1. הגליון האחרון של המגזין המהולל שמוציא אנדרו כהן, EnlightenNext, שהגיע לתיבת הדואר שלי לפני כמה ימים צפן בחובו הפתעה: פרסומת בגודל עמוד, באנגלית כמובן, ללימוד "קורסים בקבלה" מפי מיכאל לייטמן. "בני ברוך", אם כן, מנסים להתרחב לארה"ב, ואם נגלוש ללשון מאפיונרים, הרי שמדובר בטריטוריה המובהקת של "המרכז לקבלה" (הרב ברג, מדונה ושות').

לי כזכור היה חיכוך מסוים עם כת קבלת-הפופ הזאת, כאשר כתבתי עליה בהארץ, באתר מעריב, וכאן בבלוג, דבר שזיכה אותי באיום לתביעת דיבה, שלא התממש גם כשלא נסוגתי מאף מילה שאמרתי. באותה רשימה אחרונה סיכמתי את האירוע ונתתי ניחוש: שבני ברוך קרובים לשיא כוחם, ושהם יתחילו להתפורר, או לחילופין יהפכו למשהו שקרוב יותר לתנועה דתית מן המניין (כלומר לכל הפחות ללא ההנהגה ההיררכית-רודנית של לייטמן). האם טעיתי? האם ארה"ב תתמסר כשפחה חרופה ותלגום מלוא הלוע מהמשקה-קל-בטעם-קבלה של לייטמן? האם לייטמן יצליח להמשיך ולדכא כל מתיחות פנימית? ימים יגידו.

בכל מקרה, המודעה מבטיחה לימוד של קבלה "אותנטית", גילוי מטרת החיים וחוויה של "הארה ייחודית". לייטמן, אגב, מקבל כאן את התואר (תנשמו עמוק): The world's foremost Kabbalist Rav Michael Laitman PHD. אז ראשית, לגבי היומרה כבר תהיתי איפשהו: האם רשב"י, האר"י או הבעש"ט אי פעם הכריזו על עצמם בפומבי כמקובלים הבכירים בעולם? עוד מצחיק בעיני התואר Rav. ודוק: לא Rabbi, שזה סתם, אה… רב. אלא Rav, שדוברי אנגלית יכולים לטעות ולחשוב שזה איזשהו תואר רוחני רם דרג. ושני דברים נוספים מעלים חיוך בנוגע לזה: אחד, שלייטמן בכלל לא רב, לא משנה איך נבטא את המילה הזאת; ושניים, שאם הוא באמת מעוניין להביא גאולה לעולם, הרי שהוא צריך לתת קרדיט על התרגיל היחצ"ני הזה לRav ברג מ"המרכז לקבלה", שכבר שנים מכנה כך את עצמו. גם כאן, כאמור, הוא היה כבר קודם. 

2. נעה ידלין במאמר מצויין על הטרנד החדש של "המיליארדר הרוחני". כך ידלין:

אם בעבר שימשה המלה "רוחני" כדי לתאר את האדם המתרחק מהבלי העולם הזה, מן החומרי ומן הגשמי, בוחר על פניהם בנשגב, בעיוני, במופשט, ואף מוכן לשלם על כך מחיר – הרי שכעת הרוחני אינו אלא מי שבצד רדיפת בצע, רהבתנות ושחץ – כהגדרתו המצוינת של שוקי טאוסיג – עוסק גם במיני הבלים אסקפיסטיים ואמונות תפלות, ועושה זאת על פי רוב בצורה מופגנת, פטפטנית ואקסטרווגנטית.

"רוחני" היה "אנטי-חומרני" בעיקר בקונטקסט נוצרי, אבל נכון שהמילה אומצה כמעט תמיד על ידי פרטים שאתגרו את המובן-מאילו, לא רק ההגותי אלא גם התרבותי, החברתי, וכן: הכלכלי. היום, כפי שאומרת ידלין, בידי שרי אריסון ואילן בן דב, "רוחני" משמש כ"נדל"ן מילולי מניב" שמשדרג את מעמד הטייקון מסתם איש עשיר לישות בעלת עומק. ידלין ממשיכה:

אריסון ובן-דוב […] נמנים עם קומץ זעיר של בני מזל שיכולים להרשות לעצמם להתמסר לחיים שכולם רוח; ובכל זאת הם בוחרים יום-יום, שעה-שעה, להמשיך להשקיע את עיקר זמנם ומרצם בלעשות עוד כסף.

שוב, הדיכוטומיה בין רוח לכסף לא הכרחית, אבל יש מימד של צביעות בהשתטחות, בחליפות ספורט-אלגנט של גוצ'י, על קברי צדיקים שהסתגפו כל חייהם. מה שמביא אותנו לסיפור הבא:

3. הסיפור הזה כוסה בידיעות, בהארץ דה מרקר, במוספשבת של מעריב ובערוץ היהדות של אתר מעריב, ורק זה מספיק כדי להראות לנו עד כמה הניו-אייג' בכותרות כיום. אז מה העניין? בגרסת מעריב מדווח שלום ירושלמי מסילסטרה, בולגריה, שם פקדו בן דב, שועים אחרים וכמה סלבס את קברו של הרב אליעזר פאפו. כמובן שזה אמור לא רק לפתוח את הצ'אקרות (בסדר, לתת טעימה מזיו השכינה) אלא גם לעזור לעסקים.

אלא שהרב, בעל ה"פלא יועץ", היה ידוע בצניעותו, ונתי סוקר מביא במוסף הארץ ציטוט מספר אחר שלו, "יעלזו חסידים": "כל מעשיך," קובע הרב פאפו, "יהיו לשם שמיים. לא יהיה אדם אוכל וישן וכוונתו שיהיה בריא ושמן לעשוק בדברי העולם הזה, ולהיות רודף אחר הממון." כאן נכנס עניין הצביעות.

וגם כאן: ירושלמי מצטט את בן דב כאומר: "עשינו היום מעשה טוב. כמה הזדמנויות יש לנו לעשות מעשה טוב, לא לעשות רע, לנקות את הנפש ואת המחשבות?" על כך נעה ידלין היתה אומרת: כמה הזדמנויות שאתה רוצה. אתה מיליארדר.

אגב, דווקא בעיניין הזה שרי אריסון, שהזכרנו אותה באותה נשימה, הרבה יותר רצינית: היא לוקחת את הרוחניות שלה יותר ברצינות ומשקיעה הרבה יותר במתן צדקה, כלומר תרומות. בכל אופן, הנה המשך השיחה בין ירושלמי לבן דב. יש כאן ערבוביה ניו-אייג'ית שלמה, ובן דב אף מצליח לחדש בצורה מקורית מאוד את משמעותה של המילה הותיקה, "תיקון":

פעם אמרת שאתה זורבה בודהיסטי.
אני יהודי גאה שכל הזמן נושא תפילה. האדם הוא מכלול שלם, שלוקח משהו מכל דבר. אני נושא תפילות, מקבל ברכות. למילה יש ערך עליון בעיני. כולנו מתפללים וחושבים מה יהיה. מי שצריך בשביל זה שטריימל זה בסדר גמור, אבל לא בהכרח.
אתה ער לגל הרוחניות ששוטף את הארץ?
זה הבסיס של העם היהודי.
מה דעתך על שרי אריסון והמסרים שהיא מקבלת?
נפלא, אתה לא מקבל מסרים? אתה יכול לקרוא לזה גם אינטואיציה.
אריסון מתייחסת אל המסרים שהיא מקבלת כמו אל נבואות.
אפשר להסתכל על זה בצורה שונה. כל אחד חושב על העתיד. כל אחד מסתכל על זה בצורה אחרת.
איזה עתיד כלכלי אתה צופה לנו השנה?
בסדר גמור. אני ישבתי תקופה ארוכה עם הרבה מזומנים ביד. לא רציתי לעשות עסקה עד שלא תגיע הציפור עם עלה הזית. עכשיו יש תיקון.

4. מה שמביא אותנו לסיפור הבא: בסוף אוגוסט התפרסם ראיון בגלובס עם ניסים אמון, "זן מאסטר ישראלי", על עצותיו לאותו בן דב ממש – קנייתו את פרטנר, למשל, היא לדעתו של אמון תוצאה של אומץ אותו הוא פיתח על ידי תרגול רוחני תחת הנחייתו. על עצמו אומר אמון:

אני תופש את עצמי כבעל מקצוע בתחום המודעות. לא קדוש, לא גורו, לא שום דבר מיוחד. אני בסך הכול בעל מלאכה […] גם בתעשייה שלנו, שאני מכנה אותה: 'תעשיית המודעות', יש דירוג עולמי ואני שואף להתקדם לשם. אני עדיין רוצה לכתוב יותר ספרים, והיעד הבא שלי הוא לצאת עם התורה שלי לארה"ב […] בשנים האחרונות התעשייה הזו בזינוק, והיא הולכת לגדול אפילו בקצב גדול יותר בעולם המערבי."

אז הוא בעל מלאכה, עוסק בתעשייה, ושואף להתקדם בדירוג העולמי. שיהיה בכיף, וברוחנית עמוקה.

5. ראיון עם רוברט בלה, מהסוציולוגים של הדת הוותיקים והחשובים בעולם כיום. הוא מדבר על מגוון של נושאים, ומה שתפס את עיני היתה ההתיחסות שלו למימד הטקסי שבדת. בלה אומר שהמימד האמוני, התיאולוגי-תיאורטי-דוגמטי של הדתות הוא רק פן אחד שלהן, וממילא כזה שהתהווה רק באלפי השנים האחרונות. לפני זה דתות היו בעיקר מערכות של טקסים.

היום אנשים רבים, ובכללם המבקרים בחריפים ביותר של הדת כגון דוקינס, היצ'ינס וכו', חושבים שהדת היא תיאוריה או קבוצה של תיאוריות שהן פשוט שגויות. [… אבל] אני חושב שהטקס הוא היסוד הפנומנולוגי של כל דת. הטקס, כמובן, הוא חלק מחיינו. […] לכן הכחשת הדת כאילו מדובר בסט של תיאוריות מפספסת את הנקודה, מפני שאתה לא מבין על מה בכלל מדובר. […הטקס מנסה] לבטא את הדברים החשובים בחיים יחד, על ידי קבוצה.

וכדוגמא נותן המראיין, מרק יורגנסמאייר, סוציולוג של הדת בעצמו, דוגמא לכך שגם כאשר מותר ומקובל לגור יחד ולקיים יחסי מין ללא חתונה, אנשים רבים עדיין רוצים להתחתן, ואפילו הומוסקסואלים מרגישים שזו "זכותם" לקיים את הטקס הזה. לבד מזה בראיון גם על תהליכי החילון שעוברת החברה המערבית, ועל ארה"ב כאומה לא נוצרית, אלא דאיסטית – ישו לא ממש נחשב, רק אלוהים, וגם הוא כישות מופשטת.

6. שחר שילוח בבלוגה הראוי לציון כבר המליצה על הסרט הזה, ואף נימקה (ראו שם), ואני מוסיף משלי: כדאי לראות את Jesus Camp, סרט מצויין שעוקב אחרי קייטנה לילדים אוונגליסטים בארה"ב. הסרט לא רק מביא תמונות נדירות, אלא עשוי בחוכמה וברגישות, נותן לדברים לדבר בעד עצמם, ולמעשה מראה כמה אותם אוונגליסטים ה"מדברים בלשונות" הם חבורה די נחמדה והגונה של אנשים (לא שאני מסכים עם דרכם וכו').

ה"דיבור בלשונות" הוא באמת אחת הסוגיות המעניינות ביותר בסרט, לפחות בשבילי. מדובר בתרגולת רוחנית שנהוגה אצל האוונגליסטים הארד-קור (בעיקר פנטקוסטלים) ומתבססת על הפסוקים הבאים, שהם מעין הוראות אחרונות של ישו לשליחיו:

וְאֵלֶּה הָאֹתוֹת אֲשֶׁר יִלָּווּ אֶל־הַמַּאֲמִינִים יְגָרֲשׁוּ שֵׁדִים בִּשְׁמִי וּבִלְשֹׁנוֹת חֲדָשׁוֹת יְדַבֵּרוּ׃ נְחָשִׁים יִשְׂאוּ בִּידֵיהֶם וְיִשְׁתּוּ סַם־הַמָּוֶת וְלֹא יַזִּיקֵם עַל־חוֹלִים יָשִׂימוּ אֶת־יְדֵיהֶם וְיִיטַב לָהֶם׃ (מרקוס, 16, 17-18)

דיבור בלשונות תחילה היה דיבור בשפות שהאדם המדבר לא הכיר, אבל שאנשים זרים מבינים. שימושי אם אתה מיסיונר, לא? אבל מהר מאוד (עוד בתקופת השליחים) זה הפך למלמולי ג'יבריש שלכאורה מגיעים בהשראת רוח הקודש. אם אני לא טועה החל מדקה 8 אפשר לראות בסרט דוגמא לכך.

אז האם מדובר בחבורה של נוצרים הזויים? לפני שפוסקים משפט כדאי לדעת שעל פי סקרים שונים האוונגליסטים למיניהם הם כיום הזרם היחיד שמראה יציבות (כלומר שלא עוזבים אותו יותר אנשים מאשר מצטרפים אליו) או אף גדילה. איך זה? פשוט: האוונגליסטים מציעים דת שבמסגרתה עוברים חוויה רוחנית. בין אם דיבור בלשונות (נדיר) או חוויה של קונברסיה, של גילוי של קשר אישי עם ישו (תמיד), המאוויים העמוקים של המאמין לסיפוק רוחני (פנימי, נפשי) נענים. וזה, כידוע, מה שמחפשים היום. הנה, שוב, הסרט.

7. בית כנסת מתקופת בית שני התגלה באזור מגדל, ומה שמעניין ביותר בו היא אבן שעליה דמותה של מנורת המקדש. על פי הידיעה במעריב זוהי תמונת ה"מנורה הראשונה המתגלה בהקשר יהודי מימי בית שני"  – עד כה הדימוי המפורסם ביותר למנורה שהיה ברשותנו נמצא על שער טיטוס, ותיאר את המנורה כשלל של הרומאים.

שני דברים מעניינים כאן: ראשית, אם אכן המנורה הזאת פוסלה על ידי מישהו שראה במו עיניו את המנורה במקדש, כפי שנטען על ידי החוקרים, הרי שזה מטיל עוד ספק בציור המנורה על פי שיטת חב"ד, בה הקנים ישרים ועולים באלכסון (כך גם נראות החנוכיות שפעילי חב"ד מפזרים ברחבי הארץ בכל חנוכה). חב"ד בעניין הזה נלחמת ראש בראש, או ראש בקיר, מול כל העולם היהודי, בגלל שהרבי מליובאוויטש טען שכך אמורה להראות המנורה (על סמך ציור בכתב יד קדשו של הרמב"ם). זו לא ממש סוגיה הלכתית, אלא יותר מאבק יוקרה שבו הרבי, שהוא לאמונתם של החסידים נביא ומשיח, פשוט לא יכול לטעות.

לבד מזה, הביטו בתמונה: לבד מהמנורה היפה, מהם האייקונים האלה מעל ומתחת לפרח המרכזי? האם אלו לבבות? האם ייתכן שכבר אז השתמשו בדימוי המוכר כל כך היום כדי לתאר כך את המשאבה במרכז החזה? ואם כן, האם משמעותו היתה שבבית הכנסת ההוא הדגישו את האהבה? ואהבה למי? האם תפרו שם חולצות עם ההדפס I ♥ Ha'Shem?

8. ראיון בכלכליסט עם קארן ארמסטרונג, חוקרת הדתות המפורסמת (והקצת פשטנית), שאומרת:

אנחנו צריכים לתת למסורות קול עכשווי. לכל האמונות יש היסטוריה של שינוי והתפתחות. מאמינים תמיד מצאו פרשנויות חדשות בטקסטים שאולי אף לא עלו על דעתם של המחברים. הרבנים התלמודיים, למשל, עשו זאת היטב עם הפרשנות שלהם. אם מסורת מסוימת נכשלת בהתאמה שלה לימים העכשוויים, או חסרה יכולת להגיב באופן גמיש ויצירתי לטראומות של זמנה, היא תיכחד.

המראיין, איתי להט, מבשר ש:

הניסיון של ארמסטרונג עצמה לייצר מסגרת פרשנית לחמלה הוא כאמור אמנה בינלאומית, שאותה מקדם ארגון שהקימה לצורך העניין (charterforcompassion.com). […] בימים אלה שוקדים בארגון על הנוסח הסופי של האמנה; לכשיושלם, בתוך כמה חודשים, יחתמו עליה אלפי מנהיגים דתיים מכל העולם, ואז ייצא לדרך גם קמפיין בינלאומי ש"אפשר יהיה לראות בכל מקום על פני הגלובוס", לפי ארמסטרונג.

9. זה מיוני, אבל שווה לינק: גלגולו החדש לכאורה של לאמה יֶשֶה (אושיה רוחנית בולטת של הבודהיזם הטיבטי), נער ספרדי בשם היטה טורס, מאס בתפקיד שכפו עליו ופשט את גלימות הנזורה. אני זוכר ששמעתי עליו לפני 13 שנה כששהיתי במנזר טיבטי שייסד לאמה ישה: שמו הוזכר בעיניים בורקות, ותקוות גדולות נתלו בו. מסתבר שתינוקות מערביים יותר קשה לשכנע שהם גלגולי לאמות. טוב, אולי אחרי מרד הנעורים הוא יחליט שהוא בכל זאת לאמה ישה.

10. גם זה מיוני, אבל רק שיהיה מתועד: 54% בעד הכרת המדינה הרפורמים והקונסרבטיבים כזרמים יהודיים שווי מעמד. 44% בעד להכיר בגיורים שלהם.

11. אבי לבקוביץ מוצא כל מני אתרים מבדרים של מכשפים, ידעונים ומשיחים בעיני עצמם. הנה "יוסף חי – מאגיה והחזרת אהבה", והנה "קולו של משיח", שמנבא שאחרי אסונות שונים (פצצת אטום על תל-אביב ועוד) הגאולה תבוא ב- 2015. יש למה לחכות.

12. הספר החדש של דן בראון ("צופן דה וינצ'י" וכו') אמור לראות אור עוד יומיים, וכפי הנראה הוא מעליל עלילות על המסונים (הבונים החופשיים). אלה מצידם נכנסים לכוננות ספיגה, אם כי לדעתי לא משנה מה יהיה כתוב שם, זה יעשה להם רק טוב, בהיות התנועה שוקקת חיים בערך כמו כנסייה באירופה.

13. גיליתי בלוג מופלא של אשה חרדית שכותבת את תסכולי הוויתה בצורה מרגשת ביותר. למשל הפוסט הזה. הבלוג נקרא "חור בסדין". נודע לי עליו כי קיבלתי איזה קומוניקט לקראת סרט, "סוררת", שעשתה עליה ענת צרויה ושיוקרן בערוץ 8 ב- 17/10.

14. לסיום אני רוצה להמליץ בחום על ערבים שיתקיימו עם מורה הוויפאסאנה שינזן יאנג. שינזן הגיע לארץ מארה"ב כאורח של עמותת תובנה, שבחסותה הוא גם יערוך קורס (לפרטים). מדובר במורה רציני מאוד משלב ניסיון וידע עמוק בתרגול מדיטציה בודהיסטית עם חוד החנית של מדע המוח המודרני. הערבים יקראו: The Science of Enlightenment: Mindfulness for the Modern Mind". הראשון יתקיים ביום שלישי, 29 בספטמבר, 20:00, ברחוב עין סהרונים 3 במצפה רמון, והשני ביום רביעי, 30 בספטמבר, 19:45, בסטודיו PLAY לבונטין 7, תל אביב (מפה). הכניסה חופשית וכאמור מומלצת.

מצוות לחוד ורוחניות לחוד

גיליון ספטמבר – ראש השנה תשס"ט – של "נקודה" מטפל במה שהם קוראים לו "דור המחפשים", כלומר אותם יהודים צעירים שמחפשים דתיות של מגע אינטימי עם הקדושה וש"יש לה[ם] סיכויים לא קטנים להיות ראשיתה של תחייה רוחנית ארצישראלית אותנטית". אדם צחי, למשל (שמתוך כותרת המשנה של כתבתו לקוח הציטוט שלעיל), מביא את דבריהם של כמה מבני הדור הזה, כולם מתקוע.

למשל אריאלה לוי, חוזרת בתשובה שמספרת שבניגוד לאווירה ששואבת את הרוחניות שלה מהצבת גבולות, "בי יש צימאון למשהו מעבר לזה, לדבקות, לפריצת גבולות, לרוחניות אינטנסיבית יותר". באותה כתבה מודה תחיה פרומן שבניגוד לחשיבה הקווית, ההיררכית, שמאפיינת את עולם הלמדנות היהודית, היא "לא מדברת ככה עם אנשים, וגם לא עם א-לוהים. אני מרגישה שהחשיבה המעגלית היא חשיבה הרבה יותר אנושית, הרבה יותר טועה, הרבה יותר פגיעה, וגם הרבה יותר רגישה למציאות. […] בחשיבה קווית, שמובילה לאידיאולוגיות ולכל מני תורות, אני מאבדת את הרגישות שלי". גילי טובולסקי מספרת ש"רק בשנה האחרונה הגענו למקום שבו אנחנו שואלים את ה' איפה הוא בחיים שלנו. אנחנו שואלים ודורשים את זה כל יום. […] מתחיל לקרות משהו. הלב קם, מתעורר".

הגיליון ממשיך לטפל בנושא על ידי מאמר די שבלוני של ברוך כהנא על האפשרות לעלייה דווקא מתוך המשבר הנוכחי, מאמר של יפעת ארליך, שמנסה לבדוק את ההתקרבות החילונית ליהדות אבל לא מצליח לגרד אף את שולי התופעה (ואם זה לא מספיק, שניים מתוך ארבעת המרואיינים בכלל עסוקים בלהלל את היהדות האורתודוקסית, לאמור: גם החילויינים מבינים שרק אצלנו האמת), ומאמר של הרב יהודה ברנדס על אפשרות מציאת עומקים רוחניים בלימוד גמרא.

המאמר של הרב ברנדס הוא היחיד שמנסה לברר את שורשיו העקרוניים של המשבר הנוכחי, שמתוכו אכן עולה החיפוש והקריאה לרוחניות. אך היה ראוי להביא עוד מאמר שבודק לא רק מדוע לימוד הגמרא בימינו הפך יבש וקר, אלא באופן כללי למה כל מערכת המצוות כולה אינה עונה על צרכיהם הרוחניים של הכורעים בעולה. לדעתי כאן נעוצה השאלה הגדולה, השאלה שאמורה בראש ובראשונה לזעזע כל יהודי שומר מצוות. שכן, האם לא אמור היה להיות מובן מאליו שאדם שמקבל על עצמו עול תורה ומצוות מאושר ומסופק מבחינה רוחנית? האם זה לא מוזר מאוד שהמצוות לא ממש מקרבות אותנו לאלוהים?

השאלה אם כן צריכה להיות איך הגענו היום למצב בו הפרקסיס הפולחני של הדת היהודית לא עונה על צרכיהם הרוחניים של היהודים? איך יכול להיות שיהודים אורתודוקסים נזקקים למני "תוספים" – החל מהשתטחות על קברים, דרך השתתפות בסדנאות ימימה, ועד תרגול יוגה ומדיטציה – כדי שירגישו את מה שהם מצפים להרגיש, את מה שאמור להיות מובן מאליו שהם יקבלו, בתור אנשים מאמינים? ואם אכן לתוספים האלה הם זקוקים, אולי אפשר פשוט להתרכז בהם ולוותר על המצוות? אין לי ספק שאם יש משבר הלכתי (ויש), הרי הוא זה. לא חוסר ההתאמה של ההלכה למודרנה היא הבעיה העיקרית, אלא חוסר המענה שהיא נותנת לצרכים הרוחניים של היהודים.

ואם ארצה להציע סיבה לדבר, אהיה חייב לשוב אל אותה "פנייה סובייקטיבית" שדיברתי בה לא מעט בהקשר להתפתחות הניו-אייג'. זהו אותו תהליך שעובר על המערב במאות השנים האחרונות, שבמסגרתו אנחנו מגלים – ובד בבד מפתחים – יותר ויותר את עולמנו הפנימי. המעבר הוא מתמונת עולם בה המכריע הוא הסדר החיצוני, להשקפה בה חיינו הפנימיים נתפסים כחשובים ביותר, עד שכיום כמעט מובן לרובנו מאליו שמה שבראשנו ובלבנו חשוב לא פחות, ולעיתים אף יותר, מהעולם על סדריו.

לא אכנס בהרחבה לתיאור התהליך הזה, ואני חושב שממילא די ברורות תוצאותיו: מה ש"מרגיש לי נכון" ומה ש"עושה לי טוב" נתפס כיום כמימד לא פחות משמעותי ממה שמישהו אחר מספר לי שראוי או חובה, ממה שהוא "מסורת אבותנו" או ממה ש"אלוהים אמר". ולעיתים קרובות, כאמור, נותר בכלל רק אותו מימד סובייקטיבי, ועל פיו ישק כל דבר.

אני חושב שמכאן גם מובן איך גם בשדה הדת באה הפנייה הסובייקטיבית לידי ביטוי עמוק, כאשר התופעה הנפוצה ביותר שבאה מתוך כך היא המעבר מחברות בדתות ממוסדות לחיפוש רוחני אישי. אביא שוב את הציטוט שהבאתי כבר מפי אחד הפילוסופים הפוליטים החשובים בעולם כיום, צ'ארלס טיילור: "עבור רבים כיום חיים רוחניים שפירושם זניחת הדרך הפרטית והכפפת עצמנו בפני סמכות חיצונית כלשהי זו אופצייה שפשוט לא עולה על הדעת". ברור, לא?

הרב יובל שרלו כתב על זה לפני שנים אחדות במאמר "דמותה של ההלכה הנבואית" (אקדמות, י"ב, תשס"ב, עמ' 7-48):

עם עליית קרנה של התפיסה הקיומית הסובייקטיבית שבעולם המודרני והפוסט-מודרני מביא אופייה האובייקטיבי של ההלכה וצורת ניסוחה המשפטית לתחושת זרות. החשיבות הגדולה שבעולמנו לאותנטיות ולעצמיות, לחרות פנימית ולבחירה, עומדת בסתירה לדמותה של ההלכה. (שם, עמ' 40)

כך בפשטות: בסתירה לדמותה של ההלכה. כי אכן, בעוד שהנצרות מראשיתה הדגישה את הרובד הסובייקטיבי של החוויה הדתית, היהדות דבקה מאז חורבן בית שני בצמידות אובססיבית לאובייקטיבי, כלומר בהתעקשות על קיום מדוקדק של החוק המשותף לקהילה כולה (וגם המרד המוצלח של תנועת החסידות דוכא חיש מהר). אבל מה שהצליח (אולי) לספק את היהודים לפני אלף או אלפיים שנה, לא מצליח למלא את תפקידו כיום, ויותר ויותר אנשים דורשים מיהדותם תוכן רוחני, ולא רק לגליסטי (או במקרה הטוב, הגותי).

החיפוש היהודי אחרי רוחניות הוא לכן חלק מתופעה רחבה ביותר שעוברת על המערב, אם כי בגלל האופי המאוד "אובייקטיביסטי" של היהדות, הוא בא לידי ביטוי בצורות רבות ומעניינות (וגם: יש לו סיכוי גדול יותר להימנע מרחפנות מנותקת שהניו-אייג' מאופיין בה – למציאות, בכל זאת, יש מימד אובייקטיבי). בעוד היהודים שאינם חשים עצמם מחוייבים למצוות נוהגים כאחיהם הנוצרים ופשוט קופצים על עגלת הניו-אייג' (המלאה להתפקע, אבל גם בהרבה מאוד זבל כמובן), דווקא אצל האורתודוקסים, בגלל המתח המובנה בין המחוייבות לחוק האובייקטיבי לבין החיפוש אחר משמעות סובייקטיבית, תיתכן פריחה מעניינת ויפיפייה ועוצמתית של רוחניות. למרות כל הקיפוצים של חסידי רבי נחמן, אני לא חושב שזה כבר קרה בקנה מידה רציני (לא שאצל הנקראים חילונים רוחניות רצינית היא תופעה נפוצה). אני מקווה שזה עוד יקרה.

אם רק (נעמיד עלינו מלך)

אבל יש כאלה שההתבוננות פנימה היא מהם והלאה, ומשליכים את כל יהבם על "ההלכה", כאיזו ישות מטאפיזית נצחית וכל-יכולה. אלה מתייחסים למערכת המצוות כאילו היתה אותו שדה אידאות אפלטוני קבוע בו דבר לא משתנה ולנו לא נותר אלא לפסל עצמנו עד כמה שאפשר קרוב לצלמו ולדמותו (ולכדי זהות מוחלטת לא נגיע, לצערנו, לעולם כמובן). מדובר, אם כן, בתופעה ההפוכה לאותה "פנייה סובייקטיבית", אם כי לדעתי היא באה לא כהמשך פשוט של העבר, אלא כריאקציה חרדתית לסובייקטיביזציה של החיים, כנסיון מסורבל להאחז בציפורניים בקרנות המזבח הישן והסדוק. דוגמא לכך ניתן למצוא, למשל, אצל הרב עודד כיטוב, שכותב מאמר בגליון הנ"ל, תחת הכותרת "היא לבדה ריאלית".

אחרי שהוא דואג להזכיר לקורא שחכמה בגויים אולי יש, אבל תורה אין ולעולם לא תהיה, ואחרי שהוא קובע ש"ההכרעה ברורה וחד משמעית", והיא שמצווה עלינו "להעמיד מלך", יוצא הרב כיטוב נגד המחשבה הכופרנית כאילו ייתכן שמי מהמצוות אינה רלוונטית לימינו. שהרי (הוא פונה אל קוראי נקודה האורתודוקסים ומרגיש, אני בטוח, איך הוא מהדק את אצבעותיו סביב אשכייהם האמוניים) אם יש מצווה מפורשת על היהודים להמליך על עצמם מלך – ולדעתו כמובן יש – "ממילא הכרעת שדרך התורה והמצוות היא ריאלית, שהרי אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניה עם יהודיו לצוותם על פנטזיות פרועות ומסוכנות שאין הדעת מתיישבת בהן". ברור: אלוהים לא יעשה לנו דבר כזה; מצווה היא מצווה וחוק זה חוק, dura lex, sed lex, ואם כתוב 'מלך' כנראה שזאת אומרת שחייבים מלך! והרב מוסיף: "לחשוב שיש כאן דרך תורה, אך היא 'הזויה' או 'אוטופית' ובלתי מתיישבת; שיש כאן מצווה אך היא 'אינה ריאלית' – הרחמן יצילנו מדעה כזו".

איזה כישרון יש ליהודים לוותר על המציאות. דווקא הם, שבטוחים שהאל שלהם ברא אותה ואף הכריז כי היא טובה, דווקא הם מעדיפים להפנות ממנה את עיניהם, להיתפס לאידאות ערטילאיות, לעקרונות מנותקים, כאילו בהם האמת והמציאות היא שקר, כאילו בהם יש לאחוז ומהממשי יש להרפות. איזו התיוונות. (פגישת אחמדינג'ד ונטורי קרתא לפני כשבוע – על כך כאן)

הרחמן יצילנו מחשיבה שטחית שכזו. הלא בדיקה קצרה תעלה שאפילו המקרא עצמו אינו קורא מפורשות להמלכת מלך על העם (כתוב "ואמרת אשימה עלי מלך…" – אראל סגל מסכם את זה בתמציתיות כאן). אבל גם אם היה המקרא קורא מפורשות, האם עיוור הרב עד כדי כך שהוא לא שם לב שרבות מהמצוות שכתובות במפורש במקרא שונו ופורשו מחדש? האם מישהו הורג בימינו בן סורר ומורה, למרות שכתוב במפורש שדינו מיתה? האם מישהו הורג מחללי שבת בפרהסיה? האם מישהו מחזיק בימינו עבדים? או מרבה לו נשים? האם לאב בימינו רשות למכור את בתו כאָמָה? איזה מין רב זה שאינו מבין את המורכבות של ההלכה? מי בימינו עדיין מחזיק ברעיון הילדותי שמקביל בין מה שכתוב בפשט התורה לבין מה שחובה בחיים?

והרב כיטוב ממשיך במסע הבערות שלו: הבעיה לדעתו היא ש

מיום ליום הופנם – באמצעות ריבי רבבות חוקים ותקנות, ושיח ושיג ציבורי ותקשורתי אינסופי ברוח מגילת העצמאות – הזיהוי האוטומטי בין מדינה, קרי ריבונות, לבין מערכת חילונית-דמוקרטית חפה משמץ של יהודיות-ייחודיות, מערכת של סתם, חסרת פשר של ממש, הבאה משומקום והולכת לשומקום.

מערכת של סתם? חסרת פשר של ממש? הבאה משומקום? כמה בוּרות ברב אחד? אם על המגנה כרטה הוא לא שמע, מה על המהפכה הצרפתית? וכינון הרפובליקה האמריקאית? והאמנציפציה? ומה על אותם ערכים הומניסטים שלולא הם ספק אם ארה"ב היתה נכנסת בכל לבה (וזרועותיה הנטויות) למלה"ע השנייה ומביאה לתבוסת הנאצים, ושעומדים גם בבסיס הנכונות של אומות העולם להכיר בזכותם של היהודים למדינה, ולתמוך בה בתור "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון"?

ולסיום, לא ניתן כמובן לחתום מנשר משיחי ללא פנייה אל מחשבת ה"אם רק" האלילית:

ההצקות האינסופיות דהאידנא מצד הגויים על חודו של קרוון אינן אלא על חוסר הנאמנות מצדנו לכללי המשחק הנוכריים שקיבלנו עלינו מרצון. אך משנציב את הכללים המאירים והשמחים שלנו לעיני כל הגויים מראש, באמונה וביושר לבב, הסיפור יהיה שונה לחלוטין.

כמובן. אם רק נציב את הכללים שלנו, אם רק כל עם ישראל ישמור שתי שבתות ברציפות, אם רק כולם ילמדו קבלה, אם רק כולם יאמינו שהרבי הוא המשיח, אם רק כולם יעשו מדיטציה, אם רק כולם יעברו למכוניות היברידיות, אם רק כולם יחשבו חיובי, אם רק כולם ישמחו בחלקם. אוי, אם רק כולם יבינו שכולם אף פעם לא יעשו אותו דבר, ואם רק כולם יבינו שהמציאות היא עניין קצת יותר מדי מורכב מכדי להיפתר על ידי נוסחת "אם רק".

—

ואני רוצה רק להזכיר גם ראיון מצויין של יעקב פרידלנדר עם גרא טוביה, מעין אקזיסטנציאליסט יהודי מקורי ומרתק, גם הוא בגיליון נקודה הנ"ל. אין לי כוח לסכם אבל רק בשבילו שווה לקנות את כתב-העת, שלמרות חסרונותיו הרבים הוא לדעתי אחד המעניינים ביותר שיוצאים בעברית.

[מי שרוצה ציטוטים נאים שמראים שניסיון ההתנקשות בשטרנהל לא בא מתוך ריק, אלא בהשראת (אם לא נרצה לומר, בהוראת) רבנים בכירים, יקרא כאן, וכאן בעיקר על הרב ישראל רוזן, שהגדיר בעבר את חברי שלום עכשיו "מוסרים". אנשים כמו הרב רוזן הם תועבת היהדות.]

"באיזה גודל רואה אותנו אלוהים: מחקר על הראיה" מאת דני לסרי, פרדס הוצאה לאור, 187 עמ'

הראייה היא מלכת החושים, ונדמה שכבר כילדים אנחנו מכירים בכך, ובמשחקי 'מה היה אילו' מוכנים לוותר על כל חוש אחר ובלבד שנוכל להמשיך לראות. אפלטון קבע ש"בין ההרגשות שאנו חשים בחושי הגוף אין לך חדה מן הראייה" (פידרוס), ואריסטו, במשפטים הראשונים של המטאפיזיקה שלו, כותב ש"מעדיפים אנו את הראייה כמעט על כל דבר אחר, והסיבה היא שחוש זה, יותר מכל שאר החושים, גורם לנו להכיר ומגלה לנו הבדלים רבים בין הדברים".

הראייה, כך נראה, היא גם החוש הרוחני ביותר. נכון שלפעמים אלוהים מתגלה דווקא בפקודות שהוא לוחש אל תוך אוזנינו, אבל בסופו של דבר חזיונות שמימיים הם תו ההיכר של המיסטיקן כמעט בכל תרבות. לא בכדי שמו של הטיפוס הרוחני, עוד בתנ"ך, הוא "רואה" או "חוזה", ובאנגלית Seer. בפרק 11 של הבהגווד גיטא, אחד הספרים הקדושים ביותר של ההינדים מבקש ארג'ונה מהאל קרישנה שיחשוף בפני עיניו את צורתו האמיתית. בקשה דומה מבקש משה על הר סיני: "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ" הוא מתחנן בשמות, ל"ג, י"ז. ושפינוזה אף קובע כי "אין האושר אלא קורת-רוח הנובעת מהכרת אלוהים על דרך הראייה" (אתיקה, חלק רביעי, מילואים, ד')

עם כל זאת, נדמה שאנחנו עצמנו לא ממש מבינים את תהליך הראיה, ולרוב ההבנה האינטואיטיבית שלנו חורגת מאוד מהתמונה שעליה המדע המודרני, ואף ההגיון, מורים. ספרו החדש של דני לסרי מנסה להבהיר בשפה יחסית פשוטה (אך לא שטחית) זוויות שונות על הראייה: איך היא פועלת, מה משמעותה, מה היא מגלה לנו (על העולם, על עצמנו) ומה היא יכולה לגלות לנו עוד. לסרי תוקף תפיסות פסבדו-מדעיות רדוקציוניסטיות של מלאכת הראייה, כאילו העולם החיצוני "מוקרן" על מסך קטן בתוך ראשנו (והרי זו ההנחה המשותפת לכולנו על פעולתה), ומראה שהראייה אינה קליטה פאסיבית של מידע, אלא דיאלוג מתמשך בין האורגניזם לסביבתו, שתלוי בגוף, בהכרה, בזיכרון ובמציאות החיצונית לא פחות מאשר בשתי עינינו.

הראייה, טוען לסרי (ומספר רב של חוקרים כיום מסכימים איתו), אינה תהליך של קליטת גירויים, אלא תהליך של יצירת משמעות. עבור לסרי ההבדל בין שני אלה הוא המפתח "לשחרור האדם והחזרתו לעולם הממשי". הוא מבדיל בין ראיית אדם לראיית מצלמה או מחשב (שאינה ממש ראיה לדבריו), מלמד שהראייה שלנו תלויה ב"זיקה", כלומר בכוונה שלנו להתבונן, עומד על כך שהעולם לא מתנגש בנו, אלא קורה לנו, כלומר מדובר בתהליך סובייקטיבי-חוויתי-זיקתי, ולא בשלשלת סיבתית "עיוורת": "אם מבינים את הראייה לא כתהליך של קליטת גירויים חזותיים, אלא כתהליך דיאלוגי, כי אז אין זו אמירה מטפורית: איבר הראיה שלנו הוא הגוף כולו. אי אפשר להפריד את העין מהראש שהיא משובצת בו, ואי אפשר להפריד את הראש מהגוף שהוא מחובר אליו, הם כולם חלק משלמות העין".

לסרי מעוניין שנבין, שנדע, שנראה שזה אכן כך: שהעולם אינו משהו שאנחנו קולטים בפאסיביות ומעבירים מ"שם בחוץ" אל "כאן בפנים", אלא שהוא (ואנחנו) יצירה בהתהוות תמידית, מציאות של יחסי גומלין והיזון חוזר שנבנית והולכת כל רגע ורגע. כדי שנפנים את זה הוא מביא לא רק אמירות של פילוסופים שונים (מרלו-פונטי, ברגסון, בחטיין), אלא גם מגוון עשיר של דוגמאות זמינות מחיי היומיום של כולנו (למשל: הצורה השונה בה אנחנו מסתכלים על נשים, ושפתיים, לאחר הנשיקה הראשונה – ועוד דוגמאות רבות ומגוונות). "ראייה, לפיכך, יותר משהיא דומה להפניית מצלמה בחדר מואר דומה להדלקת נר בעולם חשוך. ומה, איזה צבע היה לעולם לפני שהדלקנו את הנר? ראייה איננה הרושם שמטילה המציאות על רשתית העין, אלא החפירה שחופר היצור החי, בעל רצון החיים, בתוך המציאות, על מנת להדליק אור."

לסרי מדבר על צבע ואטימות, על רקע ודמות, על זמן ונצח, ומדגיש שוב ושוב ש"לראות, בשונה ממה שהקדמונים חשבו אינו תהליך שקורה בחוץ, אבל גם לא תהליך שקורה בתוך הראש שלנו, כפי שחושבים בני הדור הזה. לראות קורה בשיח. במקום שנוצרת משמעות. […] שנינו ביחד מפסלים משמעות במקום שלישי שהוא לא בפנים ולא בחוץ".

אבל אם הראיה אינה קליטה של אינפורמציה מתה, אלא דיאלוג חי היוצר משמעות, הרי שהתצפית המדעית לעולם לא יכול להיות אך ורק איסוף פאסיבי של נתונים. לסרי אכן מדגיש שהוא היה רוצה לראות את מדע מכליל בתוכו גם את המימד הסובייקטיבי של האדם: "מדע כזה יתייחס לאדם לא רק כאל אובייקט מחקר, לא רק כ'מה', אלא גם כ'מי'שהוא חלק בלתי נפרד מהמחקר – שהוא תנועת המחקר עצמה".

ולבסוף, לסרי כאמור מרגיש שהבנת הראייה קשורה בצורה הדוקה להבנתנו את עצמנו, ואת החיים: "התשובות לשאלות שלנו תינתנה בפועל החיים עצמם, באותה יציאה של האדם היחיד לקראת העולם אשר עבורו החתירה להבנה זהה לפועל הראייה, ולחיפוש אחר הבריאות. הבנה זו מרווה אותנו, מענגת אותנו, מכאיבה לנו, נוגעת לנו".

ללסרי, שידוע יותר כמחנך, שפה עשירה ואנושית מאוד, והספר כתוב היטב, אם כי לא בצורה קלה. זו מעין "מסה על הראייה", וגם אם היא מנוסחת בצורה יפה, נדרשת השכלה מסויימת כדי להבינה – או לפחות חזרה וקריאה נשנית של פסקאות מסוימות. ההרגשה שלי היא שהספר גם קצת חלש מבחינה תיאורטית בקטעים מסויימים, כאילו לסרי "מגזים" קצת במסקנות שהוא גוזר מתוך המחקרים שהוא מצטט – אם כי ייתכן שהדבר נעשה בכוונה. עוד דבר שייתכן והוא מכוון הוא חוסר סדר מסויים שהרגשתי בספר, כאילו אין הבנייה ברורה של הטיעונים, ואין גם "סוף" ברור לספר – הטקסט נתפס כאוסף של תובנות על הראייה, וגם אם הן עמוקות מאוד, לא ברור לגמרי מה אנחנו אמורים לעשות איתן, וודאי לא איך אנחנו אמורים להפנים אותן. כאמור, אולי זה מכוון, שכן לסרי חוזר ומדגיש: "משמעות היא תהליך של יצירת משמעות. ומעבר לזה אין. לראות פירושו לא לדעת".

1) שלשום פורסם בניו-יורק טיימס מאמר פובליציסטי של דיויד ברוקס, שקולע לדעתי הרוחנית בדיוק. ברוקס כותב על כך שבעוד שהמדע ככלל מהווה סכנה לכל דת פונדמנטליסטית, הרי שמה שמדעי המוח וההכרה המודרנים מגלים הוא דווקא את המימד הנשגב שבחוויה האנושית. הוא מספר על אנדרו ניוברג (שגם אני כתבתי עליו כאן) שהצליח לזהות "חווית טרנסאדנטליות" במוח, חוויות אותן המוח גם מזהה כאמיתיות יותר מהחוויה היומיומית; הוא מספר על ההכרה של המחקר בכך שאנחנו איננו ישויות קבועות אלא תלויי נסיבות ויחסי-גומלין תמידיים (יענו, אין אני כמהות יציבה); על כך שכנראה יש בנו חוש לחוויות של קדושה; ועל כך שעל פי כל אלה אלוהים מזוהה בצורה המדויקת ביותר על ידי הכוליות הבלתי-נתפסת של החיים כולם. "בדרכים מפתיעות," הוא כותב, "המדע והמיסטיקה משלבים ידיים ותומכים אחד בשני". מה שיוצא מזה, כותב ברוקס, הוא בעצם "בודהיזם טבעי".

אני מסכים בשמחה. ואם יש משהו שמאיר את העתיד בשבילי הן ההתפתחויות הללו, שלמרות שלא (לא, לא) תופסות את כל מורכבותה של החוויה הדתית לסוגיה, בשבילי הן מצביעות על מהותה. עקב בצד אגודל, המדע מצליח לומר בשפה אמפירית את מה שהמיסטיקנים, אם מפשיטים מהם את המטאפיזיקה והתיאולוגיה, אמרו כבר מזמן. זה חשוב, מפני ששפתו של המדע היא במידה רבה אוניברסלית, מובנת לכל מי שמוכן להתבונן בעולם בצורה רציונלית, ומאפשרת רב-שיח בין תרבויות שונות. אבל האם נכון להפשיט מאיתנו כל מטאפיזיקה ותיאולוגיה? זאת שאלה טובה. לדעתי ממש לא – בתנאי שלא ניקח את המטאפיזיקה והתיאולוגיה שלנו כאמת מוחלטת. מה שהמדע מאפשר לנו הוא לראות את הבסיס האמפירי שעליו אנחנו בונים את הדת האידיוסינקרטית שלנו. עם הידע שהבסיס הזה משותף לכולנו אפשר לצאת ולקשט אותו במסורות הפרטיות שלנו, תוך שאנחנו לא לוקחים אותן יותר מדי ברצינות. (ובסופו של דבר כמובן, גם את ממצאי המדע אין לקחת יותר מדי ברצינות.)

למי שקורא כאן כבר זמן מה אולי זכור שהבטחתי לכתוב על ספר חשוב של תומס מטצינגר, מחוקרי התודעה הגדולים בעולם. ובכן, ראיינתי אותו, על הספר ועל דברים אחרים, ואני כבר שלושה חודשים מחפש אכסנייה לראיון המעולה הזה, בו הוא אומר דברים דומים לאלה שפורסמו בניו-יורק טיימס. זה נושא חשוב ורלוונטי מאוד לדעתי, אבל אני פשוט לא מוצא לו במה. אז או שלא כתבתי טוב, או שהעורכים חושבים שזה לא מעניין את קוראיהם. ואל דאגה: ברגע שאתייאש אביא את הדברים לכאן.

2) בקובץ ה- pdf הבא תוכלו למצוא את המאמר Trading in the Enlightenment for the New-age של Catherine Liu (מתוך The Common Review), והכוונה כמובן היא ל"נאורות", לא ל"הארה". ליו מותחת ביקורת מלומדת על רוח ה"הכל הולך" של הניו-אייג', מבכה את חוסר הביקורתיות של ההמונים וחוששת לעתיד הדמוקרטיה במצב שכזה. היא מזהירה גם מפני חדירת הלכי הרוח הללו לאקדמיה. מאמר רציני שכתוב היטב.

3) אפי פז שלח אלי לינק לבלוג שנראה חביב ביותר: הוא מציע קבצי טורנט להורדה של כל מני סרטים רוחניים. בבקשה.

4) הטיים בקצרה על כנס היוגה הבינלאומי במייסור. 

5) מאמר מגזין של הניו-יורק טיימס על לואיס היי, מאושיות ראשית הניו-אייג' (הדבילי) האמריקאי.

6) סוזן סלקמור בהספד יפה לד"ר אלברט הופמן, מגלה הל.ס.ד.

7) ראיון חביב עם קן וילבר. דת, מדע, אינטגרלי, שמינטגרלי. והנה וילבר בקטע נאה שפורסם בבלוגו, בו הוא קורא לנו להבין שההכרה אינה בתוכנו, אלא אנחנו בתוכה.

8) תלמידי אנדרו כהן (אולי לרגל ביקורו בארץ) העלו שתי שיחות ארוכות שלו לרשת. בשיחות שוטח כהן את התיאולוגיה האבולוציונית שלו. אני ממליץ על השיחה השנייה, שנדמה לי שהיא קצת פחות פשטנית. וכן, בהזדמנות אנסה לכתוב משהו עליו.

9) חשוב לי להביא את הדברים הללו לכאן: סיפור התאבדותה של מיתר שרף, בתה של אשה ששקועה בהזיות רוחניות.

10) Faith Fighter הוא משחק מחשב מבדר ביותר, בו עלינו לגלם ישות שמימית מסויימת (אלוהים, ישו, הבודהה, גנש, מוחמד או בודאי (לא יודע מי זה אמור להיות)) ולהחטיף מכות רצח לכל הישויות השמימיות האחרות. מי שמנצח את כולם עולה לשלב באחרון בו הוא מתמודד מול… טוב, זאת הפתעה. לכל דמות יש כוחות מיוחדים והמשחק כולו מבדר וטוב להוצאת אגרסיות רוחניות. כל התמונות ברשימה הזאת משם.

11) עוד לא ראיתי אותו, אבל התפרסם ראיון קצרצר איתי בגליון האחרון של "חיים אחרים". אני תוקף את כל השיגעון האפוקליפטי/משיחי של 2012.

12) אחרון חביב: למטיף אמריקאי נוצרי יש מה לומר על הביטוי התנ"כי "משתין בקיר".

בפברואר השנה פורסם בארה"ב מחקר גדול העוסק בחלוקה הדתית של האוכלוסייה האמריקאית. הממצאים היו משמעותיים: לא פחות מ- 44% מהאמריקאים המבוגרים אינם רואים את עצמם משוייכים כיום לדת שלתוכה נולדו. יותר מזה: הדת שמספר חבריה מצטמצם במהירות הגדולה ביותר היא הנצרות הקתולית. הקבוצה שמספר חבריה גדל בצורה המשמעותית ביותר היא ה"לא משוייכים", כלומר אותם אנשים שמיעוטם חילונים ורובם רואים עצמם דתיים אבל מסרבים לדבוק בזרם מוגדר כלשהו. כיום מונים הבלתי-משוייכים 16% מהאמריקאים, זאת לעומת 5-8% בשנות השמונים.

איך אפשר להסביר את הנתונים הללו? לא, זה לא עניין של חילון גובר והולך, למרות שגם זה קיים. אבל ארה"ב היא מדינה די דתית כידוע, וכאמור מרבית אותם לא-משוייכים אינם מגדירים עצמם כחילונים. לא רק זאת, אלא שיש קשר הדוק בין הממצאים הללו: לא במקרה בחברה שבה כמעט מחצית מהאזרחים מרשים לעצמם להחליף את דתם גם קטן מספר הקתולים וגדל מספרם של אלה שעזבו את מסורת אבותיהם אבל לא קיבלו על עצמם כל מסורת אחרת. הנתונים האלו הם תסמינים של מה שאפשר לקרוא לו "המהפכה הרוחנית".

מדברים על מהפכה

>
לפני שלוש שנים פורסם ספר בשם זה: The Spiritual Revolution, שנכתב על ידי פול הילָס, אחד מחוקרי הניו-אייג' הידועים בעולם, ולינדה וודהד, חוקרת נצרות, שניהם מאוניברסיטת לנקסטר בבריטניה. בספר הם מנסים לברר האם אכן, כפי שחסידי הניו-אייג' מכריזים ומתגאים, החברה המערבית נמצאת בתהליך גובר והולך של "ספיריטואליזציה", כלומר של מעבר מדתות ממוסדות וממוקדות-ריטואל לזרמים רוחניים מבוזרים וממוקדי-חוויה. הם גילו שכן.

וכמובן שהם לא תולים את השינויים שעוברת החברה שלנו בכך שאנחנו מקבלים תשדורות אנרגיה מהפליאדות או מפני שכדור הארץ נכנס לאופק דלי, וכאן העניין הגדול שבמחקר שלהם: וודהד והילס שוטחים תזה מלומדת בדבר השינוי התודעתי-תפיסתי של האדם המערבי, שמעודד אותו לזנוח את המסורות המובנות שירש ולפתח גרסאות אישיות של עבודת-שמיים.

אבל נתחיל בממצאים. כדי להבין האם אכן מתרחשת "מהפכה רוחנית" צריך ראשית להגדיר לעצמנו מהי רוחניות, ומה ההבדל בינה לבין דת. וודהד והילס מותחים את קו פרשת המים שבין שתי אלה בנקודת המיקוד שלהן: אם בחיים שמרכז הכובד שלהם הוא העולם האובייקטיבי על תפקידיו ותפקודיו השונים, ואם בכאלו שממוקדים במימד הסובייקטיבי של הפרט על חוויותיו השונות.

על פי הבחנה זו דת היא מוסד תרבותי שמקדש את האובייקטיבי: חוקים אוניברסלים, אמונות נצחיות, ובעיקר הכפפת רצונו וצרכיו של הפרט בפני אלה של הממסד והקהילה. רוחניות, לעומת זאת, מקדשת (והמילה הזאת משמעותית) את המימד הסובייקטיבי של החיים: את כל מה שרגשי, חוויתי, ובעיקר – אינדיבידואלי. על כן בעוד שבדת מקור הסמכות שלנו הוא תמיד חיצוני (הרב, האפיפיור, האל הטרנאנדנטי), ברוחניות אנחנו לא כפופים לאיש, ומנסים לבטא ייחוד אידיוסינקרטי (הנשמה שלנו, האני-האמיתי שלנו, האלוהים האימננטי בנו).

מקום למימד החוויתי והרגשי ואף לגילוי פנימי של האמת קיים לא מהיום בדתות מערביות (כגון זרמי הגנוזיס, או ראשית החסידות) וכמובן שהוא מודגש בדתות המזרח, אבל אחת התופעות הייחודיות לניו-אייג' היא לא רק שימת דגש מועצם למימדים אלה, אלא גם הפירוק של המימד הקהילתי בחיפוש הרוחני. המעבר מדת לרוחניות, אם כן, מתרחש לאורך שני צירים שאינם בהכרח משולבים: דגש הולך וגובר על החוויה האישית, ופירוק של המסגרת הקהילתית שבמסגרתה נערכת הפנייה אל האל.

ובכן, מהפך

המחקר נערך באופן ממוקד בעיירה Kendal שבצפון-מערב אנגליה, וכן נסמך על ממצאים של מחקרים וסקרים שעוסקים באוכלוסיה הכללית של בריטניה וארה"ב. מושאי המחקר הם נוצרים כמובן (על סוגיהם השונים והמגוונים), וכדי לגלות האם אכן מתבצע מעבר שכזה, אם אכן מהגרים בימינו מערביים רבים מהדת הממוסדת לרוחניות המבוזרת, מבחינים החוקרים גם בתוך הממסד הדתי בין הזרמים, ומציינים את אלה שעל אף שהם, כאמור, משוייכים לדתות ממוסדות וקהילתיות בעיקרם, הם נותנים גם מקום, ואף דגש, לחוויה הסובייקטיבית של המאמין (כלומר מני כנסיות אוונגליסטיות שמעודדות רגשנות והתלהבות דתית).

ובכן, הממצאים הם חד משמעיים: לאורך ארבעים השנים האחרונות גדל בצורה פנומנאלית מספר האנשים שעוסקים במה שמוגדר כאן כרוחניות. בשנות התשעים בלבד קפץ המספר במאות אחוזים. מאידך, הן בבריטניה והן בארה"ב הנוכחות בכנסיות בימי א' הגיעה לשיא מיד אחרי מלחה"ע השנייה, ומאז היא בהידרדרות עקבית: בבריטניה כיום הנוכחות פחתה ב-50% אחוז ונמצאת סביב 8% מהאוכלוסייה, ובארה"ב, למרות שאחוז המגיעים לכנסייה מתוך כלל האוכלוסייה גדול הרבה יותר (קצת פחות מ-30%), גם הוא פחת ב-50% בקירוב מאז שנות החמישים. נתון משמעותי הוא שפחות מאמינים נטשו קהילות דתיות ממוסדות ששמו דגש על החוויה הסובייקטיבית – וחלק מהקהילות הללו (למשל ה- Quakers) ראו אף צמיחה במניינם.

וודהד והילס מביאים עוד שלל נתונים המצביעים על מעבר לעבודת דתית ממוקדת פרט: אם בשנות החמישים 43% מהבריטים האמינו באל פרסונלי (אותו מלך גדול בשמיים) ו- 38% באל שהוא "רוח או כוח-חיים כלשהו", הרי שכיום המספרים הם 26% ו- 44% בהתאמה. בארה"ב מאמינים 72% באל פרסונלי, אבל 10% מאמינים שאלוהים "מייצג מצב תודעה גבוה יותר" ו-7% מאמינים שאלוהים הוא "מימוש מושלם של הפוטנציאל האנושי הפרטי" – ביטויים שאי אפשר שלא לתפוס את המימד הסובייקטיבי, האינדיבידואליסטי, המודגש שבהם.

הפנייה הסובייקטיבית

המספרים הללו מצביעים על נטייה הולכת וגוברת ל"רוחניות", והשאלה המעניינת היא למה זה קורה. כאמור, וודהד והילס מציעים הסבר רציונלי לעניין. כדי להבין את התנועות האדירות האלה בהשקפות הדתיות של האנשים הם מציעים לבחון אותן דרך הפריזמה של מה שאחד הפילוסופים הפוליטיים והחברתיים הנודעים בעולם, צ'רלס טיילור, מכנה "הפנייה הסובייקטיבית העצומה של התרבות המודרנית".

"הפנייה הסובייקטיבית" הזו מציינת למעשה את המעבר של רובנו לחוויה אחרת של החיים: מחיים שסובבים סביב מערכת היחסים שלנו עם העולם (התפקיד החברתי שלי, המגבלות שמוטלות עלי), לחיים שממוקדים בחוויה הפנימית שלי (טוב לי, רע לי, מתאים לי, מפריע לי). בתפיסת החיים הראשונה ניתן מקום מרכזי להתאמה שלי בסדר החברתי ולחובותיי כנתין של המערכת הדתית, החברתית או המשפטית. בתפיסת החיים השנייה ניתן מקום מרכזי למאוויי האישיים, לזכויותיי הנובעות מהיותי פרט ייחודי ולשאיפתי למימוש אישי.

דוגמאות לפנייה הסובייקטיבית ניתן לראות למשל בחינוך (המעבר למערכת חינוך מבוזרת, לבתי ספר יחודיים, לתפיסה בה התלמיד ניצב במרכז ושעלינו לא למלא אותו באינפורמציה, אלא לעזור לו להגשים את הפוטנציאל שלו), בבידור (תוכניות שממוקדות באינדבידואל כמו שעשועונים וריאליטי), בכלכלה (המעבר של הקפיטליזם ממיקוד ביצור למיקוד בצריכה) ובתעסוקה (המעבר ממשרות "לכל החיים" לדילוג בין עבודות ואף בין מקצועות). בכלל, בעצם העובדה שמישהו יכול לנמק את מעשיו או בחירותיו לא בהתלות בחוקים או במסורת, אלא בכך ש"זה מרגיש לי נכון" או ש"אני חייב להיות נאמן לעצמי" מצביעה על החשיבות העצומה שכיום מוענקת לסובייקטיביות שלנו.

בסופו של דבר מגלים אנשים שיש להם חיים פנימיים. המימד התוך-נפשי הולך ומתרחב, הדקויות והנימים של הסובייקטיביות שלנו תופסים נפח ועומק, ורבים חשים שמה שבראשם ובלבם חשוב לא פחות, ולעיתים אף יותר, מהעולם על סדריו. מכאן מובן איך גם בשדה הדת באה הפנייה הסובייקטיבית לידי ביטוי עמוק, והמעבר הוא מדתות ממוסדות לחיפוש רוחני אישי. כפי שמציין טיילור: "עבור רבים כיום חיים רוחניים שפירושם זניחת הדרך הפרטית והכפפת עצמנו בפני סמכות חיצונית כלשהי זו אופצייה שפשוט לא עולה על הדעת". אכן כך. טיילור, אגב, הוא קתולי מאמין.

כעת אנחנו יכולים גם להבין את הקשר במחקר האמריקאי הנ"ל בין זניחת הדת המקורית, החלשות הקתוליות והגידול בקרב הבלתי-משוייכים: כל אלו תוצאות ישירות של הפנייה הסובייקטיבית. זניחת הדת המקורית נובעת מהלגיטימציה שהפרט מרגיש להתנתק ממסורת שלמרות שהוא נולד לתוכה היא "לא מדברת אליו" או לא מתאימה לו: הצרכים הפרטיים והבחירה האישית קודמים למורשת המשפחתית-קהילתית. החלשות הקתוליות גם היא ברורה, שכן הקתוליות היא דוגמא קיצונית למסורת מאוד ממסדית ו"אובייקטיבית", ולפחות ופחות אנשים הגיוני למצוא את אלוהים במסגרת כזו. וכמובן, אותם המוני בלתי-משוייכים הם אלא שברור להם שעליהם לעצב לעצמם את חייהם הדתיים, או שלמצער אין כל צורך לדבוק במסגרת דתית "אובייקטיבית" אחת.

עד 2050 תושלם המהפכה

יחד עם זאת חשוב לזכור: "המגזר הרוחני" עדיין מונה הרבה פחות חברים מזה הדתי: כ-2% בלבד בבריטניה, וכ-8% בארה"ב. "הרוחניות" עדיין לא החליפה את "הדת", ועוד חזון למועד המהפכה הרוחנית המלאה. אבל הפנייה הסובייקטיבית של המערב היא שרירה וקיימת, ולא עושה סימנים של התפוגגות. על פי שני החוקרים אם העניינים יתגלגלו הלאה בקצב בנוכחי, כי אז עד 2050 כבר יחזיקו "הרוחניים" בבכורה, וגם "הדתיים" שישארו יהיו אלה שהממסד הדתי שלהם שם דגש על חוויות דתיות סובייקטיביות, ולא רק על מסורת וחוק. כנסיות אחרות תהיינה בסכנה ממשית של היעלמות.

במבט מקומי, על פי ממצאים אלה אפשר לנבא שחוץ מהניו-אייג' שליט"א, תהיה זו חסידות ברסלב, עם הדגש על מערכת היחסים המאוד אישית עם הקב"ה, שתמשיך לפרוח, וכן מני קבוצות של נערי גבעות שמדגישים את המימד החוויתי בדת. מנגד, ספסלי בתי הכנסת של זרמי היהדות האורתודוקסית היבשושית של קיום מצוות "כי צריך" ילכו ויתרוקנו.

כל זה כמובן תלוי בהמשך החירות האישית לבחור את אמונותינו בעצמנו. כלומר זה כנראה יקרה, אלא אם כן ישתלטו עלינו מני טליבאן (אלה שעבורם הפנייה הסובייקטיבית היא לא יותר מאשר קשקוש אקדמי, בין אם מוסלמים, נוצרים או יהודיים) ויכפו על כל השאר את דעתם בצורה אלימה. אני חושש שהם ינסו, ואין אלא לקוות שהקב"ה יצילינו מידם.

נספח: דברי פי אפיפיור חן

בביקורו האחרון בארה"ב אמר בנדיקטוס XVI משהו חכם מאוד על הנושא הזה, והציג זווית אחרת של אותו הגיון שגורר אותנו לנסות למצוא את אלוהים בתוכנו ולא בשמיים. הוד קדושתו אומר, שימו לב, שמכיוון שתפיסת העולם החילונית

נותנת רק למדע מעמד של 'אובייקטיביות', היא דוחקת את רגלי הדת אל המימד הסובייקטיבי של התחושות הפרטיות [… אבל] זה לא אומר ש'הידוע' מוגבל למה שניתן לאשר אמפירית, ולא שהדת מוגבלת למימד הארעי של 'החוויה האישית'. נוצרים שמוכנים לקבל את קו המחשבה הפגום הזה יביאו את עצמם לרעיון שאין מה להדגיש את האמת האובייקטיבית כאשר אנו מציגים את הדת הנוצרית, שכן על כל אחד רק ללכת בעקבות מצפונו ולבחור בקהילה שמתאימה בצורה הטובה ביותר לטעמו האישי. את התוצאה אנו רואים בתופעות כגון שגשוגן של קהילות שנמנעות ממבנים ממסדיים ומצמצמות עד למינימום את חשיבות התוכן הדוקטרינלי עבור החיים הנוצריים.

טוב, אז אני לא יודע למה הוא בדיוק מתכוון כשהוא מדבר על האמת האובייקטיבית ביחס לנצרות (האמת האובייקטיבית של לידת הבתולין? של השילוש הקדוש? של נבואות אחרית הימים?), אבל הוא עלה כאן על נקודה חשובה בקשר לפנייה הסובייקטיבית, והיא שהיא באה בד בבד עם ניכוס האובייקטיביות על ידי המדע. כי כיום הרי מובן לכולנו שהמדע אחראי על גילוי האמת על העולם, ואם המדע מופקד על מה שאכן קיים, על האמת, על העולם, הרי שבכל הנוגע להצלת נפשותינו, לגאולה ולידיעת האל אין לנו על מי לסמוך אלא על עצמנו. זו עוד סיבה שקשה לנו לקחת ברצינות ממסדים דתיים אורתודוקסים, ושהדת אכן מוצאת את עצמה "מוגבלת למימד הארעי של 'החוויה האישית'".

[עלה באנרג'י (בלי הנספח). התיאור שלי של המחקר כאן הוא מאוד סכמטי. אני ממליץ למי שבאמת מתעניין לקרוא את הספר.]