בספרו הידוע המבנה של מהפכות מדעיות מסביר הפילוסוף של המדע תומס קון כיצד מתחוללים גילויים מדעיים. מה שקון מנסה להראות הוא שגילוי מדעי קשור תמיד לתפיסות עולם מדעיות, לפרדיגמה כללית שמתוכה מתבוננים המדענים על העולם. קון מסביר שפעמים רבות כדי שיוכלו מדענים להבין בצורה מדוייקת יותר את העולם יש צורך ב"מהפכה מדעית", כלומר בשבירה של הפרדיגמה הנוכחית ויצירת פרדיגמה חדשה. השבר הזה מתרחש כאשר, בעקבות גילויים חדשים, עוד ועוד עובדות כבר אינן ניתנות ליישוב בתוך הפרדיגמה הישנה (כלומר ישובן בה יביא לסתירות פנימיות). רק במסגרת פרדיגמה חדשה ניתן להבין את העובדות כפי שהתגלו, והחשיבה הרציונלית מכריחה את המדע לשנות פרדיגמה.

הדוגמה הקלאסית לכך היא המהפכה הקופרניקאית, שבמסגרתה התפיסה ההליוצנטרית החליפה את התורה האסטרונומית של תלמי. ביקום של תלמי כדור הארץ ניצב במרכז, והכוכבים, וכוכבי הלכת, היו ממוקמים במעגלים גדולים שחגו סביבו. השיטה הזאת הצליחה להסביר את תנועת הכוכבים בצורה נפלאה, ואלמלא התפתחות אמצעי הצפייה בכוכבים במאה ה-15 והלאה, ייתכן שהיא היתה עמנו עד היום. הבעיה נוצרה כאשר עוד ועוד עובדות נצפות, כלומר כוכבים ומסלוליהם שנתגלו, לא תאמו את הפרדיגמה התלמאית. תחילה הוסיפו עבור כל כוכב חדש מעגלים ותתי-מעגלים, ואף מעגלים מתפתלים ומעגלים נסוגים, אבל לבסוף "מערכת הכוכבים" המסורבלת הזאת נחנקה מפיתולייה היא והפרדיגמה כולה קרסה. במקומה התבססה התפיסה המוכרת לנו כיום, התואמת לעובדות, תפיסה שבה במרכז מערכת השמש נמצאת… השמש.

ברשימה הקודמת טענתי שגילוי ההומוסקסואליות של הרב מוטי אלון תשמש כעובדה שלא ניתן ליישב בפרדיגמה הישנה בה מחזיקים רבנים רבים, על פיה הומוסקסואליות היא עניין של בחירה (שהרי הנה רב גדול וצדיק ונשוי שלמרות זאת ניהל רומן עם גבר וכו'). עתה מגיעות העדויות הראשונות שאכן כך.

הנה למשל חנן פורת בהתייחסות ראשונה לפרשה. בין השאר הוא קובע ש: 

לגבי נטיות הפוכות, אדם אומר יש דברים שהם מעבר לבחירה החופשית. כל העולם המודרני שנותן לגיטמציה, ולא רק לגיטמציה, אלא אפילו מעלה על נס את כל הנושא הזה של הומוסקסואליות ולסביות וכל מיני פרבסיות מיניות אחרות הוא מקושר לעניין הזה. כביכול, זה משהו גנטי, מולד, שאין מה לעשות כנגדו. אין ספק, שיש נקודה של צדק בדברים, אי אפשר להציג את הטיעון הזה כעורבא פרח. אין ספק, שיש הבדלים בין אנשים מבחינת הנטיות. אגב, גם בקשר לדברים של היצר עצמו. יש אדם שיש לו בולמוס של אכילה, ויש אדם שבכלל לא רעב. יש אנשים שמתמכרים לעישון ויש שמתמכרים לסמים או להימורים. כך גם בתחום המיני, יש אנשים שיש להם יצרים עזים.

מיד לאחר מכן הוא אומר שכמובן אין זה אומר שמותר לקיים יחסי מין הומוסקסואלים, וזה כמובן חובתו כרב אורתודוקסי. אבל גם ברור לו שיש כאן בעיה שצריך להתמודד איתה, ושהיא מורכבת יותר ממה שהוא אולי חשב עד כה. נכון: הדברים שהוא אומר הם מהוססים, מגומגמים. זה בסדר. שינוי של פרדיגמה לא מתרחש ביום אחד. מדובר בתהליך ארוך וכואב. גם אחרי הפינוי מעזה התיאולוגיה הקוקיסטית לא קרסה ביום אחד, ואילו כיום לראות חובשי כיפה סרוגה שמתנכרים למדינה זה חזון נפרץ. התהליך הוא ארוך, אבל הנה הוא מתחיל.

—

גישה אחרת נוקט השר פרופ' הרב דניאל הרשקוביץ, שמפרסם היום ב"מקור ראשון" מאמר הנגמר בקטע הבא:

הלו? מישהו שם לב למשהו מוזר כאן? רמז: פעמים רבות כשמתגלה מעשה שחיתות כלשהו בציבור החילוני, ובמיוחד בתחום המיני, הדבר נזקף על ידי שומרי מצוות למיניהם לחוסר במסגרת ההלכתית שסובלים ממנו החילונים, אותה הלכה שהיא היא אמורה "לשמור" ו"לתמוך" באדם, שלא לומר להביא להשתלמותו המוסרית המלאה. לנו, כך הם טענים, יש מערכת אתית שקובעת לא רק זכויות, אלא גם חובות.

והנה נדמה שהרב הרשקוביץ שכח בדיוק את זה, דהיינו שכבר יש "קוד אתי" שרבנים ורבניות כפופים לו, והוא כאמור ההלכה. האם הרב הרשקוביץ בעצם מביע אי-אמון בכושרה של המערכת ההלכתית לתקן את האדם, או לפחות לשמור שלא יתקלקל ויקלקל? איך זה ייתכן, שהרי, אם ניקח את התחום המיני שהוא עניינינו כאן, כולנו יודעים עד כמה דיני הייחוד וה"צניעות" קפדניים ועד כמה הם מוקפדים! רב לעולם לא ישהה ביחידות עם תלמידה, תלמידה לעולם תוזהר שלא "לפתות" גברים שבסביבתה, וכיוצא באלו מנגנוני מידור ומשטור. כך שמהבחינות האלה אנחנו מכוסים – ואף יותר מכך כמובן, מכוסות – לגמרי. 

אך אולי אנסה להיות לרב הרשקוביץ מעין רש"י בזעיר אנפי. אולי מה שהוא אומר, בין השורות, בין המילים, הוא הדבר הבא: 'ראו, רבותי הרבנים הבכירים, כולנו יודעים שגברים נמשכים לנשים. את זה ידעו כבר חז"ל והתקינו את תקנותיהם. רק מה, עם חלוף השנים ושינויי הזמן, עם עליית המודרנה וירידת הדורות, אנחנו היום יודעים שיש גם גברים שנמשכים לגברים. ואנחנו יודעים את זה במשנה תוקף אחרי שמתברר שמוטי אלון הוא גבר כזה. אנחנו יודעים אם כן שזה לא עניין של "בלבול" מקרי, "מעידה" חד פעמית, של חטא שמתפלשים בו דווקא-משום-שהוא-חטא, מעין ירידה לצורך עליה ואח"כ מיד עושים תשובה. לא. מסתבר שיש אנשים שזה אצלם הטבע, הזהות, הנטייה הנפשית הקבועה. והאנשים האלה יכולים להיות כל אחד מאיתנו. כן, אפילו רבנים גדולים. מי יודע, אולי פעם, במציאות דמיונית לחלוטין, אפילו הרב האשכנזי הראשי לישראל יהיה הומו. ולכן, רבותי, צריך להנהיג קוד אתי. צריך לשמור ייחוד גם בין גברים. צריך להיזהר בנשיקות וחיבוקים. צריך להשלים את ההלכה.'

אם הוא אומר כך, זה חבל מאוד. הרשקוביץ מבין שיש בעיה, אבל במקום להתמודד עם הדבר התמודדות אמיתית, כנה, ישירה, הלכתית, בוחר הרב הרשקוביץ לבנות מעין "מערך תמיכה" להלכה. הוא בוחר לא לתקן את מה שפגום בהלכה על ידי תהליך פנימי, אלא להדביק באופן חיצוני איזה פלסטר. הוא בוחר לשרטט עוד ועוד מעגלים בקונסטלציית הכוכבים התלמאית שלו, במקום לבצע איזו מיני-מהפכה-קופרניקאית, במקום להכיר בעובדות בגלוי, ולשנות את ההלכה בהתאם.

—

ועכשיו לעניין אחר. הנה מילים שאמר בראיון לגיורא אילון מ"עיתון ירושלים" הרב מוטי אלון (הראיון המלא כאן): 

הראיון הזה התפרסם ב- 2001, לפני הבחירות, בחירות בהן דובר על כך שהרב אלון ינהיג את המפד"ל (ותארו לכם מה היה קורה אם הוא היה היום מנהיג המפד"ל). האם הרב אלון לא התכוון לדבריו, ואמר אותם רק כדי לקושש מצביעים? או שהוא התכוון להם, וחי את חייו מתוך פיצול אומלל בין השקפת עולמו לבין מעשיו? כך או כך, מדובר בדברים מכוערים, מופרכים, רוויי שנאת חינם, התנשאות והסתה. דברים נלוזים של אדם שנהג בצורה נלוזה.

אבל ברובד המהותי יותר, יש כאן משהו בעייתי אף יותר. יש כאן פחד עמוק להתמודד עם המציאות. יש כאן רתיעה מהכרה בעובדות, ומהתייחסות רצינית אליהן. וזה מה שעצוב. כי הבסיס לכל הבעיות שלנו הוא התפרקות מאחריות.

1. בסופו של דבר בסך הכל הסתבר לנו שהרב מוטי אלון הומו. לא פדופיל, לא "סתם" מטרידן סדרתי, אלא אדם שנמשך לגברים ומחותן לאישה. אדם שעולמו ותהילתו מבוססים על מערכת חוקים שבתוכם שלילה מוחלטת ליצריו הבסיסיים ביותר, ושהוא לא מסוגל להתכחש לאלו האחרונים, גם במחיר אבדן אלו הראשונים. אדם שלא היה חזק מספיק לא לשבור את החוקים שעיצבו את חייו, ומצד שני גם לא חזק מספיק לצאת ולומר בגלוי שיש בהם משהו פגום ושהוא מניח אותם בצד (או משנה אותם – ודווקא הוא היה יכול). בסופו של דבר בסך הכל הסתבר לנו שהרב מוטי אלון הוא אחד הקורבנות הגדולים של קו השבר המודרני בין הדת המונותאיסטית להומוסקסואליות.

סיפורו של מוטי אלון עתיד להיות קו פרשת מים בכל הנוגע ליחסי האורתודוקסיה וההומוסקסואליות בישראל. כולנו ראינו איך בשנים האחרונות הסכר ההלכתי מתקשה לעצור את שתף הפניות החוזרות ונשנות על כך שיש לערוך רביזיה עמוקה בכל הנוגע ליחסי ההלכה האורתודוקסית וההומוסקסואליות. רק יומיים לפני התפוצצות הפרשה הופיע הרב רונן לוביץ' ב"לונדון וקירשנבאום" כאחד מקבוצת רבנים שמקדמת עמדה על פיה יש לנהוג בסובלנות וקבלה כלפי הומואים דתיים, וארגון הו"ד כבר מזמן הוציא מהחשכה את המצוקה והעיוורון שאופפים את הנושא בציבור האורתודוקסי.

עבור העיוורון הזה חשיפת ההומוסקסואליות של הרב אלון היא כמו ניתוח להסרת קטרקט. היום בערב ישודר בתוכנית "ואקום" בערוץ 23 עימות בין הרבנים מנחם פרומן, בני לאו ושמואל אליהו בנושא. גל גבאי, המנחה, השכילה להביא לאולפן לסבית דתייה כדי לתת ל"בעיה" הזאת שם ופנים (ראו כאן דיווח וכאן קטעי וידאו מהתוכנית). הרב פרומן, בשילוב מכוער של גסות רוח והלבנת פנים הודיע לה בקול שקט שהוא היה מייעץ להוריה לשבת עליה שבעה, ושאם זה פרימיטיבי אז הוא "פרימיטיבי גאה". בתגובה הרב לאו קבע מיד ש"זה לא בא מהתורה, זו לא עמדה הלכתית, זה הרב מנחם פרומן בשם עצמו. זו ממש עמדת קצה שלגמרי סוטה מדרך ההלכה. זאת סטייה הלכתית".

אבל ההמשך יותר מעניין: לאו עמד על הנקודה שבה נופלים פרומן ודומיו, והיא המחשבה שהומוסקסואליות היא משהו שבוחרים, ו/או משהו שאפשר לשנות: "הם חושבים שעל ידי אמירה דקלרטיבית, הצהרתית שבהשתדלות אפשר… שזה בידיים שלך. הם לא מכירים במציאות של דרך ללא מוצא". כמובן, הם חייבים לא להכיר בכך מבחינתם, כי הם מאמינים שאין התורה מורה על משהו שהופך חייו של אדם לאומללים. הם טועים במקרה זה, לפחות בכל הנוגע לעידן המודרני שבו המיניות שלנו היא חלק מהותי מהזהות שלנו. אבל זה נגמר: את הבורות או הזדון שמאפשרים את ההשקפה הזאת תביא פרשת אלון לסופם.

מי שיביא כדוגמא הומו ש"הוא מכיר" ושהצליח "לצאת מזה" יכול לשמור את אותו ההומו לעצמו. זה לא משנה, כי גם אם יש מאה הומואים כאלה, מסתבר שיש גם כאלה שלא יכולים להשתנות ולא מסוגלים שלא להימשך לגברים. כן, גם אם הם נשואים עם ילדים. כן, אפילו אם הם תלמידי חכמים. כן, אפילו אפילו אם הם צדיקי עליון. רוצים דוגמא? הרב מוטי אלון.

2. האם טוב עשה פורום "תקנה" כשהסתיר את הקשר המיני ההומוסקסואלי של הרב אלון? אני מבין לחלוטין את המניע: למנוע שבר אמוני, למנוע חילול ה'. למנוע את כל מה שמתרחש עכשיו. אבל, כמובן, השבר הזה הוא טוב. טוב לדעת שאין אנשים מושלמים. טוב לפגום לנו בוודאות של האמונה. טוב לנעוץ סיכה בבלונים של כריזמה ויומרה. חבל שהיהדות האורתודוקסית מכניסה את עצמה לעמדת התגוננות מפני המציאות. במקום כזה תמיד מפסידים. במקום להתמודד כבר עם גילוי הדברים עם משמעותם ועם סוגיית ההומוסקסואליות, החליט הפורום להגן על שמו הטוב של הרב אלון ועל שמה הטוב של התורה. כמה הומואים דתיים הרגישו שהם אשמים במצבם בשנים האלה? כמה סבל היה אפשר למנוע על ידי התייחסות פתוחה לעניין? אבל מוטב מאוחר מאשר לעולם לא, וגם זה דרש אומץ ויושר.

3. לפני כמה שנים קראתי את הספר בו מספרת בתו של מזכירו האישי של קרישנמורטי על הרומן שהיה למורה הדגול עם אמהּ (בעוד זו נשואה לאביה). כתבתי על כך אחרי כן באתר מעריב, כתבה שהתגובות לה מזכירות מאוד את אלו של חסידיו של אלון, היינו טמינת הראש החול והכחשה מוחלטת. ישנן מספר נסיבות מקלות למעשיו של קרישנמורטי (קראו שם), ובודאי שמעשיו של אלון חמורים הרבה יותר (מבחינת ניצול יחסי מרות וכו'). אבל אני זוכר שתוך כדי קריאת הספר, תוך כדי ריסוקה של התמונה הכמעט מושלמת שהיתה לי של המורה הגדול הזה, שאלתי את עצמי שוב ושוב: "איך יכולת?" כלומר, גם אם אהבת אותה והיא אותך וכו' וכו' – איך לא חשבת מה זה יעשה לשם שלך? מה זה יעשה לתורה שלך?

זה מה שקשה לי להבין גם בפרשת אלון: איך זה שהתשוקה גדולה מספיק לא רק לעבור על ההלכה (שבשבילך היא מסד הקיום כולו), לא רק לבגוד באשתך, לא רק לנצל תמימות של נער שבא אליך לעזרה – דברים איומים ונוראיים כמובן – אלא גם גדולה מספיק, וכוח הרצון קטן מדי, כדי להרוס ככה מפעל חיים, כדי לרסק אמון של רבים כל כך, כדי להבאיש (מבחינתך) קבל עם ועדה את התורה? את זה אני לא מצליח לתפוס. האם התשוקה אכן יכולה להיות גדולה עד כדי כך?

ואולי… אולי באמת כל הגדול מחברו יצרו גדול המנו, והתשוקה רק גדלה עם התהילה. לא רק התשוקה המינית. התשוקה להרס. התשוקה לחבל בתמונה המושלמת, התשוקה לפוצץ את הבועה חסרת הביסוס. כי ככל שהפרסום וההוקרה שאנחנו מקבלים גדולים יותר כך גדול גם יותר הפער בין הדימוי שלנו לעצמנו ממש. הפער הזה קיים בכל אחד, ולו רק מפני שמלכתחילה האגו איננו אמת, אנחנו לא "אנחנו", אלא רחבים ומלאים הרבה יותר מחד ודקים וריקים הרבה יותר מאידך. ייתכן שככל שתהילתנו גדלה קשה לנו יותר להתמודד עם השקר שבה, ואנחנו מנווטים את חיינו, או מוכנים שהם ינווטו, לקראת חורבנם.

4. האם מעז ייצא מתוק? האם, כמו שאמר הרב אלון, האמת עתידה להתגלות בקרוב? לא האמת על חפותו, שאני משוכנע שאיננה קיימת, אלא האמת על הצורך של האורתודוקסיה להתמודד בפתיחות וביושר ובאומץ עם מציאות ההומוסקסואליות. האם רבנים רציניים וחשובים ינצלו את המשבר הזה כדי לתקן תיקון גדול והכרחי בהלכה? או האם יוותרו על זה בשם אותו פחד שהסתיר את מעשיו של אלון בשנים האחרונות? אולי זה הזמן לקבוע כלל פשוט: אם אנחנו שמים לב שהמערכת ההלכתית שלנו מכניסה אותנו למשבר אמונה כל שבועיים-שלושה, אולי זה סימן שהמערכת ההלכתית שלנו זקוקה לריענון.

 

[המשך: פרשת מוטי אלון – שבירת הפרדיגמה]

ימים מרגשים עוברים על הרב אליעזר מלמד. התפילות מעולם לא היו לוהטות יותר. כאשר הוא עומד בשמונה-עשרה הוא מרגיש את כל ההיסטוריה של עם ישראל יושבת לו על כתף ימין ולוחשת לו באוזן את המילים. כשהוא מניח תפילין הוא יודע שניצוצות הקדושה שהיו בבהמה שנשחטה כדי שעורה ילופף סביב זרועו זוכים להתגלגל אל תוך בנים זכרים, חיילים עתידיים ומקיימי פקודות בצבאות ה'. כשהוא מדליק את נרות החנוכה ברור לו שהם מסמלים הרבה יותר מנצחון המכבים על המתייונים. הם מסמלים את נצחונו הוא על סמאל, על הסמאלנים.

הרב מלמד לא באמת בעד סרבנות, או נגד שתי מדינות לשני עמים. לא איכפת לו משועפאט או מההקפאה. אבל הוא כן מתאבל על חורבן גוש קטיף. כי לרב מלמד איכפת דבר אחד ורק דבר אחד: להרגיש קרוב לאלוהים. והוא מרגיש קרוב לאלוהים כשהוא מתרגש. והוא מתרגש, למשל, כשהוא רב עם המדינה. או עם השמאל. או עם התקשורת. או עם הגויים. או עם הניאו-רפורמים. כלומר כשהוא רב עם מישהו. אבל לא עם אשתו, כי איתה זו לא מצווה לריב. כלומר צריך שלסכסוך יהיה מטען הלכתי. שיהיה אפשר להפוך אותו למלחמת אור בחושך. בכל זאת, חנוכה.

הרב מלמד קם בימים אלה בבוקר, ובוקר בו ללא ספק קם. ומלאך ה' קם איתו, ונושא אותו על כפיו. לכן הוא מרגיש קל כל כך בימים אלה, הרב מלמד. בעיניו שכינה כשהוא נישא אל היכל ה', אל היכל התהילה של אלה שהמיתו את עצמם באוהלה של תורה. אל היכל התהילה של עשרת הרוגי המלכות, אל היכל התהילה של מקדשי שם שמיים ברבים, אל היכל התהילה של אברהם אבינו. כי הרב מלמד עובר בימים אלה חוויה של עקדה. כשהוא סירב להגיע לשימוע אצל שר הביטחון, הוא ידע מה יקרה. הוא ידע שזה יעלה לישיבה שלו בתקציבי עתק. אולי הוא עצמו יסבול הרעה בשכר. אבל לרב מלמד לא היתה ברירה. הוא חבש את חמורו, הכפיף עצמו לרצון האל. הוא עקד את רצונו על הר הברכה ושלח ידו לישיבתו, יחידתו, אשר אהב. הרב מלמד מרגיש עצמו אביר האמונה.

הרב מלמד עובר בימים אלה חוויה דתית עליונה. חוויה של מאמין, וחוויה של מקדש שם שמיים, וחוויה של יהודי טוב, יהודי שאלוהים אוהב. וכן, גם חוויה של תהילה – בכל זאת, כל הזמן מדברים עליו. אבל זה שטויות, כי העיקר הוא למה מדברים עליו. ומדברים עליו בגלל שהוא קידש שם שמיים. וזה בעצם מה שהופך את מה שהוא עשה לקידוש שם שמיים ברבים. וזה מה שהופך אותו לנקודת ציון בהיסטוריה היהודית. וזה מה שהופך את החוויה שלו למתוקה כל כך. לאחת החוויות הדתיות המשמעותיות שהיו לו בחייו. זה, והדבקות האדירה שבה הוא מכוון בתפילה את המילים "ותעביר ממשלת זדון מן הארץ".

הרב מלמד רוצה לנצור כל רגע מהימים האלה, כי הרב מלמד יודע שחוויות דתיות משמעותיות לא באות ליהודי כל שני וחמישי. גם לא כל שבת. אם היה יכול, היה הרב מלמד רב עם ממשלת הזדון כל שני וחמישי (לא כל שבת). הוא לא יכול. הוא גם לא יוכל, למרות שהריב הגדול עוד לפניו. כלומר המלחמה. כלומר המהפכה. אבל אז זה יהיה אחרת. זאת לא תהיה חוויה של עקדה, של אתכפייא. זו תהיה הכרעה. זו תהיה אתהפכא. זה יהיה ניצחון גדול שבעקבותיו יהיה צריך לנהל מדינה. כלומר ממלכה. זה חוויה כיפית, אבל פחות יהודית. בכל זאת, רבנים מעולם לא ניהלו ממלכה. לא את זו של בית דוד ולא את של החשמונאים. אבל היהדות יודעת להתאים את עצמה למציאות, לא?

(צילום: ניר קידר)

מי שעוקב בזמן האחרון אחרי גליונות "נקודה" (יש מישהו כזה?) יכול לזהות בברור חשבון נפש באשר למימד המשיחי שבהשקפת העולם של הימין הדתי. הן מבחינת הרטוריקה הנמתחת-לקראת-גאולה והן מבחינת עצם הציפייה המשיחית ממדינת ישראל מתחולל בימים אלה ארגון מחדש, שלא לומר תחילתה של נסיגה.

הרטוריקה

כידוע, חובשי הכיפות הסרוגות הלהוטים אחר א"י מתלבטים ביניהם רוב הזמן בשאלה גדולה אחת: איך זה קורה, הם שואלים, שאם אנחנו כל כך צודקים, רוב העם לא שם לב לזה ומצביע "קדימה"? החידה הזאת מטרידה כמובן מאוד, ואל מול תירוצים ישנים בדבר "עמלק" או "ערב-רב" שחדרו אל תוך העם היהודי הטהור ואשר מהרסים אותו מבפנים, ניתן להבחין לאחרונה בטיעון רציונלי הרבה יותר, הן בצורתו והן בתוכנו: הבעיה, כך מסתבר, היא שקשה לשכנע את האדם הממוצע כאשר פונים אל אמונתו בגאולה הקרובה. פשוט: הוא לא מאמין בה. 

לפני הבחירות, למשל, יצא כתב העת בגיליון המוקדש לצפיות הראויות מהן (פברואר 2009, גיליון 318). אהרן רוז ידידי כותב שם כך:

הניגוד בין השקפת העולם השמרנית [רוז רואה עצמו כשמרן – ת.פ.] לבין האידיאולוגיה של ארץ ישראל השלמה מבהיר גם את חוסר הרלוונטיות של האינטלקטואלים הימנים. גם מי שמקבל – כמוני – את טענות האידיאולוגים של הימין על הצורך בכוח צבאי חזק ובחינוך לאהבת המולדת, ונגד תבוסתנות השמאל הישראלי, יתקשה להבין את הקשר בין מדינת ישראל חזקה לבין סיפוח שטחים המאוכלסים בערבים שאינם חפצים בשלטון ישראלי.

זאת ועוד, חטא היוהרה האידיאולוגית והעונש על חוסר הרלוונטיות כרוכים זה בזה: מופרכותה של האידיאולוגיה של ארץ ישראל השלמה נוקמת במאמיניה וכולאת אותם בשפה מיתית הזויה וחסרת יכולת תקשורת מינימלית עם העומדים מבחוץ. הימין האידיאולוגי נקלע בעל כורחו לתוך עולם לשוני שמונע ממנו להבין אף את השמרנים שמצביעים למפלגות ימניות.

גם כשהמתנחל והשמרן מבטאים אותה דעה – למשל, "ההתנתקות נכשלה" – הרי יש כאן ממש בבחינת "שפה אחת ודברים אחדים". השמרן מתכוון לומר שלנוכח הבעיה האובייקטיבית של שלושה מיליון פלשתינים בעזה ניסו המנהיגים הישראלים פשרה פרגמטית שאמורה היתה להפחית, ולו במקצת, את חומרת הבעיה; אך המציאות הוכיחה שהפשרה לא רק שלא הפחיתה את הבעיה אלא שאף החמירה אותה. לעומתו, המתנחל מבטא באמירה זו תמונת עולם שמאוכלסת בישויות מיתיות כמו: ,"עם הנצח", "דרך ארוכה", "בגידה", נאמנות", "תודעה", "ייעוד אמיתי", "עם ישראל האמיתי", "תורת ישראל האמיתית". אם השמרן מצפה לדם ואש ותמרות עשן שאמורים להשיב את ההרתעה שאבדה, הרי שהמתנחל מבקש את שיבת עם ישראל לתודעת קיומו, בלה-בלה-בלה.

כלומר השפה המיתית פוגעת במאמץ השמרני משום שהיא מסוגלת לשכנע רק את המשוכנעים ממילא – ועל פי רוב גם מרחיקה את המתלבטים, שלא ממש מתרגשים כלוחשים להם באוזן "גאולה!" (וכל הכבוד, אני חייב לציין, למערכת נקודה שנאותה לתת במה לשפתו הבוטה של רוז). אחרי הבחירות ( אפריל 2009, גיליון 320) נדב שנרב, אחד האינטלקטואלים הסרוגים היותר חריפים, המשיך במקום שרוז הפסיק:

אהרן רוז כתב לאחרונה שיש לדעתו סתירה בין אידיאולוגיה שמרנית לבין חזון ארץ ישראל השלמה. […] בלי להיכנס לפרטי טענותיו, דומה שביקורתו של רוז מתחדדת לאור תוצאותיהן של הבחירות האחרונות: על אף התזוזה ימינה של הציבור הרחב, אלה שהחליטו להצביע ימינה מן הליכוד נתנו את קולם לליברמן, שהצליח להשתלט על טריטוריית הימין המובהק על אף שמצעו ומהלכיו הפוליטיים לא תמיד מצדיקים זאת. למפלגות ימין "עם קבלות", כמו האיחוד הלאומי, הצביעו בעיקר דתיים, או באופן כללי יותר אנשים שנאמנותם לארץ ישראל היא מעבר לנימוק הביטחוני הרציונלי. דומה שבנקודת הזמן הזו יש מקום לניתוח מקומה של הפוליטיקה הרציונלית במאבק שמנהל הציבור הדתי לאומי.

כלומר מי שרצה להצביע ימינה מהליכוד הלך על ליברמן, שאותו פשוט אפשר להבין, ולא על כצל'ה, שמלהג על איך שבקרוב מיליוני יהודים שגילו את האור ינהרו לשטחים. בגיליון האחרון (מאי 2009, גיליון 321) כותב נדב אליאש (תושב קדומים בן 24) ש

האמירה שהתנועה הציונית הגיעה לקיצה היא נמהרת. ייתכן שהדברים באמת מתפתחים בכיוון זה, אבל זהו תהליך ארוך שאנחנו לא קרובים לסופו. הציונות הדתית עוד לא בשלה להנהגה. לאו דווקא בשל חוסר כישרון, אלא בשל גודל העקרונות שמנחים אותה. ההתמודדות עם האתגרים העומדים לפתחה של מדינת ישראל כיום תקשה מאוד לאדם בעל מטען עקרוני גדול מדי, שבדרך כלל אינו מכיל פתרונות למצבים שונים. חוסר היכולת של הציבור הציוני דתי – שבא לידי ביטוי בבחירות האחרונות – להציב סדר יום רלוונטי עלפי מטען הערכים שלו, נובע מחוסר בשלות של השיטה הציונית דתית.

רוצה לומר: אם מתעסקים כל היום בחזון אחרית הימים ומצפים בכל רגע לביאת המשיח, קשה להשאיר מקום לרציונליות, ריאל-פוליטיק ופרגמטיות קומון-סנסית. כלומר קשה לנהל מדינה, ובטח ובטח קשה לשכנע אחרים שאתה מסוגל לנהל מדינה, או אפילו לעזור להם לחיות חיים תקינים.

עד כאן בקשר לרטוריקה (אלו שלוש דוגמאות קטנות, וסלחו לי שאיני נובר בערימות הגיליונות הישנים וסוקר אותם אחד אחד. על פי הרגשתי אלו ציטוטים שאמנם ברורים בצורה יוצאת דופן, אבל שמסמנים את האווירה הכללית). ומה באשר לאידיאולוגיה עצמה?

עצם הציפייה המשיחית

כאן העניינים הרבה יותר מורכבים והרבה יותר חשובים כמובן. כידוע, כמעט כל מערכת אמונית סופגת מכות כאשר העובדות מוטחות בפניה, על אחת כמה וכמה אם האמונות שבה עוסקות בדרך שהעולם הזה אמור או לא אמור להיראות. פינוי גוש קטיף היווה מכה אדירה לאמונת "ראשית צמיחת גאולתנו" מבית מדרשו של הראי"ה קוק, כלומר האמונה שמדינת ישראל היא הכלי האלוהי שבאמצעותו יגשים הקב"ה את הבטחתו לאברהם ויקים על אדמת א"י השלמה את מלכותו הארצית.

השבוע דיווח עקיבא אלדר שבקרב אישים בולטים בהנהגת המתנחלים האמונה הזו אבדה. אלדר מביא מדבריו של אורי אליצור, מראשי גוש אמונים בעבר, שמחזיק ש"ארץ ישראל חשובה יותר ממדינת ישראל, וזכותו של יהודי לשבת בכל מקום בארצו חשובה בעיניו יותר משאלת הריבונות" – כלומר שאם וכאשר תקום מדינה פלסטינאית הוא יעדיף לחיות בה, ולו רק להישאר בביתו בשטחים. אלדר מציין שגם "חנן פורת ומנהיגים אחרים של המתנחלים מתנבאים לאחרונה באותה רוח".

כשקראתי את זה לא הייתי יכול להדחיק את קריאת ה"וואו!" שנפלטה מפי. כי אכן שומו שמיים והאזיני ארץ – אם זהו ציטוט מדוייק הרי שמדובר במהפך מדהים. בעוד שלפנים דעות כאלה היו נחלת בודדים קיצוניים, הרי שחדירתן לשדרה המרכזית של המתנחלים מסמנת את תחילת סופה של התיאולוגיה הקוקיסטית, על פיה המדינה היא קדושה ומבטאת את רצונו של האל על פני האדמה. כפי הנראה הסדקים שהפינוי מעזה יצר הפכו לשברים כעת כשנראה שהלחץ האמריקני יאלץ פרידה מהריבונות ביהודה ושומרון.

אין להפחית בגודל השבר התיאולוגי: המציאות, שכופה פרידה מהשליטה הישראלית ביהודה ושומרון, כופה פרידה גם מהרעיון כאילו שליטה כזו היא חלק הכרחי מתהליך הגאולה. לאליצור (לשם דוגמא) היו שתי אופציות: להודות שתהליך הגאולה נמצא בנסיגה (עם הויתור על חלקי מולדת), או לנתק את הגאולה מהמדינה, כך שגם אם האחרונה מוותרת על השטחים, הגאולה כלל אינה מושפעת מכך, שכן המדינה היא לא קדושה, היא רק "עוזרת".

בעצם מדובר בהתחרדות. זהו ויתור על החלום של מלכות ישראל השלישית, של גאולה שאנחנו מביאים במו ידינו, ונסיגה אל עמדה של "משיח בענן", של גאולה שתבוא בצורה ניסית, ללא תלות באדם. אליצור מצטרף לא רק אל החרדים אלא גם אל המוני נוצרים שמצפים בסבלנות לביאתו השנייה של ישו, והיהדות, שהציונות החזירה לה את הקשר ההדוק לעולם הזה, בעצם חוזרת לגולה ולתפיסה תלושה של חיים ללא השפעה על האלוהות. היהדות (האורתודוקסית) שוב יוצאת מההיסטוריה, אותה היסטוריה שעד לחורבן בית שני היתה עבורה ביטוי של פעולת האל בעולם.

אחת מנקודות העומק, הכוח והחוכמה של היהדות היא הקשר האמיץ שלה עם העולם הזה: ההלכה היא מערכת של מעשים, כתבי הקודש אינם פילוסופיה אלא היסטוריה, והגאולה גם היא ארצית, קהילתית, לאומית ועולמית. הקמת המדינה היהודית איפשרה לאופי המקורקע של היהדות לצאת מהכוח אל הפועל, להבשיל ולפרוח. פעמים רבות מדי מהפרחים הנצו פירות ביאושים, אבל זה לא מפחית מהעוצמה או מהעומק שבהשקפה הזו, המצביעה קודם כל על חוסר-השניות של המציאות האלוהית: האל מתגשם בעולם, העולם הוא ביטוי אלוהי. כעת נראה שלפחות כאן אחדות האל והעולם הגיעה לסיומה, וזה כשלעצמו חבל מאוד.

ובינתיים ביקום מקביל

אבל כמובן שלא אצל כולם ניתן למצוא סימנים של התמודדות עם המציאות. הרב טאו, למשל, ראש ישיבת הר המור ומגדולי וקיצוני הרבנים של הציונות הדתית, פנה ביום ו' האחרון ("הארץ", 12.6) אל ראש הממשלה (שכותב את הנאום העאלק-דרמטי שיישא היום) על פי אותה תפיסה קוקיסטית ישנה: 

והנה אנחנו חוזרים אל השפה המיתית המדברת על "נצח ישראל", "צו אלוקי היסטורי", "התאמה לקווים הארוכים הנצחיים", "שלוחא דרחמנא" וכיוצא באלו. מי שחותם את מכתבו "בציפיה לישועה קרובה", שלא יופתע יותר מדי אם לא רק שציפיתו תושב ריקם, אלא שגם דברי השכנוע שלו יפלו על אזניים ערלות. אלו של אובמה למשל.

וחזרה לממלכתיות (במלעיל)

בשבת הזאת, בעלון בית-הכנסת של "מעייני הישועה" פרסם הרב אבינר מאמר בו הוא קורא לפנות מאחזים בלתי חוקיים. קראתם נכון:

בוודאי שיש לפנות מאחזים בלתי חוקיים. זה מושג ראשוני. זה שכל ישר. חוק זה חוק! […] כמובן, בתנאי שאין זה חוק נגד התורה. אך פה זה לא נגד התורה. וכי התורה אומרת שכל אדם עלי אדמות יכול לתפוס אדמה, לבנות עליה בתים ולהקים שם ישוב כאוות נפשו?! ופתאום זה נהפך לשלו?

הרב אבינר הוא אחד ה"ממלכתיים" ביותר, כלומר אלה שרואים במדינה קודש ובחייליה, כפי שהיה אומר הרב צבי יהודה, את מקביליהם בני זמננו של כהני בית המקדש. אצלו, אם כן, עסקים כרגיל: המדינה היא קדושה, ופשיטא שאת חוקיה יש לכבד ולשמור. דינא דמלכותא דינא, ואם מדובר במלכות השמיים על פני האדמה אל אחת כמה וכמה.

מוקדם אם כן להספיד לחלוטין את התיאולוגיה הקוקיסטית, אבל לדעתי הספירה לאחור בהחלט החלה. גם אם הרב אבינר ישמור על אמונתו היוקדת כאשר (נו, תנו לחלום) יהודה ושומרון יהפכו למדינה פלסטינאית הוא כבר יהיה בין הבודדים, ראש כת קטנה ומוזרה, משהו בדומה למעמדו של הרב טאו כבר היום. על פי הסימנים אנחנו רואים היום את תחילת הסוף של הקוקיזם כתנועה חיה ובועטת.

 

1.

כבר במהלך המבצע בעזה זה יצא החוצה: הצבא נתן לחוליות של רבנים להגיע אל בין הגדודי החיילים, ולהטיף להם דברים שלא ברור אם היו פסקי הלכה או פקודות קרב. עמוס הראל ואבי יששכרוף דיווחו אז (11.1) על

כוח גבעתי שלוחמיו, דקה לפני הכניסה לעזה, מצטופפים כדי לקבל את ברכת הרב הגדודי, המשוטט ביניהם כשספר תורה בידו ונוגע בראשיהם [… ועל] מכשירי אם-פי-3 ובהם דרשות מוקלטות של רבנים, שחולקו ללוחמים […] אספקת טליתות ("שכפ"צ רוחני") ועוד.

חמישה ימים אחרי זה דיווח אנשיל פפר על רבנים בכירים וקיצוניים שנקבצו ובאו אל השטח כדי להרביץ בחיילים תורה ורוח קרב. אחרי שצה"ל הרשה לרב שמואל אליהו (שנחקר בעבר בחשד להסתה) ולרב דוד פנדל להגיע אל החיילים, לימד אותם זה האחרון ש"אין צורך לחשוש מפגיעה באזרחים כיוון ש

"אין חפים מפשע" בעזה. פנדל אף ציטט פסוק בתהלים המתייחס לנקמת אלוהים בבבל בו נאמר "וניפץ את עולליך אל הסלע".

לאחרונה (23.3), כשפורסמו עדויות של חיילים על פשעי מלחמה שנעשו תוך כדי המבצע, נוספה עוד עדות לרוח הדתית-פנאטית שנושבת בצה"ל. חייל אחד מספר:

מה שזכור לי במיוחד בהתחלה זה התחושה של כמעט שליחות דתית. הסמל שלי הוא בייניש (תלמיד ישיבת הסדר). לפני שנכנסנו הוא אסף את כל המחלקה ועשה את תפילת היוצאים לקרב. היה שם רב של החטיבה, שאחר כך גם נכנס לתוך עזה, עבר ונתן לנו טפיחות על השכם ועידודים, והתפלל עם אנשים. גם כשהיינו בפנים שלחו פנימה ספרונים כאלה, מלא תהילים, טונה של תהילים. אני חושב שלפחות בבית שהייתי בו שבוע, יכולנו למלא חדר בכמות התהילים ששלחו לנו, ועוד ספרונים כאלה. הרבנות הצבאית הכניסה הרבה מאוד תכנים וחוברות ומאמרים, וכל המאמרים האלה, המסר שלהם הוא מאוד ברור – אנחנו עם ישראל, הגענו בנס לארץ, אלוהים החזיר אותנו לארץ, עכשיו אנחנו צריכים להיאבק על מנת לסלק את הגויים שמפריעים לנו בכיבוש הארץ הקדושה. זה היה המסר העיקרי, וכל התחושה של הרבה מאוד מהחיילים במבצע הזה היא של מלחמת דת.

בתחילת השבוע (21.3) הדברים כבר הגיעו לניו-יורק טיימס, שמדווח על אופיו של המבצע האחרון כמלחמת-מצווה. הטיימס מספר שהרב הראשי לצה"ל, תא"ל אביחי רונצקי, קבע שערכים הומניסטים אינם יותר מאשר "תחושות סובייקטיביות" ושיש להכפיפם לדין תורה (שימו לב לניגוד אובייקטיבי – סובייקטיבי, סמכות חיצונית – סמכות פנימית. כתבתי על המעבר של המערב מהדבקות בראשונים להעדפת האחרונים כאן). הטיימס גם מראיין את פרופ' משה הלברטל שטוען שהויכוח הערכי אינו רק בין חילונים לדתיים אלא גם בתוככי האורתודוקסים, וש

הימין [האורתודוקסי] נוטה ליצור זהות בין אותנטיות לברוטליות, כאילו שההומניזם הוא רעיון מערבי שהינו נטע זר ליהדות. נראה שהם לא מודעים לכך שלאומיות ופאשיזם הם גם רעיונות מערביים ושלאומנות אינה יהודית כלל.

ולסיום, ביום רביעי (24.4), כאילו בלי כל קשר, נגלה ש"חיילים דתיים עוזבים טקסים כדי לא לשמוע נשים שרות […] כמאה קצינים וחיילים דתיים עזבו החודש עצרת חטיבתית של הצנחנים, כדי שלא לצפות בזמרת שרה על הבמה".

2.

רבות כבר דובר על צה"ל כמנגנון לניידות חברתית וכעלייה בדרגות כביסוס מעמד בחברה הישראלית, אם כי כבר אמר מי שאמר שחובשי הכיפות הסרוגות נזכרו בכך קצת מאוחר, כאשר המוניטין של הצבא הישראלי רחוק מכפי שהיה בעבר. יחד עם זאת, בחרד"ליזציה של צה"ל יש הרבה יותר מאשר ניסיון לקנות מקום של כבוד בחברה. נדמה לי שלחלק לא מבוטל מכיבוש הקצונה על ידי חובשי כיפות לאומנים יש ריח של ניסיון למהפכה ערכית, אם לא ממש מהפכה פוליטית.

מי שחושב שרק ההלכה עומדת אל מול עיניהם של חיילים כאשר הם מסרבים לשמוע אישה שרה אינו מבין כיצד פועלת ההלכה. לו רצו הרבנים הצבאיים או האחרים, היו יכולים להכשיר את שמיעת אותן נשים על ידי צאן מרעיתם (למשל על ידי פנייה לאיסור להלבנת פנים, או כדי לא לפרוש מהציבור, או פשוט על ידי פירוק ההלכה של קול באשה ערווה על ידי פנייה אל החולשות שבמבנה הפנימי שלה). ההלכה אינה ואף פעם לא היתה סט מוחלט וקבוע של חוקים התקפים בכל מצב ובכל זמן, אלא תמיד מערכת חיה וגמישה, נושמת ומתפתחת. ללא היתה כזו לא היתה שורדת זמן כה רב.

ההלכה (כפי שהצביע פרופ' הלברטל הנ"ל בספרו "מהפכות פרשניות בהתהוותן") מונעת תמיד על ידי שיקולים ערכיים מטא-הלכתיים, כלומר, על ידי השקפת עולם כללית (לא רק של הרב הספציפי, אלא גם, ובעיקר, של התרבות היהודית בכללה) המכוונת את הפסיקות השונות. לולא כן עדיין היינו יכולים למכור את בתנו לעבדות, מוציאים להורג בן סורר ומורה וסוקלים למוות אנשים שמחללים שבת בפרהסיה – הרי כך כתוב במפורש בתורה. העובדה שחוקים אלה ודומיהם אינם ההלכה היום מצביעה על התפתחותה. כיוון התפתחותה נגזר כאמור על פי עקרונות וערכים מטא-הלכתיים. נותר אם כן לגלות מהי אותה השקפה כללית שעומדת בבסיס הסירוב של הרבנים לאפשר לחיילים דתיים להשתתף כמו בני תרבות בטקסים צבאיים, כמו גם לתת ללוחמים צעירים לפני קרב רישיון להרוג אזרחים.

3.

רמזים לכך ניתן למצוא בדרשה שנשא הרב יצחק גינזבורג בט"ו בשבט שלפני הפינוי של גוש קטיף. הדרשה היא קיצונית במיוחד, ועל כן כנראה הורדה מהאתר שלו, שם פעם ניתן היה למצוא אותה. מצאתי אותה רק בפורום אתר ערוץ 7, הנה (אני כמובן מתבסס על ההנחה שהציטוטים מדוייקים). הרב, שבא מחב"ד אבל שפופולרי מאוד בקרב אורתודוקסים לאומניים פוסט-ציונים, ממשיל את העם היהודי לאגוז, שתוכו המזין עטוף בקליפות שונות (באגוז אכן יש כמה שכבות של קליפה). קליפה היא כמובן מושג קבלי המציין מציאות שלילית שנותרה מהקטסטרופה של שבירת הכלים (להסבר קצר). ומהן הקליפות שעוטפות את העם היהודי?

הקליפה המקיפה את האגוז היא 'הרוח' של המפעל הציוני, 'רוח סערה' שהפיחה חיים במהלך שיבת ציון אך לוותה בכפירה גדולה ומודעת […] הרמז לקליפה זו הוא כי ציונות עולה בגימטריא 'דבר פעור' – כינויה של עבודה זרה הנושקת לגילוי עריות […]
[…]
הקליפה השניה, המוחשית והקרובה יותר לאגוז, היא הממסד הבלתי-מתחלף, שעיקרו מערכת החוק והמשפט. מערכת זו כופה על העם, בכח ובחוצפה, ערכים שליליים – ערכים שאינם יונקים מן התורה, מן המוסר ומן הטבע היהודי. המניע העמוק להתנהלות המשפט הוא חפץ ההתבוללות וטשטוש ההבדלים בין ישראל לעמים. אין זה מניע ערכי בדווקא, אלא בעיקר מניע נהנתני – השייך לתחום העריות – המשתוקק לפרוץ כל גדר ולהתיר כל איסור, כל עוד איננו כופה עצמו בכח על הזולת.
[…]
הקליפה השלישית היא הממסד המתחלף במדינה – הכנסת והממשלה. […] המנגנונים כאן החליפו באופן מוחלט את סדר העדיפויות הראוי להנהגת עם ישראל, יש בהם נכונות לפגוע בחיי אדם ר"ל על מנת לקדם את מטרותיהם, ודמי הרבים תלויים בצווארם. הרמז לקליפה זו הוא כי ציונות עולה בגימטריא 'וימלך… וימת'

שלושת הקליפות הללו, שבתחילה הגנו על הפרי, עתה מדכאות ולמעשה חונקות את הפרי הטוב המבקש לגדול (שימו לב להאשמת הממשלה במישירין בשפיכות דמים). אז מה נוכל לעשות איתן? התשובה של גינזבורג פשוטה: "הפרי התפתח והבשיל, והגיע הזמן לשבור את הקליפות". אכן, גינזבורג טוען ש

על שבירת הקליפות העוטפות את הפרי אנו מתפללים שלש פעמים בכל יום: 'ואת מלכות הרשעה מהרה תעקר ותשבר ותמגר […] ותכניע'" מסתבר שאין ברירה, ו" יש לעקר את הרוח הציונית […]את בית המשפט עלינו לשבר […] את הממשלה – ממשלת השמאל או הימין – עלינו למגר. יש להפיל את הממשלה, ולכשתקום חדשה להפיל גם אותה, וכך הלאה – עד לכינון ממשל תורני בארץ.

אני חושב שהדברים מדברים בעד עצמם. (יחד עם זאת יש לציין שהדרשה הזאת היא חריפה מאוד אפילו בסטנדרטים של הרב גינזבורג, שהיא נאמרה בזמן שעבורו היה כפי הנראה רגשי מאוד, ושכפי הנראה לרוב – כך למדתי מפי ד"ר יוליה שוורצמן – גינזבורג מעדיף שינוי תודעתי כבסיס לשינוי פוליטי, ולא מהפכה אלימה. אכן, גם בדרשה זו הוא טוען ש"רק מי שתודעתו משוחררת מהמערכת העוטפת את האגוז יכול לומר את האמת בבהירות, ולפעול לפיצוח האגוז".)

אין לי כמעט ספק שרוח הדברים הללו, גם אם לא בעוצמה כזאת, משותפת לרבים מהאורתודוקסים הלאומניים הקיצוניים, כלומר השאיפה למדינת הלכה (וואטאבר דט מינז – קשה לי להניח שרבים חשבו עד הסוף על הרעיון הזה, ובין אלו שכן קשה לי להאמין שיש שניים שמסכימים ביניהם על אופן ביצועו), להסרת "עול" מערכת המשפט, להחלפת החלום הציוני של בית לאומי נורמלי, ככל העמים, בחלום גאולתי של שעבוד מלכויות תחת משיח בן-דוד.

אבל מה עם הצבא? אל הצבא יש יחס מיוחד: הוא מייצג את קליפת "נגה", קליפה שאינה לגמרי רעה, וניתן לתקן אותה. בדברי גינזבורג ניתן להבחין בדיוק בדרך להגשים חלומות אלה ולהביא את הגאולה:

קיימת גם קליפה רביעית, רכה וטובה לאכילה – הצבא. הצבא מעורב מטוב ורע בצורה קיצונית. מחד, זהו 'צבא העם' של צעירים (כמו גם אנשי מילואים) בעלי מסירות נפש לשמירת העם וארצו. מאידך, קיימים בצבא קלקולים רבים, שהשרש לכולם הוא תחושת "כחי ועֹצם ידי". בעטיה של תחושה זו אובד הצורך ב'מחנה קדוש' שה' הולך בקרבו ומסייע לו, ואזי נכשלים בערכי מוסר מעוותים ובהשחתת המדות בתחומי העריות וכו'"

כלומר ההשחתה שבאה מצבא חילוני בעיקרו מתבטאת דווקא בעריות, כלומר בתחום המיני. וכאן ייתכן הקשר בין ההתייחסות לפלסטינאים כאילו היו פלשתים ולסירוב להשתתף בטקס בו שרות נשים: כדי להכשיר את הצבא (מילולית ממש, כלומר להופכו כשר) יש להקפיד קודם כל על ענייני עריות. אכן, גיזבורג עצמו קושר בין הויתור על המוסר המודרני לבין המלחמה ב"פריצות":

הרע שבקליפת נגה הוא המזין את ג הקליפות הטמאות לגמרי: 'טוהר הנשק' הטמא והמעוות מזין את קליפת שפיכות הדמים, עירוב המינים והפריצות בצבא מזינים את קליפת גילוי העריות, ונוכחותם של זרים בצבא ישראל מזינה את קליפת הכפירה והעבודה הזרה.

זה בעצם העניין: על הצבא להיות טהור, מינית ומוסרית. כלומר טהור מהתפיסות המערביות של תחומים אלה. השלב הבא, אם כן, תהיה הדרישה להוציא מהצבא את כל מי שאינו יהודי – אם כי נראה שעוד רבה הדרך עד אז.

4.

ולסיום, נקודה למחשבה: האם יש בין אותם רבנים כאלה החושבים שהצבא עצמו הוא הוא הכלי שדרכו הם "יפצחו את קליפת האגוז"? האם ייתכן שהכשרת הצבא, טיהורו ממוסר הומניסטי, נשים שרות ולא-יהודים אמור להופכו למפצח האגוזים שישליט כאן תיאוקרטיה?

אותם חיילים שיצאו מאותה הופעה אולי לא חשבו במודע שהם תורמים למטרת-העל של טיהור הצבא, אבל האם ייתכן שיש כאן מערך של רעיונות שקשורים זה בזה ומשפיעים על תפיסת העולם הכללית של תלמידי אותם רבנים, השקפת עולם בה הא בהא תליא?

ושוב: זוהי בראש ובראשונה תפיסת העולם הכללית שמכתיבה את ההלכה, ולא להפך. בדיוק כמו שפרופ' הלברטל יוכל, לו ירצה, למצוא צידוק לשבת בטקס שבו שרות נשים (או אף להתפלל בבית כנסת שבו עולות נשים לתורה), רבני אותם חיילים לא ימצאו צידוק זה, ואף יפסקו לחומרה עם תלמידיהם. למה? האם כי הם רוצים להפוך את צה"ל לצבאות השם? האם כי הם רוצים כבר עכשיו ליצור קרע בין הדת למדינה, מפני שהם חושבים, ברמות שונות של עוצמה ומודעות, שהמדינה כפי שהיא סיימה את תפקידה, ושיש לעבור ל"שלב הבא", לפצח את האגוז ולהשליט את ההלכה על יותר ויותר מרבדי החיים?

הערה אחרונה: כמובן, וכפי שנכתב כאן, לא חייבים להיות חרד"לים כדי להכשיר רצח אזרחים או להתייחס אל הפלסטינים כתת-אדם. כבר שנים שממשלות ישראל עושות זאת בצורה הרבה פחות בוטה אך הרבה יותר יעילה.

[התמונות מהמקבץ הזה]