מעבר להלכה: מסורתיות, חילוניות ותרבות העידן החדש בישראל, עורכים: יעקב ידגר, גדעון כ"ץ ושלום רצבי, עיונים בתקומת ישראל 7, הוצאת מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן גוריון, 2014, 625 ע"מ, 96 ש"ח.

לא קל להיות אתאיסט ישראלי בימינו. מכל עבר יהודים המגדירים עצמם "חילונים" מעידים על אמונה איתנה באלוהים ומפגינים עיסוק עירני במסורת. מזה עשרים וחמש שנה הולך ומתעצם גל שוצף של "חזרה למקורות", נהר מים רבים הממלא אפיקים שונים ומגוונים, החל מלימוד גמרא מתוך גישה פלורליסטית ועד תקשור וקבלת מסרים מלמעלה מדמויות מסורתיות כאר"י הקדוש או משה רבנו.

מצד שני, בדיוק מאותה סיבה גם לא פשוט להיות שומר מצוות בימינו, שהרי עד שסוף סוף קמים ושבים האחים התועים אל נחלתם, במקום לעשות להם רב הם עושים להם רבה, ולפעמים אפילו שמאן. ונעוץ סוף הדבר בתחילתו: שיבה אל המסורת היא מניה וביה לא מסורתית. בחברות מסורתיות אף אחד לא הולך לשום מקום, וממילא איש לא שב. החברה הישראלית מגלה אפוא את המסורת מחדש ועל כן גם מחדשת בה. בכל הנוגע לדת היהודית מוקד המתח, כמו גם נקודת המפתח, היא תמיד ההלכה.

קובץ המאמרים החדש, מעבר להלכה, נוגע בדיוק בנקודה זאת. העורכים, יעקב ידגר, גדעון כ"ץ ושלום רצבי אספו אוצר של מאמרים על מגוון נושאים העוסקים בדיאלוג הפעמים הססני פעמים בעל-בתי של היהודים הישראליים הלא-אורתודוקסים עם מסורת אבותיהם. המאמרים דנים ביהדות מסורתית, בציונות, בדתיות "רכה" (כלומר נזילה ופרטית) וברוחניות העכשווית. הם נמשכים החל מסוף המאה ה-19 ועד ימינו, אם כי מירב תשומת הלב מוקדש לדור האחרון, אשר בו כאמור הפך העניין הלא-אורתודוקסי במסורת לרנסאנס אמיתי. זוהי התקופה בה היהדות הישראלית מתאפיינת ב"נזילות מרובת פנים", כפי שמנסחים זאת העורכים בהקדמתם.

כדי להבין עד כמה שונה היחס החילוני היום למסורת אתחיל בדוגמא ממאמרו של רון מרגולין. המאמר, תחת הכותרת "האם היה יוסף שכטר מבשר הרוחניות החדשה בישראל?", מתמקד בדמותו של אותו מורה מפורסם מתיכון הריאלי בחיפה שאסף סביבו חבורה של צעירים, שהפכו מתלמידיו בכיתה לתלמידיו בדרכי הרוח. הקבוצה הקימה ב-1961 את יודפת, ישוב שיתופי בגליל שהיה חלוץ הישובים המבוססים על אתוס רוחני. חלומו של שכטר היה שתלמידיו יכוננו במקום צורת חיים יהודית-רוחנית חדשה, בה תוקדש תשומת לב לחגיגת מועדי ישראל בצורה רליגיוזית, יתרגלו מדיטציה ויוגה בהקשר יהודי ויעדכנו מונחים וערכים מסורתיים לתפיסה מודרנית ורוחנית.

בכך אין ספק, כפי שמרגולין טוען, שהוא הקדים בהרבה את זמנו וצפה את הבאות. הטרגדיה של ד"ר שכטר היתה שזמנו אכן לא היה מוכן לבשורתו: תלמידיו ביודפת פנו דווקא לדרך הרוחנית שלימד המורה הרוחני הארמני גיאורג איבנוביץ' גורדייף, עליו שמעו בכלל ממשה פלנדרקרייז, מחלוצי הרפואה האלטרנטיבית בארץ. גורדייף הציע רוחניות פסיכולוגית ומטריאליסטית למדי, ואילו עבור שכטר קיום רליגיוזי ופנייה כלפי האלוהים היו העיקר. עבור גרודייף למסורת היהודית לא היה מה להציע; עבור שכטר היא היתה הבסיס והבניין. אף ששכטר המשיך להיות איתם בקשר, המשבר בינו לבין יושבי יודפת לא אוחה מעולם.

מה קרה מאז ועד היום, כאשר הרוחניות העכשווית בישראל נצבעת באופן רחב בתכלת-לבן? כפי שמסבירה רחל ורצברגר במאמרה "רוחניות של חיפוש ויהדות של בחירה", תהליכים כלכליים וחברתיים שעברו על ישראל בשנות התשעים הביאו לחדירתם של ערכים אינדיבידואליסטים וליברלים, כמו גם להיחלשותה של המדינה כקולקטיב בעל סמכות ערכית. הנראטיב הציוני ההגמוני התפורר, וממילא החלוקות שעמדו בבסיסו – "חילונים" מול "דתיים" – נחלשו גם הן.

אפשר להוסיף כאן שהתפוררות הנראטיב הציוני השאירה חלל בדיוק בלב הזהות היהודית-חילונית, שהרי הציונות התיימרה לעצב יהודי חדש בעל לגיטימציה היסטורית ועתיד פוליטי. אבדנו של יהודי חילוני זה הוא שדוחף ישראלים בני זמננו לקושש זהויות יהודיות אלטרנטיביות, אם בחזרה להלכה וחזרה בתשובה ואם בחיפוש רוחני או תרבותי חדש במקורות המסורתיים.

במאמרה מתמקדת ורצברגר בנציגים של ההגמוניה לשעבר, צעירים אשכנזים חילונים, שהחלו בחיפוש אחר ישראליות חדשה, פוסט-ציונית ופוסט-חילונית. היא כותבת על שתי קהילות רוחניות שפעלו בין 2000 ל-2006, קהילת "המקום" של ר' אוהד אזרחי וקהילת "בית חדש" של ר' מרדכי גפני, ומבארת כיצד גיבשו אלה "חילוניות רליגיוזית" המוצאת במקורות מסורתיים כקבלה וכחסידות משאבים להתחדשות רוחנית ובנייתה של זהות יהודית-ישראלית חדשה.

כפי שכותבת מריאנה רוח-מדבר במאמרה בקובץ, במהלך העשור שבו היא חוקרה את שדה הניו-אייג' בארץ אכן חלה בו "התייהדות" ניכרת. מרוחניות עכשווית גלובלית עברה ישראל לרוחניות עכשווית "גלוקלית", דהיינו כזו בעלת מאפייני עומק הדומים לתופעה הכללית במערב, אולם בגרסאות לוקליות, המתכתבות עם המסורת היהודית. כך למשל, תקשור ישויות רוחניות, תופעה פופולרית במעגלי הניו-אייג' העולמי, מתקיים גם בישראל, אולם כאן יתקשרו לא לוחמים אמיצים מיבשת אטלנטיס האבודה, אלא את המלאך רפאל או את דבורה הנביאה. רוח-מדבר מזהה "ניכוס גובר של היהדות ונינוחות רבה ביחס לניכוס זה", זאת לעומת ניכור או יראה שניתן היה למצוא בקרב ישראלים חילונים אשכנזים בעבר.

מאמריהם של אירה קיזל ואסף ליבוביץ' לוקחים אותנו לעבר האוכלוסייה המסורתית, יוצאת ארצות האיסלאם. קיזל כותב על כשלונה של 'הקשת הדמוקרטית המזרחית' לסחוף אחריה את הציבור המזרחי. כמעט עשרים שנה אחרי הקמתה שינתה הקשת את השיח סביב הציבור המזרחי, והעלתה את התודעה על האפלייה האשכנזית כלפיו. אולם גישתה האנטי-ציונית, ההומניסטית, החילונית והאוניברסאלית לא איפשרה לציבור מזרחי משמעותי להיקשר אליה. זה ברובו העדיף זהות ציונית, אתנו-לאומית ומסורתית-דתית.

אסף ליבוביץ' מסמן את עלייתו של פלח מזרחי חדש: "מסורתיים רוחניים". מתוך ראיונות עם אחד-עשר ידוענים ישראלים המגדירים עצמם "מסורתיים" (לאה שבת, קובי אפללו, גולן אזולאי ועוד) הוא מראה שהמסורתיות של אלה באה לידי ביטוי לא רק בנאמנות למנהגים מסורתיים, אלא גם בחיפוש רוחני המבקש התפתחות ואף טרנספורמציה פנימית. ניכרת כאן אפוא חריגה מהדגם המסורתי הותיק והשפעה של הרוחניות העכשווית גם על מעגלים אלו. ליבוביץ' מחזיק שכיוון שפרטים אלה קשורים גם למסורת הם מציגים שילוב ייחודי של שיח ליברלי ואינדיבידואליסטי עם תפיסה קהילתית ואתנו-לאומית.

מאמרים אחרים בקובץ מחזקים את הרושם שבעשרים השנים האחרונות חל שינוי סוחף בשדה הדתי בישראל, כזה שמוביל מדתיות קולקטיבית לפרטית וממבנה של "זרמים" שונים ומוגדרים למנעד פלואידי ומגוון של זהויות דתיות. כך, אסף שרעבי מתייחס לתנועת התשובה, ומראה שבעוד שבשנות השבעים והשמונים חוזרים בתשובה שאפו להסתפח לחברה החרדית, החל משנות התשעים החזרה בתשובה מתאפיינת בדתיות "רכה", כהגדרתו, דהיינו פרטית יותר, דקדקנית פחות והמסרבת להיות מוגדרת בזרם מסויים.

אנה פרשיצקי כותבת על הפופולריות הגוברת של טקסי חיים מחוץ לרבנות. כותרת מאמרה, "המצאת טקסים יהודיים: טקסי חתונה ולוויה לא אורתודוקסים בישראל", מדברת בעד עצמה: יותר ויותר ישראלים אינם מוכנים להפקיד את טקסי המעבר שלהם בידיה של הרבנות הראשית, ומבכרים לערוך טקסים אלו בעצמם. ההפרטה העצמאית של שירותי הדת מאפשרת להם גם לחדש בהם, דבר הבא לידי ביטוי לעיתים בהחלפת המילה "אלוהים" בברכות במילה אחרת ("העולם", "ההוויה"), ופעמים רבות בהפיכת הטקס להדדי יותר מבחינה מגדרית, אם לא שוויוני ממש. לעיתים החופה עצמה נערכת בידי אשה, בין אם רבה לא-אורתודוקסית ובין אם עורכת טקסים חילונית. בטקסי לוויה חילונים הקדיש המסורתי מוחלף בקדיש "חילוני" המעניק ערך מוסף לאדם, לא לאל.

במאמר "היכוני לביאת המשיח-הגבר" זורקת אורית הירש אור על תופעה מרתקת: נשים יהודיות חילוניות שמשתתפות בפעילויות שונות של קהילות חב"ד המשיחיות, אולם ללא כל כוונה להתחיל לקיים מצוות. נשים אלה, מגלה הירש, מחפשות זיווג, לא גאולה. בהתחברותן לחב"ד הם שואפות ללמוד כיצד להיות רעיות ואמהות טובות, ועל ידי כך למשוך אל חייהן בן זוג. רבני חב"ד משתפים פעולה משום שעבורם זיווג יהודי הגון ממילא מקרב את ביאת המשיח. מאמרה של הירש מצביע לא רק על טשטוש הגבולות המתגבר בין מגזרים שונים, אלא על מצוקתן של נשים הסובלות מחוסר הבהירות שקיימת בחברה החילונית בזמננו באשר לקודים מיניים ורומנטיים. אותן נשים "חוזרות בתשובה" אך ורק בכל הקשור לנורמות של זוגיות, וזאת כדי לפתור עבור עצמן בעיה בתחום הזה.

הכרך 'מעבר להלכה' רואה אור בעתו. התמורות המקיפות שעוברת החברה הישראלית בזמננו זוכות לתשומת לב רגישה ולתיאור מדוייק במאמריו השונים, והוא מצליח לנסח אמירה מחקרית ואנליטית שמהווה תרומה חשובה לתחום. הקורא במאמרים השונים אינו יכול שלא לבחון מחדש את הקטגוריות הישנות שבהן הוא מחזיק, כגון "חילונים" ו"דתיים" או "מסורת" ו"מודרנה", ובכך הוא יוצא בוודאי נשכר. שני המאמרים האחרונים, של יעל גילעת ודרור בורשטיין, עוסקים באמנות ומהווים קינוח מתוק ומלבב לעושר המחקרי, שבהגיעו אליהם הקורא עדיין משתדל לעכל.

—

פורסם ביום שישי מוסף 'ספרים' של הארץ.

רוח בלהות מהלכת בעת הזו על פני הציונות הדתית. זוהי רוח הבלהות של הכשרת החילוניות לכתחילה; של "ביטול החברה הדתית". רבני הציונות הדתית הישנה חברו יחד למלחמת-מצווה ברוח הזו. אולם אם כנפיה של הרוח הן ההיגיון מחד גיסא וההכרח ההיסטורי מאידך גיסא, יש לשער שמלחמתם לא תצלח.

הרב יואל בן נון מכשיר את הישראליות החילונית

הנה, למשל, מסימני הרוח: לקראת יום העצמאות האחרון, לפני כחודשיים, יצא ספר חדש של הרב יואל בן נון, תחת השם נס קיבוץ הגלויות: כוחה של יהדות ישראלית (ג"נ: הספר נערך ע"י גיסי היקר והמוכשר, אביעד יחיאלי). בספר מכונסים מאמרים בהם קושר הרב בן נון את הגאולה הישראלית הראשונה, יציאת מצריים, לגאולה הישראלית האחרונה, שהיא על פיו קיבוץ גלויות והקמת מדינת ישראל. לבד מהמסות של בן נון ישנם גם קטעי "הגדה לליל העצמאות", כלומר קטעי תפילה, הגות וספרות שהרב בן נון מייעד לקריאה בערב יום העצמאות, שכן "ראוי ליל העצמאות ל'הגדה' משלו, כמו ליל הסדר" (ואכן, מזה שנים שהרב בן נון עורך בביתו סדר ליל העצמאות שכזה).

ישנם פרקים רבים מעניינים בספר, אולם כאן אני רוצה להתייחס לפרק אחד, לא מעט מהפכני. על אחורי הספר כתוב שהוא "מציב אתגר רוחני-ציוני מלכד אל מול החותרים לפצל את החברה היהודית-ישראלית ל'דתיים' לחוד ו'חילוניים' לחוד", ומול הפיצול הזה יוצא בן נון במיוחד בפרק "מגילת העצמאות, פשר ומשמעות".

הפרק הזה ממשיך קו מרכזי בחשיבתו של הרב יואל בן נון, שמבקש לאחד בין חלקי העם השונים, מבקש את אחדות ישראל, ויחד עם זה לא את אחידותה; כל זאת גם לא כסיסמה פשוטה של "התנחלות בלבבות" אלו של אלו ולהפך, אלא מתוך ההגיון הפנימי של עולם התורה. ניתן למצוא את הקו הזה, למשל, במאמר שכתב באקדמות (י', כסלו תשס"א), בו ביטא עמדה סובלנית מאוד כלפי הישראלים החילונים, תוך עיון בדברי הרמב"ם, הרמב"ן, וכמובן הרבנים קוק. בפרק שלפנינו (ומעניין להשוות ולראות את כברת הדרך שעשה הרב בן נון מאז ועד היום), מסתמך בן נון על הראי"ה קוק, אבל יוצא מתוך מגילת העצמאות. למעשה בספר מתייחס הרב בן נון אל מגילת העצמאות כטקסט מקודש, ומפרש ומצליח למצוא בה סימנים לחזונו.

בן נון מתחיל מהמילים המוכרות "בארץ ישראל קם העם היהודי", וקובע כי "חיי יהודים בגולה אינם נחשבים חיי עם", וכי רק בארץ ישראל היה יכול עם ישראל ליצור את "נכסי תרבות לאומיים וכלל אנושיים". משם ממשיך בן נון ומפרש את חזון העצמות היבשות של הנביא יחזקאל. לא אביא כאן את פרשנותו היפה, אלא רק את מסקנותיה: "'העצמות היבשות' היו גולי ממלכת ישראל שגלו משומרון כ-150 שנה לפני יחזקאל". את אחדות ממלכות יהודה וישראל שבחזון יחזקאל מעתיק הרב בן נון אל ימינו, ורואה בה את אחדות היהדות הדתית והיהדות החילונית:

לנגד עינינו הנדהמות קם החזון הזה והפך למציאות. מתוך קברי הגולה קמו יהודים שמאסו ובעטו ביהדות הגולה ובספרים הקדושים, ורבים מהם דווקא עלו לציון והקימו מחדש את הזהות הישראלית העתיקה, זו שמיוסדת על תבנית נוף המולדת וקשורה למסורת האבות, אך לאו דווקא לספר התורה ולהלכה היהודית. מנהיגי היהדות הגיבו בזעם, בהפתעה, בפליאה, בהכחשה או בביטחון עצמי שכל זה הוא רק בגדר "תאונה" זמנית שתחלוף כמו צל; הרי לדעתם אין, וגם לא ייתכן, שום סיכוי לקיום יהודי שאיננו מבוסס על הנאמנות לתורה.

אך רצון ה' לבדו הוא יקום, ואם הוא נפח רוח ב"עצמות היבשות" והקים לתחייה את הישראליות, ברור מאליו שאנו עומדים בפני הדרמה המופלאה של "חזון שני העצים" – הישראליות והיהדות – שהם הנאבקים על זהותה ועל דרכה של "מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". מאבק זה בעצמו הוא תמצית חיינו מאז העצמאות, הוא בעצמו כורך יחד את שני העצים והופך אותם לעץ אחד לבלי היפרד עוד, כדבר ה' בנבואת יחזקאל.

הרב בן נון מכריז שהחילוניות איננה תאונה זמנית, שהחילוניות היא חלק אורגני מהישראליות, ושהיא לא הולכת להיעלם. את זה מקשר בן נון למספד בירושלים הידוע של הראי"ה קוק, אותו הספד שנשא במלאת שבעה למותו של בנימין זאב הרצל, ובו בעצם רמז שהרצל ממלא את תפקידו של משיח בן-יוסף, מבשרו ומכין-דרכו של משיח בן-דוד. עבור בן נון, ניתן להבין מכך כי

לפי חזונו של הרב קוק, העיקר הוא באיחוד שני הכוחות, הכוח הישראלי והכוח היהודי […] הלוא אלה הם שני הקצוות ההפוכים של 'עץ יוסף ועץ יהודה', הישראליות והיהדות. ראה הרב קוק בחזונו, שכל אחד משני הכוחות לבדו לא יצליח, לא אחאב לבדו ולא יאשיהו לבדו, ורק האיחוד ביניהם יכול להיות בסיס להצלחת המפעל של שיבת ציון ומדינת ישראל.

הגאולה תלויה בשיתוף הפעולה שבין היהדות הדתית ליהדות החילונית. שני זרמים אלה תלויים זה בזה. לכן שני זרמים אלה נצרכים, ואין אחד מהם צפוי להיעלם. לכן על היהודים הדתיים להכיר בלגיטימיות של היהודים החילוניים, ולא לשבת כסוסי ציפורניים בצפייה שהם יחזרו בתשובה. במילים אחרות: הרב יואל בן נון מכשיר את החילוניות לכתחילה ורואה בה צורת חיים יהודית לגיטימית.

נדמה שכאן טמון מהפך גדול, ולמעשה מסימניה של תנועה, תנועה שיוצאת מתוך היהדות האורתודוקסית המרכזניקית ומביאה את החזון הקוקי-מרכזניקי למה שניתן לכנות השלב ההכרחי הבא. לאמור, אם תרגום חזונו של הרב קוק היה עד כה הניסיון של הדתי-לאומי להשתלב במפעל הציוני תוך צפייה שהציוני ימהר לחזור בתשובה ולהשתלב במפעל ההלכתי, כעת כשמתברר מעבר לכל ספק שהחילוני לא ממש מתכוון לחזור בתשובה (וגם שיש מעלים ספקות לגבי הציוניות שלו), עובר המרכזניק לתמונת עולם בה יש שיתוף פעולה על בסיס שוויון ולגיטימציה הדדית בין הישראלי החילוני לבין הישראלי ההלכתי.

דיאלוג שכזה, בין שווים, לפחות לא יעורר סלידה בקרב החילוני, שלא ממש מתמלא אהבה אם מתיחסים אליו כתינוק (שנשבה). דיאלוג שכזה גם יאפשר בנייה תרבותית פורה וחיונית עם החילונים שמעוניינים בכך, שעדיין ציונים ושרואים את עצמם כחלק פעיל ואחראי מהתרבות היהודית. והנה נושבת הרוח.

יואב שורק מבטל את החברה הדתית

קול נוסף שנושב לאותו כיוון הוא כמובן יואב שורק, שכבר שנים קורא להפסקת הצפייה האינסופית של האורתודוקסיה הן לגאולה ניסית והן לחזרה בתשובה המונית, ולהכרה במצב הנוכחי כ"גאול" (או אולי "גאול מספיק", על משקל good enough mother של וויניקוט), על כל המשתמע מכך מבחינה הלכתית – כלומר, התאמת ההלכה למציאות מתוך תעוזה ויוזמה, ולא מתוך התלות בתקדימים חסרי הקשר ואנלוגיות קלושות.

שורק פרסם בפסח האחרון מאמר רציני וחשוב תחת הכותרת "האתגר: ביטול החברה הדתית" (מוסף "פסח", מקור ראשון, י"ד ניסן התשע"א), מאמר שזכה להדים רבים, חיוביים ושלילים (ואף שליליים מאוד, שהגיעו גם עד אתר "העין השביעית"). המאמר בהחלט ראוי לקריאה מתחילתו ועד סופו (אנא, קראו אותו), ואביא כאן רק כמה פסקאות מייצגות. שורק, אם כן, מציע לחבריו סרוגי הכיפה ש

לא נוותר על ערכי התורה ומצוותיה, אבל 'נוותר' על המודל המאוד מסוים של אורח חיים דתי שהצבנו כאידיאל. שוב לא יהיה זה אורח החיים ה'נכון', שכל היתר הוא בגדר 'סטיות' (נסבלות יותר או פחות) ממנו. תחת זאת יהיה מה שמוכר לנו כיום כאורח חיים דתי 'מלא' צורה מסוימת של התנהלות, המתאימה לאנשים מסוימים או לשלבים מסוימים בחיים, המאופיינים באינטנסיביות דתית גדולה – למשל לרבנים וכלי קודש, לבני ישיבה, לאנשים הנתונים בתהליך של 'התחזקות' – וכמובן גם לכל מי שסגנון החיים הזה מתאים לאופיו ולרצונותיו.

כך לגבי אורח החיים הדתי האידיאלי המוכר. לעומת זאת, רוב החברה – בדיוק כמו היום – תנהל אורח חיים של חולין. אין זה אורח חיים המנוער מתורה ומצוות – אדרבה, הוא מואר על ידן ומוגבל על ידן – אך זה אינו אורח חיים דתי. אין בו המתח של 'לצאת ידי חובה', אין בו האינטנסיביות היומיומית של ברכות ותפילות, אין בו העיסוק המתמיד במותר ובאסור, אין בו המאבק המתמיד בין המציאות ה'מערבית' ה'שקרית' לתודעה ה'יהודית' ה'אותנטית'.

שורק מציע לגיטימציה לחילוניות לכתחילה. יהודים חילונים יהיו יהודים טובים, לא תינוקות ולא כופרים. יהודים שומרי הלכה יהיו מעין סופר-ג'וז, יהודים פורטה, שלוקחים על עצמם מחוייבות מועצמת לברית בין האל לעם.

מדובר, בעצם, במודל ששרר כשהיה קיים בית המקדש, בו כוהנים מעטים היוו אליטה דתית ונותני שירותי דת עבור ההמונים, המשיך כנראה בימי בית שני, בהבחנה בין "חכמים" ל"עם הארץ", ופותח הלאה מאוחר יותר בנצרות, בה רק חלק קטן מהאוכלוסייה מקדיש את חייו בצורה אינטנסיבית לדת. זה גם מודל שכבר היום מתממש בפועל בקהילות יהודיות רבות בארה"ב, בהן רק הרב (האורתודוקסי, הקונסרבטיבי או החב"די) מקיים מצוות, ואילו כל השאר מגיעים לבית הכנסת במכונית כדי להיות חלק מהקהילה. יש כאן, אם כן, לא רק התקדמות (של המטריאליזם ההיסטורי, אם נמשיך את הקו הרטורי) אלא במובנים רבים חזרה למקורות.

ועוד לא עמדנו על העיקר: שלא כמו בארה"ב, בישראל למודל הזה יש פוטנציאל להעשיר לא רק את חיי היהודים החילונים, אלא להעצים את היהדות עצמה, מפני שכאשר התרבות הדומיננטית היא יהודית, וכאשר החילונים מרגישים חלק לגיטימי מהתרבות הזאת (כפי שכבר היום מתרחש בפריחתם של בתי המדרש הפלורליסטים) הם יכולים גם לשנות ולשפר אותה. אני מדבר על מצב בו החילונים לא יפנו אל "הדתיים" כדי לקבל אישור על יהדותם, ועל כן ממילא יהיו "במשחק", כלומר יקחו אחריות על יהדותם. לדעתי זהו אחד מהמפתחות לשגשוג החברה כאן, הן מבחינה פשוטה והן מבחינת התרבות היהודית (התמשכותה והשתכללותה).

שורק מתייחס לכך:

המהפכה אינה רק תורנית, אלא גם חברתית-פוליטית, כזו הטומנת בחובה שינוי דרמטי של מוקדי הכוח: אם אכן לא יהיה בסיס להבחנה החותכת בין דתיים לחילונים, נגלה מחדש שיש במדינת ישראל ציבור גדול מאוד, מיינסטרים משמעותי, המחויב ליהדות ורואה בה את תשתית חייו. אם אכן ניטשת כיום 'מלחמת התרבות' בין ערכים יהודיים לערכים ליברליים, בין זהות מובהקת להתבוללות במרחב המערבי, הרי שבעת שייפתח המודל הדתי היא תוכרע במהרה – לטובת הזהות ה'יהודית'.

היא תוכרע לטובה, אבל לא בהכרח למקום 'דתי'. שהרי ברגע שהמחויבות לתורה אינה מחויבות ל'דתיות', לתפיסת עולם מאוד מסוימת, ניתנת מחדש לגיטימציה לשכל הישר לתבוע את שלו בשיח ההלכתי. ברבים מן הפולמוסים הניטשים בשנים האחרונות בין דתיים לחילונים ההכרעה תהיה לטובת הצד החילוני דווקא, כי הוא מייצג לא פעם את השכל הישר, ואת ההנחה שהשכל הזה אינו סותר את ערכי היהדות (והמופת בעניין זה הוא ח"כ הרב חיים אמסלם, ואכמ"ל).

אני לא יודע אם אני שותף לאופטימיות המרכזניקית של שורק, על כך שברגע שיפול הגבול בין דתיים לחילניים מלחמת התרבות "תוכרע במהרה לטובת הזהות ה'יהודית'". כלומר, אני חושב שבסופו של דבר רוב הציבור יבחר להחזיק בזהות היהודית, למרות שברור שיהיו יהודים שלא ירצו כל קשר עם המסורת. אני גם לא בטוח שגם הציבור שיבחר להיות "יהודי" יראה דווקא בהלכה ובמצוות משהו משמעותי – ודאי חלק כן וחלק לא. אבל אני מסכים שמדובר במהפכה רבתי בצורה שבה תיראה החברה היהודית במדינה.

הדבר העיקרי הוא כמובן האפשרות לבנייה משותפת של המסורת וליניקה משותפת מערכיה, ללא הפקדתה כמונופול בידי "הדתיים". על כך מיד, אבל רק בהערת אגב, תארו לכם איך היתה המדינה נראית לולא היתה מעין כניעה מובנית בעמידתם של החילונים אל מול (הגופים) הדתיים, קל וחומר אל מול (מפלגות) החרדים. לא אכנס לפרטים הידועים לכולם (מתקציבים דרך גיוס ועד שעון קיץ). העניין הוא שהכבוד האפריורי שמוענק לאורתודוקסיה (המוביל בצורה בלתי נמנעת גם למשטמה מובלעת), שבזכותו זו נהנית מטובות הנאה מושחתות על פי כל קנה מידה, יפחת בצורה משמעותית.

הפסקה השנייה בדברי שורק לעיל לא פחות חשובה, בהדגישה את החזרה לשימוש ההלכתי בשכל, בהיגיון. מדובר בערעור על האקסיומה ההלכתית השגורה כיום שמחזיקה שככל שדבר יותר מהווה אבסורד גדול יותר (או סתם ביזאר), כך סביר יותר שאלוהים רוצה שנעשה דווקא אותו (וכתבתי על זה כאן). שורק מציע שדרך הארץ הכללית של העולם, או בשפה חילונית, השגרה הנורמלית, תהיה שיקול מרכזי בקביעת הלכה. במאמרו הוא מסרטט קווים כלליים של חברה כזו:

מדובר בחברה שבה הוכרעו כמעט כל המאבקים הדתיים המוכרים לנו מהשנים האחרונות – נגד המערכת הדתית-רבנית. כמעט בכל הצמתים הבעייתיים, או השנויים במחלוקת כיום בין הדתיים לחילונים, או בין החרד"לים לדתיים הליברלים, ההכרעה תהיה לטובת האחרונים: כך לגבי מעמד האישה (נשים יוכלו לשמש ברבנות, בדיינות, וכמובן בכל תפקיד בבית הכנסת) ולגבי גיור ממלכתי (שיושתת על תהליך לאומי-חברתי יותר מאשר דתי); כך בענייני צניעות (מכנסיים לנשים, ובכלל ויתור על קוד לבוש מוגדר לטובת עקרונות צניעות; שירת נשים ולחיצת יד), טהרת המשפחה (ביטול שבעה נקיים), שינויים בתפילה (שתותאם ללא גמגום למציאות של עם בארצו) ובלוח השנה (מתן מעמד הלכתי איתן ליום העצמאות וביטול חלק מצומות החורבן), היחס אל הגויים ותרבותם (לגיטימציה מלאה של טיול בחו"ל, כניסה לכנסייה מסיבות תיירותיות ואמנותיות וכיו"ב) והיחס אל מדעי הרוח ולביקורת על מקורותינו (שייעשה פשוט וטבעי, דיאלוג מכבד ומלא).

החברה המתוארת כאן היא סוף ההתחפרות, וההתכרבלות, של המגזר הדתי בתוך עצמו, ויציאתו לשילוב מלא בחיי העם והארץ. החברה המתוארת כאן היא תוצאה של הכלאה של התרבות והמסורת היהודית עם ההגיון הבריא, היא מהווה חיבור אמיתי בין ההלכה והמציאות הפשוטה, והיא הצורה היחידה בה רוב הציבור יוכל להרגיש חיבור אמיתי וחי למורשת היהודית.

שורק ממשיך ומתאר, ובעצם מגזים מאוד באופייה ההלכתי של החברה שתיווצר במקרה כזה לדעתי (ראו שם). כנראה שקל יותר להסיר את הכיפה מאשר את הלהט המרכזניקי. יחד עם זאת יש לשבח אותו על הנכונות והאומץ לפרוט את החזון לפרטים קונקרטיים – ואחרי הכל, מהותו של החזון הזה הוא הקונקרטי. אבל הכיוון הוא ברור, והרוח, כאמור, מהלכת.

שינוי שאפשר להאמין בו

האם יש לזה סיכוי להתגשם? כיוזמה של הרבנים, כנראה שלא. למרות התעוזה של הרב בן נון לעיל, הוא מהווה מיעוט מזהיר. התגובות שקיבל שורק על הצעתו מעידות על פחד גדול משינוי, וגם, יש להודות, אמונה גדולה בצדקת הדרך כפי שהיא. ייתכן אמנם שזה עניין של עוד דור או שניים, שהרי אנחנו רואים שינויים גדולים מול עינינו, אבל ייתכן שעוד דור או שניים תהיה רק התחפרות עמוקה יותר בעמדות. כך או כך, אין שום סיבה לחכות.

על השינוי הזה לבוא מלמטה, מאיתנו, והכוונה כאן הוא בעיקר לחילונים, מסורתיים, רוחניקים, דתל"שים ודוסים שהם יותר ריבוניים מרבניים, שייקחו את תרבותם-מסורתם-זהותם בידיהם ויציעו יחד אלטרנטיבה רלוונטית וחיה לקיפאון ולניתוק האורתודוקסי. אלו יהיו יהודים שלא יפחדו לתבוע גושפנקא של לגיטימיות ואותנטיות ליהדות שהם יפתחו, קודם כל מעצמם, ולא יפחדו להעז ולקבוע מנהגים והלכות. במידה לא פחותה זה כבר קורה (במניינים השיוויוניים, בבתי המדרש הפלורליסטים, ברנסנס התרבותי וכו'). אולם המבצע הגדול הזה יצליח בה במידה שנהיה מחוייבים כלפיו, וכלפי התרבות שנפתח. נחשוב ונעשה לקראת זה בשנים שיבואו. עולם ישן בהחלט לא נחריבה עדי יסוד, אלא נחדש ונשכלל ונשפר ונעצים אותו.