשו את כל רעיון הממזרות או לפתור אחת ולתמיד את הסיפור השערורייתי של העגונות. כל מי שמספר בהתרגשות על מקרה של התרת עגונה מודה למעשה שאת שורש העניין לא פתר הרב עובדיה. אם ניקח דימוי מתחום אחר, קל יותר לתת דגים מאשר חכה.

השאלה שצריך לשאול, אם כן, היא כיצד הגענו למצב שבו לראשו של רב שייחשב כשמרן על ידי כל אדם סביר מחוץ לקהילת האָמיש נקשרים כתרים של מהפכנות. זו שאלה חשובה, מפני שהתשובה לה תאפשר לנו להבין את הקביעה לעיל, דהיינו את הסיבה לכך שגדולה הלכתית אינה רלוונטית לרוב רובו של העם היהודי. והסיבה היא, בין השאר, המרחק ההולך וגדל בזמננו בין הלכה פסוקה להגיון הפשוט ולמוסר אנושי, או לחילופין, העובדה המצערת שהגיון ואנושיות אינם נחשבים חלק אינטגרלי מההלכה.

במובן הזה, הרב עובדיה היווה דוגמא קיצונית, על גבול הגרוטסקי ממש, לפער האדיר שבין ידענות הלכתית לדרך ארץ. ככל שהיה ספר תורה מהלך, היה גם פוליטיקאי גס רוח ואיש ריב ומדון. כתבתי בעבר כמה פעמים על הנזק האדיר שעשה הרב עובדיה לדמות ה"תלמיד החכם" עבור הציבור הישראלי. מה שיש להבין, עם זאת, הוא שהרב עובדיה הוא רק ביטוי קיצוני של כשל מובנה, כשל שעולה מתפיסת המצוות כעניין שהוא בראש ובראשונה בין אדם למקום, מויתור על הנאמנות הקשה יותר למצוות בין אדם לאדם, ולבסוף מהבנת ההלכה כעניין טכני בעיקרו, קשוח וקר.

הכשל הזה, יש להבהיר מיד, אינו כולו "באשמת" ההלכה או המסורת. הוא בראש ובראשונה תוצאת הכניסה של מערכת מסורתית לעידן המודרני. קרע מסויים חייב להיווצר, ופער נפער. אלא שפער יכול להיות גם פורה, והמתח בין שני ניגודים יכול להביא ליצירתיות. כשלונה הגדול של החרדיות היה בבריחה פנימה, בהסתגרות, ובבניית החומות לא רק בינה ובין החברה הכללית, אלא, פעמים רבות, בינה ובין דרך הארץ הפשוטה. בד בבד, מכיוון שההומניזם ניכס לעצמו את המצפון, התרכזו שומרי המצוות כקונטרה לזה בפולחן הדקדקני של האל, תוך הזנחת המימד האינטר-סובייקטיבי.

המסלול הזה רק הגדיל את הפער בין מערכת המצוות ליומיום האנושי הפשוט, עד שכיום עבור רבים הוא רחב עד כדי ניתוק. כך אנחנו מגיעים למצב שבו עבור רוב רובו של הציבור היהודי הדבר המשמעותי ביותר – למעשה אולי הדבר היחיד שאפשר בכלל להעריך – בחייו של גדול תורה הפך להיות הדרך שלו להשתמש בידע האדיר שהיה לו בכדי להכניס מעט אנושיות להלכה, ואף זאת לצערנו הרב בלי לפתור דבר בצורה מהותית. בנוסף, התנהלותו האישית כלפי כמעט כל מי שהיה מחוץ למחנה שלו עומדת בסתירה איומה לחמלה שהוא גילה כלפי מי שבתוכו, ומכתימה קשות את זכרו.

לו היה הרב עובדיה אמיץ יותר הלכתית, והגון יותר באופן אישי, המילים "תלמיד חכם" היו הופכות עבור רבים למשהו עמוק וגבוה יותר ממעמדן הנוכחי, במסגרתו הן לרוב משמשות לא יותר מפאנץ'-ליין. הטרגדיה האמיתית במותו של הרב עובדיה, אם כן, היא שהלך לעולמו אולי האדם האחרון שהיו לו הן את "הכתפיים" התורניות והן את המעמד החברתי לבצע מהפכה אמיתית בהלכה – ולו על ידי דוגמא אישית! – ובכך אכן לדאוג שהיא תיגע ותגיע אל כל יהודי.

:

—

פורסם באתר אבי חי. עוד על המשמעות החברתית והפוליטית של מותו של הרב עובדיה כתבתי לפני כמה ימים כאן.

ר' זלמן שחטר-שלומי, מהמנהיגים הרוחניים המרכזיים של ההתעוררות הרוחנית היהודית בארה"ב, מספר על הפעם הראשונה בה יצא לנסות לעניין יהודים בקרבה אל האלוהות. היתה זו שנת 1948, והוא היה אז חסיד חב"ד, שנשלח על ידי הרבי לעשות נפשות בקמפוסים באמריקה. יחד עם ר' שלמה קרליבך היו שניהם למעשה ש"שלוּחים" הראשונים של חסידות חב"ד, ולמעשה היהודים הראשונים שלקחו על עצמם, כמשימה אישית, לנסות להחזיר יהודים בתשובה.

שחטר-שלומי מספר שהוא לקח בקבוק שנאפס, כמה זוגות תפילין, טייפ-רקורדר גדול עם ניגונים חסידיים והגיע אל אוניברסיטת ברנדייס. הוא וקרליבך הציבו שולחן, וכשהגיעו יהודים להתעניין מה בפיהם קרליבך החל לספר סיפורים. "בעוד שלמה מספר סיפורים," משחזר שחטר-שלומי, "מישהו אומר: 'זה נשמע כמו מיסטיקה הודית'. אז לקחתי את הבחור הזה הצידה ושאלתי אותו: 'אתה קורא את האופנישאדות? האם קראת את הבהאגווד גיטה?' וכולי. ואז הייתי אומר: 'שלנו עוד יותר טוב!'."

וכך התחיל מפעל ההחזרה בתשובה של חב"ד. האנקדוטה הזאת מעניינת לא רק משום ערכה ההיסטורי, אלא מפני שהיא מגלה לנו עד כמה ותיקה התחרות על לבבות היהודים בין דתות המזרח לבין מסורת אבותיהם. כבר סוף שנות הארבעים, מסתבר, היו יהודים שחיפשו רוחניות במזרח, וכבר אז ניסו סוכני ה"קירוב" היהודיים לשכנע אותם שאין כל צורך לרעות בשדות זרים, שכן בתורת ישראל לא חסר דבר.

את הרב יעקב נגן אני מכיר אותו מהשנים שכתבנו יחד בערוץ הניו-אייג' של אתר מעריב-nrg. אני זוכר לטובה את היצירתיות והרוח החופשית שאפיינה את כתיבתו, ושמחתי מאוד לשמוע שספר פרי עטו יצא כעת לאור. נגן הוא יהודי אורתודוקסי, אבל העניין שלו בדתות המזרח אינו רק בגדר "דע את האויב". הוא מוכן להודות, כפי שגם יודו שחטר-שלומי וקרליבך בהמשך דרכם, שיש לנו, כיהודים, מה ללמוד מהדרכים הרוחניות שהתפתחו בהודו ובסין. כמי שמשמש רב ומורה בישיבת עתניאל הגישה שלו אינה נטולת סיכון, ועל כן יש לשבח אותו על האומץ שהוא מפגין. נפגשתי איתו לשיחה על הספר ועל התורה.

הספר שלך בנוי לפי סדר פרשות השבוע, למה?

מרסל פרוסט ניסח פעם את אתגר החיים כ"לא לגלות ארצות חדשות אלא לראות את הישנות בעיניים חדשות". אני רוצה להתבונן על יסודות החיים מהמקום המוכר, פרשת השבוע, ולנסות לראות אותם בעיניים חדשות. מכאן גם שמו של הספר "להתעורר ליום חדש: קריאה מתחדשת של התורה ושל החיים". בפרשיות התורה ישנו עיסוק בערכי היסוד של החברה – זהות, מוסר, צדק ומשפט, וכן בבעיות היסוד של האדם, מערכות יחסים בין איש ואישה, בין אדם לחברו, בין האדם לבין האלוהים.

למה צריך קריאה מתחדשת, מה רע בקריאה שהיה עד עכשיו?

התקווה שלי היא שהקריאה המתחדשת של הטקסט תפתח את האדם לקריאה מתחדשת של החיים. בהתחדשות אני מרגיש את המגע הישיר עם החיים ואת חווית הנוכחות. אני חווה את החיים כמסע וחיפוש בלתי פוסק וההתחדשות מאפשרת לי להמשיך לנוע קדימה, "בקשו פניו תמיד".

בספר אתה מזכיר מדי פעם את המפגש שלך עם הודו ודתות המזרח. כידוע, יהודים רבים מוצאים את החיבור שלהם לחיי הדת, לאלוהות, דרך דתות המזרח. למה לדעתך הם לא מוצאים את מבוקשם ביהדות?

נראה לי שיש מספר סיבות לכך: ראשית, טענה מרכזית שטענתי בספר היא שהיהדות מכילה בתוכה יסודות המזוהים עם תורות המזרח וכן יסודות שהם עיקרי החשיבה המערבית. בשפה אחרת, היהדות מכילה בתוכה את ה"להיות" של המזרח עם ה"לעשות" של המערב. למשל, השבוע מתחלק לששה ימים של לעשות, לשנות את פני העולם ולתקנו, ושבת, שהיא יום של להיות. ההכלה היא בעיני בשורה גדולה, אך היא גם עבודה יותר מורכבת מאשר להדגיש רק זווית אחת. לדוגמא, ספרו של אקהרט טולה, The Power of Now, רואה את משמעות החיים ביכולת לחיות מתוך נוכחות, מתוך ההווה. דברים שקראתי אצל טולה עזרו לי להבין טוב יותר קטעים מסוימים בכתבי הרב קוק. מצד אחד זה מקל מאוד להסביר את הרעיון ולממש אותו, מאידך, אני מרגיש שבתפיסתו יש צמצום נוראי של מהות החיים.

עם זאת, נראה לי שהסיבה העיקרית היא שרק בשנים האחרונות התעצם העיסוק וההפצה של הצדדים הרוחניים ביהדות. רבים פשוט לא הכירו את הפנים האלה של היהדות. פגשתי פעם בפסטיבל 'בומבמלה' מורה למדיטציה, תלמיד של אושו, שחזר בתשובה בזכות ספר של אושו על סיפורי הבעל שם טוב. קודם לקריאת הספר הוא לא ידע שבכלל יש דברים כאלה ביהדות. בספר שלי אני מספר את סיפורו של ויגי'אנאנדה, גורו בן 92 שנולד כאברהם ווינטרוף, בנו של הרב, ושנסע כאיש צעיר להודו אחרי שהתלהב מהתפיסה של האלוהים כשוכן בנפש האדם ומהכיוונים הלא-דואליסטים של אסכולת האדוויטה, תפיסות שאחר כך הוא עצמו גילה שמרכזיות לזרמים החסידים והקבליים של היהדות.

אני מרגיש שההתעצמות של הרוחניות בזממנו היא למעשה שיבה לחוויה הדתית המקראית שהתאפיינה בשיח הישיר עם אלוהים, ובנבואה השואבת מן הכוח המדמה של האדם. הרבה עמדו על הזיקה העמוקה בין נבואה למדיטציה, ששתיהן עוסקות בהתעלות אל מודעות גבוהה יותר. התנ״ך רווי בשירה ובפיוט, והוא משמש מקור להשראה רוחנית עד עצם היום הזה. עולמם של גיבורי התנ״ך מלא ברגש – הם אוהבים, שמחים ובוכים.

אם כך מה קרה? מתי זה אבד?

לטענת הרב קוק, נקודת מפנה היתה בסוף בית ראשון. תקופת התנ"ך היתה תקופה של רוחניות גדולה וכן של חטאים גדולים, כאשר החטאים – רצח, אלילות ועריות – נבעו לדעתו מעיוות של תכונות המאפיינות של הרוחניות, דמיון ורגש. עזרא הסופר שינה את הקו של התורה, והדגיש יותר את הלימוד והדקדוק בהלכה, כקונטרה לזרימה הטבעית של הרוחניות.

אז התפתחותה של התורה שבעל-פה וההלכה חנקה את הרגש. איך לדעתך ניתן להחזיר אותו?

הרב קוק רואה בנצרות ובשבתאות ניסיונות כושלים להחזיר את היסודות האלו ליהדות. הם נכשלו כיוון שלא היה בהם איזון וחיבור ללימוד ולהלכה. החסידות הצליחה להחזיר פנים רבות של רוחניות לתוך החוויה הדתית של עבודת ה', והרב קוק האמין שמשעות החזרה של העם היהודי לארצו, היא חזרה לחיים עצמם ומהם למקומות של הרוחניות.

טוב ויפה, לא שאנחנו רואים שזה לא המצב. הנה דווקא כשעם ישראל חוזר לארצו, רבים מגלים שאת הרוחניות הם מוצאים בהודו. אולי כדאי פשוט להודות שיש תורה אצל גוים, שמקרבת אותנו להקב"ה?

האלוהים שאני מאמין בו רוצה שיהיו עמים רבים בעולם. כך אני קורא את הסיפור של מגדל בבל בפרשת נח. בתחילה, האנושות היתה מאוחדת, והיה זה האלוהים שפיזר אותה על פני האדמה, פיזור שהיה לא רק גיאוגרפי אלא גם תרבותי, כך שכל עם קיבל שפה משלו. עולם מגוון, עולם עם פנים רבות הוא עולם יותר גדול ויותר עשיר. בכך אני חלוק על ג'ון לנון שבשירו "דמיין" קרא לביטול העמים.

כאשר אני מוצא שיש משהו בעם אחר שיכול לעזור לי להתקרב להקב"ה זה מחזק את אמונתי שאלוהים הוא אלוהים גדול שנתן מטובו לכל עמים. זה הולם את התפיסה הקבלית שבכל דבר יש ניצוץ אלוהי. אולם כמו שמזהיר המשל התלמודי, צריכים להיזהר ולאכול את הפרי ולא את הקליפה. אני שמח ללמוד מהאחר, זה מאפשר לי להיפגש איתו באמת. אם אני חושב שכול הטוב נמצא אצלי, אין לי כלל אפשרות להיפגש עם אחר אלא רק להתנשא מעליו. במפגש אמיתי אתה נותן אך גם מקבל.

מה שאתה אומר משמח. עולה ממנו שאתה מוותר על משהו מהייחודיות היהודית. אתה אומר שהיהודים הם אולי מיוחדים אבל הם לא מיוחדים בלהיות מיוחדים – אחרים גם הם מיוחדים, וגם להם יש תרומה ייחודית לעולם. גם לטיבטים, גם לאינדיאנים, וכו'.

המקום המיוחד של היהדות בעולם אינו שולל את היותם של שפע ודברים טובים בכל מיני מקומות אחרים. התנ"ך מתחיל לא בסיפור של עם ישראל אלא בבריאת העולם ובמרכזו- סיפור בריאתם של אדם, אבי כל האנושות. עם ישראל הם חלק מהסיפור הגדול של האנושות. יחד עם זה, אני מאמין שבתוך הסיפור הזה יש ייעוד ושליחות מיוחדת לעם ישראל. בתולדות האנושות היה מקום מיוחד ליהדות בהפצתה בעולם של האמונה באל אחד, בערכים האלוהיים של מוסר, צדקה ומשפט. אני רואה גם את העיסוק האינטנסיבי של העולם בכל המתרחש בישראל כביטוי מודע או לא מודע לעובדה הזאת.

מה בנוגע למדיטציה? אנחנו רואים שיש עניין יהודי רב בדרכים המדיטטיביות מהמזרח.

המטרה של מדיטציה אינה השעה ביום בה מתרגילים, אלא עשרים ושלוש השעות האחרות בהן האדם יחיה מתוך תודעה אחרת. תרגלתי בעבר מספר שיטות של מדיטציה, אך מה שמתאים עבורי הוא כיוון קוגניטיבי, עיצוב התודעה הבסיסית שבה אני חווה את המציאות מתוך הפנמה של תובנות על החיים. חלק מהתובנות המכוננות בחיי באו מתוך המפגש עם החיים עצמם, כאשר תפיסתי היא שהחיים הם סיפור שיש לקרוא ואף להעמיק בו. חלק אחר של התובנות למדתי מאנשים ומספרים. בייחוד אני מרגיש שקיימת הפריה והרמוניה במפגש בין תבונות מספרים ותובנות מהחיים.

אתן דוגמה לכך: פעם במהלך תפילת ראש חודש הגעתי לפסוק ״זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בוֹ״. תהיתי על איזה יום הכתוב מדבר. כל כך הרבה אושר הסבה לי התובנה ש״זֶה הַיּוֹם עשה ה'…״ מדבר על היום! באותו רגע לא רק הבנתי את המשפט אלא פשוט חוויתי אותו, ידעתי בכל כולי שעצם החיים, בלא תלות במה שמתרחש במהלכם, הם שמחה, עצם החיים הם ברכה. מאז, כל הזמן התובנה הזאת מתחדדת ומעמיקה, מתוך ספרים וסיפורים אין ספור.

מזה עשר שנים אני פותח כל שיעור שלי בציון התאריך ואמירה יחד עם תלמידיי את הפסוק "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו". אמירת הפסוק מדי-יום מחזירה אותי שוב ושוב לתובנה ולאתגר שהוא מציב בפנינו.

בספרך אתה כותב ש"דתות המערב מבוססות בעיקר על דואליזם", זאת בניגוד לדתות המזרח, שמציגות תפיסה יותר הוליסטית ואחדותית. קשה שלא להבחין בכך שכיום התפיסה הדואליסטית קשה עבור רוב המערביים, ושרבים תופסים את המציאות כאחדות אחת, בין אם זו מטריאליסטית לחלוטין, ובין אם היא קדושה או אלוהית. האם אתה עצמך מחזיק שהאלוהות היא משהו שונה לגמרי מהעולם, ואם כן, האם אתה לא מרגיש שקשה היום לשכנע את תלמידיך בכך?

כפי שאתה אומר, יש שתי תפיסות בסיסיות על מה היחס שבין האלוהים והעולם. דתות המערב מבוססות בעיקר על דואליזם, על קיומה של הפרדה בין אלוהים לבין העולם. כאשר הקיום העצמי הנפרד של כל אחד מהם מאפשר דו-שיח. ניתן לנהל עם אלוהים מערכת יחסים של ממש, עם רגשי אהבה, יראה וכעס. על פי השקפה זו, אלוהים נתפס במושגים אנושיים, כמו אב ('אבינו מלכנו') או אהוב (הדוד בשיר השירים).

דתות המזרח, לעומת זאת, הן לא-דואליסטיות. אלוהים והעולם הם אחד, ואילו החוויה הדתית היא הכרת האחד שמאחד את הכול (האחד בהינדואיזם הוא הברהמן, 'התפשטות אין-סופית', ואילו בבודהיזם האחד הוא 'האַיִן', הריק).

אחת הבשורות של הקבלה היא האמירה ששתי התפיסות נכונות, שיש שני רבדים למציאות. ברובד הגלוי של המציאות, אלוהים והעולם נפרדים ומתנהלת ביניהם מערכת יחסים, ואולם ברובד הפנימי של המציאות הכול הוא אחד, הכול אלוהות.

ניתן להסביר את היחס המורכב בין אלוהים לבין העולם במשל האהבה שבין איש לאישה. כדי שתהיה אהבה בין בני זוג, לכל אחד מהם צריך להיות מקום בו הוא נבדל בהוויתו ובאישיותו מן הזולת. מתוך המרחב שביניהם, יכולים בני הזוג לצאת החוצה, להיפתח זה אל זו, לקיים מערכת יחסים ולאהוב. עם זאת, השאיפה היא להרגיש בתוך החלל הזה את המקום שבו השניים הופכים לאחד וחווים את המציאות יחד. אפשר לומר שאהבה היא המתח הפורה שבין להיות שניים יחד לבין להיות אחד יחד. ברובד הנגלה, האיש והאישה הם שניים ומודעים כל אחד לקיומו של הזולת, אך בפנים הם אחד, כלשון אדם הראשון בגן עדן – "עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי" (בראשית ב כג). כך הוא היחס שבין אלוהים לעולם.

בעבר היית בהודו. האם תגיע לשם שוב?

הייתי בהודו, אבל הקישור שלי ליסודות שנחשבים "מזרח" הגיע בראש ובראשונה מתוך החיים עצמם, בהמשך הם נפתחו מתוך לימוד מקורות יהודיים ורק אחר כך נסעתי להודו. נסעתי מתוך תקווה שהמפגש עם אנשים שונים ומסורות שונות יהיה פורה. בנוסף, משום שחשובה לי שאלת הרוחניות בחברה הישראלית, היה לי צורך לראות את ההוויה הישראלית בהודו.

עם זאת, לאחרונה אני עוסק פחות במפגש שבין היהדות והמזרח אלא יותר בין היהדות לאיסלאם. בעיקר עכשיו לאחר פטירתו של מורי וידידי הרב מנחם פרומן ז"ל, בוער בי הצורך להמשיך את עבודתו בתחום זה. הרב מנחם הבין שמשום שכל כך הרבה מהמתחים באזורנו נובעים מדת ומאמונה באלוהים, הפתרונות יצטרכו גם כן לבוא מהמקום הזה. הייתי רוצה לחדש את השיח הדתי בין יהדות ואסלאם שהיה מאוד פורה בימי הביניים. יש לכך צימאון גם בצד שלהם. לאחרונה ביקרתי אצל שייח' בנצרת, ביתו מלא ספרים מהרצפה עד לגג, כולל התלמוד והזוהר. האלוהים יכול להיות כוח אדיר שמפריד בין בני אדם, אך גם כוח שיכול לחבר ביניהם.

 

—

פורסם במוסף 'שבת' של מקור ראשון