אדם נושא תפילה על הר. על ראשו כיפה לבנה, בוהקת כפסגה מושלגת. סביבו ערפל של בוקר, והמעיל שעליו מלמד גם הוא שקר בחוץ.

אותו אדם הוא יהודי, וההר נמצא בצפת. על ההר, פזורים כעדר עזים הגולש מן הגלעד, קברים. בין שלל הקברים לא מעט קברי צדיקים, הלא הם צדיקי העיר אשר במאה השש-עשרה צהלה ושמחה כשכינסה תחתיה את גדולי הקבלה. אותו יהודי מבקש את רחמיהם.

לפני חמש-מאות שנה. לא היו ימים טובים מאלה לעיר הקדושה שבגליל. כולם נקבצו ובאו לה, ובכלל אלה הגבוהים והגדולים ביותר. הם הגיעו מקצבות הארץ, חלקם אחרי גירוש ספרד, ויצרו בה את אחד ממוקדי התחייה הרוחנית הגדולים והיצירתיים בהיסטוריה היהודית.

קברו של אחד מהם, ר' שלמה אלקבץ, המשורר-המקובל שפיוטו 'לכה דודי' זכה להיכנס לסידור התפילה, נראה בברור: מצבתו זקופה בצדה הימני של התמונה, למרגלותיה שלט קטן ורעוע ועליו שמו. מתחת לשמו אפשר לראות בקושי את מילות פיוטו הידוע: "לכה דודי, לקראת כלה, פני שבת נקבלה".

אולם היהודי שלנו לא מתפלל אל מול קברו של אלקבץ. הוא עומד מול קברו של האר"י, הוא הקבר הגדול אשר פאת מצבתו מושחרת מעשן נרות נשמה. ייתכן שמשום שכולם יודעים שזה קברו, אין צורך בשלט, ובמקומו, למרגלות יציקת האבן הלבנה, נמצאת קופסת צדקה. המילים כתובות עליה בכתב ובדפוס: צדקה עגולה ורכה, וצדקה קשה וחדה.

בחייהם ובמותם לא נפרדו. משמאל לציון האר"י, שוכב ללא מצבה זקופה אבל עם אותיות על פניו, מורו ורבו ר' משה קורדוברו, והקבר זרוע האבנים שצמוד לרגליו של גיבורנו המצולם שייך למשה בן יוסף מטראני, גם הוא מחבורת המקובלים של המאה השש-עשרה בצפת. הם כולם כאן, מצופפים יחדיו, כפי שהיו בחייהם. אז הקרבה אפשרה הפרייה ההדדית, כמו גם קנאת הסופרים, ואלו הביאו לשלב משמעותי וחדש בתולדות הקבלה. כיום הקרבה מאפשרת השתטחות קלה ונוחה על כמה צדיקי-עליון בבוקר אחד.

אדם נושא תפילה על הר, ראשו כפוף מעט קדימה ושמאלה. הוא קורא בספר תהילים מן הסתם. סביבו קברי צדיקים, לפניו העמק שמתחת לעיר צפת. מהקברים הלבנים אל כיפתו הלבנה של האיש, וממנה אליהם, זה שדה ההתרחשות המתוחה והשקטה. ובאופק, מעל הכיפה, הר מירון, שם קבר ר' שמעון בר יוחאי מאותת ומחזיר הד של קדושה.

האדם המתפלל משיב למקובלים שלרגליו טובה תחת זו שנתנו לו: הללו לקחו את תורתו של רשב"י, אשר עד תקופתם נשמרה כתורה סוד, והפכוה לנחלת הכלל – כל דכפין לאורות גבוהים ייתי ויקח. או אז היא גם התחילה להשפיע בצורה ברורה על המסורת היהודית בכללה; על כך פיוטו של אלקבץ יכול להעיד.

התמונה צולמה בשנת 1985, וככל שהיתה הקבלה פופולרית מהמאה השש-עשרה ועד שנות השמונים, מאז היא נפוצה שבעת מונים. גרסאותיה רבות ונהרותיה מתרחבים והולכים, שותפים יהודים ושאינם יהודים בגימטריות וקמעות, כוונות וייחודים. לא רק שומרי מצוות, אלא יהודים חילונים מחפשים בקבלה רוחניות ומשמעות, ובתוך כך הופכים אותה בצורה ובמהות לתורה פופולרית, פעמים רבות שטחית, המשפיעה על מיליונים.

כיום אין עוד אפשרות להתפלל במקום שבו עומד אותו יהודי. אתר הקבר מגודר, סביבו סככה. המצבות צבועות תכלת, ועליהן שלטים המכריזים בגאון על הקבורים תחתן. תיבות מתכת וזכוכית לכל צדדיהם מזמינות אל תוכן נרות נשמה שלא יכבו ברוח. אל ההר מגיעים לא יחידים, אלא קבוצות מתפללים, מתחננים לפרנסה, בריאות, זיווג, פיריון. עולי הרגל רבים יותר, זרמי הקבלה מסועפים ומגוונים יותר. הבקשה היתה ותישאר אחת: תיקון.

–
[הצילום של יואל קנטור והטקסט שלי הם מתוך ספר חדש שיצא לאור מאת ויויאן סילבר-ברודי, 'פני הארץ: סיפורו של אוסף תצלומי פלשטינה-ארץ ישראל'. הספר מציג כמאתיים תצלומים מתוך האוסף הפרטי שלה, ולצידם טקסטים מאת כותבים שונים, כגון חיים גורי, הדסה פרומן, יהושע סובול, רונית שני, אלכס ליבק, מחמוד יזבק, יורם קניוק, עטווה אבו פריח ועוד, בנוסף לחיבור של סילבר-ברודי עצמה העוקב אחרי הדורות השונים בהן צולמו הצילומים. כאן דף הספר.]

אין שום דבר חדש בטרור יהודי. הוא מלווה אותנו עוד מלפני קום המדינה, כשארגונים כלח"י וכאצ"ל הניחו מטעני חבלה בשווקים, זרקו רימונים אל תוך אוטובוסים ורצחו ערבים, בריטים, נשים וילדים. פיגוע הטרור הגדול ביותר בהיסטוריה של הארץ הזאת עדיין רשום על שם האצ"ל, פיצוץ מלון המלך דוד, בו נהרגו כתשעים בני אדם.

מה שכן חדש הוא המניעים העמוקים לפיגועים. אם בעבר הטרור היהודי נאבק על זכותו של העם היהודי להקים מדינה ריבונית בארץ ישראל, היום כבר יש מדינה, ומי שעוסק בטרור, מבאר רועי שרון בספרו החדש, עושה זאת משלוש סיבות עיקריות: על מנת לנקום דם יהודי שפוך; על מנת לסכל תהליך מדיני כלשהו הכולל נסיגה משטחי הארץ; או על מנת להחיש את הקץ, כלומר לקרב את הגאולה (שעל פי רוב כוללת את המעבר מדמוקרטיה למדינת הלכה מלוכנית).

מרבית הטרור כיום יוצא מהגבעות בשומרון, ומונהג על ידי קבוצה מטושטשת גבולות המכונה "נערי הגבעות". בספר 'ואנקמה' (כנרת-זמורה-דביר) מביא רועי שרון, עיתונאי 'כאן' כיום, את סיפורם של מגוון פיגועים ומעשי טרור שביצעו יחידם וקבוצות מבינם וגם מציבורים אחרים בישראל.

שרון מתרכז בטרור היהודי מאז שנות התשעים (ולכן לא מטפל, למשל, במחתרת היהודית של ראשית שנות השמונים), ומציג כרוניקה מרתקת של כל מקרה ומקרה: מי עשה מה, איך, כמה ולמה, וזאת לרוב תוך שימוש בחומרי החקירה של החשודים או המורשעים. הספר הוא בעצם דוקו-טרור יהודי: כל פרק מוקדש למחבל אחד או יותר, ולפיגועים שהוא או הם ביצעו.

האחים קהלני, ברוך גולדשטיין (רצח 29 מתפללים מוסלמים), גור המל (רצח זקן פלסטיני), מחתרת בת עין (שמונה פלסטינים, וכן תכננו לפוצץ עגלת תופת בין מאות תלמידות בית ספר פלסטיניות), אשר ויזגן (ארבעה פועלים פלסטינים), עדן נתן זאדה (ארבעה אזרחים ערבים), ג'ק טייטל (רצח שני פלסטנים, הניח מטען ליד ניידת משטרה, ניסה לרצוח את פרופ' שטרנהל), תופעת תג מחיר, עמירם בן אוליאל (שריפת המשפחה בכפר דומא), יוסף חיים בן דוד (רצח מוחמד אבו-ח'דיר), ועוד כמה.

שרון במיטבו כשהוא מביא פרטים מתוך חקירות השב"כ, כולל חשיפת שיטות החקירה השונות (שלצערנו החשודים המיידיים כבר מכירים). הוא גם פורש באופן מעניין מאוד את התפתחותה של תופעת 'תג מחיר', מרעיון שנועד להרתיע את רשויות מדינת ישראל ועד לתופעה רחבה ומסוכנת, שהגיעה עד מקרי רצח מזוויעים. הוא גם מזכיר את מניפסט 'המרד', שכתב מאיר אטינגר, נכדו של הרב כהנא, שנותן משהו מהתשתית הרעיונית מאחורי פעולות תג מחיר, כולל מטרתן הסופית: מיטוט מדינת ישראל והקמת מדינת הלכה.

מה שהספר אינו עושה כלל הוא עיון בתפיסות האמוניות והתורניות (כלומר, התיאולוגיות) שעומדות מאחורי התופעות והמקרים השונים שהוא מתאר. במאמרים שונים התייחסתי לתפיסת הנקמה הכהניסטית, כמו גם זו של הרב גינזבורג. כתבתי גם על הפונדמנטליזם החרד"לי, שבא לידי ביטוי למשל בתפיסותיו של שר האוצר בצלאל סמוטריץ'. ייתכן כמובן שזה תפקידם של אקדמאים ולא עיתונאים, אבל לי זה היה חסר.

הספר דן בהשפעתם של רבנים שונים על גורמי הטרור היהודי, ומתאר, למשל, את אזהרות השב"כ לרב גינזבורג לבל יגזים עם דברי ההסתה שתומכים באלימות כלפי פלסטינים. סביב עניין זה רציתי לברר עם שרון, עד כמה ההשפעה של הרבנים אכן משמעותית. הנה:

אני: שמות הרבנים יצחק גינזבורג ודוב ליאור מופיעים בספר, יחד עם עוד כמה רבנים זוטרים יותר. עד כמה הרבנים משפיעים על תפיסותיהם ו/או על פעולותיהם של נערי הגבעות?

רועי שרון: להערכתי, עד בערך שנת 2014 לרב גינזבורג היתה השפעה חזקה על פעילי גבעות, במובן שהוא היה הסמכות התורנית המקובלת על רוב יצרני התג מחיר. גם גבעונים שלא קראו בחיים שלהם יותר משני עמודים, ידעו לצטט חצאי משפטים ששמעו בהתוועדות של הרב ג׳ על ערבים ועל קליפות ועל גאולה. זו גם הסיבה שהוא זומן לשיחת שב"כ שבה הוזהר שאם לא יגנה בפומבי הפרות חוק הוא יישא בתוצאות במקרה של פגיעה בחיי אדם. בנוגע לרב ליאור, צריך לומר שמשנתו פחות קיצונית ויותר ציונית משל גינזבורג, אבל גם אותו ציטטו בגבעות, הוא העניק גיבוי לספר תורת המלך, והיו נערים שפירשו את דבריו כתמיכה במה שמכונה ״יוזמות פרטיות״.

מתישהו סביב 2013 קם דור חדש שלא הזדקק יותר לרבנים שיסמנו את הדרך במאבק על ארץ ישראל. כך יצא שלמרות שהרב גינזבורג נשא דרשה נגד תג מחיר, כעבור חצי שנה התרחש הפיגוע בדומא. דור המאחזים החדש שקם באותה שנה והיה מזוהה עם תשתית המרד, לא חיפש אישורים הלכתיים מרבנים. הסמכויות הרוחניות של נערי גבעות בני 15 היו נערים בני 17. וזו מגמה שנמשכת עד היום. ישנם לא מעט נערי גבעות שלא שמעו מימיהם שיעור של ג׳ ולא קראו עמוד שכתב.

יש כאן תופעה שהחלה אחרי ההתנתקות של חיזוק המוטיב החסידי – חיזוק האינדיבידואל על חשבון המוטיב הקהילתי של דור המייסדים, שאכזב במאבק על גוש קטיף. זה התבטא בלבוש חיצוני, בסגנון תפילה, בחיבור לאלמנטים חסידיים, וגם בחיפוש אחרי מנהיגים מקומיים שזיהו את הצורך בזן חדש של עבודת ה׳. בין היתר, זה הצמיח דור של נערי גבעות, לעתים גם בני 14, לתוך סביבה המאפשרת ניתוק מכל מסגרת רשמית, ודור שמלא בתחושת בוז לכל מי שמייצג עבורם את הממסד, וזה כלל לא רק את מערכת המשפט או המשטרה או מועצת ישע, אלא גם רבנים מהימין העמוק, כמו הרבנים לבנון ואליעזר מלמד. תהליכים כאלה מטבע הדברים לא נשלטים מלמעלה, ככה שהגיע היום שגם הגורו של הימין הקיצוני – הרב ג׳ – גם הוא כבר הפך מתון מדי בשביל נערים שאימצו רעיונות אנרכיסטיים ביחס למדינה ולרשויות.

מה שכן, השפעת רבנים קיימת על המעגל השני והשלישי של נוער הגבעות, אלה שלומדים במסגרות מוכרות, וקופצים מדי פעם לביקור או לחיזוק מאחזים, בשגרה או לקראת פינוי צפוי.

אני: טרור יהודי נחשב פעם לתועבה בציבור הסרוג. כשאנשי המחתרת היהודית נתפסו הציבור הציוני דתי היה בהלם, ויצאו גינויים למעשה גם מגדולי הרבנים כשפירא וטאו. כיום נראה שהמצב שונה, ואפילו כהניזם מפורש זוכה להכשר. אילו תהליכים חברתיים עבר הציבור הציוני-דתי שגרמו לשינוי הזה?

רועי שרון: קרו להבנתי שלושה תהליכים. אחד הוא הצורך הפוליטי, שהביא את נתניהו, שפסל בעבר שיתוף פעולה עם אנשי כהנא, ליזום חיבורים פוליטיים להכנסת עוצמה יהודית לכנסת, ובהמשך גם לממשלה. זה גם 'סייע' לרבנים וגם למנהיגי ציבור שהסתייגו מאנשי כהנא להתגבר על הקושי ולתמוך באנשי עוצמה יהודית ולהכיר בהם כלגיטימיים.

הציר השני הוא השפעת הרשתות החברתיות על מנהיגי הציבור. כמו סיפור נתניהו ואלאור אזריה, כך גם פועלים הלייקים והווצאפים על עולם הערכים של נבחרי הציבור. ה'בייס' הוא תמיד קיצוני יותר, הרשתות מקצינות את השיח, (כמו בכל העולם), יש פחות מקום למורכבות, ובעיקר אין לזה טראפיק. זה מאפשר בולטות לדעות פופוליסטיות וגזעניות, ומנהיגי ציבור לעתים נאלצים ולעתים ששים ליישר קו עם השיח המתלהם. בשיח הזה מי שחורג משורת המקהלה משלם מחירים בפריימריז או במספר הלייקים או בזמן המסך או במספר הודעות הנאצה שיקבל למכשיר הנייד.

הציר השלישי שהוא גם תוצאה של שני הקודמים וגם יש לו חיים משל עצמו הוא חילופי דורות בהנהגת הציונות הדתית. אם לפני עשור עד עשור וחצי היו בהנהגת המגזר גם דמויות כמו זבולון אורלב ושאול יהלום ואורי אורבך, שהיו חכים במפלגה המגזרית, היום לזרם הליברלי, לימין המתון, אין שום ייצוג במפלגות המגזריות של הציונות הדתית. יש להם ייצוג בכחול לבן או ביש עתיד, אבל יש ציבור שמתקשה למפלגות שאינן דתיות או נכללות בגוש השמאל. ככה שאם בעבר היית שומע מצד מנהיגי ציבור מהימין אמירות ערכיות חריפות ונחרצות נגד פשיעה לאומנית, היום אתה מתקשה לשמוע. זה מטריד כי מדובר במגמה מתחזקת המשלבת ציפוף שורות לצרכים פוליטיים, של כניעה לשיח ברשתות החברתיות, ושל וואקום בהנהגת הימין הדתי.

אני: תודה רבה.

הדברים של שרון כאן חשובים, ומלמדים על תהליכים מדאיגים הן בקרב נוער הגבעות והן בהנהגה הציונית דתית. שתי הקבוצות מוותרות על גבולות גזרה שהיו מאפיינים אותן בעבר. תהליך של התפרקות ערכית, שהיא הרקע העצוב לאירועים שמתוארים בספר. מעניינת גם לדעתי האבחנה של שרון על המוטיבים החסידיים שגוררים אינדיבידואליזם, דבר שכמובן מובנה בחסידות, וכאן נלקח למקום אנרכיסטי ואלים.

הספר מביא בפני הקורא את נתיביו השונים והמזוויעים של הטרור היהודי מאז שנות התשעים, וכמובן מגביל עצמו באופן טבעי לטרור שהתממש (שרון מציין כדרך אגב את תפיסתה מבעוד מועד של חוליה שתכננה לירות טיל לאו על כיפת הסלע על מנת לסכל את הנסיגה מעזה. לא קרה, אין הרבה מה לספר), וגם, בגדול למקרים שפוענחו (הספר מביא רשימה של פיגועים בהם נרצחו פלסטינים שאין לשב"כ קצה חוט לפתרונם).

שרון צמוד לפרטים, ואינו מנתח מגמות חברתיות או תיאולוגיות מעבר להן. אני כאמור מצטער על כך, אם כי אני מבין ששרון אינו חושב שזה תפקידו. אולם לא קשה להעלות מסקנה מתוך הספר: אם לפני קום המדינה שימש הטרור היהודי ככלי להפלת המנדט הבריטי ולהקמת מדינת לאום יהודית בארץ ישראל, כעת משמש הטרור ככלי להפלת ממשלת ישראל ולהקמת מדינת הלכה. ועוד הבדל: בשונה מימי המנדט, כיום יש לטרוריסטים נציגים בדרגים הגבוהים ביותר בממשלה, שחזונם משותף, שמגינים עליהם, שמעניקים להם גב, ושאף מעודדים את מעשיהם.

סלמן רושדי נדקר לפני חודש בעוון כתיבה.

לא מיותר לומר: זהו מעשה נבלה ברברי. חלקים מהאסלאם מתייחסים באופן בלתי ניתן להגנה למה שהם תופסים כעלבון כלפי הערכים או המסורת שלהם. המקרה הזה, כמו אחרים דומים שהתרחשו בשנים האחרונות, מהווים בריונות אנטי-אנושית, שמבקשת לסגור את התודעה, לצמצם את היכולת שלנו לחשוב וליצור. אסור לעולם לקבל או "להבין" אלימות מנוולת שכזאת.

ביום שרושדי נדקר קניתי את 'פסוקי השטן' והתחלתי לקרוא את הספר. מדובר ברומן מבריק ומופלא היוצר עולם פנטסטי שבו שני ניצולים מהתרסקות מטוס – מוסלמים הודים בשם ג'יבריל פרישטה וסלאדין צ'מצ'ה – הופכים ליצורים מיתולוגיים: אחד למלאך גבריאל והשני לשד (או שטן). זהו ספר שנע בין "ריאליזם מאגי" (הז'אנר שהרומן בדרך כלל משויך אליו) לפנטזיה, שכן הוא בורא עולם בעל חוקיות משלו.

בין החוקים בעולם המקביל שהספר מציג נמצא המעבר של ג'בריל, דרך חלומותיו, אל אנשים שקוראים לו, ויחסיו עם אחד מהם, נביא שבספר נקרא מהונד. אל מהונד הוא מתגלה בתור המלאך גבריאל ושם בפיו את פסוקי השטן.

פסוקי השטן, גרסת המסורת

אבל מהם אותם פסוקי שטן? מדובר במשפטים שעל פי חלק ממסורות החדית' – סיפורים אודות חייו של הנביא מוחמד עליו הברכה והשלום – אמר הנביא לבני השבט שלו, שבט קורייש. מעשה שהיה כך היה(?):

בסורה מספר 53, סורת הכוכב (אלנג'ם), מוחמד פונה אל בני השבט שלו, שבט קורייש, ומפציר בהם לקבל על עצמם את האל היחיד, את אללה.

תנו דעתכם על אללַאת ואלעֻזא, ומַנאת, השלישית הנוספת… אין הן אלא שמות אשר בהם קראתם אתם ואבותיכם. אללה לא הוריד ממרומים כל אסמכתא לאמיתותם. (תרגום אורי רובין)

מוחמד מתייחס כאן לשלוש אלות שהיו מאוד פופולריות בפגאניזם הקדם מוסלמי בחצי האי ערב. אללַאת היא הצורה הנקבית הקדומה של אללה, כלומר היא האלה בה' הידיעה. אלעֻזא, או אל-עוזה, היא "החזקה" (מלשון "עוז"). מנאת, כנראה האלה הקדומה ביותר מבין השלוש, היא הגורל.

אלות אלה היו האלות המרכזיות שעבדו באזור, ומוחמד כאן אומר בפירוש לאנשי שבטו: "אין הן אלא שמות אשר בהם קראתם אתם ואבותיכם. אללה לא הוריד ממרומים כל אסמכתא לאמיתותם". יענו, מספיק עם זה.

אף פעם לא היה קל להיות נביא

אלא שכאן נכנסים, מעשה שטן, פסוקי השטן. כמו לכל נביא או מהפכן, למוחמד לא היו חיים קלים. הבאת מונותאיזם לפגאנים היא תמיד מלאכה כפוית טובה, ולרוב גם מסוכנת.

ואכן, מוחמד נרדף רבות. מעטים תמכו בו בתחילה, ואלה היו בעיקר עבדים ואנשים חסרי מעמד. כמה מהם מוצאים להורג, בחייו שלו עצמו מנסים להתנקש פעמיים, והוא בורח לגלות. הוא כמעט גווע ברעב. הוא אוסף צבא ונלחם בבני שבטו, שכמעט מביסים אותו. הוא פונה לקהילה האחת שאמורה להבין אותו – אנשי ספר, מונותאיסטים כמוהו – אבל גם הם דוחים אותו ולא מוכנים לקבל את נבואותיו. רק אחרי תלאות רבות הוא מצליח במשימתו – ומכונן אימפריה מונותאיסטית עצומה.

אבל זה לקח זמן. ובינתיים? ובכן, בחלק ממסרות החדית' מסופר לנו שהיה למוחמד רגע של שבירה. נמאס לו להיות נרדף, בטח על ידי בני משפחתו וחמולתו. על פי גרסה אחת,

כאשר שליח האל ראה אותם מפנים לו את גבם והיה מוטרד מאוד מהניכור שלהם למסרים שהוא הביא להם מאת האל, הוא רצה בתוך נפשו שיבוא אליו משהו מאת האל שיקרב בינו ובין השבט שלו.

הנביא מבקש מסר שיפייס את שבטו. השטן קולט שמוחמד נמצא ברגע של חולשה, נכנס לרווח שנוצר מחוסר הנחישות שלו ושם על פיו את המילים הבאות:

תנו דעתכם על אללַאת ואלעֻזא, ומַנאת, השלישית הנוספת, אלו עגורות/עלמות גבוהות. אכן, התיווך שלהן מאושר.

כלומר השטן שם בפיו של הנביא לא את ביטול האלות, אלא את אשרורן. הנביא אומר לבני שבטו שהאלות שלהם הן מתווכות בינם לבין אללה, שיש אסמכתא לאמיתותן. (יש חוסר ודאות לגבי תרגום המילה הערבית שהוא משתמש בה, gharāniq, غرانيق. עגורות = cranes, כלומר הציפור, אבל גם עלמה יפה ואצילית)

בני קורייש שמחים ועליזים, אבל המלאך גבריאל מיד מגיע ונוזף במוחמד. לא אני נתתי לך את המסר הזה, הוא אומר לו, מה קורה איתך. המסר הוא לַא אִלָהַ אִלַּא אללָּה, שכחת? ומוחמד מבין שהוא הביא לבני שבטו לא פסוקי אל עליון, אלא פסוקי שטן.

על פי המסורת הזאת מוחמד נכנס לצער עצום, וגם לפחד לא קטן, מפני שכעת, אחרי שכבר הכשיר את האלות, לחזור בו ממה שאמר מולם יהפוך את בני קורייש לזועמים עוד יותר. בהיותו אדם אמיץ ונביא אמת הוא כמובן מתגבר על חששותיו, חוזר ומתקן את המסר. אללַאת, אלעֻזא ומַנאת אינן אלא "שמות אשר בהם קראתם אתם ואבותיכם. אללה לא הוריד ממרומים כל אסמכתא לאמיתותם". וזאת הגרסה שאנחנו מוצאים בקוראן.

פסוקי השטן, גרסת המחקר והספר

המחקר המודרני מקבל את קיום הפרשה כאירוע היסטורי (לא בהשתתפות השטן כמובן, אלא פשוט שמוחמד חשב לרגע להכשיר את האלות). הסיבה פשוטה: למה שהמוסלמים ימציאו דבר כזה? הרי זה מבייש את הנביא. מאותה סיבה אפשר לקבל כאמיתי, לשם דוגמא, את הדיווח בבשורות שבעודו על הצלב קרא ישו: "אלי אלי למה עזבתני", או את תמיכת ר' עקיבא בבר כוכבא. ישו מתלונן שאבא שלו זנח אותו? ר' עקיבא תומך במשיח כושל? למה שימציאו דבר כזה?

בתקופתו של מוחמד היו מקובלים שני טיפוסים של בני אדם בעלי השראה: כאהין (kāhin, كاهن – מאותו שורש של המילה כהן), שהיה מגיד עתידות ונסתרות, ושאעיר (shā‘ir, شَاعِر), המשורר. שניהם היו מקבלים את השראתם משטן (שייטאן, šayṭān, شَيْطَان‎ – במשמעות של שד) או מג'יני, שהוא גם סוג של שד (jinniyy, جِنِّيّ‎ – ממנו אגב באה גם המילה מג'נון, כלומר אחוז שד).

האנשים סביבו תפסו את מוחמד כאחד מהטיפוסים האלה, ולמעשה גם הוא עצמו חשב כך כשלראשונה קיבל את ההשראה האלוהית – על פי הקוראן המלאך גבריאל מבהיר למוחמד: "הודות לחסד ריבּונךָ, אינךָ כאהין ואינךָ אחוז שֵד [=ג'יני]" (סורה 52). מוחמד מבין שהוא מקבל את המסרים שלו ממלאך, ולא משטן או מג'יני, אבל המרחק בין כל אלה, לפחות בתודעה של התקופה, לא היה רב. כוחות שונים היו יכולים לפלוש לתודעתו של אדם, ואינדיבידואל בעל השראה היה יכול להביא מסרים ממקורות שונים ומשונים.

אין זה מוזר אפוא שגם המוסלמים האמינו באמיתות מקרה פסוקי השטן במאות השנים הראשונות לקיום האסלאם. הקונצנזוס היה שהשטן אכן הצליח ללחוש לנביא כמה מילים ולהחדיר מסר נוראי שכזה אל פיו, אבל שהנביא הבין שטעה, תיקן את המסר, ושהמסר הנכון, האלוהי, הוא שנכנס לקוראן. לאורך הדורות, עם השתנותה של התפיסה בדבר ייתכנות ההשראה האלהית או השטנית, פחתה האמונה בתקפותה של המסורת הזאת, ובמאה ה-18 הקונצנזוס כבר היה הפוך: להד"ם. המסורת הזו היא שקר, פיו של הנביא נשאר טהור ממסרים שטניים, ולא היה אף רגע אחד שבו השטן הצליח להטעותו.

אולם צריך לסייג זאת. האסלאם הוא מסורת ענפה ורבה. גם היום נמשך הפולמוס התיאולוגי על שלמות המסר (infallibility) של הנביא. למעשה, אפילו בקוראן עצמו הנביא מוחמד עליו הברכה והשלום קובע כי "מעולם לא שלחנו לפניך שליח ולא נביא, מבלי אשר עת קרא בקול (את דבר האל) הגניב השׂטן דברים אל קריאתו; ואולם אללה ימחה את אשר יגניב השׂטן" (סורת אל-חג', תרגום רובין) – כלומר הנביא עצמו מזהיר שאין נביא שהשטן לא שם בפיו דברים!

מה אפוא בדיוק שערורייתי בסיפור 'פסוקי השטן'? לא הרבה. האירוע כאמור כבר אינו נחשב לאמת היסטורית על ידי המאמינים, אבל הוא נמצא במסורת פה ושם ועד שרושדי הוציא את ספרו לא עשו ממנו עניין. למעשה, הוא אפילו מוזכר בספר של מוחמד אבן עבד אל-והאב, מיסד הזרם הווהאבי.

הטיפול של רושדי בכל זה הוא כמובן לא מחקרי וגם לא "רציני". הספר כולו, כאמור, גובל בפנטזיה, הוא שנון, יצירתי, עשיר בהומור והדבר האחרון שהוא מתיימר לספר הוא היסטוריה (לא שהחדית' ממש מתעקשת לספר היסטוריה).

הבעיה היא שלבד מתיאור פרשת פסוקי השטן, רושדי מתאר את כל חייו של הנביא באופן מבודח, ועבור מאמינים, פוגעני. הוא הופך את הנביא לא רק לאדם, אלא לאדם מעט נלעג. הוא מכנה יצאניות בשמותיהן של נשות הנביא, וכיוצא באלה. אין כאן, מעבר לגאונותו של רושדי, הומור ששונה מאוד מזה של 'היהודים באים'. אולם מבלי לתת כל הצדקה שהיא לכל סוג של אלימות, אפשר להבין למה מוסלמים מן המניין נפגעים ממנו.

מה מכונן סיפור "אמיתי"

הבא נחזור לגלגוליו של הסיפור במסורת. למה השתנה הקונצנזוס המוסלמי ביחס אל אמיתות האירוע? למה מה שנחשב היסטוריה במאה השמינית נחשב כפירה במאה ה-18? ניתן לומר שזו, בין שאר, שאלה של מניע.

סאהב אחמד כתב את אחד המחקרים המעמיקים ביותר בפרשה הזאת. ספרו Before Orthodoxy: The Satanic Verses in Early Islam (2017), שאני מסתמך עליו, בין השאר, לצורך כתיבת רשימה זו, מציע את ההסבר הבא לשינויים ביחס אל הפרשה בעולם המוסלמי.

אחמד מזכיר לנו שאנשי השריעה המוסלמים (או לפחות חלק משמעותי מהם) מעוניינים ליצור מערכת חוקים שלמה ומושלמת, נצחית וטהורה. לשם כך הם זקוקים לנביא מושלם שלעולם אינו טועה. מובן מכך שהם מחוייבים לא לקבל את אירוע פסוקי השטן כאמיתי, שכן הוא מטיל ספק בכושרו של הנביא להעביר באופן אמין את המסר האלוהי.

מנגד, אנשי הסירה (אל-סירה אל-נבוויה = הביוגרפיה הנבואית) מעונינים לתאר את חייו של הנביא כחייו של גיבור. גיבור, כידוע, מתנסה במכשולים, עובר עליות ומורדות, נע בתחנות השונות של "מסע הגיבור", ולבסוף מתעלה על אויביו – ולא פחות חשוב, על עצמו – ומוכתר כמנצח.

הענין הוא שמסע גיבורי שכזה אפשרי רק עם אדם שאינו מושלם. מי שמושלם לא זקוק למסע וממילא לא יוצא למסע. סיפורו של האדם המושלם גם אינו מעניין. אנשי הסירה ביקשו לכונן אפוס. לצורך כך לא היתה להם שום בעיה – ואף להפך – עם מפלתו הזמנית של מוחמד בפרשת פסוקי השטן. האירוע שימש להם משבר שממנו הנביא למד, צמח, התגבר והתבגר, התעלה ולבסוף – ניצח. בפשטות, זה חומר טוב.

במילים אחרות, הסיבה לקבלת הסיפור הזה כאמיתי על ידי המוסלמים במאות הראשונות לקיום האסלאם (בין אם אכן התרחש במציאות או לא) היתה מפני שהם עצמם היו, באופן מרכזי, גיבורים-לוחמים והם חיפשו אפוסים של התגברות על קשיים, אומץ והתעלות עצמית. הסיבה לשלילתו ככל שעבר הזמן היא ששעת הגבורה והכיבושים הגדולים הגיעה לאיטה לקיצה, והגיעה עת ההתמסדות והחוק. ובשביל חוק, כאמור, צריך נביא מושלם.

חשבו על המקבילה היהודית עם חטאו של דוד המלך בסיפור בת שבע: לעורכי המקרא ולחז"ל לא היתה כל בעיה עם מלך חוטא. אדרבא, היתה להם בעיה עם דמויות מושלמות שאפשר לטעות ולעבוד כאלים. דוד עשה הרע בעיני ה', נתן הנביא מוכיח אותו, דוד נענש, עושה תשובה, ומוליד יחד עם בת שבע את שלמה. סיפור שאפשר ללמוד ממנו על תשובה, כפרה ועל דמות שאינה יכולה להיות אל.

כיום המצב הפוך: רבני החרד"ל, למשל, מבקשים לכונן חברה פוריטנית הנענית לחוקיה הנצחיים והמושלמים של התורה, ובטח שאינה חוטאת בעריות. כדמויות חיקוי הם זקוקים לקדושי עליון מושלמים וטהורים. התוצאה? כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה.

המוסלמים הראשונים לא חששו מנביא לא-מושלם. אדרבא, הם ביקשו להזדהות עם גיבור שמתגבר על מכשולים. כפי שכותב אחמד, באופן אירוני, מהבחינה הזאת יש כאן דווקא מניע שיכול להסביר את המצאת הסיפור הזה על ידם. לנו הוא נראה שלילי, אבל להם דווקא היתה סיבה מצויינת לרצות לספר אותו.

כתבתי לא מזמן על ספרו החדש של הרב שי פירון, וכיצד הוא מצטרף לשורה של ספרים שכולם מסמנים שינויים בזהות היהודית בישראל. בקצרה, אנחנו רואים טשטוש גבולות בין המגזרים, כאשר חילונים מחדשים קשר (תרבותי או רוחניקי) עם המסורת וציונים דתיים (ובמידה פחותה אבל קיימת, חרדים) נעים לעבר זהות לאומית יותר והלכתית פחות.

בתווך נמצאים המסורתיים שרק מחכים לצעוק 'אמרנו לכם!' ומביעים בדרכים שונות את דבר היותם שם כבר קודם. ואכן, לעיתים השינויים האלה מתפרשים כתנועה כללית אל עבר המסורתיות, משני הכיוונים. המסורתיות נתפסת כמעין נקודת אמצע שנוחה לכולם, גם לחילונים שמגלים את המסורת וגם לאורתודוקסים שמרפים מעט מההלכה.

המסורתיות אפוא הופכת לדבר החם ברגע הנוכחי (עם כנס מרשים שהתקיים לפני כמה שבועות וגיליונות של 'דעות' ו'שבת' שהוקדשו לנושא), אבל יש כמובן גבול למידה שבה אפשר למתוח את המושג היחיד הזה כך שיכסה את כל מה שקורה כיום במרכז הישראלי. לא צריך לגרד את פני השטח יותר מדי כדי להבין, למשל, שיהדות מופרטת, רפלקסיבית ואוטונומית, כזו שנהנית לבחור את מידת קיום המצוות באופן אינדיבידואלי, שונה באופן עקרוני מיהדות שהיא מטבעה קהילתית, משפחתית, מובנת מאליה ולא בחירית – שהיא היהדות המסורתית בגרסתה המקורית.

הספר של עידו פכטר, רב קהילה וד"ר למחשבת ישראל, מגיע לאותו מרחב מכיוון אחר. שמו של הספר, 'יהדות על הרצף' (כרמל), מטעה מעט, מפני שפכטר כותב על יהדות הלכתית. אלא שהוא מבצע לא פחות מרצף של מהפכות עקרוניות ותפיסתיות באופן שבו הפרט היהודי אמור לגשת אל ההלכה ולקבלה על עצמו/ה. הספר, בפועל, מכוון לקיים רביזיה בתפיסת ההלכה (כלומר, המטא-הלכה) של היהדות, והוא עושה זאת באופן מנומק היטב, שיטתי וקוהרנטי. באופן הזה לדעתי זהו הספר ההלכתי החשוב ביותר שנכתב בעשור האחרון, אם לא למעלה מכך.

מפני שקרה משהו משמעותי במאות השנים האחרונות

פכטר מציב במרכז ספרו תשובה חיובית לשאלה שהגדרתי בספרי האחרון כחשובה ביותר עבור היהודי כיום: האם קרה משהו משמעותי במאות השנים האחרונות. פכטר מקבל את העובדה שהעידן המודרני שונה באופן עקרוני מהעידנים הפרה-מודרניים, ומתוך כך הוא מבקש להתמודד עם מסגרת ההלכה, שתקועה, מבחינתו, בתודעה פרה-מודרנית. "החיים הריאליים לא יכולים לקבל השראה מההלכה, אם זו מבוססת על תודעה הפוכה לחלוטין" הוא קובע.

בהתאם לכך הוא מבקש לבצע את "שינוי התודעה ההלכתית" כך שתתאים לאדם המודרני. לשמחתו, הוא סבור שזה אפשרי. למעשה, הוא טוען שההלכה במקורה קרובה הרבה יותר לתודעה המודרנית, ואילו ש"התודעה ההלכתית המקובלת כיום […] אינה דרכה המקורית של ההלכה אלא עיוות שלה" (כל חדשן שפועל במסגרת מסורתית טוען שהוא בעצם חוזר למקורות).

הספר מוקדש לניסיון להראות כיצד ההלכה מתאימה למודרנה, ולא סותרת אותה. ופכטר ניגש להפריך כמה חידושים בתפיסה ההלכתית של מאות השנים האחרונות. הוא קובע, למשל, שלא כל המצוות שוות. יש חשובות יותר ויש פחות. זה אולי נשמע מובן מאליו לחילונים (ומסורתיים), אבל החתם סופר קבע אחרת והרב עקיבא יוסף שלזינגר, מבית מדרשו, הדגיש ש"כל מנהג ישראל שווה לעשרת הדיברות". כלומר התפיסה המטא-הלכתית *השתנתה* במאה ה-19, ופכטר מבקש להשיבה למקורותיה.

פכטר מקדיש כל פרק להפרכת קו הלכתי עכשווי אחר. הוא יוצא נגד מקומו המרכזי של השולחן ערוך (שתפיסתו כסמכות בלעדית מצמצמת "את היהדות לכדי ריטואלים וחוקים יבשים"(!)); מבקש להמיר צייתנות הלכתית דוגמטית ב"הקשבה" ודיאלוג עם ההלכה מתוך "תודעה אברהמית"; דורש להדגיש את *הבחירה* להיות אדם הלכתי, שכן "החופש ויכולת הבחירה הם צלם אלוהים שבאדם" (ועל כן הוא גם יוצא חד משמעית נגד כפיה דתית); מדגיש את חשיבות האפשרות לבצע "עבירה לשמה"(!); דורש להחליף את הגישה המסורתית המפוחדת של "ירידת הדורות" בגישה אופטימית, בטוחה בעצמה (ומודרנית מאוד) של "התעלות הדורות"; ובאופן כללי דורש יושר אינטלקטואלי והתמודדות כנה עם המציאות בעכשווית ("העולם הדתי נדרש להפסיק לחיות באשליות שהחילון ייעלם ולהתחיל להכיר בו כחלק אינטגרלי מעם ישראל").

“לגאול את ההלכה”

פכטר מביא מספר דוגמאות לדרך שבה העקרונות שהוא מציע ישפיעו על פסיקת ההלכה – תהיה, למשל, שמחה וברכה על הולדת בת (ולא רק על הולדת בן), תהיה כוונה בתפילה, תהיה גישה מקלה כלפי מחללי שבת בפרהסיה (ללא תירוצים מקושקשים על תינוקות שנשבו) ועוד ועוד – אלו באמת רק דוגמאות לרביזיה הכוללת שהוא מבקש לערוך.

בסופו של דבר פכטר מבקש לשנות את אופי ההלכה. הוא מציע שמירה הלכתית "על הרצף", בין הקפדה אדוקה, לבין חיים הלכתיים שדומים למה שמכונה מסורתיות, אלא שהם נעשים מתוך בחירה מודעת ותחת לגיטימציה לכתחילה ("לא יעלה על הדעת שאדם הטרוד בעמל יומו יהיה מחוייב בחיובים הלכתיים זהים לאדם אחר היושב כל היום בכולל ולומד תורה"). הוא מציע גישה אחרת לקבלת עול מצוות, שאישית יותר ומותאמת יותר לפרט ולחוויות החיים שלה או שלו. הוא דורש הלכה שהולכת ומשתנה בהתאם לנסיבות המשתנות, הלכה "שתהווה ביטוי לזהות יהודית […] שתשלב בחיים העכשוויים ותהווה מקור רוח והשראה לכל שמזהה את עצמו כיהודי."

פכטר מבקש לא פחות מאשר "לגאול את ההלכה": להציל אותה משימוש קטן וצר של מגזר מסויים, מיחס יבש וקפוץ שלא עונה על צרכיו של האדם, מתפיסה אשלייתית וילדותית שלא מתיישבת על לבו של כל אדם חושב. הוא מנסה לעשות זאת על ידי טיפול שיטתי בזוויות שונות של ההלכה ושל החיים ההלכתיים, ובעיקר על ידי סרטוט מטא-הלכה אחרת, מודרנית.

ודוק: הספר אינו מציע את התאמת ההלכה ל*ערכים* המודרניים (פמיניזם, אוניברסליזם וכו'), אלא ל*תודעה המודרנית*. כמובן שזו עשויה להביא לאימוצם של ערכים מודרניים, אבל יש בה גם מה לומר על עבודת השם (כגון התאמתה לתודעה שדורשת כנות, אותנטיות ולימוד מניסיון) וגם על דחייה של ערכים.

מהפכה בגישה ההלכתית כולה

הכתיבה מובנת ובהירה, וההסברים בנויים היטב, דבר דבור על אופניו. מדובר בספר שאינו רק מצויין אלא חשוב ביותר. עם זאת, זה אינו, בעיקרו, ספר לחילונים. פכטר פונה למי שההלכה חשובה לו, ולמי שדווקא מפני שההלכה חשובה לו מבין את האתגרים שנמצאים בפניה כיום – ואת נקודות העיוורון שלא מאפשרות להתגבר עליהם. הדיון הוא הלכתי בעיקרו, לפעמים פורמליסטי (פכטר מגלה כשכעומדים על פורמליזם הלכתי ההלכה גמישה ופתוחה הרבה יותר מאשר כשנצמדים ל"השקפה" חרדית או תפיסה "תורנית" ציונית-דתית).

הספר (שיצא בהוצאת כרמל בסדרה של אבי שגיא, בתת-הסדרה 'פנים' שנערכת יחד עם טובה הרטמן), דומה בכך יותר לספרים שיוצאים מנקודת מוצא הלכתית (כמו אלה של אריאל פיקאר או יואב שורק), מאשר לאלה שמגיעים מהכיוון המסורתי (מאיר בוזגלו, במידה רבה גם שי פירון). הוא מהווה תרומה חשובה לשיח ההלכתי הישראלי – יש להדגיש שוב: הוא קורא למהפכה בגישה ההלכתית כולה – ואחרי ההתקפה הרבנית המחוייבת שהוא יספוג, יש לקוות שהוא ייקרא ברצינות הראויה לו – וישפיע.

פרסיקו משרטט בשפה קולחת ובהירה ובעזרת שטף של מקורות מבוארים ומונגשים את האופן שבו רעיון "בצלם אלוהים" נהפך לתשתית של הרעיונות המודרניים שמהם צמחו מושגי החירות, השוויון והמצפון.

ספרו של פרסיקו מתבלט בנוף דווקא בגלל התנועה שהוא עושה הלוך ושוב בין מחשבה והגות "כלליות" לסיפור היהודי הפרטיקולרי. דווקא העולם היהודי, שאין בו הפרדה ברורה בין דת ללאום, משמש נקודת התייחסות מרתקת וחשובה לשאלות כמו מיהו האדם המודרני.

ביקורת יפה מאוד על ספרי ב’הארץ’ מאת ירין רבן, שאני מודה לו. לרבן יש הסתייגות אחת גדולה מהספר, והיא כי

המרחב שהספר פועל בתוכו מוגבל למדי. הוא נשען לחלוטין על היסטוריה אינטלקטואלית, על השפעתם של רעיונות ושל טקסטים. משום כך, ואולי במודע, לא מוקדשת בספר תשומת לב לתהליכים מטריאליים — כלכליים, פוליטיים, אקלימיים או חברתיים. פרסיקו חולש על כמעט 3,000 שנות היסטוריה בלי להתייחס למה שמניע את ההיסטוריה האנושית מלבד הרעיונות היפים של האליטות האינטלקטואליות. חיסול העבדות אצלו אינו תוצר של מלחמה או תהליכים כלכליים, אלא נובע ממיאוסה של הנצרות מההגדרה העתיקה של האדם כ"כלי חי", כלשונו של אריסטו.

ובזה רבן צודק. הגבלתי את עצמי להיסטוריה תרבותית ואינטלקטואלית, וזאת משני טעמים: ראשית ובנאלית, זה תחום המומחיות שלי. אבל שנית, אני בהחלט מבקש לטעון טיעון כללי, והוא שרעיונות (וערכים ואידיאלים), משנים את העולם לא פחות ולעיתים אף יותר מתנאים מטריאלים. רעיונות משנים את המציאות לא על ידי כך שהם מוסיפים לעולם טכנולוגיה מסויימת אלא על ידי כך שהם משנים את צורת החשיבה שלנו, את הדרך שבה אנחנו תופסים את עצמנו ואת זולתנו, את עצמנו ואת העולם. רעיונות משנים את המציאות לא מפני שהם מאפשרים לייצר או לייצא או לייבא יותר מזון או נשק, אלא מפני שהם משנים את ההתייחסות שלנו למזון או לנשק.

אני מתחיל את הספר עם הצגת האדם, הפרט, ביוון ובמסופותמיה העתיקות, כדי שנבין עד כמה העולם הקדום היה שונה לא מפני שלא היתה בו הטכנולוגיה שקיימת כיום, אלא משום שחשבו בו אחרת. בני אדם הבינו את עצמם, את החברה בה הם חיו, את הקשר שלהם עם הטבע ואת הקשר שלהם עם האלים בצורה שונה לגמרי. ואני מנסה להראות לקורא שרעיון מסויים – על כך שכל בני האדם ללא יוצא מהכלל נבראו בצלם אלוהים – הצליח לשנות את האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו ואת העולם, ובכך להשפיע על החברה שלנו הרבה יותר מאשר הרעב הגדול באירלנד או המצאת הטלפון.

חזרה לרבן:

ספרו של פרסיקו מתבלט בנוף דווקא בגלל התנועה שהוא עושה הלוך ושוב בין מחשבה והגות "כלליות" לסיפור היהודי הפרטיקולרי. דווקא העולם היהודי, שאין בו הפרדה ברורה בין דת ללאום, משמש נקודת התייחסות מרתקת וחשובה לשאלות כמו מיהו האדם המודרני.

אכן. היה חשוב לי להראות גם כיצד המסורת היהודית השפיעה על העולם, וגם כיצד היא הושפעה, כלומר השתנתה, בהיזון חוזר, על ידי עצם השינויים שהיא עמדה בבסיסם.

פרסיקו עושה זאת מתוך הבנה עמוקה של תהליכים תיאולוגיים, פרשניים והיסטוריים. לכן, ספרו אולי לא יימכר במיליוני עותקים, אבל הוא מעמיק, רציני וחשוב הרבה יותר מספרי היסטוריה ומדע פופולרי אחרים, המשרטטים תהליכים היסטוריים ארוכים בקווים גסים.

אני לא יודע אם יש כאן עקיצה כלפי ספריו המצליחים של יובל נח הררי, אבל הייתי מאוד רוצה שהספר דווקא כן יימכר במיליוני עותקים. אם אתם מיליונים אנא שקלו לרכוש את הספר. הנה קישור (בהנחה!)