בשנה שעברה התבשרו אזרחי ישראל שהם כבר לא חיים בדמוקרטיה ליברלית. מכון המחקר V-Dem, מהמובילים בתחום, הוריד את דירוג תוקף הדמוקרטיה של ישראל בעקבות ניסיון "הרפורמה המשפטית" של הממשלה. כעת ישראל היא "דמוקרטיה אלקטורלית" בלבד, דרגה אחת מעל אוטוקרטיה אלקטורלית (כמו טורקיה) ושתי דרגות מעל אוטוקרטיה סגורה (סין, לוב, קטאר וכו')

דמוקרטיה אלקטורלית, על פי V-Dem, כוללת בחירות חופשיות, זכות הצבעה לכל, תקשורת פחות או יותר חופשית וזכות התארגנות במפלגות. דמוקרטיה ליברלית היא כל זה בתוספת הגבלות על הרשות המבצעת, הממשלה, על ידי הרשות המחוקקת והרשות השופטת, ושמירה על פי חוק על זכויות היסוד של האזרחים.

והנה לנו לוז הפולמוס שהתחולל ועדיין מתחולל בישראל: מחד, החלשת הפיקוח של הרשות שופטת (מערכת המשפט) על הרשות המבצעת (הממשלה) הוא שהביא לדרדור מעמדה של ישראל כדמוקרטיה. מאידך, תומכי הרפורמה מחזיקים שאותה החלשה ממש דווקא העצימה את תוקף הדמוקרטיה הישראלית, שהרי היא איפשרה לממשלה – הגוף העולה מתוך קואליציה של רוב חברי הכנסת, כלומר מייצג את רוב הציבור – לבצע את החלטותיה מבלי להיתקל במחסומים שהציבה הרשות השופטת.

אפשר אפוא לנסח את נקודת המחלוקת כוויכוח על אופן ייצוג רצון האזרחים. התומכים בקיצוץ כנפיה של הרשות השופטת סבורים שכך יתאפשר לרצון הרוב להתממש טוב יותר. המתנגדים לכך סבורים שלא רק רצון הרוב, אלא רצונם של כלל האזרחים הוא חשוב, ושהרשות השופטת מגינה על קולו של המיעוט ושל הפרט.

***

המאבק על מהותה של הדמוקרטיה מתנקז כאן לויכוח על משמעותו של ייצוג, וייצוג אכן נמצא בלבו של כל משטר מודרני. בימי המלוכה השלטון לא נדרש לייצג את העם, אלא לדאוג לו. איש לו סבר שהמלך מייצג את רצון העם כפי שאיש לו סובר שאב מייצג את רצון צאצאיו. אב מטפל בילדיו מפני שהוא אוהב אותם ומבין מהם צרכיהם. המלך היה נחשב לאב גדול הדואג לעמו כילדיו.

התמורות שחלו בתפיסה העצמית של בני אירופה במאות השבע-עשרה והשמונה-עשרה, תמורות שכללו העצמה של האינדיבידואליזם והדגשת מקומה של התבונה, הובילו לתפיסות פוליטיות חדשות. מבנים מסורתיים התערערו, הפרט רכש ביטחון גדול יותר באוטונומיה שלו, וממילא ביקש שלטון שיהיה לו לא אבא גדול, אלא מנהל מוצלח – מנהל של חברה שיש לו בה מניה.

רעיון האמנה החברתית שניסחו הובס ולוק במאה ה-17 הציג תפיסה פוליטית על פיה השלטון מכונן על ידי הציבור: האזרחים הם ששמים עליהם מלך, בתנאים שלהם. זאת בניגוד לתפיסה שהמלך הוא מינוי אלוהי ושולט כפי רצונו. זו היתה מהפכה קופרניקאית באופן שבו נתפסה סמכות השלטון: מלמטה למעלה, ולא מלמעלה למטה. השלטון הפך למותנה ברצון העם.

אבל איך מודדים את אותו רצון? התשובה שברורה עבורנו – על ידי בחירות – לא היתה מובנת מאליה אף בתחילת המאה העשרים. אנחנו רגילים לתפוס את השיטות הטוטליטריות שצמחו אז, הקומוניזם והפשיזם, כדיקטטורות דכאניות, והן כמובן היו, אולם בתפיסתם העצמית מנהיגי אותן תנועות סברו שהם מבטאים את רצונו האמיתי של הציבור.

***

השנה אנחנו מציינים 45 שנה למותו של יעקב טלמון, שמחקריו עסקו בדיוק באותה יומרה לייצג באופן רודני את רצון העם. טלמון, מגדולי ההיסטוריונים הישראלים, הפך לשם עולמי מיד אחרי פרסום מחקרו 'ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטליטרית' ב-1952, מחקר שזיכה אותו בפרס ישראל והזניק אותו לקריירה בינלאומית. במחקרו מנסה טלמון להתחקות, על פי שרשרת היסטורית של רעיונות, אחרי מקורותיה של הטוטליטריות המתיימרת לדבר בשם העם, שטלמון מוצא אותה הן בקומוניזם והן בפשיזם.

זו "הדמוקרטיה הטוטליטרית", דמוקרטיה שאינה באה לידי ביטוי, כמובן, בקיום בחירות ובהפרדת רשויות. כאן דמוקרטיה מובנת באופן העקרוני של מערכת הפועלת מתוקף העם ולמען העם. הן הקומוניזם בברית המועצות והן הפשיזם באיטליה ובגרמניה התיימרו לדבר בשם "העם", הגם שהגדירו את העם באופנים שונים (כאן מעמד הפועלים, שם אומה אורגנית או גזע).

הן הקומוניזם והן הפשיזם היו תנועות מהפכניות (נכון: פשיזם אינו תנועה שמרנית), ושתיהן מתנגדות לא רק לדמוקרטיה הליברלית אלא גם למלוכה ולשלטון הכנסייה. הדמוקרטיזציה ששיטות אלה עורכות כרוכה בביטול המעמדות החברתיים הקשוחים שהיו נהוגים בחברות עד אז (זכרו את היחס הראשוני השלילי של הקצונה הגרמנית, שהגיעה מהאצולה הפרוסית, להיטלר הבלתי-מיוחס), בדחיית סמכות הדת וביומרה לייצג את רצון העם על כל שדרותיו, ובעיקר את ההמון חסר המעמד (העניים, האספסוף ה"אותנטי", הפועלים וכו' – מכאן גם הקשר של תנועות פשיסטיות לסוציאליזם).

במובן זה שתי התפיסות מבקשות לבצע מודרניזציה בחברות שלהן, שכוללת את הרס המסגרות החברתיות המסורתיות ואת ההקמה של מנגנון פוליטי חדש, שלכאורה מייצג את ההמון שהיה עד כה בלתי מיוצג, ומבטא, בין אם על ידי מפלגת פועלים ובין אם על ידי מנהיג עליון, את רצון העם.

***

אבל איך? איך מפלגה או מנהיג מייצגים את רצון העם אם לא התקיימו בחירות? זו השאלה שבמרכז מחקרו של טלמון, ואת התשובה לה הוא מוצא במושג "הרצון הכללי" (volonté générale) שפותח על ידי ז'אן ז'אק רוסו (1712-1778). עבור רוסו הרצון הכללי אינו סך כל רצונותיהם הפרטיים של אזרחי המדינה, אלא ביטוי לתבונה קולקטיבית השואפת לטוב המשותף.

רוסו הבחין כי בני אדם עלולים להיות אנוכיים ונבזיים, ולכן סבר כי אין לסמוך על כוח השיפוט של הפרט. הוא קבע שקיים בכל ציבור רצון כללי המבטא את שאיפותיהם העליונות, האידיאליות והאותנטיות של הציבור, ואל אותו רצון כללי יש לציית. הרצון הכללי נמצא אפוא מעל ומעבר לעובדות, וממילא משמש כאידאה שהעובדות צריכות להתיישר על פיה.

על פי רוסו כאשר אזרח משתתף במימוש הרצון הכללי, גם אם על פני השטח הוא אינו מבין או מרוצה מכיוונו, הוא חופשי, שכן הוא מציית לחוק שהוא עצמו, בפנימיותו האותנטית, שותף לכינונו. הבעיות מתחילות כאשר אזרח מסויים מסרב לציית לרצון הכללי. במקרה כזה ברור שאותו אזרח פועל ממניעים פגומים וחותר תחת חירותו שלו עצמו, ועל כן לא נותרה ברירה אלא "לכפות עליו להיות חופשי", כדבריו המפורסמים של רוסו.

מרוסו עבר הרעיון הזה, תוך עיבודו והרכבתו על הגותו של הגל מכאן ועל הלאומיות הרומנטית מכאן, אל הקומוניזם ואל הפשיזם. על פי טלמון

רוסו מוצא את הריבון ברצון הכללי החיצוני, המייצג במהותו את אותו הדבר כמו הסדר ההרמוני הטבעי. כששילב את המושג הזה עם עקרון הריבונות העממית והביטוי העצמי העממי, הוליד רוסו את הדמוקרטיה הטוטליטרית. עצם הכנסתו של יסוד אחרון זה, יחד עם להבת סגנון כתיבתו של רוסו, הרימו תפיסה זו החל מן המאה ה-18 ממישור הספקולציה האינטלקטואלית אל מישור החוויה הקולקטיבית. מהלך זה סימן את לידתה של הדת החילונית המודרנית, לא רק כמערכת של רעיונות, אלא כאמונה נלהבת.

תפיסת הרצון הכללי, בתוספת כלי הניתוח ה"מדעיים" של המטריאליזם הדיאלקטי המרקסיסטי, איפשרה למפלגה הבולשביקית להתיימר לייצג את מעמד הפועלים, שבתורו מייצג את הרצון האמיתי של כל בני האדם. תפיסת הרצון הכללי, בתוספת רעיונות רומנטיים לגבי הגיבור הנבחר, האומה האורגנית ו"רוח העם", איפשרה גם לדוצ'ה או לפיהרר להתיימר לייצג את ההמונים, בשני המקרים בלי שנערכו בחירות. את אותו רצון כפו תנועות אלה על האוכלוסייה – מבחינתן, לטובתה. כך הגענו לדמוקרטיה טוטליטרית.

אנחנו נמצאים כיום במשבר השני של הסדר הליברלי. אם לפני מאה שנה הקומוניזם והפשיזם קמו באופן מוצהר כנגד הסדר הליברלי למוטטו, כיום הפופוליזם מאתגר אותו, אם כי באופן מתון הרבה יותר. מפלגות פופוליסטיות אינן מציגות חזון טוטליטרי, ולמעשה מתיימרות להציל את הדמוקרטיה ולפעול למען חיזוקה. אולם טלמון היה מזהה בתפיסה הפופוליסטית שרידים של אותו "רצון כללי" שהפעיל את הקומוניזם והפשיזם.

אם באופן רגיל פוליטיקה היא המרחב בו קבוצות שונות מגוף האזרחים מתעמתות באופן לגיטימי על חלוקת כוח ומשאבים, הרי שעבור הפופוליסט פוליטיקה היא המרחב בו העם מתעמת עם קבוצות זרות שמבקשות באופן בלתי-לגיטימי לקחת ממנו כוח ומשאבים. קבוצות אלה, בדרך כלל "אליטות" לסוגיהן, שולטות במדינה למרות שהן מיעוט ("דיפ סטייט"), ואילו הפופוליסט הוא זה שמייצג לאשורו את רצון העם.

מכיוון שאותן אליטות הן פעמים רבות חלק פורמלי מהעם או מגוף האזרחים של המדינה, הרי שהפופוליסטים חייבים להאשים אותן בניכור או בגידה בעם "האמיתי" – שהפופוליסטים כמובן מתיימרים לייצג. האליטה הזדונית – בין אם היא האקדמיה, העשירים, מערכת המשפט, הקוסמופוליטים, היהודים – זרה, לכאורה, למהות ה"אותנטית" של העם.

מצטיירת כאן אפוא תפיסה פוליטית המזכירה את אותו "רצון כללי": יש עם "אמיתי", המפלגה הפופוליסטית יודעת מה רצונו (שהוא, כמובן, תואם לרצונה), וכל מי שמתנגד לרצון זה – ולמפלגה הפופוליסטית – ניצב במנוגד או מחוץ לעם.

מתוך תפיסה זו נפתח הפתח להחליש ואף לבטל לגמרי מוסדות דמוקרטים בסיסיים כהפרדת רשויות, מערכת משפט עצמאית והבחנה בין התחום הפוליטי לתחום המקצועי, שכן אם אלו מפריעים למפלגה הפופוליסטית לממש את רצון העם – שהיא הרי יודעת מהו בוודאות – אין אלא לדחותם.

יש להדגיש: מפלגות פופוליסטיות אינן טוטליטריות, וקיים מרחק רב בין הסכנה שהן מהוות לדמוקרטיה (כמו גם בין התחכום והמקצוענות שלהן) לבין זו שעלתה מאיום המפלגה הבולשביקית או התנועות הפשיסטיות באיטליה וגרמניה. אולם באופן מתון יותר גם כאן משתמשת מפלגה ביומרה לייצג את העם "האמיתי" ואת רצונו על מנת לחתור תחת מוסדות ליברלים ודמוקרטים.

הבעיה היא שככל שגולשים במורד היומרה לייצוג מוחלט מתרחקים מייצוג ממשי. ללא הפרדת רשויות ברורה, מערכת משפט עצמאית והגנות על זכויות יסוד קשה לדעת מה הציבור באמת רוצה. כל מפלגה יכולה כמובן להתיימר לייצג את "הרצון הכללי", אולם רק בחירות הוגנות וחופשיות, תוך הגנה על חופש הביטוי, ההתארגנות והתנועה, תוך עמידה על השוויון המהותי בין כל האזרחים ותוך שמירה על יכולתו של המיעוט להשמיע קול, יכולות להבהיר לנו (ואף זה בקירוב) מהו רצונו הקונקרטי של הציבור.

ממילא הרי אין "רצון העם" אחד אלא מגוון רצונות, צרכים ואינטרסים. כל דיבור על "הרצון" או אף "העם" כמקשה אחת כבר עוסק בפשטנות שהיא או שרלטנית או זדונית. משום כך דמוקרטיה אלקטורלית מגשימה את רצון הציבור (כלומר רצונותיו השונים של חלקיו השונים) פחות מדמוקרטיה ליברלית, בה יש גבולות ברורים לכוחה של הממשלה וזכויות הפרט והמיעוט נשמרות.

"ההיסטוריה של אידיאולוגיות לאומיות", הזהיר טלמון ביוני 1968, "ולמעשה גם של דתות ותנועות חברתיות, מלאה בדוגמאות המראות כיצד יכולה אמונה משיחית הדוגלת בשליחות ושירות להשתנות ולהיות לתביעה יהירה לשליטה". אותה שליטה, יאמר טלמון, מגיעה בעידן המודרני תוך הסברים על הגשמת רצונו "האותנטי" של העם "האמיתי". אולם ללא שמירה קפדנית על מוסדות הדמוקרטיה הליברלית כל יומרה לייצג את "רצון העם" אינה אלא הסוואה לדיכוי. ארבעים וחמש שנה אחרי מותו, יש הרבה מה ללמוד מיעקב טלמון.

—

פורסם במוסף התרבות של ידיעות אחרונות

תנועת בני ברוך, הידועה גם כ"קבלה לעם", היא התנועה הדתית החדשה הגדולה והמצליחה בישראל. היא מונה רבבות חברים בארץ ועוד רבבות בחו"ל, חולשת על נדל"ן במרכז הארץ ועל מערך מדיה מסועף שכולל ערוץ טלוויזיה והוצאת ספרים, ופועלת בנחישות כדי להשפיע על דמותה של מדינת ישראל, בין היתר באמצעות שליחת זרועות לזירה הפוליטית.

התנועה מציגה פרשנות בקווי הרוחניוּת העכשווית (הניו-אייג') לקבלה של הרב יהודה לייב אשלג (1884–1954), מגדולי המקובלים של המאה ה-20. על-פי תפיסתה, הקבלה, תורת הסוד היהודית, מגלה את האמת המדעית על העולם ומבארת את הדרך שבה כל אדם יכול להפוך מאגואיסט לאלטרואיסט. דרך זו זכתה לפירוש המלא ביותר בכתביו של הרב אשלג, שאותם מלמד באופן המדויק ביותר מנהיג הקבוצה, הרב ד"ר מיכאל לייטמן, יליד 1946.

כמקובל הבכיר בעולם מבחינת חסידיו, משימתו של לייטמן היא להפיץ את תורת הקבלה להמונים. לתפיסתו, רק על-ידי לימוד קבלה (על-פי הפרשנות שלו) ניתן להגשים את הטרנספורמציה שעליה הוא מדבר ולהביא את ימות המשיח, שבהם העולם כולו ייפתר מהאגואיזם. הפצת הקבלה היא אפוא המשימה העיקרית של "בני ברוך". לצורך כך מנסים חסידיו לא רק לגייס חברים חדשים, אלא גם להחדיר את מסרי התנועה למרחב הציבורי בישראל.

התנועה נוסדה ב-1991. היא קרויה על שם בנו של הרב יהודה לייב אשלג, הרב ברוך אשלג, שלייטמן היה תלמידו. היא דומה בכמה מאפיינים לתנועה הניאו-קבלית "המרכז לקבלה", שהונהגה בידי הרב פיליפ ברג (1927–2013). התורה של "המרכז לקבלה", שפועל בלוס-אנג'לס, מבוססת גם היא על הקבלה של הרב אשלג האב, אך הגרסה של לייטמן תובענית יותר באופן הלימוד שלה, וטעונה בנחישות אידיאולוגית.

התנועה של לייטמן מציגה את תפיסתה כמהות היהדות, ויחד עם זה כמדע. על-פי המיתוס המכונן שלה, הידע הקבלי התגלה לראשונה על-ידי אברהם אבינו והועבר בסוד בשרשרת בין חכמי ישראל, עד שהגיע לדורנו; עם ישראל הוא העם שמחזיק בסוד הקבלי העתיק, והייעוד שלו הוא להפיץ את הסוד ברחבי העולם.

לפי תפיסת העולם של הרב לייטמן וחסידיו, אנו חיים בנקודת הזמן האופטימלית להתגלות הקבלה, מפני שהאנושות מוכנה לכך יותר מאי פעם. בראש החץ של משימת גילוי הסודות הקבליים ניצבים כמובן חברי "בני ברוך", ולייטמן בראשם.

לייטמן הפך את הקבלה לדרך רוחנית-מדעית אוניברסלית שמתאימה לכל אדם, יהודי ולא יהודי. התכלית שהוא מציב לה היא טרנספורמציה פנימית. סיפורי התנ"ך אינם אלא מטאפורות לפנימיוּת נפשנו, והמסורת היהודית כולה היא אלגוריה לתהליך פסיכולוגי פנימי: יציאת מצרים אינה אלא היציאה הפנימית מעבדות אגואיסטית לחירות אלטרואיסטית, והמשיח אינו אדם אלא ידע – הסוד הקבלי, שמחולל תמורה רוחנית באנושות כולה. בהתאם, על-פי התפיסה של לייטמן ההלכה אינה מערכת חוקים מחייבת, אף שבמעגל הפנימי של התנועה מקפידים על חלק מן המצוות.

מעבר להצהרות האלטרואיסטיות, את התנועה של לייטמן מלווה גם עננה מציקה. טענות של יוצאי התנועה שהוצגו בתקשורת ובהליכים משפטיים משרטטות ארגון עם מבנה היררכי ממודר – ולא רק בעניינים שברוח.

לפי אותן טענות, בראש המבנה ההיררכי הזה עומדים לייטמן ומספר מצומצם של סגנים שמלווים אותו מתחילת הדרך. חסידים לשעבר סיפרו על תקנון פנימי שקובע לחברי המעגל הפנימי של התנועה מה מותר ומה אסור להם לעשות, תוך יצירת אווירה של ניתוק יחסי מהעולם הכללי ולימוד אינטנסיבי של חומרי התנועה. בתקנון מ-2006, לדוגמה, נאסר על חברי התנועה "לקרוא שום חומר חוץ ממה שמקובל בקבוצה".

התנועה שמה דגש רב על הלימוד בקבוצה, וחבריה מתבקשים לבטל את דעתם אל מול דעת הקהילה, שבעצמה כמובן מוכתבת מראש על-ידי הנהגת התנועה. על-פי לייטמן, "האדם צריך ללכת לפי דעת החברה. עליו להבין שאין לו שכל, שהוא עצמו טועה במאת האחוזים, ועליו לקבל את דעת החברה" (מתוך "ספר הערבות"). מבחינת לייטמן וחסידיו, הציות חיוני כדי להצעיד את האנושות כולה קדימה, והאלטרנטיבה אינה דריכה במקום אלא חורבן.

בחיבור אחר, "מבט לקבלה", מטיף לייטמן כי "מוטב שנשמע בקול הנביאים והמקובלים עד לדורנו זה ונקיים את המלצותיהם כלפינו, אחרת בהחלט נביא על עצמנו שואה עולמית". מאידך, אם נשכיל לשמוע בקולו וללמוד קבלה נגיע לעולם מושלם שבו כולנו נרווה סיפוק, שלווה ושמחה תחת הנהגה קבלית.

ראוי לצטט בהרחבה את החזון האולטימטיבי של התנועה: "מקובלים בעלי השגה יימצאו בראש כל הוועדות ובכל ערוצי הכוח בחברה, והם יקבעו מיהם ממשיכי הדרך. לא תהיה אפשרות לערער על החלטותיהם או להחליפם. המושג 'דעת הרוב' לא יהיה רלבנטי בחברה זו במובנו הפשוט. אדם המבין את חשיבות ההכנעה כלפי הנהגת המקובלים והמוכן להיכנע לה כמו אל הכוח העליון, הוא הראוי להתקבל לחברת הדור האחרון. המצטרפים לחברה זו ירצו שהמקובלים ינהיגו אותם" (מתוך "הדור האחרון", חיבור נוסף של לייטמן).

באופן לא לגמרי מפתיע, פרסומים עיתונאיים ועדויות שהוצגו בבתי-המשפט ייחסו לתנועה מאפיינים כיתתיים שליליים, לרבות שליטה רודנית של ההנהגה בחיי החברים, ניצול מיני ודמי שתיקה, מאפיינים שגם הח"מ נחשף לטענות לגביהם מפי כמה חברים לשעבר ב"קבלה לעם". על התנועה גם נמתחה ביקורת נוקבת עקב יחס בלתי שוויוני לנשים – בתוך התא המשפחתי, וגם בחיי הרוח. הדוקטרינה של לייטמן רואה רק בגברים מועמדים ראויים ללימוד קבלה באופן רציף ושלם.

מבחינה אידיאולוגית, התנועה ממוקמת בצד הימני של המפה הפוליטית ומתנגדת לכל נסיגה משטחי ארץ ישראל. על-פי לייטמן, עם ישראל קיבל הזדמנות מחודשת לחיות בארץ ישראל, שהחיים בה הם תנאי למימוש מלא של הידע הקבלי והפצתו. משום כך, ויתור על שטחי הארץ הוא "מעשה אנטי-רוחני", וגם לא יביא לשלום אלא "שלום מזויף". לטענתו, רק שליטה בארץ וטיפוח ידע קבלי יביאו "שלום אמיתי". על היהודים להתכנס בארצם, ללמוד ולהפיץ קבלה, ואף לבנות את בית המקדש השלישי כמרכז רוחני "עבור כל האנושות" (מתוך החיבור "איך להציל את ישראל").

בכנסת כבר מכהן כיום חבר כנסת שהרזומה שלו כולל תפקיד בכיר בתנועה של לייטמן: ח"כ חנוך מילביצקי מהליכוד, סגן יו"ר הכנסת, ששימש קודם לכן כיועץ המשפטי הפנימי של עמותת "בני ברוך – קבלה לעם". דיווחים עיתונאים מהעשור האחרון חשפו שחברי התנועה התפקדו באלפיהם לליכוד, מבצע שהניב לחסידיו של לייטמן בסיס כוח פוליטי משמעותי.

יוצאי "בני ברוך" שנטלו חלק בתביעות הדיבה הרבות שמנהלת העמותה נגד מבקריה סיפרו שאנשיה גם מבקשים להפיץ את משנתו של לייטמן דרך מערכת החינוך הממלכתית, וכך לקרב – לשיטתם – את הגאולה השלמה. לשם כך, בין היתר, נועד כביכול הכוח הפוליטי.

יש לשער שהתנועה תשתדל גם בעתיד לשכנע אותנו שעלינו ללמוד קבלה, להפוך מאגואיסטים לאלטרואיסטים, לחיות באחדות, שמחה והנאה, ולכונן חברה שבה מקובלים יימצאו בראש כל ערוצי הכוח ולא תהיה כל אפשרות לערער על החלטותיהם או להחליפם. הכיוון הפופוליסטי הנוכחי שאליו צועד כיום הליכוד, שכולל את הניסיון לרסק את הפרדת הרשויות בישראל ולרכז את רוב הכוח בידי הרשות המבצעת, תואם כנראה את העתיד שאליו כמהים לייטמן ותלמידיו.

—

המאמר הוא חלק מפרוייקט מיוחד של העין השביעית ושקוף, ובמרכזו תחקיר של איתמר ב”ז על חדירת תנועת בני ברוך אל הליכוד.

במאמציה לגלגל את האחריות על המחדל שהוביל לטבח ביישובי העוטף מתמקדת לאחרונה מכונת התעמולה של נתניהו בארגון 'אחים לנשק'. הטענה היא שאיומי הסרבנות של הטייסים מבין חבריו פגעו בכושר של חיל האוויר, מה שמסביר לכאורה את הישגיו המזוועים של החמאס.

בתגובה ממהרים חלק מהמוכפשים להכחיש שסירבו, לעמוד על כך שמבחינה טכנית הם רק הפסיקו להתנדב, להבהיר שהממשלה ולא האזרחים אחראית לשמירת כושרו של הצבא, ולטעון שממשלה שבוחרת לפטור משירות רבבות אינה יכולה לדרוש שירות מבודדים.

יש טעם בכל הטיעונים הללו, אולם הם מקבלים ללא שאלה את הנראטיב הביביסטי ומסיתים את המוקד מהעיקר, והוא שהאיומים בסרבנות הגיעו לא מתוך ניכור למדינה או רצון אגוצנטרי בהסתגרות כמו בקרב החברה החרדית, אלא מתוך אחריות למדינה והתנגדות עקרונית לפעולות אנטי-דמוקרטיות של הממשלה. סרבנות כזו מהווה כלי לגיטימי של אי-ציות אזרחי בלתי-אלים, והיא ראויה לשבח.

מוראות המלחמה הנוכחית השכיחו מאיתנו שממשלת נתניהו השישית ביקשה לשנות מן היסוד את סדרי הדמוקרטיה הישראלית, באופן שהיה מרסק את הפרדת הרשויות, מחליש באופן דרמטי את שומרי הסף ופוגע אנושות בהגנה על זכויות האזרחים ובמרחב הציבורי הליברלי של המדינה.

לא רק ביטול עילת הסבירות, אלא פסקת התגברות שהיתה מאפשרת לכל ממשלה לחוקק כל חוק, שליטה מוחלטת במינוי שופטים, נטרול סמכות היעוץ המשפטי, חקיקת חוק שהיה מאפשר אפלייה מסיבות דתיות (ועל פי חה"כ רוטמן מעניק לבעל מלון רשות לא לארח להט"בים), הפעלת חוק צרפתי שהיה מבטל את משפטו של נתניהו וגיבוש חוק יסוד לימוד תורה שהיה מקבע פטור נצחי לחברה החרדית.

זו תוכנית שלו היתה עוברת במלואה היתה מביאה, כפי ששר המשפטים לוין עצמו הודה בראיון לערוץ 14 במרץ 2023, למצב בו "שלוש הרשויות תהפוכנה לרשות אחת", כלומר מבטלת את הפרדת הרשויות בישראל ומעניקה לממשלה כוח מוחלט. "דבר כזה לא יכול להתקיים במדינה דמוקרטית", סיכם לוין. ואכן, רוב מוחלט של מומחי המשפט בישראל ובעולם סברו שה"רפורמה" תפגע באופן אנוש בדמוקרטיה הישראלית.

במצב כזה סרבנותם של הטייסים ומשרתי מילואים נוספים, כמעשה של אי-ציות אזרחי, לא היתה רק לגיטימית אלא מתחייבת. צה"ל אינו צבא של שכירי חרב הנדרשים לנטרל שיקולים מוסריים, אלא צבא של אזרחי מדינה דמוקרטית וליברלית. זכותם וחובתם של אזרחים כאלה הוא לעמוד מול ניסיון לחסל את האיזונים והבלמים של הדמוקרטיה.

בבסיס הסדר הליברלי עומדת האמנה הבלתי כתובה בין האזרח למדינתו, אמנה המחייבת את השלטון להגן על זכויותיו של הפרט. כפי ששלטון במדינה ליברלית שואב את הלגיטימציה שלו ממחוייבותו לשמור על זכויות אזרחיו, כך שלטון המבקש להתנער ממחוייבות זו מאבד הלגיטימציה שלו.

מדובר בעיקרון יסוד שנקבע כבר בכתבי ג'ון לוק ומופיע גם בהכרזת העצמאות האמריקאית ובהכרזת זכויות האדם והאזרח שנכתבה בעת המהפכה הצרפתית. הוא מהווה תנאי סף לקיומה של מדינה ליברלית, ובעברית זכה לניסוח המובהק ביותר בהצעה לחוקה שכתב, בהוראת מנחם בגין, חבר מפלגת חרות (והליכוד בהמשך) יוחנן בדר.

החוקה של בדר, שמהווה מופת של לאומיות ליברלית, קובעת כי אם "חיללה הרשות את זכויות האדם והאזרח, וגם הערובות החוקתיות חדלו למעשה מלהיות למגן לו – יהא המרד לזכות ולחובה לעם ולכל חלק בקרב העם" (סעיף 33).

בדר מדבר במפורש על מרד כנגד הממשלה, ואילו הטייסים בסך הכל סירבו להמשיך להתנדב ולשרת שלטון שביקש לרסק את אותן ערובות חוקתיות ששומרות על זכויות האדם והאזרח. לא רק שאין בכך גנאי, אלא שמעשה כזה הוא הכרחי.

חבל לנסות להצטדק מול מכונת הרעל. יש לומר בפה מלא: הצלנו את המדינה מלהפוך לאוטוקרטיה, ונעשה זאת שוב אם יהיה צורך. סירבנו ונסרב לשרת רשות המחללת את זכויות האדם והאזרח של אזרחי ישראל.

פורסם במדור הדעות של ’הארץ’

נכתב עם ד”ר אבי שילון

"מעולם לא הינו חופשיים כפי שהיינו תחת הכיבוש הנאצי", כתב ז'אן-פול סארטר בדצמבר 1944, שלושה חודשים בלבד לאחר שפריס שוחררה. סארטר התכוון לכך שרק בתנאים של סכנה ודחק בני אדם הופכים ממוקדים בשאלות החשובות באמת, ביסודות הקיומיים של החיים, בשאלת החירות עצמה. רק אז הם באמת חופשיים. בדבריו היתה טמונה גם ביקורת – גם תחת המשטר הנורא מכל, קבע סארטר, האדם הוא סך כל הכרעותיו: הוא יכול להתנגד, להשלים, לחפש פתרון או להתייאש.

ואומנם, הצד חיובי במשבר הפוליטי הנוכחי טמון באופן שהוא מחדד את יכולתינו לבחור בעצמנו את הברירות שעומדות לפנינו. רבים מאיתנו שמעולם לא טרחו לעסוק במשמעות הקיום החופשי במדינה, טרודים בחשיבותה של הפרדת רשויות, ואחרים שמעולם לא הפגינו, החליטו לעמוד על זכויותיהם. בכך הופכים ישראלים רבים לאזרחים במלוא מובן המילה, ואי אפשר שלא לשמוח על כך.

האינטנסיביות של הימים האלה כופה עלינו עיסוק בעקרונות היסוד של הפוליטיקה המודרנית. כך, מול ההתעקשות בימין הביביסטי על פן אחד בדמוקרטיה, שלטון הרוב, שמתוכו נגזר רצונם בהסרת כל מגבלה על נבחרי הציבור, עלינו להתמקד בעקרונות היסוד של התפיסה הליברלית בדמוקרטיה, בשאלת החירות עצמה. דרך אחת להרהר בכך היא חזרה למסמכי היסוד של מדינת ישראל.

במגילת העצמאות, כידוע, מובטח שישראל תושתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל ותקיים שויון זכויו​ת חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה, בלי הבדל דת, גזע ומין. הסימן המובהק להסתייגותם של חברי הקואליציה הנוכחית מהתפיסה הליברלית המובהקת הזו נעוץ בסירובם לחוקק את מגילת העצמאות כחוק יסוד.

אולם כדי ללמוד עד כמה התרחק הליכוד בימינו ממקורותיו הליברליים הבסיסיים כדאי לשוב למסמך אחר, שאף הוא נכתב בימי הבראשית של ישראל: החוקה שהציעה תנועת החרות בראשות מנחם בגין למדינת ישראל. את החוקה ניסח יוחנן בדר, יד ימינו של מנחם בגין, והיא משקפת את האופן שבו שאף הימין הציוני המקורי לעצב את המדינה.

החוקה שניסח בדר (כאן ב-pdf) היא מלאכת מחשבת של לאומיות ליברלית. בהשראת כתבי ז׳בוטינסקי, המסמך נפתח בהכרזת האמיתות הנצחיות על כך שכל בני האדם נבראו בצלם אלוהים, ומתוך כך הם חולקים חירויות וזכויות שוות. החוקה של 'חרות' נועדה, כך נאמר, להיות "חומת מגן לזכויות האדם והאזרח", ולהקפיד על הפרדת רשויות, שהוא התנאי ל"ממשל צדק".

בדר, כמו בגין, לא היה מוכן להתפשר על ארץ ישראל השלמה. ישראל נועדה לפי המסמך להתקיים על פני שתי גדות הירדן, אולם הוא הכיר במציאות שנוצרה אחרי 48׳ ופסק שיש לקבוע גם את גבולותיה "הזמניים" של המדינה בחוק.

החוקה מלאה בכל טוב. היא אוסרת אפליה "מטעמי גזע, צבע-עור, דת, לשון, מין או מטעמי מוצא לאומי, חברתי או עדתי", וניכרת בה התפיסה הז'בוטינסקאית של שוויון מלא לאזרחי ישראל הערבים. היא אוסרת "הפצת רגשי בוז או שנאה" מטעמי לאום, גזע וכו', וקבעת שלאדם יש זכות לא רק לחיים, לכבוד, לחופש ולביטחון, אלא גם "להכרה באישיותו". בדר קרא לאסור עונש מוות ועינויים במדינה – וכשבגין התמנה כראש ממשלה הוא אסר על השב״כ לנקוט עינויים – והביע התנגדות לכפייה דתית מכל סוג.

החוקה המוצעת אף ביקשה לאפשר נישואים אזרחיים, ועמדה על כך שישראל תקלוט כל אדם הנרדף פוליטית במדינתו. גם את הסעיף הזה יישם בגין כשהורה עם כניסתו למשרד ראש הממשלה לאחר המהפך של 77׳ לקלוט מאות פליטים מוויאטנם. החוקה אף קובעת זכות בסיסית למזון, מלבוש, רפואה, כלומר תנאים סוציאליים בסיסים המגיעים לכל אזרח, ואף זכות ל"תנאי עבודה צודקים". החוקה גם מבהירה שכל חוק שיחוקק במנוגד לה יהיה חסר תוקף. כלומר, בית המשפט יכול לבטלו. העובדה שמרכיבים כה רבים ברשימה לעיל ייחשבו על ידי הפופוליסטים היום ל"טרלול פרוגרסיבי" ממחישה עד כמה הם התרחקו מיסודות הליברליזם.

סעיף 33 מעמיק בשאלת החירות. הוא קובע כי "זכאי אדם להתנגד בפועל לדיכוי ועריצות… חיללה הרשות את זכויות האדם והאזרח, וגם הערובות החוקתיות חדלו למעשה מלהיות למגן לו – יהא המרד לזכות ולחובה לעם ולכל חלק בקרב העם".

מה שבדר – שהיה מהרוויזיוניסטים שפעלו למען מינויו של בגין כמפקד האצ״ל ותמכו בהכרזת המרד שלו בשלטון הבריטי – קובע כאן הוא לא רק צורת השלטון, אלא גם את התנאים המצדיקים את קיומו של השלטון. כמורד לשעבר, הוא קובע כי שלטון שאינו מגן על זכויות אזרחיו, או שאינו מקפיד על הערובות החוקתיות שמגנות על אותן זכויות, אינו לגיטימי.

בדר, חשוב להבין, לא היה מהרדיקלים ב״חרות״. להיפך: הוא התבקש על ידי בגין לנסח חוקה ליברלית לנוכח העובדה שהיה פלג ב״חרות״, שהלל קוק היה חברים בו, שהציע חוקה קיצונית יותר, שבכלל נטלה מישראל את משמעותה כמדינה יהודית. את חוקתו בדר ביסס בדר על הלאומיות-הליברלית הקלאסית של מייסד התנועה הרוויזיוניסטית, זאב ז׳בוטינסקי, שראה בשמירת זכויות האדם והאזרח היא התנאי הבסיסי לקיומו של שלטון צודק. למעשה, דווקא הימין הציוני היה ליברלי יותר במקורו מהשמאל הציוני שהאמין בקולקטיביזם, ולכן כתב ז׳בוטינסקי ״בראשית ברא אלוהים את היחיד״.

נתניהו, שאמר לאחרונה בראיון לפודקאסט של לקס פרידמן, כי הוא ״דמוקרט מהמאה ה-19״, ריפרר בדיוק לעמדות ז׳בוטינסקי שאפיינו בהמשך את בגין. אבל בפועל, משיקולים שלו, הוא פועל באופן מפורש נגד דרכם.

בסעיף 59.2. קובע בדר כי "מדינת ישראל היא רפובליקה ריבונית, עצמאית, דמוקרטית, המיוסדת על הצדק החברתי". למרבה האירוניה, מה שהמחאה הנוכחית מבקשת לעשות הוא להקפיד בדיוק על המאפיינים שהימין הציוני המקורי ביקש להשיג בישראל.

—

פורסם במדור הדעות של הארץ

לא מזמן יצא מאמר חדש שלי בו אני מכניס את ההתפתחויות הפוליטיות בישראל להקשר של הגל הפופוליסטי העולמי.

אני טוען שהפופוליזם, מהודו ועד ארה"ב, אינו נובע מדעיכת מדינת הרווחה או רק ממניעים שליליים כגזענות, אלא ממשבר זהותי שנולד דווקא מניצחונו המוחלט של הסדר הליברלי.

אני מנתח את המגמות בימין ובשמאל העולמיים ואיך הן באות לביטוי בפוליטיקה הישראלית. לבסוף אני עומד על חשיבות מדינת הלאום והיכולת של תומכי הסדר הליברלי להציע זהות קולקטיבית פוזיטיבית.

כאן המאמר בקישור לרשת ואילו כאן ב-pdf.

המאמר הוא חלק מגליון מיוחד על הבחירות האחרונות בישראל של כתב העת 'אופקים’, מבית מכון הרטמן. כאן כל הגליון, עם מאמרים מאת מייקל וולצר, משואה שגיב, תהלה פרידמן, יאיר שלג, ישי רוזן צבי, דניאל הרטמן, רנא פאהום, אסף מלאך, אבי שגיא, שרגא בר און ועוד.