קפיטליזם

מכשפת הניו-אייג' והישו הפנימי שלכם

שלשום שודר ה"שיעור" המשותף הראשון של אופרה ווינפרי ואקהרט טולה בקורס "פורץ הדרך", ה"תקדימי" וה"בינלאומי" שלהם, ותרשו לי לומר: הסופרלטיבים הללו הם בהחלט במקום. ווינפרי, כזכור, לא רק בחרה את ספרו האחרון של טולה ל"מועדון הספרים" שלה  – מאז צאתו ב- 2005 ועד בחירתה של אופרה נמכרו חצי מיליון עותקים של הספר, מאז הבחירה ההוצאה מדפיסה מיליון עותקים חדשים בחודש – אלא גם משתפת עם המורה הרוחני פעולה בקורס אינטרנטי של עשרה פגישות שבועיות בנות שעה וחצי כל אחת. לקורס נרשמו 700,000 איש והוא אחד מאירועי האון-ליין הגדולים אי פעם.

טולה מנחה את קלי הקתולית אל הישו הפנימי שלה

אז מה היה לנו שם? לבד מאיכות תמונה נוראית (הבטיחו שיתקנו את זה בהמשך), ווינפרי וטולה מהגגים בניו-אייג'ית דביקה שמסוגלת להעלות אפילו בחסיד שוטה חשש מסכרת, ולעיתים נדמה שעוד רגע השניים יפרקו כל עול ויתחילו לדבר על פיות טובות שרוקדות בינות לעצי שוקולד. אבל – וזה אבל גדול – המסר הוא בכיוון הנכון, ואני לא הרגשתי שהצורה מעוותת אותו. ככל שהשיחה מתקדמת השניים גם משילים מעליהם שכבות של סוכר ונוגעים במהות: מודעות, תשומת לב, אלוהים כקרקע המציאות החיה. ישנם אפילו דיבורים על כך שהאני המורכב מההיסטוריה האישית שלנו אינו אמת.

מכשפת הניו-אייג' מסבירה לאריקה שישו הוא לא הדרך היחידה לגאולה, ושגם זו לא ממש מה נראית כמו שהיא חושבת

וישנו גם המתח (הנוצרי במהותו) הישן-נושן בין דת ממוסדת לרוחניות, והוא עולה מיד: השאלה הראשונה מהקהל, בסביבות הדקה ה- 22, היא של קתולית נעימה ששואלת את אופרה איך היא משלבת בין הרוחְניות הזאת לנצרות. אופרה אומרת שהיא הוציאה את אלוהים מהקופסה כשבשנות העשרים שלה לא היתה מוכנה שיספרו לה שאלוהים הוא "קנאי". היא ממשיכה משם לספר שישו לא הגיע כדי ליצור את הנצרות, אלא כדי להוביל אותנו למודעות גבוהה יותר, ושהיא נוצריה שבטוחה שיש דרכים רבות לבד מהנצרות להגיע אל אלוהים. חצי מיליון איש שמעו את זה מסביב לעולם, וזה יופי.

יופי, אלא אם כן אתה נוצרי אדוק, כמו למשל המטיף האינטרנטי ביל קלר, שכינה בשבוע שעבר את אופרה (בתכנית ברשת פוקס) "האישה המסוכנת ביותר בעולם" והאשים אותה במכירת "קראק ניו-אייג'י". הוא כבר קרא לה בעבר "מכשפת ניו-אייג'", ולשונו המדבררת את רצון השם (דרך אתרו ליותר משני מיליון מנויים יומיים) מאשימה את ווינפרי גם ברצון להיות "הגורו הרוחני של האומה [האמריקאית]", ללא מודעות לכך שהיא למעשה "משמשת ככלי של השטן, המוביל מיליונים לגיהנום".

מייקל קארבן, עוד אושיה נוצרית ובעל טור באתר הנוצרי הפופולרי Crosswallk, מסכם את זה יפה: "[אופרה טוענת ש]שינוי ה'תודעה' שלנו הוא המפתח לגאולה, לא ישו, והבעיה המשותפת שלנו היא תפיסה לא נכונה, ולא חטא". כמה נכון. אם כי הוא דווקא טוען שכל זה אינו אלא "עזרה-עצמית בגוון רוחני ופגאניזם ארוז-מחדש שמשמש להונאה ולהטיה של אנשים מהאל האחד האמיתי ומהגאולה שבאה רק דרך ישו הנוצרי".

נו טוב. אני דווקא חושב שאופרה עשתה כאן דבר גדול. למשל: שעה לתוך התכנית טולה מספר על רגע ההארה שלו (כידוע הוא פרח לתוך זה מתוך דיכאון עמוק), משווה את ראיית העולם לאחר מכן לזו שנחשפים אליה כשלוקחים ל.ס.ד. (לא בדיוק אותו דבר, אומר טולה), ואחריו אופרה משתפת אותנו בחוויה מיסטית קטנה שהיתה לה כשהיא יצאה אל הגינה ו"החליטה לא לכנות שום דבר בשם", כלומר ללכת בין הערוגות עם מודעות לדברים עצמם, כפי שהם, ללא שמות או השוואות. ודרך המחשב חצי מיליון איש רואים את הקולות. ממש פרסומי ניסא בראש חוצות, ואמרו אמן והללויה.

אופרה ואקהרט רגע לפני שהם מספרים כל הלילה ביציאת מצריים הפרטית שלהם

עידו הרטוגזון מדבר הרבה על האפשרויות הרוחניות החדשות שמזמנת לנו הטכנולוגיה, וזו דוגמא נהדרת לדעתי ל'נבואה אינטרנטית' להמונים. אני שב ואומר, מדובר באירוע חשוב, שלא רק ממצב את טולה החביב כמגה-מורה-רוחני, אלא נותן דחיפה עצומה לסוג הזה של רוחניות, להבדיל מדת פונדמנטליסטית, ולהבדיל מקשקושים כגון "הסוד".

הנה ההקלטה של השיעור הראשון – אם כי ייתכן שצריך קודם להירשם (בחינם) לאתר.

[נלקח לאנרג'י]

הניו-אייג' בפריים-טיים

ווינפרי. ממליכת מלכים

כל משיח, כידוע, זקוק למבשר, וכפי שיוחנן המטביל היה לישו, רבי עקיבא לבר כוכבא ונתן העזתי לשבתאי צבי, כך בזמננו חזינו בויוקאננדה למען ראמאקרישנה, התיאוסופים עבור קרישנמורטי והביטלס בשביל המהארישי. קבלו עכשיו, אם כן, את אופרה ווינפרי כנביאה של אקהרט טולֶה.

כי אופרה, האישה המפורסמת/עשירה/משפיעה/נערצת ביותר בארה"ב, יצאה החודש עם הבחירה הבאה שלה למועדון הספרים שהיא מקדמת, בחירה שהיא עצמה מכנה "האמיצה ביותר שלי עד היום": ספרו האחרון של המורה הרוחני אקהרט טולה. בנאום ההמלצה לספר (חפשו אותו כאן) היא מעידה בהתלהבות שהספר "עורר" אותה, שהוא ישנה את הצורה בה אנחנו תופסים את העולם ואת עצמנו, שכל חייה היא אהבה את הרעיון של "הגעה לעצמי הגבוה" שלנו, ושהספר הזה הוא הטוב ביותר שהיא קראה מעולם בנושא: "הספר הזה יעורר את העצמי הגבוה בכם!", היא מכריזה.

אז היא כמובן ממליצה לקרוא את הספר, אבל לא רק: אופרה הולכת להעביר קורס (כן, קורס!) משותף עם טולה, שמיועד למי ש"מוכן לחיות את החיים הטובים ביותר [האפשריים] בשבילו". הוא יימשך עשרה שבועות, בהם טולה את ווינפרי ילמדו יחד את הספר, פרק אחרי פרק, באירוע "חסר תקדים" שיועבר בשידור חי, בצורה מקוונת, לעולם כולו, ובחינם.

ואני אומר: וואו. ואני אסביר: לא פגשתי את טולה, אבל קראתי את ספרו הראשון (The Power of Now, תורגם כ"כוחו של הרגע הזה"), ושמעתי מספר הרצאות מוקלטות שלו. לדידי הבנאדם בסך הכל יודע על מה שהוא מדבר, וממה ששמעתי אני מעריך אותו כאדם טוב ואינטליגנטי. טולה הוא מורה רוחני מהסוג הניאו-אדוויטי, והוא מגיש את עקרונותיה הדי פשוטים ממילא בציפוי נעים ונוח לבליעה. נכון, אולי יותר מדי נעים ונוח, ולעיתים לא מעטות הוא נסחף אל תוך מני חלומות ניו-אייג' (הוא מאוד בקטע של פאן-פסיכיזם; מדבר על כדור הארץ כאורגניזם אינטליגנטי מודע), אבל בסך הכל המסר העיקרי שלו הוא חשוב ורציני.

טולה. כוכב עליון

והמסר הוא שאנחנו לא מי שאנחנו חושבים שאנחנו. שאנחנו לא המחשבות ולא הרצונות ולא ההיסטוריה שלנו, אלא "המימד האלמותי", "הנוכחות האלוהית", "הקיום", "ההכרה" וכו'. קוראי הבלוג ודאי יודעים שאני חושב שזה יופי יופי, ושלטעמי זהו מסר שמאוד חשוב שישמע בקול גדול.

מצד שני, לא כל כך ברור לי איך שזה מתקשר ל"עצמי גבוה", שהרי טולה לא חושב שאנחנו אינדבידואלים בכל מובן מהותי. וכן ברור לי שאופרה וצופיה לא ממש רוצים לשמוע שהם לא נשמה נצחית, ודווקא כן מאוד רוצים לשמוע שיש להם "עצמי גבוה"… לא נורא: יהיה מעניין לראות איך המסר הרדיקלי של טולה יעבור אמריקניזציה, שלא לומר מקדונלדיזציה. (אגב, ייתכן שהמסר שלו כבר דולל: הקורס יהיה על ספרו השני, A New Earth: Awakening to Your Life's Purpose (תורגם כ"ארץ חדשה" ויצא בהוצאת אופוס, הנה פרק ממנו). כאמור, לא קראתי את הספר הזה, ואולי אקהרט הצטפד עם השנים – זה קורה בדתות הכי טובות.)

אבל גם אם יוקהה המסר בדרך אל ההמונים (ומדובר באמת בהמונים: מועדון הספרים של אופרה מונה כמיליון איש, ובתוכניתה צופים עשרות מליונים) זהו אירוע חשוב מאוד: אם אני לא טועה זאת הפעם הראשונה שרוחניות שבסיסה רציני, מציאותי ועמוק מקבלת גושפנקא רשמית מהתרבות הפופולרית. זה לא איזה ניוז-אייטם על גורו מגניב או על סלב שנתפס לקבלה. זה לא עוד נדבך פשוט מהרומן המזוגזג והבלתי מחייב שעורכת הבורגנות עם הרוחְניות. זו תוכנית טלוויזיה מגא-פופולרית שמקדישה זמן ניכר להפצת רעיונות נון-דואליים (אני מקווה), ולדעתי זה משמעותי. טולה עצמו כבר מפורסם מאוד (ספרו הראשון תורגם ל-33 שפות), אבל כעת הוא הולך להיות ללא ספק אחד המורים הרוחניים הידועים והעשירים בעולם. נראה אם זה יעלה לו לראש.

הקורס ישודר כל יום שני, החל מה- 3 למרץ בשעה 9/8c – יש למישהו מושג כמה זה בשקלים? בכל אופן, הקטעים ישמרו על האתר של ווינפרי ויהיה אפשר לצפות בזה מאוחר יותר.

[הנה ראיון של אור רכלבסקי עם טולה; והנה סרטון, אחד מני רבים, של טולה ברשת – בדקה הראשונה הוא מגיש את כל התורה כולה על רגל אחת]

השוק חופשי, את/ה לא

בעוד פחות מחודש, בינואר הזה, ינחת דיפאק צ'ופרה, המגה-גורו ואב כל הקואוצ'רים, לראשונה בישראל. צ'ופרה ינחה ערב על "מודעות כבסיס ליצירת המציאות" ויום אחרי זה ילמד אנשי עסקים (תמורת 1200 שקל לא כולל מע"מ) איך הם יכולים להגיע ל"מקסום הפוטנציאל" שלהם. כאשר באמתחתו רבי מכר עולמיים כ"שבע החוקים הרוחניים של ההצלחה", ו“Creating Affluence: Wealth Consciousness in the Field of All Possibilities"ברור שהוא כבר מזמן מקסם את הפוטנציאל שלו.

כשמיליארדי דולרים מוצאים מדי שנה בארה"ב על פעילויות "אלטרנטיביות" שמארגנות חברות מסחריות, קשה להאמין שמדובר כאן רק ברצונם הטוב של המנהלים לפנק את עובדיהם. העובדה ששוק הסדנאות הרוחניות, ספרי ההדרכה והקאוצ'ינג הוא כל כך גדול ומסועף, ומנגד העובדה שכמעט איש מצרכניו אינו משנה ולו בנימה את אורח חייו בעקבות החשיפה אליו, מלמדות שתכליתו בסופו של דבר איננה העשרה רוחנית, אלא כפי הנראה משהו הרבה פחות מאתגר. משהו כמו הגברת התפוקה בעבודה.

בשונה מאוד מקבלת התשובות לשאלות הגדולות של החיים במסגרת הדת, שאילת אותן שאלות מתוך אותה מסגרת היתה תמיד מעשה חתרני. אדם שעירער על המובן מאליו מתוך מניעים דתיים נחשב סכנה לחברה, ולרוב – מאז ישוע מנצרת ועד יאן הוס – גם טופל בהתאם. כאשר הנביאים המקראיים  מחו נגד השחיתות של הממסד הדתי וקראו למה שראו כצדק חברתי, דרושות היו מאות שנים עד שהיהדות תירגמה את זעקותיהם להלכה. שאיפות רוחניות, מאז האיסיים ועד הפרוטסטנטים, התגלמו כמעט תמיד לכדי עמדה לעומתית לסדר הקיים.

החתרנות של העמדה שהדגישה מוסר ורוחניות חיה כלפי הממסד הדתי והכלכלי החזיקה מעמד עד שנות השישים של המאה העשרים ועד בכלל. 'תרבות הנגד' אמנם געשה מתוך כיוונים חברתיים ופוליטיים, אבל את הצד הרוחני שלה לא ניתן להכחיש: העוינות ל"מערכת" כללה גם דחייה של הממסד הדתי היהודי-נוצרי, ופנייה מזרחה להינדואיזם ולבודהיזם. כוכבם הקורץ של היוגה והזן דרך, וקולם המפתה של מורים רוחניים לחש מכל פינה. להיות "רוחני" פירושו היה למרוד במצב הקיים, והזעם – קדוש או לא, זה עניין של השקפת עולם – חימם את הלבבות מליברפול ועד וודסטוק.

הזעם הזה שכך בשנות השבעים. במבט לאחור ייתכן ולא היה לו סיכוי אל מול כוחות השוק. לא בגלל שאלו האחרונים הם בלתי מנוצחים, אלא בגלל שהעקרונות שהניעו את אותו המרד היו בסופו של דבר בדיוק אלו שהניעו (מאז הרפורמציה) את הכלכלה. כשאתה קורא לאינדבידואליזם, ליצירתיות, לאוטונומיה וחירות, לניידות ופרטיות, אל תתפלא אם את התשובה תקבל דווקא מפיו של השוק החופשי, שגם יידע להתאים אותה במדויק לצרכיך – או להמציא בשבילך צרכים שאותם רק הוא יוכל למלא.

עד לשנות התשעים כבר היה הניו-אייג' (כך כידוע קוראים לאותו ערב רב של אמונות, פעילויות ומוצרים) תחום המוגדר בגלוי כ"פלח שוק", ואת המסע הרוחני היה ברור שעושים כחלק "אלטרנטיבי" של מסע הקניות. כעת, אולי לא לראשונה אבל לראשונה בכזו בוטות, פרקטיקות רוחניות משמשות באופן תדיר כשמן בגלגלי השוק. כאשר רובין שארמה מלמד אנשים איך להיות נזירים ולמכור את הפרארי שלהם (תרגום: איך להצליח בעסקים ולקנות לעצמם פרארי), והספר והסרט "הסוד", המבטיחים גם הם רווחה כלכלית תחת יומרה רוחנית הופכים לרבי מכר כלל-עולמיים, ברור שהניו-אייג' הפך לשפחתו של השוק החופשי, ועוד נהנה מזה.

הקוקטייל הניו-אייג'י מפתה את האזרח לצרוך "רוחניות" בצורה שמעולם לא התקיימה, כלומר כמוצר סינתטי ומעושה. האם מישהו, מתישהו, חשב שיש לו צורך לערוך "שחזור גלגולים"? ומה בנוגע ל"קריאת הילות" או "סדנת מיצים"? האם אי פעם בהיסטוריה האנושית הוצעו פרקטיקות כאלה, שלרוב (לא תמיד) אינן יותר ממוצרים המהונדסים מראש להתאים לחיכו הענוגה של הצרכן? מה שקרה כאן הוא ששדה הרוחניות עבר השתלטות עוינת על ידי הקפיטליזם, שכעת משתמש בסמליו ותכניו (ובהון התרבותי שקשור אליו) כדי למכור לנו מוצרים "רוחניים" שאנחנו כלל לא צריכים. מדובר אם כן בדת התפורה לפי מידת הצרכן, המכוונת ליצירת צרכים חדשים, בדיוניים, אצלו ומכירת ההזדמנות שלו לספקם, ושמטרתה לא לקדם את ידיעתו על עצמו, אלא אך ורק להעשיר את קופות מציעי השירותים.

וכמובן, אותן סדנאות ניו-אייג' שמארגנות חברות לעובדיהן, שאינן באמת לצורך התפתחותם הנפשית או המוסרית, אלא משמשות כשסתום חירום להוצאת קיטור שהצטבר בשעות עבודה בלתי-אפשריות. לא שחרור רוחני אלא שחרור של לחץ הוא העומד לפני מועצות המנהלים, שיודעים שאין להם ברירה אלא "לפנק" את עובדיהם הנרצעים. מציעי הסדנאות, המאמנים האישיים, הקואוצ'רים והמטפלים למיניהם (האיצטגנינים והמעוננים של ימינו, אותם נביאי שקר שתמיד ליחכו את פינכתם של השליטים) משתפים פעולה ברצון עם ההגיון האינסטרומנטלי המושל בכיפה ומאפשרים למנהלים פתרונות קלים שנועדו להמשיך את המצב הקיים. אותן סדנאות לא מעודדות התמודדות אמיתית של העובדים עם הבעיות שלהם, אלא להפך: מסיטות את דעתם מהסיבות האמיתיות לאומללותם ומוכרות להם שיקויי קסמים שיפיגו לזמן מה את מצוקתם. בכך הופכת גם הרוחניות, בתה הסוררת של הדת, לעוד סם אופיאטי שאיתו משכך הקפיטליזם את כאבם של ההמונים.

[עלה היום באנרג'י. למי שרוצה לעקוב אחרי נפתולי השערוריה-זוטה שבמיטת הטנטרה המקומית, הנה תגובתו של אוהד אזרחי לעניין, והנה רפיק פוסק את פסוקו. לבד מזה, כמה המלצות: ראשית, בלוג-אפוריזמי-הזן החדש והמדויק של חנן כהן, זה. שנית, בלוג חדש שנתגלה לי שלשום על "הרווח בין ההבנה לידיעה", ומהתרשמות ראשונית מדובר בלא פחות מאשר כותב מבריק ביותר, ועמוק. יצא חדש גם איזה וידאו של לארי בריליאנט, בעברו תלמיד של הגורו נים קרולי באבא, שמרצה בצורה מרגשת בפני עובדי גוגל על הסיבות להיות מאוד פסימיים באשר לעתיד האנושות, והסיבות להיות מאוד אופטימים.וברגע האחרון: שירה סתיו בפרודיה שנונה ובמקומה על קשקוש הניו-אייג' האחרון: "הסוד", היום במוסף "ספרים" של "הארץ"]

האמנות לאפלטון כמותגים לקרישנמורטי

אני עומד להנחות סדרה של מפגשים במרתף 10 שבחיפה (רח' ירושלים 23). זה יהיה מעין "בית מדרש אקלקטי", בו נקרא טקסטים שקשורים לדעתי למסע הרוחני ונדון עליהם. כך זה נראה בתוכניה של המרתף: "לומר את מה שאי אפשר" בית מדרש רב תרבותי סדרה חודשית העוסקת בחקירה אקלקטית בטקסטים פילוסופיים ורוחניים מתרבויות שונות מפגש ראשון: אף מילה על אלוהים! על פי ח. נ. ביאליק אל רק שאי אפשר לדבר על המוחלט, אם ננסה רק נכסה על המהות של החיים. נקרא את דעתו על כך, ונדבר עליה, כמו גם על שותפים להשקפה זו כמו הפילוסוף ההודי ג' קרישנמורטי וחכם הטאו צ'ואנג טסה. ואולי גם נצליח לדבר, בכל זאת, על מה שאי אפשר.

אפלטון, למרות שהיה אמן גדול בפני עצמו, לא חיבב כידוע אמנות. בשבילו העולם הזה הוא רק חיקוי חיוור, צלליות מרצדות של עולם האידאות הטהור והנשגב, ומשום כך אין בו הרבה ערך. עוד פחות ערך יש, אם כן, באמנות, שמה היא אם לא חיקוי חיוור, צלליות מרצדות של העולם הזה – כלומר העתק של העתק. קלישאה.

קרישנמורטי, למרות שהיה מותג גדול בפני עצמו, לא חיבב מותגים, ולראייה מלחמתו בגורואים באשר הם שם. עוד ראייה לכך מצאתי לאחרונה עת תירגמתי קטע משלו לצורך ערב שאני עומד להנחות (ואולי הגיע זמן באמת לעשות לזה קצת פרסומת – ראו פרטים בתיבה בצד. הנה התוכניה) בו הוא מדבר על כוחן ההרסני של המילים (הקטע לוטש על ידי נועה טיקולסקר ועלה באנרג'י). על פי ק', אנחנו משתעבדים למילים, כלומר לתוויות אותן אנחנו מדביקים על המציאות, דבר שמונע מאיתנו פגישה אמיתית עם החיים – מונע מאיתנו לחיות באמת. אנחנו מסתפקים בייצוג, שהוא תמיד ישן ולא מעודכן, תמיד דבר של העבר. דבר מת.

המילים בשביל ק', אם כן, מתפקדות כחפצי העולם אצל אפלטון: הן דרג שני, נפסד ומזוייף, של המציאות, וכמידת ההשתעבדות שלנו אליהן כך מידת ההתרחקות שלנו מהאמת.

והנה היום כולנו משועבדים למותגים, כלומר למילים מסויימות שערכן אף עולה בשבילינו על זה של אחרות: התווית "Camel" נוצצת יותר מהתווית "LM", ושתיהן מסתירות מציאות של חולי. מציאות זו של חולי מסתירה בעצמה מציאות של טוּב אלוהי כללי ובלתי-פוסק ב"ה. יש כאן אם כן שלב שני של שיעבוד: מזמן כבר ניתקנו מגע עם המציאות הראשונית, הטרום-מילולית, אנחנו לוקחים כמובן מאליו את המציאות כפי שהיא חודרת אלינו מבעד לפילטר המושגי, מבעד לקלידוסקופ הקונספטואלי שמהווה אספקלריה שאינה מאירה, והנה כסוג של פרודיה אומללה על זה אנחנו גם מכניסים את ראשנו לסד המותגים, שמה הם אם לא מילים מסוימות שאנחנו מבדילים ומעדיפים (דהיינו: מקַדשים) מתוך כלל המילים. יש סדר בטירוף, שטנים גדולים מול שדים קטנים, ויש היררכיה גם בתגים ובתיוגים. לפחות להבדלה הנוספת הזאת בין המילים עצמן אנחנו שמים לב (אנחנו חייבים, אחרת איך נעדיף אחת על אחותה?) ויש מבינינו גם שמסרבים לשתף איתה פעולה.

במדינה האידיאלית שלו, אפלטון מגרש את המשוררים. האם קרישנמורטי היה מצווה לגרש את הקופירייטרים? אולי. לפעמים הוא היה די עצבן. אבל הרי הפרסומאים לא עושים יותר מאשר לנצל חולשה טבעית שלנו: ההתמכרות למילים ומושגים כאמור. ההרגשה שמילה או מושג יכולה לתפוס מציאות, לתת לנו חתיכת יש אותה נוכל להכניס לכיס, לכלוא בשבילנו מעט רוח בבקבוק לשימוש חוזר מאוחר יותר. המותג מבטיח לתת לנו מציאות שהיא גם עליונה וראויה יותר. על כן דווקא כוחם המשעבד של המותגים, אשר בו אנחנו מתנסים ומכירים, יכול להצביע בשבילנו על כוחן של המילים בכלל, של המושגים הכולאים אותנו בתוך גדרות ההגדרה, והנה פס הכסף שבענן הזה (במידה ונשים לכך לב, כמובן).

ואמנים? אפלטון ידע שהם לא לגמרי רעים. הרי אמן אמיתי הוא זה שלא רק שהרים עוגן והפליג למחוזות דמיוניים, אלא שבמפרשיו נושבת גאה רוח הקודש, כפי שהוא עצמו מודה. אמן אמיתי, אם כן, דווקא מכניס לעולם החפצים רוח חיה ומחייה. גם ביאליק חשב כך על משוררים: במילות שירתם הם דווקא לא כולאים אותנו עוד ועוד בשיעבוד קונספטואלי, אלא נותנים לנו הצצה חטופה אל האמת הטרום-מילולית.

ולראייה (שיר של בנימין שבילי):

ואין דבר לא נָע בָּעולם הזה הכּל ינוע ויִסַע
העולם הזה כֻּלו פּורח ואתה אורח
ופריחת הזמן מדלג כַּעוֹף כי הֶבֶל הכּל
ובלי אהבה נשתגע ודאי

הטאו של הכסף

קל יותר לגמל לעבור בנקב המחט מאשר לעשיר לבוא אל מלכות האלוהים – ישו
העניים מבחינה חומרית לעולם לא יוכלו להיות רוחניים – אושו

בין ישו לאושו עברו להן אלפים שנה וקשה שלא להתפעם מהחגיגיות שמלווה את הרוחניות הכלכלית (או שמא כלכלת הרוח) בימינו. מכל כיוון ועבר אנחנו מוזמנים לסדנאות שילמדו אותנו איך "לינוק שפע" מהיקום, איך "להיפתח לאינסוף אפשרויות", איך לעזור למחשבותינו "להתגשם בחומר", איך להפוך את המימד האסטראלי לכלי לשירותו של זה הפיננסי. הטאו של הכסף.

הקשר ההדוק בין הדת והכלכלה לא התחיל בתקופתנו, פשוט מפני שהדת והכלכלה לא היו מעולם בלתי קשורות. ולא יעזור גם אם נוותר על הדת הממוסדת ונקרא לזה רוחניות: המימד הכספי קיים תמיד ברקע, כפי שתמיד קיים המימד המיני או האסתטי – רוח הקודש קשורה לחיים בכל חדריהם, ואין תחום שנסתר ממנה. השאלה אם כך היא לא אם קיים או לא קיים קשר, אלא מהו אופיו של הקשר שקיים ואיך מסודרים יחסי הגומלין בין התחומים.

אושו, מהמורים הרוחניים המפורסמים ביותר במאה העשרים, לא הסתיר את חיבתו לקפיטליזם. הוא החזיק ב- 93 מכוניות רולס-רויס ובספר שנקרא "היזהרו מהסוציליזם!" טען בלהט ש"אנשים אינם שווים ובעולם הוגן צריך לתת להם הזדמנות להיות לא-שווים. הקפיטליזם צמח מתוך החופש. הוא תופעה טבעית". אבל הוא לפחות גם לימד תורה רוחנית. ממשיכיו עוסקים בביזנס נטו: למשל דיפאק צ'ופרה, מחבר רבי מכר כדוגמת "שבעת החוקים הרוחניים להצלחה", ו"יצירת שפע: תודעת עושר בשדה כל האפשרויות", או רובין שארמה, מחבר "הנזיר שמכר את הפרארי שלו" (ודוק: מכר, לא נתן או תרם!) המעביר קורסי ניהול והתייעלות כלכלית, מנקודת מבט רוחנית כמובן, ברחבי העולם.

מדריכי רוחניות=עושר כאלו צצים כפטריות על כף רגל מזוהמת, ונמכרים בצורה היסטרית. מכשפות נותנות לנו עצות עסקיות (ופוליטיות), עסקים ממנים סדנאות רוחניות לעובדיהם ומועדוני יוגה אקסקלוסיבים נפתחים לעשירון העליון. וכמובן, הניו אייג' לא רק עוזר לנו להתעשר, אלא גם לכוהניו: אנחנו קונים תכשיטים אנרגטיים, קמעות, תמונות קדושים, יעוץ פנג-שואי, תקשור עם העולמות העליונים – אין ברירה: משיח לא בא, וכדי להביאו הרוחניק הקטן נאלץ לשלם בגדול. הכל בתקווה שהעלייה בדרגת הרוחניות תביא בתורה עוד ברכה כלכלית.

אושו ואחד הרולסים - חמורו של משיח מעולם לא נראה טוב יותר

המשותף לכמעט כל האמצעים הללו הוא שכדי להתעשר הם אינם קוראים לאדם ממש לצאת ולעבוד. דווקא הפניה פנימה, אל תוך תוכנו, תממש את עצמה בשורה התחתונה של חשבון הבנק שלנו. תתחבר לאלוהים והכסף בדרך. האל ככספומט, הדרך הרוחנית ככרטיס אשראי והקורס שבדרך כקוד הסודי שיפתח לנו את קרן השפע. פעם היו אומרים שדבר שכזה משמעותו לעשות את התורה קרדום לחפור בו, אבל היום לא רק שהגישה הזו לגיטימית, אלא פשוט מובנת מאליה – מה, ברור שאם אני קרוב לאלוהים זה אמור לעזור לי מבחינה כלכלית, לא?

אשרי הענווים, עאלק

אז זהו, שזה ממש לא ברור. פעם זה היה אפילו לגמרי הפוך. דרך ארוכה עשה המחפש הרוחני מאז שהנביאים זעמו על שחיתות העשירים, מאז שישו הכריז "אשרי הענווים כי המה יירשו ארץ" ומאז שבמזרח היו השואפים אל האמת מוותרים על כל רכוש לבד מקערת נדבות. במאמר אחר ("הדת החדשה") ניסיתי להראות שהקשר הרוחני אל הכסף עבר טרנספורמציה משמעותית עם המהפכה הפרוטסטנטית במאה השש-עשרה. אז, באירופה, נולדה "רוח הקפיטליזם" ואיתה הרעיון על פיו קירבתו של אדם אל האל קשורה קשר הדוק לכמות המזומנים שבכיסו, ואילו מי שעני משמע שפשוט קולל על ידי האלוהים.

וכדאי לנו להבין את הגורמים של המנטאליות המאוד מיוחדת הזו, שכן בסופו של דבר היא הגורמת לנו, גם כיום, להרגיש חוסר נוחות מצפוני כאשר אנו מובטלים. עמוקה וראשונית יותר מכל מצוקה כלכלית שמביאה איתה אבטלה היא המצוקה המצפונית, ההרגשה שאיננו "ממלאים את חובותינו" או ש"קשה לנו לכבד את עצמנו" באין לנו יכולת לכלכל את עצמנו. צידו השני של המטבע, כמובן, נמצא בהרגשת הביטחון והגאווה שבפרנסת הבית. במידה זו כולנו שקועים בתרבות בה האתוס הפרוטסטנטי זכה לניצחון מזהיר.

אז יופי לקלווין, אבל מה איתי?

במאה השש-עשרה, בעוד מרטין לותר חוגג את ניצחון הרפורמציה הפרוטסטנטית שלו בגרמניה, ז'אן קלווין, תלמידו הצרפתי שהשתלט על ז'נבה, גיבש גירסה קצת שונה של נצרות: פרוטסטנטיות דור ב', קשוחה וקרה הרבה יותר. קלווין חזר והדגיש את חוסר האפשרות של רצון חופשי אמיתי אחרי החטא הקדמון והנפילה מגן עדן, ופיתח את הדוֹגמה בדבר "הפרדיסטינציה הכפולה", כלומר הכורח הבלתי ניתן לשינוי שבו כל אדם נידון, מראש ולתמיד, או לגן עדן או לגיהנום. משום שהכל צפוי, הרשות בשום פנים אינה נתונה, ואין כל דרך להשפיע על גזר הדין. כלומר יכול אדם להיות נוצרי מאמין, אף להשתייך לכנסייה האמיתית (כלומר לזו של קלווין כמובן) ואפילו להיות אדם טוב וישר, אך כל אלו, לא רק שאינם מבטיחים את גאולתו, הם אפילו לא משפיעים כהוא זה על קביעתו של האל באשר לגורלו האישי. גורל זה נקבע מראש והוא אינו ידוע.

ברור שהמצב הזה הוא בלתי נסבל. קלווין עצמו ודאי הרגיש שמקומו בעדן מובטח, אך מה עם כל האחרים? היתכן שאנשים יחיו חיים שלמים, קשים, מבלי לזכות אף ברווחה המינימלית שמציעה כל דת ראויה לשמה, הידיעה כי "בסוף יהיה טוב"? תיאולוגיה מחניקה כזו יכולה היתה להביא לכך שעל הציבור הקלוויניסטי הנאמן היה נופל הלך-רוח פטליסטי, בו כל רעיון לפעולה נזנח מראש לטובת רביצה משותפת בסחי – אבל דבר כזה לא התרחש. במקומו נולדה בקרבו של ציבור זה רוח הקפיטליזם.

כאמור, הקלוויניסט שרצה להיות בטוח בגאולתו לא יכול היה להסתמך על שיוכו הדתי, לא על אדיקותו ובוודאי לא על הרגשתו (קלווין התייחס בחשדנות לרגש, וראה ברגשות ישויות מיותרות, אם לא מזיקות ממש – משהו מזה כנראה נשאר בשוויץ עד היום). הוא היה צריך הוכחות אובייקטיביות שהוא צועד בכיוון הנכון. במחקרו המפורסם "האתוס הפרוטסטנטי ורוח הקפיטליזם" מסביר הסוציולוג והכלכלן מקס ובר שהוכחות כאלה קיבל הקלוויניסט מעצם ההצלחה של הפעילות בה עסק, שכן היא לדעתו הצביעה על שביעות רצונו של האל ממעשיו. כלומר בעוד שדבר לא יכול להוות סיבה לגאולתך, או לגרום לאל לבחור בך, הרי שהתקדמות ושגשוג בעיסוקך ובחייך יכולה להוות ראייה לכך, בדיעבד, שהאל אכן בחר בך. ההצלחה אם כן היא אמצעי לא לזכייה בגאולה, אלא להסרת הפחד מאבדון.

חובה להיות עשירים

בפועל, טוען ובר, משמעות הדבר היא שאלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו, והקלוויניסט נקרא ליצור בעצמו את ההכרה כי הוא נגאל, זאת על ידי פעלתנות נמרצת בעולם, ובראש ובראשונה – בעסקים. אלא שבעוד הקתולי, או היהודי, יכול לחטוא ולשוב, כלומר לבקש סליחה ולכפר על מעלליו, נדרש הקלוויניסט לחיים שלמים של מודעות ושליטה, חיים של משטור-עצמי ופיקוח בלתי פוסק על כל פעולה ופעולה, שכן כל כישלון ישליך רטרואקטיבית על כל חייו ומשמעותו תהיה שהאל מלכתחילה מעולם לא בחר בו!

התוצאה היתה חיים שהוקדשו, מתוך תכנון מוקדם, לצבירה של כסף ורכוש, בשילוב עם הימנעות חמורה מכל התרת רסן, הנאה ספונטנית או בזבוז. אבל חשוב מזה, כאן למעשה נולד הזיהוי המושלם בין עושר לאושר, בין כלכלה לגאולה: אני עשיר, משמע אלוהים אוהב אותי. אחרי אלף חמש מאות שנה של ביסוס האתוס הנוצרי של עוני וענווה (גם אם לא בפועל, כאידיאל הוא היה קיים), לפתע להיות עשיר הפך לא רק ללגיטימי, אלא לתו-התקן האלוהי לאיכותה של נשמתך. עשירי שוויץ ואחריהם שועי אירופה כולה נשמו לרווחה: לא רק מותר, חובה להיות עשירים.

יש לך מצפון שקט למכירה?

איך קרה שהרעיון הזה זכה לפופולריות כל כך גדולה? בספרו "הסוציולוגיה של הדת" מסביר ובר דבר חשוב ביותר: כאשר אדם מאושר משווה עצמו לאדם שאינו מאושר, הוא אינו מסתפק בעובדת היותו מאושר יותר. הוא זקוק למשהו נוסף: הוא כמהה לזכות להיות מאושר, כלומר להכרה שהוא זכה בגורלו הטוב בדין, שמותר לו להיות עשיר בעוד שחברו מלוכלך ורעב. כסף יכול לקנות הרבה דברים, אבל מצפון שקט הוא לא אחד מהם. בדיוק בגלל זה "מה שהמעמדות העליונים דורשים מדת", טוען ובר, "אם בכלל, הוא האישור הפסיכולוגי של הלגיטימציה".

הקלוויניזם נתן להם בדיוק את זה: את הלגיטימציה להיות עשירים בטירוף, את האישור לצבור יותר כסף משהם אי פעם יוכלו לבזבז. מיותר לציין שתורות ניו-אייג'יות כקארמה וגלגול נשמות מספקות בדיוק את אותה לגיטימציה נדרשת לעושר: זה בסדר גמור שיש לי כל כך הרבה כסף, וזה בסדר גמור שמאות אלפים חיים מתחת לקו העוני – זה הרי הקארמה שלנו. אין מה לעשות, הכל מכּתובּ. אום שאנטי-באנטי.

שאני אשפשף?

וכך הגענו עד הלום. בשני שינויים קטנים: כיום מובן לנו מאליו שעושר הוא סימן להצלחה, גם רוחנית, אבל אנחנו דואגים גם לרתום את הסוס הרוחני למחרשת הכסף כדי שגם הוא יעזור בפרנסה. התחומים כבר מעורבבים לחלוטין: בעוד לקלוויניסטים בכל זאת היתה הקרבה אל האלוהים הדבר החשוב ביותר והעושר רק אמצעי, אצלנו לפעמים האל הוא רק אמצעי למטרה העליונה באמת: כסף.
ועוד הבדל: כיום כאמור, אנחנו אפילו לא ממש רוצים לצאת ולעבוד. כיום אנחנו רוצים לפנות פנימה, לנבור בתוכ-תוכנו, ולהפיק ממכרות הרוח שבמעמקי לבנו את העושר הנכסף. כיום אנחנו מבקשים מישויות רוחניות שיסדרו את העולם בשביל עושרנו הפרטי, מבקשים, על ידי התחברות לנשמתנו, מאלוהים לזרוק עלינו מזומנים.

המערב הצליח, אם כן, להיחלץ מהאתוס הפרוטסטנטי, בו אדם בכל זאת עובד בפרך כדי לאסוף עושר וזאת כדי לדעת לבטח שהוא בין הנגאלים, ולזכות לעידן בו הוא קודם כל גואל את עצמו ואז, אחרי שהצליח, כל שנותר לו לעשות בעצם הוא לגרום לאלוהים לעבוד למענו.

המאמר באנרג'י

נספח:
בשנות השמונים הפכה הרוחניות למותג, והדת למוצר צריכה. "כמה קארמה לארוז לך" – מאמר בו כתבתי על התהליך בו הפכה הרוח למשרתת הכנועה של כוחות השוק.