בואו נדבר רגע על אחד הצעדים המשמעותיים ביותר של המחאה הנוכחית, והוא סירובם של אנשי צבא במילואים להמשיך ולהתייצב (רובם, בהתנדבות) למילואים ולאימונים בניסיון ללחוץ על הממשלה לעצור את חקיקת המהפכה המשפטית.

אין לי ספק שמעשה הזה תרם לא מעט להצלחת המחאה, ומנגד אין גם ספק שהוא מעשה קשה, סוג של 'נשק יום הדין' שכמעט מאלץ את הממשלה לשקול את צעדיה, אם לא לשנותם ממש.

המעשה הזה נכנס בגדר מה שמכונה "התנגדות אזרחית בלתי-אלימה". התנגדות כזאת, שהיא מעשה פוליטי ואזרחי, כוללת שיבוש מסויים של החיים הרגילים, עבירה פומבית על החוק, תוך מוכנות לשאת בעונש הקבוע בחוק, ותוך סירוב עיקש להשתמש בכל אלימות. מטרת הפעולה הזאת היא למחות, לפנות למצפונו של הציבור והשלטון, ולשנות את החוק הלא מוצדק, או מדיניות לא מוצדקת אחרת של הממשל.

חסימת כבישים היא דוגמא פשוטה לכך, שכולנו מכירים היטב. גם כאשר רוזה פרקס ישבה ב-1955 על ספסל האוטובוס שהיה אסור לה לשבת עליו על פי חוק, היא הנהיגה התנגדות אזרחית בלתי-אלימה (או אי-ציות אזרחי בלתי אלים), ואכן נעצרה על ידי המשטרה. גם כאשר מהאטמה גנדהי יצר ב-1930 מלח על ידי הרתחת מים, ללא תשלום מס, הוא עבר על החוק בהודו הנשלטת על ידי הבריטים, וגם הוא נעצר.

התנגדות אזרחית בלתי-אלימה נשענת על התפיסה שיש ערכים, מוסר, השונים מהחוק, וגבוהים ממנו. החוק, במילים אחרות, לא ממצה את הטוב האנושי (או, למאמינים, האלוהי), ויש עקרונות החשובים יותר מציות לחוק, כאשר זה נחשב כמנוגד להם. עקרונות ככבוד האדם, שוויון, חירות וצדק. במצב כזה מסרבים לציית לחוק.

ההפך גם נכון: האמירה "רק מילאתי הוראות" או "פעלתי במסגרת החוק" לא יכולה להצדיק עוולות. כך מאז משפטי נירנברג ועד ההלכה הישראלית בנוגע לפקודה בלתי חוקית בעליל. לפעמים החוק, או המפקד, חורג מהמוסרי והראוי, ואז חובה לסרב לציית לו.

כמו שכותב מרטין לותר קינג ב'מכתב מבית הכלא העירוני של ברמינגהם' ש"לעולם לא נוכל לשכוח שכל מה שעשה היטלר בגרמניה היה חוקי וכל מה שעשו הפרטיזנים היה לא חוקי." וכפי שכותב ההוגה השמרני יורם חזוני,

אם אזרחיה של חברה חופשית לא יהיו מוכנים להגן על חירותם כנגד העוולות שלעולם יהיו אפשריות גם תחת ממשלה דמוקרטית… אז, במוקדם או במאוחר, יהרס המפעל כולו.

לא כל אי-צדק מצדיק התנגדות אזרחית. כולנו נתקלים בפגמים שונים בחוקי המדינה שלנו, ואנחנו מוכנים, בדין, לסבול אותם למען הסדר הטוב. לא נצא למאבק רק מפני שאנחנו סבורים שגובים מאיתנו קצת יותר מדי מיסים. התנגדות אזרחית נוגעת, אפוא, לא לכל עוולה, אלא לעקרונות הבסיסיים של החיים המשותפים של כולנו. לפגיעה ממשית בחירות, בכבוד האדם, או בצדק.

הנה ההגדרה לאי-ציות אזרחי (שהוא מעט פחות אקטיבי מהתנגדות אזרחית) בלתי אלים מאת מי נחשב בידי רבים להוגה החשוב ביותר בתחום מדעי המדינה והפילוסופיה של המוסר במאה העשרים, ג'ון רולס:

מעשה פומבי, לא אלים ומצפוני, מנוגד לחוק, שבדרך כלל נעשה על מתוך כוונה לחולל שינוי במדיניות הממשלה או בחוקיה.

רולס מוסיף שמדובר במעשה שלא בא רק על מנת למלא אינטרס אישי, אלא מתוך דאגה לכלל, ושעליו לבוא רק כמוצא אחרון, אחרי שדרכים אחרים נוסו, ולפני התנגדות בכוח.

התנגדות אזרחית בלתי-אלימה היא אפוא מעשה פוליטי מוכר ולגיטימי בכל מקום שבו קיימת ההכרה שישנם עקרונות הגבוהים מהחוק.

אבל רגע, במקרה של רוב המסרבים להמשיך ולשרת לא היתה אפילו עבירה על החוק. הם, כאמור, מתנדבים. למעשה גם המילואימניקים הם בפועל מתנדבים, שהרי אין כל בעיה להתחמק משירות מילואים, ושיעור הישראלים שמגיעים לשירות מילואים הוא באחוזים הבודדים.

במובן הזה, הסירוב להתנדב הוא גם צורה קלה של התנגדות אזרחית, וגם תמונת ראי מדוייקת להסתמכות על, שלא לומר ניצול, הרצון הטוב והכישורים של אזרחים נאמנים, לקיחת השירות שלהם כמובן מאליו, ובו בזמן נתינת פטור גורף לאוכלוסיות שלמות (והרי זאת אחת הסיבות המרכזיות למחאה הרחבה יותר).

ההתנגדות האזרחית של אנשי הצבא התקיימה מול ממשלה שרובה לא שירת שירות צבאי מלא, שלא לדבר על מילואים, שמתכוונים לחוקק פטור מלא לציבור החרדי. יש כאן משהו משונה: היינו מצפים ממי שתומך בסרבנות שירות על רקע דתי, לנשים, לחרדים, לחלקים של בני הציונות הדתית, שיקבלו בהבנה גם חילונים שסבורים שיש ערכים שמחייבים אותם לסרב לשרת. האם רק לחרדים מותר לתעדף את ערכיהם על פני שירות בצה"ל?

שר האוצר סמוטריץ' בעצמו תמך בסירוב להתגייס על רקע שילוב נשים(!) בצה"ל. רבנים בציבור הציוני דתית קראו לא להתגייס, או לדחות גיוס, ליחידות מסויימות, על רקע שילוב נשים, או שירת נשים, או שיעורי ספורט עם מדריכות במקום מדריכים, או בעיות הלכתיות אחרות לטעמם. האם סירוב להתגייס לצה"ל מפני שהוא משלב נשים ביחידות הוא לגיטימי, וסירוב לשרת במילואים על רקע מהפכה משפטית שמרבית המומחים בעולם סבורים שמחרבת את הפרדת הרשויות במדינה – לא?

ועוד לא דיברנו על הקריאות הנרחבות לסרבנות במסגרת הנסיגה הישראלית מעזה והריסת גוש קטיף. הרי אז לא פחות מאשר הרב אברהם שפירא, הרב הראשי לישראל לשעבר וראש ישיבת מרכז הרב, קרא לסרב פקודה, ועוד שלל רבנים אחרים, במטרה ברורה לא לאפשר לקיים את החלטת הממשלה. גם היום יש רבנים שקוראים לסרב לפנות מאחזים, ומן הסתם עוד יוצדקו קריאות לסרבנות אם אי פעם ירצו לפנות התנחלויות. איך אפשר לתמוך באלה ולא באלה?

—

אני לא מקל ראש במהלך הזה. אני חושב שהוא קשה, שהוא חמור, ושאסור לנקוט בצעד הזה בקלות ראש. צריך גם לומר בכנות, המעשה הזה לא רק "מדבר" אל הממשלה, אלא גם לוחץ עליה בפועל, בצמצום סדר הכוחות הצבאי. כלומר יש כאן לחץ שהוא מעבר לזעקה. מנגד יש לומר שגם מעשי הממשלה היו עלולים לפגוע אישית בכל חייל וחייל, בהסרת ההגנה עליהם מפני בתי דין בינלאומיים. ושוב, יש להדגיש שרוב הסרבנים כלל לא עברו על החוק, אלא הפסיקו פעולה התנדבותית.

לסיכום, אני חושב שבנסיבות הנוכחיות הצעד הזה מוצדק. הוא מוצדק לא מכיוון שלאנשים מסויימים היה כאב בטן על חוק מסויים, ולא בגלל שמשהו פגע בהם אישית. הוא מוצדק מפני שעמדנו בפני מהלך ש-90% מהמומחים העולמיים למשפט חוקתי ומדעי המדינה סברו שירסק את הפרדת הרשויות בישראל ויפגע אנושות בדמוקרטיה הישראלית, ושגם ידידותינו הטובות בעולם, ארה"ב ומדינות אירופה (למעט הונגריה ופולין כמובן) התריעו שהוא יהפוך את ישראל למדינה שלא חולקת איתם את הערכים המשותפים שעליהם מתבססת מערכת היחסים בינינו.

כפי שאני מנסה להראות בסרטונים שלי על הליברליזם (ראשון, שני, בקרוב השלישי ואז אעלה את כולם לכאן), שלטון במדינה ליברלית שואב את הלגיטימציה שלו מההגנה שהוא מעניק לזכויות האזרח והאדם. שלטון שמבקש להחליש את ההגנה שלו על זכויות אלה, מחליש את הלגיטימציה שלו עצמו.

הניסיון לרסק את הפרדת הרשויות בישראל ולפגוע בהגנה על זכויותיהם של אזרחיה היא סיבה ראויה מאין כמוה להתנגדות אזרחית בלתי-אלימה, ואם ניסיון כזה יחזור על עצמו, התנגדות כזאת תהיה מן ההכרח. ואנחנו נתנגד.

הפעם הכישלון אינו יתום. את תבוסתו של גוש השינוי מקשרים לאבות ואימהות רבים: מהריבים הפנימיים בגוש, דרך סירובה של מרב מיכאלי להתאחד עם מרצ ועד להעדרו של אתוס ברור לבד מ"רק לא ביבי". יש אמת בכל אלה, אולם בסופו של דבר מדובר בפרטים שמוטמעים בתמונה הגדולה. והתמונה הגדולה היא גל הפופוליזם העולמי.

במאמרו האחרון ביקש פרופ' אייל גרוס להכניס את הבחירות האחרונות בדיוק להקשר הזה. גרוס צודק בהחלט שאי אפשר להפריד בין ניצחונו של הליכוד – אחרי הפיכתו למפלגה פופוליסטית – לבין תופעות דומות שחוזים בהן בעולם, מהפיליפינים דרך הודו, הונגריה, בריטניה ועד ארצות הברית.

במדינות אלה ואחרות עלו לשלטון, או לפחות התחזקו מאוד, מפלגות ימין פופוליסטיות ששמות דגש על המאבק ב"אליטה", על התנגדות להגירה, על איבה למיעוטים ועל גאווה לאומית. גרוס כותב נכונה שהתעצמותן של מפלגות כאלה קשורה להיחלשות מדינת הרווחה בעקבות עליית הנאו-ליברליזם, ולשאלות של זהות. נדמה לי, עם זאת, שהוא מדגיש הרבה יותר מדי את העניין הראשון, ומפספס שעיקר התופעה נעוץ בשני.

הפופוליזם קשור לנאו-ליברליזם מפני שהפופוליזם קשור לליברליזם, וליתר דיוק לניצחונו המכריע. החגיגות במערב בשנות התשעים על נפילת ברית המועצות היו מוצדקות. הרחבת השוק הקפיטליסטי גם מעבר למסך הברזל, יחד עם תהליכי הליברליזציה הכלכליים שעברו על הודו, סין ומדינות נוספות במזרח, הפכו את העולם למערכת גלובלית שבה לא רק סחורות עוברות במהירות מיד ליד, אלא גם רעיונות, ולא פחות חשוב, אנשים.

הגלובליזציה, כידוע, אינה אלא אמריקניזציה, אולם זאת לא רק במובן של צריכה תרבותית, אלא כאימוץ של תפיסות היפר-אינדיבידואליסטיות על החברה והאדם. הליברליזם הצפון-אטלנטי מקדם סובייקט שמניף את חירותו האישית כאידיאל עליון ותופש חופש כאוטונומיה. "אתה אל תפריע לי, אני לא אפריע לך" היא לא רק קריאת ביניים אלא תפיסת עולם שעושה מיליוני נפשות.

הליברטריאניות שחדרה לישראל לאחרונה היא רק סימפטום מאוחר להפנמת האנתנרופולוגיה שתופסת את האדם כפרודה אוטונומית. במובן הזה הסדר הליברלי כבש את כולנו. אלא שהניצחון הזה מגיע עם מחיר, והוא ערעור נראטיבים של זהות קולקטיבית.

הסדר הליברלי לא הפך אותנו לאינדיבידואלים, אולם הוא מדגיש ומעצים את האינדיבידואליזם שלנו. בכך הוא מאתגר את הקשרים והסיפורים שמחזיקים אותנו יחד. מרקס צדק כשכתב במניפסט הקומוניסטי שבעולם הבורגני "כל היחסים היציבים… מתפוררים… כל המיוחס והקבוע-ועומד מתנדף" (תר. מנחם דורמן).

הפירוק הזה מאיים על זהותם של רבים. מלבד שכבה קטנה – מערבית, עשירה ומשכילה – בני אדם נזקקים למקם את עצמם בתוך סיפור קולקטיבי, מטא-נראטיב שגדול מהם ומקשר אותם דיאכרונית לעבר ולעתיד, וסינכרונית לקהילה בהווה. הפיכתו של הסדר הליברלי למשחק היחיד בעיר מאתגרת את אותם מטא-נראטיבים, בין אם הם דתיים, אתניים או לאומיים.

זהו הרקע שמוליד את עליית הפופוליזם. לא בכדי מוטיב חוזר ונשנה במהלך הפופוליסטי הוא הדגשת הלאומיות והאתנוס והיציאה כנגד מיעוטים, זרים ומהגרים. מתוך ההנגדה הזו עצמה נבנה מחדש הסיפור הלאומי והאתני.

כמו רבים בשמאל, גרוס מדגיש את קריסתה של מדינת הרווחה בתהליך עליית הפופוליזם. הוא כותב כי מפלגות השמאל בישראל הן סוציאל-דמוקרטיות רק "על הנייר", ולכן לא מושכות מצביעים. אולם המחשבה שאם השמאל יבטיח מדינת רווחה סקנדינבית הוא ימשוך מצביעי ימין היא, במחילה, מופרכת.

הראיות למופרכותה נמצאות בסקנדינביה. רק לפני חודשיים ניצח גוש הימין את גוש השמאל בבחירות בשבדיה. הוא הביס את הסוציאל-דמוקרטים שמשלו במדינה בשמונה השנים האחרונות בזכות פריצתה מעלה של מפלגת 'הדמוקרטים השוודים', מפלגת ימין קיצוני פופוליסטית ואתנוצנטרית, בעלת שורשים פשיסטים והיסטוריה של תמיכה בתפיסות של עליונות לבנה.

באופן דומה, בפינלנד הפכה 'מפלגת הפינים' הימנית-פופוליסטית למפלגה השניה בגודלה ב-2019, בהולנד הפכה 'המפלגה למען החירות' האנטי-איסלמית של חרט ווילדרס לשלישית בגודלה בבחירות לפני שנה. קשה למצוא מדינה בעלת שירותי רווחה נדיבים יותר מאשר שבדיה, וקשה גם לתלות את עליית הימין הקיצוני בפינלנד ובהולנד בפירוקה של מדינת הרווחה.

לתנאים מטריאלים יש תמיד השפעה, ובוודאי שחוסר אמצעים, כמו גם חוסר השכלה, תורם לגלישה ללאומנות ואתנוצנטריזם, כאשר תחושת עליונות מפצה על הון תרבותי וחברתי שאבד. אולם אי אפשר לומר שזו הסיבה העיקרית לפופוליזם כאשר במדינות רווחה מובהקות הימין הפופוליסטי מצליח כל כך.

הליברליזם במשבר מכיוון שהוא הצליח יותר מדי. הוא הצליח להפוך אותנו לאינדיבידואלים שמקדשים את האוטונומיה גם על חשבון הקהילה והחברה. הוא הצליח לערער את הסיפורים הקולקטיביים שלנו, ובכך לגזול מאיתנו משאבים זהותיים חיוניים. הפופוליזם עולה מתוך החרדה לזהות ותוך הבטחה להעצים אותה.

לכן נתניהו האתאיסט הצטלם לפני הבחירות מתפלל בבית כנסת. לכן הקמפיין ארוך השנים שלו להטלת ספק ביהדותו של "השמאל". לכן היחס השלילי, המוציא מהכלל, כלפי ערבים ומבקשי מקלט. לכן בן גביר הגזען מצליח כל כך. בישראל, כמו במדינות אחרות, הימין הפופוליסטי עולה מפני שהוא יכול לספק את מה שהשמאל אינו יכול.

מי שמציע לשמאל להיות עוד קצת סוציאל-דמוקרטי מחפש את המפתח מתחת לפנס. בעיני חלקים גדולים מהציבור השמאל בעייתי לא מפני שהוא לא סוציאליסטי מספיק, אלא מפני שהוא לא לאומי מספיק ולא יהודי מספיק. ולזה, לצערנו הרב, אין פתרון קל.

—

פורסם במדור הדעות של הארץ.

כן, המלוכה היא שריד אנכרוניסטי מעידן אחר. כן, הרעיון שהנהגה עוברת בירושה, נפוטיזם רב-דורי שכזה, הוא רעיון מגוחך.

אבל אחרי שאמרנו את זה אפשר גם לקחת צעד אחורה ולהעריך שושלת מלכותית שמחד שלטה על יותר חלקים מכדור הארץ ויותר בני אדם מכל אחת אחרת אי פעם, ומאידך ידעה לצמצם את כוחה בהדרגה ולוותר על אותה השררה חסרת התקדים באופן חסר תקדים.

נתחיל באימפריה.

מאז המהפכה המהוללת ב-1688 – בה הודח המלך ג'יימס הקתולי והוחלף בבתו מארי ובנזוגה וויליאם מאורנג', ובה עברה אנגליה באופן סופי לקיום כמונרכיה חוקתית – האנגלים ניצחו בכל מערכה בינלאומית. חוזר: בכל מערכה בינלאומית.

מלחמת תשע השנים, מלחמת הירושה הספרדית, מלחמת הירושה האוסטרית, מלחמת שבע השנים, המלחמה נגד צרפת הנפוליאונית, מלחמת העולם הראשונה, מלחמת העולם השניה.

היוצאת מהכלל כאן היא רק מלחמת העצמאות של ארה"ב, והם הפסידו בה כי הם נלחמו מול אנגלים, כמוהם.
הניצחונות האלה הובילו את האנגלים לכונן את האימפירה הגדולה ביותר אי פעם. בשיאה חלשה האימפירה הבריטית על רבע באדמות העולם, ושלטה על רבע מאוכלוסיית בני האדם. מניו-זינלנד, דרך הודו, המזרח התיכון (ובכללו ארץ הקודש כמובן), דרך אירופה ועד אמריקה. האנגלים היו בכל מקום ושלטו על הרבה הרבה בני אדם.

הצי הבריטי היה מאז המאה ה-17 החזק ביותר (Rule, Britannia! Britannia rule the waves) והוא הביא למסחר ענף (שהעשיר, כמובן, קודם כל את האיים הבריטים), ולהפצת עקרונות התרבות והשלטון הבריטי בכל העולם. במאה ה-19 אותו צי הופנה נגד הסחר בעבדות (לאחר שהיא הוצאה מחוץ לחוק בבריטניה עצמה), וספינות עבדים ספרדיות ופורטוגזיות נעצרו, ועבדיהם שוחררו.

אבל הסיפור החשוב הוא הסיפור התרבותי.

האימפריה העצומה, על הצי הדומיננטי שלה, הביאה לכינון ההגמוניה התרבותית הגדולה אי פעם (השפה האנגלית, הנצרות הפרוטסטנטית-פוריטנית, נורמות של פרלמנטריזם ושלטון חוק, כדורגל, טניס, איגרוף, פוקר, ברידג').

כפי שאני כותב בספרי 'אדם בצלם אלוהים', התרבות האנגלית הפכה להיות התרבות המערבית: אינדיבידואליסטית, פלורליסטית, חובבת-שינוי, חובבת-מסחר, ליברלית, קפיטליסטית.

הבריטים דחו את הפאודליזם מוקדם, כוננו זכויות (לא שוות) במגנה כרטה (1215), הגבילו את כוחה של המלוכה ועברו בהדרגה למונרכיה חוקתית, היו מאבותיו העיקריים של הליברליזם (הובס, לוק, בנת'ם, מיל – כולם היו אנגלים, ותוסיפו את אדם סמית הסקוטי).

אבל מעל לכל התפשט בעולם האינדיבידואליזם המסויים שהתפתח בבריטניה. על פי ההיסטוריונית מרגרט ג'ייקוב, באנגליה של סוף המאה השבע‑עשרה נפוץ "אינדיבידואליזם אדנותי" (Possessive Individualism): תפיסת הפרט את עצמו כאדון בלעדי של כישוריו, כבלתי תלוי וכמי שלא חייב דבר לחברה.

אינדיבידואליזם כזה, שמבין חירות כחופש ממגבלות שמטילים אחרים, שמוצא בחוסר תלות באחרים מעלה ומחשיב את כישורי האדם לשלו בלבד, ללא חוב כלשהו לסביבתו, התפתח במאה השבע‑עשרה במיוחד באנגליה.
אחרי ביקורו באנגליה ב‑1729 כתב מונטסקייה כי "האנגלים מצטיינים מכל עמי העולם בשלושה עניינים חשובים: באדיקות דתית, במסחר ובחירות".

האדיקות הזאת, הפוריטנית, היא אדיקות דתית אינדיבידואליסטית שמרוכזת בחייו הפנימיים ומצפונו של הפרט. היא מכוננת שיח של חופש מצפון, של זכויות. תפיסת העולם הפוריטנית, כפי שכותב מקס ובר במחקרו הידוע על האתוס הפרוטסטנטי ורוח הקפיטליזם, "עמדה בערש האדם הכלכלי המודרני", דהיינו בנקודת הלידה של האינדיבידואל היוזם, השיטתי, התבוני והאוטונומי.

אנגליה, בריטניה, התרבות האנגלו-סקסית, עומדות בבסיסו של העולם המערבי. הן אלה שהוליכו את הרעיון שכל בני האדם נבראו בצלם אלוהים לכיוון אינדיבידואליסטי, ליברלי וקפיטליסטי. את אלה הורישה אנגליה לעולם, לטוב ולרע.

המלכה המנוחה חיה את חייה וחזתה בפירוק האימפריה הבריטית. בריטניה בתקופתה נסוגה מכל כיבושיה והצטמצמה חזרה לאי שלה. שלא כמו שליטים אחרים על אימפריות עבר (סתם דוגמא, פוטין), היא או הבריטים לא חלמו על ניסיון עיוור וכושל להחזיק בכוח במה שהיה ברור שבלתי אפשרי. הם הרפו מכל זה בקור רוח. זה היה הדבר הבריטי לעשות.

הפולמוסים הציבוריים בזמננו שונים מאלו שלפני עשור או שניים. המרחב הציבורי שאנחנו חיים בו שונה באופן מהותי. עצם האפשרות לשיח מאותגרת בימים אלה, מפני שבני השיח רואים עצמם כחיים בעולמות שונים. במילים פשוטות, תמיד היתה מחלוקת על דעות, כעת אנחנו במחלוקת על עובדות.

בין אם מדובר בתומכי נתניהו שבטוחים שנתפרו לו תיקים ובין אם בספקני קורונה הסבורים שלא היתה מגפה, עבור רבים המישור האמפירי חדל להיות רלוונטי בכל הנוגע לגיבוש עמדה. נכון, תמיד היו תפיסות מוטעות ותמיד היו תיאוריות קונספירציה, אבל נדיר שאלה היו במימדים הנוכחיים, ומעולם הן לא הסתייעו באמצעי מדיה שמאפשרים לתומכיהם להקים קהילות סגורות, מערכות-אקלים אוטרקיות של מעשיות ובדיות.

שילוב זמינות הדיסאינפורמציה ברשתות החברתיות עם קיטוב פוליטי וליבוי מכוון של פופוליזם הפך נטיות שבעבר היו בשוליים הציבוריים או במגדל השן התיאורטי לנפוצות ומשפיעות הרבה יותר. החתירה תחת מוסדות המדינה ותחת סמכותה של מומחיות בנושאים שונים הביאה לשבירת אמות מידה בסיסיות הנחוצות לדיון.

עם שבירת המסגרת המשותפת נוצרת נסיגה אל הפרטי, ובהיזון חוזר הנסיגה אל הפרטי מסתייעת בהמשך ריסוק המשותף. על זאת ניסיתי להצביע במאמרי (הארץ, 20.4), שכרך יחד תיאוריות קונספירציה עם נטיות אינדיבידואליסטיות אחרות, כמו ליברטריאניזם או חזונות טכנולוגיים למיניהם.

אחד מהקולות הבולטים שמקדמים את אלה האחרונים הוא יאיר אסולין. בטורו בעיתון זה מקדם אסולין מזה זמן חזון אוטופי על פיו אנחנו ב"סוף עידן הפוליטיקה", לכאורה משום שענקי ההיי-טק יפרקו איכשהו את "הסדר הישן" ויעצימו את חירותו של האדם הפרטי. אפילו את מלחמת רוסיה-אוקראינה גייס אסולין לחזונו, ומתעקש שלמרות שהיא מלחמה בין מדינות לאום "הכתובת 'סוף עידן הפוליטיקה' מרוחה על המלחמה הזו מכל כיוון". למתנגדיו, כמוני, הוא שומר את התואר "פשיסטים חדשים".

פשיזם או לא, יש להתעקש ולשאול את אסולין: מה פירוש סוף עידן הפוליטיקה? האם בעתיד האוטופי של אסולין אין בתי משפט? מערכת חינוך? צבאות? בתי חולים ציבוריים? ממשלות? בתי נבחרים? האם לא ננהל עוד מאבקים על חלוקת משאבים? למען שוויון לפני החוק? האם לא תהיה דרך לגיטימית לאחוז בכוח ודרך בלתי לגיטימית לאחוז בכוח?

אסולין מכריז ש"צריך להיות עיוור כדי לא להבחין באפשרויות הרבות לחירות הנולדות מתוך המהפכה הטכנולוגית", אבל ממאן לפרט מהן אותן אפשרויות ומהי אותה חירות. החופש ממה? או טוב מכך, החופש לְמה? הרי חירות אינה קיימת ללא הקשר נורמטיבי, ללא אתוס. לדבר על "חירות" זה מלהיב, אולם בלי דין וחשבון על תנאיה וביטוייה המילה נשארת ברמת הניו-אייג'.

עברנו כבר גל אחד של אוטופיזם טכנולוגי הקשור להיי-טק. לפני עשרים שנה נכתבו מאות מאמרים על החירות שמבשרת הרשת ועל האפשרויות הרבות למשחקי זהות (אנונימית, אלטרנטיבית, מגוונת, פלואידית) שתבאנה הרשתות החברתיות. איזו חגיגה עליזה זאת היתה. לא נותר הרבה כיום מהתחזיות האלה או מן האופטימיות הזאת. כיצד דווקא הפעם, כשהשדה הטכנולוגי ריכוזי הרבה יותר וכשמולטי-מיליארדרים אקצנטרים שולטים בכלי תקשורת מרכזיים, הגאולה אמורה סוף סוף להגיע?

להפך: אין דבר שטייקונים יהנו ממנו יותר מאשר דה-פוליטיזציה. מכיוון שהם אנשי עסקים ולא אקטיביסטים או מדינאים, הם לא ישתמשו בחופש מרגולציה על מנת לקדם את החירות שלנו, אלא על מנת לקדם את הרווחים שלהם. זה אולי יהיה לגיטימי ואולי לא, אבל חירות אוטופית זה לא יהיה. מיסודות הליברליזם הוא החשש מריכוז כוח בידי גוף אחד או אדם אחד, העמידה על הפרדת רשויות והתעקשות על איזונים ובלמים. אסולין נוטה לחשוב שללא איזונים ובלמים יהיה לנו יותר חופש. אני חושב שהוא טועה.

אסולין נזהר מכל תחזית ברורה, ואף מכל קריאה למעשה. לכן כתבתי באותו מאמר שהוא נהנה מאותה עמדה אנטי-פוליטית, חסרת-אחריות שממנה, מכיוון אחר, נהנים מחזיקי תיאוריות קונספרציה למיניהן. אותה עמדה של פסילת ההווה ללא כל ניסיון לניסוח אלטרנטיבה וללא כל פעולה (פוליטית, כן) שמבקשת להביא לאלטרנטיבה. אותה עמדה שמטילה הכל על הפרט ומבקשת שהוא או היא יתנתקו מהחברה ומהמדינה.

אין דבר יותר בנאלי מלשנוא את מדינת הלאום, ואין דבר פחות מודע לעצמו מלעשות זאת תוך דרישה לקיום מדינת רווחה ופיתוח מערכת חינוך טובה. בשביל שאלה יתקיימו אין ברירה מלבד קיומה של מדינה, וככל הנראה תידרש עבורם גם פעילות אזרחית במרחב הציבורי. במילים אחרות: פוליטיקה. כן, גם החירות האישית של כולנו אחוזה בכך.

שניה רק לשאלה 'מהם החיים הראויים' היתה מאז ומעולם השאלה 'כיצד מכוננים חברה צודקת'. האמירה שתם עידן הפוליטיקה היא ויתור על השאלה השניה והסתפקות בראשונה. יש לתהות, ברם, האם השאלה הראשונה יכולה לעמוד בפני עצמה.

:

—

פורסם במדור הדעות של הארץ