דבר מעניין קרה אתמול בדיון שהיה ביני ובין גדי טאוב בטוויטר, מעבר לכך שהוא היה ענייני באופן מפתיע ולא כלל את הטינופים והגזלייטינג שאני רגיל לזכות בהם ממנו.

דיברנו על מקורות סמכותו או חוסר-סמכותו של בג"צ לפסול חוקי יסוד, והתברר שעל פי טאוב לאזרחי ישראל אין בכלל זכות לחופש דת. או לכל הפחות הוא לא היה מוכן להודות שיש להם.

איך זה קורה? הנה הסיפור: מחנה "הרפורמה" אינו מוכן לתת לבג"צ כל סמכות שאינה כתובה במפורש בחוק. הדבר נובע משתי סיבות:

1. התפיסה שרק העם מחליט על חובותיו וזכויותיו (וממילא על סמכות בית המשפט), ומה שהעם החליט הוא רק מה שנציגיו הנבחרים חוקקו;
2. העמדה שבג"צ חרג מסמכותו בעבר (כשפסק לא על פי מה שכתוב במפורש בחוק), ולכן יש לקצץ את כנפיו בהווה.

לטענה השניה לא אתייחס כאן. הטענה הראשונה נסמכת בחלקה על התפיסה השמרנית (המיושנת) שזכויות אדם ואזרח מגיעות אך ורק מתהליך היסטורי ומהסכמים פנים-לאומיים. כלומר שזכויות אינם עניין אוניברסלי אלא פרטיקולרי, כל עם לעצמו מתוך תהליכיו ההיסטוריים.

אבל הטענה הראשונה גם מאומצת באופן מלאכותי כנשק נגד בית המשפט העליון הישראלי. שהרי האם טאוב באמת חושב שלישראלים אין זכות לחופש דת, רק מפני שנציגיהם לא חוקקו אותה? אני בספק. יש לזכור שזכות זאת נישאת לא רק בפי שמאלנים אנרכיסטים נפולת מוגלה, אלא גם בפי פעילי הר הבית שמבקשים בשמה להתפלל על ההר, גם בפי חרדים המבקשים מופעים נפרדים מגדרית, וגם בפי אנשים כשמחה רוטמן שמבקשים בשמה לאפשר לבעלי מלון לסרב לארח הומואים.

כלומר זאת זכות די חשובה לכולנו. אלא שטאוב לא יכול להודות בשהיא קיימת מפני שדבר כזה יחתור תחת העמדה שמה שלא חוקק לא קיים.

יש לדעת, גם זכויות לחופש ביטוי וחופש ההפגנה לא כתובות בחוק הישראלי, וגם שוויון מהותי בין כל האזרחים כידוע לא כתוב בו. אבל בכל אלה הסכים טאוב להכיר משום שהם, כהגדרתו, "זכויות פוליטיות המתחייבות משיטת המשטר הדמוקרטית" ולכן כלולים בה גם ללא חקיקה מפורשת. מה עם כל הזכויות הנוספות? לא ברור.

***

אז מאיפה יש לדעתי לאזרחי ישראל את הזכות חופש דת? הנה שלושה מקורות:

1. ראשית מקור *שאני לא רוצה להסתמך עליו*: זכויות האדם האוניברסליות והנצחיות שכל אדם כאדם זכאי להן, שמוזכרות גם ב'הכרזת האו"ם לכל באי עולם בדבר זכויות האדם' ומוכרות על ידי מרבית הקהילה הבינלאומית. אלא נובעות מהיות האדם אדם. בין אם הוא נברא בצלם אלוהים, או בעל תבונה, או בעל כבוד סגולי, או בעל פוטנציאל הראוי למימוש, או בעל זהות עמוקה הראויה להגנה. כאמור, אני מעדיף לא להזדקק לתפיסה סמי-מטאפיזית כזאת, למרות שאני עצמי מחזיק בה.

2. הזכות לחופש דת מוזכרת בהכרזת העצמאות של מדינת ישראל. מדינת ישראל מתחייבת בהכרזה לשמור עליה. אזרחי ישראל סומכים על ההבטחה הזאת ומסכימים במובלע להיות אזרחי המדינה על סמך ההבטחה הזאת. ההבטחה לשמירה על חופש דת ומצפון היא חלק מהאמנה היסודית שקיימת בין אזרחי ישראל על בסיס הכרזת העצמאות.

3. גם לו לא היתה קיימת הכרזת העצמאות, הזכות לחופש דת כלולה באופן מובנה בעצם היומרה של מדינת ישראל להיות דמוקרטיה. במובן הזה אזרחי ישראל זכאים לחופש דת מעצם היותם אזרחי ישראל, דהיינו מעצם הסכמתם המובלעת להיות אזרחים במדינה. זו האמנה הבסיסית שחתומה באופן מובלע בין אזרחי ישראל למדינה, כל עוד היא מתיימרת להיות דמוקרטיה. במובן הזה אזרחי ישראל פועלים בהתאם להיגיון הליברלי שמחזיק ששלטון לגיטימי הוא רק שלטון השומר על זכויות אזרחיו.

האזרחות במדינת ישראל, כמו בכל מדינה המתיימרת להיות דמוקרטיה (ליברלית), כוללת אפוא בתוכה באופן מובנה רשימת זכויות בסיסיות. על היקף הזכויות ועל הדרך לאכוף אותן ייתכנו ויכוחים. הזכות לחופש דת לא כוללת כל דבר בעולם (השחתת אברי מין של נשים בשם הדת לא תאושר). אבל זה שיש לאזרחים זכות לחופש דת אמור להיות מובן מאליו.

ולהדגיש: זכות אינה פשוט משהו ש"מותר לעשות". זכות מאפשרת לי לדרוש מבית המשפט לכפות על המדינה לכבד מנהגים שונים שלי שהם מחוץ למסגרת החוק הרגיל, או לאסור על המדינה לרמוס מנהגים שלי שהיא מבקשת לרמוס (ראו תגובה שלי בתמונה).

הבעיה היא שתומכי החקיקה האנטי-דמוקרטית מבססים את כל התזה שלהם על התפיסה שמה שלא מחוקק אינו קיים, וממילא אינו בסמכותו של בית המשפט. אם נציגי אזרחי ישראל לא חוקקו זכות לחופש דת, היא לא קיימת ובית המשפט לא יכול לפעול בשמה.

אז בפעם הבאה שאתם בדיון עם תומכי ה"רפורמה" תשאלו אותם: האם לאזרחי ישראל יש זכות לחופש דת? אם כן, מאיפה היא מגיעה?

(ואשמח כמובן אם טאוב יתקן אותי ויאמר שהוא דווקא כן חושב שיש לישראלים זכות לחופש דת, וגם יסביר מאיפה היא הגיעה. אעדכן בתגובות אם כן.)

נכתב עם ד”ר אבי שילון

"מעולם לא הינו חופשיים כפי שהיינו תחת הכיבוש הנאצי", כתב ז'אן-פול סארטר בדצמבר 1944, שלושה חודשים בלבד לאחר שפריס שוחררה. סארטר התכוון לכך שרק בתנאים של סכנה ודחק בני אדם הופכים ממוקדים בשאלות החשובות באמת, ביסודות הקיומיים של החיים, בשאלת החירות עצמה. רק אז הם באמת חופשיים. בדבריו היתה טמונה גם ביקורת – גם תחת המשטר הנורא מכל, קבע סארטר, האדם הוא סך כל הכרעותיו: הוא יכול להתנגד, להשלים, לחפש פתרון או להתייאש.

ואומנם, הצד חיובי במשבר הפוליטי הנוכחי טמון באופן שהוא מחדד את יכולתינו לבחור בעצמנו את הברירות שעומדות לפנינו. רבים מאיתנו שמעולם לא טרחו לעסוק במשמעות הקיום החופשי במדינה, טרודים בחשיבותה של הפרדת רשויות, ואחרים שמעולם לא הפגינו, החליטו לעמוד על זכויותיהם. בכך הופכים ישראלים רבים לאזרחים במלוא מובן המילה, ואי אפשר שלא לשמוח על כך.

האינטנסיביות של הימים האלה כופה עלינו עיסוק בעקרונות היסוד של הפוליטיקה המודרנית. כך, מול ההתעקשות בימין הביביסטי על פן אחד בדמוקרטיה, שלטון הרוב, שמתוכו נגזר רצונם בהסרת כל מגבלה על נבחרי הציבור, עלינו להתמקד בעקרונות היסוד של התפיסה הליברלית בדמוקרטיה, בשאלת החירות עצמה. דרך אחת להרהר בכך היא חזרה למסמכי היסוד של מדינת ישראל.

במגילת העצמאות, כידוע, מובטח שישראל תושתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל ותקיים שויון זכויו​ת חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה, בלי הבדל דת, גזע ומין. הסימן המובהק להסתייגותם של חברי הקואליציה הנוכחית מהתפיסה הליברלית המובהקת הזו נעוץ בסירובם לחוקק את מגילת העצמאות כחוק יסוד.

אולם כדי ללמוד עד כמה התרחק הליכוד בימינו ממקורותיו הליברליים הבסיסיים כדאי לשוב למסמך אחר, שאף הוא נכתב בימי הבראשית של ישראל: החוקה שהציעה תנועת החרות בראשות מנחם בגין למדינת ישראל. את החוקה ניסח יוחנן בדר, יד ימינו של מנחם בגין, והיא משקפת את האופן שבו שאף הימין הציוני המקורי לעצב את המדינה.

החוקה שניסח בדר (כאן ב-pdf) היא מלאכת מחשבת של לאומיות ליברלית. בהשראת כתבי ז׳בוטינסקי, המסמך נפתח בהכרזת האמיתות הנצחיות על כך שכל בני האדם נבראו בצלם אלוהים, ומתוך כך הם חולקים חירויות וזכויות שוות. החוקה של 'חרות' נועדה, כך נאמר, להיות "חומת מגן לזכויות האדם והאזרח", ולהקפיד על הפרדת רשויות, שהוא התנאי ל"ממשל צדק".

בדר, כמו בגין, לא היה מוכן להתפשר על ארץ ישראל השלמה. ישראל נועדה לפי המסמך להתקיים על פני שתי גדות הירדן, אולם הוא הכיר במציאות שנוצרה אחרי 48׳ ופסק שיש לקבוע גם את גבולותיה "הזמניים" של המדינה בחוק.

החוקה מלאה בכל טוב. היא אוסרת אפליה "מטעמי גזע, צבע-עור, דת, לשון, מין או מטעמי מוצא לאומי, חברתי או עדתי", וניכרת בה התפיסה הז'בוטינסקאית של שוויון מלא לאזרחי ישראל הערבים. היא אוסרת "הפצת רגשי בוז או שנאה" מטעמי לאום, גזע וכו', וקבעת שלאדם יש זכות לא רק לחיים, לכבוד, לחופש ולביטחון, אלא גם "להכרה באישיותו". בדר קרא לאסור עונש מוות ועינויים במדינה – וכשבגין התמנה כראש ממשלה הוא אסר על השב״כ לנקוט עינויים – והביע התנגדות לכפייה דתית מכל סוג.

החוקה המוצעת אף ביקשה לאפשר נישואים אזרחיים, ועמדה על כך שישראל תקלוט כל אדם הנרדף פוליטית במדינתו. גם את הסעיף הזה יישם בגין כשהורה עם כניסתו למשרד ראש הממשלה לאחר המהפך של 77׳ לקלוט מאות פליטים מוויאטנם. החוקה אף קובעת זכות בסיסית למזון, מלבוש, רפואה, כלומר תנאים סוציאליים בסיסים המגיעים לכל אזרח, ואף זכות ל"תנאי עבודה צודקים". החוקה גם מבהירה שכל חוק שיחוקק במנוגד לה יהיה חסר תוקף. כלומר, בית המשפט יכול לבטלו. העובדה שמרכיבים כה רבים ברשימה לעיל ייחשבו על ידי הפופוליסטים היום ל"טרלול פרוגרסיבי" ממחישה עד כמה הם התרחקו מיסודות הליברליזם.

סעיף 33 מעמיק בשאלת החירות. הוא קובע כי "זכאי אדם להתנגד בפועל לדיכוי ועריצות… חיללה הרשות את זכויות האדם והאזרח, וגם הערובות החוקתיות חדלו למעשה מלהיות למגן לו – יהא המרד לזכות ולחובה לעם ולכל חלק בקרב העם".

מה שבדר – שהיה מהרוויזיוניסטים שפעלו למען מינויו של בגין כמפקד האצ״ל ותמכו בהכרזת המרד שלו בשלטון הבריטי – קובע כאן הוא לא רק צורת השלטון, אלא גם את התנאים המצדיקים את קיומו של השלטון. כמורד לשעבר, הוא קובע כי שלטון שאינו מגן על זכויות אזרחיו, או שאינו מקפיד על הערובות החוקתיות שמגנות על אותן זכויות, אינו לגיטימי.

בדר, חשוב להבין, לא היה מהרדיקלים ב״חרות״. להיפך: הוא התבקש על ידי בגין לנסח חוקה ליברלית לנוכח העובדה שהיה פלג ב״חרות״, שהלל קוק היה חברים בו, שהציע חוקה קיצונית יותר, שבכלל נטלה מישראל את משמעותה כמדינה יהודית. את חוקתו בדר ביסס בדר על הלאומיות-הליברלית הקלאסית של מייסד התנועה הרוויזיוניסטית, זאב ז׳בוטינסקי, שראה בשמירת זכויות האדם והאזרח היא התנאי הבסיסי לקיומו של שלטון צודק. למעשה, דווקא הימין הציוני היה ליברלי יותר במקורו מהשמאל הציוני שהאמין בקולקטיביזם, ולכן כתב ז׳בוטינסקי ״בראשית ברא אלוהים את היחיד״.

נתניהו, שאמר לאחרונה בראיון לפודקאסט של לקס פרידמן, כי הוא ״דמוקרט מהמאה ה-19״, ריפרר בדיוק לעמדות ז׳בוטינסקי שאפיינו בהמשך את בגין. אבל בפועל, משיקולים שלו, הוא פועל באופן מפורש נגד דרכם.

בסעיף 59.2. קובע בדר כי "מדינת ישראל היא רפובליקה ריבונית, עצמאית, דמוקרטית, המיוסדת על הצדק החברתי". למרבה האירוניה, מה שהמחאה הנוכחית מבקשת לעשות הוא להקפיד בדיוק על המאפיינים שהימין הציוני המקורי ביקש להשיג בישראל.

—

פורסם במדור הדעות של הארץ

בכל הנוגע להתדרדרות לאוטוקרטיה, כמה יסודות מבדילים בין המצב בישראל לבין מדינות כהונגריה, פולין או הודו. אחד מהם הוא ההתגייסות הכוללת, הנחושה והיצירתית של החברה והמגזר העסקי בישראל, שמעמידים תנועת מחאה יוצאת דופן בנחישותה, שקשה למצוא לה מקבילה בזמננו. השני הוא המצב הביטחוני המיוחד של ישראל, ותלותה המוחלטת בצבאה.

בפברואר השנה ערכה ממשלת ויקטור אורבן סבב גדול של פיטורים בצבא הונגריה. מאות קצינים נשלחו הביתה, בצעד שתואר על ידי הממשלה כרצון לרענן את השורות, אולם נחשד כניסיון לדלל את מספר הקצינים בעלי תפישה אוהדת כלפי נאט"ו, או פשוט כמאמץ של אורבן למלא את הצבא בנאמניו.

תרגיל כזה לא ייתכן בישראל. צה"ל מנהיג גיוס חובה, וקציניו אינם אנשי קריירה אלא משרתי ציבור הבאים מכלל שדרות החברה. מעבר לכך צה"ל, ואיתו מדינת ישראל, לא יכולים להרשות לעצמם לאבד מאות קצינים מסיבות בסיסיות של כשירות מבצעית. הצבא פשוט לא יוכל להגן על המדינה.

עדות לתלותה הקיומית של המדינה בקציניה ובלוחמיה קיבלנו ככל שהתקרבה חקיקת המהפכה המשפטית. בשבועות שקדמו לפיטורי שר הביטחון יואב גלנט, קבוצות שונות של חיילים הבהירו לממשלה שהם לא יתייצבו לשירות תחת שלטון לא דמוקרטי. בעקבות דבריהם קבע שר הביטחון, ש"ישנה סכנה מיידית לביטחון המדינה".

האם ניתן להצדיק את פעולת אנשי הצבא? אי־ציות אזרחי, בהגדרתו המקובלת, הוא מעשה מצפוני לא אלים, שמנוגד לחוק ונעשה בפומבי, במטרה לגרום לשינוי במדיניות מסוימת של הממשל. כאשר רוזה פארקס ישבה ב–1955 על ספסל האוטובוס שאסור היה לה לשבת עליו על פי חוק, היא הנהיגה אי־ציות אזרחי. כך גם כאשר מהאטמה גנדהי יצר ב–1930 מלח על ידי הרתחת מים, ללא תשלום מס, בניגוד לחוק הבריטי.

איום החיילים לסרב לשרת, ודאי אם הם משרתים בהתנדבות, אינו בדיוק אי־ציות אזרחי, משום שספק אם יש בו משום עבירה על החוק. מנגד, מסיבות אחרות הוא חמור יותר מאי־ציות אזרחי. בשל התנאים שקיימים בישראל ולא קיימים בהונגריה, הוא היה בבחינת התנגדות אזרחית הנוגעת לעצם האפשרות של המדינה להבטיח ביטחון לאזרחיה. בדיוק משום כך הסירוב גם היה כל כך אפקטיבי.

עם זאת, ניתן למצוא הצדקה לסירוב של אנשי המילואים. הצעד שלהם כמובן לא נבע מכך שהם "לא קיבלו את תוצאות הבחירות", כפי שטוענים בימין. הם נקטו אותו מתוך התפישה הבסיסית ששלטון במדינה ליברלית שואב את הלגיטימציה שלו מההגנה שהוא מעניק לזכויות האדם והאזרח. ולחילופין, שלטון המבקש להחליש את ההגנה שלו על זכויות אלה, מחליש את הלגיטימציה שלו עצמו.

ממשלה בדמוקרטיה ליברלית שואבת את סמכותה משני מקורות. האחד הוא בחירות הוגנות וחופשיות, שבהן לכל אזרח קול שווה. השני הוא המחויבות של השלטון לשמור על זכויות היסוד של האזרחים. ממשלה שזוכה ברוב קולות אולם מחליטה לשלול מנשים (או מיהודים או משחורים וכו') את זכות הבחירה אינה ממשלה לגיטימית.

זכויות אדם אינן ג'וקר שמבטל כל שיקול אחר, אולם כל שלטון המתיימר להיות ליברלי מחויב לשמור עליהן. הכרזת העצמאות של ארצות הברית, הדמוקרטיה הליברלית הראשונה, מונה כידוע את הזכויות המובנות מאליהן לחיים, לחירות ולחתירה לאושר, וקובעת מיד במשפט הבא, כי "על מנת לשמור על הזכויות הללו, ממשלות מוקמות על ידי בני אדם". ההגנה על הזכויות על ידי השלטון היא לב העניין. מבחינת אבות האומה האמריקאית זאת היתה הסיבה העיקרית לרצונם להיפרד מהכתר האנגלי ולהקים רפובליקה.

הסדר הליברלי תופש כמובנת מאליה את שאיפתו של הפרט להיות סובייקט הנהנה מביטחון אישי ומאוטונומיה. ככזה הוא משתף פעולה עם פרטים אחרים כדי ליצור ממשל מרכזי, רק מתוך ההנחה שביטחונו והאוטונומיה שלו — שבאה לידי ביטוי ברשימת זכויות מסוימת — יישמרו. מנגד, "אם צורת ממשל כלשהי נעשית הרסנית ביחס למטרות אלה", כפי שכתוב בהמשך הצהרת העצמאות של ארצות הברית, "זוהי זכותם של בני האדם לשנות או לבטל אותה".

אנשי הצבא שנקטו אי־ציות אזרחי הביעו באופן אינטואיטיבי ומדויק את דרישתם למחויבות מצד הממשלה לברית הבלתי כתובה שבינה ובין אזרחיה — ועל אחת כמה וכמה בינה ובין האנשים שהיא מבקשת מהם לסכן את חייהם עבורה. הברית הזאת כוללת, בין השאר, תפישת השלטון כמופקד על הגנת זכויות היסוד של האזרחים, ומתנגדת לכל צורה של ממשל שהרסנית כלפיהן.

כשראש הממשלה הטיח באלופי המטכ"ל, "אתם צבא שעולה למדינה 70 מיליארד שקל בשנה ויצאתם לשביתה נגד הממשלה, זה לא ייתכן", הוא הסגיר תפישה מעוותת לחלוטין של מערכת היחסים בין מדינת ישראל לבין אנשי הצבא שלה.

כאמור, בשונה מאנשי הצבא בהונגריה (או ברוב מדינות העולם), צה"ל אינו אפיק לקריירה, אלא צבא שמפעיל גיוס חובה וגדוש בפעילות מבצעית מסכנת חיים. חייליו, באופן המילולי ביותר, שופכים דם. אי לכך מערכת היחסים בין צה"ל לבין המשרתים בו אינה תועלתנית או מסחרית, אלא נובעת מסולידריות חברתית וממחויבות ערכית. עבור חלק גדול מאנשי הצבא, אותה מחויבות ערכית חייבת לכלול נאמנות לעקרונות הליברליזם.

ביוני 1647, אחרי שצבא אנגליה הדיח את המלך צ'ארלס הראשון שביקש למשול באופן אבסולוטי וללא התחשבות בנציגי העם בפרלמנט, ביקשו אנשי הצבא להבטיח שהסדרי השלטון המתגבשים לא יאפשרו הישנות של הטעויות של המלך. "איננו צבא שכירי חרב", נמסר בשמם במנשר רשמי, "שנשכר לשרת את כוחה השרירותי של מדינה, אלא נקראנו וגובשנו על ידי הצהרות הפרלמנט כדי להגן על זכויותיו וחירויותיו הצודקות של העם ושלנו".

צה"ל אינו צבא של שכירי חרב, ואין לצפות מחייליו לציות עיוור. צה"ל וגובש על מנת להגן על הזכויות והחירויות הצודקות של אזרחי מדינת ישראל. המחויבות של אנשיו לזכויות אדם ואזרח אינה בעיה, אלא נכס יקר מפז.

:

—

פורסם במדור הדעות של הארץ

לא מזמן יצא מאמר חדש שלי בו אני מכניס את ההתפתחויות הפוליטיות בישראל להקשר של הגל הפופוליסטי העולמי.

אני טוען שהפופוליזם, מהודו ועד ארה"ב, אינו נובע מדעיכת מדינת הרווחה או רק ממניעים שליליים כגזענות, אלא ממשבר זהותי שנולד דווקא מניצחונו המוחלט של הסדר הליברלי.

אני מנתח את המגמות בימין ובשמאל העולמיים ואיך הן באות לביטוי בפוליטיקה הישראלית. לבסוף אני עומד על חשיבות מדינת הלאום והיכולת של תומכי הסדר הליברלי להציע זהות קולקטיבית פוזיטיבית.

כאן המאמר בקישור לרשת ואילו כאן ב-pdf.

המאמר הוא חלק מגליון מיוחד על הבחירות האחרונות בישראל של כתב העת 'אופקים’, מבית מכון הרטמן. כאן כל הגליון, עם מאמרים מאת מייקל וולצר, משואה שגיב, תהלה פרידמן, יאיר שלג, ישי רוזן צבי, דניאל הרטמן, רנא פאהום, אסף מלאך, אבי שגיא, שרגא בר און ועוד.

שני חלקים מהפאזל הישראלי נחשפו לפנינו בשלושת החודשים האחרונים. האחד: הפנטזיות הכמוסות של החרדים והחרד"ל. כמו ילדי הרומן 'בעל זבוב' שנקלעו לאי ללא מבוגרים, מחזות אימה של פולחנים זרים הוארו בהבזקי ברקים, מפטור מלא מלימודי ליבה ועד האפשרות לאסור על הומואים להיכנס לבית מלון. מנגד התגלה לנו שניסיון הגשמתן של אותן פנטזיות לא רק מפרק את החברה הישראלית, אלא פשוט בלתי אפשרי מבחינה כלכלית.

כפי שקבעה חברת דירוג האשראי מודי'ס, החקיקה הנוכחית כוללת "סיכונים ארוכי טווח לכלכלת ישראל, בפרט לזרימות הון למגזר ההייטק החשוב". משקיעים אוהבים יציבות, הון מעוניין בחופש תנועה, ומי שפועל לנפח את כוחה של הממשלה לא יכול לטעון שהוא בעד "ממשלה קטנה". למעשה, גם אם לא היתה כלל התנגדות לחקיקה, הקריסה בהכנסות ממיסים לא היתה מאפשרת לנתניהו למממש את הבטחותיו לחרדים. מה שהובטח עם הייטק אינו אפשרי בלעדיו.

עוצמת המחאה הנוכחית מגיעה מתוך השילוב בקרב המוחים של שלוש קבוצות: האליטה המשרתת של המדינה (בצה"ל, באקדמיה, בהייטק), הציבור החילוני, ומעמד הביניים. שלושת מעגלים אלה חופפים במידה רבה, אולם יש לציינם בנפרד משום שהממשלה הנוכחית הכריזה מלחמה על כל אחד לחוד, בהצעות חוק שפוגעות הן בחלוקת הנטל בצה"ל, הן בכלכלה, הן באופיה החילוני של הציבוריות הישראלית, והן בזכויות הפרט.

מה שמאחד את הקבוצות הללו הוא האתוס הליברלי, שכולל הגנה על זכויות, שוויון לפני החוק, מרחב ציבורי חילוני ואתיקה המקשרת בין כוח, הגינות ואחריות. כל סעיף ברשימה הזאת מותקף על ידי ממשלת נתניהו, שבאופן חריג הצליחה לגבש קואליציה ממגוון ציבורים אשר מבקשים לפרק את הסדר הליברלי בישראל.

לצערם, מהירות המתקפה חשפה בפני אזרחי המדינה את חולשת האי-ליברליזם. היא הראתה בברור שנסיגה מהסדר הליברלי פירושה גם נסיגה מהשוק הכלכלי הגלובלי, בוודאי במדינה שכלכלתה תלויה בכישורים ולא במשאבים. בתגובה היא הקימה עליה את בעלי ההון ובעלי הכישורים.

ודוק: אין מדובר כאן בדפוס המוכר בו הבורגנות מסרבת לחלוק את ההון עם המעמדות הנמוכים ויוצאת למאבק כדי לשמר את עליונותה. לא זו בלבד שהבורגנות במקרה זה חלקה מהונה ברוחב לב עד כה, אלא שהציבורים שקוראים עליה תיגר כלל לא מעוניינים להתנייד במעלה סולם ההכנסה, כלומר להפוך לבורגנים. מרבית החרדים והחרד"ל דוחים את רוח הקפיטליזם בדיוק כפי שהם דוחים את הליברליזם.

עוניה של החברה החרדית הוא חלק מזהותה, כמו גם ההליכה למקצועות הוראה ורבנות בקרב החרד"ל. לא רק שצבירת הון אינה בראש מעייניהם (באופן ראוי לשבח), אלא שרובם דוחים את כל החבילה הכרוכה בכך, מהשכלה רחבה ועד יציאה על העולם, משליטה בשפה זרה ועד התחככות מתמדת עם זרים.

חברי קבוצות אלה מבינים את מה שמרקס ידע כבר מזמן: שהקפיטליזם הוא אויבה של המסורת. שבעולם הבורגני, כפי שנכתב במניפסט הקומוניסטי, "כל המוצק נמס לאוויר, כל הקדוש הופך לחול". מה שקדוש בהגדרה אינו סחיר, ובעולם שלכל דבר יש מחיר דבר אינו קדוש. כפי שקבע הפובליציסט השמרן ג'ורג' וויל, "האלטרנטיבה האחת היא שמרנות תרבותית, האחרת היא הדינמיות של הקפיטליזם. האחרונה מבטלת את הראשונה."

הקפיטליזם מחלן. ערכים כאנוכיות, תחרות והישגיות; עובדות כמפגש עם השונים מאיתנו, שיחות טראנס-אטלנטיות, עסקאות שבהן הכסף, לא הדת או הלאום, מדבר, מצמצמות את חשיבות המסורת בחייו של אדם. ה"ניידים" אינם כאלה רק משום שיש להם את ההון וכישורים לעזוב, אלא מפני שיש להם את האופק התרבותי והערכי לכך, אותו הם רכשו מתוך אינטראקציה מואצת עם בני מינם ברחבי העולם.

האם מסתורין גדול הוא מדוע שמרנים אינם יזמים? הרי זה בהגדרת התפקיד. האם מסתורין גדול הוא מדוע מרחב עסקי שמעלה על נס את אידיאל ה-disruption (הפרעה), ושסיסמת הקרב שלו היא "זוז מהר ושבור דברים" אינו מרחב שבו אדם מסורתי ירגיש בנוח?

החרדים והחרד"ל אפוא, בהכללה, לא יהיו הייטקיסטים, ולא רק משום שהאנגלית של רובם דומה לזו של סמוטריץ'. אנשים שכל הוויתם מופנית פנימה, אל קהילתם ומסורתם, לא ישתייכו לחוג הסילון. אם עויילם גויילם ורק העם היהודי מעניין, היוזמות שתוציא מקרבך יתמצו בהקמת עוד גרעין תורני, לא עוד יוניקורן. הקוטב השני מובהק גם הוא: אנשים שפונים החוצה יעברו התפתחות ביחסם למסורת. הם יפנימו את ערכי העולם המודרני, על ההומניזם האוניברסלי שבו, על הליברליזם והחילון. הם ישתנו.

במילים אחרות, כשסמוטריץ' מסויים נהיה הייטקיסט, הוא הופך לבנט. הוא עדין ימין, ודאי, אבל קו ליברלי מובהק נשזר בחשיבתו, תפיסתו את המסורת הופכת מורכבת יותר, עשירה יותר, והוא אינו יכול עוד לראות אותה – או את העולם – רק בגוונים מוגבלים של שחור ולבן. מבחינת אחיו הסמוטריצ'ים הוא כבר "לא דתי" או לא דתי "באמת". מבחינת העולם הוא אדם שאפשר לעשות איתו עסקים.

הנה אפוא הפרדוקס: החברה החרדית והחרד"לית זקוקה לציבור החילוני והליברלי על מנת לשגשג, על מנת לממן את חברת הלומדים, את ההתנחלויות, את צה"ל. אין לה שום כוונה להקים סטרטאפים. מנגד החילוניות וכלכלתה מאיימת על אורח חייה. מה שקרה בממשלה האחרונה הוא שקבוצות אלה תקפו בפזיזות ובעיוורון את המרחב הליברלי ואת ישראל החילונית, ניסו להחיל על הציבור את תפיסת עולמם, ותוך כדי כך גם דאגו להשפיל ולהעליב אותו.

מהכוחות הבסיסיים בכל מדינה הוא אתוס רפובליקאי של אזרחות טובה ותרומה לכלל. בלי לתגמל אזרחים על תרומתם (לא כספית, אלא דווקא חברתית ואידיאולוגית) נפרמת הרקמה שמחברת בין החברה לבין מוסדות המדינה ומאפשר את שגשוגן של שתיהן. הפופוליזם שיוצא נגד ה"אליטות" ומדבר על פקידות גבוהה כ"דיפ סטייט" חותר תחת אותו אתוס רפובליקאי, מבזה ומלעיג את המשרתים והתורמים, וקורע את אותה רקמה. כאן נמצא חיבור נוסף בין הציבור החילוני, האליטה המשרתת ומעמד הביניים, שהתאגדו כולם למחאה.

ניתן אפוא להבין את המשבר הנוכחי במונחים אלה. אם נביט מרחוק ומלמעלה, חיה בישראל קבוצה שחרדה לזהות שלה, שמאויימת על ידי המרחב הליברלי-קפיטליסטי, מהתנופה הגלובלית ששוחקת קהילות ומסורות, שמחלנת, שהופכת הכל להוליווד. אותה קבוצה רוצה כעת להגביל את הליברליזם על מנת לשמור על זהותה. לאפשר הפרדה מגדרית, להרחיב את סמכות בתי הדין הרבניים, וכיוצא באלה. נכון, זה גם יחליש את הדמוקרטיה ויפלה נשים ומיעוטים לרעה, אבל זאת לא מטרת העומק (גם אם לא ממש מצטערים על זה) אלא תוצאה בלתי נמנעת מההתנגדות – הכמעט אינסטינקטיבית, קמאית – לאמריקניזציה של הכל.

מהצד השני עומדת קבוצה שנוח לה מאוד במרחב הליברלי, שמדברת את שפתו, שמרוויחה מתשואותיו, שמעוניינת להמשיך להיות חלק ממנו, שגם סבורה שזו הדרך היחידה לקיים חברה מגוונת של אינדיבידואלים אוטונומיים ללא כפייה או דיכוי. נכון, זה גם גורר שחיקה של המסורת, חילון, אבל זאת לא מטרת העומק (גם אם לא ממש מצטערים על זה) אלא תוצאה בלתי נמנעת של השתתפות בעולם היפר-קפיטליסטי גלובלי, שהשמירה עליו היא עבורם שמירה על מה שהם תופסים כחירות, ולא פחות מכך, איכות חיים.

הבעיה של הקבוצה הראשונה היא שפרידה מהמרחב הליברלי היא גם פרידה משגשוג כלכלי, שגשוג שמאפשר הטבות שונות שהיא נהנתה מהן עד כה. החרדים יוכלו לחיות עם זה. מעמד הביניים הליכודי – לא. הבעיה של הקבוצה השניה הפוכה: טיפוח המרחב הליברלי הוא גם פרידה מקהילות של משמעות צפופה וממסורות עבר, משאבים תרבותיים שהזינו את זהותה היהודית. לשכבה קטנה של ישראלים התופסים את עצמם כ"אזרחי העולם" אין כל בעיה עם זה. לרוב אזרחי ישראל – יש.

האיזון הופר, ונדרש ניסוח מחודש של החוזה החברתי. התקדמות לקראת סטטוס קוו חדש תוכל להתבסס רק על ההכרה של כל צד בחשיבותו של הצד השני. האמת הפשוטה היא שמדינת ישראל לא יכולה לשרוד כלכלית וביטחונית ללא החברה החילונית-ליברלית וללא כינונה בתוך הסדר הליברלי. מנגד יש להכיר בתרומה הסגולית של הקבוצות האחרות בהון תרבותי וזהותי.

הדרך קדימה עוברת בפרידה מהפופוליזם האנטי-ליברלי, שמעצם טבעו פונה נגד הנושאים בעול המדינה. היא עוברת בניטרול כוח הכפייה הדתית שממנו נהנה הממסד הדתי האורתודוקסי, ומנגד בהערכה למסורת ולציבור הדתי והמסורתי המשמר משאבים של זהות משותפת. לבסוף, היא עוברת בניסוחה של ממלכתיות חדשה, שבנויה על אדני הליברליזם ושמציגה חזון משותף, חזון של חברת מופת ישראלית, יהודית ודמוקרטית.

:

—

פורסם במדור הדעות של הארץ