אנשים יוצאי דופן הם לא נורמלים – בדרך כלל תרתי משמע. מהטמה גנדהי, אחד מיוצאי הדופן הגדולים אי פעם, לא היה חריג בעניין הזה, כלומר, נורמלי הוא לא היה. לא שזה בהכרח רע כמובן: החברה שלנו תלויה לא פעם באותם יחידי סגולה שיפרצו דרכים שאותן המעגליות הסטנדרטית של הקיום האנושי אפילו לא רואה. בהמשך לכך ובאופן אירוני, רפורמאטורים חברתיים הם פעמים רבות אנשים לא חברתיים בעליל, כלומר כאלה שסביבתם הקרובה בקושי סבלה את נוכחותם. גם מבחינה זו גנדהי מתאים לפורמט.
ספר חדש שיצא לאחרונה מציג פלח נשכח אבל פורמטיבי בחייו של המהטמה, שבו חברות שקיים וקהילה שהקים עיצבו חלקים מהשקפת עולמו. שמעון לב, אמן, סופר והיסטוריון, קיבל גישה בלעדית לחלק מתכתובת ענפה שהתקיימה בין גנדהי לבין הרמן קלנבך, אדריכל יהודי איתו התיידד גנדהי בעת שהותו בדרום-אפריקה. בספר Soulmates הוא פורש את מערכת היחסים המיוחדת שהיתה בין השניים, חברות שהשפיעה על המשך דרכו של גנדהי.
אנחנו כמובן מכירים את גנדהי ממאבקו הבלתי-אלים בקולוניאליזם הבריטי בהודו, אולם עולמו האידיאולוגי עוצב במאבק אחר, זה של ההודים מול האפלייה שהופעלה כנגדם בדרום אפריקה, שם עבדו כפועלים. שם כאמור פגש גנדהי בקלנבך, ועל פגישה זו ותוצאותיה שאלתי את לב כמה שאלות.
נתחיל עם הרמן קלנבך – מה יהודי יֶקה עושה בדרום אפריקה של ראשית המאה העשרים? ואיך הוא הפך להיות ידידו של גנדהי?
משפחתו של הרמן קלנבאך היגרה מליטא לגרמניה בעקבות הדיכוי והאנטישמיות ברוסיה הצארית. משפחת קלנבאך התגוררה בכפר קטן בשם רוס על גדות נהר, שם הייתה להם מנסרת עצים. קלנבאך למד נגרות וארכיטקטורה בגרמניה, ובסיום לימודיו בשנת 1896 היגר לדרום אפריקה, שם כבר התגוררו שני דודיו שעשו חיל רב בעסקיהם.
הן גנדהי והן קלנבאך אינם מפרטים את תאריכי ונסיבות פגישתם, שהתבררה לימים כמשמעותית ביותר עבור שניהם. המפגש בין שני האנשים שבאו מעולמות כה שונים היה לכאורה כזה שלא ניתן להעלות על הדעת. מחד – קלנבאך: אדם לבן, גבוה וחסון, יהודי, חילוני, רווק, ראוותן, ארכיטקט אמיד בעל ידי זהב, חובב ספורט במגוון ענפים, חובב תיאטרון, אוכל, מותרות ונשים, המכור לסיפוק תאוותיו האישיות ומוציא עליהן הון רב. מאידך – גנדהי: עורך דין, אסיאתי, סגפן קיצוני, חסכן, דתי ומוסרי, בעל משפחה אבל כבר קרוב להחלטה לקבל על עצמו פרישות מינית, העסוק בחיפוש אחר האמת ומקדיש את עצמו כמתקן חברתי בשליחות ציבורית.
אך דווקא ניגודים אלו יהוו את הבסיס לקשר הייחודי בין השניים והם אלו המסבירים את סוד המשיכה ההדדית. גנדהי מתאר את נסיבות פגישתם, בספרו "Satyagraha in South Africa". המתאר את תולדות המאבק ההודי בדרום אפריקה, קלנבאך הוא ללא ספק הגיבור השני של הספר אחרי גנדהי. גנדהי מדגיש את השינוי שחל בקלנבאך לאחר פגישתם ואת היכולת המפתיעה והייחודית שלו לבצע תמורות רוחנית מרחיקות לכת בחייו ללא היסוס ובאופן מיידי:
כבר ממש מתחילת ההתקשרות שלי אתו, מר קלנבאך נוכח בצורך ובחובה של קיום בפועל של כל עקרון ששוכנע בו מבחינה אינטלקטואלית, ולכן הוא היה מסוגל להוציא לפועל שינויים רבי חשיבות בחייו ללא רגע של היסוס.
עניין משותף נוסף היה התיאוסופיה. קלנבאך היה חבר באגודה התיאוסופית בדרום אפריקה, שנקראה "יוהנסבורג לודג'", אשר הוקמה ב-1899 על ידי יהודי בשם לואיס ריץ, שהפך לאחד מתומכיו החשובים של גנדהי. גנדהי אמנם לא היה חבר בפועל באגודה בדרום אפריקה אך רבים מתומכיו באו מקרב שורותיה. האגודה התיאוסופית משכה אליה יהודים רבים מכיוון שהיא הציעה מימד אוניברסלי, ללא הבדל גזע ודת. מרבית היהודים שהתקבצו סביב גנדהי – כמו פולק, ריץ, גבריאל וקלנבאך – הגיעו מהחוגים התיאוסופיים, והם מצאו את המימד האוניברסאלי דווקא אצל עורך הדין האסיאתי הסגפן שפעל למען הקהילה ההודית.
הקשר בין גנדהי לקלנבאך, שהחל כעסקי, התפתח במהרה לידידות אישית, והשניים ערכו שיחות מעמיקות על דת ואורח חיים. הפגישות נערכו קרוב לוודאי גם במסעדה הצמחונית של זיגלר, בה גנדהי נהג לאכול ולהיפגש עם ידידיו האירופאים. הידידות התפתחה לחברות עמוקה "עד כדי זהות המחשבה", וקלנבאך החל לבצע שינויים משמעותיים בחייו על פי דרכו של גנדהי.
כדאי להדגיש שהמחקר שלי מעלה שהרמן קלנבאך היה השותף והאדם הקרוב ביותר לגנדהי בתקופה זו. הוא זה שמילא תפקיד חשוב בהתפתחות ועיצוב אישיותו של גנדהי בתקופה הנתפסת בשדה המחקרי כקריטית ודרמטית, ואשר מהווה את הבסיס לפעילותו של גנדהי בהודו. למעשה, כל המרכיבים של תורתו ודרכי פעולתו המוסרית חברתית של גנדהי לאחר מכן בשנות פעולתו הארוכה בהודו נמצאים בדרום אפריקה. מעמדו ומיקומו של קלנבאך הם משמעותיים ביותר ולא ניתן להבין את גנדהי בדרום אפריקה ללא הבנת הקשר המשמעותי שלו לקלנבאך. עובדה זו, וכן "הסיבוב השני" של יחסיהם שבא לידי ביטוי בשליחותו של קלנבאך אל גנדהי בהודו כחלק מרכזי מהמאמץ הציוני בהודו ב-1937 וב-1939, מציבים את קלנבאך כאדם שחיבר יותר מכל אדם אחר בין העולם היהודי לעולם ההודי במחצית הראשונה של המאה העשרים.
קלנבך תרם לגנדהי חווה גדולה שהפכה ל"חוות טולסטוי", בה גנדהי, על פי עדותו מאוחר יותר, עבר "טיהור וסיגוף רוחני" שעזר לו בעמידתו העיקשת על האמת במאבקיו הארוכים. אנחנו כמובן מכירים את טולסטוי כסופר מפורסם. תוכל לומר מה היה מעמדו של טולסטוי באותה תקופה כמורה רוחני? על מה ולמה הוא היווה השראה לגנדהי וקלנבך?
הקשר בין טולסטוי לגנדהי מצדיק מאמר נפרד ומרתק. יש לקשר זה מספר היבטים חשובים ביותר להבנת התפתחותו של גנדהי כמי שעתיד להפוך למהטמה. ניתן להגיד באופן כללי שטולסטוי ותורתו, ובכלל המפגש של גנדהי עם המערב, סייעו מאוד לגנדהי להגדיר ולהבין את עצמו. גנדהי היה צריך לצאת למערב על מנת לפגוש את המזרח – את עצמיותו. דוגמא לכך היא שאמנם גנדהי היה צמחוני מבית, אך הוא גילה את העומק האידיאולוגי של הצמחונות ותורת אי האלימות על ידי מפגש עם אנגלים צמחונים באנגליה ועם תורתם של הוגים מערביים כמו טולסטוי ותורו. טולסטוי הוא בודאי הבולט שבהם.
גנדהי גילה את טולסטוי ב-1895, כאשר נפגש עם "הקסם מלא העוצמה" של פירושו של טולסטוי ליסוד המוסרי שבנצרות בספרו החשוב "מלכות האל בתוכך" (The Kingdom of God is Within You). גנדהי ציין את השפעתו של הספר עליו:
ספרו של טולסטוי מלכות האל בתוכך המם אותי. הוא הותיר בי רושם לעד [… הספר] ריפא אותי מהספקנות והפך אותי למאמין איתן באהימסה (אי אלימות).
התמה המרכזית של ספרו של טולסטוי היא כישלונם של הנוצרים והנצרות הממסדית להפנים את "חוק האהבה", האוסר על ההתנגדות לכל רע על ידי שימוש באלימות. הדבר מתבטא בכל מה שנוגע למלחמה ולאלימות החוקית של המדינה, ובצביעות שבהצדקת אלימות ומלחמה בשם הנצרות כפי שנהגה בכל הדורות. טולסטוי קרא להחלטה אישית של הפרט לדבקות ואחיזה באמת הפנימית של האדם, שכן בסופו של דבר, זהו הדבר היחידי עליו יש לאדם שליטה מלאה ומאפשר לו להיות באמת חופשי. כל השאר הוא מעבר לשליטת האדם ונתון לכוחות המדינה והחברה הדורסניים והאלימים. מבחינת טולסטוי זהו המסר האמיתי של הנצרות, כפי שהוא מתבטא למשל בדרשה על ההר, וזוהי המהפכה של ישו.
השפעתו של טולסטוי הייתה רבה בכל החוגים האלטרנטיביים ברחבי העולם. במקומות רבים צצו "יישובים טולסטויאנים", שרובם לא האריכו ימים. אני חושב שיהיה זה נכון לטעון שעד היום לא נחקרה לגמרי השפעתו החברתית מוסרית של טולסטוי ברחבי העולם, ובהקשר זה כמובן גם יש לציין את ההשפעה על ראשית ההתיישבות הציונית המוקדמת. כמובן שפה במציאות הארץ ישראלית הרעיון המרכזי של טולסטוי בדמות תורת אי האלימות התברר מהר מאוד כלא רלוונטי.
דרך החשיפה לטולסטוי יצר גנדהי קשר עם הוגי דעות ודמויות מפתח בעולם המחשבה האלטרנטיבי של התקופה, בעיקר באנגליה, ובכך נחשף לאספקטים מגוונים נוספים של חיים אלטרנטיביים שיכול היה לממשם ולהתנסות בהם באורח חייו בחוות טולסטוי. באותן שנים, כל מי שהיתה לו זיקה לרפורמות של חיים אלטרנטיביים, כגון חיים בריאים, מוסר חברתי וכל אספקט אלטרנטיבי אחר, ראה בדמותו של טולסטוי ובסיפור חייו מקור השראה מרכזי.
גנדהי זיהה בטולסטוי שלוש איכויות שהוא חב לו. (א). טולסטוי חי על פי מה שהטיף לו. (ב). הוא היה "השליח", הנביא הגדול ביותר של תורת אי האלימות. (ג). הוא הדגיש את הדוקטרינה של עבודת כפיים. אך למרות הערצתו של גנדהי את טולסטוי והשפעתו של הלה עליו, ישנם הבדלים חשובים ביניהם. גנדהי שונה מטולסטוי בגישתו הפוזיטיבית יותר כלפי המדינה והלאום, במיוחד באמונתו בצורך בהתנגדות פעילה לרוע. טולסטוי דיבר על אי התנגדות אבסולוטית לרע ועל כך שכל פעולה הכופה על הפרט היא מנוגדת ואסורה על פי ישו, ואין מדובר רק בפעולות אלימות כמו במלחמה. לתפיסתו, הדת האמיתית מבוססת על חוק האהבה ואילו המדינה מבססת את שלטונה על ידי אלימות וכוח (מה שנכון נכון), ולכן הן בהכרח מנוגדות לחלוטין. הכוח היחידי שיכול לפעול הוא הסירוב האישי של היחיד. אי שיתוף פעולה כזה יוביל בהכרח ליצירת קהילות קטנות שיחיו מרצון לפי עקרונות אלו ויפיצו את הבשורה על ידי דוגמא אישית.
גנדהי אמנם חלק עם טולסטוי את העליונות המוסרית של אי אלימות, אך לעומת זאת טען שיש להתנגד לרוע על ידי התנגדות פעילה לא אלימה. יש לבצע פעולות תכליתיות ממוקדות על מנת להסיר את הרע. כמתקן חברתי הדגיש גנדהי את הצורך ביצירת חברה טובה יותר. שלא כמו טולסטוי, גנדהי לא ראה באי אלימות רק סירוב לקחת חלק באלימות המדינה, אלא דרך להכריח את המדינה לשנות את מדיניותה. גנדהי בחר בדרך פעולה פוליטית ואקטיבית האמורה לגרום לטרנספורמציה של היחיד, ובעקבותיה של החברה כולה. קהילה גנדהיאנית כפי שהייתה בחוות טולסטוי, ולאחריה כמרכזי פעולה בהודו, אינה רק הדגמה של דרך חיים ראויה יותר, אלא היא מרכז רוחני פעיל אקטיבי ביותר האמור לגרום למדינה ולחברה להיטיב את דרכיה.
מה אם כן היה סדר היום בחווה, ואיך ביקשו להגיע שם לטיהור רוחני?
קשה להגזים בחשיבות הניסיון של גנדהי בחוות טולסטוי והשפעתה על עיצוב תפישתו הרוחנית והמוסרית של "המהטמה בדרך". זו הייתה מעבדת ניסויים, שאפשרה לגנדהי להתנסות וליישם את רעיונותיו כמנהיג בחיי היום יום הקשים של החווה. גנדהי התנסה כאן במנהיגות, שהגיעה לשיאה בשלב האחרון של המרי האזרחי בדרום אפריקה, והכשירה אותו לתפקידו כמנהיג תנועת המונים ייחודית בהודו. במובן זה חוות טולסטוי הייתה אב הטיפוס של "האשרם הגנדיאני" העתידי, כפי שהוא פעל לאחר מכן בהודו כדוגמת סברמאטי, האשרם המפורסם של גנדהי ליד אהמדבאד.
תקופת המגורים בחוות טולסטוי הייתה תקופה שהתאפיינה בפרץ אנרגיה רוחנית, ושגנדהי וגם קלנבאך התגעגעו אליה לאחר מכן במשך כל ימי חייהם. גנדהי כתב על התקופה שנים מאוחר יותר:
האומץ והאמונה שלי היו בשיאם בחוות טולסטוי. התפללתי לאלוהים שירשה לי לזכות באותן פסגות, אך התפילה טרם נענתה.
חייו של גנדהי היו שונים באופן מהותי ללא התנסותו בחוות טולסטוי. אורח החיים שבו גנדהי וקלנבאך פעלו על פיו היה יישום בפועל של חיי פשטות, עבודה עצמית ואי אלימות, כהיבטים של טיהור רוחני.
חיי השיתוף הקיבוצי בחוות טולסטוי היו מרכזיים והגיעו לגיבושם המלא. המטבח היה משותף וצמחוני, ואפילו המתיישבים ההודים המוסלמים והנוצרים קיבלו עליהם מרצון את הצמחונות. הגברים והנשים התגוררו לחוד בחדרים גדולים שנבנו על ידי קלנבאך. עיבוד האדמות החקלאיות והטיפול בעצי הפרי נעשו במשותף. המתיישבים עבדו גם בנגרייה ובסנדלרייה ולבשו בגדי עבודה אחידים המזכירים בגדי אסיר, כחלק מההכנה לכלא הצפוי. נסיעה ליוהנסבורג ברכבת הייתה מותרת רק לצורכי ציבור ורק במחלקה שלישית. כחלק מהאווירה של חיי פשטות היה מקובל ללכת את הדרך הארוכה בת ארבעים הק"מ ברגל. העבודה הייתה קשה מאוד, מהשכם בבוקר עד הערב, וכל האוכל והבגדים יוצרו בחווה. קלנבאך נסע ללמוד ייצור סנדלים במנזר תרפיסטי ולימד את גנדהי את המלאכה. במכתב מהחווה גנדהי התגאה שהוא כבר ייצר מעל חמישה עשר זוגות וזה הדבר הכי חשוב שמעסיק אותו. גנדהי אף העניק סנדלים כאלו ליריבו הפוליטי הגדול בדרום אפריקה, הגנרל יוחנן סמאט, כאשר עזב את דרום אפריקה ב- 1914.
גנדהי פתח בחווה בית ספר, שהיום היינו קוראים לו בית ספר אלטרנטיבי ופתוח, אשר היה אחד משיאי ניסוייו של גנדהי בחווה והוא הרשה לעצמו לערוך בו ניסיונות חינוכיים שלאחר מכן כבר לא העז לעשותם. למעשה, גנדהי ייחס חשיבות רבה לניסיון החינוכי, וציין במבט לאחור ש"זה היה ניסוי דתי מלא מחשבה וזהו אחד מהזיכרונות היותר מתוקים מחוות טולסטוי". בסוף יום העבודה הפיזית הקשה גנדהי וקלנבאך היו מלמדים בבית הספר שבו הלימודים התקיימו אחר הצהריים. גנדהי מספר שהוא לעיתים היה נופל מעייפות ונרדם באמצע ההוראה.
כפי שגנדהי התבטא, בחווה היה ניסיון לחיות חיי איכר פשוט ועני ככל האפשר. דגש רב ניתן כמובן על אהימסה, אי אלימות, ואפילו את הנחשים הארסיים הרבים ששרצו בחווה לא הרגו והתנהלו על כך דיונים רבים. השאיפה והאידיאל היו גם לכיוון של פרישות מינית, ברהמצ'אריה, עקרון שבו גנדהי וקלנבאך דבקו וציפו שגם האחרים ילכו בעקבותיהם. נושא זה יצר כמובן גם בעיות "ונפילות", כמו שקרה למשל בעת שבנו של גנדהי מנילאל ניהל רומן עם אשה נשואה בחות פניקס וגנדהי לקח על עצמו סיגוף וצום של שבוע וערך וידוי פומבי. אחד הסיפורים ההזויים שארעו בחוות טולסטוי היה בהקשר של החינוך המעורב והחופשי בין הבנים לבנות שהנהיג בבית הספר הפתוח שלו. הנערים והנערות היו יורדים ביחד להתרחץ במעיין והיו ישנים סביבו על המרפסת בחוץ, ומציין שעיניו תמיד עקבו אחר הילדים "כפי שעיני האם מלוות את הנערה". באחת הפעמים שבהן גנדהי לא נכח בעת הרחצה המשותפת במעיין קרה אירוע בעל רקע מיני בין מספר נערים לשתי נערות. גנדהי רעד בכל גופו למשמע הידיעה ולא ישן כל הלילה, ולאחר שבדק אותה ומצא אותה כנכונה הוא החליט להטיל על הנערות "סימן" ש"מצד אחד יעניק להן תחושת בטחון ובאותו הזמן יזקק את עיני החוטאים". גנדהי גילח את שער ראשן של הנערות והצליח לשכנע הן את הנשים המבוגרות והן את הנערות שיסכימו למעשה הקשה הזה.
אורח החיים בחווה היה בעיקרו מבוסס על עבודה קשה, הן כהיבט מוסרי והם כהכנה לחיי הכלא הצפוי. חיי הכלא הם אחת המטרות החשובות של מאבק לא אלים, וכפי שקלנבאך כתב ביומנו ביום שנכנס בשערי הכלא ושמע את דלתות הברזל נסגרות בחריקה מטרידה : "זהו יום האל שלי"– היום הגדול בחיי. בסוף יום העבודה המתיש היו מתנהלות שיחות ארוכות בין גנדהי וקלנבאך עם מתיישבים אחרים על אלוהים, אי אלימות, חיי פשטות וכדומה, או כפי שגנדהי בעצמו סיכם, במשפט קצר וממצה: "ניסינו למצוא את השורש הדתי בכל פעולה שלנו".
גנדהי מציג אדיקות הינדואיסטית מחד (הדימוי המפורסם שלו הוא כשהוא מחזיק תחת ידו את הבהגאווד גיטה כמובן), ומאידך לא היסס לדבר בשבחו של ישו, או להעריץ את טולסטוי. הוא גרס גם שבסופו של דבר כל הדתות מכוונות אל אותה מטרה ואל אותה אלוהות. ראשית אשאל: האם זה מוזר בעיניך? האם האקלקטיות והפרניאליזם הדתיים הללו קשורה בעיניך למשהו הינדואיסטי מהותי, או חבה יותר להיחשפותו של גנדהי לערכי המערב?
בתשובה לשאלה הראשונה, אני לא מוצא את זה כמוזר, אני חושב שמדובר בשילוב של שני הדברים, כלומר ברור שבמערכת האמונות הנהוגה בהודו יש אלסטיות רבה מאוד, ועד היום ניטש ויכוח, האם בכלל ניתן להגדיר את ההינדואיזם כדת, האם עצם ההגדרה של מערכת האמונות והמסורות בהודו "כהינדואיזם" היא בעצם השלכה וניסיון להגדרה שנעשו על ידי המערב. ברור שיש מגוון דעות ואמונות רב אשר נכללות בתוך ההינדואיזם, שאף סותרות זו את זו, ועדיין יכולות לדור בכפיפה אחת. במובן זה יש בהינדואיזם דבר שאינו קיים באותו עומק ביהדות, בנצרות ובאסלאם, ויתכן שבאף דת אחרת בעולם.
החשיפה של גנדהי למערב ולנצרות בצעירותו והיחשפותו להוגי דעות מערביים השפיעו על אורח חייו ועל הסובלנות שגילה ובכל מקרה לא הייתי מכנה את דרכו של גנדהי "אדיקות הינדואיסטית". בכלל, לטעמי, גנדהי הוא דמות יחידאית וחידתית ולמרות שניתן לראות את המקורות מהם שאב גנדהי את השראתו ודרכו, עדיין צריך להתייחס אליו במידה רבה כמושג בפני עצמו. צריך להדגיש כי חלק מאויביו הגדולים ביותר היו מקרב האורתודוקסיה ההינדית, והם גם אלו שהתנקשו בסופו של דבר בחייו ב- 1948. אך יהיה זה נכון להגיד שהרפורמות שגנדהי ניסה להנהיג נשענו על הערכים ההינדים המסורתיים. הייתי אומר שגדולתו של גנדהי היא דווקא ביכולתו לחבר בין במסורת לרפורמות חברתית, הוא הצליח לצקת תוכן חדש ורפורמיסטי לתוך סמלים מסורתיים, ובכך לחולל שינוי ולהנהיג תנועת המונים.
לכן, לדעתי, היכולת של גנדהי לשלב בין הדתות נובעת לדעתי בראש ובראשונה מכך שהגדרתו של גנדהי היא קודם כל כמתקן חברתי דתי, ולא כמנהיג דתי במובן האורתודוקסי של המילה. יתרה מכך יכולתו לשלב בין הדתות נובעת מכך שמושג האלוהות אצל גנדהי שווה למושג ה"אמת" – הסאטיה. גנדהי ראה במושג האמת את האלוהות, וכך הוא יכל להתייחס לכל הדתות כנושאות את גרעין האמת.
בהמשך לכך, מה חשב גנדהי על היהדות? האם המסורת היהודית היתה עבורו מקור השראה? ומה חשב על היהודים?
באופן חד וברור התשובה לשאלה השניה היא שלילית – היהדות לא שימשה כלל כמקור השראה דתי ומוסרי לגנדהי, בודאי לא בהשוואה לנצרות כפי שהבין אותה וקיבל השראה מ"הדרשה על ההר". ניתן לומר בהכללה שגנדהי ראה והבין את היהדות דרך משקפיים נוצריות פרוטסטנטיות. גנדהי התבטא בראיון ל'ג'ואיש כרוניקל' בלונדון בזמן ועידת השולחן העגול שם:
בדרום אפריקה הייתי מוקף ביהודים וכמה מהם הפכו לידידי הקרובים ביותר.
בדברים אלה גנדהי התכוון להרמן קלנבאך, להנרי פולק, לסוניה סלזין ואחרים שתמכו בו ובמאבק ההודי באופן חריג ושונה מהקהילה היהודית הקונפורמיסטית בדרום אפריקה. העניין הוא שיהודים אלו היו (למעט קלנבאך) "יהודים לא יהודים", כהגדרתו של ישעיהו דויטשר. הם לא יכלו וגם לא רצו להסביר לגנדהי את היהדות שאחרי התנ"ך, את המסורת התלמודית והפרשנית ובמיוחד לא את הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל. לנושא זה היו השלכות רבות, שכן למרות הקשר הקרוב של גנדהי עם יהודים, הוא התנגד באופן נחרץ לציונות. רק בסוף ימיו, לאחר מאמץ ציוני שנעשה באמצעות קלנבאך, גנדהי מיתן במעט את דעותיו. קרוב להירצחו, ב- 1947, גנדהי אף התבטא שזכותם של היהודים על ארץ ישראל קודמת לזו של הערבים.
כשגנדהי פרסם את הצהרתו המפורסמת "The Jews" ב-1938, יום לאחר ליל הבדולח, אפילו מרטין בובר ויהודה מגנס שראו בגנדהי את מורם, ותמכו, כמו גנדהי, בפתרון של מדינה דו-לאומית, לא יכלו להסכים עם הפרשנות שלו לציונות. גנדהי רצה לשמור בכל כוחו (אך ללא הצלחה) על האחדות בין הינדים למוסלמים בהודו ומניעת פיצולה, וכך גם בובר ומגנס – חברי 'ברית שלום' וחוג העל – שרצו שבארץ ישראל תקום מדינה דו לאומית. בכך הם היו קרובים מאוד בדעותיהם לגנדהי, אפילו מעבר לאוריינטציה הפציפיסטית. יחד עם זאת אפילו הם לא יכלו לקבל את הניתוק שגנדהי עשה בין "ירושלים הארצית" ל"ירושלים שבלב". גנדהי טען שהיהודים צריכים להסתפק "בירושלים שבלב והציונות היא אך ורק תנועה רוחנית פנימית".
בהיבט אחד מסוים ומאוד מעניין, שראוי לחקור אותו לעומק ביום מן הימים, גנדהי ראה הקבלה מעניינת בין היהדות להינדואיזם, וזאת בהקשר של היחס למנודים. גנדהי ראה ביהודים את "המנודים" (Untouchables) של הנצרות והתנגד ליחס זה והתבטא על כך במספר מקומות,בראיונות לעיתונים וגם בכתביו. הייתי מסכם ואומר שבנושא זה הייתה החמצה גדולה, גנדהי לא ראה ולא הבין את היהדות שמעבר לתנ"ך וקריאה ישירה בתנ"ך לא תאמה את עקרון הסובלנות ואי אי האלימות החשוב.
עליית היטלר והנאציזם בגרמניה הפכה את קלנבך לציוני, בעוד גנדהי גרס שמדינת לאום לעם היהודי אינה הפיתרון הרצוי לאנטישמיות. בספרך את מקדיש מקום לא מבוטל לויכוח הקשה שהיה בין קלנבך לגנדהי בנושא זה. תוכל לתאר בקיצור את השתלשלותו?
לאחר שגנדהי פירסם ב-1938 את הצהרתו המפורסמת בנושא, הוא אף האשים את העם היהודי בכך שהם מעולם לא ניסו לפעול באמת על פי עקרון הסאטיאגרהא. מבחינתו, כמי שקרא את "הברית הישנה", היהודים דוגלים באופן מפורש "בעין תחת עין ושן תחת שן". הוא הביא "כהוכחה" לכך את דרישתם של יהודי העולם שאומות המערב יתאחדו כנגד גרמניה ויפתחו במלחמה כוללת נגדה. גנדהי כתב, והיו שראו בכך נימה אנטישמית (אך כמובן שזהו דבר הרחוק ביותר מהמציאות) כך:
אכן מוטל עליהם כתם שאבות אבותיהם צלבו את ישו. כלום לא נכון שהם מאמינים בעין תחת עין ושן תחת שן? האם אין בלבם רגשי אלימות כלפי אלו המדכאים אותם? כלום לא מבקשים הם שהמעצמות הקרויות דמוקרטיות יענישו את גרמניה בשל הרדיפות וישחררו אותם מדיכוי? אם כך הדבר הרי שאין אי האלימות שוכנת בליבם… אני טענתי למען עקירת האלימות מהלב ובעד שימוש פעיל בכוח הנוצר מוויתור גדול זה.
הנרי פולק, ידיד יהודי נוסף של גנדהי, התרעם באופן חריף על האשמה זו. הוא דרש מגנדהי לספק הוכחה מפורשת ולהראות היכן דרישה כזו התפרסמה מהיהודים. גנדהי טען שוב שבכל עיתון המגיע אליו הוא מוצא תיאורים של סבלות היהודים המבקשים מהמעצמות שילחמו עבורם.
בינואר 1939, הרמן קלנבאך, שהיה כבר בן ששים ושמונה, חזר לאשרם של גנדהי והיה לצידו פעם נוספת על מנת להמשיך לפעול למען יהודי אירופה והעניין הציוני. על מנת לחזק את טענתו שהיהודים אינם מקבלים את תורת אי האלימות גנדהי טען שאפילו קלנבאך, ששכב באשרם שלו חולה ומסכן, מי שהיה שותפו למאבק בדרום אפריקה ומי שהאמין בכל ליבו באי אלימות, עדיין אינו יכול לאהוב את האויב ולכן אינו יכול לאהוב את היטלר:
במקרה חי אתנו כעת ידיד יהודי המאמין בשכלו באי אלימות, אולם טוען שאינו מסוגל להתפלל למען היטלר… איני רב איתו בשל רוגזו זה. רוצה הוא לנהוג באי אלימות אך סבלם של חבריו היהודים הוא יותר ממה שהוא יכול לשאת. ומה שנכון לגביו, נכון לגבי אלפי יהודים שאינם חושבים אפילו "לאהוב אצל האויב" אצלם כמו אצל מיליונים רבים מתוקה היא הנקמה – מחילה היא מהאלוהים.
ציטוט זה מאוד משמעותי, מכיוון שהוא מדגיש את התהום הפעורה בגישה למשמעות החיים, ואת הפער הבלתי ניתן לגישור בין העולם היהודי "המקדש את החיים", והבוחר בחיים כמו במדרש חז"ל, "וחי בהם – ולא שימות בהם", לבין תפישתו של גנדהי, שאינו ירא את המוות.
יש לציין לזכותו של גנדהי שהוא שלח את מזכיריו הנאמנים מהדב דסאי ופייארלאל לחפש "הוכחות" לדרישה היהודית לפתוח במלחמה כנגד גרמניה, ולאחר שלא מצא כאלו בעיתונים מיהר לפרסם התנצלות, והוסיף "אני מקווה שהתרשמותי לא גרמה נזק לאף יהודי".
קשה שלא לדמיין את קלנבאך המסכן, השוכב חולה באשרם של גנדהי ונקרע בין גורל העם היהודי וקרובי משפחתו בגרמניה לבין אמנותו באי אלימות, אך רבים אחרים לא יכלו לקבל את עמדתו של גנדהי שאי אלימות היא כלי יעיל והכרחי במאבק כנגד משטרים המיצגים את הרוע המוחלט. ישנה אמרה המיוחסת להו צ'ו מין שאמר שאם גנדהי היה חי מספר שבועות תחת משטר האימים הצרפתי בוייטנאם הוא בודאי לא היה מפתח את שיטת אי האלימות. אך לדעתי זה כמובן לא נכון. גנדהי היה דבק בשיטתו בכל תנאי.
ידועה גם עצתו של גנדהי ליהודי גרמניה בשנת 1938 להתנגד להיטלר התנגדות אזרחית בלבד.
אף אדם שיש לו אמון באל החי לא צריך להרגיש חסר-ישע או אומלל. […] מכיוון שהיהודים מאמינים שהאל הוא בעל אישיות ושהוא שולט בכל מעשיהם, אל להם להרגיש חסרי-ישע. לו אני הייתי יהודי, והייתי נולד בגרמניה ומתפרנס בה, הייתי מכריז שגרמניה היא ביתי בדיוק כמו שיעשה הגוי הגבוה ביותר, והייתי גם מזמין אותו לירות בי או לכלוא אותי בכלא. הייתי מסרב להיות מגורש ומסרב שיפלו אותי לרעה. וכדי לעשות זאת לא הייתי מחכה שאחי היהודים יצטרפו אלי בהתנגדות האזרחית, אלא היה לי הביטחון שבסופו של דבר השאר ילכו בדרכי.
האם קלנבך ניסה להשפיע על גנדהי לשנות את דעתו בעניין זה? אם בזמן מלחמת העולם השנייה הוא חזר אל גנדהי ועימת אותו עם העובדות הנוראיות?
קלנבאך העיד על עצמו בעת ביקורו השני אצל גנדהי ב- 1939 שגורלו של העם היהודי בגרמניה שיתק אותו. הוא ניסה לפעול אצל גנדהי ואצל נהרו שיפתחו את שערי הודו לפליטים יהודים. ואכן, בניגוד למנהיגים אחרים בעולם גנדהי ונהרו דווקא תמכו באופן ברור ומפורש באפשרות של קליטת בעלי מקצוע נדרש מגרמניה ואוסטריה, אך מי שעצר לרוע המזל את קיומה של ההצעה באופן מעשי בצורה נרחבת היו השלטונות הבריטיים.
ללא ספק אחת הנקודות התמוהות ואף המקוממות לגבי גנדהי היא שתיקתו לאחר השואה. לאחר 1945, גנדהי שמר על שתיקה מטרידה ואף מקוממת. המצב הפוליטי הסבוך בהודו, האיום המוחשי בחלוקתה על ידי הבריטים, כמו גם פטירתו ב-1945 של הרמן קלנבאך שאליו הייתה לו מחויבות אישית, היוו מעצור מרכזי ברצונו של גנדהי להתבטא בנושא ארץ ישראל ויתכן שגם בנושא השואה. התייחסותו היחידה להשמדת היהודים בשואה מופיעה בביוגרפיה הפופולארית שכתב לואיס פישר על גנדהי:
הזכרתי לגנדהי את הנושא ב- 1946 כאשר היטלר כבר היה מת. היטלר, גנדהי אמר, הרג חמישה מליון יהודים. זהו הפשע הגדול ביותר בזמנינו. אך על היהודים היה להקריב את עצמם מרצונם לסכין הקצבים. היה עליהם להשליך את עצמם לתוך הים מהצוק… זה היה מעורר את דעת העולם ואת תושבי גרמניה…. בכל מקרה נכנעו במיליונים שלהם.
אמונתו של גנדהי באי אלימות הייתה אמנם בלתי ניתנת לערעור, אך הוא כבר לא חזר על טענתו שאפשר להמיס את "לב האבן של היטלר". האם גנדהי הבין שכלפי הנאציזם, שיטת הסטיאגרהא אינה יעילה? לדעתי, בהתבטאות נדירה זו גנדהי כיוון למקום אחר, רגיש הרבה יותר ומעורר מחלוקת. הוא למעשה "האשים" את היהודים באותה ההאשמה שהם הואשמו על ידי רבים בארץ – אשמת "ההליכה כצאן לטבח", אלא שגנדהי עשה זאת מהכיוון המנוגד – מהכיוון של הסירוב, של אי שיתוף פעולה ונכונות למות בשל כך – למשל, הסירוב הגורף ללבוש תלאי צהוב כבר בשנות השלושים.
להבנתי, אפשר כיום, במבט לאחור, להתייחס לעמדתו של גנדהי לגבי השואה כשאלה עקרונית. האם מאבק לא אלים מתאים כנגד כל סוג של משטר? האם כנגד הרוע המוחלט בדמות הנאציזם עדיין שיטת אי אלימות תקפה? או שמא היא מתאימה רק כנגד משטרים בעלי חוק וליברליות כזו או אחרת מערבית? (מגעילים ויהירים ככל שיהיו, כמו הבריטים בהודו והלבנים בדרום אפריקה). לטענתו של גנדהי אי אלימות היא ללא תנאי. במובן זה נכונה טענתו של גנדהי שמאבק אלים מהווה בדרך כלל הצדקה למעשים אלימים נוספים.
לפני כשנה וחצי התמלאו עיתוני הודו והעולם בדיווחים על ספרו של ג'וזף לליבלד, Great Soul: Mahatma Gandhi And His Struggle With India, בו הוא לכאורה מראה, מתוך מכתביהם של השנים, שהם היו זוג. כבר אז פקפקתי בעניין, פשוט בגלל כל הסיפור של גנדהי עם אותן נערות ערומות שהוא היה מכניס למיטתו על מנת שלא לשכב איתן (ראו הקישור האחרון). מה אתה אומר על התזה הזאת? על פי המחקר שלך, האם יש בה ממש?
בשורה התחתונה אני חושב שזה ממש לא נכון. גנדהי וקלנבאך לא היו זוג הומוסקסואלים ולא קיימו יחסי מין הומוסקסואלים. זה מדהים איזה נזק עצום ספר יכול לגרום. כל העיתונים והצהובונים בעולם קפצו על המציאה כמוצאי שלל רב, על מה שהוא כתב או מה שהובן ממה שהוא כתב עם כותרות של "גנדהי עזב את אשתו לטובת השרירן היהודי".
גנדהי כתב לקלנבאך מכתבים רבים והשתמש בביטויי אהבה אך צריך להבין ולהכיר את השפה והטרמינולוגיה של גנדהי. אם הוא לה היה כותב כך הוא לא היה גנדהי. באחד המכתבים מעוררי המחלוקת שבעיקרם הנושא הזה התעורר, גנדהי כתב לקלנבאך על כך שתמונתו של קלנבאך היא היחידה הנמצאת בחדרו ומזכיר גם משחת וזלין בין שאר אביזרי הגיינה המוזכרים במכתב. בספר שלי ישנו פרק נרחב העוסק בסוגיה זו. ברור מבחינתי, ולדעתי אני גם מספק הוכחות לכך, שאותם אני מביא בספרי. , אחת ההוכחות היא העובדה שבאותה העת ב- 1908, קלנבאך כתב לאחיו סימון קלנבאך שהתגורר בגרמניה ותיאר את חייו לצידו של גנדהי. הוא כתב תקופה ארוכה הוא צמחוני ושכבר 18 חודשים הוא אינו מקיים יחסי מין. בשנים לאחר מכן לקלנבאך גם היה רומן עם אשתו של שותפו למשרד הארכיטקטורה ואפילו מתח מיני רב ואולי אף יותר מכך, עם בת אחותו בת ה-17 בעת שביקר באירופה. אנחנו יודעים שגם גנדהי התמודד כל חייו עם תשוקתו המינית לנשים. כלומר טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם כל מה שאנו יודעים על גנדהי וקלנבאך. נקודה משמעותית נוספת היא שגנדהי באופן עקבי הדגיש את חשיבות הפרישות המינית כנקודת מפתח בהתפתחות רוחנית, ואני לא מקבל את ההנחה שעולה מהאשמות אלו שגנהדי למעשה ניהל סוג של חיים כפולים צבועים ביותר שניתן להעלות על הדעת. זה פשוט לא נכון.
אך גם ברור שנושא המיניות והעיסוק האובססיבי של גנדהי בהתגברות על תשוקה מינית קשורים גם לנושא זה. הסיטואציה שבה שני הגברים מתגוררים באותו בית, מנהלים חיים משותפים כמו זוג ומבצעים את כל עבודות הבית לבד תוך דרישות אישיות מחמירות ביותר היא חריגה. כל צורת החיים של קלנבאך וגנדהי הייתה למעשה מעין שבירת מוסכמות ומן הכרח שהיא מבטאת אינטימיות יוצאת דופן. השניים חלקו עולם רוחני התנסותי בו עברו חוויות משותפות עמוקות עקב הניסיון המשותף לחיות חיים נעלים יותר. ברי שגנדהי היה בעל הסמכות המוסרית ושהוא זה שהוביל את הצמיחה האישית הרוחנית, אך למרות זאת, היו אלה יחסים שיש להבינם מעבר למודל של יחסי גורו ותלמיד. היחסים היו של שותפות וחברות שבה כל אחד נושא בתפקידים שונים. וכפי שאמרתי צריך להכיר את הטרמינולוגיה המיוחדת של גנדהי וכל פי זה לקרוא את מכתביו. קלנבאך תיאר את סגנון חייהם האינטימי בראיון למהדב דסאי ב-1937:
למרות שעבדנו כל אחד במשרדו, חיינו באותם חדרים, כמעט באותה מיטה – ובזמן שהוא בישל עבורנו, אני עשיתי את עבודות הניקיון. הייתי צריך לתת דין וחשבון על כל דבר קטן שהוצאתי.
אני כן הייתי מגדיר את היחסים ביניהם "כהומו-ארוטיים" אך לא במובן של קיום יחסים הומוסקסואלים. כיום היינו בודאי, (אם להשתמש בלשון פופולארית), אומרים על גנדהי "שהצד הנשי שלו היה מאוד מפותח". הפסיכולוג אריקסון בביוגרפיה המפורסמת שלו עמד כבר על כך, וכתב בצורה נרחבת על "דו המיניות" של גנדהי, וזאת למרות שמכתביו של גנדהי לקלנבאך לא היו נגישים אליו. אני רק יכול לדמיין מה הוא היה כותב על גנדהי אם המכתבים היו לנגד עיניו. את המתח האינטימי והמיני שאולי נוצר בהכרח הם תעלו למקומות אחרים תוך נסיון להתפתחות רוחנית.
מה תוכל לומר על דמותו של גנדהי, על פי התרשמותך? האם הוא היה סגפן קדוש? מגאלומן מטורף? תמהוני בר-מזל? או שכל התשובות נכונות? איך בכלל הופך לדעתך אדם נורמאלי ל"מהטמה" – או שנולדים כאלה?
זוהי כמובן שאלת השאלות. איך מבינים את החידה הזו ששמה גנדהי? המחקר על גנדהי עדיין נמשך, שישה עשורים לאחר הירצחו ודמותו החידתית ממשיכה להעסיק את האנושות, וזו כשלעצמה עובדה ראויה לציון המעידה על הניסיון הבלתי נלאה להבין את גנדהי. בהקשר זה אני חושב שיש שלוש גישות במחקר על גנדהי: גישה אחת מתייחסת אליו כקדוש, והספרות שנכתבת היא הגיוגרפית – ספרות קדושים. ספרות אחרת היא מה שניתן לכנות ספרות השטנה, שבה גנדהי מוצג כשטן וכצבוע מוחלט. בהקשר זה ישנם הרבה ספרים, שמטרתם העיקרית היא לנסות "להוציא" את האוויר מהבלון או מהמיתוס הנקרא גנדהי. חידתו של גנדהי, ממש כמו שהיא מרתקת היא גם מטרידה חוקרים, ורבים מנסים לעיתים לעורר פרובוקציות, כמו ספרו של לליבלד, ומנסים להמעיט מדמותו של גנדהי.
אני, כמו גם חוקרים אחרים, נוקט בדרך שלישית, אמצעית. מבחינתי גנדהי הוא דמות יחידאית שלא הייתה כמוהו ולא תהיה כמוהו. הוא ייחודי וקיצוני בכל קנה מידה, ובהקשר זה ראוי לצטט את אלברט איינשטיין שאמר עליו (בציטוט חופשי) שבדורות העתידיים אנשים לא יאמינו שאדם כמו גנדהי הסתובב בקרבינו בדמות בשר ודם. אך יחד עם דמותו היחידאית והמרתקת, גנדהי היה אכן אדם בשר ודם, עם כוחות בלתי נלאים אך גם עם ספקות וסתירות. דווקא בגלל זה המחקר עליו הוא מרתק.
אז מי היה גנדהי? לדעתי השאלה המרכזית – שאני לא בטוח שיש לי עליה תשובה מוחלטת – היא פחות מי היה גנדהי, ויותר מה היה סוד הצלחתו כמנהיג המונים בהודו. זו שאלה מרתקת, ואני רומז על כך שהתשובה יכולה למעשה להיות במסלול צמיחתו האישית והתגברותו על רגשי נחיתות, בהופכו מעורך דין כושל למנהיג תנועת המונים. גנדהי העביר את כל הודו במסלול מדהים של ההתגברות על רגשי הנחיתות, יצירת הזהות פנימית עם "הודיות" ועורר זקיפות קומה תרבותית ככור היתוך. גנדהי ידע לצקת תכנים חדשים לסמלים בעלי ערך מסורתי.
גנדהי בודאי לא היה צבוע מטורף. בה בעת הוא גם לא היה בדיוק סגפן קדוש – כלומר הוא לא היה סאדו מתבודד בהימלאיה שמטרתו היא "מוקשה" אישית והוא גם לא שאף להיות כזה. גנדהי בודאי לא היה תימהוני בר מזל, מכיוון שהוא היה מחושב ומתוכנן מאוד במרבית פעולותיו. מער לכך הוא עצמו האחראי העיקרי ליצירת המיתוס של עצמו. הוא בהחלט עשה צעדים מחושבים וחכמים לבנות את שמו, כבר מראשית דרכו. למשל הביוגרפיה הראשונה נכתבה עליו, על ידי הכומר דוק ב- 1910, והציגה אותו כדמות של קדוש נוצרי (גישה שהמשיכה וממשיכה עד היום). גנדהי רכש כבר אז את כל המהדורה הראשונה של הביוגרפיה, וחילק אותה למי שהיה חשוב בעיניו, בין היתר לטולסטוי. גנדהי ידע תמיד לנצל היטב את התקשורת, ודאג תמיד במקביל שיהיו לו כלי ביטוי עצמאים – עיתונים שהוא ערך ובהם יכל להשמיע את דברו ללא תלות באחרים.
אני בהחלט חושב שגנדהי היה סוג של מגולמן. אך אני חושב שאם חושבים על זה לעומק אז כל אדם גדול צריך להיות מגולמן. כלומר אתה לא יכול להיות אדם גדול אם אתה לא תופס את עצמך כאדם גדול. אחת התכונות של גנדהי שניתן לראות כמגלומניה היא ברצון שלו לטפל ולשרת, במובן הפסיכולוגי העמוק ביותר בכל העולם כסוג של אחות רחמנייה. בהתחלה הוא טיפל בהוריו, אחרי כן הוא טיפל בהודו, ולאחר מכן כאוניברסליסט הוא שאף לטפל ולתקן את כל העולם. היבט אחר שניתן לתפוס כמגלומניה, ואני לא בהכרח מתייחס למושג זה בקונוטציה שלילית, היא הראייה המורכבת של חייו כסוד של שיקוף מוסרי של העולם. כלומר, היכולת או חוסר היכולת שלו לחיות חיים מוסריים ולהתגבר על התשוקות המיניות המטרידות היא המפתח ומשפיעה על היכולת של הודו להתקדם בדרך של שחרור עצמי ומדיני. קשה להבין זאת, ובודאי קשה להגדיר זאת, אך גנדהי העמיד וראה את עצמו כמעין נייר לקמוס של הודו. אם הוא לא מצליח להתגבר על התשוקה המינית שלו, אז כיצד הודו ראויה לעצמאות? וזה כמובן ביטוי למגלומניה.
על השאלה כיצד הופך אדם למהטמה איני יכול לענות, אבל כחוקר גנדהי – ובמיוחד כמי שחקר לעומק את יחסי גנדהי וקלנבאך בתקופה המעצבת והמשמעותית ביותר של גנדהי בדרום אפריקה, ששם נזרעו כל הזרעים, ואני מדגיש, כל הזרעים להפיכתו של גנדהי למהטמה בעתיד – אני יכול להגיד שלדעתי ניתן לראות כמזל את העובדה שגנדהי נאלץ לנסוע לדרום אפריקה ולהיתקל שם באפליה כנגד ההודים. אלמלא גנדהי היה נוסע לדרום אפריקה, יתכן שהיה נמנע התהליך של הפיכתו למהטמה, מכיוון שהפוליטיקה הפנימית של מפלגת הקונגרס באותן שנים הייתה מסרסת אותו.
לסיום, אולי תוכל לספר כיצד הגעת אתה לעיסוק בנושא, והאם לעיסוק אינטנסיבי בגנדהי יש השלכות עליך בחיי היום יום?
נסעתי להודו בפעם הראשונה אחרי הצבא בשנת 1984. באותה תקופה רק מעט ישראלים הגיעו להודו בעיקר בגלל בעיות ויזה. הסיבה לבחירתי במזרח הייתה די טריוויאלית אחי הגדול (נחום לב ז"ל) נסע לדרום אמריקה אז אני כמובן רציתי לעשות משהו אחר. אבל היום במבט לאחור זה די ברור שהעולם האינטלקטואלי תרבותי של הודו יותר התאים לי מאופי הטיול בדרום אמריקה. היה לי מאוד טוב בהודו ודי מהר עם חזרתי העיסוק בהודו ובתרבותה הפך לחלק מהקרירה שלי. פרסמתי, כתבתי וצילמתי ונסעתי שוב ושוב. היום במבט לאחור במקרה אן שלא במקרה, הספר הראשון שקראתי היה הביוגרפיה על גנדהי של לואיס פישר ומיד לאחר מכן את האוטוביוגרפיה סיפור ניסויי עם האמת. ובמובן זה אפשר לראות בספר שכתבתי מעין סגירת מעגל.
ב -2005 נסענו עם ילדינו – שלושה תינוקות – להודו עם תכנון לשהות שם כמה שנים. הנסיעה לא עלתה יפה ועם חזרתנו לארץ החל תהליך גירושין מכוער וכואב שבו למזלי ובאופן חריג ביותר קבלתי את המשמורת על שלושת ילדי שהיו הרבה מתחת לגיל שש. היה ברור שאני צריך לשנות לחלוטין את אורח חיי וכמובן שנסיעות להודו ירדו מעל הפרק למספר שנים. החלטתי שזה הזמן להתחיל ללמוד על הודו באוניברסיטה בעיקר כדי לא להרגיש מסכן, ואכן למדתי תואר ראשון בלימודי הודו והמשכתי לתואר שני בתוכנית אישית בהנחייתו של ד"ר יוחנן גרינשפון מהאוניברסיטה העברית. כבר במהלך התואר הראשון הוא סיפר לי וגם דחף אותי להתחיל לחקור את ארכיון קלנבאך.
באותה תקופה הלכתי את שביל ישראל ופרסמתי סדרת כתבות במגזין מסע אחר. פעם בחודשיים התפרסמה כתבה שלי שעסקה ביומיים הליכה של השביל. כשהגעתי לאזור, נכנסתי לבית הקברות של קיבוץ דגניה וחיפשתי את המצבה של הרמן קלנבאך ששם טמון האפר שלו. כתבתי עליו מספר שורות והכנסתי אותם (די באילוץ) לכתבה שתארה את ימי ההליכה האלו. להפתעתי לאחר כמה ימים קבלתי טלפון ובו הזמנה לבקר בארכיון קלנבאך בדירה הקטנה במרכז הכרמל. אני לא יכול לשכוח את ביקורי הראשון, על המדפים היו מונחים עשרות קלסרים עם השם גנדהי וקלנבאך. פרק חשוב בהיסטוריה של גנדהי והודו היה מונח על המדפים בחדר הקטן בדיקה קטנה בחיפה מחכה לחוקר, ארכיון כזה הוא חלומו של כל היסטוריון. העניין שאני בכלל לא התייחסתי לעצמי כאל היסטוריון, אבל כבר באותו ביקור ידעתי שסופו של התהליך יהיה ספר מחקר.
במשך כמעט שנה הייתי מגיע לארכיון ומנסה להבין מה יש בו, ורק לאחר מכן הורשיתי להתחיל לצלם חומרים. זה היה מסע מופלא שבו מצאתי את עצמי צולל לעולמם של גנדהי וקלנבאך בדרום אפריקה. מהר מאוד הבנתי שאני חייב להרחיב את המעגל ולהתחיל ללמוד ולחקור את גנדהי עצמו. במשך חמש השנים האחרונות עסקתי בו באינטנסיביות רבה ביותר ואני נוהג לומר ספק בצחוק ספק ברצינות שבכל אותה תקופה הלכתי לישון מדי ערב עם גנדהי – תמיד נרדמתי עם טקסט שלו או עליו – וזה בהחלט סוג של ברהמצ'אריה מכיון שזה מחלחל לתוכך לכל תחומי החיים. יש בגנדהי משהו ממגנט השואב אותך, ואני בודאי לא הראשון וכנראה גם לא האחרון שנשאב לתוך היקום הגנדהיאני החידתי, המסתורי והקיצוני כל כך.
אני חושב שכל אדם שחשוב לו לבחון את עצמו ואת אורח חייו בהיבט המוסרי צריך לקרוא לפחות את האוטוביוגרפיה של גנדהי. גנדהי היה דמות מאוד קיצונית "וגדולה מהחיים". אורח חייו היום יומי היה סגפני וכלל ויתורים ונדרים רבים בכל תחומי החיים, היכולת לוותר ולסרב לדברים שהם לכאורה חשובים לחברה מסביב שימשה לו מנוף אדיר לעיסוקיו ולהספקי הכתיבה שלו והפעילות המדהימים שלו. אני חושב שבאמת אחד הלקחים החשובים שלי מהעיסוק האינטנסיבי בגנדהי, זה היכולת לוותר ולהפוך "חסרונות" אלו ליתרונות. מבחינתי גנדהי משמש כמעין סמן קיצוני ביותר המאפשר לעצמך לבחון את חייך לעומתו בכל תחומי החיים. אורח חייו של גנדהי הקיפו את כל תחומי החיים ולכן בכל דבר ניתן לקחת "פירורים גנדהיאנים" וליישמם בחיי היום יום, אפילו מעמדת החוקר שלי, שמנסה להתבונן על הדברים פחות או יותר מהצד. אני אישית מרגיש זכות גדולה להצטרף לקבוצה מצומצמת של חוקרי גנדהי בעולם.
סתם
—
* הציטוט בכותרת הוא ממכתב של גנדהי לקלנבאך בעת שהלה חשק בג'ודית, בת אחותו בת ה-17. גנדהי מזהיר אותו שהוא עלול למעוד כל רגע.
בתזמון נאה במוסף 'שבת' האחרון של מקור ראשון הופיעה כתבה של אריאל הורוביץ על הספר של לב.
לאחרונה התקבלה תרומה לקופת הבלוג – תודה רבה!
לרגל צאת רוח הארץ פורסם בסוף השבוע האחרון ראיון איתי מאת עידו קינן ב'מוסף הארץ'.
משנכנס אדר מצווה להיות שמחים, אבל באדר האחרון קבוצה לא קטנה של ישראלים היתה מודאגת מאוד. היו אלה אלפי תלמידיו של הרב המקובל מרדכי שיינברגר, אשר על פי הוראתו אף שיחזרו את הצום שקבעו מרדכי ואסתר ליהודי שושן וצמו שלושה ימים תמימים. המבצע הדורשני הזה תוכנן כבר לפני כמה חודשים, בעקבות תחושה של הרב שיינברגר שישראל נמצאת על סיפה של תהום. למעשה, הרב היה סבור שסכנת השמדה אמיתית מרחפת מעל מדינת ישראל כתוצאה מאיומים צבאיים מצד שכנותיה, ובעיקר מצד איראן – הלא היא פרס המודרנית.
אבל רגע, זה לא עד כדי כך פשוט. כדי שהשינוי הכללי יתרחש לא מספיק שכמה אלפי יהודים טובים יצומו בגליל. יש צורך במספר גדול הרבה יותר. בקהילת הרב ציפו למאה אלף (בספרות: 100,000) ישראלים שיצטרפו לצום, לא פחות. זו תהיה "מסה קריטית", כלשונם, שתטה את הכף, תמתיק את הדינים ותמנע את הגזרות. לצורך כך הוקם אתר מיוחד שנקרא Restart לאומי (כבר אינו ברשת, אבל דף הפייסבוק קיים), ולכן גם יצאה קריאה מיוחדת ל"אחדות", מילה שנחשבת עבור אנשי 'האומה' כלחש מאגי והגייתה כהתנעה של תהליך מתגלגל המשפיע על רצונם של אנשים ומכוונם אל עבר תיאום מתגבר לכוונתו של הדובר.
הפריחה הנאו-קבלית של ימינו מתפרנסת היטב מתורתו של הרב אשלג. המרכז לקבלה של הרב פיליפ ברג, המצליח מאוד בארה"ב (בין תלמידותיו מוזכרת תמיד מדונה), מלמד גרסה דלת-קלוריות של תורת אשלג, כמו גם תנועת בני ברוך ("קבלה לעם") בראשות הרב מיכאל לייטמן, ותנועות הבת שלה, הערבות ומתחברים, שפועלות בשמה (אך ללא ציון שמה). באגף היותר שמרני של ממשיכי אשלג נמצאת קהילת 'האומה' הנ"ל, כמו גם תנועת הסולם של הרב אדם סיני. למעשה אפשר לומר שלבד מהרב קוק לא היה מקובל ששמו נישא על שפתי ההמונים יותר מאשר הרב אשלג.
לפני חודשים ספורים יצא ספר המקבץ בתוכו מאמרים על הרוחניות העכשווית, אשר אחד מהם נוגע בנושא. הספר, After Spirituality: Studies in Mystical Traditions מציג מאמר* משל פרופ' יהונתן גארב, מהאוניברסיטה העברית (גארב גם ערך את הספר, יחד עם פרופ' פיליפ וקסלר). במאמרו מנסה גארב לעמוד על הדומה והשונה בין "קבלה קלאסית" ו"קבלה בת זמננו". המונח הראשון מתייחס לקבלת צפת (המאה ה-16) ולפיתוחיה על ידי גדולי החסידים והמתנגדים (המאה ה-18). המונח השני מתייחס למכלול הרבגוני של התנועות הקבליות שאנו רואים סביבנו. בתוך מכלול זה מבחין גארב בין קבלה "המשכית", לבין קבלה ש"אינה המשכית", דהיינו קבלה הממשיכה פחות או יותר בנתיב המקובל, או דווקא סוללת דרכים קבליות חדשות.
יוסף בן שלמה
לולאת האל 