האמת היא זווית הראייה של האינטרסים הלאומיים של האומה – מוריס בארס (1862-1923)

את רונן שובל פגשתי לראשונה לפני שלוש שנים, לשיחה משותפת (גם עם ניר מנוסי), שפורסמה על ידי אבי גז ב'מקור ראשון'. למרות שכבר היה יו"ר 'אם תרצו' (שעדיין התעקשה אז שהיא "תנועת מרכז" אבל כבר עסקה בהכפשת גופי שמאל) הרושם שלי ממנו כאדם היה בסך הכל סביר. גם בפגישה במועד מאוחר יותר אצל חבר משותף גיליתי אדם חייכן, פתוח ובעל חוש הומור.

הפגישה השלישית שלנו כבר התרחשה בהקשר שונה לחלוטין: שובל ישב באגף התובעים בבית המשפט המחוזי של ירושלים, ואילו אני העדתי מטעם ההגנה במשפט "אם תרצו תנועה פשיסטית (אז יש)". עורך הדין מטעמו, נדב העצני, עשה לדעתי הבלתי מקצועית עבודה גרועה; עורכי הדין של הנתבעים, מיכאל ספרד, שלומי זכריה וישי שנידור לא מסוגלים שלא להיות מצויינים, ולא מעט עזר גם כמובן שתנועת 'אם תרצו' אכן הפגינה מאפיינים פשיסטים, כך שכל התביעה מלכתחילה היתה טעות מרה מצידם. כעת שובל מסתמן ככוכב עולה בשמי 'הבית היהודי' (הוא קפץ בדיוק בזמן מהספינה הטובעת של 'ישראל ביתנו', אצלה היה מנכ"ל האגף הבינלאומי), וזו הזדמנות טובה להעמיק מעט בהגותו הפוליטית-דתית.

אומר מיד שאני מסתייג מדיונים הפוליטיים שאינם אלא החלפת גידופים – "פשיסט" נזרק מכאן ו"אנטי-ציוני" מהצד השני – שכן מטרתם לרוב אינה שכנוע או ליבון העניין, אלא בעיקר דה-לגיטימציה של הצד שכנגד. לכן אני מאוד מעוניין להימנע מלכנות את שובל בשמות, ואין לי כל כוונה "להוכיח" שהוא כזה או אחר. כוונתי ברשימה להלן היא רק לאפיין את תפיסת הדת והלאום שלו. ועוד: גם זאת אעשה לא רק בזכותו הוא, אלא מפני שלהבנתי תפיסתו מייצגת נתח הולך וגדל בפוליטיקה הישראלית בזמן הזה מחד, ומאידך גיסא מקבלת אצל שובל את הניסוח הברור והמודע ביותר לעצמו. הדפוסים המשותפים שאראה להלן בינו לבין הוגים מתחילת המאה העשרים לא מלמדים ששובל יעשה בעתיד את מה שהם עשו או לימדו לעשות, אבל בהחלט מצביעים לדעתי על חוסר האחריות שבתפיסה שלו (ושל אחרים), כמו גם על חוסר הרצינות שלה, על היותה ריקה מערך חיובי ממשי.

 

"האומה הישראלית היא יצור חי ואורגני"

כשלעצמי, נחשפתי לראשונה להגותו של שובל כשקראתי את הרשימה של מוטי פוגל על ספרו "אם תרצו". ממנה הבנתי שכחוקר של הדת העכשווית לא תהיה לי שום אפשרות להתחמק מלקרוא בעצמי את "המניפסט לציונות מתחדשת" שכתב, שכן הטקסט מביא לידי ביטוי זרמים רעיוניים מובהקים שנמשכים מהרומנטיקה הגרמנית, זרמים שאפיקים אחרים שלהם מזינים תופעות בדת העכשווית, למשל, את תורתו הנאו-חסידית של הרב גינזבורג, ולהבדיל מהווים תשתית למגוון מופעי רוחניות ניו-אייג' בארץ בזמננו.

בספרו מקדם שובל תפיסה "ניאו-ציונית" פולקיסטית ואורגניסטית של העם היהודי ושל הקשר שלו לארץ ישראל. בהתייחסות לתפיסתו הוא מסביר כי

התפיסה הניאו-ציונית היא תפיסה אורגנית. את הכלל והפרט היא תופסת כאחדות מושלמת. הכלל והפרט הם החלקים המרכיבים את האומה. האומה הישראלית היא יצור חי ואורגני, מכלול של אחדות אחת שאיננה מאבדת את הפרטים. […] לכל הפרטים שמהם מורכבת האומה יש מהות פנימית משותפת, בדיוק כמו לכל איבריו של גוף האדם. המהות המשותפת הזו היא ישות פנימית מטפיזית, נשמת האומה ואם תרצו כנסת ישראל או כלל ישראל. (אם תרצו: כוכב מישראל, עמ' 52)

הדברים מפורשים כל כך עד שכמעט שאין צורך להצביע על היניקה הישירה מכתביהם של הוגים כהרדר ופיכטה. הוגי הרומנטיקה הגרמנית הללו היו מאבות הלאומיות המודרנית, וגרסו שלכל עם ועם זהות ייחודית משלו, אותה הוא חייב להגשים, וזאת תוך הימנעות מהשפעות תרבותיות זרות, שלכאורה עלולות לטמא את טהרת התרבות המקורית שלו. היחיד, מבחינתם, מממש את זהותו המלאה רק כאשר הוא הופך לאיבר מהגוף הלאומי, כלומר מבטל את רצונו הפרטי מפני רצון האומה. שובל גם הוא חושב כך:

כל יחיד בכל דור הוא אדם ייחודי, ורייציה מיוחדת של האיכות המטפיזית שנקראת 'כלל ישראל'. […] היחיד מקבל טעם ומשמעות לחייו דווקא מתוך זיקתו לכלל. […] הזדהותו של היחיד עם 'כלל ישראל' ממלאת את חייו בתוכן, בפשר, במשמעות ובטעם. בעצם היא זו שמאפשרת לו חיים. ככל שהיחיד מפתח את התודעה הזאת ומפנים אותה, הוא נעשה יותר 'כללי' ויותר ישראלי, והופך לחלק אורגני של ההוויה העמוקה הזו של 'כלל ישראל'. (שם, 53)

שובל אינו שולל את יחודיותו של כל פרט, ואף כותב ש"מכיוון שהכלל מתגלה דווקא דרך הפרט, הופך כל פרט לבעל משמעות ייחודית." (שם), אולם ברור מדבריו שהביטוי המלא של חיי היחיד ייתכן רק כאשר הוא מזדהה לחלוטין עם הקולקטיב אליו הוא שייך.

תפיסות כאלה הביאו בעבר לדרישה מצד משטרים טוטליטרים ופאשיסטים להזדהות מוחלטת עמם, כמבטאים לדעתם את רצון העם או את רוח העם. יחידים מתוך אותם עמים שביקשו לחיות את חייהם מתוך זיקה אחרת (לעצמם, להומניזם האוניברסלי, למעמד הפועלים העולמי) מצאו את עצמם במחנות מעצר. גם גורלם של בני עמים אחרים שאיתרע מזלם להתגורר בין בני העם המתאמץ להפוך לטהור ואותנטי לא היה שפיר, כידוע.

אני כמובן לא מאשים את שובל בתכנון כל דבר אלים שכזה. עם זאת, חשוב להבין שצורת החשיבה הזאת מביאה כמעט באופן בלתי נמנע לראיית גורמים החולקים על האוחז בה כגורמים חתרניים, אם לא כבוגדים, מפני שברגע שהכרענו מה בדיוק כוללת התרבות האותנטית של האומה, כל אזרח המביע עמדה אחרת אינו יכול אלא להיות סוכן זר וגיס חמישי. לא מדובר עוד בפולמוס בין בני פלוגתא במרחב דמוקרטי, אלא למאבק בין צד אחד הנאמן ל"איכות המטאפיזית" של העם (ואף מבטא אותה), וצד אחד היוצא כנגדה (וממילא אינו חלק ממנה, או חלק אמיתי מהעם). אם העם כולו הוא ישות אורגנית, ברור כי יש לנטרל מהר ככל האפשר כל תא סורר או קבוצת תאים עצמאיים שלכאורה אינם משתפים פעולה עם האורגניזם כולו.

ועוד נקודה חשובה: על פי שובל הקשר האורגני של 'כלל ישראל' אינו מוגבל ליחסי בין-אישיים. מסתבר שלעם יש גם חיבור בשרני למדי לארצו:

ארץ-ישראל אינה קניין חיצוני לאומה, אלא היא חלק מהותי מהוויתה. […] הארץ איננה אובייקט – כלי חיצוני, שאפשר לנצלו, לסחור בו, לחתוך אותו ולהעבירו לזרים. לארץ ישנה נשמה והיא חשה, נושמת ומגיבה. הארץ ערה לעם היושב בה ומגיבה בהתאם. (שם, 58-59)

הארץ היא ישות חיה, יש לה נשמה והיא חשה, ולכן ממילא לא רק אסור אלא פשוט אי אפשר לחלק אותה – למשל על פי הדין הבינלאומי כדי לכונן בה שתי מדינות לשני עמים (וכאן אולי המקום לציין שרק לעם היהודי יש קשר אורגני לארץ, ולא לשום עם אחר שבמקרה חי עליה). שוב, המסר מכאן ברור, וגם הוא נמשך מהוגי הרומנטיקה. אשאיר לכם להחליט אם הוא מתאים כמוטו ל"תנועת מרכז" או לא. (ואגב, ייתכן שהקשר האורגני בין העם לארצו חל רק על אדמה, ולא על גז שנמצא בתוך האדמה, אשר בו ניתן ואף רצוי לסחור ולהעבירו לזרים.)

"האומות האירופאיות, שהפכו מטומטמות מרוב הומניטריאניזם"

כל הציטוטים הללו היו מול עיני כשבאתי לאותה פגישה משולשת, ובאחת ההפסקות בשיח שאלתי את שובל האם הוא מודע לקשר העמוק שלהם לרומנטיקה הגרמנית. זה הקטע של השיחה בינינו (שהוקלטה כולה הן על ידי אבי גז והן על ידי) ששימש לאחר מכן בדיון בבית המשפט:

פרסיקו: "אגב, יש הרבה רומנטיקה גרמנית בספר שלך. כן? המון".
שובל: "זה שאתה קורא שם הרבה את הרדר ופיכטה, זה לא…"
פרסיקו: "או-אה! פיכטה חופשי!"
שובל: "בסדר. לא חידוש כזה גדול".
פרסיקו: "אז אתה שם לב לזה?"
שובל: "אני מכיר, בתיזה שלי התעסקתי הרבה בפיכטה ובשלינג ובהרדר ובז'ורז' סורל"
פרסיקו: "אז לקרוא לזה מוסר יהודי, זה…"
שובל: "לא, לא מסכים איתך. זה יותר מורכב"
(תמלול השיחה)

שובל מודה בכל פה שהוא מושפע מההוגים הנמנים לעיל, וכשאני מעיר לו שאם כך קשה לומר שמדובר בחזרה למקורות היהודיים ולמוסר יהודי דווקא הוא טוען ש"זה יותר מורכב" (ועל המתיימרים לדבר בשם המוסר היהודי ומושפעים עמוקות מהרומנטיקה גרמנית כבר כתבתי כאן). השיחה נמשכה לה, וכאשר לחצתי על שובל להסביר למה הוא משתמש בדימויים אורגניים ומטאפיזיים לגבי העם והארץ הוא זרק לעומתי: "קוראים לזה מטאפורה, בסדר?" אחר כך הסביר מעבר לכך שמדובר

[ב]מיתוס מכונן […] זה המיתוס שלה [= של היצירה הלאומית או של האומה הישראלית – ת.פ.], ככה אני מבין את זה, במונחים של ז'ורז' סורל. כשאתה מדבר על מיתוס, אז בשביל שעם ישראל יקבל השראה ממשהו […] (שם)

החדשות הטובות, אם כן, הן ששובל לא באמת מאמין שלארץ יש נשמה והיא חשה ונושמת. החדשות הרעות הן שהוא מעוניין שחסידיו יאמינו בזה. למה? כדי ש"עם ישראל יקבל השראה ממשהו".

שימו לב לשם שחוזר בשני הציטוטים: ז'ורז' סורל. אותו סורל (Sorel, 1847-1922) היה צרפתי, פקיד הנדסה, פובליציסט, הוגה דעות ובאופן כללי אדם חריף ומקורי שהשפיע לא מעט על תקופתו. הוא עצמו הושפע מפיכטה, מרוסו ומניטשה, אולם גם מברגסון ומאמיל דורקהיים. הוא החזיק בעמדות אנטי-קפיטליסטיות, אנטי-ליברליות, אנטי-דמוקרטיות, אנטי-אינטלקטואליות ואנטישמיות. הוא היה מורו של מוסליני – ואחר כך מעריצו, והעריץ גם את לנין. הוא תמך בסינדיקליזם, דגל במאבק אלים כדרך לעיצוב האדם והחברה, גרס שרק אלימות תוכל להציל את "האומות האירופאיות, שהפכו מטומטמות מרוב הומניטריאניזם", תלה תקוות ב"טבעיות" של מעמד הפועלים, דרש נאמנות מוחלטת של היחיד לעמו, העדיף תמיד את ספארטה על אתונה, וצוטט כשואל "כלום אפשר להעלות על הדעת דבר איום יותר משלטון של פרופסורים?"

זרמי מחשבתו של סורל, אם כן, לא בדיוק מצטרפים לכדי נהר אחיד, אולם הכיוון שלהם ברור. ישעיהו ברלין מסכם שעל פי סורל עלינו לגדל זן חדש של בני אדם, כאלה שרגשותיהם לא קולקלו על ידי אינטלקטואלים ותיאוריות. ברלין כותב שעל פי סורל

הבסיס האמיתי לכל התאגדות הוא המשפחה, השבט, הפוליס, שבהן שיתוף הפעולה הוא אינסטינקטיבי וספונטאני ואינו תלוי בכללים או בחוזים או בהסדרים בדויים. (ישעיהו ברלין, נגד הזרם, תר. אהרן אמיר, עמ' 405)

אולם אם לא תיאוריות או הסדרים חברתיים, מה יניע את השבט שלנו ויאפשר לו ליצור בני אדם לתפארת? ובכן, על פי סורל המיתוס, הוא שיפיח חיים באומה המתחדשת. המיתוס, והכוונה כאן היא למיתוס דתי או לאומי בדבר מוצא משותף ואחדות אורגנית של האומה, הוא שילכד את העם ויניע אותו לפעולה (אלימה).

בעיני סורל, תפקידם של מיתוסים אינו ליצב אלא לכוון תעצומות-מרץ ולשמש השראה לפעולה. הם עושים זאת על ידי שהם מגלמים חזון דינמי של תנועת החיים, השופעים כוח דווקא מפני שאינם רציונליים, ולפיכך אינם כפופים לביקורת והפרכה של חכמי אוניברסיטאות. מיתוס מורכב מתמונות ש"צבעיהן חמים" [ציטוט מסורל – ת.פ.], והוא משפיע על בני-האדם לא כתבונה, גם לא כחינוך הרצון ולא כפקודה של ממונה, אלא כתסיסה שבנפש היוצרת התלהבות ומעוררת לפעולה – ואם יהיה צורך בדבר, להתפרצות. (שם, עמ' 422)

"נאבק למען התרבות תוך כדי הידיעה שאין בה אמת"

דומני שכעת ניתן להבין את כוונתו של שובל כאשר אמר לי שדבריו בספרו הנוגעים לאחדות האורגנית של עם ישראל וחייה הרגשיים של ארץ ישראל הם מטאפורות, וש"זה המיתוס שלה, ככה אני מבין את זה, במונחים של ז'ורז' סורל. כשאתה מדבר על מיתוס, אז בשביל שעם ישראל יקבל השראה ממשהו". המיתוס, שאינו אמיתי, מיוצר למען העם. שובל הולך בדרכו של סורל (לפחות בעניין הזה), ומבקש להשתמש במיתוס כאמצעי פוליטי להניע את ההמונים.

עדות נוספת לתפיסתו זו של שובל אפשר היה למצוא במאמר מעניין שהעלה שובל לדף הפייסבוק שלו בסוף דצמבר (ושספק אם מישהו ממעריציו קרא עד הסוף). תחת הכותרת "אפשרות של חירות מדומיינת" פורש שובל את השדה האידיאולוגי הנוכחי כפי שהוא מבין אותו. הוא מתחקה אחד מקורותיהם הרעיוניים של הימין והשמאל, מגיע עד למהפכה הצרפתית, ואחר כך מצרף שתי מסורות נוספות: "זרם פילוסופי שמקורו ביוון", ו"זרם פילוסופי שצמח בגרמניה". זה האחרון הוא זה שדיברנו עליו כאן, אותה רומנטיקה לאומית שמחזיקה, על פי שובל,

שהערכים הם פועל יוצא של רוח העם, ולכן יש להם משמעות רק לבני אותו העם. מכאן […] על האדם להעמיק בתרבותו, ולהתרחק מהקוסמופוליטיות הפוליטית. (רונן שובל, אפשרות של חירות מדומיינת)

זוהי מבחינתו "התפיסה הימנית", וניכר שהוא משייך עצמו אליה. במאמרו שובל מבקש לעדכן את הזרמים האלה, ולהעביר אותם אל העידן הפוסטמודרני, לכאורה עידננו. על פי שובל כיום ניצבות זו מול זו התפיסה הפוסט-מודרנית השמאלית מול התפיסה הפוסט-מודרנית הימנית. לדידו

פוסט מודרניזם ימני, המכיר ברלטיביזם תרבותי, חייב לדאוג לתרבות יותר מאשר לאמת, משום שהוא נאבק למען התרבות תוך כדי הידיעה שאין בה אמת. (שם)

על פי שובל הפוסט-מודרניסט הימני מבין שמכיוון ש"ערכים אינם רציונליים",

הרי שיש לאכוף אותם ולהתגבר על ערכים מנוגדים להם. יצירת ערכים והאמונה בהם, הן פעולות של רצון, הדורשות מאבק. (שם)

כלומר הפוסט-מודרניסט הימני מבין שהערכים שלו אינם מעוגנים בשום מקור מוחלט (הטבע, האל), ודווקא משום כך הוא מבין שהוא חייב להאבק על הנכחתם שוב ושוב. הפוסט-מודרניסט הימני נמצא במאבק מתמיד בסוכני תרבות אחרים, שמבחינתו מלעיטים את העם בערכים קלוקלים. ובעוד שהפוסט-מודרניסט השמאלני מדבר על אוניברסליות ורציונליות, משתמש הפוסט-מודרניסט הימני במיתוסים הלאומיים כדי לשנע את ההמונים.

הימין הפוסט מודרני גורס כי בני אדם זקוקים למיתוסים על מנת לחיות. (שם)

כותב שובל, ומוסיף:

בעוד הימין הפוסט מודרני מחפש מיתוסים שיניעו את הקולקטיב, השמאל הפוסט-מודרני עוסק ביצירת תרבות של תלישות נטולת שורשים ומסר. […] בעוד השמאל הישראלי לומד היסטוריה ותרבות, הימין נזקק להם, לא בכדי לספר על העבר, אלא על מנת להשיב את העבר לתחיה.(שם)

ניתן לומר ש"הימין הפוסטמודרני" הולך בדרכו של סורל. הוא יוצר מיתוס (דתי, אתני, לאומי), ומשתמש במיתוס כדי להשפיע על האומה. מטרתו היא לעורר רגש המביא לפעולה, ואף למאבק. מולו ניצבת על פי שובל האליטה של השמאל הפוסטמודרני, שלדידו כושלת ערכית מתחילתה ועד סופה ("גם לא מאמינה במציאות אובייקטיבית, גם מבקשת לכפות ערכים קוסמופוליטיים, וגם לא מקבלת את רעיון הרצון הכללי של רוסו" – שם).

"ולמיתוס הזה, לגדולה הזאת, שאותה אנחנו מבקשים להפוך למציאות, אנחנו נכפיף את כל השאר"

נפנה עתה אל קרל מנהיים, מאבות הסוציולוגיה והסוציולוגיה של הידע, משום שנדמה לי שהוא היטיב לתאר כבר ב-1929 בספרו אידיאולוגיה ואוטופיה (שאמור אף לצאת בעברית בהוצאת שלם) את תפיסתו של שובל, וזאת כשכתב על ז'ורז' סורל ויסודות הפאשיזם:

האדם העליון, המנהיג, יודע שכל הרעיונות הפוליטיים וההיסטוריים הם מיתוסים. הוא עצמו משוחרר מהם לחלוטין, אבל הוא מעריך אותם – וזה הצד השני של גישתו – משום שהם "נגזרות" (מונח של פרטו) אשר מעוררות רגשות נלהבים ומניעות "משקעים" רדומים באדם, והם הכוחות היחידים שמובילים למעש פוליטי. זהו תרגום למעשה של מה שניסחו סורל ופרטו בתיאוריות שלהם על המיתוס[.] (Ideology and Utopia, Routledge, 1954, עמ' 122-123, תרגום שלי מהתרגום לאנגלית).

אין אצל שובל שום חידוש מרעיש אפוא, ואין גם הצדקה ממשית לשימוש בתואר "פוסטמודרני" (שכנראה מודבק היום לכל משנה או רעיון שמאמץ מבט ספקני). עוד בשנות העשרים לימדו סורל (ופרטו) את מה ששובל מורה היום (וראו גם הציטוט הפותח של מוריס בארס, עוד הוגה שהיה ממקורות ההשראה של הפשיזם). כידוע לנו היו גם כאלה שהקשיבו לכל אלה קשב רב. שבוע לפני שהפך לראש ממשלת איטליה אמר מוסוליני את הדברים הבאים:

יצרנו מיתוס. המיתוס הוא דת, הוא התלהבות אצילית. הוא לא חייב להיות אמיתי. הוא אמיתי מתוקף כך שהוא דחף, תקווה, אמונה, שהוא אומץ. המיתוס שלנו הוא העם, הוא הגדולה שבעם! ולמיתוס הזה, לגדולה הזאת, שאותה אנחנו מבקשים להפוך למציאות, אנחנו נכפיף את כל השאר. (בניטו מוסוליני, נאפולי, 24.10.1922 תרגום שלי מהתרגום לאנגלית כפי שמופיע בספר Mussolini's Italy מאת Herman Finer)

הדמיון, נדמה לי, מובהק.

כמובן, גם שובל יודע את זה. הוא מסיים את מאמרו בפסקה הבאה, שמדגישה את ההרואיות של העמדה הימנית פוסטמודרנית לדעתו, ומנגד את סכנותיה:

זהו ההקשר הנכון להבין את המעשה הנועז של הפוסט-מודרניות הימנית-יהודית. זהו לא רק מאבק הרואי למען בריאת ערכים ובריאת האל יש מאין, במובן העמוק ביותר הפוסט-מודרניסטים הימניים מבקשים להמשיך דווקא מתוך הנחות יסוד ועקרונות ההגות הפוסט-מודרנית את המאבק הקלאסי באלילות עצמה. אולם הסכנה הגלומה בבריאת ערכים יש מאין, גם אם הם מבקשים להאבק באלילות עצמה, היא סכנה עצומה שכן בריאת הערכים, באשר הם, עלולה להיות פתח למדרון חלקלק שסופו מי ישורנו. (רונן שובל, אפשרות של חירות מדומיינת)

המיתוס והאל נבראים אפוא יש מאין, ומשמשים כאמור ככלי בידי המנהיג הימני במאבק מול אלילות השמאל. מדובר בסוג של אגדות שרק רצוננו המשותף מקיים ("פעולות של רצון", כלשונו של שובל), ושהן בתורן חוזרות ומעוררות את רצוננו לפעולה. שם התנועה "אם תרצו" והמשפט הידוע "אם תרצו אין זו אגדה" מקבלים פתאום משמעות חדשה ואירונית למדי.

ושימו לב כאמור ששובל מודע לארעיות ולסיכון שבמהלך הזה: הוא אולי בורא את האלוהים והמיתוס יש מאין, אולם משאלו נבראו הם בעלי כוח עצום, שעלול לצאת משליטה. בהיותו תלמיד של סורל לא בשנות העשרים של המאה העשרים אלא בשנות העשרה של המאה העשרים ואחת נקודת ההשקפה שלו לא יכולה שלא להביא בחשבון את מה שעלה בגורלם של תלמידים אחרים של סורל, ובכלל של אנשים ועמים אחרים, שהחיו מיתוסים ועוררו בעזרתם את ההמונים. "מי ישורנו" קטן על האסונות העצומים שהם הביאו.

"כיום ניתן להיות יהודי מלא גם בלי להיות כפוף לכל פרטיה של ההלכה"

המאמר האחרון של שובל מרתק ומפליא בכנותו. שובל מגלה לנו, אם הקריאה שלי נכונה, שהוא משתמש במיתוס במודע, שהוא לא מאמין בעיגונו באיזושהי מציאות אמפירית או מטאפיזית, ושעבורו אלוהי ישראל וההיסטוריה של עם ישראל הם לא יותר ממשאבים זמנים אך קונטינגנטיים שיש לדלות מתוכם כוח ורגש על מנת לחזק את הלאומיות הישראלית המודרנית ולהלחם כנגד רוחות האליטות השמאלניות והאינטלקטואליות.

כפי ששובל חוזר ומדגיש, הוא גדל ברמת השרון, במשפחה ליברלית ופתוחה. ייתכן שעברו עיצב אותו עוד יותר ממה שהוא מוכן להודות, לא רק פוליטית אלא גם דתית. משפחתו של שובל היתה חלק מהקהילת "דרכי נועם" של התנועה הרפורמית שם, וכנער שובל ערך בבית הכנסת שלה את בר המצווה שלו. אביו של שובל, אדוארדו שובל, היה אחד מעמודי התווך של הקהילה. ב-2004 פרש ממנה והקים קהילה מתחרה בשם "חכמת הלב".

שובל כמובן לא מתיימר להיות שומר מצוות (בספרו הוא קובע כי "כיום ניתן להיות יהודי מלא גם בלי להיות כפוף לכל פרטיה של ההלכה" – עמ' 69), אמונתו דאיסטית, ונראה שעבורו המיתוס הדתי-אתני מחליף את ההלכה מחד, את התרבות היהודית-ישראלית הרב-גונית מאידך, וכמובן את האזרחות הישראלית כמהות הזהות היהודית-ישראלית. גישתו אל המיתוס הדתי-אתני היא אינסטרומנטלית בהחלט, כמכשיר לעורר ולכוון את ההמונים כאמור. כולנו מושפעים מגורמים רבים ושונים, אולם בעקבות כל הנ"ל קשה שלא להעריך שתפיסת עולמו של שובל נשענת בעיקרה על בסיס ליברלי ויהודי-רפורמי, שנרמס תחת מבנה הגותי פולקיסטי-מקיאווליסטי אותו קומם מכתבי הוגים שונים מהרומנטיקה הגרמנית, וכן ובעיקר מתורתו של ז'ורז' סורל.

כתבתי בתחילת הרשימה הזאת ששובל מייצג נתח הולך וגדל בפוליטיקה הישראלית, אלא שהוא מהיחידים שלא רק שמודע לעצמו, אלא שגם מנסח את הגותו בבהירות ושחושף אותה ברבים. מזה כמה שנים אני מתייחס במאמרים פה ושם למה שלדעתי הוא גל של אתנוצנטריזם שעובר על החברה בישראל בזמן הזה (1, 2, 3, 4, 5). כמובן, אני לא ממציא כאן שום דבר, וחוקרים גדולים ממני כבר התייחסו לתמורות הללו בחברה הישראלית (רק בשבוע שעבר נכחתי בכנס על הדתה בחברה הישראלית בו דיברו פרופ' אורי רם וגב' רז סקר ברזילי על העניין הזה בדיוק מזווית של מדעי המדינה).

בגדול, מדובר בהחלשתה של התפיסה האזרחית-רפובליקאית (שתמיד היתה בערבון מוגבל עבור ההגמוניה הציונית אולם שהיו לה בהחלט קולות ומקדמים, ודאי משמאל אבל בהחלט גם בימין) והתחזקות התפיסה של לאומיות אתנית, בה לקבוצה אתנית אחת יש עדיפות בגוף הפוליטי. החל משנות השבעים, ובמשנה תוקף בשנות השמונים והתשעים, תהליכים חברתיים וכלכליים שונים ערערו את המטא-נראטיב הציוני. סדיקת הציונות כסיפר-על כולל כל אפשרה לכל מני קולות שהושתקו בעבר לעלות על פני השטח, ומצד שני הכניס רבים מאזרחי ישראל למשבר זהות. בל נשכח שהציונות, בין השאר, הציעה גם מודל אלטרנטיבי של זהות יהודית (חילונית, סוציאליסטית, גברית וכו'). עם התפוררותה נוצר צורך עבור חילונים רבים לנסח לעצמם מחדש איך הם בדיוק "יהודים". אני חושב שזאת אחת מסיבות העומק לעניין המחודש בתכני מסורת (תלמוד, קבלה, חסידות) החל מסוף שנות השמונים (אני מדבר על זה קצת כאן, וכותב על זה במאמר שאמור לצאת בגליון 'אקדמות' הבא).

בד בבד, זו גם אחת הסיבות ליצירתו של מטא-נראטיב לאומי חדש, שמבוסס לא על לאומיות אזרחית אלא על עָמִיוּת יהודית. אותו מטא-נראטיב אתנו-לאומי משתמש בתכנים מסורתיים שונים כדי ליצור אחדות לאומית כלפי פנים והתנגדות נחושה כלפי איומים, אמיתיים או מדומיינים, מחוץ. מההבטחה האלוהית לאברהם ועד הצפייה לבניין בית המקדש, יסודות מהמסורת הופכים לאבני הבניין של הזהות הלאומית(-דתית) המתעצבת (וזאת ללא חיזוק אמיתי של מעמדה של ההלכה). אנחנו יכולים לחזות בשימוש מופגן ביסודות מסורתיים ומיתיים אצל ח"כים חילונים כדתיים, החל ממירי רגב ועד נפתלי בנט. שובל הוא משתתף פעיל במאמץ הזה, אלא שאצלו ברור ומפורש השימוש התועלתני גרידא באותם יסודות.

וכמובן, יש גם לזכור את הצד השני של חיזוק הלאומיות על בסיס יסודות מסורתיים ומיתוסים דתיים. היניקה ממקורות עתיקים ומיתיים הופכת בעיני חסידיה את האזרחות בדמוקרטיה הישראלית למוסכמה משפטית טכנית, רדודה וזמנית אל מול ההשתייכות לאורגניזם הלאומי. הנסיגה מהחברה האזרחית אל "עם ישראל" נתפסת כמעבר מהפורמלי אל המהותי ומהזמני אל הנצחי. גם את ההתקפה על בית המשפט והאקדמיה אפשר להבין על רקע הרצון לעבור לזהות "טבעית" ו"אותנטית" יותר מאשר זו הנתפסת על ידי הפלפולים המשפטיים והאינטלקטואלים של בג"צ והאוניברסיטאות. וזכרו את האנטי-אינטלקטואליזם של סורל.

"להחליף את האליטות הקיימות באחרות"

בסופו של דבר, כאן גם מתגלה הכשלון המובנה בחשיבתו של שובל. שובל, הרי, גם הוא אינטלקטואל, והוא מודה בפירוש שהמיתוסים שהוא משתמש בהם אינם שום דבר "טבעי", אלא מלאכותיים לא פחות מהאידאות שהוא תוקף בשמאל. בכך הוא עצמו הופך למנהיג המרוחק מהרגש העממי האותנטי (קראו שוב את הציטוט לעיל מאת מנהיים).

צד אחד של המבנה הדיכוטומי הזה בינו ובין ההמון ה"טבעי" יכול ללמד על האופי הציני שבפעילות הפוליטית שלו (ושל אחרים). צד שני שלו מלמד על העדר כל כוונה לנסות באמת לפתור את בעיותיה של החברה בישראל. מרצו של שובל, כמו של מנהיגים אחרים בימין התועלתני-לאומני, מוקדש לזריעת פחד: מהפלסטינים, מהטרור, משואה, מ"השמאל". המפעל ה"ניאו-ציוני" כולו אינו יותר מניגון מחזורי על המיתוסים הלאומיים ועל הבינאריות של "אנחנו" מול" הם" על מנת ליצור תחושה זמינה אך מאוד זמנית של אחדות. חזון אמיתי אין כאן.

מנהיים מאבחן היטב בספרו את מניעי אותם מנהיגים שמנסים "להפעיל" את "העם" באמצעים רטוריים שכאלה:

ניתן לראות שקבוצות הפועלות על פי הדיכוטומיה בין המנהיג להמונים הן אליטות בעליה, אשר בהווה עדיין מנותקות באופן חברתי, אפשר לומר, ועדיין לא יצרו לעצמן מעמד חברתי. כוונתן העיקרית אינה להפוך, לתקן או לשמר את המבנה החברתי – דאגתם המרכזית היא להחליף את האליטות הקיימות באחרות. (עמ' 127)

מילותיו של מנהיים נשמעות מוכרות לעייפה: "להחליף את האליטות" – כמה פעמים שמענו את הסיסמאות האלה משובל (ואחרים)? אלא שכאן הניתוח של מנהיים הופך משמעותי במיוחד, שכן הוא מבדיל בין אידיאולוגיה כזאת, שעניינה רטוריקה וכוח, לבין אידיאולוגיה המבקשת לתקן את החברה. זו ששובל מקדם, שמציבה את המנהיג כמי שמניע את ההמונים בכוחם של מיתוסים שהוא עצמו יודע שאינם יותר מכלים יעילים להפעלת כוח יוצרת באופן בלתי נמנע פער איכותי בין המנהיג לאזרחים, וכוונתה העיקרית היא שימור השליטה של הראשון באחרונים. האליטות יוחלפו באליטות, והעם ימשיך להאנק תחת אותן משקולות ולסבול מאותן בעיות.

אבל נכון, ההמונים יוכלו להתנחם בכך שהם יהודים, שארץ ישראל שלהם ורק שלהם, ושהיא חשה, נושמת ומגיבה.

:

—

תגובתו של רונן שובל:

אני מעריך את תומר פרסיקו, ומתרשם מהפרשנות שהוא נתן למאמרי. הבעיה היחידה עם פירוש זה, היא שהוא שגוי לגמרי. אם מטרתה של פרשנות היא לשחזר את כוונת המחבר, ובכן אני המחבר, ואני יכול לומר שהוא טעה. יותר משמאמרו של פרסיקו מעיד עליי, הוא מעיד עליו, ועל השמאל הישראלי החדש שהוא מדובריו הבולטים. מה שנדמה בתחילה כמשונה, מניפולטיבי ומקומם התברר במהלך הכתיבה כמקור לתובנה פוקחת עיניים. התחלתי בחיבור כתב הגנה אל מול האשמה שגויה שהוטחה בי, וסיימתי בניסוח תובנה לגבי הסיבות המובילות את השמאל הישראלי לדחות את החזון הציוני. לקריאת המאמר המלא לחצו כאן.

עבור חלק מאיתנו להיות יהודי אותנטי זה לתקוף כפר ערבי. בשביל אחרים פירושו לחבר פיוט חסידי חדש על אהבה.

מילים אלה, שנאמרו השנה מפי תושב גבעות-יצהר, מקפלות בתוכן את הסיפור כולו. זהו הסיפור על צמיחתו של אתוס יהודי חדש, רגשני, גזעני ואלים, אשר מתגשם בתנועה רוחנית מקורית היוצאת מבית מדרשו של הרב יצחק גינזבורג. הבסיס הרעיוני נחשף לציבור לראשונה לפני עשרים שנה בקונטרס 'ברוך הגבר'. באותו חיבור קצר, שנכתב לכבודו של ברוך גולדשטיין, הציג גינזבורג מוטציה רומנטית ולאומנית של תורת חב"ד אשר בשנים שאחרי פרסומו פותחה בהרחבה מבחינה אינטלקטואלית (בחיבורים כגון 'תורת המלך') ומבחינה מעשית (בקבוצות נערי גבעות ובפעולות "תג מחיר"). במלאות עשרים שנה לטבח גולדשטיין במערת המכפלה ננסה לסכם את עקרונותיה ואת דרכי הביטוי שלה מאז ועד היום.

'ברוך הגבר' יצא כחוברת דקה כמה חודשים אחרי שד"ר ברוך גולדשטיין רצח עשרים ותשעה מתפללים מוסלמים ופצע מעל מאה ועשרים נוספים בבוקר ה-25 לפברואר 1994. הכותרת לקוחה מדבריו של הנביא ירמיהו, וכותרת המשנה מסבירה שהחיבור עוסק ב"חמש מצוות כלליות שהן חמשה היבטים פנימיים במעשהו של הקדוש ברוך גולדשטיין ה' יקום דמו". בקונטרס מסביר גינזבורג, מהמקוריים והחריפים שבמקובלים ובהוגים החסידיים של זמננו, מדוע מעשהו של גולדשטיין לא רק שאינו מגונה, אלא מהווה מופת של עשייה יהודית שורשית וטהורה.

שלוש נקודות עיקריות שמעלה הטקסט חשובות במיוחד: החיבור אל הטבע כשיבה אל האלוהות; חשיבותה של הפעולה המיידית, הספונטנית, שבאה לידי ביטוי ברצח; ומשמעותה הקדושה של הנקמה, אשר בתנאים מסויימים פירושה, לדעת גינזבורג, נגיעה במהותנו הפנימית ביותר, דהיינו באלוהות שבנו. על פי גינזבורג שלוש נקודות אלה משתלבות בצורה מושלמת ובאות לידי מיצוי עליון ברגע המדוייק בו פתח ברוך גולדשטיין באש.

"הנקמה היא מעין חוק טבע"

הטקסט מורכב ורב-שכבות. כהנחת מוצא (וכמעין פרומו ל'תורת המלך') קובע גינזבורג מפורשות ש"נראה בפשטות כי חיי ישראל עדיפים על חיי גוי … במצב בו יש חשש (אפילו רחוק) שהגוי יפעל (אפילו בעקיפין) לפגוע בחיי ישראל, הרי אז אין משגיחין כלל בחיי הגוי אלא אדרבה – 'טוב שבגויים הרוג'". קצה קצהו של חשש לפגיעה של לא-יהודי ביהודי מכשיר את רציחתו, שכן, כפי שאמר לא מזמן סגן השר אלי בן דהן, "ליהודי יש נשמה הרבה יותר גבוהה מזו של הגוי". בזאת כבר ניתנת לגיטימציה למעשיו של גולדשטיין, אולם גינזבורג אינו מבקש רק לאשר את הטבח, אלא לעלות את גולדשטיין למעלת קדושי עליון.

לצורך כך הוא עובר להסבר הנשען על התורה הקבלית של חסידות חב"ד, ממנה הוא מגיע. גינזבורג יוצא מתוכה ומחדש בה: הוא מבהיר כיצד מעשיו של גולדשטיין הגיעו מתוך "רטיטה של ה'מקום' העמוק ביותר בנפש היהודי – 'יחידה שבנפש'". ה'יחידה' היא הניצוץ האלוהי הטהור שנמצא בתוככי כל יהודי (ורק יהודי), מקום שלשכל אין אליו גישה. נהפוך הוא – השכל, כמו גם המצפון, מנסים לשמור על הגבולות המוכרים של ההגיון והמוסר, ויכולים אפילו להפריע לנו להגיע אל ה'יחידה'.

כיצד אפוא ניתן להגיע אל אותו מקום אלוהי רוטט? החיבור אל ה'יחידה' בתוכנו יכול להתבצע בכל מני דרכים, ועל פי גינזבורג אחת מהם היא הנקמה. הנקמה, כותב גינזבורג, היא "תגובה טבעית ספונטנית", היא "עמידה על ישותי החיובית". יותר מכך: "הנקמה היא מעין חוק טבע. מי שנוקם מצטרף בזה ל'זרמים האקולוגיים' שמציאות, "היש האמיתי" שלו והעולם נפגשים."

הנקמה היא רגע עמוק של "זרימה עם הטבע", התאחדות עם "הזרמים האקולוגיים" של הקיום, וזאת מפני שהיא מגיעה מהמעמקים הפראיים ביותר שלנו, מתוך אינסטינקט המשתחרר בצורה ספונטנית ואלימה. עבור גינזבורג – וזהו אחד מחידושיו הנועזים – החיבור אל הטבע יכול, בתנאים מסויימים, לחבר אותנו אל האלוהות. גינזבורג מתבסס על תפיסה חב"דית דיאלקטית הרואה בניגודים ישויות המשלימות זו את זו ובהפכים קטבים הנושאים זה את מהותו של זה. על פי תפיסה זו שלמות אמיתית היא אחדותם של הפכים ולא העלמתו של הצד שמנגד. ממילא, את האלוהות בתפארתה לא ניתן לתפוס אלא ככוללת את כל הניגודים כולם. גינזבורג מרחיב רעיון זה וממקם בתוכו את הטבע החומרי והגס ביותר, הן זה אשר מחוצה לנו והן זה אשר בפנימיותנו. המסקנה היא שדווקא משום שפלותו ובהמיותו של הטבע ניתן למצוא בו את האלוהות הגבוהה ביותר. עלינו אם כן "לשוב" אל המגע הבראשיתי עם האדמה, ועם הגוף.

קל לראות עד כמה כיוון זה זר למסורת היהודית. ההלכה עושה מאמצים לא קטנים דווקא להרחיק אותנו מ"זרימה עם הטבע", ורבים הם האיסורים המוקדשים בדיוק לכך. גינזבורג מודע לזה, אולם כותב שאף על פי ש"הדברים נשמעים צורמים לאוזן דתית … המעמיקים יבינו שתכלית הכל היא להתפייס בסופו של דבר עם ה'יש' הטבעי". המעמיקים מבינים שמעשהו של גולדשטיין היה מעשה של פיוס עמוק עם טבעו הפנימי. השטחיים, הרדודים, אותם יהודים שלא מחוברים לפנימיותם ולאלוהות שבהם, יחשבו כנראה שמדובר במעשה אכזרי ומגונה של טירוף רצחני.

הטבע קשור לנקמה, הנקמה קשורה לטבע. שניהם – עבור היהודי שיש לו 'יחידה' – קשורים לאלוהים. על פי הרב גינזבורג הנקמה היא הרגע שבו השכל מסולק הצידה והאדם מאפשר לטבעיות הפראית שבו להתפרץ. אצל היהודי אותה טבעיות עמוקה ופנימית מערסלת לא פחות מאשר ניצוץ אלוהי, ועל כן הנקמה היא ביטוי מושלם של פעולה מאוחדת, טבעית-יהודית-אלוהית.

גינזבורג כותב שפגישת היהודי עם שורש נשמתו היא אפשרות "לחוש אלוקות" ולכוון לעשות כרצונו של הקב"ה. זהו רגע של ביטול שכלי ורצוני אל מול האלוהות. ברגע הבא כבר משתחררים הכוחות לכיוון הנכון ואנו פועלים ככלי טהור בשירותו של הקב"ה. כפי שכתב ד"ר שלמה פישר (המכון למדיניות העם היהודי והאוניברסיטה העברית) במחקר על תורה זו של גינזבורג:

ההחלטה הקיומית האי-רציונלית מתרחשת באמצעות מעשה של איון עצמי. ברגע הקיצוני, ברגע שבו אדם מחליט להפוך לשהיד, הרגע שבו הוא מחליט לבצע רצח המוני ולהקריב את עצמו, הוא מאמץ עמדה מיסטית שתקנית קוויאטיסטית (quietist). ההכרזה על עצמיותו, המעשה החופשי, הטבעי והפשוט של היותו הוא עצמו, מתרחשים ברגע הבא, כאשר הוא מתחיל לירות." (מתוך טבע, אותנטיות ואלימות בהגות הציונית הדתית הרדיקלית)

כעת ניתן לצעוד צעד אחורה ולהתרשם מהתמונה הקבלית שמצייר לפנינו גינזבורג: באותה שעת בוקר מוקדמת כאשר נחה אמתו של ברוך גולדשטיין על הדק ה'גליל' נחלצה נשמתו מקליפות הזיוף השכלי האחרונות וביטלה עצמה אל הניצוץ האלוהי שחבוי בעומק העומקים של ישותה. מתוך נקודה טהורה ומקודשת זו עלתה הקריאה לנקמה עיוורת ורצחנית, נקמה טבעית כל כך ועם זאת קדושה מכל קודש. רגע אחרי כן נתן ד"ר גולדשטיין דרור לחיתיות הטבעית האלוהית שבו והפך את מערת המכפלה למרחץ דמים.

רצח על רקע רומנטי

הקבלה היא מסורת מסועפת ומתוחכמת, ואפשר להשתמש בה כדי להצדיק כמעט כל דבר. בעבר, במסגרת תנועת השבתאות, היו שהצדיקו בעזרתה התאסלמות המונית. הרב גינזבורג מצדיק בעזרתה רצח המוני. אולם טעות היא לתת לאימה שמעוררת בנו תורתו של גינזבורג למנוע מאיתנו לנתח אותה ולהבין את מקורותיה, כמו גם את השלכותיה.

ראוי לשים לב למושגים בהם משתמש הרב גינזבורג: ספונטניות. טבע. זרימה. אלו לא מונחים שתמצאו בספרי קבלה. אלו מונחים שתמצאו בספרי הוגי הרומנטיקה האירופאית, ובמיוחד הרומנטיקה הגרמנית. ז'אן ז'ק רוסו (1712-1778) היה שגרירם העליון של רעיונות אלה. הוא קשר טבעיות עם ספונטניות, והעלה למעלת אידיאלים נשגבים את הפראיות האצילה, הרגש הגולמי והצורך לחתור תחת האילוצים החברתיים ה"מלאכותיים" כדי לבטא בצורה ספונטנית את צרכינו ה"טבעיים". השפעתו על התנועה הרומנטית הגרמנית, שתכונה לימים "הסער והפרץ" (Sturm und Drang), היתה עצומה.

בעוד שרוסו סבר שקיימים ערכים משותפים ואמיתות נצחיות, היה זה יוהן גוטפריד הרדר (1744-1803, מאבות הלאומיות המודרנית) שהחליף את התפיסה בדבר רציונליות אוניברסלית בספונטניות אישית. הוא קידם את הרעיון שיש בתוכנו נקודה אינדיבידואלית של דחף אישי וייחודי. מדובר באימפולס סובייקטיבי אשר הינו ראשוני וטבעי יותר – ולכן גם אמיתי יותר – מכל עקרון אובייקטיבי. הרעיון הפך ליסוד מרכזי בתנועה הרומנטית.

המשורר והסופר היינריך פון קלייסט (1777-1811) פיתח תפיסה זו הלאה, וטען שאין באמת טוב ורע כלליים, ועלינו לעשות בכל רגע "מה שהטבע מניע אותנו". רק היצר הספונטני הטבעי יכול להבטיח לנו אותנטיות מוחלטת ונאמנות מלאה למהותנו הפרטית ביותר – ולהיות אותנטי חשוב הרבה יותר מאשר להיות טוב. קלייסט הביא עקרונות אלה לידי ביטוי מושלם בנובלה 'מיכאל קולהאס' (1810), בה יוצא סוחר גרמני למסע הרס של ביזה ורצח שמערבב באופן מרתק נקמה וצדק. הנקמה המוצדקת הופכת לשרפה משתוללת המתלקחת מתוך הניצוץ הפראי הפנימי. אצל קולהאס היענות מלאה לדחפינו העמוקים ביותר נעשית בשם הצדק המוחלט, והתוצאה היא חורבן ושמד.

עוד לפני קלייסט היה זה פרידריך קלינגר אשר ב-1776 פרסם מחזה המציג רגשנות שעולה על גדותיה ותשוקה אינסופית לחירות, אהבה ונקמה. "אינני דבר לאיש ולא לעולם עד שאזכה לנקמה, נקמה נוראית ביותר!" זועק וויילד, אחד הגיבורים במחזה. למחזה קראו Sturm und Drang ועל שמו נקרא מאוחר יותר אותו זרם של רומנטיקה גרמנית. הנקמה הרגשנית והפרועה עומדת אפוא בנקודת עיבורו.

לשני קודקדי המשולש הרומנטי שהוזכרו לעיל, הספונטניות והטבע, הוסיפו הוגים כשליגל, שלינג, ונובליס קודקוד שלישי: אלוהים. הרעיון הבסיסי היה שאחדות הטבע והנשמה נמצאת באלוהות הפלואידית. "הטבע הוא הרוח המתגלה", קבע שלינג, והוסיף ש"אלוהים הוא החיים". על פי פיתוח זה העולם הטבעי הוא האלוהות הרדומה, והגאון הוא זה שמבין זאת מתוך העמקה פנימית. הגאון גם מסוגל למשוך את האנושות אחריו מתוך התהומות הברוכים של אישיותו לקראת ראייה הנכונה של המציאות האלוהית.

הרב גינזבורג מבטא עיבוד יהודי-חסידי של תפיסות אלה. בקונטרס 'ברוך הגבר' משתמש גינזבורג במילה "ספונטני" מספר פעמים, והיא הכרחית עבור תורתו. מיותר לציין, מקור המילה אינו בעברית ואין לה מקבילה בעברית. לא במקרה. על מעמדו המרכזי של הטבע בהגותו כבר עמדנו, וכן על ערכה של נקמה. ראינו גם שאת האלוהות ניתן על פיו לפגוש ברגע של מגע עם הטבעיות העמוקה והפראית ביותר שלנו. גולדשטיין הוא עבורו "קדוש", אולם נראה שגינזבורג מעצב את דמותו של הרוצח מחברון על פי ארכיטיפ הגאון הרומנטי, זה שעל ידי ביטול שכלו ונגיעה בעומק רגשותיו מאפשר ל"טבעי" שבו ללדת יצירת מופת.

נאו-חסידות אקולוגית, גזענית ואלימה

יש להבהיר: אין הכוונה כאן שהרב גינזבורג קרא את הרדר, קלייסט ושלינג ועיצב את תורתו בהתאם. הרוח הרומנטית חרגה מזמן מכתביהם של הוגי עבר, ונמצאת כיום סביבנו, כמעט בכל מקום. התשוקה לחיים אותנטיים, לקרבה אל הטבע, לחיבור לפנימיותינו ול"זרימה" משותפת לחלקים נרחבים מהאוכלוסייה, שומרי מצוות ושאינם. מופע מובהק של התגלמות עכשווית של נטיות נפשיות אלה ניתן למצוא ברוחניות העכשווית, בניו-אייג'. מבט מהיר בשלל התנועות והרעיונות המרכיבים את זו יגלה לנו שהחיפוש אחר נקודת העומק הפנימית/טבעית/אלוהית נפוץ בה בצורה נרחבת. המקוריות של גינזבורג נמצאת בראיית האלימות הבין-דתית כביטוי שיא של אותו חיבור אותנטי לפנימיותינו.

את הרעיון הזה מוציאים לפועל ההולכים בדרכו של גינזבורג בקרב מה שמכונה "נערי הגבעות" (שגילם לפעמים עולה על שלושים). קהילות אלה, החיות בשוליים הגיאוגרפיים והתרבותיים של מפעל ההתנחלויות, מציגות כמיהה לחיים "קרובים אל הטבע", רצון ל"פשטות" ו"אותנטיות" ותודעה גזענית-קסנופובית. עבורם התרבות הישראלית, גם זו שבהתנחלויות הבוטיק אדומות הרעפים, היא רקובה ומושחתת, בורגנית ומלאכותית. פוסט-ציונות משתלבת כאן עם ערגה לחזור לימי המקרא, עבודה חקלאית ורצון להקים את ממלכת יהודה.

כפי שמצוטט תושב בת עין בן 17: "המגע עם העולם הטבעי אפשר לי להתבגר. חברים שלי, שלומדים במסגרות הרגילות, מחוברים כל היום לכיסא, לשולחן או לאינטרנט. הם לא יודעים למשל מה זה טבע. […] אני חושב שבזכות ההתבוננות הזאת הצלחתי לגלות את א-לוהים ממקום יותר עמוק" (נקודה, אוגוסט 2007). נעמוד על הנקודה החשובה בדברים אלה: הקרבה לאלוהים עוברת דרך הקרבה לטבע.

גינזבורג עצמו קורא לחזרה לעבודת אדמה ומעלה על נס את החיבור הישיר אל הטבע, הפעם לא זה הפנימי אלא זה החיצוני, הטבע של ארץ ישראל – ארץ הקודש. "השיבה הזאת אל האדמה היא מעין חזרה בתשובה, שיבה אל השורש" הוא כותב. ההתיישבות באזורי הספר שביהודה ושומרון משדרת אותנטיות וצניעות ומעודדת חלומות על חברה שבטית-מקראית החיה בהתאם לחוק האלוהי וציוויי האקולוגיה. היא גם מחייבת חיכוך תמידי עם האוכלוסייה הפלסטינית.

כפי שכבר כתב בעבר שלמה פישר, האלימות המופנית מצד נערי הגבעות אל הפלסטינים שסביבים היא חלק אינטגרלי מהאתוס שלהם. אין כאן מקרה ולא גלישה אקראית לחוסר נעימות מזדמן. האלימות כאן היא צורה נוספת של הסער והפרץ הרומנטי, עוד פן של החיפוש אחר אותנטיות, נקמה ו"טבעיות". כעת ניתן להבין טוב יותר את הציטוט בו פתחנו (שמקורו בדו"ח האחרון של 'קבוצת המשבר הבינלאומית' – pdf). אותו איש גבעות מיצהר קובע בו שעבורם להיות יהודי "אותנטי" פירושו או "לתקוף כפר ערבי" או "לחבר פיוט חסידי חדש על אהבה". שני כיוונים אלה, שנראים לכאורה סותרים, למעשה משתלבים היטב: שניהם מבטאים הלך רוח אקספרסיבי, רגשני ורומנטי. שניהם מממשים חיפוש אחר רוחניות מתלהבת ואמוציונלית. שניהם גם קשורים בטבורם לתורתו של הרב גינזבורג.

נערי הגבעות מציגים פן יהודי ולאומני של הרוחניות העכשווית הכללית. למרות היניקה המשותפת מהרומנטיקה, ההבדל העקרוני בין הרוחניות הניו-אייג'ית הכללית לזו ה"גבעתית" הוא בחלוקות בין אוניברסליזם ואתנוצנטריים, פציפיזם ואלימות. כך, תודעתם האקולוגית של נערי הגבעות ממוקדת לא בטבע בכלל, אלא רק בארץ ישראל, ה"טבע" הקדוש ביותר לדידם. יחסם לבני אדם אינו שוויוני, אלא נגזר מתפיסות גזעניות ונשען על ההנחה המחמיאה שהם בניו של עם ייחודי ועליון. על נתינת כבוד למסורות רוחניות אחרות אין כמובן מה לדבר.

בעשרים השנים שחלפו מאז הטבח במערת המכפלה נוצרה לפנינו תנועה רוחנית יהודית חדשה. מדובר בנאו-חסידות וולקיסטית (Völkisch, כאותן תנועות לאומניות שהעלו את העם והדם לכדי אידיאל עליון), גזענית, פוסט-ציונית ואנטי-דמוקרטית. תנועה זו מציגה אתוס יהודי שכמוהו טרם נראה, ואחראית, בין היתר, לתופעת "תג-מחיר". לא במקרה קשר השב"כ פעולות אלימות אלה ישירות ליצהר, שם ראש הישיבה הוא הרב יצחק שפירא, תלמידו של גינזבורג וממחברי 'תורת המלך'. מכל האמור לעיל יש להבין שאין לראות פעולות "תג מחיר" כפשעי שנאה, אלא כמימושם של עקרונותיהם הדתיים של חברי אותה תנועה. עד כמה שזה עשוי להישמע מוזר, אלימות זו היא ביטוי לחיפוש הרוחני שלהם.

—

פורסם במוסף הארץ. עוד על הרומנטיקה הגרמנית כמקור לאתוס יהודי מודרני ראו כאן.

"קשר מסוכן – דינמיקת ההתעצמות של תנועות המקדש בישראל ומשמעויותיה" הוא דו"ח משותף של עמותות עיר עמים וקשב שהתפרסם לאחרונה. הדו"ח, שהשתתפתי בהכנתו, עוסק בתנועות שוחרי הר הבית ובית המקדש, ולבד ממיפוי הפעילות שלהם הוא עומד על הקשר ההולך ומתהדק בין הממסד הישראלי לביניהן, כלומר בין הממשלה והכנסת לבין תנועות שונות המבקשות לשנות את הסטטוס קוו על הר הבית.

הדו"ח מביא עדויות לשיתוף פעולה מתמשך ומשמעותי בין משרדי ממשלה (החינוך, הדתות, התרבות) שכלל הקצאת תקנים לעובדים בשכר ואף מימון פעילויות בסכומים של מאות אלפי שקלים בשנה. מובן שיש למשרדי הממשלה זכות מלאה לממן פעילויות שהם רואים כחשובות, אולם כאשר המוסדות שהם עובדים איתם קוראים במפורש לבנייתו הקרובה של בית המקדש, לא פעם על חשבון קודשי האיסלאם שעל ההר, יש סיכון שיתקבל הרושם שהממשלה תומכת במובלע בעמדות שכאלה.

כך למשל, משרד החינוך לא מהסס לשלוח תלמידי בית ספר לסיורים מודרכים ב'מכון המקדש', שזוכה להקצאה של שמונה תקנים של בנות שירות לאומי, שעמדתו המוצהרת היא קידם בניית המקדש ככל שיותר מהר, ושהעומד בראשו, הרב ישראל אריאל, קרא בעבר להריסת קודשי האיסלאם שעל ההר. כל זאת ללא חשיפת התלמידים למורכבות הנושא או לדעות ששוללות (ביטחונית, חוקית, הלכתית) יוזמות שכאלה. ברור שלכל הפחות סיור שכזה אינו מופת של פעילות חינוכית.

הר הבית, אין צורך לומר, מהווה את אחד המקומות הטעונים רגשית ופוליטית בעולם. בדו"ח מרואיין ראש השב"כ לשעבר עמי איילון שמזהיר שפעילותן של תנועות המקדש היא "מתכון לפיצוץ", וניצב בדימוס מיקי לוי מזהיר מפני "מלחמת עולם שלישית". בינתיים, לממשלה אין מדיניות ברורה בקשר לסטטוס קוו בהר. אזור הדמדומים הזה הוא קרקע פוריה ליוזמות פרטיזניות של אינדיבידואלים נלהבים, כמו גם של שרים וחברי כנסת שכאמור משתפים איתם פעולה, אולי ללא הבנה מלאה לאן הדברים עלולים להתגלגל. הדו"ח מלא וגדוש בפרטים, ואני מזמין אתכם כמובן לקראו ולהפיצו. כאן הייתי רוצה להתייחס להיבט אחד, שדווקא לא זוכה בדו"ח לטיפול, והוא הקשר האפשרי בין פעולות 'תג מחיר' להר הבית.

כולנו רקמה פוליטית אחת חיה

פעולות ונדליזם ואלימות של יהודים כנגד פלסטינים ורכושם, מוסדות דת מוסלמיים ונוצריים וחיילי צה"ל ורכושו זכו בשנים האחרונות לכינוי "תג מחיר", על שם הסיסמה שהמבצעים עצמם משתמשים בה. הכותרת הזאת בעייתית לא רק משום הקונוטציה הנייטרלית למדי שלה, אלא משום שהיא מכסה שדה רחב ומגוון של תופעות. קשה לשער, למשל, שהמניע לביזוי מנזר או מסגד זהה למניע לפינצ'ור גי'פ צה"לי, ושני אלה אינם שקולים מבחינת הרוח העומדת מאחוריהם לשריפת שדות של פלסטינים.

יחד עם זאת, הכינוי "תג מחיר" מכיל בתוכו משמעות חשובה, והוא האיתות על כך שמטרת הפעולות הללו היא פעמים רבות "לנקום" על פעילות שלילית מבחינתם של המבצעים, כטרור פלסטיני או התנהלות מדינית הנתפסת בעיניהם כמתונה מדי. מדובר, לכאורה, בתשלום שמשלמים הפלסטינים, או משלמת מדינת ישראל, על שממשלת ישראל פעלה שלא כשורה לדעת אותם בריונים. כפי שניסח זאת ראש השב"כ לפני יותר משנה,

כיוון שהם לא יכולים לפגוע בממשלה ובצה"ל, הם פוגעים בערבים ובקודשי דת. לתפישתם, ככל שיהיה רע יותר, כך הממשלה תחשוב פעמיים אם כדאי לה להרוס צריף בהתנחלות.

במאמר שפורסם ב'הארץ' אחרי האירוע האחרון באבו גוש קובעים חיים לוינסון, גילי כהן ויניב קובוביץ ש"תופעת תקיפות השנאה נולדה ביצהר ב-2008". וגם ראש השב"כ קבע באותה הזדמנות שצוטטה לעיל שפעילי "תג מחיר" מונים "כמה עשרות פעילים, שנמצאים בעיקר ביצהר". למה דווקא ביצהר? מכיוון שהאתוס המניע את הפעולות האלה הוא פרי תורתו של הרב יצחק שפירא, ראש ישיבת "עוד יוסף חי" ביצהר (וממחברי הספר תורת המלך).

הסיסמה שמשתמשים בה אנשי הפעולות האלה, מלבד "תג מחיר", היא "ערבות הדדית". ססמה זו רוססה, למשל, על קירות מנזר השתקנים בלטרון לפני פחות משנה. מדובר בפיתוח מבית מדרשו של הרב יצחק שפירא, שקבע בעבר ש"כשנפגע מישהו במקום אחד צריכה להיות תגובה בכל מקום" (ראיון לגיא ורון, גלי צה"ל, 17.5.10). נדמה לי שמתחת לססמאות האלה נטועה הנחת המוצא הבאה: העם היהודי וארץ ישראל מאוחדים כישות אורגנית אחת; כל פגיעה באיבר מאבריה חייבת לגרור תגובה של הגוף במקום אחר. אני משער שזהו המצע התיאולוגי שעומד מעבר לצורך הפרגמטי להפחיד את הממשלה שלא תפנה קרוונים למיניהם, כלומר מדובר בתפיסה רומנטית ופולקיסטית שמקשרת את העם לאדמה והופכת אותם לאורגניזם אחד. חייו של אותו אורגניזם תלויים בעומק הקשר הזה, וכל פגיעה בו מחייבת נקמה.

בקצרה גם נאמר שענייני נקמה חשובים במיוחד גם לרבו של שפירא, הרב יצחק גינזבורג, שהקדיש קונטרס מפורט ומקורי להסבר קבלי ל"נקמתו" של ברוך גולדשטיין במתפללים המוסלמים במערת המכפלה. הנקמה האלימה היא על פיו תגובה ספונטנית ואותנטית שמגיעה ממעמקי הנשמה היהודית (האלוהית). העניין קשור גם למין, וגינזבורג הורה בעבר לחסידיו לתקן חטאים מיניים של הפרט על ידי "מרידה במערכת השלטונית המושחתת". מדובר, אם כן, בתבנית מחשבתית היונקת ממקורות הרומנטיקה האירופאית ומציגה תפיסה אורגניסטית ורגשנית שבמסגרתה הבלעות בקולקטיב הלאומי מושגת על ידי מעשי נקמה שבאים בתגובה לכל פגיעה בו, ונחשבת לביטוי ה"טבעי" והשלם ביותר של הנשמה היהודית.

אל הר המור, וממנו

וכאן העניינים מוסיפים ומסתבכים. הרב שפירא מתעניין לא רק בתגובתו האלימה של צד אחד בגוף הפוליטי לפגיעה בצדו השני, אלא גם בראשו, אפשר לומר, של אותו הגוף. בשנת 1988 הוקמה עמותת 'אל הר המור' על ידי שפירא והרב יוסי פלאי, שעומדים עד היום בראשה. השניים גם הוציאו ספר בשם 'אל הר המור' העוסק בהלכות העלייה להר. בשנת 2000 הקימה העמותה את 'משמר המקדש', שהוא ארגון של פרטים לבושי מדים, סוג של מיליציה פרטית, שאמור לשמש כמשמר המקדש לכשיקום.

ככתוב בדו"ח, מרבית פעילותה של העמותה היא ארגון אירוע "סיבוב שערים" סביב חומות העיר העתיקה, מדי פעם בראשי חודש עבריים. סיבוב השערים יוצא מרחבת הכותל ומקיף את ההר דרך הרובע המוסלמי בהפרדה ברורה בין גברים לבין נשים. ליד כל שער משעריו של הר הבית נערכות תפילות לקימומו המהיר של המקדש, וכן ריקודים ושירה (למשל השיר "לעשות נקמה בגויים").

האירוע מאושר על ידי המשטרה, ולצורך קיומו סוגרים מידי חודש כוחות הביטחון רחובות ראשיים וחנויות ברובע המוסלמי, זאת מחשש למעשי אלימות כנגדם מצדם של המשתתפים היהודי. כלומר: היהודים צועדים, והמשטרה סוגרת בתי עסק של הערבים בסביבה, מחשש שהיהודים יפעילו כלפיהם אלימות.

עד כאן כמה עובדות, ומכאן עוד השערה: האם ייתכן קשר בין פעולות 'תג מחיר' לבין הר הבית? האם ייתכן קשר בין תפיסת העם והארץ כאורגניזם שלם ובין רגישותו המיוחדת של הר הבית עבור הרב שפירא ותלמידיו? אם כן, הרי שייתכן שההר מהווה מוקד רגיש במיוחד לפעילות 'תג מחיר', הן מהבחינה שייתכן ניסיון לפגוע בקדשי האיסלם שעליו במחאה על מדיניות ממשלתית שלא מוצאת חן בעיני מעגלים מסויימים, והן מהבחינה שמדיניות ממשלתית שלא מוצאת חן בעיני מעגלים מסויימים על הר הבית יכולה להוביל לפעולות 'תג מחיר' במקומות אחרים.

"אם יש להם דרישות לגבי הר הבית, כדאי שידעו שלנו יש דרישות לגבי ירדן"

בדוגמא לנאמר במשפט האחרון היינו יכולים לחזות לפני כשנתיים, סביב השיפוצים המתוכננים בגשר המוגרבים. הקדמה קצרה: גשר המוגרבים הוא המעבר היחיד המאפשר כניסה של ישראלים ותיירים להר הבית. הגשר הקיים הוא מבנה ארעי, שנבנה לאחר שסוללת העפר שעליה ניצב הגשר הקודם התמוטטה ב-2004. בסוף 2006 החלה מדינת ישראל בעבודות שיפוצים בגשר. העבודות הובילו מיד למשבר דיפלומטי מול הווקף ומול ממלכת ירדן, והן הופסקו. בשלב זה הורתה עריית ירושלים להכין תוכנית בנייה מסודרת, וזו (מס' 12472), פורסמה באוקטובר 2010. במסגרת התוכנית הוצע להרוס את הגשר הפרוביזורי הקיים ולבנות מעלה חדש לשער.

כפי שהדו"ח מציין, בתכנון היה להציב גשר גדול למדי, בעל שבעה עמודי תמיכה. בניית הגשר החדש היתה מרחיבה את עזרת הנשים בכותל, ומאפשרת גישה של כוחות משטרה גדולים (עד 300 שוטרים בבת אחת), וייתכן שאף כלי רכב צבאיים ונגמ"שים, אל ההר. עוד מצויין בדו"ח שישנם גם תכנונים לבנות משטח תלוי, בסוף הגשר ומחוץ למתחם ההר, שעליו ייבנה בית כנסת. באופן צפוי למדי, מצריים וירדן הזהירו מפני פריצה של מהומות (לא רק על ההר אלא גם בקרבן) אם התוכנית תצא לפועל. צבי האוזר, מזכיר הממשלה דאז, הגיע לירדן באוקטובר 2011 לצורך חתימה על מזכר הבנות, אולם נתקל בסירוב. על פי הדו"ח

ב-8.12.11 הורה מהנדס העיר ירושלים, האדריכל שלמה אשכול, להרוס תוך שבוע את הגשר הזמני, שאם לא כן יוצא צו לסגירתו המיידית. למחרת היום יצא מסר תקיף מפי שר החוץ של ירדן, נאסר ג'ודה, שקבע כי "ירדן מתנגדת לכל ניסיון של ישראל להשפיע על האתרים הקדושים בירושלים, לרבות גשר המוגרבים."

בקיצור, ממלכת ירדן הפעילה את סמכותה על הר הבית, סמכות שניתנה לה בהסכם השלום בינה ובין ישראל (סעיף 9ב), ולא איפשרה כל בנייה שהיא סביב ההר (וזכרו את זה באשר לתוכנית של נתן שרנסקי להרחבת רחבת הכותל). תהליך שיפוץ הגשר נתקע.

בערב ה-12.12.11 פרצו 40 פעילי ימין, רובם חברי "גרעין שכם", את גדר המערכת בין ישראל וירדן, בקרבת מקום לגשר אלנבי ולאתר הטבילה הנוצרי "קסר אל-יהוד". הפעילים השתלטו על בנין בשטח ההפקר וסרבו להתפנות ממנו. עמיחי אתאלי דיווח אז באתר מעריב-nrg:

הצעירים מוחים על התערבות ממשלת ירדן בפרשת הגשר, המהווה חלק ממתחם אל-אקצה: "אם יש להם דרישות לגבי הר הבית, כדאי שידעו שלנו יש דרישות לגבי ירדן", אמר מנהיגם, פעיל המאחזים מאיר ברטלר. כתגובה לאיומים הירדניים נגד סגירת מעבר המוגרבים, החליטו צעירי ההתנחלויות לבצע פעולת מחאה שתגיע לידיעתה של ממשלת ירדן. "החוצפה הירדנית בפרשת הר הבית הובילה אותנו להעביר מסר לירדן", אמר ברטלר ל–nrgמעריב. "אסור להתערב בעניינים הפנימיים של מדינת ישראל". ברטלר, חבר תנועת הליכוד, הוסיף "כל חבר ליכוד מכיר את השיר 'שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן'. כדאי מאוד שהירדנים ידעו שאנחנו לא שוכחים את השיר הזה." [ההדגשות בטקסט שלי – ת.פ.]

לאחר מספר שעות כאשר כוחות צה"ל פינו אותם מהמתחם. האירוע לא קיבל תהודה תקשורתית רבה מכיוון שבאותו הלילה בדיוק התבצעה פעולת 'תג מחיר' הגדולה בחטמ"ר אפריים, בה על פי הרב אביחי רונצקי

רעולי פנים [יהודים] השתלטו על הציר הראשי וסיננו מכוניות תוך השלכת אבנים גדולות. המח"ט תיאר לי מקרה מזעזע – שהם פתחו את הדלת של הג'יפ וזרקו בלוק שעבר בינו לבין הנהג, זה היה יכול להרוג אותו. […]מדובר באלימות קשה ובמספר משתתפים גדול.

באופן מובן, האירוע ב"קסר אל יהוד" נדחק לשולי הסיקור.

מאיר ברטלר, למיטב ידיעתי, אינו קשור לרב שפירא, אולם יש להערכתי לראות בפעילות שלו סימן מדאיג לבאות. הר הבית מסתמן כאן כנקודת לחץ שמקפיצה פעילים ימין קיצוניים הן לכיוונו (ראו סיכום חלקי של פעילות אלימה של יהודים בהר בעמודים 47-48 של הדו"ח) והן בשמו, לכיוונים אחרים. הסכנה היא הן בפגיעה במבנים או באנשים שעל ההר, והן בפגיעה במבנים ואנשים אחרים, מתוך "ערבות הדדית" למה שקורה בהר.

הניסיון לעצור פעילות מדינית לא רצויה על ידי פגיעה בקדשי האיסלאם שעל ההר אינו חדש, וכבר המחתרת היהודית ביקשה (בין השאר) לעצור את הנסיגה מסיני על ידי פיצוץ כיפת הסלע. בזמן הזה מתווספת לרצון הפשוט להפיק "מגה-פיגוע" גם התיאולוגיה האורגניסטית המכונה 'תג מחיר', מבית הרב יצחק שפירא. יש לציין בברור שמרבית שוחרי הר הבית אינם אנשים אלימים ואין להם, למיטב הבנתי, כל כוונה להפעיל כוח כדי להגשים את תקוותיהם המשיחיות. עם זאת, מעטים מהם כבר הוכיחו שאלימות אינה מעבר למה שהם מסוגלים. שיתוף הפעולה שמגלה הדו"ח בין הממסד הישראלי לבין חברי הקבוצות האלה, אם כן, חייב להתקיים מתוך שיקול דעת, שקיפות, ובעיקר אחריות רבה.

גדעון ארן, קוקיזם: שורשי גוש אמונים, תרבות המתנחלים, תיאולוגיה ציונית, משיחיות בזמננו, כרמל, 2013, 464 עמ'

סתם

צריך להתבונן היטב במציאות, בעיניים פקוחות ובמיומנות מקצועית של אנשי מדינה אחראיים – אז נגלה את החוקיות הפנימית המסתתרת מאחורי הדברים.

הנה לכם הקוקיזם על רגל אחת: הפוליטיקה כמגרש המשחקים של אלוהים, המציאות המדינית כנושאת בשורה משיחית, היומרה הנונשלנטית להבין את רצונו של הקב"ה והאמונה נטולת הספק שבידי אנ"ש הסוד המפענח את מהלך ההיסטוריה. הדובר, אחד ממנהיגי 'גוש אמונים', ממשיך ומבאר:

החוקיות הזו נעה תמיד ובהכרח לעבר הגאולה השלמה. אי אפשר להסתפק בלימוד גמרא; צריך לצאת אל השטח. שם, בעיקר שם, תתגלה הדת, תיחשף הקדושה. […] כל מדרך רגל שלנו, כל הנפת יד, פותחים וסוגרים מעגלים חשמליים המדליקים נורות בעולמות העליונים. (עמ' 369)

ושוב, במילים בודדות מקופלת תמצית הקוקיזם: הביטחון המוחלט בגאולה המתקרבת, קידוש החול, ובעיקר חולות יהודה ושומרון, העתקת מרכז חיי הדת מהלימוד לאקטיביזם המשיחי והיוהרה שהופכת כל מתנחל למקובל המזווג ספירות ומניע תהליכים בעליונים.

את הציטוטים הללו מביא גדעון ארן הישר מהשטח. אמנם שטח שכבר אינו קיים, שכן ארן דהר על הרי יהודה ושומרון יחד עם אנשי 'גוש אמונים' באמצע שנות השבעים, וכבר מזמן לא מדובר בגבעות טרשים קרחות בינות לכפרים ערביים כנועים. גם 'גוש אמונים' עצמו כבר אינו קיים, הגם שחייו היו ארוכים ומשמעותיים הרבה יותר מכפי שציפה ארן. כאשר כדוקטורנט צעיר לסוציולוגיה הצטרף ארן לאנשי הגוש הוא ראה מולו תנועה "אקזוטית וכריזמטית" ומעט "סהרורית". כמי שרצה להתמחות בכיתות קיצוניות הוא ציפה לכתוב על קבוצה קטנה, לתעד את עליתו ושקיעתו של קוריוז. הוא לא ידע שהוא עומד להיות עד לתנועה הדתית-חברתית שתשנה את פני מדינת ישראל.

ארן ליווה את אנשי 'גוש אמונים' למעלה משנתיים, בין 1975 ל-1978. הוא השתתף במסעותיהם בשטחים הכבושים, בדיוניהם הפנימיים, בתגובותיהם להתפתחויות הפוליטיות והבינלאומיות, בניסוחיהם לתיאולוגיה הקוקיסטית, בשמחותיהם, באסונותיהם, בהפגנותיהם ובפעילותם החשאית. הספר שלפנינו הוא פרי מחקרו המאלף של ארן, שגובש לכדי עבודת דוקטורט, ולבד מהמבוא ומסוף הדבר הוא מובא, אחרי עריכה, כלשונו. הקוראים נחשפים אפוא לתיעוד ולניתוח של ארן מלפני למעלה משלושים שנה.

להחלטה להשאיר את החומר כפי שהוא יש יתרונות וחסרונות. לכאורה, הספר מתאר תמונה שנמוגה ונעלמה, תמימות ילדותית שההתבגרות הכואבת ממנה גזלה מאיתנו את האפשרות להתייחס אליה ברצינות. מאידך, דווקא משום כך התיעוד הראשוני הזה חשוב ביותר. לעיתים נדירות זוכה חוקר להיחשף לשלביה הפורמטיבים של תנועה דתית, בוודאי תנועה דתית משמעותית כל כך. הנגיעה האינטימית שמאפשר ארן בבשר החשוף של ההיסטוריה הישראלית היא על כן יקרה מפז. הנה עומדים לפנינו חנן פורת הצעיר והכריזמטי, משה לוינגר מלא הלהט, יואל בן נון כשהיה עוד מנהיג בולט באותו ציבור, הרב צבי יהודה קוק בעצם ימי ניסוח חשיבתו המדינית-דתית.

צבי יהודה הופך לאדמו"ר, קוק הופך לקוקיזם

סיפורו של 'גוש אמונים', על פי ארן, מתחיל הרבה לפני מלחמת ששת הימים, ולידתו בקבוצת 'גחלת' (ר"ת גרעין חלוצים לומדי תורה), בראשית שנות החמישים. שם החלה לצמוח תודעה דתית המבקשת לכלול את מציאות החולין תחתיה, המבקשת להיות במובן המילולי ביותר ציונות דתית. שני קטליזטורים מביאים להתהוותה של הקבוצה: מחד, הקמתה של מדינת ישראל – כלומר מדובר במשיחיות שעולה לא מתוך חורבן, אלא דווקא מתוך גאולה. מאידך גיסא, היחס המזלזל, המבטל לו זכו שומרי מצוות בתחילת ימיה של המדינה. קשה כיום להבין עד כמה בזויים נראו שומרי מצוות בעיני היהודים החילונים דאז, שנשמו ציונות ונשפו סוציאליזם. זלזול בדת "הגלותית" וכינויי גנאי כ"אדוק-פיסטוק" הביאו לתחושות נחיתות, אשר לא היה לה אף את הנחמה החרדית הנולדת מהסתגרות.

מתוך הוויה זו קמים חברי 'גחלת' ומנסים להגדיר מחדש את יחסי הדת והמדינה. בני תשחורת כצפניה דרורי, יעקב פילבר, זלמן מלמד וחיים דרוקמן, בימינו מהרבנים החשובים ביותר של הציונות הדתית, מצטרפים כקבוצה לישיבת 'מרכז הרב', אז ישיבה שולית ונחותה. שם הם מוצאים את המסד ההגותי-דתי שיזין את שאיפותיהם הלאומיות.

מסד זה נבנה, כידוע, על גבי כתביו של הראי"ה קוק. אלו הפכו לכתבי הקודש החדשים, ופרשנותם למלאכת אריגת תיאולוגיה פוליטית ציונית-משיחית. צדדים בחשיבתו שעוסקים בדתיות פרטית ובהגות כללית הושתקו. כיוונים שעוסקים בסגולת האומה ובגאולת העולם הובלטו (הקוקיזם, על כן, אינו תורת הרב קוק). לתפקיד הפרשן הרשמי של הראי"ה קוק נתמנה בנו, הרב צבי יהודה, שעמד אז גם בראש הישיבה. הוא שניסח במילים ובמעשים את הקוקיזם, וגיבש סביבו את התלמידים החדשים כחסידים סביב אדמו"רם.

ארן מקדיש מקום לתהליך האדמו"ריזציה של הרצי"ה. הלה הופך בעיני חברי 'גוש אמונים' למחזיר בתשובה, לאור לגויים (אנשי הגוש מספרים שהרביץ תורה ל"כושים ענקיים ודוגמניות"), למרפא נפשות חולים, לעילוי תורני, לבקיא בלשונות העולם, לידען בפילוסופיה – ולבסוף לנביא. חנן פורת מצוטט כקובע שביתו של הרצי"ה הוא "מרכז העולם. שם מקור המתח החשמלי שמניע את המכונה הקרויה גוש אמונים, באמצעותה יוארו ישראל והאנושות כולה." (203). נבואתו המפורסמת ביותר של הרב ניתנת שלושה שבועות לפני מלחמת ששת הימים, עת בשיחה עם תלמידיו זעק על כך שעם ישראל שכח את ארץ אבותיו, הלא היא הגדה המערבית. חודש אחר כך כבר היתה הגדה בידי ישראל, ואנשי הגוש היו יכולים לצאת ולהאיר את ישראל ואת האנושות כולה.

קבליזציה של הלאומיות הישראלית, ריטואליזציה של האקטיביזם הפוליטי

ההתיישבות ביהודה ושומרון הפכה לביטוי הארצי של הקוקיזם. ארן יודע לספר שלפני מלחמת ששת הימים התעסקו אנשיו (לבד מלימוד תורה) במלחמה נגד "המיסיון" בירושלים: הפרעה לקונצרט "מתיאוס פסיון" בבנייני האומה, השחתת רכוש כנסייתי וביזוי כמרים שנקרו בדרכם. שחרור ארץ האבות נתפס כציווי מאת שר ההיסטוריה לצאת ולעשות היסטוריה – או נכון יותר להביא לקץ ההיסטוריה בגאולה השלמה. האדמה הופכת לתשמיש קדושה, ההתנחלות הופכת לריטואל. בקוקיזם, כותב ארן, נערכת

קבליזציה של הלאומיות הישראלית, ובעקבותיה ריטואליזציה של האקטיביזם הפוליטי, שמאפשרות להביא את הציונות לקצה מסקניותה, ובו בזמן גם לפרקה ממעשיותה ולשחררה מאחריותה, שהן יסוד מהפכנותה ההיסטורית. (177)

אם הציונות היא הפיכתה של היהדות מתיאולוגיה לאידיאולוגיה, הקוקיזם מבקש להחזיר מנה אחת אפיים ולהפוך את הציונות עצמה לתיאולוגיה. את הקדושה מוצאים במבצעי התיישבות, הצבת אוהלים הופכת למצווה. "קידוש החול, קידוש הכל" כותב ארן. הקוקיזם מתייחד בכך שעבורו הגאולה יכולה להגיע לפני שעם ישראל עושה תשובה, ואף ללא משיח. "גאולת האדמה" מקבלת משמעות חדשה, והופכת לגאולתה של המציאות כולה. הקוקיזם גם יודע מראש ובוודאות את מהלך האירועים: עוד דונם ועוד דונם פירושם קרבה הולכת וגוברת לקץ הימים, בו מציון תצא תורה ואליה ישאו עיניים כל הגויים.

סגולת ישראל מבטיחה את הצלחת הקוקיזם, אולם הגאולה שמביאים אנשי 'גוש אמונים' אינה כאמור רק עבור היהודים. הרב לוינגר מסביר לארן כי

בויתור לערבים ולגויי עולם, בהפסקת ההתנחלות ובנסיגה מהשטחים, נגרום לרעת שכינינו. לא רק שלא ישופר מצבם החומרי, אלא שתחול התדרדרות רוחנית שתמנע מהם להבין את עליונות עמנו ולהכיר בקדושתו. כך, במו ידינו, נבלום את גאולתם. (391)

הקוקיסטים יודעים טוב יותר ממך מה טוב בשבילך, והם יכפו את כל הטוב הזה עליך אם תרצה או לא תרצה. לא למענם הם עושים זאת, אלא כשליחים נאמנים של ריבונו של עולם, המשמשים לו כלים ומצייתים בהשקט ובבטחה לפקודותיו. מתוך כך גם ניתן להבין את עומק השבר שיגיע כאשר עם ישראל יפנה להם עורף, כאשר מדינת ישראל תיפרד משטחים כבושים, כאשר מהלך הגאולה יעשה את הבלתי יאומן ויסוג לאחור.

הגשמתו של החלום הדתי מסוכנת לדת

אולם לא רק סופו של הקוקיזם במשבר בלתי נמנע. חידושו של ארן הוא ניתוח של צמיחת הקוקיזם דווקא כתגובה למשבר. זהו המשבר הנובע מהדיסוננס שבמדינת ישראל חילונית מצליחה. שלא כמו הראי"ה קוק, לא היו יכולים ממשיכיו לראות את הניצוצות האלוהיים החבויים, לכאורה, בלב היהודים החילונים וברובד "הפנימי" של מעשיהם. מדינה יהודית המתנהלת בצורה חילונית היא תרתי דסתרי עבורם, והם יוצאים לתקן את המציאות. "אנו ניצבים מול אסון לאומי בעל מימדים עצומים," מצטט ארן את אחד מתומכי 'גוש אמונים', "[המדינה היא] גן עדן של הגשמה משיחית – 'אפוקליפסה עכשיו' – ההופך את היהדות למיותרת" (301).

הגשמתו של החלום הדתי, הקמתה של מדינת יהודית, מתגלה כמסוכנת עבור הדת. הקוקיסטים ביקשו להחזיר את היהדות למרכז ההוויה הישראלית, ואם צריך – בכוח. במלחמת ששת הימים מגיע המתח האמוני לשיאו: ישראל החילונית מנצחת ניצחון מזהיר, הר הבית בידינו, ובתי הקפה בתל-אביב מלאים באלופי צה"ל הנהנים מהשמש. הקוקיסטים מפרשים את המאורעות כדרכם, ומעוניינים להסביר לחילונים את משמעותם. המתח שבין הצלחת החילוניות (בעזר ה' כמובן) לבין חוסר רצונה להסיק מכך את המתבקש (ולחזור בתשובה) הוא גדול מדי. מתח יוצר תנועה. משבר יוצר לידה.

זהו עיקרון מקובל וברור בשדה מחקר הדתות: דיסוננס אמוני יוצר רצון להרמוניזציה, וזה בתורו יוצר פעולה ומעשה. האמונה והמציאות הם כשני אופנים הניצבים מנותקים, זה מעבר לזה, ללא נגיעה וללא עזרים התומכים מהצד. המחזיק מבנה שכזה בנפשו מבין אינטואיטיבית כי אם ירצה שלא ליפול, עליו לדחוף ולדבש – לנוע קדימה. 'גוש אמונים' יוצא אל השטח כתנועה קדימה המבקשת לחתן את האמונה עם המציאות (דא עקא: הגלגל האחורי לעולם לא יגיע אל הקדמי). המכה הקשה שסופגת ישראל במלחמת יום כיפור נותנת דחיפה נוספת, והקוקיסטים מנתבים את האנרגיה המשיחית להתנחלות. מסכם את העניין חנן פורת: "גוש אמונים הוא הכמיהה להתגלות אלוהים ביש" (376).

יש לומר שביציאתו של הקוקיזם להגשמת היהדות כדת לאומית הוא מחייה את רעיון הגאולה העברי הקדום: גאולה פוליטית שבאה לידי ביטוי בממלכה ריבונית. הקוקיזם לא בדה אידיאל זה מלבו, אלא רק תרגם את השאיפה המקראית ללשון ולמעשה מודרניים, והוסיף לה דיאלקטיקה הגליאנית ופרשנות קבלית. בכך הוא יצא נגד תהליכי הפרוטסטנטיזציה העוברים על דתות העולם בעידננו, במסגרתם הן הופכות לעניינו האישי (והפסיכולוגי) של הפרט. כהעצמת התגובה לתהליך הזה הרוחניות המיסטית של הרב קוק נשכחה והקוקיזם נותר עם משיחיות יהודית תיאוקרטית בלבד, חסרת גמישות ומועדת לשברון.

אין לך קץ מגולה מזה

ארן מביא לפני הקורא עובדות היסטוריות, נראטיב, ופרשנות מבריקה. כתיבתו יצירתית ויפה, והקריאה בספר היא חוויה מענגת. יש בו גם כמה בעיות: החסרון באינדקס הוא חמור, וההסברים הארוכים בתחילתו על התהוות התנועה הציונית בסוף המאה ה-19 מיותרים. חלוף הזמן גם ניכר על ההסברים בכל הנוגע לקבלה ולמיסטיקה. אולם בכללו של דבר הטקסט מרתק, ועמית שהם, העורך, עשה עבודה ראויה להערכה במבצע הורדת השפע הדוקטורטי והגשמתו במציאות הארצית כספר.

מחקרו של ארן מגלה לנו עד כמה חי וחדשני היה הקוקיזם בתחילתו: קידוש החול, קידוש צה"ל, קידוש הלאומיות, האמונה המסנוורת בצדקת דרכו, הבוז שנשא כלפי דתיות פאסיבית, הפרשנות התיאולוגית – און-ליין – לכל התרחשות פוליטית. מחקרו גם מגלה לנו עד כמה גדול כשלונו, עד כמה חיוורת דעיכתו. כיום הקוקיסטים האדוקים ביותר – הרב טאו ו"ישיבות הקו" שתחת הנהגתו – נסוגו מהזירה הציבורית והתנתקו מהחברה הישראלית. מי כנפתלי בנט, איש ההיי-טק מרעננה שהפך לבעל הבית החדש של הציונות הדתית, מבשר את קיצו של הקוקיזם כתנועה חברתית תוססת. שלושים שנה אחרי שנכתב כמבוא לתפיסתה של תנועה צעירה, הטקסט העסיסי של ארן מפורסם עכשיו כסיכומה.

סתם

—

פורסם במוסף 'ספרים' של 'הארץ'.

החל מה-22 לאפריל אנחה קורס קצר על מדיטציה יהודית במרכז נווה שכטר היפהפה אשר בנווה צדק בתל-אביב – יפו. ההרשמה נפתחה, הפרטים באתר ובפלייר שכאן.

כשיעקב מרגי מש"ס, בהקשר לדיון סביב גורלם של ילדי העובדים הזרים, מכנה את גדעון סער ודן מרידור צפונבונים, למה הוא מתכוון? האם רק לעובדה שהם "יושבים בבתי קפה בתל-אביב", כלשונו? לא: השר מרגי מנסה לומר לנו משהו עמוק יותר. הוא מנסה לומר שמרידור וסער אינם למעשה "משלנו". שהם נטע זר, שהם נוכרים, שהם "אירופאים", "יפי נפש", "ליברלים", "שמאלנים" – כלומר אנשים קטנים, חסרי עמוד שדרה, שבראש מענייהם קשקושים כמו זכויות אדם ודמוקרטיה, כאשר מה שאמור להיות חשוב להם (לו היו יהודים אמיתיים) הוא טוהר הדם של העם וחוסן הגב של האומה.

יש חשיבות מיוחדת לגסות הרוח האחרונה של מרגי, למרות שהיא רק אחת בשרשרת ארוכה של דברי בלע שמשליכים נציגי ימין שונים על כל מי שמריח מהשקפת עולם שחורגת מהדאגה ליהודים וליהודים בלבד (די להזכיר "השמאלנים שכחו מה זה להיות יהודים" של ביבי לפני יותר מעשור או את ההגדרה העכשווית של הקרן החדשה לישראל כ"תנועת שמאל קיצונית החותרת תחת קיום מדינת ישראל כמדינה יהודית" בידי רונן שובל וחבריו מ"אם תרצו").

החשיבות המיוחדת של אמירה האחרונה הזאת של מרגי טמונה בכך שהיא חושפת בצורה ברורה שלא מדובר רק בשמאל מדיני ושהעניין הוא הרבה יותר גדול מעתיד השטחים. זה לא פוליטיקה, אלא זהות. שאלת זכויות האדם, שאלת ההזדהות עם האנושות כולה, שאלת הדאגה גם לזר, לחלש, לעמידה אף על זכויותיו של האויב, הפכה אצל נציגים שונים של הימין היהודי להיות שאלת "הלנו אתה אם לצרנו". כל מי שמוכן לגלות הבנה, רחמים, סתם סימפטיה, ודאי כל מי שרואה חובה להילחם על זכויותיהם של לא-יהודים – מוגדר מיד כמוסר, רודף, בוגד, עוכר ישראל, סכין בגב.

כמה הוגים פולקיסטים חשובים

מאיפה מגיעה השנאה-המחופשת-לפטריוטיות הזו? נדמה לי שאם נבדוק את העניין נגלה שתנועת ההמונים רבת הראשים הזאת, מש"ס ועד "אם תרצו", מחב"ד ועד ליברמן, יונקת כדלק לאתנוצנטריות המשולהבת שלה הישר מהבארות הלא-ממש-צלולים של הרומנטיקה הגרמנית. למעשה, קידוח עומק רציני יראה שהעסיס שמקציף על שפתותיהם של ההיפר-פטריוטים החדשים-ישנים האלה מגיע הישר מההוגה הפרוסי החשוב יוהן גודפריד פון הרדר, שרצה בסוף המאה ה-18 לראות יותר "חשיבה גרמנית", פחות אמנות זרה (יוונית) וטען ש"מי שאיבד את הרוח הפטריוטית איבד את עצמו" – כמובן, כי בלי ה-Volk אנחנו כלום.

לכן מה שמדהים הוא שאותם פטריוטים יהודים מקוננים על דווקא רעייתם של הליברלים בשדות זרים, כאילו דאגה לזר ומוסר חברתי הם ערכים שזרים ליהדות. כל זה, כאמור, בעוד שהם עצמם מפליגים לתוך הסערה כאשר רוח הוגי הרומנטיקה הגרמנית נושבת במפרשיהם.

כדי להבין עד כמה אותה הרוח היא היא רוחם שלהם, הנה חידון קצר. בחנו את עצמכם: נסו לנחש איזה מבין המשפטים הבאים נכתבו על ידי יהודים, ואילו על ידי גרמנים:

1. "העם וכל מה שקשור בו, כולל המדינה, מפולש כולו במחשבה ורגש דתי, והוא עבורנו נושא החיים הארציים כמו גם הנצחיים."
2. "החשיבה שלנו והרגש שלנו באים לידי ביטוי בראש ובראשונה על ידי דחייה גורפת של כל מה שאפילו מתקרב לחשיבה אנגלית או מערב-אירופאית בכלל."
3. "דיקטטורה של משטר אוטוריטטיבי היא הפתרון והחלופה לדמוקרטיה הרקובה. חופשיים מאינטרסים אגואיסטים של בוחרים יוכלו [המנהיגים] להצעיד את האומה לעבר המלכות […] האידיאלית."
4. "[הדמוקרטיה היא] אווילית משום שהיא מסבכת את מוסרנו בערכים […] אשר כל ענינם הוא היסטורי נכרי בלבד, והרסנית משום שהיא עוקרת את תרבותנו מן ההתפתחות ההיסטורית הפנימית […] ושותלת אותה בקרקע של מסורת זרה."
5. "התמורות הגדולות ביותר שהתרחשו על פני הארץ לא היו יכולות לעלות על הדעת אם לא היו מקבלות השראה מתוך תשוקות נחושות ואף היסטריות, אלא רק מערכים בורגניים של שלום וסדר. […] האומה שתלך בדרך זו ראשונה היא אשר תנצח."
6. "[מוסר הלחימה צריך להיות] מוסר הפטור מכל אמביוולנטיות נוצרית-אירופאית"

נו? קשה להכריע, לא? במשפטים האלה, ובאחרים, כל ההוגים הללו מתנגדים לנטילת ערכים "זרים", המנוגדים ל"רוח האומה", ומזהירים שאימוצם יביא לחורבנה. עבור כולם אותם ערכים זרים הם ערכים ליברליים, דמוקרטיים, ברוגנים, אירופאים, ועבור כולם הערכים "האמיתיים" של האומה הם ערכים לאומניים, רגשניים, דתיים, דיקטטוריים-מלוכניים, פאשיסטים.

ולא בכדי, מפני שכל ההוגים הללו, גם אם הם במקרה יהודים, שייכים כאמור למסורת של הרומנטיקה הגרמנית, מסורת שבה עלינו לתת דרור לדחפי "הסער והפרץ" הרגשיים שלנו (משום שהם מבטאים, כמובן, את האותנטי שבנו), מסורת בה עלינו לקדש את העם, את ה-Volk שלנו (משום שהוא, כמובן, מבטא את האותנטי שבנו), ומסורת בה עלינו להתנגד לכל שיקול הגיוני או מוסרי שעומד בפני דרכם של אלה (משום שהוא מנוגד, כמובן, לביטוי האותנטי שבנו).

ולכן אין להיות מופתעים מהדמיון הרב שבדבריהם. ועתה לתוצאות האמת – אלו ההוגים שצוטטו מעלה, על פי סדר הציטוטים:

1. Friedrich Gogarten, Religion Und Volkstum, 1915
2. Werner Sombart, Händler und Helden, 1915
3. ישראל אלדד, סולם כ"ז, תשי"ב
4. שבתי בן דב, גאולת ישראל במשבר המדינה, תש"ך
5. אדולף היטלר, מיין קאמף, חלק ב', פרק 2
6. שבתי בן דב, גאולת ישראל במשבר המדינה, תש"ך

כן, רבותי, כל ההוגים הללו, והרבנים שמיד אצטט, הם תלמידים מובהקים של הרדר, שהאמין שיש להיות נאמנים ל-Volksgeist, ל"רוח העם" שלנו, שמעניק לכל עם את אופיו וערכיו, שרק דרכו יכול העם להתעלות מעלה, ושאויביו הגדולים ביותר הם "העולם האירופאי הקר" ו"הפילוסופיה" החילונית והרציונלית. אחריו הגיע ורנר סומברט (שמצוטט לעיל), שיצא נגד הערכים הבורגניים של ה-Komfortismus, כלומר הרדיפה אחרי נוחות, המדכאת את היצר הלאומי ואת הנכונות להקריב את חייך למען האומה.

לאלו אפשר להוסיף גם את אוזוולד ספנגלר, הוגה דעות מתחילת המאה העשרים שחשב, בעקבות הרדר כמובן, שלכל עם יש "רוח" יצירתי-מוסרי משלו, שטען ש"אם מעטים יכולים לשרוד מלחמה ארוכה ללא ניוון של הנפש, אף לא אחד יכול לשרוד שלום ארוך", ואת ארנסט יונגר שראה במלחמה דרך רוחנית שמובילה להתעלות דתית ולימד שערכים בורגניים מערערים את "החוש המוסרי הגבוה". וכמובן, חשוב לציין את ניטשה, עוד אחד מהאבות הרוחניים של אותה מסורת מפוארת.

לבסוף, היטלר עצמו התייחס ל"הומניות הסנטימנטלית הדוחה" של "השכבות הגבוהות" (כנראה אלה ששותות אספרסו), שמגלה רחמים כלפי החלשים (והנכים, והמפגרים – בנאום בנירנברג, אוגוסט 1929) ושלא מאפשרת את התקדמות גרמניה "לכיוון הנכון" (במיין קאמף, א', 10).

רומנטיקנים אמיתיים

ומיהם ממשיכיה המודרניים של ההגות העמוקה מני עומק הזו? כמובן: חלק מהוגי ורבני ישראל. תחילה, בציטוטים מעלה, הוגים לאומניים-פאשיסטיים כישראל אלדד ושבתי בן דב (ניתן היה בקלות להוסיף את משורר הבית אורי צבי גרינברג), וכיום ממשיכיהם הרבנים. אפשר לציין רבים, אבל כאן אביא לשם דוגמא את הרב ישראל רוזן והרב שמואל אליהו.

רוזן, שלפני שנתיים פסק שפעילי שמאל הם "מוסרים" ולפני ארבע שנים קרא לפעולות טרור נגד תושבי עזה ("לאפשר לצעירי שדרות, אשקלון, הנגב המערבי או 'כל בחור וטוב לנשק', להשיב מלחמה במסגרת מיליציות בלתי נשלטות") טען אז גם כי אל לו לצה"ל לחוס על תושביה הלא חמושים של רצועת עזה ויצא נגד "עדת אינטלקטואלים [ה]מצטרפת לעולם אנטי-מוסרי זה, ועוד תורמת לו מסרים בוגדניים הנועצים חרב בגב עמם." רוזן ממשיך שם ויוצא נגד מה שהוא מכנה "מוסר נוצרי", ודוחף לאמץ "מוסר יהודי" שמקדם "התייחסות למלחמות כמאבק בין עמים, ולא בין יחידים נושאי נשק בלבד. ובמלחמה כמו במלחמה, גם האוכלוסיה האזרחית נפגעת – זקנים נשים וטף". ובכן, טוב יעשה הרב אם ילמד שלא רק "מוסר יהודי" דוחף לראיית המלחמה כך.

או הרב שמואל אליהו, שכתב ש"'צריך לעשות מהפכה', כך אמר מתתיהו כשראה כיצד שכבה דקיקה של שלטון מושחת עושה מה שפופולארי. הולכת אחרי המעצמה הגדולה יון. מושכת את העם לתרבות של התייוונות ופועלת על פי החוק." כלומר השלטון (וברור מדבריו שם שהוא מתכוון לזמננו) מושך ל"תרבות של התייוונות" בחסות החוק, ו"צריך לעשות מהפכה", מן הסתם לא חוקית, ומן הסתם כדי לכוון את המדינה לכיוון הנכון.

מקנאות לפולקיזם

הנקודה שאני רוצה להצביע עליה כאן איננה עצם הדמיון בין הרעיונות של הרבנים האלה (ואחרים) לאלה של ההוגים הגרמנים ההם (או ממשיכיהם, הנאצים). יש כמובן דמיון רב אבל יש גם כמה הבדלים חשובים. הנקודה שאני רוצה להצביע עליה היא שהרעיונות האלה, גם אם הם לדעתם או לדעתכם טובים ונכונים (לדעתי הם מטורפים ומרושעים), אינם בשום צורה "יהודיים" או "עבריים" יותר מרעיונות אחרים, הומניסטים. למעשה, כאמור, אפשר למצוא את מקורותיהם ברומנטיקה הלאומנית הגרמנית.

אבל רגע, תגידו, האם לא היו שמעון ולוי? האם לא היה פנחס? האם לא היה מתתיהו חשמונאי? ובכן גם אם היו, בואו לא נתבלבל בין מעשים של יחידים לבין משנה רעיונית מקיפה ומנומקת. בואו לא נתבלבל גם בין קנאות דתית ללאומנות גזענית. ובואו לא נתבלבל גם בין דחייתה של תרבות זרה, כובשת (הלניסטית, ע"י החשמונאים או בר-כוכבא) בשם הדת, לבין דחיית מרכיבים הומניים שנמצאים בתרבות הכללית וגם בדת היהודית, בשם הלאומיות ולמען הכיבוש. אכן, כדי שקנאות דתית ואתנוצנטריזם, שודאי קיימות ביהדות, תהפוכנה ללאומנות היפר-פטריוטית, אנטי-רציונלית ואנטי-הומניסטית, צריך את תיווכה האדיב של הרומנטיקה הגרמנית.

לכן רבותי, כשרבנים מספרים לכם שזו היהדות ה"אותנטית", שזה "מוסר יהודי", הם בעצם מוכרים לכם רומנטיציזם גרמני יד שלישית. לא ממעיינותיו הצלולים של ישראל סבא אתם שותים, אלא מהגייזרים המסריחים של הרייך. כל זה כמובן לא במודע – לרוב הרבנים אין כל השכלה כללית, והם מבינים בהיסטוריה בערך כמו שהיסטוריון ממוצע מבין בהלכה. אלא שהיסטוריון כמובן לא מתיימר להבין בהלכה, ואילו רבנים חושבים שהם יודעים הכל. הבעיה היא שגם תלמידיהם סבורים כך.

כך שכשישראל רוזן דורש לאמץ "מוסר יהודי" (קרי: קסנופובי, רגשני, אנארכי) הוא בעצם מבקש מכם לאמץ מוסר רומנטיציסטי גרמני. וכשיעקב מרגי מבטל את דעתם של אנשים שדואגים לזכויות אדם על ידי כך שהוא פוסל אותם כ"צפונבונים" (קרי: אירופאים, בורגנים, ליברלים) ש"רוממות ההומניזם בגרונם" (כלשונו) הוא בסך הכל הופך לממשיך המודרני של מסורת גרמנית ארוכה ולא מכובדת של אטביזם, פולקיזם ופטריוטיזם אלים. בימינו כמובן לא נשארו הרבה גרמנים שממשיכים את המסורת הזאת, ומעניין שאפשר לסמוך דווקא על הרבנים שלנו שישאירו אותה בחיים וישמשו דובריה הנאמנים. והם עוד אוהבים לדבר על הזדהות הקורבן עם שונאיו.

הגל האחרון של פטריוטיזם מתלהם ושנאת זרים שאופף אותנו בימים אלה מציג עצמו כיהודי, והטרגדיה היא שיש לו על מה להסתמך במקורות היהדות. אבל יש במקורות גם אי אילו ציוויים על דאגה לזולת, כולל הזולת הזר. ממילא, כאמור, מה שמקפיץ את התבשיל היהודיסטי הלאומני הזה לכדי תפיסת עולם מגובשת (שמבדילה בין סוגי מוסר, שדוחה הומניזם ורציונליות) הוא אך ורק עמידתם של ימנים ורבנים אלה, כגמדים על כתפי ענקים, על הגותם של הרומנטיקנים הפולקיסטים הגרמנים דלעיל. אלה אלוהיך ישראל.

ועם כל כך הרבה יהודים וגרמנים, אולי מתאים לסיים באמרתו של יהודי אחד, שהיה גם גרמני, שהיה גם חכם, ארנסט בלוך, שחי בשיאו של הרומנטיציזם הלאומני הגרמני וראה גם את עליית הנאציזם, ושטען ש"רק הנבלים חיים דרך אלוהיהם. אבל הישרים – אלוהים חי דרכם".

————-

כמה מהציטוטים מובאים מתוך הספרים הבאים:

• פונדמנטליזם יהודי והר הבית, מוטי ענברי, מאגנס, תשס"ח
• The Stillborn God: Religion, Politics and the Modern West, Mark Lila, Vintage, 2007
• Occidentalism: A Short History of Anti-Westernism, Ian Burma & Avishai Margalit, Atlantic, 2004