משיחיות

על חזירים, אלילות, משיחים והדלאי לאמה

1. קשה להפריז בחשיבות שאנדרו כהן, מהמורים הרוחניים המפורסמים בעולם, מקנה לערכים כאותנטיות, שקיפות ויושרה (למשל כאן). למעשה, הוא טוען שהסיבה שעזב את הגורו שלו, פפג'י, היתה חוסר כנותו של זה האחרון. על פי כהן הוא פשוט לא היה מוכן לסכן את היושרה שלו. לפני שנים בודדות הוא אף פרסם "הצהרת יושרה" הוא מסיים בקביעה המפורשת שמעולם לא שיקר לאיש.

כאן היה אמור להתפרסם קטע ארוך שמגלה חשדות די סבירים שאנדרו כהן משקר במצח נחושה ונטולת עין שלישית. מדובר בדברים שעלו על פני השטח לאחרונה ולדעתי מטילים צל כבד על היושרה שמר כהן אוהב מאוד להתהדר בה. הקטע הזה היה אמור להיות מפורסם היום גם בטור השבועי של באתר מעריב, אלא שהיועץ המשפטי של האתר החליט להטיל וטו מפחד תביעת דיבה – לדעתי בצורה לא סבירה וללא סיבה טובה. ייתכן שהקטע יופיע בצורה מצונזרת מעט מחר באתר מעריב, וייתכן שכלל לא. כך או כך, הוא יופיע כאן במלואו כמובן, ברגע שתיפול החלטה.

יחד עם כל הבלגן הצנזוריאלי שהיה לי בניסיון לפרסם את מילותי על כת "בני ברוך", אני מבין הרבה יותר טוב היום שיש בעיה אמיתית בפרסום ביקורת על כל גוף שמחזיק משרד עורכי-דין עם נייר מכתבים מסוגנן. הפחד מתביעות דיבה משתק את כלי התקשורת הגדולים, ולמעשה מגביל אותם לעריכת "תחקירים" על אנשים כגואל רצון, או כתבות תדמית על כתות כ"בני ברוך" (כמו אותה כתבה של רוני קובן ב"עובדה". ראו כאן). טוב שיש בלוגים.

2. התמונה משמאל צולמה פני כמה ימים על ידי צלמי רויטרס במקסיקו. זהו פסלו של הקדוש תדאי (St. Jude) המופקד על שאיפות חסרות-שחר ותקוות קלושות. הוא נישא לתפילה על יד מאמין, ומה שמוזר הוא כמובן שהפסל חובש מסכה כנגד הידבקות בשפעת החזירים.

לבד מהתגובה המיידית לתמונה הזאת בנוסח "אם הקדוש שאמור להגן עלינו זקוק להגנה שלנו המצב באמת קשה", הרי שהתופעה שלפנינו חושפת את אופי האמונה המאוד לא מערבי של אותו נוצרי. כוונתי היא שבשביל המאמין ההוא, שחבש לפסל הקדוש מסכה, הפסל איננו סמל. הפסל הוא הקדוש עצמו.

למרות שהתפיסה המערבית הרווחת של האלילות רואה בפסלים ובצלמים למיניהם סמלים ארציים של מציאות עליונה, תפיסתם של הפסלים על ידי עובדי האלילים עצמם בדרך כלל שונה. הפסל בשביל עובד האלילים איננו סמל של האל, אלא, ניתן לומר, חלק אלוה ממעל ממש. לשון אחר: הפסל הוא האל, גם אם ברמת ממשות פחותה. אכן, בחברות לא מערביות רבות (למשל בהודו) אין סמלים: יש דרגות שונות של ממשות.

עבור האדם המערבי הממוצע, שגדל על ברכי ההבחנה היוונית בין "הדבר האמיתי" לבין הסמל שלו, תפיסה כזאת נראית משונה ואי-רציונלית – ולכן גם עבודת פסלים נראית טיפשית וחסרת ערך. אבל עבור עובד האלילים היותו של הפסל התגלמות מצומצמת של האל היא בדיוק מה שמאפשר את עבודת האל דרך עבודתו: הפסל מנכיח את האלוהות בעולם, ומאפשר למאמין גישה אליה. דאגה לפסל והגנתו מפני חיידקים מאפשרת על כן את המשך הגנתו עלינו מפני אותם חיידקים: למאמין הזה יש ברית עם אלוהיו, ברית הגנה הדדית מפני שפעת החזירים. וברית עם האל היא לא דבר שזר ליהודים, נכון?

3. מאמר מעניין מהוושינגטון פוסט על מיניינים יהודיים אלטרנטיבים שצצים כקופתאות אחרי הקוגל. על פי הפוסט חברים בהם עשרים אלף מתוך מיליון היהודים האמריקאים שטורחים להגיע לתפילות במניין. אך העניין איננו הכמות, אלא האיכות. על פי המאמר "חוקרים טוענים כי אלה שמגיעים [למניינים האלטרנטיבים] הם מהמשכילים ומהאדוקים שבין היהודים, ועל כן מייצגים את הדור הבא של המנהיגים היהודיים". פרופ' ארי קלמה מצוטט כאומר ש"תהיה להם השפעה אדירה, מכיוון שאנחנו חיים בתקופה שבה הזרמים השונים [רפורמים, קונסרבטיבים ואורתודוקסים] לא ממש מצליחים, בעיקר בקרב בני העשרים-שלושים". ואכן, אותם יהודים מעדיפים לא לשייך עצמם לזרמים המוכרים, שמהווים עבורם עדות לפירוד שבין הקהילות היהודיות. יחד עם זאת, הם ודאי חורגים מהמנהג האורתודוקסי המקובל [תוקן], כאשר חלק מהתפילות אצלם מונהגות על ידי נשים. "מומחי דת טוענים שהם יכולים להגדיר מחדש את יהדות אמריקה". ימים יגידו.

4. רשימה וראיון מעניין מאוד עם אסגהר עלי אנג'יניר, הוגה דעות מוסלמי הודי בן 70, שניהם על דת ובחירות בהודו. הבחירות בדמוקרטיה הגדולה בעולם בעיצומן, וכמו כל שטח אחר בחיים ההודיים, גם כאן הדת משחקת תפקיד נכבד. אנג'יניר מספר למשל על הסיבות למתינות היחסית של המוסלמים בהודו, ואומר שכמיעוט אין להם הרבה ברירה אלא להיות מתונים. לבד מזה הוא מסביר שהתרבות ההודית משפיעה עליהם, ולבד מזה מכיוון שרוב המוסלמים בהודו "מאמינים באיסלאם סופי, שהוא בבסיסו שוחר שלום". ובאותו עניין: כתבה ביוגרפית מעניינת על מאיאוואטי, המתמודדת מקאסטת הטמאים בעלת הסיכוי להיות רה"מ הבא של הודו.

איור מתוך המאמר על נוסטרום

5. מאמר מגזין מצויין בניו-יורק טיימס על לואיס נוסטרום, פרופסור לפילוסופיה ומתרגל זן ותיק, שמצא מזור לבעיותיו הנפשיות דווקא בטיפול פסיכולוגי. המאמר עוקב אחרי התובנות שלו בטיפול, על כך שהשתמש בזן דווקא כדי לברוח מבעיותיו.

6. עוד מאמר מגזין מהניו-יורק טיימס, הפעם על כניסתה של כנסייה אפריקאית, the Redeemed Christian Church of God, שמיסיוניריה נכנסים לארה"ב וכובשים יותר ויותר אמריקאים. הסיפור המעניין כאן הוא בעצם השינוי הגדול שמתרחש בכנסיות הנוצריות, בהן אחוזי המאמינים הלא-לבנים עולים בהתמדה. פחות ופחות אנשים פוקדים את הכנסיות באירופה, ואילו במזרח הרחוק, בדרום אמריקה ובאפריקה הנצרות גדלה כל הזמן, עד שמומחים חוזים שבעתיד רוב הנוצרים יחיו במדינות עולם שלישי.

כבר היום רבע מהאנגליקנים חיים בניגריה (ולא מוכנים לשנות את המדיניות בקשר לנישואים חד-מיניים, למגינת לבה של הנהגת הכנסייה הליברלית יותר!), ובניגריה גם נמצא הסמינר להכשרת כמרים קתולים הגדול בעולם. במאה העשרים מספר הנוצרים באפריקה גדל מעשר מיליון ל-360 מיליון. נשיא ארה"ב שחור כבר יש. האם זה רק עניין של זמן עד שייבחר אפיפיור שחור?

7. לרב שמואל אליהו היה מה לומר על שפעת החזירים. כלומר לא היה לו שום דבר לומר על שפעת החזירים, אבל הוא ניצל את העניין כדי לומר את מה הדבר היחיד שכן יש לו לומר:

עשיו הוא שם קוד לאירופה ולנצרות. הם מראים את עצמם כלפי חוץ מוסריים והגונים וכל כך אוהבים להטיף לנו מוסר, בעוד ידיהם מלאים דמים. הם מתהדרים באוצרות תרבות מרשימים שחלקם בכלל נשדדו מעמים אחרים. זו עוד סיבה לכך שתרבות אכילת החזיר נחשבת כאויבת לתרבות הישראלית.

אז בסדר, העולם של רב אליהו כנראה לא מורכב במיוחד. אבל התופעה המעניינת כאן איננה תמונת העולם הילדותית של הרב אליהו, אלא העובדה שנותנים לו במה באתר כמו וואי-נט. את התופעה הזאת ניתן להסביר בשתי צורות: או שהעורכים באתר מחשיבים את אליהו כקוריוז, בדיחה חביבה ולא מזיקה, ומצפים שהקוראים שלהם יגחכו איתם; או שהם מנסים לקרוץ לקהל שמחבב דברי שטנה שכאלה, קהל שלצערנו הולך וגדל בארץ. לצערי נדמה לי שהאופציה האחרונה היא הנכונה.

8. ועוד על חזירות: הנה השער של Ynet ב- 26.4, עם התפרצות (הפאניקה של) שפעת החזירים:

לא יודע, הצחיקה אותי השאלה "האם מותר לאכול בשר חזיר?"

9. ראיון עם אנדרו ניוברג ומרק וולדמן, חוקרי מוח, על הספר החדש שלהם How God Changes Your Brain. ניוברג הוא חוקר מקורי בתחום המקבילות הנוירולוגיות של החוויה הדתית, וכתבתי עליו כאן. השניים מדברים על השפעת פרקטיקות מדיטטיבייות שונות על המוח.

10. בשלושים לאפריל דיבר הדלאי לאמה בהארוורד. הנה:

His Holiness the Dalai Lama from Harvard Magazine on Vimeo.

ניסיתי לצפות בזה אבל בקושי הצלחתי להבין מה הוא אומר. זה קצת מוזר שאחרי חמישים שנה של גלות הוא עדיין לא למד לדבר אנגלית כמו שצריך, לא?

פאר. אך נגד ה' משיחו! מה לא?

11. בכל דור ודור הם קמים עלינו להושיענו, ובכל דור ודור הם עושים יותר נזק מאשר תועלת. אלה כמובן הטוענים לכתר משיח בן דוד. גולש נחמד בשם אורן שלח אלי לינק לאתרו של עוד טוען לכתר המשיח, אחד שמו פאר. הנה מעט מדבריו:

הַנָּבִיא בִּגְאוֹנוּת עַל
פְּאֵר מֶּלֶךְ הַמָּשִׁיח
הַקָּדוֹשׁ מִשּׁוֹשֶׁלֶת בֵּית-דָּוִד
וְשָׁלִיחַ הַשֶּׁמֶשׁ,
הוּא מְיַסֵּד התבונה הַחֲדָשָׁה
אֲשֶׁר תּוֹרָתָהּ יוֹצֵאת מִצִּיּוֹן-
תבונת הָעִבְרִית מַמְשִׁיכָת הַיָהֲדוּת
בְּסִיּוּעַה שֶׁל הַמֶּרְכָּבָה הָעֶלְיוֹנָה

מזכיר קצת את טובלי, לא?

מתוך הספר

12. מכאן ניתן להוריד ספר ענק (56MB) מ- 1908 על יוגה, כולל תרשימים כמו זה משמאל. הבעיה היחידה: כולו בגרמנית.

13. אודיו: קן וילבר מדבר עם האב תומס קיטינג על Centering Prayer, שהיא בעצם מעין מדיטציה נוצרית. קיטינג מדבר בפתיחות על הצורך שהוא הרגיש לספק למאמיניו בשנות השישים פרקטיקה רוחנית שיכולה להתחרות במדיטציה המזרחית, וכמובן לאפשר טרנספורמציה נפשית. אני עצמי למדתי את הטכניקה הזאת לפני כתריסר שנים באשרם נוצרי בהודו (Shanthivanam) מידי כומר קתולי אוסטרלי שפעל ברשות מפורשת של האפיפיור דאז, ובעצם גם הציג בפני לראשונה את פניה המיסטיות יותר של הנצרות.

14. לג'ון רולס, אחד הפילוסופים הגדולים של המאה העשרים, היה מסתבר צד דתי – לפחות בתחילת דרכו. על פי המאמר הארוך הזה הוא חשב אז, למשל, שחברה צודקת יכולה להתקיים רק אם האגואיזם של חבריה מרוסן, ושזה דורש את חסדו של האל.

15. מאמר מעניין של יאיר אטינגר ב"הארץ" על בריחת האדמו"רים בזמן השואה.

16. פרופ' ישראל קנוהל, חוקר מקרא חשוב, מסביר איך תפיסה אחרת של אלוהות, כישות עליונה שאינה מתערבת במהלכי העולם ושלא בראה את הרוע אלא רק את הטוב (כפי שמופיעה בפרק א' בספר בראשית), יכולה לספק את "צידוק הדין" (או למעשה לבטל את הצורך בו) לזוועות כמו השואה.

17. ספרו של ידידי יקי מנשנפרוינד, "עידן הבורות", כעת להורדה חינם בקבצי pdf כאן.

18. סטיבן בצ'לור, מלומד ומורה מדיטציה בודהיסטית, מהמפורסמים ולדעתי מטובים בעולם, בתוכנית דוקומנטרית בת חצי שעה על חייו. לפני שנתיים וחצי הבאתי ראיון ארוך שלו לבלוג זה, וואם תציצו כאן תוכלו לראות שהוא יגיע לארץ בסוף יוני כאורח של עמותת תובנה. אני מתכוון להיות שם ככל שעבודתי תאפשר לי.

19. ראם דאס מראיין את טיך נאת האן.

20. לא קשור: אחרי שראיתי כתבה בערוץ 10 על הילדה אריאל אקטע והוריה קניתי את הדיסק שאביה הכין במיוחד עבור מי שרוצה לתרום להם כסף. על מצב המשפחה היפיפיה הזאת ניתן ללמוד מהסרטון הזה. הדיסק מענג (לדעתי קלאסי לתוך כדי נהיגה) ואני ממליץ עליו בחום. כדי לקבל דיסק (התרומה אחרי זה) שלחו מייל ל- tamir.akta@gmail.com יחד עם הכתובת לדואר והשם המלא.

כת ניר בן ארצי בקריסה, הגורו החדש של שרי אריסון, ועוד מכל טוב הארץ

בן-ארצי בימים טובים יותר (צילום: פלאש 90)

1) אבישי בן-חיים הביא במעריב סיפור מעניין במיוחד על ניר בן-ארצי, משיח בעיני עצמו שכתבתי עליו כאן.  על פי בן-חיים בן-ארצי נחלץ ממעצר בית שכפו עליו בשלוש השנים האחרונות, בהן אכן לא הופיע בציבור. מסתבר שמי שכלא אותו ואיים עליו, ולטענתו אף עינה אותו, הם לא פחות מאשר חסידיו הקרובים.

הרב יעקב חסן, עוזרו של בן-ארצי, מספר כאן ש

אותם אנשים שהיו אחראים על הרב והיו אמורים לטפל בו ובמשפחה שלו ובקהילה, שידרו לנו שהכל בסדר אבל למעשה עשו הפרד ומשול, ובשמו של הרב אמרו לאנשים מה לעשות. הם השתמשו בשמו גם מול התורמים, היו מתקשרים לתורמים ואומרים להם מה הרב מבקש עכשיו. תורמים כמו רעיה שטראוס. […] ביום חמישי לפני שבוע ויומיים, קרא לי הרב לשיחה. הזהיר אותי שלא יראו שאני נכנס אליו. מצאתי אותו מבוהל ומפוחד. הוא אמר לי 'הם לא נותנים לי לצאת, הם מענים אותי, הם הרסו את המשפחה שלי, הרסו לי את הקהילה'. הם התעללו בו נפשית – הם פיברקו ממסרונים שכאילו כתבו לו הילדים, 'אבא אני שונא אותך'. הביאו לו תעודת גירושין מפוברקת מאשתו, אמרו לו שהוא התגרש. לאשתו הם סיפרו שהוא עזב אותה לטובת מישהי אחרת. כל זה מסביר את חוסר היכולת שלו לצאת ולדבר – אמרו לו: אם תפתח את הפה, נכפיש אותך, ועכשיו זה בדיוק מה שהם עושים.

ברשימה שלי כתבתי שהרב שמואל שוקרון הוא זה שלמעשה משח את בן-ארצי והעלה אותו לכדי מנהיג רוחני (כל שבתאי צבי צריך נתן העזתי). ייתכן – ואני רוצה להתנסח כאן מאוד בזהירות – שהוא ואדם ששמו שמעון קטורזה הם "אלה שאחראים על הרב", כלומר הם מנהיגי הכת בפועל, והם אלה שהגלו את בן-ארצי כדי לשלוט בכת – ובכסף. מדובר במקרה מעניין של יוצרו של הגולם קם על גולמו, לשם שינוי. בן ארצי הורשה לצאת כפי הנראה אחרי שהשניים אילצו אותו לכתוב מכתב בו הוא מתוודה על חטאים מינים, כדי שיוכלו לסחוט אותו אם לא ישמע להוראותיהם. המכתב הגיע לאשתו של בן-ארצי, והיא ניסתה להתאבד. כעת בן-ארצי שב לתלמים, מרכז הקהילה, ומנסה לשוב להנהגתה.

אבל כל עניני הפוליטיקה הפנימית חשובים פחות, כי חברי הכת עכשיו במשבר עצום. הם מתפקחים מאשליית התנועה-שתביא-את-הגאולה שחיו בה ומבינים פתאום שאנשים שבטחו והאמינו בהם הונו וניצלו אותם. מכיוון שזו היתה כת ממודרת וקשוחה במיוחד, המצוקה גדולה מאוד והמשבר רק בתחילתו. אם נוסיף לזה את העובדה שרבים שינו את כל חייהם כדי להצטרף לכת (בנו שם את ביתם וכו'), נבין שחייהן של משפחות שלמות נהרסו, ושעל הרשויות לשלוח למקום עובדים סוציאליים ומטפלים במהירות.

עדכון: סריקה של כתבה בידיעות אחרונות מה- 18.3: 1; 2; 3

עדכון 20.3: עידן יוסף באתר news1 כותב שהשולטים בעמותה משיבים מלחמה ומאשימים את בן-ארצי בסטיות מיניות חמורות ומאיימים בתביעה. מאמר ארוך הכולל ציטוטים לכאורה של בן-ארצי המודה בזימה.

עדכון 22.3: כתבת וידאו של ברוך קרא שכוללת את כל הסיפור, ו(כפי שגיליתי כאן )את שמות אלה שכלאו את בן-ארצי לכאורה: שמואל שוקרון ושמעון קטורזה.

עדכון 23.3: כתבה ארוכה ומעניינת של אבישי בן-חיים שמגוללת את כל הסיפור, מה- 20.3. בן-חיים אפילו מצטט את הכתוב בבלוג זה, אולם בלי לציין את שמי.

סאם לוי (צילום: אוראל כהן)

2) עמיר קורץ, צמרת פרנט ונעמה סיקולר מכלכליסט פרסמו מאמר מעניין מאוד על הגורו הרוחני-עסקי החדש של שרי אריסון. מדובר באדם בשם סאם לוי (איזה שילוב מוצלח של יהדות ואינטרקטנטיננטליות, לא?) שהגה בעצמו דרך רוחנית אותה הוא מכנה "שיטת אהבה רבה", והוא היום אחד האנשים המשפיעים ביותר על אריסון.

על פי הכתבה השיטה "משלבת טיפול מודעותי ואנרגטי ומניחה שאין להפריד בין הגוף לנפש ושכולנו 'מתקשרים' בינינו ברמת העל־מודע". לוי בעצמו מעיד:

התחלתי ללמוד ה-כ-ל, אין ספור שיטות טיפול מתחום הרפואה המשלימה. ומכיוון שאני בא מרקע רציונלי מתמטי, חקרתי את הדברים יותר לעומק. לא הסתפקתי בדיבור על אנרגיות, אף שבהחלט חשתי אותן, ובמהלך אותו מסע קוסמי מופלא התחלתי לתקשר את 'אהבה רבה'. במשך שש שנים קיבלתי ופיתחתי את השיטה, וזו היתה עבודה של 24 שעות ביממה. קיבלתי טונות של חומרים ומידע, ולאורך כל הדרך הדבר עבד בשני מישורים: חומרים מיסטיים, שהתקבלו כידע סימבולי וא־רציונלי, ועיבוד רציונלי, שעשיתי להם.

כל זה טוב ויפה, אך משום מה לוי גם מתעקש ש"השיטה נקראת כך משום היותה מבוססת על מקורות יהודיים, נתמכת ונסמכת על היהדות ומשתמשת בכליה. אולם אין אנו אנשים דתיים או מחזירים בתשובה למיניהם". אז השיטה מסתמכת על מקורות יהודיים או התקבלה בתקשור ישיר של לוי? לאלוהי הניו-איייג' הפתרונים.

מה שעוד מעניין בכתבה הוא החיבור, שקוראי הבלוג יודעים שאני אוהב להצביע עליו, בין הרוחניות (לכאורה) לעולם העסקים (למעשה). כי סאם לוי מציע צד עסקי לשיטתו: " ש.ל.י, השפה העסקית שפיתח לוי, מוגדרת כשפה למודעות יישומית שקהל היעד שלה הוא ארגונים ואנשי עסקים". ושמטרתה "לתת כלים לעובד להתמודד בדרך יעילה ופרודוקטיבית בתוך הארגון". למעשה בקבוצת אריסון דואגים להבהיר שהצד העסקי של השיטה של לוי ממש לא רוחני. הנה:

"שרי נתפסת כרוחנית, ולכן כל שיטה שמכניסים לפה נתפסת כמשהו רוחני", מסבירים בסביבתה של אריסון. "הדגם של סאם מושתת על הקבלה היהודית, אבל במה שאימצנו לארגון אין איזו אמירה רוחנית. ש.ל.י היא שיטה יישומית קלאסית, כלי יומיומי לשיפור יחסים ולתקשורת אותנטית בתוך הארגון. זה סוג של קואוצ'ינג.

אז מה יש לנו כאן? שיטה רוחנית שמתיימרת להתבסס על מקורות היהדות והתקשור גם יחד, ושמציעה עצמה לאנשי עסקים כדרך להסדרת יחסים פנים ארגוניים, אלא שאז היא פושטת את אצטלת הרוח ולובשת סרבל כחול של עבודה "יישומית". "שיטת אהבה רבה", אם כן, משתמשת בשם הטוב של היהדות כדי למכור את עצמה, ביומרה לידע מתוקשר כדי למכור את סאם לוי כגורו, אבל מתנתקת במהירות מכל מחוייבות דתית ("אין אנו אנשים דתיים") ואף רוחנית כשזה נוח ומשתלם. אין זאת אלא שהשיטה של לוי, כמיטב מסורת הניו-אייג', היא הכל: גם יהודית וגם לא, גם רוחנית וגם לא, גם עמוקה וגם לא, גם ערטילאית וגם ישומית, ובעיקר גם יומרנית וגם שווה לסאם לוי המון המון כסף.

3) באתר מעריב התפרסם ראיון שלי עם פרופ' עפרה מייזלס, שיחד עם ד"ר מריאנה רוח-מדבר היא יו"ר הועדה האקדמית של הכנס הישראלי הראשון לחקר רוחניות עכשווית. על מה חוקרים ואיך מכמתים רוחניות.

כצ'לה: בוחן כליות ולב (צילום: דני בראון ג'יני)

4) על פי הח"כ כצ'לה, יו"ר האיחוד הלאומי, "כל מי שהיה שותף לגירוש [מגוש קטיף] חילל את השם, והקב"ה לא סיים את מלאכתו איתו". אז יופי שכצ'לה יודע מהי תוכנית העבודה של הקב"ה, אם כי לפני הבחירות הוא אמר ש"האיחוד הלאומי יקבל עשרה מנדטים. הרב דוד אבוחצירא החזיק לי את היד ואמר שתהיה סיעתא דשמיא גדולה, ואני מאמין למה שהרב אבוחצירא אמר", כך שיש סיכוי שכצ'לה מתבלבל בין מאוויי ליבו לרצונו של הקב"ה. אין דבר, קורה לכולנו.

5) והנה עוד מישהו שיודע מה מתכנן הקב"ה: על פי אחמדיניג'אד הולך וקרב רגע בואו של המהדי, כלומר מחמד בן אלחסן אלמהדי, האמאם השנים עשר והמשיח הנעלם של השיעים. על פי מיקי סגל, כותב המאמר:

במהלך כינוס הועידה בנושא פלסטין בראשית החודש התייחס אחמדי-נז'אד לנושא המהדי בסוף נאומו. הוא אמר " ….האנושות צועדת לקראת ספיריטואליזם. מונותאיזם, חיפוש הצדק ושלום אמיתי….ההבטחה השמיימית תתגשם עם בואו של האדם לו מצפות כל אומות העולם, בנו של נביא האסלאם אמאם מהדי כשלצידו ישו כעוזרו המסייע לו..או אז יכון עולם מלא ביופי ושלמות…בואו נתן ביחד יד להתרחשות אירוע זה על ידי תמיכה בחפים מפשע (הפלסטינים) ועמידה איתנה נגד העריץ.

איזה עירוב מופלא של פונדמנטליזם ואופטימיות ניו-אייג'ית, ואף על פי שיתמהמה, נחכה לו בכל יום שיבוא.

6) אלכסנדר יעקובסון כותב על נכותו של הרב אבינר, שלא מסוגל לגנות את הטבח של ברוך גולדשטיין, ועוד רשימה על כך מאת הבלוגיסט המצויין, האורתודוקסי והאנונימי שהוא גם פרופ' למחשבת ישראל.

7) כת קומראן בכותרות: ראשית כתבה על כך שפרופ' נורמן גולב זועק שמשתיקים אותו מפני שהוא טוען שמגילות קומראן לא נכתבו על ידי כת האיסיים, ובתזמון מופלא כתבה על ספר שייצא בקרוב מאת פרופ' רחל אליאור בו היא טוענת טענות דומות (בקשר לכת), ומנסה להראות שאת אותן מגילות כתבו הכוהנים בני משפחת צדוק עוד בירושלים. מחקר זה של אליאור מצטרף לספר קודם שלה בו היא טענה שאת ספרות המרכבה וההיכלות כתבו כהנים בני צדוק שהורחקו מבית המקדש ("מקדש ומרכבה, כוהנים ומלאכים, היכל והיכלות במיסטיקה היהודית הקדומה", הוצאת מאגנס).

אני באמת לא יודע מספיק על כת קומראן כדי לתת את קולי לצד מסויים בויכוח הזה, אבל אם עלי לנחש, קשה לי להאמין שלא היו איסיים (או דומים להם) מעולם. גם אם חלק מהמגילות נכתבו כפי שטוענת פרופ' אליאור, מה עושות שם מגילות המדברות על מלחמת בני-אור בבני-חושך? ומה עם מגילות המדברות על "מורה צדק" שהנהיג את הקבוצה? ובכלל, ימי בית שני היו כל כך פוריים, שכמעט מתבקש שתהיינה גם קהילה מוזרה של נזירים יהודיים. לשמחתי אליאור הבהירה בראיון בתוכנית של לונדון וקירשנבאום שאולי היתה כת קטנה של "איסיים" או דומיהם, אלא שאת רוב המגילות לא הם כתבו, אלא הכהנים.

אם הוא רוצה לחזור הביתה הוא מקיש שלוש פעמים בעקבי הנעליים ואומר "there's no place like home"

8) האפיפיור, בדרך לביקור באנגולה וקמרון, טוען שקונדומים לא עוזרים במאבק נגד האיידס. להפך: לדעתו הם מחריפים את הבעיה. מצד שני על פי הוד קדושתו "הכנסייה הקתולית נמצאת בחוד החנית של המאבק במחלת האיידס". אז לזה התכוונן מי שאמר credo quia absurdum?

מצד שני האפיפיור מגיע לארץ, 11-15 למאי. בפעם שעברה שהגיע לכאן אפיפיור, בשנת 2000, היה זה יוחנן פאולוס השני, והיתה זו (אני מקווה שאני לא טועה) הפעם הראשונה אי פעם שביקר אפיפיור בארץ הקודש. הייתי אז במיסה והיתה חוויה די יפה. אני מקווה גם הפעם לתפוס מעט מרוח הקודש.

9) ואפרופו נצרות, לא מזמן הסתבך ליאור שליין בגלל מערכונים לא ממש מצחיקים על הנצרות. במקרה הגעתי לקטע הבא של הקומיקאי האמריקני Louis C.K., שעולה על שליין בהרבה גם ברמה וגם בגסות – וראו הוזהרתם, מדובר בקטע גס במיוחד.

10) והנה תיעוד של כניסת רוח הקודש לחבורת מאמינים נוצריים בסרי-לנקה (תודה לדוד אסף).

11) מתחילת החודש ועד מאי תטייל קבוצה של אנשים מכל העולם בארץ ותפיץ שמחה ואהבה. או כך לפחות הם מצהירים.

12) מתישהו בשנות הארבעים הגיעו צלמי המגזין Life לאשרם של רמאנה מהארשי בטירוונאמאלאי. חלק מהתמונות שצילמו מוכרות לכל מי ששמע על הגורו הגדול, אבל כעת התפרסמו תמונות שנמצאו נחבאות בארכיון.

רמאנה כפקיד משופם

13) כאן ישנה הקלטה של המהארישי מהש יוגי עורך פוג'ה ברישיקש ב- 1969. לי הקול שלו עשה משהו. הנה לינק ישיר להקלטה, שאפשר גם להוריד כקובץ.

14) אחרי שכל גורו דרג ז' ממציא שיטת יוגה (ע"ע שי טובלי) החליטו ההודים לרשום פטנט על כל תנוחות היוגה המקוריות המוכרות. כן כן, מאתיים חוקרים הולכים לתעד ולרשום לפחות 1500 תנוחות, למען שמירת המורשת ההודית.

15) בלינק הבא תמצאו עיבוד אנימציה מבריק ומבדר לאפוס ההודי האדיר רמאיאנה שעה ועשרים שבהן נפרסת העלילה העתיקה בה האל ראמה יוצא להציל את זוגתו סיטה מציפורני השד הנורא ראוונה, בשלושה סגנונות שונים של אנימציה ועם הקבלה לסיפור פרידה של זוג מודרני. פשוט יצירה יפיפיה ודרך נהדרת להכיר את אחד המיתוסים הגדולים של האנושות.

הרמאיאנה באנימציה

[המחיר לסדנת ה'ויפאסנה היהודית' תלמוד תורה ותענית דיבור בהשתתפותי ירד. ראו עדכון]

"כולו גנוז באור אלוהות" – על הספר "השלב האחרון: מחקרי החסידות של גרשם שלום"

"החסידות היא עדיין המשאב החשוב ביותר להתחדשות רוחנית בתחום היהדות" – חביבה פדיה, הנספח למאמר הראשון בספר

בראשית המאה העשרים רבים פיקפקו שקיימת מיסטיקה יהודית. היהדות נחשבה לדת של חוקים ומעשים, ומה להם, על פי ההגיון הנוצרי, ולרוחניות? יהודים רבים היו שותפים להרגשה זו, וגם אלה שהכירו את הקבלה ניסו להצניע אותה: לאורך ואחרי המאה ה-19 האתאיסטית, זה לא היה נאה להציג צד מיתי ומטאפיזי של היהדות. התנועות הרפורמיות למיניהן שפרחו באירופה, וגם רבנים אורתודוקסים רבים (למשל הרש"ר הירש) הדגישו את הצד האתי של היהדות, וראו בה קודקס מתקדם של חוקי מוסר.

בחלקו של גרשם שלום נפל מה שמעטים זוכים בו, או מסוגלים לו: הוא למעשה כונן במו ידיו תחום מחקר שלם. שלום היה הראשון שחקר בצורה מדעית את המיסטיקה היהודית, ובכך גם הראשון שנתן לה פומבי. כאשר התחיל במחקריו, בסוף שנות העשרה של המאה העשרים, היתה הקבלה תורת סוד באמת, ושלום היה צריך ללמוד בכוחות עצמו את שפתה ולפענח את רזיה. עבודת הדוקטורט שלו עסקה בספר הבהיר, ואחרי שעלה ארצה ייסד, בשנות השלושים, באוניברסיטה העברית את הקתדרה למחקר הקבלה. מחקריו מקיפים את תולדות המיסטיקה היהודית, מספרות המרכבה ועד השבתאות, והוא קנה את מקומו כאחד מענקי הרוח של התרבות היהודית במאה העשרים.

בימים אלה יצא לאור ספר המאגד בתוכו את מאמריו של שלום על תנועת החסידות. הספר, "השלב האחרון", נערך על ידי דוד אסף ואסתר ליבס, ונראה שהם עשו עבודה חשובה ומרשימה: העורכים לא רק קיבצו את מאמריו השונים של שלום על החסידות, אלא גם הוסיפו נספח לכל מאמר, בו הם מרחיבים על ההקשר ההיסטוריוגרפי של כתיבת המאמר, מעדכנים על מצב המחקר היום בהשוואה לדברי שלום, ואף מגישים לקורא ביבליוגרפיה מפורטת.

גאולה ללא משיח

כשניגשים לראשונה לניתוח נושא מסויים, צריך ראשית כל לקבוע את מהותו וגבולותיו, החלוצים שבין החוקרים והאינטלקטואלים הם אלה שמבתרים את הסוגייה ומבדילים בין חלקיה. קביעותיהם פועלות כסכין קצבים מבריק שבחתכיו מפריד בין החלקים בעלי הטעם השונה, ואף מגדיר את צורתם. הם גם יקבעו מה כשר ואיזה חלק טרף, או פשוט תפל. מכיוון ששלום, כאמור, היה מי שבמו ידיו פירק את המיסטיקה היהודית לחלקיה, המאמרים שלו מעניינים במיוחד. כאן אנחנו נוגעים במחקר הקבלה והחסידות ברבדיו הגולמיים ביותר: שלום מותח את גבולות הגזרה, ונותן סימנים לתוכנה. מתוך סימנים אלה, וכנגדם, ימשיך המחקר עד ימינו, ואחריהם. מאמריו משמשים מקור איתן למושגי יסוד בתחום, כמו גם להנחות המוצא שלו. דווקא משום כך רבים מבין המאמרים המכונסים בספר (יחד עם הנספחים שאחריהם) יכולים לשמש גם מבוא מצויין לקורא המתעניין בעקרונות הבסיסים של החסידות, ושל מחקר החסידות. 

במאמר הראשון בספר, למשל, כותב שלום על האפשרויות שעמדו בפני המקובלים אחרי משבר משיחיות השקר ההמוני של השבתאות. הבחירה היתה לדידו בין שלוש דרכים: הראשונה, ניסיון לנהוג כאילו כלום לא קרה, ולהמשיך לעסוק בקבלה הלוריאנית ולנסות "להעלות ניצוצות" עד לתיקון עולם, תוך פעפוע של אלמנטים קבליים אל הציבור הרחב דרך ההלכה והמנהג. השניה היתה התכנסות פנימה וויתור על כל מימד פומבי בקבלה, כלומר לחזור ולהפוך אותה לתורה באמת אזוטרית (שלום כותב שרש"ש הוא "נציג קלסי של מגמה זו"). הדרך השלישית היא דרכה של החסידות, שעל פי שלום ביקשה להיות תנועה עממית רחבה, אבל נטלה מהקבלה את העוקץ המשיחי.

על התמתנות המימד המשיחי בחסידות כתב שלום רבות, וזה היה לאחד מתרומותיו החשובות למחקר בנושא, כמו גם לאחת הקביעות שהיה צריך להגן עליהן חזור והגן מפני התקפות עמיתיו למחקר. שלום גרס שהחסידות, הגם שלא ויתרה על הצפייה למשיח כמובן, דחקה את זו לפינה ושמה את מרכז הכובד הדתי שלה על חווית הדבקות. בספר מובא, לראשונה בעברית, מאמרו של שלום על "נטרול היסוד המשיחי בראשית החסידות", ובו הוא כותב כך:

החסידות, בלי לשנות את החזות החיצונית של התורה הלוריאנית ומונחיה, הכניסה שינויים סמויים אך יעילים שביטלו את המשמעות המשיחית של העקרון המרכזי – תורת התיקון [… ניתן לראות זאת] ראשית, בחשיבות העליונה והמובלטת שמיוחסת למושג הדבקות, דהיינו ההתקשרות המתמדת עם אלוהים. דבקות היא באופן ברור ערך עיוני נטול השלכות משיחיות […] חווית הדבקות מָחֲקָה את הגלות מבפנים, לפחות עבור האדם שהשיג אותה […] מכוחה של חוויה מיסטית אינטימית, שכדי לחוותה אינו נדרש להגשמת גאולה משיחית, שבמהותה היא מעשה ציבורי שיתממש על ידי האומה כולה." (עמ' 288-289)

בנספח למאמר הזה מציגה אסתר ליבס את הטיעונים השונים בעד ונגד קביעותיו של שלום, כמו גם את הפיתוח וההבהרה שמביא לדבריו משה אידל: "בחסידות מדובר לא רק בנטרול של הגאולה הלאומית, יש גם […] נטרול או פירוש פסיכולוגי של תפיסת הספירות". בקיצור, כפי שהראה רון מרגולין בספרו "מקדש אדם", בחסידות עברה הקבלה הפנמה, והמשיח, כמו גם הספירות, הפכו מישויות מטאפיזיות לכוחות נפשיים וחוויות פסיכולוגיות.

והם בתוך האור יושבים

יחד עם זאת, ההתמקדות באינדבידואל היתה גם מה שמשותף לשבתאות ולחסידות: חביבה פדיה כותבת בנספח למאמר הראשון בספר ש"שתיהן ביטאו מערכת צרכים חדשה של היחיד ושל ההמון, שעיקרה היה התלכדות חברתית סביב דמות. תופעה זו היתה חלק בלתי נפרד מהליכי עליית הסובייקט במיסטיקה היהודית בכלל [… שכללו את] המרת ה'טקסט' כגורם הבלעדי המלכד אדם וקהילה אל ה'אדם' כמי שמסוגל ללכד טקסט וקהילה" (26-27). הן את ההפנמה והן את ההתלכדות סביב האדם ניתן לראות במובהק בימינו בחצרות חסידיות כגון ברסלב וחב"ד.

אך מהי אם כן אותה "דבקות" יקרה מפז ששלום קבע כמשאת נפשם של החסידים? שלום מגדיר אותה כמצב בר הגשמה בחייו של הפרט המתאפיין ב"אושר עילאי", והוא מביא ציטוטים מרגשים שלטענתו מוכיחים שמדובר ב"הלך נפש מיסטי". למשל זה, מאת ר' אליעזר אזכרי, מקובל שחי כמאתיים שנה לפני ראשוני החסידים: "תשע שעות שהיו בטלים מלימודים למלאכת ההתבודדות והדבקות ומדמים אור שכינה שעל ראשיהן כאילו מתפשט סביבם והם בתוך האור יושבים". מובן זה של דבקות, מראה שלום, הגיע עד לתלמידו של המגיד ממזריטש, ר' אהרן הכהן מאפטה, שכותב (בספר "אור הגנוז לצדיקים"): "ענין הדבקות הוא כעושה מצוה או עוסק בתורה ועושה הגוף כסא לנפש ונפש לרוח […] ועל ידי זה נעשה הנשמה כסא לאור השכינה שעל ראשו וכאילו האור מתפשט סביבו והוא בתוך האור יושב ויגיל ברעדה" (241).

במאמר על הדבקות עומד שלום על כך שבחסידות, כמו בכלל המיסטיקה היהודית, אין המיסטיקן מגיע למה שמכונה unio mystica, כלומר איחוד מלא בינו ובין האלוהות. בנספח למאמר זה בספר מפריך משה אידל טענה זו (כפי שכבר עשה בספריו). אידל גם הוא מביא מובאה העוסקת בדבקות מאותו ר' אהרן הכהן מאפטה, שהפעם משתמש במילים חריפות הרבה יותר וקובע כי הדביקות היא "כאלו כולו גנוז באור אלוהות שנמשל כמים לים מכסים, וכמשל הטפה שנפלה לים הגדול […] וכאלו כולו גנוז באור אלוהות […] פירושו אור האלוהית מוקשר על נפשו ונעשה הקב"ה ואורייתא וישראל כולא חד" (263-264).

אפשרות של מיסטיקה יהודית בזמננו?

שם הספר, "השלב האחרון", הוא כשם שנתן שלום לאחד ממאמריו על החסידות (המאמר פותח את הספר). בכך התכוון לומר שהחסידות לדעתו היתה הפריחה המשמעותית האחרונה של המיסטיקה היהודית. יחד עם זאת, מעניין לראות שבמאמר אחר שלו, "הרהורים על אפשרות של מיסטיקה יהודית בזמננו" (1964, בתוך "דברים בגו"), הוא מנבא את עליית רוחניות הניו-אייג'. שם הוא כותב על מיסטיקה ש"אינה מוכרת בצורותיה החדשות במושגי המסורת", שעניינה ב"רוח האדם, או תודעת האדם", ושבחזונה זו עתידה להשתנות ולהתפתח, עד כי יופיע בה "הניסיון המיסטי של המיסטיקאים". שלום מציין שמיסטיקה כזו אכן קיימת, אם כי בזמנו ב"צורה כיתתית" בלבד, אבל שזה עצמו כבר "רמז לאפשרות של גיבוש מיסטיקה בצורות בלתי-מסורתיות". כיום ניתן לומר שכך אכן קרה.

 

[עלה באתר מעריב]

הרב יצחק גינזבורג והמימד הקהילתי של ההארה

אי אפשר לבנות את המלכות דקדושה, כל עוד איננו יודעים איך להיות "רעים" כלפי הזולת הראוי לכך, מצד הקדושה באמת. אך אי אפשר לדעת זאת מבלי להתעצם בתחילה, במדת השפלות של פנימיות המלכות, ליחס את הרע לעצמי והטוב לזולת (לקב"ה) – הרב יצחק גינזבורג

הרב יצחק גינזבורג

הרב גינזבורג הוא כפי הנראה אחד המקובלים העמוקים ביותר של זמננו. הוא נולד בקליוולנד ב- 1944, ובנעוריו החל תהליך של חזרה בתשובה. ב- 1965 עלה ארצה והחל ללמוד בישיבות, תחילה ב'קמיניץ' הליטאית בירושלים, ולאחר מכן עם חסידי סלונים וחב"ד (ובכלל זה מעט מפי הרבי מליובאוויטש עצמו, שהוא פוסל את אפשרות היותו המשיח). הוא נשיא ישיבת 'עוד יוסף חי' שעד לאינתיפאדה השנייה פעלה מתוך מתחם 'קבר יוסף' בשכם. כיום הוא גר בכפר חב"ד.

תורתו הקבלית, בהמשך למסורת החסידית אשר הוא בשר מבשרה, עומדת על הגעה למצבי תודעה לא שגרתיים, ואינה מסתפקת בחקירה תיאולוגית של מבנה האלוהות. אך שלא כמו רבים מבני החסידות, הוא אינו מסתפק בהשגה רוחנית, אלא מתעקש על שימת המוקד של החיים היהודיים בהבאת המשיח (כאדם ספציפי) ובנייתו הממשית של בית המקדש. הוא מעוניין להחליף את השלטון בישראל מדמוקרטיה לתיאוקרטיה מלוכנית, ולצורך כך מוכן לעודד (בתנאים מסויימים) ביצוע פעולות שחורגות מהחוק (הן של מדינת ישראל, והן של ההלכה).

כפי שמתומצת בציטוט שלעיל, גינזבורג מבקש שהפרט יצמח ויגדל מבחינה אישית-רוחנית על ידי קיום מצוות ומגוון של טכניקות מדיטטיביות (הכוללות התבוננות בשמות האל, צירופי אותיות וכו'), ובד בבד, כהשלמה וכפרי של עבודתו הרוחנית, יסייע לגדילתו של צמח דוד על ידי פעילות קונקרטית בעולם (כגון על ידי מסעות "נקמה" בשאינם יהודים, עליה להר הבית והקמת מני תנועות חוץ-פרלמנטריות בעלות אופי מהפכני). בכך הוא מציג – ומממש – מימד מסויים של תובנה נון-דואליסטית שחסר פעמים רבות ברוחניות של ימינו: הפנימי והחיצוני קשורים זה בזה, או יותר מכך: החלוקה הדיכוטומית לפנימי וחיצוני היא חסרת בסיס.

גינזבורג הוא גזען איום, שכל מי שאינו יהודי הוא עבורו תת-אדם. הוא כאמור גם אנטי-דמוקרט, ואף כזה שלא יפסול פעולות שיביאו לפירור הדמוקרטיה. אני לא יכול לראות את הדעות הללו שלו אלא כליקוי מאורות אקוטי ובעייתי ביותר, ואני כמובן חושב שבנקודות אלה הוא טועה טעות קשה, ומטעה את חסידיו הרבים. נראה שגם הוא סובל מאותו סינדרום בו אדם מסוגל להיות מפוקח ורציונלי ולדבוק בעובדות בכל נושא לבד מזה הקרוב ביותר ללבו, ועל כן שם הוא נופל להזיות מסוכנות ומסתרבל ללא מוצא במשוגות שונות ומשונות.

התכללות: באלוהים ובעולם

בספר "פונדמנטליזם יהודי והר הבית" של מוטי ענברי שיצא לא מזמן, מציג המחבר, בין תיאורים על יחסו של גינזבורג להר הבית, גם מעט מתורתו הקשור להתפתחות האישית של הפרט. הנה:

              (עמוד 171 בספר. הציטוט של גינזבורג מתוך "מלכות ישראל", ב', עמ' רע-רעא)
 
'ביטול' ו'התכללות' הם מושגים נפוצים במיסטיקה החב"דית. ביטול פירושו ההבטלות העצמית של הסובייקט (ולזו כמה רמות – ראו הרשימה על התיאולוגיה המיסטית של הרבי מליובאוויטש), והתכללות (בהקשר הזה) היא התוצאה של הביטול הזה, כלומר ההתערות של המיסטיקן בתוך המציאות האלוהית ("[…] שנמשך כולו ולא נשאר בו כלום אז הוא בלתי מרגיש את עצמו כלל וכלל […] זה גורם מרוצת הנפש ליכלל בעצמות אור אין סוף בתכלית ההתכללות" – קונטרס ההתפעלות, ר' דב בער). 

בחב"ד, בחוכמה ובעומק רב, מקפידים לעמוד על כך שהמציאות החומרית, העולם הזה ממש, אינם שונים כמובן מהאלוהות, ואדרבא שהאלוהות חפצה בקיומם ובהתגלותה בהם, כהם, כלומר חפצה בהבנתנו שהם עצמם אינם אלא היא תתברך. עבור גינזבורג על כן, כמו עבור הרבי מליובאוויטש, ההתכללות האמיתית לא יכולה להיות אל תוך מימד מוחלט, נצחי וחסר אפיונים של האלוהות, אלא רק על ידי הבנה שהעולם הזה על פרטיו וזמניו הוא האלוהות. וזה נון-דואליזם במיטבו. לכן התכללות עבורו איננה התמזגות אמורפית עם האור, אלא דווקא השתקעות שלמה – ומודעת – בעולם החומר (שהוא רוח).

עבור גינזבורג התכללות על כן היא דווקא העמקת הקשר בינינו ובין העולם, בינינו ובין פרטיו של העולם. בקונטרס "בקשו פני: על התשובה וההתבוננות" הוא כותב ש"הכוון המשותף של הפרטים, הוא ההתכללות, והמשותף בין כל היהודים הוא דרישת ה'" (ההדגשה במקור). הנה עוד ציטוט על ההתכללות שנערך מדבריו של גינזבורג (מכאן):

עבודת התיקון מורכבת משני ענינים:
א – שכלול – גילוי כל כוחו של כל פרט ופרט עד להתגלותם השלמה של כל הפרטים.
ב – התכללות – גילוי היחס שבין כל הפרטים כולם. כלומר, איך כל אחד וכולם ביחד – מגלים בתוך המציאות הנפרדת את האחדות השלמה. התכללות זאת היא התכללות אמיתית הבאה בסיום התפשטות הכלל לריבוי פרטיו דוקא – בסוד כלל ופרט וכלל. הכלל הראשון בבחינת נקודת אור כללית , הכלל השני – התכללות ריבוי פרטים יחד ביחוד שלם. ושוב, עולם העשיה הוא בבחינת התגלות פרטית – ברוחניות, בעולם העשיה הרוחנית – ובגשמיות, בעולם העשיה הגשמי – כאשר עולם העשיה הגשמי מלביש את סוף העשיה הרוחנית.
על ידי עבודתנו בקיום התורה והמצוות, אנו מקרבים את היעוד של גלוי השכלול והתיקון השלם – התכללות ויחוד אמיתי בעולם הזה התחתון דוקא. (ההדגשות שלי)

אם נחזור לקטע המצולם שלעיל, נראה שההתכללות הראשונה על פי גינזבורג היא תחילתו של המסע הרוחני, כאשר האדם פונה נגד עצמו, ומכפיף את רצונותיו האגואיסטים מפני מה שהוא יודע (שכלית, או על פי מה שקיבל במסורת) שהוא נכון וראוי יותר. כפי שכותב ענברי בספרו, בשלב זה האדם (כלומר הגבר היהודי, על פי גינזבורג) צריך להדחיק את האני שלו כדי לשמש את עמו נאמנה – הוא מתעלם מרצונותיו ומשמש כלי בידי האומה.

ההתכללות השניה מגיעה כאשר המלחמה הפנימית באדם נפסקת, שכן הוא מצליח 'להמתיק' את האגו שלו לגמרי, כלומר, על פי פרשנותי, לראות אותו נכוחה כחלק אינטגרלי בו ובמציאות, אבל לא כשליט בלעדי על גופו וכו'. האגו אינו מושמד – שהרי גם הוא אלוהי, כמו כל דבר ודבר במציאות – אבל הוא לכאורה נפתח, כלומר מפסיק להדמות לקפסולה סגורה של רצונות וצרכים, ונתפס כלא יותר מאשר מערבולת מקומית בזרם האלוהי השלם.

המימד הקהילתי של ההארה

את כל זה היה חשוב לי להביא מפני שאני חושב שגינזבורג עלה על משהו חשוב בהדגישו את המימד הקהילתי של ההארה הרוחנית. האדם ש"מגיע להמתקה גמורה של מציאותו האישית" כדבריו, למעשה משקף בתוכו את הכלל, את הקהילה שלו, את התרבות ממנה בא. לדעתי דבר זה אמור להיות מובן מאליו לכל מי שאמון על תפיסת השחרור הבודהיסטית. בשונה מזו ההינדואיסטית הקלאסית, אין מדובר כאן על גילוי הנשמה, "האני האמיתי" וכו', אלא על הגילוי שמה שחשבנו אותו כנשמה שלנו אינו אלא מארג של קשרים והקשרים תרבותיים בינינו לבין סביבתנו (על ההבדל בין תפיסת ההארה הבודהיסטית וההינדואיסטית).

השחרור מהאגו אינו נפילה אל תוך ריק מחשבתי או עשייתי (וגם אינו עליה אל מלאות אינסופית אמורפית), אלא דווקא ההפיכה לכלי ביטוי מושלם לתרבות שממנה אתה מגיע – כי מה שנותר ללא היומרה הפיקודית של האגו (שכוללת צימאון אובססיבי להכרה, תהילה, כוח וכו') הוא רק היותנו משבצת נוספת בתוך הרשת התרבותית בה אנו חיים – אנחנו מבינים היטב שאנחנו תא נוסף בתוך הרקמה האנושית החיה המקיפה אותנו, ואנחנו מבטאים את מקומנו בשלמות.

בשפה פשוטה: האגו גרם לנו לחשוב שאנחנו ישויות אוטונומיות הנבדלות מהסביבה. המתקת האגו פוקחת את עינינו להבנה שאנחנו חוּלִיוּת שארוגות אל תוך המרקם התרבותי שממנו נוצרנו. לא נפלנו על האדמה, אלא צמחנו מתוכה, לכן אנחנו ביטוי מושלם של העולם, ולא ישות זרה שמהלכת בתוכו. אנחנו לא אמורים לכבוש את העולם או לבנות עליו מגדל המגיע לשמיים, אלא לחיות בו ומתוכו ולשמור אותו חי ונושם ובריא ואוהב. הביטוי המלא שלנו, כתוצאה משחרור רוחני, אינו התנשאות על כל הסובב אותנו, אלא ההשתתפות איתו בכל רבדי חייו.

אני חושב שהן הבודהיזם והן היהדות הבינו את זה (היהדות ככלל אולי ברמה יותר אינטואיטיבית, הבודהה עצמו כתובנה ברורה), ועל כן שמו דגש כה גדול על המימד הקהילתי שבמסע הרוחני. היהדות ניסתה לכונן עם שיחתור במשותף לקראת שלמות רוחנית. הבודהיזם ניסה לעשות זאת עם קהילות מקומיות (ונזיריות) של סנגהה – אחים לדרך. שתיהן נכשלו בצורות שונות: בבודהיזם הדגש על הקהילתיות התמוסס, ונותרנו מחד עם מסורות דתיות של אלילות צבעונית, ומאידך עם רוחניות שהיא יותר שיטה מאשר חברה. ביהדות הדגש על העם נהיה במקום אמצעי מטרה, והפך להיות אובססיה פאשיסטית וגזענית, כמו אצל גינזבורג. 

 

[בכתיבה נעזרתי בעבודת הדוקטורט "מיסטיקה כרטוריקה משיחית בכתביו ופועלו של הרב יצחק גינזבורג" מאת יחיאל הררי, ובספר "פונדמנטליזם יהודי והר הבית" מאת מוטי ענברי. ראו כאן ניחוש שלי על הפיכה אפשרית מכיוונם של המלוכנים. ובדיוק בימים אלה התחיל לכתוב ניר מנוסי, תלמיד בכיר של גינזבורג, באתר מעריב על קבלה וחסידות. הטור שלו יחליף את הרשימות של "בני ברוך", וניתן להעריך כי הוא מהווה ניסיון מחודש של הפצת מעיינותיו של גינזבורג, למען החשת הגאולה.]

The Chosen One

הלהט שעורר אובמה בבוחריו היה משיחי. משיחיות, קבע גרשם שלום, צומחת על קרקע סדוקה מסבל, ואם הוא צודק הרי ששמונה שנות בוש ודאי סיפקו מספיק סבל לתדלוק תנועה משיחית קטנה. אובמה רכב על גלי התקווה שעלו מהטיפשות והרוע של בוש וצ'ייני, נישא כמובן גם על גבי הכריזמה הנונשלאנטית שהוא מדיף בלי הכרה. מתוך כך הוא נצבע בגוונים של מושיע.

תקוות משיחיות אחד דינן: להכזיב. אם כי באותה מידה של ביטחון ניתן לומר שאובמה יהיה נשיא טוב יותר מבוש. אבל המשיחיות של אובמה כמובן גם שונה מאוד מזו ששרה פיילין יכולה להיות מנוייה עליה. המשיחיות שאופפת אותו ניחנת במשהו שזו היוצאת מפיילין ובני דמותה חסרה בצורה אקוטית: מודעות עצמית. כל המדמיינים את אובמה כגואל, או מעצבים תמונות כמו אלה שלעיל, לא באמת חושבים שהוא שליחו של האלוהים. הם חושבים שהוא אדם מוכשר וטוב, או אולי מאוד מוכשר ומאוד טוב, לא יותר מזה.

פונדמנטליסטים למיניהם, נוצרים ויהודים, באמת מאמינים שיבוא איש אחד ומיוחד שיהיה נבחר האל ושלו ינתנו הכוח והתהילה והממלכה, לעולמי עולמים, אמן. הרוב המכריע של חסידי אובמה לא חי בעולם מיתולוגי, ולא מאמין שאובמה הוא יותר מאדם. לכן רובם המכריע היום מחזיק לו אצבעות שיצליח. למשיח לא צריך להחזיק אצבעות.

אבל אמונה רבה בהחלט היתה במערכת הבחירות הזו. אמונה שנתנה תקווה וכוח להמונים לעשות משהו שעד לפני שבוע היה בגדר חלום. רון מיברג כתב במעריב של יום שישי שהאמריקאים ביצעו "תרגיל מאלף של אמונה" כאשר בחרו אדם שלא הכירו כלל, רק על סמך התקווה שהוא הצליח לעורר בהם, ובניגוד לכל מני דעות קדומות שהם נשאו. לדעתי זה נכון מאוד. היתה כאן קפיצת אמונה אדירה. לכן כששמעתי על בחירתו של אובמה (במכונית, בשש בבוקר ביום רביעי, בדרך לתל-אביב) בכיתי. ביטויים של אמונה פשוטה גורמים לי לבכות.

ליסה מילר כתבה ביום שישי בניוזוויק שבחירתו של אובמה שינתה לנצח לא רק את המילה "גזע", אלא גם את המילה "אמונה" (faith) בארה"ב, משום שאחרי ארבע עשורים שבהם שלטו אוונגליסטים על השיח הדתי בארה"ב, כעת ניתן מקום גם לצורה אחרת של הבעה דתית, שכן, כך היא כותבת, עבור ברק אובמה המסע הדתי התחיל בחינוך "רוחני מאוד, אבל לא דתי", המשיך בקריאה רבה, עבר דרך ספקות והסתיים בכנסייה שחורה ופעילה חברתית בשיקגו.

אולי לומר שהאוונגליסטים שולטים ארבע עשורים זה מוגזם (הן מבחינת השולטים, והן מבחינת הארבע עשורים), אבל אין ספק שאובמה מציג דתיות מסוג אחר, ולא בכדי הוא נאהב כל כך על ידי אושיות ניו-אייג' כאופרה ווינפרי ודיפאק צ'ופרה. בעוד בוש סיפר סיפור אישי של חטא, משבר וישועה, שנגמר כנהוג ב"מערכת יחסים אישית עם ישו המשיח", לאובמה אמונה פשוטה ו"רחבה" יותר, ובאישיותו הוא מקרין סובלנות וקבלה. הוא לא The One ואין מה לצפות לימות המשיח, אבל אני בונה על זה שהוא יעשה לא מעט עבור תיקון עולם.

[את תמונות אובמה כבודהה מצאתי בבלוג של אפי פז]