מיסטיקה

חוויה מיסטית מובנת מספרות ההיכלות

תוך כדי הכנה של קורס שאעביר בשנה"ל הבאה, הגעתי לכמה טקסטים שאני צריך מספרות המרכבה וההיכלות. בעלעול ביניהם נזכרתי לפתע בקטע אחד מיוחד מאותה התגלות מפעימה של עברית, קטע ששמתי לב אליו כשלמדתי על הנושא לראשונה, עוד בתואר הראשון שלי באונ' חיפה, תחת ד"ר אסי פרבר. זה קטע נדיר כי הוא מתאר לדעתי חוויה נדירה, שונה מאוד ממה שמתואר בדרך כלל בטקסטים הנידונים.

אבל אולי כדאי לומר כמה מילים כלליות על הנושא. ספרות המרכבה היא קורפוס קטן אך מגוון של ספרות יהודית קדומה, כתבים מיסטיים שכנראה נכתבו אחרי חורבן הבית-השני, ולפני המאה החמישית למיניינם. איפשהו במאות השנים הללו עסקו חבורות שונות של יהודים – כנראה לא תמיד מקושרות ביניהן – בפרקטיקות איזוטריות שונות ומשונות. משום אופייה כינה גרשום שלום ספרות זו בשם 'גנוסיס יהודי', ואהב אותה במיוחד משום שלדעתו ביטאה חוויה דתית מקורית ואותנטית שאינה מוזכרת כלל בתנ"ך. אלו כתבים מרתקים, יפיפיים, עתים עמוקים ועתים מגוחכים, הנותנים נקודת מבט לא-רגילה על התרבות העברית הקדומה.

יש כאן מיסטיקה יהודית, אבל לא מדובר בקבלה, שהתפתחה רק כאלף שנים מאוחר יותר (אולם ירשה כמה אלמנטים הספרות הזאת). כאן מדובר בספרות קדומה הרבה יותר, שונה מהקבלה בשפתה, בצורתה הספרותית, בתחומי התעניינותה, בגיבוריה ואולי הכי חשוב: באופי החוויה המיסטית המתוארת בה.

מדובר ביותר מעשרים חיבורים קטנים השונים זה מזה הן בצורתם והן בתכנם. יש העוסקים בקוסמוגוניה וקוסמולוגיה, יש המפרטים את מבנה הפלירומה (כלומר את מערך הכוחות העליונים על מגוון המלאכים והשרפים ותפקידיהם השונים בעזרה לאל בניהול העולם). חלק לא מבוטל של ספרות זו עוסק במאגיה – אלו הם חיבורים המכילים השבעות ולחשים שונים בעזרתם ניתן לכבול מלאכים ולהכריחם לעשות כרצון האדם. בחלק זה, כמו גם באחרים, נתקלים שוב ושוב בתפיסה הישנה הגורסת כי ידיעת שמו של הדבר – במקרה זה מלאך – נותנת ליודע כוח ואפשרות אמיתית לנצלו.

אבל מבחינת "ההיסטוריה של המיסטיקה" אולי הכי מעניינים החיבורים המספרים את סיפורי עלייתם של בני חבורה קטנה של תנאים – על פי רוב ר' עקיבא, ר' נחוניא בן הקנה ור' ישמעאל בן אלישע – לנבכי ההיכלות העליונים המקודשים, ופגישתם, היתקלותם הלא-תמיד-נעימה, בבני חבורה גדולה של מלאכים.

עלייה לדוגמא: היכלות רבתי

חזיון המרכבה של יחזקאל - על פי רפאל הנה למשל תיאור של עלייה מיסטית שכזאת מתוך ספר "היכלות רבתי". חיבור פסאודו-היסטורי זה מתאר זמן של חירום (לאור רדיפות הרומאים), שבעטיו מכנס ר' נחוניא בן הקנה חבורה של חכמים כדי לגלות להם את סוד הירידה למרכבה "כאדם שיש לו סולם בתוך ביתו". בספר "הלב והמעיין" טוען יוסף דן שזהו תיאור ראשון בספרות המיסטית היהודית של ה"אידרא", כלומר הכינוס הקדוש של מיסטיקנים בו מתגלים סודות, שאחר כך יהווה אבטיפוס בסיסי לכתיבה של הזוהר.

אגב, כמובן שלא כל מי שרוצה יכול. המועמדים לעלייה הם רק "כל מי שנקי ומנוער מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע ושבועת שוא וחילול השם ועזות פנים ואיבת חנם וכל עשה ולא תעשה שומר".

הנה הטקסט, כפי שנלקח מכאן:

ובא רבן שמעון בן גמליאל ורבי אליעזר הגדול ורבי אלעזר בן דמה ור' אליעזר בן שמוע ור' יוחנן בן דהבאי וחנניה בן חכינאי ויונתן בן עוזיאל ור' עקיבא ור' יהודה בן בבא באנו וישבנו לפניו והיו כל המון חברים עומדין על רגליהן כי היו רואין כוביות של אש ולפידי אור שמפסיקין ביניהם ובינינו ור' נחוניא בן הקנה יושב ומסדר לפניהם את כל דברי מרכבה ירידה ועליה היאך יורד מי שיורד והיאך יעלה מי שיעלה:

וכיון שהיה אדם מבקש לירד למרכבה היה קורא אותו לסוריה שר הפנים ומשביעו מאה ושנים עשר פעמים בטוטרוסיאי יהו-ה שהיה נקרא טוטרסיאי צורטק טוטרכיאל טופגר אשרויליאי זבודיאל וזהרריאל טנדאל שוקד הוזיא דהיבורין ואדירירון יהו-ה אלהי ישראל:

שלא יוסיף על מאה ושנים עשר פעמים ולא יגרע מהם או מוסיף או גורע דמו בראשו אלא פיו יוצא שמות ואצבעות ידיו מאה ושנים עשר יספרו מיד יורד ושולט במרכבה:

אמר רבי ישמעאל כך אמר ר' נחוניא בן הקנה בשבעה היכלות יושב טוטרסיאי יהו-ה אלהי ישראל חדר בתוך חדר ובפתח כל היכל והיכל שומרי הסף שמונה ארבעה מימין המשקוף וארבעה לשמאל המשקוף:

אלה שמותם של שומרי פתח היכל הראשון דהביאל וקשריאל גהוריאל ובזתיאל טופהיאל ודהריאל מתקיאל ושויאל ואית דאמרי שיביאל:

אלה שמותם של שומרי פתח היכל השני טגריאל ומתפיאל סרהיאל וערפיאל שהרריאל וסטריאל רגעיאל וסהיביאל:

אלה שמותם של שומרי הפתח היכל השלישי שבוריאל ורצוציאל שלמיאל סבליאל וזהזהיאל הדריאל ובזריאל:

אלה שמותם של שומרי פתח היכל הרביעי פחדיאל וגבורתיאל כזויאל ושכיניאל ושתקיאל וערביאל וכפיאל וענפיאל:

אלה שמותם של שומרי פתח החמישי תחיאל ועוזיאל גטיאל גטהיאל וסעפריאל גרפיאל וגריאל דריאל ופלטריאל:

אלה שמותם של שומרי פתח היכל הששי רומיאל וקצמיאל גהגהיאל וארסברסביאל עגרומיאל ופרציאל ומחקיאל ותופריאל:

ובפתח היכל השביעי זקופין ועומדין כל הגבורים עריצים עזים וקפוים נוראים ומבוהלים גבוהים מהרים ולטושים מגבעות קשתותם דרוכות והן בפנים חרבות לטושות והן בידיהם וברקים טורדין ויוצאין מגלגלי עיניהם וכוביות אש מחוטמם ולפידי גחלים מפיהם וכובעים ושריונות הן מעוטרין ורמחים וחניתות תלויות להם בזרועותם:

סוסיהם סוסי חשך סוסי צלמות סוסי אפילה סוסי אש סוסי דם סוס ברד סוסי ברזל סוסי ערפל סוסים שרוכבים עליהם העומדים על אבוסי אש ומלאים גחלי רתמים ואוכלים גחלים מתוך אבוסיהם כשיעור ארבעים סאה בפה אחד לשיעור פה כל סוס וסוס שלשה כשיעור פתח מאבוסי של קיסריה:

ונהרי אש בצד אבוסיהם והיו שותים כל סוסיהם כשיעור אמת המים שיש בנחל קדרון שמוציאה ומחזקת כל מימי גשמים של ירושלים והיה שם ענן למעלה מראשם מזלף דם למעלה מראשם שלהם ושל סוסיהם וזהו סימן ומידה של שומרי פתח היכל השביעי וסוס כל פתח ופתח כל היכל והיכל:

והיו עולין כל בעלי יורדי המרכבה ואינם נזוקים אף שהיו רואים כל היכל זה ויורדים בשלום ובאים ועומדין ומעידין ראיה נוראה ומבוהלה ומה שאין בו בכל היכל של מלכי בשר ודם מברכין ומשבחין ומקלסין ומפארין ומרוממין ומהדרין ונותנין כבוד ותפארת וגדולה לטוטרוסיא יהו-ה אלהי ישראל ששמח ביורדי מרכבה והיה יושב ומצפה לכל אחד ואחד מישראל אימתי ירד בגאוה מופלאה ושררה משונה בגאוה של רוממה ושררה של זיהיון שמתרגשות לפני כסא הכבוד שלשה פעמים בכל יום במרום ומשנברא העולם ועד עכשיו לשבח:

מלך ישר מלך נאמן מלך אהוב מלך נחמד מלך סומך מלך עלוב מלך עניו מלך צדיק מלך חסיד מלך קדוש מלך טהור מלך ברוך מלך גאה מלך גבור מלך חנון מלך רחום מלך מלכי המלכים:

כפי שכתבתי כאן, אנחנו רואים פה מהלך שלם של כניסה בסוד "הירידה למרכבה" השמימית, עליה לרקיעים האלוהים, תיאור הפרקטיקה המיסטית שיש לקיים (השבעת סוריה שר הפָנים 112 פעם באחד משמות האל), הסבר על המלאכים השומרים בכל רקיע, תיאור הכניסה להיכל השביעי, ראיית האל היושב על כס מלכותו, וכתגובה לכך מה שנקרא "גלוסולוליה", כלומר השתפכות מילולית כתוצאה מגירוי מיסטי.

מנדלת הקאלאצ'קרה, אותה לאמות בכירים מדמיינים ואל מרכזה מנווטים כתרגולת מיסטית אז כל זה טוב ויפה (באמת יפה, לא?), אבל אם נסבור שזה יותר מאשר תיאור דמיוני שכל כולו ספרותי, איך נבין מה באמת קורה למיסטיקנים האלה? האם הם עולים בגופם להיכלות עליונים? האם רק בנשמתם? בין כך ובין כך, אני לא חושב שאיזו מבין האפשרויות האלה מעניינת אותנו. אנחנו כבר מזמן לא חושבים שאפשר לעלות למרומים בגוף, וגם אם נעלה בנשמתנו, האם אכן נאמין שככה זה בנוי שם למעלה, האם אכן נצפה לפגוש את אותם מלאכים, סוסים וגחלים? האם נחשוב שבחוויותינו המיסטיות, וכתנאי להן, צריך "להשביע" מלאכים? קשה להאמין.

ומה אם נתרגם את המסופר כאן לשפה רוחנית מודרנית: האם כל ההנחיות האלו אינם אלא תרגילי דמיון מודרך שאמורים לשחרר קשרים פסיכולוגים? האם אלו מדיטציות של ריכוז עמוק, סטייל קאלאצ'קרה למי שמכיר את הפרקטיקה הטיבטית הזאת, שאמורה להביא את המודט למצב תודעתי חריג? גם אם כן, אני מתקשה להאמין שיש היום מקובל כלשהו שמבצע את זה כך. כפקרטיקה מיסטית זה נשכח.

עולם חדש

ועכשיו נגיע אל הטקסט שכיוונתי אליו מלכתחילה, שמתאר פרקטיקה מיסטית מסדר שונה לגמרי: לא עליות לרקיעים שמימיים, אלא ראיית העולם הזה מחדש. הקטעים הם מתוך מה שנקרא ספר "שר תורה זותרתי", והעתקתי אותם מתוך המקור המדעי העיקרי של הספרות הזאת, הסינופסיס של פטר שפר [Peter Schafer, Synopse Zur Hekhalot Literatur, J.C.B. Mohr, Tubingen, 1981]

677. א"ר [=אמר רבי] ישמעאל בן שלוש עשרה שנה הייתי ראני ר' נחונייא בן הקנה רבי בסיגוף גדול ובצער גדול ובסכנה גדולה. מקרא שהייתי קורא בה היום לימים הייתי משכח ומשנה שהייתי שונה היום למחר הייתי משכחו. מה עשיתי כיוון שראיתי שאין התורה מתקיימת בי תפסתי לעצמי ומנעתי עצמי ונפשי מאכילה ושתייה וסיכה ועיניתי עצמי מתשמיש המטה ולא רננתי ולא שחקתי ולא יצא מפי דבר מכל זמר ושיר

678. מיד עומד עלי ר' נב"הק [=נחוניה בן הקנה] ולקחני מבית אבי והכניסני בלשכת הגזית והשביעני בחותם גדול שיש לזבודיאל יי' אלוהי ישראל וזה מטטרון יי' אלהי השמיים והארץ אלהי הים ואלהי היבשה וגילה לי מיד סודה של תורה מיד האיר לבבי בשערי המזרח והאירו גלגלי עיני במעמוקות ונתיבות תורה ושוב לא נשתכח מפי דבר כל מה ששמעו אזני מפי רבי ומפי התלמידים ובנתיבות תורה שעשיתי בהן לאמתן שוב לא הייתי שוכחן.

679. א"ר ישמעאל אם לא עשיתי תורה כלום רב לי המדה הזאת אשר קבעתי בהם בישראל כנגד כל התורה כולה כדי שירבו את התורה שלא ביגיעה.

680. א"ר ישמעאל כיון כששמעו אזני רז גדול זה נשתנה העולם עלי לטהרה והיה לבי כשבאתי לעולם חדש ובכל יום ויום דומה עלי נפשי כשעמדתי לפני כסא הכבוד.

[…]

682. א"ר ישמעאל כל תלמיד חכם שהוא יודע רז גדול זהכיצד יעשה. כשהוא ישן על מטתו ערבית יקרא שמע ובבוקר באשמורת ראשונה ובתשע שעות ביום ובלילה יעמוד על מטתו וירחץ פעמי ידיו ורגליו במים ויסוכם בשמן ויניח תפילין ויעמוד ויתפלל לפני מטתו ולכשיגמור תפילתו יחזור וישב על מטתו ויאמר ויפרש וישביע ויזכיר ויגזור ויגזור ויקיים בשקדחוזיה זהובד יוי ייה מן מה שהוא נקרא שמות של שם מטטרון. מרגיוויאל זהו מטטרון. טנריאל זהו מטטרון. גפעיאל זהו מטטרון. גזחיאל זהו מטטרון. עוזיה זהו מטטרון. גנוניה זהו מטטרון. ססנגריה זהו מטטרון. סוריאיה זהו מטטרון. זרזריאל זהו מטטרון. פסקון זהו מטטרון. אטמון זהו מטטרון סגרון זהו מטטרון. סנגדיה זהו מטטרון. זעפנודיה זהו מטטרון. זהובדיה זהו מטטרון. זבודיאל זהו מטטרון. וקרא זה אל זה ואמר ק' ק' ק' יוי צבאות מלא כל הארץ כבודו. ויגזור עליהם גזירות.

683. א"ר ישמעאל באיזו מידה ישתמש אדם בדבר זה. באימה ביראה בטהרה ובטבילות בישרות בפרישות בענוה ביראת חטא.

684. א"ר ישמעאל יצום אדם ארבעים יום באחת ויאכל לחם שעושה הוא בידיו וישתה מים שממלא מידיו ולא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא יטעום כל מני ירק ואם יראה קרי יחזור למדתו הראשונה.

סימנתי את פסקה 680 כי היא לדעתי המהפכנית כאן: העולם הוא שמשתנה לטהרה. אין כאן מסע אסטרלי לרקיעי עדן, אלא שינוי תפיסתי לגבי המציאות הארצית. תיאור החוויה גם הוא מוכר לכל מי שתרגל מדיטציה בצורה רצינית: זו הראייה החדשה של העולם, התחדדות התפיסה החושית ותפיסת העולם כחדש, החזיון של המציאות הפשוטה כנוצצת, בוהקת, חיה ורעננה יותר. וחוויה זו (ולא העלייה להיכלות נשגבים) מתוארת כאילו היא דומה לעמידה מול כיסא הכבוד! ואחרי כן באות ההוראות, וגם הן מובנות בסך הכל – בעיקר לשנן שמות של מלאכים ולסגף את עצמך.

לא עברתי על כל ספרות ההיכלות כמובן ואני גם לא מומחה לעניין, אבל לא נתקלתי בתיאור דומה לזה שכאן, בספר "שר תורה זותרתי". זהו תיאור של חוויה מיסטית בשפה מודרנית, תיאור של שינוי תפיסתי, תודעתי – תיאור של שינוי תפיסת המציאות, ולא תיאור של שינוי של מיקום הגוף ביחס לאלוהים. המוקד כאן הוא התודעה. לכן כמובן אנחנו מסוגלים להבין את זה ולהזדהות עם זה.

יוּנוּס אֶמְרֶה, דרוויש ומשורר

פעמים מעטות בהיסטוריה קמות דמויות שהשפעתן חורגת לא רק מזו של ענקי רוח או מצביאים מהוללים, אלא גם מכל מה שהן עצמן שיערו או תכננו. זה קורה כאשר בזמן הנכון ובדרך הנכונה נוצרת יצירה שהשפעתה מתגלגלת לכדי שינוי תרבותי מקיף. כזה היה למשל התרגום של מרטין לותר לברית החדשה, מלטינית לגרמנית, תרגום שבעזרת מכונת הדפוס שהומצאה זמן קצר לפני כן לא רק תרם רבות למהפכה הפרוטסטנטית, אלא למעשה השפיע בצורה מכרעת על דמותה של השפה הגרמנית כפי שאנחנו מכירים אותה כיום.

עטיפת הספר "אותי שיגעה אהבתך"

תרומתו של יוּנוּס אֶמְרֶה (Yunus Emre) לטורקית דומה לזו של לותר לגרמנית. אמרה, מיסטיקן ומשורר מסוף המאה ה- 13, חי אנטוליה אשר בטורקיה בתקופה בה היא היתה תחת שלטון של הסלג'וקים, אך בכפיפות לאימפריה המונגולית. באזור דיברו אז ערבית כאשר דנו בדת ומדע, פרסית כשפת הספרות ומעמד האצילים, וטורקית כשפת הצבא והעם. בתוך העושר התרבותי הזה גדל יונוס אמרה, ומשום מה הוא בחר לשורר את שיריו בטורקית. הוא הפך לא רק לראשון, אלא לגדול המשוררים הסופים הטורקיים.

הטורקית הפכה בידי אמרה לשפת ספרות, התעטרה בחן וקנתה לעצמה ביטחון עצמי ומעמד. מזמנו של אמרה התחילה עליית קרנה של הטורקית, ומזמנו הרשו לעצמם אוהביה לכתוב בה ספרות ושירה. אבל יונוס אמרה היה הרבה יותר מ"מחדש הטורקית" – הוא היה גם מיסטיקן גדול, או בשפתו: דרוויש. הדרוויש, מילה פרסית שמשמעה "עני", היה נווד רוחני, אולי המקבילה המוסלמית לסאדהו ההודי, שחיפש את הקשר עם האל תוך שהוא נודד בדרכים וסומך על האחרון שיספק את כל צרכיו.

יונוס היה סופי בתקופה בה הזרמים הסופיים רק החלו להתגבש, ואולי משום כך היה יכול לפרוץ לו דרך משלו. ייתכן שפגש בחייו את המיסטיקן הגדול ג'לאל א-דין רוּמי (שהגיע מפרס לאזורו), אבל היה מסוייג מ"המסדר" שהחל להתגבש סביבו. בכתביו הדגיש את האופי הבלתי-ממוסד של הידע הרוחני, ובשונה ברומי שכתב בפרסית, כתב יונוס כאמור בשפת העם, טורקית.

השנה נזכה לשני ספרים בעברית המוקדשים ליונוס. הראשון כבר יצא, ומאגד בתוכו תרגומים משפת המקור של שיריו של יונוס אמרה. הספר, "אותי שיגעה אהבתך" (הוצאת כרמל, התרגום ע"י דניס אוזלוו, סלים אמאדו ואברהם מזרחי) יפיפה, מכיל גם צילומי הדפסים מההווי הדרווישי, וכן אחרית דבר (שחלק מהאינפורמציה שהבאתי קודם לקוחה ממנה). ספר שני, "הדרוויש יונוס – נשמתו של העם הטורקי", אמור לצאת בהוצאת "עולם קטן" של יעקוב אבן יוסוף (וגם הוא עזר לי ללמוד על יונוס). מכאן והלאה אפסיק לדבר, ואתן למשורר לשורר (מתוך הספר "אותי שיגעה אהבתך"):

את יינו של אלוהים ברוך השם שתינו

אֶת יֵינוֹ שֶל אֱלוֹהִים בַּרוּךְ הַשֶּם שָתִינוּ
אֶת יָם הָאֱמֶת הַזֶּה בַּרוּךְ הַשֶּם צָלַחְנוּ

אֶת הֶהָרִים בָּאֹפֶק, הָאַלּוֹנִים הַכְּרָמִים
בִּבְרִיאוּת וּבְרִנָּה בַּרוּךְ הַשֶּם עָבַרְנוּ

יְבֵשִים הָיִינוּ לַחְנוּ, שוֹק הָיִינוּ רֹאש נִהְיֵינוּ
צִמַּחְנוּ כְּנָפַיִים וּבַּרוּךְ הַשֶּם עַפְנוּ

לֶעָרִים שֶהִגַעְנוּ, לִנְפָשוֹת עַלִיזוֹת
אֶת תּוֹרַת טַפְּטוּק [מורו של יונוס] לָעָם, בַּרוּךְ הַשֶּם הֵפַצְנוּ

קְרַב נָא נַעֲשֶה שָלוֹם, נָכִּיר אִיש אֶת רֵעֵהוּ
אִכּפְנוּ אֶת סוּסֵינוּ בַּרוּךְ הַשֶּם רָכַבּנוּ

יָרַדְנוּ לְאֶרֶץ רוֹם, טוֹב עָשִינוּ רָשַעְנוּ
שָלֹש עוֹנוֹת עָבַרְנוּ, בַּרוּךְ הַשֶּם חָזַרְנוּ

הֶחֱיָנוּ לְמַעְיָן וּלְנָהָר הָפַכְנוּ
זָרַמְנוּ לְעֵבֶר הַיָּם בַּרוּךְ הַשֶּם גָלַשְנוּ

בְּבֵית מִדְרָשוֹ שֶל טַפְּטוּק לְעַבְדּוֹ נִהְיֵינוּ
כְּשֶבֹּסֶר הָיָה יוּנוּס בַּרוּךְ הַשֶּם הִבְשַלְנוּ

תניח שכל קצותיו של העולם כבשת

תָּנִיחַ שֶכָּל קְצוֹתָיו שֶל הָעוֹלָם כָּבַשְתָּ
אוֹ בִּנְכָסָיו שֶל עוֹלָם בְּהִמוּרִים זָכִיתָ

עַל כֵּס שְלֹמֹה הַמֶּלֶך תְּדַמֶּה שֶיָשַבְתָּ
עַל פֵיוֹת וַעֲנָקִים אֶת מָרוּתְךָ כָּפִיתָ

מַטְמוֹנוֹ שֶל פֶרִידוּן וְזֶה שֶל נוּשִירֶבַאן
וְגַם הַזֶּה שֶל קְרֶזוּס לְמָמוֹנְךָ הוֹסַפְתָּ

הָעוֹלָם כִּנְגִיסָה, תַּחְשֹב שֶאוֹתוֹ לָעַסְתָּ
לְעִיסָה לֹא מַסְפִּיקָה, תָּנִיחַ שֶבָּלַעְתָּ

תָּנִיחַ שֶחַיֶיךָ דְּרוּכִים כְּחֵץ עַל קֶשֶת
חֵץ דָּרוּךְ דִינוֹ לָעוּף, תָּנִיחַ שֶשִחְרַרְתָּ

מַיִם מִלְּאוּ גְרוֹנְךָ כַּאֲשֶר בְּיָם נִבְלַעְתָּ
לֹא יַעֲזֹר לְהֵאָבֵק תָּנִיחַ שֶטָּבַעְתָּ

יוֹמְךָ יָבוֹא וְתָמוּת, אֶת זֶה אַתָּה יוֹדֵעַ
תַּעֲזוֹב אֶת הָעוֹלָם, תָּנִיחַ שֶנִקְבָּרְתָּ

כָּל נְשִימָה גוֹזֶלֶת קְצָת חַיִים מֵחַיֶיךָ
עָבְרָה מַחֲצִית זְמַנְּךָ, תָּנִיחַ שֶסִּיַמְתָּ

אַף שֶעֲזוֹרִים עָבְרוּ בְּצוּרָה כֹּה נְעִימָה
סוֹף פָּסוּק הוּא נְשִימָה, תָּנִיחַ שֶשָכַחְתָּ

[התפרסם אתמול באתר מעריב, יחד עם עוד אייטם על אתר חדש ומבדר של שי טובלי.

בעוד פחות משבוע, ב- 22/6, יערך כנס מעניין לדעתי באוניברסיטת חיפה, על "האנטישמיות החדשה". לפני שאתם מרימים גבה או נוחרים בבוז, אני ממליץ לכם לעיין ב"רציונל הכנס" (קובץ pdf) שכתב פרופ' אילן גור-זאב, יו"ר הכנס (כתבתי עליו גם בטור מימין). הרעיונות שהוא מביע בו לדעתי מרתקים, מקוריים ומדוייקים. בכנס ישאו דברים אנשים כמו א.ב. יהושע, פרופ' דני גוטויין והרב מנחם פרומן. הנה אתר הכנס]

ג'וליאן מנורוויץ'

שלא כמו ביהדות ובאיסלאם, בנצרות לא חסרו אף פעם נשים שזכו להתגלויות אלוהיות. בתוך הכנסייה הקתולית ניתן לנשים רישיון לעסוק ברוחניות, ואף לפרסם עיסוקן זה. אך לא לכל אישה זה ניתן – ההיתר לנשים להעפיל לגבהים מיסטיים נולד בנצרות ולא בשתי אחיותיה המונותאיסטיות משום מוסד הנזירוּת המיוחד רק לה. על פי רוב רק נזירוֹת, שנמצאות מחוץ למשחקי הכוח הבין-מיניים, קיבלו רשות מהממסד להיכנס למסתורין השמימיים. יש להניח שזה, בין השאר, מה שדחף את ג'וליאן מנורוויץ' (Julian of Norwich), אחת המיסטיקניות הנוצריות הגדולות בכל הזמנים, להיכנס לבידוד אחרי שחוותה התגלות אלוהית; בידוד שהגן לא רק עליה, אלא גם על הספר שכתבה.

ג'וליאן מנורוויץ'. ציור של Rogier van der Weyden, המאה ה-13

ג'וליאן מנורוויץ' היתה האשה הראשונה שכתבה ספר בשפה האנגלית, ופלא הוא שספרה, שהתבשל בתוכה כמעט עשרים שנה, לא נשרף מיד על ידי מוסדות הכנסייה, שכן ג'וליאן לא פוחדת לומר בו דברים שעומדים בניגוד גמור לדוגמה הקתולית. היא מדברת על האל כאמא ועל כך שאין גיהנום לבד מהחטא עצמו; היא שואפת לאיחוד גמור עם האל, ומתעקשת שהאדם יכול להגיע אליו ללא מתווכים (וזאת לפני המהפכה הפרוטסטנטית); היא כותבת ספר של הדרכה רוחנית אף על פי שעד היום הכנסייה הקתולית אינה מאפשרת לנשים לתפקד ככמרים (כלומר, בעצם, כמורים רוחניים), ובעיקר: האופטימיזם הבלתי נלאה שלה עומד בניגוד גמור הן לביוגרפיה שלה, הן למאורעות התקופה בה היא חיה, והן לתמונת העולם חמורת הסבר של הכנסייה הקתולית.

היא נולדה ב- 1342, בנורוויץ' שבאנגליה. בגיל שלושים החלה להעמיק אמונתה הדתית, והיא שאפה בכל ליבה להיות טהורה ונטולת חטאים. היא ביקשה בתפילותיה מן האל, כך היא מספרת, ש"יפצע אותה בשלושה פצעים: חרטה אמיתית, חמלה טבעית וכמיהה בלתי מתפשרת אליו". זמן קצר אחר כך חלתה ג'וליאן במחלה קשה, והיתה על סף מוות. אחרי ארבעה ימים כבר נקרא אליה הכומר כדי לגבות ממנה וידוי אחרון, כנהוג בכנסייה הקתולית, וידוי שאחריו האדם הגוסס נחשב נקי מחטאים. נראה שג'וליאן הרגישה כי היא אכן הטהרה, והיא התכוננה למוות.

שלושה ימים לאחר מכן, אמהּ ראתה שעיני בתה פעורות לרווחה. ג'וליאן אמרה אחר כך שבהאמינה שהמוות ודאי וקרוב היא לפתע הרגישה טוב, פרץ של מרץ שטף אותה ושש-עשרה התגלויות שמימיות התגלו לה: "ראיתי בדמיוני את גן-עדן, ואת אדוננו כראש וראשון בביתו. הוא הזמין את כל משרתיו וחבריו למשתה גדול, וראיתי שהוא עצמו לא נמצא בשום מקום מסויים, אלא מולך מעל הכל, משרה על הכל אושר ושמחה". היא הבריאה מיד ורשמה בקיצור את שהתגלה לה. מיד גם הביעה את רצונה לפרוש להתבודדות כדי לעכל את המסרים האלוהיים שזכתה בהם.

בתקופתה השתוללה "המגפה השחורה" באירופה, שהמיתה שליש מתושבי היבשת. גם לנורוויץ' הגיעה המגפה וגבתה בה קרבנות רבים, ונראה שגם אם היתה ג'וליאן נשואה (כפי שסביר להניח), הרי שאחרי המגפה לא נותר ממשפחתה דבר. מצב זה איפשר לה להקדיש את חייה לעבודת האלוהים, ואחת הצורות המקובלות לעבודה רוחנית בתקופה היה התבודדות בחדרון קטן (Anchorage) שהיה צמוד לכנסייה. כמעט לכל עיירה היה "מתבודד" אחד, ועל פי הכללים הנכנס לחדר כזה לצורך התבודדות לא היה עוזבו לעולם. למתבודדים היה משרת שהיה קונה ומביא להם מצרכים (מכספם או מתרומות), והיה מותר להם לקבל אורחים – למעשה, אנשים רבים היו באים לבקש עצות מהמתבודדים, שבהיותם מנותקים מהעולם, נחשבו מחוברים לאלוהים.

לאחר עשרים שנות התבודדות הרגישה ג'וליאן בשלה מספיק כדי לכתוב תיאור מלא של ההתגלויות שראתה, כולל הפרשנות שלה עליהן. זהו ספרה "התגלויות של אהבה אלוהית" (Revelations of Divine Loveהטקסט המלא), אחד היומנים המיסטיים האהובים עלי ביותר.

בתקופתנו אנו נוטים לעיתים לזלזל בחוויות רוחניות שמגיעות בצורה של חזיונות, ולא מתוארות במילים כגון "ריקות" ו"אינסוף". במילים אחרות, אדם שמדווח כי הוא ראה משהו, דמות או סמל, יקוטלג לרוב לא כמיסטיקן, אלא כמשוגע. למרות שיש בה לדעתי מן ההגיון, עמדה זו עלולה להחמיץ עושר רעיוני וחכמה רבה הנמצאים בהתגלויות גשמיות – האין הריקות מתגלמת בעולמנו דווקא כצורה? ומאידך, האם מישהו אי פעם אכן ראה את "המוחלט כשלעצמו"? ובכל מקרה, כמו בנוגע למיתוסים, אם לא נצמדים לפּני הדמויות ניתן לגלות את עומקיהן. במקרה שלפנינו אין ספק שהתגלויותיה של ג'וליאן מאפשרות לה לנסח בשפתה תורה רוחנית מורכבת ועמוקה. בספרה היא מפתחת את תורתה, שמשמעותה, תכליתה, ומהותה היא אחת: אהבה. "ראיתי כי כל החיים כולם נטועים באהבה, וללא אהבה איננו יכולים לחיות".

תורתה הרוחנית של ג'וליאן מנורוויץ'

ג'וליאן היא אופטימיסטית מושבעת. בשבילה, מפני שהבריאה כולה היא מלאכת האל, הרי חייב להיות שהיא מושלמת, וחייב להיות שהאל אוהב אותה ללא סייג: "כל דבר שנעשה נעשה היטב, שכן כל דבר שנעשה נעשה על ידי האל … האל הוא העושה (doer) היחידי". אהבת האל היא המקיימת את הבריאה, והיא הבריאה עצמה. הטעות שלנו, בני האדם, היא שאנחנו מאמינים שאנחנו בלבד אחראיים למעשינו.

בכך ג'וליאן מזכירה מאוד קוים של פילוסופיה הינדית נון-דואלית, הגורסים גם כן כי זהו האל הפועל את פעולותיו דרכנו, וטעות היא לראות בעצמנו מבצעים אוטונומיים של מעשינו. ג'וליאן גם מקרבת את תפיסת השילוש הקדוש של הנצרות אל התפיסה ההינדית של האלוהות המשולשת (ברהמה הבורא, וישנו המקיים ושיווה המחריב): אחד החזיונות שראתה ג'וליאן הוא של שקד, המונח בכף ידה. בחזיונה שואלת ג'וליאן אז את אלוהים מה הוא הדבר הקטן שבידה, והוא עונה כי זה כל מה שקיים. אז ג'וליאן שואלת את עצמה איך ייתכן שדבר כל כך קטן מחזיק מעמד ולא נמוג, והיא מבינה שכל מה שקיים מוחזק על ידי האל:

לדבר הקטן שראיתי יש שלוש תכונות: ראשית, שהאל יצר אותו; שנית, שהאל אוהב אותו; שלישית, שהאל שומר אותו. אז מה ראיתי שם? אכן, את הבורא, את השומר, את האוהב. ועד שלא אהיה מאוחדת עמו במהותי לא תהיה לי לעולם מנוחה שלמה ולא אושר. אני אומרת שאני צריכה לדבוק בו כך שלא תהיה ביננו אף חציצה.

הבורא והמקיים, אם כן, נחזים גם על ידי המיסטיקנית הנוצרייה, ואילו במקום שיווה המחריב ישנה האהבה האלוהית החודרת-כל.

בניגוד לתדמית היודו-נוצרית שתופסת את האל פעמים רבות כאב קשוח המעניש את העוברים על מצוותיו, הרי שאצל ג'וליאן אלוהים הוא כולו אהבה. לא ייתכן שהוא יעניש אף אחד, כי הוא אף פעם לא כועס: "אם אלוהים היה כועס אפילו לרגע אחד, לא היינו יכולים לחיות, להתקיים או להיות".

ג'וליאן מתעקשת שאין לאהוב שום דבר "עשוי", אלא רק את "הבלתי-עשוי", שהוא אלוהים. אהבת הדברים העשויים היא שמרחיקה אותנו מהאושר שהוא מנת חלקנו הטבעית. האושר ואהבת האל קשורים לראיית האל, שכן הסיבה שהאדם נמצא בצער היא ש"הוא עיוור. הוא אינו רואה את אלוהים. אם הוא היה רואה את אלוהים תמיד לא היו לו כל רגשות פרועים, או כל דחף או תשוקה שמובילים לחטא".

בעשותנו את הטוב ובעשותנו את הרע, אנחנו תמיד מקוימים על ידי אותה אהבה, על כן אין לצפות לגמול על התנהגות טובה, ולא לחשוש מעונש על חטאינו. החטא עצמו הוא העונש, שכן הוא ביטוי לחוסר האמונה שלנו באל: על אף שהוא "יותר קרוב אלינו מנשמתנו אנו", כדבריה, אנחנו מפנים לו עורף וסרים ממרותו.

אך בסופו של דבר חטאים נראו לג'וליאן חסרי משמעות:

הן כאשר אנו נופלים והן כאשר אנו שבים וקמים אנחנו נשמרים באותה אהבה [אלוהית] יקרה. בעיני האל אנחנו לא נופלים; בעיני עצמנו אנחנו לא עומדים. אני רואה שתי ראיות אלו כאמיתיות. אבל ראיית האל היא האמת הגבוהה יותר.

האדם לא יכול ממש לעשות רע, שכן בכל אדם נקודה פנימית של "רצון אלוהי" שלעולם לא חטא ולא יכול לחטוא. נקודה זו נשארת טהורה תמיד, ותמיד שואפת למה שטוב: "זה דבר אדיר לדעת בלבנו כי האל, בוראנו, קיים בנשמתנו. אדירה אף יותר היא הידיעה כי נשמתנו, נשמתנו הנבראת, שרויה במהות של האל. במהות הזו, אלוהים, אנחנו מה שאנחנו". בהמשך להבנה זו טוענת ג'וליאן שלא ייתכן שהיהודים הרגו את ישו.

מכיוון שבמהותנו אנחנו אלוהיים, הרי שבסופו של דבר מקומם של כל האנשים בגן עדן מובטח, והכל יהיה טוב. כאשר היא מתייחסת לחטא ולתוצאותיו בעתיד היא כותבת את המשפט המפורסם ביותר שלה: "החטא הוא נחוץ, אך הכל יהיה טוב, והכל יהיה טוב, וכל עניין של דבר יהיה טוב" ("Sin is behovable, but all shall be well, and all shall be well, and all manner of thing shall be well").

עוד טוענת ג'וליאן:

חלקנו מאמינים שהאל הוא כל-יכול, ויכול לעשות הכל; ומאמינים שהוא יודע-כל, וייתכן ויעשה הכל; אך שהוא אוהב-כל ואכן יעשה הכל – כאן אנחנו נסוגים. וכפי שאני רואה זאת, חוסר ההבנה הזה הוא הגדול שבמכשולים לאוהבים את אלוהים.

החכמה האלוהית, היודעת כל, היא הצד הנקבי והאימהי באלוהות, על פי ג'וליאן. לעיתים היא מפרידה בין החכמה האלוהית, האמהית, לישו, ולעיתים היא טוענת שישו עצמו הוא אם המאמינים כולם. בתפקידו כאמא, נותן ישו את עצמו למאמינים כפי שאם נותנת את שדה ליניקה: גם הוא מעניק חיים על ידי נתינת גופו למאכל במיסה.

רשת של מיסטיקנים

עד סוף חייה חיה ג'וליאן בחדרה הקטן, הצמוד לכנסייה בנורוויץ', אך ספרה עבר מהר מאוד את גבולות העיירה וזכה לתפוצה רחבה. באותם ימים קשים החזונות האופטימיים של ג'וליאן כנראה היו דרושים מאוד. אך לא רק ההדיוטות אהבו את ספרה: נראה שבזמנה של ג'וליאן התפתחה רשת רוחנית של "שיתוף קבצים", אשר השתרעה מאנגליה, דרך סקנדינביה, גרמניה, איטליה ועד ירושלים, ואשר אנשיה היו שולחים האחד לשני כתבי יד ובהם תובנות רוחניות ותאורי חזיונות. בין חבריה של הרשת הזו, שנקראה "חברי האלוהים", היו מיסטיקנים אדירים כמייסטר אקהרט, הנרי סוסו, ג'אן רויסברואק והילדגרד מבינגן. ידוע כי רבים מהמיסטיקנים בזמנה ואחרי זמנה של ג'וליאן החזיקו כתב-יד של "התגלויות של אהבה אלוהית".

כאמור, ספרה של ג'וליאן הוא אחד הכתבים המיסטיים הנוצריים הפופולריים ביותר. כיום אף קיים מסדר קונטמפלטיבי של נזירים בכנסייה האפיסקופלית אשר שם לעצמו מטרה ללכת בדרכה של ג'וליאן. אבל באמת שאין צורך להשתייך למסדר כדי ללכת בדרכה, ועל אף העומק התיאולוגי שלהן, מילותיה הן פשוטות מאוד:

לא תהיה גאולה מאושרת או שמחה נצחית עד שלא נהיה לחלוטין בשלום ובאהבה. במילים אחרות, עד שאנחנו לגמרי שלמים עם אלוהים, מעשיו והחלטותיו; עד שאנחנו באהבה ובשלום עם עצמנו, עם אחינו הנוצרים, ועם כל מה שהאל אוהב. כזו היא האהבה.

 

[המאמר הזה התפרסם לפני כארבע שנים באתר מעריב, אבל בטעות שלחתי אז למערכת גרסה מוקדמת ולא מלאה שלו. זו הגרסה שהיתה צריכה להתפרסם.

ואפרופו תפיסת ישו כנקבה, בטור שלי שפורסם באתר מעריב ביום שני כתבתי על הרוזן זינזנדורף מדרזדן שפיתח טנטרה נוצרית במאה ה-18, וראה את פצעיו של ישו כאבי מין נקביים אליהם יש לחדור תודעתית כדי להתאחד עם האל. ולבד מזה כתבתי גם התגברות רוחניות הניו-אייג' בארה"ב על חשבון הנצרות,  על כך שזו תוצאה מתבקשת של ההיגיון הפנימי הנוצרי מקדמת דנא, ושהיא הפוכה להגיון היהודי בשורשו, ולכן ניו-אייג' שרוצה להישאר איכשהו יהודי יהיה חייב להתעצב בצורה שונה.]

מדיטציה על פי הרמב"ם

אני מפרסם כאן ספר שכתבתי, חיבור פרשני-דרשני לפרק נ"א בחלק השלישי של מורה נבוכים של הרמב"ם. בפרק זה, אשר הרמב"ם עצמו אומר שהוא החשוב שבפרקי ספרו, מלמד הרמב"ם את קוראיו איך להגיע לנבואה. החיבור הזה, שמיועד לקהל הרחב, עוקב מקרוב אחרי הטקסט, תוך "קריאה צמודה" המלווה בפרשנות. מתוך כך אני מנסה לחשוף פן שהוצנע, אם לא ממש הושתק, באישיותו ובהגותו של הרמב"ם: הפן הדתי-רוחני שבה.

התעלמות מן הצד המיסטי של הרמב"ם היא נחלת הדורות האחרונים בלבד, בעוד שכאשר פורסם מורה נבוכים לראשונה, מיסטיקנים גדולים כמייסטר אקהרט, המקובל אברהם אבולעפיה ואף בנו של הרמב"ם עצמו, הרב אברהם בן הרמב"ם, סברו כמובן מאליו שהוא ספר הדרכה רוחנית, המיועד להוביל את הקורא הנבון אל המגע הישיר, אם לא האחדות ממש, עם האלוהים. כמובן שעם רוח הזמן האנטי-דתית של המאה ה-19 והרצון של המשכילים היהודיים להראות ש"גם לנו יש" פילוסוף רציונליסט טהור, הואלם צד זה באישיותו של הרמב"ם. גם היום לא מוקדשת תשומת לב רבה לנטיותיו המיסטיות של הרמב"ם, למרות שנשמעים יותר ויותר קולות, גם מקרב האקדמיה, שמצביעים על פן חשוב זה, אולי החשוב מכל, בהגותו.

החיבור הזה אינו אקדמי. מטרתו הראשונית אינה מחקר הטקסט הרמב"מי, אלא הבנתה של דרך רוחנית אפשרית שעולה מתוכו. פרק נ"א של החלק השלישי של "מורה נבוכים" אמנם משמש לי כבסיס, אך אני מביא גם דברים ממקורות אחרים של הרמב"ם, וכמו כן מדבריהם של אפלטון, הבודהה ואף רומאן רולאן כאשר אני רואה צורך בכך. בסיומו של החיבור מצורף נספח ארוך ובו הסבר על אופן פעולתה של המדיטציה ככלי רוחני.

שתי הערות אחרונות: א. כדי לשמור את הספר כ-pdf (כדי לראות יותר טוב או להדפיס) יש ללחוץ בסרגל העליון של מסך הספר על "More" ואז על "Save Document". ב. הספר הזה ניתן חינם. יחד עם זאת, מחברו מתפרנס בדוחק. המעוניינים לתרום סכום סמלי (נאמר, 30 שקלים) או אחר כאות תודה, מוזמנים לשלוח את תרומתם אל: תומר פרסיקו, וינגייט 4, קריית אתא, 28056. תודה.

Meditation according to the Rambam

"כולו גנוז באור אלוהות" – על הספר "השלב האחרון: מחקרי החסידות של גרשם שלום"

"החסידות היא עדיין המשאב החשוב ביותר להתחדשות רוחנית בתחום היהדות" – חביבה פדיה, הנספח למאמר הראשון בספר

בראשית המאה העשרים רבים פיקפקו שקיימת מיסטיקה יהודית. היהדות נחשבה לדת של חוקים ומעשים, ומה להם, על פי ההגיון הנוצרי, ולרוחניות? יהודים רבים היו שותפים להרגשה זו, וגם אלה שהכירו את הקבלה ניסו להצניע אותה: לאורך ואחרי המאה ה-19 האתאיסטית, זה לא היה נאה להציג צד מיתי ומטאפיזי של היהדות. התנועות הרפורמיות למיניהן שפרחו באירופה, וגם רבנים אורתודוקסים רבים (למשל הרש"ר הירש) הדגישו את הצד האתי של היהדות, וראו בה קודקס מתקדם של חוקי מוסר.

בחלקו של גרשם שלום נפל מה שמעטים זוכים בו, או מסוגלים לו: הוא למעשה כונן במו ידיו תחום מחקר שלם. שלום היה הראשון שחקר בצורה מדעית את המיסטיקה היהודית, ובכך גם הראשון שנתן לה פומבי. כאשר התחיל במחקריו, בסוף שנות העשרה של המאה העשרים, היתה הקבלה תורת סוד באמת, ושלום היה צריך ללמוד בכוחות עצמו את שפתה ולפענח את רזיה. עבודת הדוקטורט שלו עסקה בספר הבהיר, ואחרי שעלה ארצה ייסד, בשנות השלושים, באוניברסיטה העברית את הקתדרה למחקר הקבלה. מחקריו מקיפים את תולדות המיסטיקה היהודית, מספרות המרכבה ועד השבתאות, והוא קנה את מקומו כאחד מענקי הרוח של התרבות היהודית במאה העשרים.

בימים אלה יצא לאור ספר המאגד בתוכו את מאמריו של שלום על תנועת החסידות. הספר, "השלב האחרון", נערך על ידי דוד אסף ואסתר ליבס, ונראה שהם עשו עבודה חשובה ומרשימה: העורכים לא רק קיבצו את מאמריו השונים של שלום על החסידות, אלא גם הוסיפו נספח לכל מאמר, בו הם מרחיבים על ההקשר ההיסטוריוגרפי של כתיבת המאמר, מעדכנים על מצב המחקר היום בהשוואה לדברי שלום, ואף מגישים לקורא ביבליוגרפיה מפורטת.

גאולה ללא משיח

כשניגשים לראשונה לניתוח נושא מסויים, צריך ראשית כל לקבוע את מהותו וגבולותיו, החלוצים שבין החוקרים והאינטלקטואלים הם אלה שמבתרים את הסוגייה ומבדילים בין חלקיה. קביעותיהם פועלות כסכין קצבים מבריק שבחתכיו מפריד בין החלקים בעלי הטעם השונה, ואף מגדיר את צורתם. הם גם יקבעו מה כשר ואיזה חלק טרף, או פשוט תפל. מכיוון ששלום, כאמור, היה מי שבמו ידיו פירק את המיסטיקה היהודית לחלקיה, המאמרים שלו מעניינים במיוחד. כאן אנחנו נוגעים במחקר הקבלה והחסידות ברבדיו הגולמיים ביותר: שלום מותח את גבולות הגזרה, ונותן סימנים לתוכנה. מתוך סימנים אלה, וכנגדם, ימשיך המחקר עד ימינו, ואחריהם. מאמריו משמשים מקור איתן למושגי יסוד בתחום, כמו גם להנחות המוצא שלו. דווקא משום כך רבים מבין המאמרים המכונסים בספר (יחד עם הנספחים שאחריהם) יכולים לשמש גם מבוא מצויין לקורא המתעניין בעקרונות הבסיסים של החסידות, ושל מחקר החסידות. 

במאמר הראשון בספר, למשל, כותב שלום על האפשרויות שעמדו בפני המקובלים אחרי משבר משיחיות השקר ההמוני של השבתאות. הבחירה היתה לדידו בין שלוש דרכים: הראשונה, ניסיון לנהוג כאילו כלום לא קרה, ולהמשיך לעסוק בקבלה הלוריאנית ולנסות "להעלות ניצוצות" עד לתיקון עולם, תוך פעפוע של אלמנטים קבליים אל הציבור הרחב דרך ההלכה והמנהג. השניה היתה התכנסות פנימה וויתור על כל מימד פומבי בקבלה, כלומר לחזור ולהפוך אותה לתורה באמת אזוטרית (שלום כותב שרש"ש הוא "נציג קלסי של מגמה זו"). הדרך השלישית היא דרכה של החסידות, שעל פי שלום ביקשה להיות תנועה עממית רחבה, אבל נטלה מהקבלה את העוקץ המשיחי.

על התמתנות המימד המשיחי בחסידות כתב שלום רבות, וזה היה לאחד מתרומותיו החשובות למחקר בנושא, כמו גם לאחת הקביעות שהיה צריך להגן עליהן חזור והגן מפני התקפות עמיתיו למחקר. שלום גרס שהחסידות, הגם שלא ויתרה על הצפייה למשיח כמובן, דחקה את זו לפינה ושמה את מרכז הכובד הדתי שלה על חווית הדבקות. בספר מובא, לראשונה בעברית, מאמרו של שלום על "נטרול היסוד המשיחי בראשית החסידות", ובו הוא כותב כך:

החסידות, בלי לשנות את החזות החיצונית של התורה הלוריאנית ומונחיה, הכניסה שינויים סמויים אך יעילים שביטלו את המשמעות המשיחית של העקרון המרכזי – תורת התיקון [… ניתן לראות זאת] ראשית, בחשיבות העליונה והמובלטת שמיוחסת למושג הדבקות, דהיינו ההתקשרות המתמדת עם אלוהים. דבקות היא באופן ברור ערך עיוני נטול השלכות משיחיות […] חווית הדבקות מָחֲקָה את הגלות מבפנים, לפחות עבור האדם שהשיג אותה […] מכוחה של חוויה מיסטית אינטימית, שכדי לחוותה אינו נדרש להגשמת גאולה משיחית, שבמהותה היא מעשה ציבורי שיתממש על ידי האומה כולה." (עמ' 288-289)

בנספח למאמר הזה מציגה אסתר ליבס את הטיעונים השונים בעד ונגד קביעותיו של שלום, כמו גם את הפיתוח וההבהרה שמביא לדבריו משה אידל: "בחסידות מדובר לא רק בנטרול של הגאולה הלאומית, יש גם […] נטרול או פירוש פסיכולוגי של תפיסת הספירות". בקיצור, כפי שהראה רון מרגולין בספרו "מקדש אדם", בחסידות עברה הקבלה הפנמה, והמשיח, כמו גם הספירות, הפכו מישויות מטאפיזיות לכוחות נפשיים וחוויות פסיכולוגיות.

והם בתוך האור יושבים

יחד עם זאת, ההתמקדות באינדבידואל היתה גם מה שמשותף לשבתאות ולחסידות: חביבה פדיה כותבת בנספח למאמר הראשון בספר ש"שתיהן ביטאו מערכת צרכים חדשה של היחיד ושל ההמון, שעיקרה היה התלכדות חברתית סביב דמות. תופעה זו היתה חלק בלתי נפרד מהליכי עליית הסובייקט במיסטיקה היהודית בכלל [… שכללו את] המרת ה'טקסט' כגורם הבלעדי המלכד אדם וקהילה אל ה'אדם' כמי שמסוגל ללכד טקסט וקהילה" (26-27). הן את ההפנמה והן את ההתלכדות סביב האדם ניתן לראות במובהק בימינו בחצרות חסידיות כגון ברסלב וחב"ד.

אך מהי אם כן אותה "דבקות" יקרה מפז ששלום קבע כמשאת נפשם של החסידים? שלום מגדיר אותה כמצב בר הגשמה בחייו של הפרט המתאפיין ב"אושר עילאי", והוא מביא ציטוטים מרגשים שלטענתו מוכיחים שמדובר ב"הלך נפש מיסטי". למשל זה, מאת ר' אליעזר אזכרי, מקובל שחי כמאתיים שנה לפני ראשוני החסידים: "תשע שעות שהיו בטלים מלימודים למלאכת ההתבודדות והדבקות ומדמים אור שכינה שעל ראשיהן כאילו מתפשט סביבם והם בתוך האור יושבים". מובן זה של דבקות, מראה שלום, הגיע עד לתלמידו של המגיד ממזריטש, ר' אהרן הכהן מאפטה, שכותב (בספר "אור הגנוז לצדיקים"): "ענין הדבקות הוא כעושה מצוה או עוסק בתורה ועושה הגוף כסא לנפש ונפש לרוח […] ועל ידי זה נעשה הנשמה כסא לאור השכינה שעל ראשו וכאילו האור מתפשט סביבו והוא בתוך האור יושב ויגיל ברעדה" (241).

במאמר על הדבקות עומד שלום על כך שבחסידות, כמו בכלל המיסטיקה היהודית, אין המיסטיקן מגיע למה שמכונה unio mystica, כלומר איחוד מלא בינו ובין האלוהות. בנספח למאמר זה בספר מפריך משה אידל טענה זו (כפי שכבר עשה בספריו). אידל גם הוא מביא מובאה העוסקת בדבקות מאותו ר' אהרן הכהן מאפטה, שהפעם משתמש במילים חריפות הרבה יותר וקובע כי הדביקות היא "כאלו כולו גנוז באור אלוהות שנמשל כמים לים מכסים, וכמשל הטפה שנפלה לים הגדול […] וכאלו כולו גנוז באור אלוהות […] פירושו אור האלוהית מוקשר על נפשו ונעשה הקב"ה ואורייתא וישראל כולא חד" (263-264).

אפשרות של מיסטיקה יהודית בזמננו?

שם הספר, "השלב האחרון", הוא כשם שנתן שלום לאחד ממאמריו על החסידות (המאמר פותח את הספר). בכך התכוון לומר שהחסידות לדעתו היתה הפריחה המשמעותית האחרונה של המיסטיקה היהודית. יחד עם זאת, מעניין לראות שבמאמר אחר שלו, "הרהורים על אפשרות של מיסטיקה יהודית בזמננו" (1964, בתוך "דברים בגו"), הוא מנבא את עליית רוחניות הניו-אייג'. שם הוא כותב על מיסטיקה ש"אינה מוכרת בצורותיה החדשות במושגי המסורת", שעניינה ב"רוח האדם, או תודעת האדם", ושבחזונה זו עתידה להשתנות ולהתפתח, עד כי יופיע בה "הניסיון המיסטי של המיסטיקאים". שלום מציין שמיסטיקה כזו אכן קיימת, אם כי בזמנו ב"צורה כיתתית" בלבד, אבל שזה עצמו כבר "רמז לאפשרות של גיבוש מיסטיקה בצורות בלתי-מסורתיות". כיום ניתן לומר שכך אכן קרה.

 

[עלה באתר מעריב]