[הנה לינק לעמודה בארכיון שם נמצאים החלקים הקודמים של היומן]

7/4/01

פסח. סדר פסח כלל ופל "סְנִיקֶרְס" שנשמר עוד מדלהי, וכוס חלב חם (טוב, היה גם האבטיח והאורז התפוח שהם מגישים). אמרתי "פסח מצא ומרור". אבל העיקר הוא שאלו נאכלו ולא היה אוכל. ללא אני כל הערב, וגם מבין שהאני תמיד זמני ורגעי ואין לו עתיד. ויש רק אורגניזם שבו קופץ אני [והמהירות של הקפיצות נותנת אשלייה של המשכיות, כלומר של אני כמהות קבועה]. אחרי זה, אחרי יום חם מאוד, הולך מעלה-מטה בשביל המרכזי ורואה והמחשבות מנותקות מהמציאות אבל יש ציפיה לגאולה, והנה נפתחו השמיים ו – לא, לא מראות אלוהים, כי אם גשם! גשם באמצע מָאהָארָשְטְרָה [המדינה בהודו בה אני נמצא]. בערב פסח. גשם נהדר נופל עלי ועל הארץ שהיא גם אני והכל אני הכל כיף. ואחרי זה הכל נרגע, ושיחה משעממת של גוּאֶנְקָה [המורה הראשי] בטלווזיה [בוידאו] (אם כי הכל בדיוק-כפי-שצריך-להיות) ועכשיו אני רגוע וקצת עייף וקצת מאוכזב וזהו (כי חזר האני).

[הנה לינק לעמודה בארכיון שם נמצאים החלקים הקודמים של היומן]

6/4/01

יצאתי באמצע מדיטציה [כזכור אני בקורס ויפאסנה ליד פונה] מתוך הרגשה דבילית שאני חייב לכתוב. ובכן: הגעתי למסקנה שאני במצב מאוד מסוכן עכשיו. אני מבין שהכל סרט, ויש הרגשה אדירה של שמחה וחופש. תומר נראה בכל הפתטיות שלו: לחוץ וממושמע ולוקח-ברצינות, ויש שחרור מעונשו של זה. הבעייה היא שתומר עדיין חי קיים בועט ומזדהה, ויחד עם פריקת העול הוא כן נושא בתוצאות (חלקן). כלומר אם יקרה משהו רע הוא כן יסבול. השחקן עוד מזדהה עם התפקיד שלו ולא לגמרי השתחרר, יחד עם זאת הוא מרגיש חפשי לאלתר שורות ומעשים, וזה מסוכן כי אני במסגרת שגם מעוררת בי את יצר המרדנות (ראו מקרה מילואים) [במילואים האחרונים התעצבנתי שלא נתנו לחבר שלי להכנס לבסיס לבקר אותי בשבת, עליתי על השער, קפצתי ממנו החוצה ושברתי את שתי ידי]. זו ספירת "דעת"? בכל אופן המצב רוח טובטובטוב אף שאני כמעט לא ישן, גם בגלל שותפי לחדר.

בקיצור, כל דבר שאני עושה, אם אני שם לב, אז ברור לי שלא אני עושה אותו, אלא הוא פשוט נעשה. וזה לא שאין הרגשת "אני-עושה" בהרבה מקרים, אלא שהיא פשוט נתפסת כהרגשה ותו-לאו, אינה קשורה לשום דבר, ושום מרכז שהוא אני.

גרניום (אצלי בגינה)

הישות מחולקת לפנומנון ונומנון. כל דבר פנומנלי נתפס כבנאלי והנומנון משקיף ומחייך על הכל. הכל חסר משמעות ועם זאת הכל טוב כי הכל רצון האל. יש אופוריה בגוף שמתחלפת מדי פעם בפחד לא ברור (שלא אזכה להגיע הביתה עם החכמה הזו? [כלומר שאמות] שהחכמה תברח ממני? לא ולא. קצת, אבל לא). שכינה שכינה שכינה וראייה ראייה ראייה והכל זהב הכל זהב הכל רך כדבש ונוזל למקום הנמוך ביותר בכל מצב. האני מפורק לגמרי. כל מחשבה או הרגשה (או אף רגש) הם לבד בבדידותם חסרת המשמעות. תומר ממשיך להיות כמו שהיה – הוא לא השתנה כמעט. אלא שברור שהוא שחקן, אינו נתפס ברצינות, וניתנת לו רשות להמשיך במשחקו.

זה רמש [גורו מבומבי שפגשתי לפני זה] שעשה את זה בשבילי. החיוב המוחלט של הכל כרצון-השם. זה המפתח. אסור אסור אסור לנסות לשנות את עצמך! [אני כבר לא חושב כך] זה החטא הגדול: הרצון להיות יותר טוב, אחר, משופר. אבל בקבלה המוחלטת של הכל (גם של הרצון הזה!) יש את השינוי בכל מקרה, והכל קורה מעצמו לטובה. ואלן וואטס [פילוסוף/מיסטיקן בן המאה העשרים, שקראתי את ספריו] הישן והטוב חוזר בגדול! איך העזתי קצת לזלזל בו? איזה חכם האיש הזה היה. אבל איך לחייב את הכל עד הסוף – את זה עוד לא גיליתי. לעולם לא אגלה. יתגלה?

המקום עצמו מזכיר את הצבא וזה רע מאוד. אני עושה עצמי משתף פעולה, מתחנף למפקד (גורוג'י [המורה]) וכו', כל התרגילים הישנים חוזרים. גועל נפש. אלא שאין לי לחץ לא-לשקר. חטאים אינם מלחיצים יותר. באמת מצב מסוכן. אם כי טוב. הרי הכל טוב.

הנה לינק לעמודה בארכיון שם נמצאים החלקים הקודמים של היומן.

4/4/01

אני מרשה לעצמי לכתוב [בתוך קורס הויפאסנה, שאסור בו לכתוב].
אני בויפאסנה. אני בתוך הגולה. בקיצור, פחות ופחות הרגשה שאני עושה מה שאני עושה, יותר ויותר הרגשה שרצון האל פועל דרך הגוף (וכל דבר אחר) ושמחה על רצון האל שהוא תמיד מבורך, אבל גם פחד 1) שההרגשה תאבד 2) שההרגשה תתחזק ולא יהיה לי עם מי לדבר [כי אף אחד לא יבין אותי] 3) אכזבה שאין משמעות לשום דבר ואין השיגים, ואני כבר נהניתי לשחק את המשחק.
 
איתי בחדר הודי ממש מצחיק. בן איזה 50, כל חמש שניות מפיק קול "רפוּלי" מגרונו, כל 10 דקות קורא בשם אל כזה או אחר ("סרי-ראם!", "אישוורה!", קרישנה!") ולועס טבק. תולה את התחתונים המזוהמים שלו באמצע החדר, לא סוגר את הדלת, או נועל אותה כשאני בפנים. בכלל, ההודים המבוגרים מטומטמים טמטום מתוק.
 
הרגליים כואבות אבל בלב שמחה ובעיניים זיושכינה. הראש חושב (חישובי כביסה, והארה) אבל למי אכפת ממנו. הקיבה די בסדר וזה טוב, אך מי יודע אם נרדם הלילה. החיים זורמים בקצב האקורדיון ורצון האל שולט בכל בכל בכל בכל בכל.

הנה הלינק לקטע הראשון, והנה הלינק לשמיני.

30/3/01
ברכבת בדרך לפונה, נגמר לי הספר "A Duet of One" של הבָּהְגָוָון [מדובר בספר שכתב רמש. בהגוון =  "האלוהי" בסנסקריט], ולכן אין לי מה לעשות (הינדית כבר למדתי היום [מְסֶפֶר] ואין לי כוח או השראה להיות) אז יומן.

החוויה הבומביית היתה נהדרת. לרגלי הגורו נפתחו לפני באמת רבים שערי חכמה בינה ודעת. מיום ליום העמיקה הבנתי ורבה חוויתי הראייתית. רמש, ירום הוד קדושתו, היה יושב ועונה על שאלות, למעשה חוזר על אותם דברים בסיסיים יום אחרי יום (all there is is consciousness, you are a three dimentional object extended in space-time, אין רצון חפשי, אין גלגול נשמות, יש רק את מה שקורה ועם זה צריך להגיע להשלמה, וכו'). מדהים איך שעם כל חזרה באמת זה חודר עמוק יותר. הארכתי את שהייתי בבומביי בשבוע, על חשבון פונה והאשרם הנוצרי (אשר אני מקווה לבדוק מחר. מחרתיים הויפאסנה [עוד קורס, הפעם של 10 ימים]). וחלק בי זועק כי משוגע אנוכי שעוזב אותו, ושללא פוּל אֶנְד קוֹמְפְּלִיט אִינְלָיְיטֶנְמֶנְט אני לא זז מבומביי – אבל עוד חלק בי לא איכפת לו מכלום, והוא טוען שצריך להמשיך בתכנון, פחות או יותר (כן ויפאסנה, אבל גם טירוונמלאי).

אבל גם קצת מתסכל כי מובן (כמעט) שאין בעצם מה לעשות לבד מלחכות לחסד עליון לנחות עלי (עלי?) ועוד מתסכל שאני בעצם לא מבין את זה, וכן עושה ורוצה ומצפה. אבל חוץ מבטן בעייתית (פסיכוסומטית) וקצת געגועים הביתה המצב רוח טוב, אז טוב.

אגב, אהיה בבומביי עוד איזה יום בדרך צפונה חזרה לדלהי, כי השארתי דברים בשמירת-חפצים בבֶּנְטְלִי-הוטל. קניתי יותר מדי…

מצאתי אפוריזם שכתבתי מזמן: האסתטיקן מחלק לקבצנים ממתקים.

הנה הלינק לקטע הראשון, והנה הלינק לשביעי.

18/3/01

ימים מלאי זיו עוברים על תומר בנכר. כל בוקר פגישה עם רמש [רָמֶש בֶּלְסָקָר, גורו הינדי היושב בבומביי], וכבר נכנסנו למשיח, אחר כך מבזבזים ראייה על הארכיטקטורה הנפלאה של בומביי, ובערב אפשר, כמו היום, ללכת לסרט וגם לנגוס ולבלוע קצת הֶש-קוּקי [עוגיות חשיש] להענקת טורבו אינג'קשן לשכינראייה. אז קצת מסוממים יושבים אצל מסעדת "קָאמָט", שותים קפה וסודה ותה עם לימון לנסות לעזור לבטן להתגבר על שלל ביזת מתקפת המָאנְצִ'יס.

ראמש. צילום מ- 2005.

אבל בבוקר היה נהדר אצל הסָאדְגוּרוּ ["גורו-האמת"] פשוט ראייה שלמה ועמוקה ואפילו, אולי, קצת העמקה של ההבנה שאין אין אין עושה, היינו Doer, היינו אני. היינו מרכז מרכזיים מרכזיית גבעתיים.

בדרך הנה עצר אותי שחור ממזרח-אפריקה, קבצן קטוע יד וזקן עיוור שניסיתי לעזור לו לרדת מהכביש בשלום. כולם רצו כסף. נתתי. מהכפתלי? אבל מה עם ההבנה העמוקה שלא באה? איפה החסד איפה, שואלים חסידי חב"ד ואני איתם ודורשים מהשם "משיח עכשיו"! סתם, האמת אני כל כך טוב לי שהסוף הוא רק רעיון שטני שמכניס בי המזרח. מי צריך לאבד את העושה? אוי, עושה-עושה, מי חלם אותך הלילה?
סרטים-אחי-סרטים.

אז ראיתי את "נמר-דרקון" והיה חביב. מעניין שעכשיו אני הרבה מסתולֶר מבסרט, והרי שם היה כבר מזמן כלומר אמור לפעול הסם המסמסם.

התיישבו לידי זוגיים יאפים. יאפים הודים, ואם יש דבר מגוחך מזה זה רק סִיק קרח. אז אני לא כותב [את הרומן], כן רואה, כמעט ולא עושה, אבל באמת מסְפֶּנְדִינְג הרבה כסף. אבל זה בסדר, לא?

וכנראה שמפוּנָה ישר לטִירוּוָנָמָלָאי, עוד לפני מָיְיסוּר, כי רָאמָאנָה [גורו שהאשרם שלו נמצא בטירוונמלאי, ומת ב- 1950] קורא לעבדו.

עכשיו הגישו לי חשבון ומצפים שאלך. אלך.