מהביקור שלי, לפני 17 שנים, במרכז העולמי של האגודה התיאוסופית במדרס שבהודו אני זוכר כמה דברים: את יופי העצים שבמקום (בעיקר את עצי הבאובב המפלצתיים), את ההדר הויקטוריני של המבנים, ואת מורה הזן הויאטנמי טיך נאת האן, שהרשים אותי מאוד. המורה הבודהיסטי המפורסם אינו שייך כמובן לאגודה התיאוסופית (שבאופן כללי כיום שייכים אליה פחות ופחות אנשים), אלא שהוא העביר במקום קורס מדיטציה. הוא היה בהודו לרגל מסע שערך בין האתרים הבודהיסטים, ושפר עלי מזלי כשהחליט לתת קורס בדיוק כשהייתי בסביבה. אבל אם נחזור לאגודה התיאוסופית וחבריה המדלדלים, הרי שניתן להבין מה מצבה גם מכך שהיא משכירה את שטח מרכזה העולמי למורים רוחניים מן החוץ.
לא תמיד היה כך כמובן. בתחילת המאה העשרים היתה האגודה התיאוסופית מהתנועות הדתיות החדשות המצליחות והמעניינות ביותר, כאשר תחת כנפייה מתקבצים אלפי אינטלקטואלים וידוענים (שלא לומר ידעונים) למיניהם, ואשר בתי הדפוס שלה מפיצים תרגומים לכתבי הקודש המזרחיים, וכמובן את ספרי האזוטריה-להמונים של המייסדת, מאדאם הלנה פטרובנה בלווצקי. התיאוסופים היו מבוני הגשרים המרכזיים בין מזרח למערב, והזינו בתחילת המאה העשרים את הרעב המערבי למיסטיקה, ואולי יותר מכך מיסטיפיקציה, מזרחית.
בניגוד חריף לאנטי-אינטלקטואליזם שרווח כיום בקרב ניו-אייג'יסטים למיניהם, האגודה התיאוסופית ראתה עצמה כחלוצה בחקר רציני בהחלט של דתות העולם על המסורות המיסטיות והאוקולטיסטיות שלהן. לבה הפועם היה האמונה שכל הדתות כולן מכוונות אל אותה אמת, ואת אותה אמת ראוי וניתן לגלות (ססמתם היתה, בהתאם לכך, There Is No Religion Higher Than Truth). יחד עם זאת, הנטייה בהחלט היתה מזרחה, ולא פחות מכך, הרחק מהנצרות הממוסדת, שמייסדי האגודה לא ממש סמפטו.
ב-1929 תקוותיהם שג'ידו קרישנמורטי, בן טיפוחיהם, יהפוך ל"מורה העולם" החדש נכזבו, והאגודה ספגה מכה ממנה לא התאוששה. הוסיפו לזה את המגמה ההולכת וגוברת, אחרי מלחמת העולם השנייה, של בני המערב לקבל את המזרח הישר ממורים רוחניים מזרחיים, ותבינו כיצד האגודה התיאוסופית נידונה לדעיכה. יחד עם זאת, תרומתה הגדולה לשדה הרוחניות העכשווית לא תישכח.
ספר חדש, מאת עמיתי באוניברסיטת תל-אביב, ד"ר אייזיק לובלסקי, שחוקר את תנועות העידן החדש ומלמד בתכנית למדע הדתות ובחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטה הפתוחה (ובעל הבלוג הזה), מנסה לא רק לזכור את תרומתה של האגודה התיאוסופית לרוחניות העכשווית, אלא גם לגלות פנים חדשים בתרומתה הלא מבוטלת לעליית הלאומיות ההודית והתעצבותה של הודו העצמאית. הספר נקרא Celestial India: Madame Blavatsky and the Birth of Indian Nationalism, וניצלתי את ההזדמנות לשאול את אייזיק כמה שאלות עליו ועל התיאוסופים.
בין מצריים להודו: מזרוח המערב וניו-אייג' גבוה
האגודה התיאוסופית היא לבטח מהמקורות והמשאבים העיקריים של מה שאנחנו מכנים היום הניו-אייג', או באופן כללי שדה הרוחניות העכשווית. כולנו יודעים שהיא הוקמה על ידי ספיריטואליסטית אוקראינית וקולונל בודהיסט אמריקאי (שהיה המערבי הראשון להמיר דתו לבודהיזם בציילון בשנת 1880), אבל אולי תוכל לגלות לנו יותר על הסיבות החברתיות להקמתה, על הכוחות הסוציולוגיים והתרבותיים שהובילו לייסודה, כמו גם להצלחתה האדירה בתחילת המאה העשרים?
האגודה התיאוסופית הוקמה בשנת 1875 בניו-יורק בידי הלנה פטרובנה בלווצקי וקולונל הנרי סטיל אולקוט, כחלק מהגל הספיריטואלי האופנתי של שלהי המאה ה- 19 בעולם המערבי. ישנן כמה סיבות מרכזיות להצלחתה, ביחס לתנועות דומות אחרות שקמו באותו הזמן, בעיקר בארה"ב ובאנגליה. סיבה בולטת אחת היא יכולת הכתיבה יוצאת הדופן של מדאם בלווצקי, שפרסמה מספר ספרים בין 1877 ועד למותה, בשנת 1891 ("איזיס החשופה" ו"הדוקטרינה הסודית" הם הידועים בין אלה), ערכה שני ירחונים ("התיאוסופיסט" בהודו ו"לוציפר" בלונדון), כתבה אין ספור מאמרים לעיתונות האמריקנית, אנגלית והודית, ועסקה באופן שוטף בתכתובת פרטית נרחבת.
סיבה שנייה ומשמעותית לא פחות היא הבנתם של מייסדי התנועה, בלווצקי ואולקוט, את חשיבותה האדירה של העיתונות ותקשורת ההמונים בתקופתם. דוגמה בולטת לעניין זה היא טקס שריפת-הגופה הראשון אי-פעם בארה"ב, אותו ניהל אולקוט בשנת 1876, אשר זכה לסיקור עיתונאי נלהב וכתוצאה ממנו לחשיפה תקשורתית נרחבת של האגודה. מעבר לאלה, אין ספק שהמעבר של מקימי האגודה להודו בשנת 1879 היווה נקודת מפנה משמעותית, כאשר תת-היבשת ההודית, שבאותו זמן נשלטה בידי הבריטים, קיבלה את בלווצקי ואולקוט בזרועות פתוחות וסיפקה להם פלטפורמה נרחבת למיסוד הפעילות התיאוסופית, על בסיס עריכת סינתזה בין תרבות המזרח לתרבות המערב. השילוב הזה, בין מזרח למערב, הוא זה שהקנה להגות התיאוסופית את עוצמתה בהמשך הדרך, צבע את האגודה בגוונים אקזוטיים והקנה לראשיה הילה מיסטית ומסתורית.
בהמשך לכך ולצורך דיוק יתר: איך אתה רואה את תרומת האגודה לשדה הרוחניות העכשווית? מה הניו-אייג'יסטים חייבים למאדאם בלווצקי ולקולונל אולקוט? מה היה חסר לנו אם האגודה לא היתה קמה, או במילים אחרות, עד כמה מרכזיים לדעתך המרכיבים התיאוסופיים במרק הניו-אייג'י שסביבנו?
אנסה לענות לשאלה מורכבת זו בקצרה: כאשר אנו מנתחים את התופעה הנרחבת המכונה "עידן חדש", הרי שלהבנתי אנו חייבים להתייחס קודם כל לשני מאפיינים: ניו-אייג' "נמוך" (כלומר, כל מני פרקטיקות שונות שאינן מערבות עיסוק בהגות כתובה) וניו-אייג' "גבוה", המערב חיבור ועיסוק בכתבים, בין אם כתבי קודש ובין אם הגות כזו או אחרת. האגודה התיאוסופית היא זו שיצרה את הסוג השני והמשמעותי מבין השניים, כאשר בלווצקי הייתה האחראית המרכזית לניפוק שורת ספרים שסיפקו, ועדיין מספקים, ביאורים ותיאוריות שונות עבור מחפשי הדרך, ובמיוחד אלה התופסים עצמם כאינטלקטואלים.
מעבר לכך, התיאוסופים אחראים לאחד המאפיינים המרכזיים של תנועת העידן החדש – החיבור בין מזרח למערב. חיבור זה נוכח גם באימוץ פרקטיקות מזרחיות, כמו יוגה או מדיטציה, בידי מערביים. הוא קיים גם בקבלת תורות רפואיות מזרחיות במערב (שיאטסו, אקופונקטורה וכו'), וגם ברמה הפילוסופית-דתית. זו הייתה גולת הכותרת בפעילותה של בלווצקי: הסינתזה אותה היא התיימרה לערוך בין תורת הנסתר המזרחית לבין זו המערבית. בנוסף, האגודה התיאוסופית הייתה הראשונה מבין תנועות העידן החדש שאימצה קודים, סדרים, טקסים, מנהלה ומידור, בדומה לאלה שאפיינו תנועות קודמות, דוגמת הבונים החופשיים. כל אלה העניקו לה עוצמה, אוטוריטה ויכולות גיוס מרשימות של כספים ואישים משפיעים. בשורה התחתונה, היא זו שיצרה את הגשר הרעיוני בין מזרח למערב, אך היא גם זו שסייעה לראשונה למסד ולהכשיר כלגיטימי את העיסוק באזוטריה ובתורת הנסתר במערב.
וואוטר האנחרף, בספרו המאלף על הניו-אייג', עוקב אחרי תהליך ה"מזרוח" של מאדאם בלווצקי. הוא טוען שבעוד שבתחילתה היא פעלה לחלוטין במסגרת ההרמטיציזם המערבי, עם הזמן היא שילבה בתוך המסגרת האיזוטרית-מערבית בעיקרה רעיונות מזרחיים (כקארמה, או כמאסטרים מוארים החיים בהימלאיה). מה תוכל לומר על תהליך ה"מזרוח" של בלווצקי, ושל האגודה התיאוסופית כולה (שלבסוף כאמור קבעה את מרכזה הפיזי בהודו)?
הרשה לי לחלוק על הנחראף, או אולי לחדד את דבריו, ליתר דיוק. נכון, בלווצקי היא האחראית על השינוי הגדול באוריינטציה של חובבי תורת הנסתר, שעד לזמנה השקיפו על מצרים העתיקה כעל המקור לקסם באשר הוא. בלווצקי היא זו שהעתיקה, גם פיזית, את העניין המערבי בנסתר לכיוונה של הודו. בתוך כך, נכון שחלק נכבד מהמיתולוגיה התיאוסופית מערב דמויות מזרחיות. למרות זאת, לדעתי, יש לבדוק עד כמה אותו "מזרח" אכן קיים בתיאולוגיה התיאוסופית, מעבר לרמה הקוסמטית. זה בדיוק אחד הדברים המהותיים שעשיתי בספרי, כאשר קראתי את הספרות התיאוסופית הענפה, והתחקיתי אחר מקורותיה.
למרבה הפלא, אלה ברובם המוחלט מערביים ולא מזרחיים. המסקנה החד-משמעית שלי היא שהסינתזה היומרנית של בלווצקי הייתה בסופו של דבר בין גופי ספרות ואזוטריה מערביים, ולאו דווקא בין מזרח למערב. מכאן ניתן להגיע למסקנות מרחיקות לכת אחרות, ביניהן כי כאשר התיאוסופים דיברו על שילוב בין מזרח למערב, הם למעשה הכריחו את המזרח לתאום למסגרות המערביות שאפיינו את דרך חשיבתם, כמו את מטרותיהם. דוגמה ידועה לכך היא הפרשנות שבלווצקי, ואחריה גם אני בזנט, ערכו לספרי קודש הינדואים, דוגמת ה"בהגווד גיטה", אותו הם פירשו כאילו היה עמוס ברמזים ומשמעויות אזוטריות, שתאמו את דרך המחשבה המערבית וכלל לא את החשיבה ההודית המקורית.
האם, בהמשך לשלוש השאלות הקודמות: עד כמה לדעתך מתבצע, גם בתרומתה של האגודה התיאוסופית, תהליך של "מזרוח המערב" (כהצעתו של קולין קמפבל)?
אין ספק שהאגודה תרמה רבות לעניין זה, אך יחד עם זאת, נדמה לי שהדגש המהותי כאן הוא דווקא על "מערוב המזרח", בפראפראזה על שאלתך. נכון, האגודה התיאוסופית סייעה רבות למערביים אשר התעניינו בהודו ובמזרח בכלל, אך השפעתה הדרמטית, להערכתי, הייתה דווקא על הודו עצמה ועל קירוב רעיונות מערביים לחברה ההודית המתגבשת של שלהי המאה ה- 19 וראשית המאה ה- 20.
גיבוש הודו כמדינה עצמאית, גיבוש ההינדואיזם כדת
נעבור אם כן לענייו זה: בספרך אתה מקשר בין האגודה התיאוסופית ללאומיות ההודית. קל מאוד להבחין שבהודו התבצע אחד ממפעלי ייצור הלאומיות הגדולים של המאה העשרים, כאשר מערב רב של עמים, ממלכות ואמונות נוסדה הדמוקרטיה הגדולה בעולם, ונולד ה"הינדואיזם" כ"דת" אחת. מה תוכל לומר על תפקיד האגודה התיאוסופית בשני התהליכים הללו?
אחריותה של האגודה התיאוסופית לגיבוש ההינדואיזם המודרני קיימת ברמות מסויימות, אם בהקשר לפרוייקטים של תרגום ספרות קודש אותם סבסדה, אם בהקשר להקמת מערכות חינוך המוניות, אשר סיפקו מסד אידיאולוגי רלבנטי לנערים, נערות ולסטודנטים ברחבי הודו, וכדומה. עם זאת, תרומת התיאוסופים להאחדת האמונה ההינדואית היא מינורית יחסית למקום אותו מילאו הרפורמטורים הניאו-הינדואים הגדולים, וביניהם רמוהאן רוי, דיאננדה סראסוואטי, או ויווקננדה. לעומת זאת, התפקיד אותו מילאה האגודה התיאוסופית בסוגיית הלאומיות ההודית הוא קריטי ועדיין לא זכה להערכה מספיקה, ובכך בדיוק מטפל ספרי.
מפאת קוצר היריעה, אמחיש את העניין באמצעות דוגמה אחת מייצגת: מפלגת הקונגרס ההודי הלאומי היא מפלגת השלטון ההודית הכמעט נצחית, מאז קבלת העצמאות בשנת 1947 ועד היום, למעט שני פסקי זמן קצרים בהם ישבה באופוזיציה. בראש המפלגה הזו עמדו כמעט תמיד נציגים של משפחת נהרו, החל מג'אווהרלל נהרו, עבור דרך בתו, אינדירה גנדהי, נכדו- ראג'יב גנדהי, אלמנתו של זה – סוניה גנדהי, ובעתיד הקרוב, כך נראה, נינו של נהרו – ראהול גנדהי. המפלגה הזו נוסדה כגוף פוליטי כבר בשנת 1885, תחת השם "הקונגרס ההודי הלאומי", גוף שבמסגרתו פעלה האליטה ההודית עד לקבלת העצמאות. לדוגמה, אביו של נהרו, מוטילאל נהרו, היה פעמיים נשיא הקונגרס ההודי הלאומי, שלא לדבר על אישים כמו מוהנדס גנדהי ורבים וטובים אחרים. רק מעטים מודעים לעובדה שהקונגרס ההודי הלאומי הוקם בידי תיאוסוף בשם אלאן אוקטביאן יום, שהיה קצין בריטי בדימוס בשנת 1885, האמין בקיומם של המאסטרים התיאוסופיים, הקים בעצמו את הלשכה התיאוסופית בשימלה, והיה חסיד גדול לזמן-מה של בלווצקי והתיאוסופיה בכלל. הקשר בין הקונגרס לבין האגודה התיאוסופית נשמר באופן הדוק עד לשנת 1919, במהלכה נותקו החבלים העבותים שקשרו עד אז בין האגודה התיאוסופית לבין הקונגרס ההודי הלאומי.
אני חושב שקשה למצוא עיר גדולה בהודו שאין בה רחוב "אני בזאנט". בזאנט היתה מנהיגת התיאוסופים בתחילת המאה העשרים, אולם גם מנהיגת מפלגת הקונגרס ההודית, שאחרי מלחמת העולם השנייה תקים את הדמוקרטיה ההודית. איך הגיעה בזאנט להנהגת שני הגופים הללו? מה היה הקשר וההשפעה ההדדית ביניהם תחת הנהגתה?
אני בזנט הבריטית, בעברה עיתונאית מיליטנטית ולוחמת למען זכויות נשים ופועלים, "הומרה" לתיאוסופיה בעקבות מפגשה הראשון עם בלווצקי, בשנת 1889. זו סימנה את בזנט כיורשתה המוצהרת. לאחר מותה של בלווצקי, בשנת 1891, בזנט טיפסה במעלה ההיררכיה התיאוסופית העולמית, כרתה בריתות, לחמה במלחמות פוליטיות, הביאה לפילוגים באגודה, ולבסוף נבחרה לנשיאת האגודה העולמית בשנת 1907, לאחר מותו של הנרי אולקוט, ונשארה בתפקיד זה עד למותה שלה, בשנת 1933. כבר בשנות ה- 90 של המאה ה- 19 היא העתיקה את מקום מגוריה להודו, שהפכה למולדתה השנייה. במשך שנים רבות היא הידקה את קשריה עם האליטה הברהמינית ההודית ונעשתה למקורבת לאנשי מפתח, כמו למשל גופאל קרישנה גוקלה, שהיה המנהיג בה"א הידיעה של הקונגרס ההודי הלאומי בין 1900-1915.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1914, בזנט נכנסה בעובי הקורה של פעילות פוליטית בהודו, הקימה ארגון משפיע בשם "הליגה הכל-הודית למען שלטון עצמי", ייסדה עיתון ושבועון בהם הטיפה למען עצמאותה של הודו ובסופו של דבר, לאחר ששוחררה ממאסר בן מספר חודשים זכתה לכבוד גיבורים ולבחירתה לנשיאת הקונגרס ההודי הלאומי בשנת 1917. באותה תקופה נדמה היה כי החלום התיאוסופי מתגשם סופסוף, כאשר נשיאת האגודה התיאוסופית מכהנת כנשיאת התנועה ההודית הלאומית, בדרך ליישום היעד התיאוסופי: החייאתה של ההגמוניה הארית (הודו-אירופית) גם ברמת השלטון הפוליטי וגם ברמה הרוחנית. כשנתיים לאחר מכן, בעקבות טבח אמריצאר, במסגרתו חיילים בריטים חיסלו כמה מאות אזרחים הודים, ירדה קרנה של בזנט והיא נאלצה לפנות את מקומה לטובת הכוכב העולה החדש – מוהנדס גנדהי, שדרך אגב קיבל את כינויו "מהטמה" (נשמה אצילה) מידיה של בזנט עצמה.
לפעמים סדרת-הבת יותר טובה מהמקור: קרישנמורטי ושטיינר
אולי תרומתה החשובה ביותר של התיאוסופיה היתה בפורשים ממנה: הן ג'ידו קרישנמורטי והן רודולף שטיינר הפכו למורים רוחניים בעלי השפעה עצומה אחרי שטרקו מאחוריהם את הדלת התיאוסופית – כל אחד מהם באופן שונה לחלוטין כמובן. בספרך אתה כותב על קרישנמורטי. מה תוכל לומר לנו על יציאתו מהתיאוסופיה? מה לדעתך באמת קרה שם? ומה קרה שם בהקשר הרעיוני-סוציולוגי? ואם תוכל גם לומר כמה מילים על שטיינר, נהיה לנצח אסירי תודה.
ג'ידו קרישנהמורטי "התגלה" בידי יד-ימינה של בזנט, צ'ארלס וובסטר לידביטר, בשנת 1909, בהיותו בן 14. לידביטר, שהיה מחלוצי הניו-אייג' בכל הקשור לקריאת הילות, עיסוק בצ'אקרות וכדומה, טען שהוא מזהה מקריאה בהילתו של הנער ההינדואי כי הוא האווטאר (הגלגול) של קרישנה וישוע גם יחד. "גילוי" זה היה קריטי כחלק מפרוייקט הדגל התיאוסופי, פרוייקט "מורה העולם". מאותו רגע ואילך קרישנהמורטי חונך על-פי הערכים התיאוסופיים, בציפייה שגופו ישמש כמעין מרכב אליו ייכנס בבוא העת "מורה העולם", שבהתאם למיתולוגיה התיאוסופית, כבר הופיע בעבר בדמותם של ישוע, בודהא ורבים וטובים אחרים.בשנות ה- 20 הגיעה ההערצה לקרישנהמורטי לשיאה, ועמה גם עלייה מתמשכת במספר החברים באגודה התיאוסופית, כאשר בשנת 1928 זה עמד על 45,000 חברים פעילים, שיא שלא חזר מאז ועד היום.
דווקא ברגע שיא זה, קרישנהמורטי חווה משבר חריף שהביאו להתכחש לייעודו התיאוסופי ולהודיע ברבים כי "האמת היא ארץ ללא דרכים ואינכם יכולים להגיע אליה באמצעות שום דרך, שום דת, שום כת… האמת, בהיותה חסרת גבולות, בלתי-מותנה, לא נגישה באמצעות שום דרך, לא יכולה להיות מאורגנת; לפיכך, אין להקים שום ארגון כדי להוביל או לאלץ אנשים לאורכה של דרך מסוימת". לאחר פרישתו מהאגודה התיאוסופית נעשה קרישנהמורטי למורה רוחני מוערך ברחבי העולם. יחד עם זאת, הוא נשאר בקשר קרוב עם אני בזנט עד למותה ובשנים האחרונות לחייו שלו אף חידש את הקשר עם נשיאת האגודה התיאוסופית הנוכחית, רדהא בורנייר.
סיפורו של שטיינר, בהקשר התיאוסופי, סבוך לא פחות. הוא התוודע לראשונה לספרות תיאוסופית כבר בשנת 1887, אך מגעיו הראשונים עם האגודה התקיימו בשנת 1899, בברלין, שם גם פגש תיאוסופית נלהבת בשם מארי פון סיפרס, שנעשתה בהמשך לרעייתו. בשנת 1902 שטיינר פגש בלונדון את אני בזנט, שהתלהבה מהמיסטיקן המשכיל ומינתה אותו למזכיר הכללי של הפלג הגרמני התיאוסופי, תפקיד אותו מילא עד לשנת 1913. במהלך 11 השנים בהן ניהל שטיינר את הפלג הגרמני, הלך זה וצמח עד שבשנת 1913 מנה 69 לשכות תיאוסופיות שונות ברחבי גרמניה. לדבריו של שטיינר, משנת 1906 ואילך החלו להתרחש בחוגי האגודה מקרים שהבהירו לו כי היא צועדת בדרך לא נכונה. מבחינתו, "גילויו" של קרישנהמורטי והפולחן שהתארגן מסביבו גדשו את הסאה.
למרות ששטיינר האמין בגלגול נשמות ובתורת הקארמה, הרי שהוא לא סבל את הרעיון, האבסורדי בעיניו, לפיו קרישנהמורטי היה גלגולו של ישוע הנוצרי. סלידתו מכך נבעה מאמונתו כי ישוע, אותו תפס כהתגלות אלוהית אותנטית, היה דמות ייחודית בהיסטוריה האנושית. כמו כן, הוא האמין כי הנצרות המקורית הכילה יותר אמת מכל דת אחרת, לפני שהתקלקלה בידי הממסד הכנסייתי. כתוצאה מניגודי השקפות אלה, הלך והחריף המתח בינו לבין בזנט, עד שזו ביטלה חד-צדדית את זיכיונו כמזכיר הפלג הגרמני ובשנת 1913 סילקה אותו מהאגודה התיאוסופית. הכריזמה של שטיינר כמורה וכמנהיג אזוטרי הוכיחה עצמה לאחר שסולק מהאגודה. זמן קצר לאחר מכן הוא הקים את תנועתו החדשה, האגודה האנתרופוסופית, ששאפה לאפשר את לימוד הידע האזוטרי מתוך פניה למשאבי הפילוסופיה המערבית.
בהקשר זה, יש המספקים זווית פרשנית נוספת ומעניינת למחלוקת בין שטיינר לבין בזנט. בניתוח ההבדלים ביניהם על פי קריטריונים מגדריים, הרי שניתן לטעון כי דרכו הרוחנית של שטיינר הייתה גברית ביסודה, בניגוד ל"נשיות" שאפיינה את התיאוסופיה. "נשיות" זו התבטאה בתפקיד המרכזי של נשים בהנהגתה ובמספר הנשים שהאמינו בתיאוסופיה. בנוסף, התכנים הפילוסופיים התיאוסופיים היו בעלי אופי אוריינטלי שנתפס בתודעה האירופית כ"נשי" יותר מהפילוסופיה המערבית ה"גברית" והרציונליסטית. לפי קו מחשבה זה, שטיינר הציע לחסידיו פרשנות "גברית", "רצינית" וקרובה יותר לזרם הפילוסופיה הגרמני וה"גברי" מזו שסיפקה להם קודם לכן התיאוסופיה ה"נשית".
האם אוכל לשאול מה הקשר האישי שלך לנושא? איך התחלת להתעניין ולחקור אותו? מה משך אותך אליו? והאם יש בין אישי האגודה התיאוסופית ופורשיה מישהו שאתה מעריך באופן אישי?
אין קשר אישי של ממש ביני לבין הנושא. אני חוקר רציונליסט, הפועל לפי כללי הדיסציפלינה של ההיסטוריה של הרעיונות, ועם זאת, תמיד גיליתי עניין פסיכולוגי ורומנטי בדמויות שפעלו בניגוד למצופה מהן ויצרו במו ידיהן סדר עולמי חדש. התחלתי לחקור את הנושא הזה כבר לפני שנים רבות, כאשר עמדתי לפני סיום לימודי התואר הראשון בהיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב. בסמינר אותו העביר פרופסור דוד כ"ץ, שנעשה לאחר מכן למנחה שלי בעבודות המאסטר והדוקטורט, הזדמן לי לקרוא טקסט של בלווצקי, דרכו גיליתי לראשונה את החשיבה התיאוסופית, אשר הזכירה לי לא במעט את זרם המחשבה ההרמטי מתקופת הרנסנס. עניין הוביל לעניין, ולאחר שגיליתי שבזנט הייתה נשיאת הקונגרס ההודי הלאומי, הבנתי כי גיליתי תחום מחקר מרתק, שיוכל לערב את העניין שלי בדתות ובפילוסופיה, לצד אהבתי למחקר ההיסטורי.
מבין מנהיגי האגודה התיאוסופית, נדמה לי שבאופן מיוחד אני מעריך ומחבב את אני בזנט, שבאמת הייתה אישה יוצאת דופן. חכמה, תרבותית, משכילה, חדורה בתחושת שליחות ורצון לסייע לחלכאים ונדכאים, וכן, גם יפה.. לצדה, מדאם בלווצקי היא אישה שבשמחה הייתי שותה אתה קפה או שניים. לא הזדמן לי עד היום להכיר מישהו שכוח דמיונו ויכולות ההמצאה שלו עלו על אלה שלה.
סתם
—
בבלוג הלווין לבלוג זה הוספתי ידיעה על ניסיונותיה של תנועת "בני ברוך" להיכנס לבתי הספר, וזאת תחת "תנועת הערבות" המשמשת לה כזרוע מיסיונרית.
לולאת האל 