ולמה זו זכותה וחובתה של המדינה להבהיר זאת
השבוע מציינים בעולם את שבוע זכויות האדם, ובארץ יצעד בפעם השלישית, ב-9 בחודש, מצעד זכויות האדם. ברשימה הקצרה הזו אנצל את ההזדמנות כדי לנסות לומר כמה דברים לגבי נושא השירה-ערווה, מכמה זוויות. אני רוצה ראשית לנסות לענות על שתי שאלות: (א) האם יש למדינה הדמוקרטית זכות לכפות על מי מאזרחיה להפר מסורת דתית שעבורם היא מקודשת; (ב) האם יש צורך, בהמשך לכך, להתנגד לפטור רשמי שייתן לחיילים שומרי מצוות רשות לא להשתתף בטקסים רשמיים בהם שרות נשים. לאחר מכן אני רוצה (ג) לגעת קלות בנושא מנקודת מבט הלכתית, ומטא-הלכתית.
אבל אפתח ואומר משהו לזכותו של הצד שאני לא מסכים איתו: אני בטוח שיש באמת שומרי מצוות רבים שלא מבינים, בכל הכנות, מה הבעיה בעניין השירה-ערווה, או בכלל מה הבעיה ביחס המפלה כלפי נשים. אני אומר את זה כאמור גם לזכותם, מפני שאני רוצה להדגיש שלא מדובר בזדון או חלילה ברשעות, אלא באופן שונה של חיים, שלא כוללים חשיפה לחשיבה ההומניסטית בכלל ולייצוגי-מדיה של נשים וגברים בכל מני בגדים ומצבים בפרט. לאנשים האלה באמת מפריע לראות או לשמוע נשים בצורות שהם לא רגילים אליהן, ואני חושב שחשוב להבין שלפעמים (ודאי לא תמיד) מדובר באמת במצוקה מסויימת. במקרה של חיילים הנחשפים לשירת נשים, מבחינה עקרונית כדאי לדעתי לקבל שיש כאלה שהשירות הצבאי מזמן להם בתחום הזה אתגר לא פשוט (גם אם מדובר במיעוט זעיר). באנשים כאלה צריך להתחשב עד כמה שאפשר. השאלה היא, אם כן, עד כמה אפשר.
(א) לשאלת הזכות
האם יש למדינה הדמוקרטית זכות לכפות על מי מאזרחיה להפר מסורת דתית שעבורם היא מקודשת? טענה שגורה שעולה, לאחרונה ובכלל, מפיותיהם של סנגורי-דת למיניהם, היא שאל למדינה החילונית להתערב בעסקיהם. אם בשם הרב-תרבותיות ואם על ידי פנייה לאיזו "יהדות" מטאפיזית שהם לכאורה מייצגים, מבקשים אותם אפולוגטיקאים מקצועיים שיניחו להם להפריד, להשתיק או פשוט להעלים מהפרהסיה את נשותיהם ככל שרק ירצו.
בשל השפעותיו הממאירות של שיח הרב-תרבותיות הפושה בכל, נדמה לליברלים רבים שאכן צודקים אלה הדורשים מהם לא לדחוף את האף ההומניסטי שלהם לענייניהם, והם מבצעים נסיגה מבויישת אל המחוזות שבהם מעמדן השווה של הנשים נחשב עדיין לעניין ברור מאליו. לכן ראשית עלינו לשאול את השאלה הפשוטה, האם למדינה, או לאזרחיה האיכפתיים, יש רשות לדרוש ממיעוטים המקיימים בשם הדת מנהגים פוגעניים לדעתם, להפסיק עם זה.
התשובה היא קלה וברורה: ודאי שכן. לא קשה במיוחד גם למצוא דוגמאות לכך, ואביא רק שתיים שקשורות ליחס לנשים. כך למשל, כולנו נרגיש חובה לגנות ואף להתערב לו שבט בדואי בנגב יחליט שהוא מל את בנותיו הרכות, וזאת גם אם זקני השבט ישבעו שמדובר במנהג קדוש, וגם אם הנשים עצמן תצהרנה שהן ממש ממש מרוצות שעקרו חלק מאיבר מינן. מילת נשים היא מנהג דתי אסור בכל מדינה מתוקנת. עוד דוגמא: הפוליגמיה היא מנהג מקודש בקרב חלק מהמורמונים. פעם היא היתה נהוגה אצל כל המורמונים, ובזמנים אף יותר קדומים היא היתה נהוגה גם בקרב כל היהודים. האם היא מותרת כיום על פי חוק? לא בארה"ב, לא בישראל ולא ברוב מדינות העולם. למה? הזמנים השתנו, מעמד הנשים השתנה, ומה שנחשב בעבר סביר ואף מקודש, נחשב כיום מגונה.
דמוקרטיה, כדאי תמיד להזכיר, אינה "שלטון הרוב", מפני שהרוב יכול להיות בלתי-אנושי ואכזר. הדמוקרטיה הליברלית בנויה על מערך ערכי מסויים, שכולל שוויון בפני החוק ושלל זכויות אדם ואזרח (קניין, חופש ביטוי, חופש דת, לבחור ולהיבחר וכו'). דמוקרטיה ליברלית אינה שדה הפקר של רב-תרבותיות, אלא מבוססת על ההנחה שהאזרחים המעמידים אותה מעוניינים בכינון של קהילה או אומה, שהחוזה בין אזרחיה יבטיח שגשוג ובטחון לכל, ושהמרחב הציבורי בה יהיה פתוח לכל (במקורו הסדר זה גם נחשב הכרחי לצורך עבודתו הרוחנית-דתית של הפרט). בשם כל הערכים האלה יכולה, ולמעשה חייבת הדמוקרטיה הליברלית לכפות הפסקה של מנהג דתי במקרים מסויימים.
על השאלה הראשונה אם כן, העקרונית, ענינו: אין שום בעיה למדינה דמוקרטית ולחברה פלורליסטית לא לסבול מנהגים דתיים מסויימים, ועל כן גם לכפות את הפסקתם. כעת נשאר רק לקבוע מה הגבול.
(ב) לשאלת השירה-ערווה
כמובן, כבכל שאלה של מידה, גם זו קשה ומורכבת. הרי למה זה מילת נשים אסורה ומילת גברים מותרת? ולמה להתחתן עם מספר נשים אסור ולהיות בן זוגן ללא חתונה מותר? הגבולות האלה לעולם אינם חדים, לעולם מורכבים מגורמים רבים ושונים, ולעולם גם נזילים ומשתנים. ספציפית לגבי שאלת שירת נשים, לכאורה מדובר בעניין מינורי למדי: אותם חיילים שעבורם שמיעת שירת נשים היא עברה על ההלכה, יורשו על ידי צה"ל לא להשתתף בטקסים בהן שרות נשים. מה הביג דיל? הם פשוט לא יגיעו אליהם, החילות השרות לא ממש תשמנה לב, וכולם יהיו מרוצים. ועוד: הרי האיסור כאן אינו כלל על הנשים, אלא על החיילים. מהן לא דורשים דבר, והן רשאיות להמשיך את חייהן כרגיל. הם אלה שמסתגפים באוהלה של תורה.
פגיעה בכבוד האדם
אתחיל מהעניין האחרון ("הן רשאיות להמשיך את חייהן כרגיל"): גם אם נאמין שלא יהיה שום שינוי בשירותן של החיילות – ולא נאמין, כיוון שברור שהסכמה רשמית לפטור משירת נשים היא צעד ראשון לקראת הפסקה מוחלטת של שירתן של נשים כזמרות בלהקות צבאיות, כפי שכבר פסק הרב הראשי מצגר; ולא נאמין, מכיוון שאנחנו רואים איך בחברה החרדית נשמעים קולות שדורשים שנשים "לא יצאו מהחלונות ולא יסתובבו ברחובות. אישה אסור לראות"; ולא נאמין, מכיוון שבהמשך לכך יש כבר פסיקות שעל פיהן גם נהיגה של נשים ברחוב אינה צנועה – אז, שוב, גם אם נאמין שנשים תמשכנה לשיר בצה"ל, אין בנימוק הזה כדי להכשיר פטור רשמי של צה"ל עבור החיילים, שכן מדובר בכל מקרה בפגיעה בכבודן של החיילות.
למה פגיעה? זה אמור להיות די ברור: כאשר בחור מצהיר שהוא לא שומע שירת נשים מפני ש"קול באשה ערווה" הוא מצמצם והופך את האשה השרה ללא יותר מאשר מוקד של פיתוי מיני. אולם למרות שאולי יש לקולה המתנגן של האישה יסוד מיני מסויים, הרי שקיומו הרבה יותר רחב מזה. קולה של האשה הוא גם עניין אסתטי: הוא גם יפה וגם מעניין. הוא גם אחד האמצעים שלה לבטא את עצמה, אולי אף לממש את עצמה. לפעמים הוא גם הפרנסה שלה. לפעמים הוא גם קשור מאוד לדימוי העצמי שלה ולכבוד הסגולי שלה. לפעמים הוא כל אלה יחד. כלומר יש כאן פעולה חריפה של רדוקציה של האשה וקולה לכדי מיניות גרידא. שוב: גם אם יש יסוד מיני בקולה של אישה, כמו גם בכל חלק אחר של האישה או באישה עצמה (או בגבר, כמובן, משהו שההלכה "במקרה" מתעלמת ממנו), המציאות מורכבת הרבה יותר מאשר הכותרת "ערווה". דהיינו מתרחשת כאן גם החפצה, גם זלזול במורכבות של המצב, גם זלזול בכבוד האשה עצמה, וגם, לפעמים, הלבנת פנים כפשוטו.
מעבר לשובניזם רגיל
ולא רק זה. קטגורים של העניין מזכירים שאיש מאיתנו לא היה מוכן שחייל כלשהו יצהיר שהוא לא מוכן לשמוע זמרים אתיופים או צ'רקסים או הונגרים שרים, כי זה מפריע לו. אבל אותם קטגורים מעלים אנלוגיה שעושה לסנגורים חיים קלים, שהרי לא מדובר כאן בגזענות או שובניזם פשוטים. מדובר כאן, שוב, ברדוקציה חריפה של האשה לכדי גוש גלמי של מיניות, וכל זאת – כצו אלוהי. דהיינו, אין העניין דומה לאמירה "אני לא מוכן לראות טקסים עם פולנים" (גזענות פשוטה), אלא לאמירה "אלוהים ציווה עלי לא לראות טקסים עם פולנים, מפני שככתוב במקורותנו 'ראיית פולנים מטמאת'".
המשפט האחרון (1) הופך את הפולני מאדם למקור של טומאה, (2) עושה מהמהלך הזה חוק אלוהי. האם עולה על הדעת שצה"ל, כגוף ממלכתי, יתן לזה יד? האם לא תהיה זו שערורייה רבתי אילו צה"ל יאמר באופן רשמי: "כן, כל מי שמאמין שאלוהים קבע שפולנים מטמאים, שייצא בזמן טקסים בהם יש פולנים על הבמה"?
מיזוגניה כדבר ה'
אבל, עוד יאמרו הסנגורים, האם אין מופעים חמורים יותר של אפלייה או החפצה של נשים בצה"ל? האם באמת עניין השירה-ערווה הוא החמור ביותר מבחינה זו בצבא? ובכן, התשובה היא שודאי יש מופעים חמורים יותר של אפלייה או החפצה בצבא ובכלל. אגב, מסתבר שלפעמים גם נשיא המדינה אונס את עובדותיו. ההבדל הוא שכאשר מדובר בשובניזם וולגרי כללי, או חו"ח בניצול מיני, אין לאף אחד ספק שמדובר בעניין מכוער ומגונה, ושעלינו להפסיקו. ואילו כאן, מוצגת ההחפצה כאילו היא דבר ה', ועל כן יש שיחשבו אף שמדובר בהוראה נורמטיבית, בערך. איך אפשר לתת יד לקביעה שהתייחסות לאישה כאל חפץ מיני היא ערך?
סיגוף עצמי אינו מותר בכל מצב
נגיע עכשיו לחלק האחרון של הנימוק ההוא, בדבר זה שהאיסור אינו על הנשים, אלא על הגברים, ולכן לכאורה מה להן כי תלינה? ובכן, לא כל מה שאני עושה לעצמי מותר לי לעשות בחברה, אפילו אם מדובר במנהג שאני מחשיב כמקודש. הנה דוגמא למנהג שכזה: נניח שאני שייך לדת הג'יין, מפלג הדיגמברה. ג'יינים אלה נוהגים להסתובב "עטויי שמיים" (זה משמעות השם), דהיינו עירומים. כל הזמן, בכל מקום. למה? הם מאמינים שכך הם מבטאים שחרור ממותרות ומרכוש בכלל, מביאים למינימום את הנזק לבעלי חיים מיקרוסקופים שסביבם, ובאופן כללי נמנעים מצבירת קארמה, ומגשימים את מהות הקיום, שהיא ההתקדמות לקראת שחרור רוחני.
מה יקרה לו מחר אחליט להצטרף למסדר מכובד זה, ואסתגף בהליכה עירומה ברחובות ירושלים הקרירים. האם המשטרה תאפשר לי לממש את מצוותי הדתית? ודאי שלא. מה יקרה לו בעוד שבוע יבואו כמה נזירים הודים שכאלה לירושלים, האם המשטרה, גם אם היא תדע שהם עירומים לא מפני שהם חצופים, אלא מפני שזו דתם וחובתם הרוחנית, תאפשר להם להסתובב בסמטאות העיר העתיקה או בקניון ממילא? ודאי שלא. למה? כי יש כאן הפרעה לסדר הציבורי ופגיעה ברגשות הציבור, אולי אפילו בכבוד הציבור. כלומר, זה שאני עצמי מסתגף ולא מבקש מהזולת להסתגף, זה לא אומר שמותר לי לעשות את זה במרחב הציבורי.
(ג) לשאלת ההלכה והמטא-הלכה
הלכה?
כל זה היה בלי לגעת בשאלה האם אכן האיסור על שמיעת שירת נשים הוא בכלל הלכה פסוקה. הטיעונים שלעיל הניחו שכן, אולם כולנו יודעים שהרבנים הראשיים של ישראל ישבו פעמים רבות בטקסים רשמיים ושמעו זמרות שרות. האם הם לא הכירו את המצווה הזאת? גם באותו קורס קצינים ממנו הושעו ארבעה צוערים שהפרו פקודה ויצאו במהלך טקס שכלל שירת נשים היו עוד 84(!) צוערים חובשי כיפה שנשארו לשבת (ועוד 5 שיצאו והביעו חרטה לאחר מכן). האם רק ארבעת הצוערים האלה מכירים את ההלכה? יש גם רבנים שונים שמתירים בפירוש, לכתחילה, להישאר ישובים במקרה כזה, או לפחות מטילים ספק באיסור הגורף (ביגמן: 1, 2; ליכטנשטיין: 1; שמעא: 1, 2,).
ובכלל, אנחנו הרי יודעים שפסיקת הלכה היא תמיד תהליך שנכללים בו, במודע ושלא במודע, גורמים חברתיים ותקופתיים שונים. אין דבר כזה "ההלכה". יש תמיד זרמים שונים ונטיות שונות של הלכה. האם הסדר השמיטה שהתיר הרב קוק הוא הלכה או לא? האם זה מקרה שרבנים דתיים-לאומיים שונים מתירים עלייה להר הבית ורבנים חרדים אוסרים? האם כאשר הרב דב ליאור פוסק פסק שמתיר שימוש בטלפון בשבת כדי להזעיק פעילים להגנה מפני פינוי מאחזים הוא עושה זאת ללא קשר לדעתו הפוליטית? ודאי שלא. אין הטענה כאן שאפשר בכנות לפסוק פשוט הכל. ברור שהמצב מורכב, ואינו חד-מימדי לכיוון הזה בדיוק כפי שאינו חד-מימדי לכיוון ההוא. אבל ודאי הוא שההלכה נפסקת לא רק בהתאם למסורת ולנסיבות, אלא גם בהתאם לרצונו של הפוסק.
חזרה לשירה-ערווה: גם לו היתה זו מצווה מקובלת על הכל – וזו לא – גם אז אי אפשר היה להרשות באופן רשמי החרמה של שירת נשים. אולם זה בכלל לא המצב. למעשה יש לנו כאן חשד כבד לנשיאת שם ההלכה לשווא (שלא לומר, זלזול תהומי בגזרות שמד), כלומר, יש חשד, לגבי הזועקים על כבוד ההלכה, שהם חסרי מודעות לאופייה של ההלכה בכלל וההלכה הספציפית הזו בפרט, או פשוט נגועים בחוסר כנות.
מטא-הלכה – מצוות כמבנות מציאות
וכמה מילים מנקודת מבט מטא-הלכתית (המופנות בעיקר לשומרי המצוות שבינינו). דווקא מי שלוקח ברצינות את ההלכה כמִבְנה מציאות וכמָבְנה מציאות, אמור להיות רגיש לתולדות של ההבניה הזאת. המצוות אינן אוסף אקראי של חוקים, מקבץ חסר פשר של מנהגים או סתם עול מעצבן שמונח על צווארנו. ההלכה היא מעטפת של תריסים וחיישנים דרכה אנחנו באים במגע עם העולם. אנחנו לא חיים בעולם, שבמקרה יש בו מצוות. אנחנו חיים בעולם דרך המצוות. כך, מפני שמודים באמצעותה לאל ומקדשים את המזון, הופכת הברכה את האוכל ליותר מחפץ שמכניסים לבטן כדי שתהיה מלאה. כך, מפני שהן מוציאות אותה מהכלל ומייחדות אותה, הלכות השבת הופכות את היום השביעי ליותר מיום, ל"ארמון בזמן" (כדברי השל). כך, מפני שהן מתייחסות אליה כאל מלך, מחוקק, בן-ברית, טוב ומיטיב ורב חסד מעצבות התפילות עבורנו את דמותה האינסופית של האלוהות באופן מאוד מסויים.
ואם אכן כך, האם מופרך יהיה לטעון שבדיוק באותו אופן, מפני שהן מסמנות חלקים ממנה כ"ערווה", מפני שהן מביאות להחבאתה או להשתקתה, הלכות העריות המכוונות כלפיה מפשיטות את האשה מאנושיותה והופכות אותה לחפץ? האם מופרך לטעון שההלכה עושה משהו לאישה שהיא מתייחסת אליה, בדיוק כמו שברכת המזון, איסורי השבת וכינויי האל עושים משהו למושאיהם? גם מי שחושב שאותן מצוות דווקא מגינות על האישה, שלדעתם זקוקה להגנה, ושומרות על כבודה של בת מלך פנימה, יכול להבין, אני מקווה, שאחרים יחשבו אחרת, יחשבו – דווקא על פי ההגיון המטא-הלכתי! – שהמצוות הללו מבזות את האישה, משום שהן הופכות אותה למוקד של פיתוי מיני גרידא, למעשה ל"איבר מין" במשמעות המילולית ביותר, דהיינו לאיבר של מין. ואם כן, הרי שאם אנחנו מניחים שגם לחילונים (וחילוניות) יש ערכים, ואפילו רגשות, נבין שגם באלה יש להתחשב.
מטא-הלכה – מצוות כעול
ועוד נקודה מטא-הלכתית: האם אין טעם לפגם, מבחינה עקרונית, במצב בו יהודים המקבלים על עצמם עול מצוות מבקשים מאחרים שישנו את חייהם בשביל שלהם יהיה יותר נוח? איך זה ששמירת המצוות של האדם הדתי הופכת פעמים כה רבות לאחריותו של החילוני? מי שלקח על עצמו לשמור הלכה, אמור להבין שלא מדובר בעניין פשוט – רמז: לכן קוראים לזה "עול מצוות". והעול הוא על המחוייבים בו, ואמור להיות על המחוייבים בו, ולא על מי שלא. במקום לבקש באופן סדרתי את "התחשבותם" של החילונים, ראוי ששומר המצוות ימנע מלהפיל את המחוייבות שלו על אחרים, ויקח את אחריות לבחירתו על עצמו. יש לצפות מאדם הגון להבין שהאחריות הזאת כוללת גם נכונות לשלם מחיר עבור בחירתו, וגם לעשות הכל כדי שהוא, ולא אחרים, ישלמו את המחיר הזה.
ערווה באישה שירה
ומילה אחרונה לאפולוגטים: אנא שמרו לעצמכם את ההסברים הטוענים שהבעיה היא הרגישות המודרנית מהמילה "ערווה". זאת באמת לא המילה הכי יפה בעולם, אבל אני בטוח שכולנו היינו מתמוגגים מרוחם הרומנטית של חז"ל לו היו אלה קובעים ש"ערווה באישה שירה" (הו, אילו רק היה כך!!! אילו חיינו בטוב שבעולמות האפשריים!). הבעיה, אם כן, היא לא המילה. הבעיה היא, שוב, (שוב, שוב, שוב): הרדוקציה של האישה, או חלקים ממנה, כצו אלוהי, לכדי איבר מין.
לולאת האל 