הרבי מליובאוויטש, ר' מנחם מנדל שניאורסון, לבד מזה שהיה המשיח הכושל הגדול ביותר מאז שבתאי צבי, היה גם הוגה מיסטי ענק. כיורש וממשיך של המורשת התיאולוגית החב"דית העמוקה (לדעתי כנראה העמוקה ביותר בתולדות היהדות[1]) היה לו חומר רב שאיתו יכול היה לעצב את עולמו המטאפיזי, והוא השתמש בו בצורה מופלאה. לאחרונה כתבתי מאמר ארוך ומוער שנסוב סביב דמותו, ותוך כך נחשפתי ביתר עומק לתורתו. הייתי רוצה להביא מעט (אבל באמת, מעט שבמעט – מדובר באוקיינוס של הגות מיסטו-תיאולוגית) ממנה לפניכם.

ראשית כמה דברי הקדמה. את חב"ד ייסד ר' שניאור זלמן מלאדי, והוא, ותלמידו המובהק ר' אהרן לוי משטרסיליה, ובנו ר' דובער, הם שעיצבו את התיאולוגיה המיסטית העמוקה של חב"ד. היא עמוקה לדעתי משום שהיא הדוגמא הכי טובה לנונדואליזם יהודי, כלומר ההכרה שלית אתר פנוי מני ממש, היינו שהעולם כולו הוא עצמותו של אלוהים, שבאמת אין עוד מלבדו וכל מה שנראה שאינו האל (כמונו עצמנו) אינו אלא אשלייה[2]. זוהי תיאולוגיה אקוסמיסטית, אבל היא לא באמת שוללת את העולם, אלא רק שוללת את קיומו כנבדל מהאל, כך שלמעשה מחייבת אותו מאוד, כי היא קובעת שהוא אלוהים בכבודו ובעצמו.

לבד מקריאה בדבריו של הרבי מליובאוויטש (להלן: רמ"מ), כחלק מהמחקר לקראת הכתיבה קראתי דוקטורט שיצא לפני שנתיים עליו: "דירה בתחתונים: משנתו המשיחית של ר' מנחם מנדל שניאורסון" מאת אלון דהן. העבודה המצויינת הזאת מקיפה ויפה מאוד, ובמסגרתה מגיש דהן סקירה של התפיסה המיסטית של הרבי. אנסה לסכם את הדברים כאן: אכתוב על הראייה המיסטית של רמ"מ, וזאת בשונה מתפיסתו לגבי עצמו כמשיח, ארץ ישראל, היהדות והיהודים, יחסו לנשים וכו' וכו' – רק איך הוא תופס את הקיום (הפרטי והכללי) ביחס לאל. כאמור, הרשימה הזאת מבוססת כמעט כולה על עבודתו של דהן, אבל הניסוחים שונים, וכן הוספתי מדעתי ופרשנותי את הדברים, ולכן כל טעות נא לייחס אלי. (להקדמה על המטאפיזיקה של הקבלה הלוריאנית, שמהווה את הבסיס להגותו של רמ"מ, ראו רשימה זו.לנדבכים אחרים, דואליסטים יותר, בתיאולוגיה החב"דית, ראו כאן.)

—

נתחיל במטאפיזיקה: עבור רמ"מ הקיום משתרע על פני שלושה רבדים:
א) אין סוף, או עצמות: האלוהות עצמה, אינסופית, נצחית, ללא חלוקה, ללא ריבוי. אין לה שם או תיאור, והיא כרגע נמצאת מעבר לחלל הפנוי[3].
ב) סובב כל עלמין: הרובד האלוהי שבו המהות האלוהית גובלת בחלל הפנוי. כאן כבר יש פוטנציאל של חלוקה, של ריבוי, של צמצום אלוהי, וממנו נובעת הבריאה. לרובד הזה אנחנו קוראים בשם הוי"ה (היינו השם בן ארבע האותיות, השם המפורש).
ג) ממלא כל עלמין: כאן מצויים כל העולמות (אצילות, בריאה, יצירה, עשייה) והספירות. כאן יש כבר צמצום בפועל, וריבוי, ועורף ותחרות. לרובד הזה אנחנו קוראים אלוהים, או אדני. במרכזו אנחנו חיים.

בהתאם לחלוקה הזאת נבנית גם תכנית העבודה הרוחנית שלנו. עלינו למשוך ולהוריד מטה את השפע האלוהי (כן: לא להתעלות ולהתמזג עמו מעלה!), ובכך למלא את העולם בעצמותו של האל. דבר כזה, שכרגיל היה פשוט מאייד את העולם, אצל רמ"מ רק הופך אותו עוד יותר לאלוהי, אבל משאיר אותו על כנו. וזו גדולת התורה הזו: ההבנה שכדי להיות אלוהיים בשלמות אל לנו לבטל את הריבוי והשונות, אלא אדרבא: שהאלוהות כוללת בתוכה בשמחה דברים אלו (ואחרים. בכלל, היא כוללת הכל בשמחה בתוכה), ושלמעשה המימוש הכי עמוק של האלוהות היא בכללותה את העולם, וזו גם מטרתה: "נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים" אומר המדרש[4], כלומר האל הטוב רוצה להתממש דווקא בעולם החומרי הזה. אחדות האל והעולם, שעל פי רמ"מ כרגע עדיין לא קיימת (העולם הוא אלוהים, אבל אלוהים הוא רק "ממלא כל עלמין", לא "אין סוף"), תגיע עם הגאולה ותבטל את ההיררכיה שבין בורא לנברא: למעשה זה יהיה מעבר מפנאנתאיזם (שבו העולם הוא האל אבל האל גם יותר מהעולם) לפנתאיזם ממש (שבו העולם והאל חד הם). העולם עצמו יתקיים כישות אלוהית אינסופית, אך ללא ביטול קיומן של התופעות השונות שבו. מגניב.

אז מה עלינו לעשות כדי שכל זה, במהרה בימינו, יקרה? כפי שלאלוהות שלושה רבדי קיום, גם לנו שלושה רבדים של משיכתה תתברך ארצה.
א) ביטול בתכלית: עבודת השם העמוקה ביותר היא ביטול בתכלית, כלומר עבודה המבטלת את הסובייקט העובד באופן טוטלי, מעיקרו. "הסובייקט העובד כאילו מעולם לא נוצר" כותב דהן על כך, ואכן, הוא מעולם לא נוצר – רק אשלייה היה. זהו הישג נדיר ומהווה את שיאה של עבודת השם, ובאמצעותו נמשכת העצמות העליונה אל העולם התחתון (ברור: כי האדם הופך כולו לעצמות האל).
ב) ביטול היש: כאן על פי רמ"מ עדיין קיים "יש" כלשהו אותו מבטלים, על כן למרות שבוטל, הרי שנראה לנו שאכן היה מה לבטל, כלומר היה שם משהו ממשי מלכתחילה. זה לא רע, אבל לא הכי טוב, ומה שנמשך אל העולם התחתון כאן הוא אותו "סובב כל עלמין".
ג) עבודה עפ"י הטעם והדעת: עבודת המצוות הידועה, גם אם משלבים בה אי אילו כוונות ועושים אותה לשמה. עבודה כזאת מושכת שפע מהספירות, היא הנמוכה ביותר ומתאימה לכל אחד (כלומר, כל יהודי), והיא מקיימת את המציאות כפי שאנחנו מכירים אותה.

ברור שאותה עבודה של ביטול בתכלית היא מה שאנחנו (בעדות הניו-אייג') מכנים ההתפקחות מאשליית האגו. אין לנו "אני" כמהות ממשית ואף פעם לא היה, וההכרה בכך פותחת אותנו, גם אם זמנית, למגע בשפע שהוא הקיום עצמו (כתבתי על זה הרבה). באותה עצמות שנפתחת לפנינו "הכל טוב", ולכן לא יתכן בה חטא, או טומאה. הנה דבריו של רמ"מ על כך:

ונקודות הביאור בג' האופנים:
א) מציאות העולם תופסת מקום אצל האדם, שמשתמש בה ונהנה ממנה, ולכן יש אפשרות לטומאה הכי חמורה, ויש צורך בהגנה חזקה ביותר.
ב) מציאות העולם איננה תופסת מקום אצל האדם כי ההנאה והתענוג שלו הם בענייני קדושה, אבל, כיון שעבודתו היא מצד מציאותו (ההנאה והתענוג שלו בענייני קדושה), יכול להשתלשל מזה נתינת מקום למציאות העולם, ובמילא, יש אפשרות לענין של טומאה, ויש צורך בהגנה.
ג) עבודתו אינה מצד מציאותו (ההנאה והתענוג שלו), כי אם, לקיים רצונו של הקב"ה, ואז משוללת האפשרות לעניין של טומאה… (ספר המאמרים, מלוקט, ח"ד עמ' קסב, כל ההדגשות, כאן ולהבא, במקור)

אני מפרש קטע זה כך: מסתבר שאותו אדם שתופס את מציאות העולם כהוויה בפני עצמה לא עלינו, נתון למתקפות מצד היצר הרע וממילא גם פגיע לעומתן. הוא רואה את האל כאילו הוא נפרד מהעולם חו"ח, מתייחס אל "אלוהים" או "אדני" (היינו: ממלא כל עלמין, היינו הספירות), ומתוך כך ברור כי הוא מרגיש עצמו מצוּוה לקיים את ההלכה, וברור גם כי הוא זקוק לה כדי שלא ליפול לטומאה.

השלב הבא הוא אדם המתקשר עם "סובב כל עלמין", היינו האל ברמה הגבוהה יותר, הוא השם המפורש. אותו אדם כבר הגיע למדרגה של ביטול עצמי, וכתוצאה מכך ברור שהוא חשוף פחות למעלליו של היצר הרע. אולם מכיוון שלא ביטל עצמו לחלוטין עדיין עליו להזהר בדרכו, להשמר, ולשמור על מסגרת של כללים אליהם הוא מחוייב.

השלב השלישי הוא ביטול מוחלט והצפת הוויתו של האדם בעצמות, באינסוף ברוך הוא. אותו אדם שמגיע למיזוג מוחלט (כאן בעולם הזה) עם האלוהות הטהורה ממילא לא חשוף לטומאה, וגם לא לחטא. מצד שני, אי אפשר לומר שהוא חופשי לעשות כרצונו, שכן רצונו לא קיים עוד. הוא כולו זרוע של האלוה, הפועלת את פעולתה בספונטאניות טוטלית.

אותו אדם המרוקן עצמיותו לחלוטין וממולא בעצמות אינסוף יכול למשל למלא את צרכי גופו ללא חשש. אומר רמ"מ:

הרי כל זמן שנשארת מציאותו של האדם (ובלשון הידוע – יש מי שאוהב), יתכן שעיקר עבודתו תהי' בעניני הנשמה, 'חלק אלקה ממש', ובאופן שנשמתו עיקר וגופו טפל, ואילו בנוגע לגוף, מסתפק בכך שלא יפריע ולא יבלבל לעבודת הנשמה, ובמילא, לא שייך עוסק בהכתרת מלך […] יחשוב ויבקש צרכי הגוף! אבל כאשר הקבלת עול דהכתרת המלך היא בתכלית השלמות, שאינו מציאות לעצמו, אלא כל מציאותו היא מציאות המלך – הרי, מציאות הגוף וצרכי הגוף אינם מציאות בפ"ע שיש להשתדל שלא יבלבלו לעבודת הנשמה, כי, גם מציאותם היא מציאות המלך, ולכן שייך שיחשוב ויבקש גם על הגוף הגשמי וצרכיו הגשמיים, כפי שמתחייב מצד מציאות המלך. (התוועדויות, תשמ"ח, ח"ד, 203)

שימו לב איזה יופי: אצל אותו יחיד הגוף עצמו הופך לאלוהי, ואין יותר הבדל דמיוני בין גוף לנשמה. האדם, המיקרוקוסמוס, מתאחד בשלמות של גוף-נפש, בדיוק כפי שבמקרוקוסמוס על מנת להביא את המשיח יש לבטל את ההבחנה בין העולם לאלוהים. הגוף לא מתבטל, אלא מתקדש, כראוי בתפיסה נונדואליסטית אמיתית. כמה משפטים אחרי הציטוט לעיל חוזר ומבהיר רמ"מ:

ונמצא, שב"אני לדודי" מרומזים כל פרטי הדרגות דלעיל: (א) "אני לדודי" – שה"אני" מתמסר ל"דודי" ומקבל עליו לעבוד עבודתו בפועל ממש, בג' [שלוש] הקוין [הקווים] דתורה עבודה וגמילות חסדים […] (ב) "אני לדודי" – שהעבודה היא מתוך חיות כו' ורגש האהבה להקב"ה – "דודי", ענין התשובה […] (ג) "אני לדודי" בתכלית השלמות – שכל מציאות דה"אני" אינה אלא המציאות ד"דודי", ענין הגאולה […]. (שם, עמ' 204)

כלומר הגאולה היא הזהות המוחלטת בין האלוהות לאדם ("כל מציאות דה'אני' אינה אלא המציאות ד'דודי'"), וזו העבודה הגבוהה ביותר. עבודה מתוך אהבה היא נמוכה יותר, ומשמעותה תשובה מלאה, ועבודה של תורה, עבודה וגמילות חסדים, כלומר שמירת מצוות ומוסר וחסד ביומיום, היא הרמה הבסיסית של עבודת השם. כמובן שגם בשתי הרמות התחתונות של העבודה יש ערך רב, וממילא לרמה העליונה זוכים רק יחידי סגולה (ומובן שרמ"מ וחסידיו ראו בו יחיד סגולה שכזה[5]), אבל גם ברור שכמו שבזמן הגאולה השלמה מצב זה יהיה משותף לכולם, וכך כדי להחיש את הגאולה כדאי שכמה שיותר אנשים יגיעו למצב זה.

ככל שמתקרבים לגאולה עוד ועוד אנשים יבטלו עצמם ויהפכו ל"עצמות". בו זמנית הכרתו של כל אדם תתקרב עוד ועוד לביטול מוחלט. בסופו של דבר יימשך האינסוף לגמרי למטה, והעולם יהפוך לאלוהי (ברמה הגבוהה ביותר). כאמור, טרנספורמציה מבורכת זו לא תבטל את העולם, אבל היא כן תבטל את העולמות העליונים (אצילות, בריאה ויצירה) וכן את הספירות כולן (לבד ממלכות) שכן הכל ממילא יהיה האינסוף ברוך הוא. אז יפוג סוף סוף הפער בין האל לעולם, והדואליזם העגום הזה שכולנו מרגישים בו (ושהמסורות היהודית והנוצרית נבנו עליו) יעלם. ובא לציון גואל.

עצמוס שמצמוס, מה עם המצוות?

אבל איך יכול להיות, אולי תשאלו, שהמצוות אינן נחשבות לעבודת השם הגדולה ביותר? איך ייתכן שרב גדול בישראל אומר שיש משהו שהוא יותר גבוה מקיום מדוקדק של תרי"ג ציוויים? טוב, אז לבד מזה שבעמדה זו החזיקו כבר יהודים רבים וטובים (לא, לא רק ישו ושפינוזה, אלא גם, למשל, הרמב"ם), הרי שהיא קשורה אצל רמ"מ לתפיסה האונטולוגית-מטאפיזית שלו, והרי עיקרם של דברים:

הכלי שנתן לנו האל כדי להחיש איתו את הגאולה הוא התורה. אבל התורה היא לא רק המדריך שלנו למטרת החיים (גאולה) והאמצעים להשגתה (מצוות), אלא גם מסד העולם, כלומר היסוד המכונן של המציאות. התורה היתה קיימת לפני העולם ולמעשה (ככתוב בזוהר[6]) האל הביט בתורה וברא את העולם על פיה. ולא מדובר רק בחוקי הטבע, כלומר בתכנית המתאר של בעולם, אלא גם במהלך ההיסטוריה: הכל כבר כתוב. הסיפורים בתנ"ך אינם תיאורים של מה שקרה – הם הוראות מחייבות למה שיקרה. (כן, זה אומר שההיסטוריה מתקדמת בצורה דטרמיניסטית  לחלוטין. אולי לכן היה לרבי קשה כל כך לקבל את זה שהוא לא המשיח – הרי הובטח לו (על פי פרשנותו לתורה) שהוא האיש, ומה שכתוב לא יכול להיות טעות!). אותיות התורה אוצרות בתוכן את הכוח האלוהי, ולכן שימוש בהן יכול לברוא או להשמיד תופעות בעולם. לבסוף, ההלכה, שנגזרת מהתורה, גם כן מכוננת מציאות, ופסק הלכה של רב מוסמך הוא בריאה בזעיר אנפין (תרתי משמע). הנה:

וזוהי שייכות דהלכה לשם הוי', כי, הכח לשנות מציאות העולם שתהיה בהתאם לפסק הלכה, מבלי להתחשב עם מציאות העולם על פי טבע, נמשך רק משם הוי' שלמעלה מהטבע […] ומזה מובן מעלתו של המוסמך להוראה – שיש לו כח מיוחד של בעלות על מציאות העולם (כח שניתן מהקב"ה למשה רבינו, וממנו נמסר דור אחר דור עד לדורנו זה). (התוועדויות, תשי"ב, ו', 68-69)[7]

אבל כל זה נכון לגבי העולם הזה, כלומר העולם של "אלוהים" או "אדני". כל זה נכון לגבי תחום ה"ממלא כל עלמין". והרי יש תחומים שגבוהים ממנו… אז מה, האם ייתכן שכל התורה מדברת רק על העולם הזה, המוגבל? וודאי שלא. עליו מדברת חיצוניות התורה – אבל פנימיות התורה, הסוד, הוא תקף לגבי עצמות האלוהות. אז הנגלה שבתורה, ההלכה והמצוות, ההיסטוריה והמציאות – כל זה שייך ל"ממלא כל עלמין". אבל הנסתר שבתורה, זה כבר שייך ל"עצמות"[8].

הבעיה היא שמה שרואים כשפותחים ספר תורה זה את הנגלה. הנסתר נסתר. צריך מישהו שיפענח את הכתוב ויסביר לנו איך הוא מתייחס למימדים הגבוהים ביותר של המציאות. המישהו הזה הוא היהודי. זאת משום שנשמתו של היהודי היא עצמות, אינסוף. שלא כמו הגוי, היהודי הוא "חלק אלוה ממעל ממש" – כלומר זה לא שהוא "הגיע משם" או חלילה "נפל", זה לא ש"בבסיסו הוא אלוהי" – לא לא: הוא אלוהי. ואם הוא לא מבין את זה זבש"ו, אבל זה לא משנה את העובדה הפשוטה שהוא והרובד הכי גבוה באלוהות – חד הם (לכן אפשרית אצלו בכלל הרמה העמוקה ביותר של הביטול – הביטול מתוך הבנה שהוא מעולם לא היה קיים כנפרד מהאל! אבל כמובן שכך זה בעצם אצל כל בני האדם, וראו הערה 5 על כך ועל הגזענות המצערת הזו).

משום שהיהודי הוא (במובן מסויים, עמוק) האל, הרי שהוא מעל התורה. זאת הסיבה שהוא יכול לפסוק ולחדש בהלכה, וזאת הסיבה שהוא יכול לגלות סתרי תורה. ושימו לב מה כותב על כך דהן:

כללו של דבר, האחדות הכוללת של ישראל, עצמות האל והתורה, מעניקה לעם היהודי כוח עצום. אנו עדים לדמוקרטיזציה של הידע התורני, ופירוש הדבר כאן חורג הרבה מעבר למשמעות ההכרתית. לשלוט בידע התורני פירושו לשלוט בעולם ובכוחות הטבע הנשפעים משם אלוהים (בגימטריה הטבע) […] דברי רממ"ש ברורים למדי בעניין זה, ובשיחותיו האחרונות הוא מדגיש את החיוב המוטל על כל אדם [נראה שהכוונה ליהודי – ת.פ.] לחדש חידושים בכל חלקי התורה. (עמ' 62 בדיסרטציה, ההדגשה שלי)

והנה דבר הרבי עצמו:

ידוע שיש בכחו של כל יהודי, ויתירה מזו – יש לו חיוב, לחדש בתורה […] ולכן כדאי לעורר ולזרז את כל אלו השייכים לחדש בתורה […] שאפילו אם אין הם בטוחים אם חידושיהם מכוונים לאמיתתה של תורה, הרי שלא רק שלא יתעכבו מלכתוב החידושים, אלא – ישתדלו לכתבם, ולפרסם זאת גם בדפוס. (התוועדויות, תשנ"א, ג', 275-276)

כשיהודי[9] מחדש בתורה הוא עושה זאת בתוקף היותו (בעומקו) עצמות האל, שהיא מעל לתורה ברובד הגלוי שלה, ולפחות שווה, אם לא גם כן מעל, לתורה ברובד הנסתר שלה. ממילא מובן שהבנת זהותו האמיתית היא הדבר החשוב והגבוה ביותר שיכול יהודי לעשות, ודאי שגבוהה בהרבה מעל קיום מצוות [10]. חידושי התורה הם גם הדרך לשנות את העולם לטובה ולזרז את הגאולה, ועל היהודי לבטוח בכך שהוא מחדש כפי רצונו של האינסוף (שהוא, בעומקו, הוא), ולא רק להרבות בחידושים אלא גם להדפיסם ולפרסמם (שכן למילה, ולכתב, ולפרסום יש כוח מאגי)! אז קדימה יהודים טובים, חדשו חידושים טובים, פרסמו אותם בראש חוצות, והחישו את הגאולה.

הערות

[1] נו טוב, אני לא יודע מספיק כדי לומר דבר כזה. אבל זה הרושם שקיבלתי ממה שאני כן יודע. אני כן חייב לומר שר' נחמן גם מציג תיאולוגיה מיסטית עמוקה מאוד, אם כי לא נונדואליסטית. אבל דווקא מפני שהיא לא נונדואליסטית יש לה עומקים שאין בנונדואליזם. כי בואו נודה בזה פעם אחת ולתמיד: הנונדואליזם נותן תשובה כוללת, גדולה, כל כך טובה, עד שהוא לא מצליח באמת לתת תשובה לכל מני פרטים קטנים. כי איך תסביר בצורה נונדואלית ילד עם ארטיק? כלומר, ודאי שאפשר להסביר, אבל ההסבר הזה יבטל את הילד, ומה עשינו בזה? בקיצור, העולם מורכב ועשיר מדי בשביל תשובה אחת, נונדואליסטית ככל שתהיה, מה אפשר לעשות. ואם הנונדואליזם הוא "העולם הוא כטל" של המוטו של הבלוג הזה, הרי שר' נחמן הוא ה"אבל" (למרות שהנונדואליזם האמיתי כולל גם את ה"אבל", אבל עזבו את זה עכשיו – אנחנו נכנסים לתחום שמילים לא מסוגלות לו). כי ר' נחמן נותן תשובות יותר אקזיסטינציאליסטיות לשאלות הגדולות של החיים, והוא עושה זאת בכל כך הרבה חן, שקשה לא לאהוב אותו על כך, ולחוש כלפיו אסירי תודה. אני מקווה בהזדמנות לכתוב משהו על תורתו.

[2] ביידיש זה נשמע יותר טוב: "אלס איז גאט" – כה אמר רש"ז. אולם יש לציין שאני משתמש כאן במילה "אשלייה" במובנה המדוייק: היינו משהו שקיים, אלא שאנחנו תופסים אותו בצורה לא נכונה.

[3] על פי הקבלה הלוריאנית האלוהות היתה חייבת "לצמצם" עצמה בכדי לברוא בחלל שנוצר את העולם, שאם לא כן היה העולם מתמוסס חזרה אל תוכה. העולם נברא, אם כן, בתוך אותו "טהירו", שהוא חלל הפנוי מהאל. על פי תיאולוגיית חב"ד זהו ה"חלל פנוי". אולם בתורתה של חסידות ברסלב "חלל פנוי" הוא טבעת של ריק שעוטפת את העולם (שב"טהירו"), ומשמשת כאזור מפורז החוצץ בין קודש לקצת פחות קודש.

[4] תנחומא, נשא, ט"ז. אם כי לא במילים אלה בדיוק. מישהו יודע מהיכן הציטוט המדוייק?

[5] אגב, כפי שציינתי כאן, שמעתי לאחרונה את אליוט וולפסון מדבר על כך שעל פי הרבי מי שאינו יהודי, שוודאי לא יכול למשוך שפע מ"אלוהים" על ידי קיום מצוות, קל וחומר אינו יכול למשוך את עצמותו של האל ולבטל עצמו לחלוטין בפניה. כאמור, זה קשקוש בלבוש, ואין לך אלא לעיין במאות אם לא אלפי עדויות של מיסטיקנים גדולים במזרח (וכמה נוצרים ומוסלמים גם כן) כדי לדעת שזה פשוט לא נכון. הגישה הגזענית של חב"ד (ובמידה רבה היהדות כולה) היא אולי החטא הקדמון המצער ביותר של המסורת הזאת, פצע מכוער על פני היהדות שחייבים לרפא בהקדם.

[6] "אסתכל באורייתא וברא עלמא" – זוהר, ח"ב, קסא ע' א-ב.

[7] כמובן שזה נותן משמעות חדשה לאותו פסק הלכה שנתנו רבנים עוד בחייו של הרבי, ושהוא לחץ על הרבנים הראשיים של ישראל דאז, אברהם שפירא ומרדכי אליהו להצטרף אליו (והם, לבושתם, הסכימו), המכריז עליו כמשיח ומחייב את האל לגאול את העם דרכו. רמ"מ פשוט חשבו שהוא יכול לשנות את המציאות על פי פסק הלכה!

[8] חשוב לי לציין שעבור רמ"מ לא רק למילים ולאותיות בתורה יש חשיבות עמוקה, אלא, לא פחות ואולי אף יותר, לשתיקה יש מעמד עליון. "השתיקה …  נעלית מן העולמות" (לקוטי שיחות, ד', עמ' 1189).

[9] יש פעמים שהרבי מציין שעל היהודי להיות מוסמך כרב אורתודוקסי, ויש פעמים, כמו זו שלעיל, שלא.

[10] אולם יש לציין שהמצוות על פי רמ"מ (ובשונה מהרמב"ם) הן הכרחיות. אי אפשר לוותר עליהן, כי בעבודת המצוות קיימת תנועה פנימית של הקרבה (שהרי היהודי כופה אותן על עצמו), וקרבן זה מושך אל העולם סוג מסויים של שפע. זהו אמנם שפע מסוג נמוך יותר, אבל אל תשכחו שהגבוה בתפיסתו של רמ"מ אינו מבטל את הנמוך! הנמוך נחוץ לא פחות מהגבוה, הכרחי למעשה, עבור הגאולה השלמה.

ברפרטואר ההוכחות לקיומו של אלוהים קיימים כמה מההקשים הלוגיים המוזרים (שלא לומר המופרכים) ביותר, ומני טיעונים שהם כל כך אנטי-אינטואיטיבים (כגון אותו היקש ידוע של אנסלם) עד שהצורך בקפיצת-אמונה רק מתגבר אחרי שמיעתם. מנגד יש את אותם טיעונים שפונים אל ההגיון הפשוט של המאמין-בפוטנציה (כמו "ההימור" של פסקל), שהשטחיות והילדותיות שבהם רק מביישים מסורות עתיקות שבדרכם צעדו ענקי-רוח כגון אברהם או ישוע.

בין אלו לאלו אנו מוצאים את אותן "הוכחות מהפליאה" (שדווקא חביבות עלי מבחינת הכיוון הכללי אליו הן מושכות), שמנסות לעורר בנו יראת שמיים מתוקף כך שהארץ מפתיעה בטוּבה ושִפְעָהּ. ביניהן ניתן למצוא את אותה תירוץ מצחיק כנגד התיאוריה של דרווין, כאילו העולם הטבעי לא היה יכול להיווצר בשלמותו הנוכחית "במקרה", וזאת בלי להבין שדרווין עצמו תוקף את העמדה הזו, ומציע תיאוריה גאונית כיצד הטבע כפי שהוא אכן נוצר, לא במקרה אלא על פי חוקיות מורכבת בהחלט.

ורייציה על התירוץ הזה הוא אותו היקש מוזר, שקובע שמפני שנראה בעליל שהעולם כל כך מורכב ומתוחכם, ומפני שהחיים, לו פרט קטן אחד היה שונה, לא היו יכולים להתקיים, הרי שמכאן נובע שיש אלוהים שברא את העולם. קו ההגיון הזה מנסה אם כן לטעון, שמפני שהחיים מאוזנים על חוט השערה, מפני שהקיום האנושי הוא נס אחד גדול, מפני שלו השמש היתה רחוקה יותר, או המים נדירים יותר, או הפחמן יציב פחות לא היו קיימים כל חיים על כוכב-הלכת השלישי מהשמש – הרי שזה מראה שכנראה יש אלוהים, שסידר את העניינים ככה שהכל יהיה בדיוק.

אבל לדעתי הטיעון הזה מביס את עצמו.

ראשית, נראה לי שאי אפשר לקבל כפלא עובדה שבאם היא תופרח יודע העובדה לא יהיה קיים. כלומר, אני מודה שהחיים נראים ומרגישים כפלא, ואני גם חושב שחשוב מאוד לראות ולהרגיש אותם ככאלה. אני פשוט לא חושב שהראייה וההרגשה הזאת מוכיחות שום דבר, לבד מאת עצמן. כי אם אני חושב על זה אני מבין שאם העולם לא היה מסודר באותו דיוק מושלם שבו הוא מסודר, הרי שלא הייתי פה כדי לא-להתפלא על כך. לא היה כאן אף אחד שישתעמם מהבנאליות של היקום. לכן הסידור המינימלי שמאפשר למישהו להתפלא, הוא אותו סידור שאנחנו מתפלאים ממנו, ומפני שפחות מזה לא היה יכול להיות ועדיין להחזיק יצור תבוני שמסוגל להתפלא, הרי שבעצם אי אפשר לבנות על עובדת הפליאה הזאת כל מסקנה.

אבל נאמר שהמבקש להוכיח את קיומו של אלוהים לא דורש מאיתנו להסתמך על אותה פליאה, אלא רק על התחכום והשכלול של היקום – כלומר אותו מיסיונר אומר לנו שמתבקש שיהיה לעולם בורא, משום שהעולם כל כך מורכב. אז אומר ששנית, ובהמשך לפסקה הקודמת, הרי שבדיוק מפני שהעולם כל כך מורכב, ומפני שהחיים, לו פרט קטן אחד היה שונה, לא היו יכולים להתקיים, נראה לי שדווקא קשה יותר להאמין שאלוהים טוב וחכם ברא אותו ואותם. שכן, לו אלוהים כזה היה בורא את העולם, האם הוא אכן היה עושה אותו כל כך מורכב? למה לו? למה למשל ברא האל עוד כמה כוכבי-לכת מלבד כדור הארץ? בשביל האסטרולוגים? ולמה עוד מיליארדי שמשות? וגלקסיות על גלקסיות על גלקסיות של חומר מת? ולמה 400,000 סוגי(!) חיפושיות? מה העניין? האם זה באמת דרוש כדי שנקיים את מצוותיו / נאמין בקיומו / נזבח לו אגוזי קוקוס?

אבל נאמר שאלוהים הוא טיפוס יצירתי, והוא נהנה להפגין את כשרונו. גם אם זה נכון, עדיין קשה לי להבין למה הוא עשה את העולם כך שלו פרט אחד היה שונה היינו כולנו מתים (או כלל לא נולדים כמובן)? מה העניין הזה, שמשמש את כל אותם מתפלאים לתדלוק פליאתם? למה ללכת על חוט השערה? על חודו של להב הסכין? מי קבע שהחיים צריכים להיות ספורט אתגרי? למה לא לברוא אותנו כך שקיומנו לא יהיה בסכנה מתמדת? האם כך לא היינו יכולים להיענש? האם הוא אכן צריך את הגבוליות הזאת כדי להפחיד אותנו?

דווקא העובדה שהחיים כל כל עדינים, ושהכל מסודר בידי-בדיוק כדי לאפשר אותם, ושפיפס אחד שקורה (למשל על פני השמש, או במעמקי האדמה) ישר מרסק אותנו בקטסטרופות איומות של צונאמי ורעידות אדמה, דווקא זה מרמז לי שלא היתה כל יד מכוונת ומתכננת בהתפתחותם של החיים, אלא פשוט כוח יצירתי ספונטני שהלך והתפתח בצורה די עיוורת (אם כי אינטליגנטית למדי, במובן מסוים).

כי מה שקרה הוא די פשוט: לא היו תנאים לחיים, לא היו תנאים לחיים, לא היו תנאים לחיים, והנה פתאום, לפני כארבע מיליארד שנה, היו תנאים מסויימים לחיים, וברגע שזה קרה אכן נוצרו חיים מסויימים. וככל שהתנאים השתפרו, כך גם מורכבות החיים שנהנו מהם. בכל רגע ורגע החיים (על פי עקרונות האבולוציה) התרחבו אל מקסימום המקום והתחכום שהתנאים איפשרו להם. וכשהתנאים לא איפשו להם (למשל, כאשר נחת כאן אותו אסטרואיד שהשמיד את הדינוזאורים) הם הצטמצמו די הצורך כדי להמשיך ולשרוד (באותו זמן, בדמות יונקים וזוחלים קטנטנים).

תכנון אלוהי היה נראה, איך לומר, יותר מתוכנן. מה שאנחנו מוצאים לפנינו הוא בסך הכל בלגן לא קטן. וזה אכן מדהים שאנחנו בכלל כאן – כלומר דווקא זה מה שמדהים, שבניגוד לכל סיכוי מתוך התוהו ובוהו יצא אדם! כי אם מישהו תכנן את העולם, מה שמדהים הוא בעיקר חוסר-כשרונו. ואכן יש לחיות כל רגע בפליאה – פליאה על כך שבכלל יש משהו ולא אין כלום, פליאה על היכולת שלנו לתפוס את זה – אבל חבל לעשות מהפליאה הזאת קרדום לחפור בו עמדה מסויימת. עמדות הרבה יש במלחמה, ומתחפרים בהן ללא מוצא. פליאה שקטה עולה מתוך שלום, ובתורה גם מקדמת את הרחבתו.

 

* ודאי שבמילה "אלוהים" לאורך הרשימה הזאת אני משתמש כמציינת את אותו בוס שמימי שברא ומנהל את העולם כולו (הדמיורגוס בלע"ז). אני לא מתכוון בה למה שאני כרגיל מתכוון בה, והוא לקרקע המציאות, למהות הקיום, לחיוביות האינסופית השופעת של הוויה.

1. מסתבר שהכנסייה מסוגלת להשתנות: אחרי יותר מ- 1500 שנה של אמונה בלימבו, הכנסייה הקתולית עושה קולות של סתאאאאאם: במסמך שציפו לו זמן רב מודיעה "הועדה הבינלאומית לתיאולוגיה" שלכנסייה בעצם אין דוגמה פורמלית בנושא הלימבו, ולכן אפשר לוותר על האינסטאנציה המטאפיזית הזו.

הלימבו נועד מראשיתו לענות על צורך שהתעורר עם קבלת הדוגמה בדבר החטא הקדמון: כידוע, על פי הכנסייה הקתולית כולנו נולדים בחטא משום שאדם וחווה לא צייתו לצוויו של אלוהים ואכלו מעץ הדעת (כן, עונש קולקטיבי. לא פייר? איפה הייתם כשנברא היקום?). עד הופעתו של ישו בעולם לא היתה בעצם אפשרות לגאול את עצמנו מהחטא הזה, ורק עם צליבתו של בן האלוהים, קימתו לתחייה וקבלתנו אנו את האמונה בכל זה אנחנו נחלצים מהברוך. בראשיתן היו הכתות הנוצריות מטבילות כל מצטרף חדש לשורותיהן וכך מכניסות אותו אל תוך קהילת הנגאלים, וכשהדת התמסדה הורידו יותר ויותר את גיל ההטבלה (נדמה לי שתחילה זה היה בבר מצווה) כי פחדו שצעירים ימותו ללא כניסה תחת כנפי הכנסייה וכך לא יהנו מהמחילה מהחטא. לכן כיום מטבילה הכנסייה תינוקות בני יומם.

שתי בעיות התעוררו כתוצאה מהאמונה הזאת: ראשית, מה עם כל האנשים הצדיקים שחיו לפני שישו הגיע? מה עם אברהם אבינו, משה רבנו, ואריסטו (הפילוסוף החביב על הכנסייה)? האם הולכים לגיהנום רק כי הם חיו לפני שישו מצא לנכון להתגשם בגוף על פני האדמה, להיצלב ולקום לתחייה? שנית, מה עם תינוקות שמתים ללא הטבלה (למשל, תינוקות של יהודים)? הרי הם רק תינוקות! האם מגיע להם גיהנום רק על סמך החטא הקדמון, אפילו אם לא הספיקו עוד לחטוא חטא כלשהו משל עצמם (זיכרו שאין גלגול נשמות בנצרות)?

כדי לפתור את שתי הבעיות האלו המציאו אבות הכנסייה, בראשם אוגוסטינוס, את הלימבו. הלימבו הוא מקום ניטרלי כזה, לא גן עדן ולא גיהנום, אליו הולכים נשמות מי שחי חיים למופת או שלא הספיק לחיות כמעט כלל, ומאידך לא הפך לחבר רשמי בכנסייה. ולשם הלכו הנשמות האלו ב- 1500 שנה האחרונות.

כנראה שהבעיה שהתעוררה עם כל העניין (חוץ מזה שבעיניים מודרניות זה נראה קצת מופרך) היא שבמקומות רבים בהם הכנסייה עדיין מנסה לעשות נפשות (בעיקר אפריקה), קשה לומר למשפחות שמצטרפות שהתינוקות שהם לא הספיקו להטביל ומתו, לא זכו להגיע לגן עדן. מזל שיש עכשיו אפיפיור שהוא בעצמו מומחה לתיאולוגיה, והחליט להזיז עניינים.

עם זאת, הכנסייה מדגישה שזה שאין לימבו לא אומר בהכרח שהתינוקות (או משה רבנו וכו') נמצאים בגן עדן, רק ש"ישנם יסודות תיאולוגיים וליטורגיים רציניים לתקווה שתינוקות שלא עברו הטבלה ומתו, ינצלו ויהנו מזיו השכינה."

מה שבעצם מדהים בכל הסיפור הזה הוא המשמעות התיאולוגית שלו, כי זה בעצם מטיל איזשהו צל של ספק על כל הטענה הנוצרית שמי שלא בכנסייה נידון לגיהנום – נוצר כאן סדק ראשון באופי האבסולוטיסטי, הדרקוני, השובניסטי שקיים בנצרות משום הטענה שרק דרך ישו אפשר להגאל. וזה לא רע.

2. ואפרופו ישו, מאמר מעניין מאוד של פרופ' ישראל קנוהל (שיש לי את העונג הרב ללמוד מפיו בימים אלו) התפרסם אתמול ב"תרבות וספרות" ושופך אור על האמונה הנוצרית בדבר מותו וקימתו לתחייה של המשיח. מסתבר שעל פי טקסט שנמצא האמונה במשיח שמת וקם לתחייה היתה קיימת ביהדות בשלהי המאה הראשונה לפנה"ס, עוד לפני הדוגמא החיה שנתן ישו. אותו רעיון הוא גם הבסיס לאמונה היהודית במשיח בן יוסף.

בקצרה, האמונה במשיח בן יוסף אומרת שלפני שיבוא משיח בן דוד ויגמור עניין, תהיה מלחמה ענקית ("גוג ומגוג") שבה ימות משיח אחר, בן יוסף. הוא ינהיג את כוחות האור (זה אנחנו, כן?) ועל סף הניצחון יהרג. אחריו יבוא בן דוד וימלוך על ממלכת ישראל הגדולה לנצח נצחי נצחים. הרעיון הזה נזכר לראשונה בתלמוד (ראו לינק למאמר, שם קנוהל מדבר על זה), ואחרי זה זכה לפיתוחים נרחבים בקבלה לזרמיה.

אם זה נכון, הרי שהכת הנוצרית הקטנה אימצה את הרעיון הזה כדי להתמודד עם המשבר שפקד אותה במות עליה נביאה, ואולי – אם נעז להעלות על דעתנו (נעז, נעז!) – ישו תיכנן את מותו מראש, כדי שיהיה תואם לאותו רעיון של משיח הרוג (הוא אהב לעשות דברים שתאמו לנבואות קדומות).

אם כך, מסתבר שמאותו עץ גינאולוגי צמחו (באופן אבולוציוני-מימטי – ראו תרשים מפואר שהכנתי בעצמי) שני רעיונות על תפקידו ותפקודו של המשיח: הראשון, הנוצרי, על מותו ותחייתו, והשני, התלמודי-תָנָאי (שאולי כבר הכיר את זה הנוצרי) על משיח מוקדם, משיח פג, שמת בקרב ומוחלף על ידי המשיח האולטימטיבי.

3. ואפרופו אבולוציה ומימטיקה, הרי הרצאה של ריצ'רד דוקינס, אולי האנטיתאיסט הכי פנאט, אבל אולי גם הכי חכם, בעולם. כאן הוא מדבר על ספרו האחרון The God Delusion, שכבר חודשים בראש טבלת רבי המכר בארה"ב. עד שראיתי את הסרט הזה (האמת, רק את עשר הדקות הראשונות בינתיים) לא ממש חיבבתי את האיש. אבל שורו הביטו וראו: מדובר בגבר מרשים. ולא פחות חשוב: הוא יודע לכתוב, לעזאזל. אני ממליץ לשמוע אותו קורא מספרו את השורות הבאות (לכו לסביבות 8:30 דקות – אם הטלוויזיה לא עובדת הנה הלינק):

The God of the Old Testament is arguably the most unpleasant character in all fiction: jealous and proud of it; a petty, unjust, unforgiving control freak; a vindictive, bloodthirsty ethnic cleanser; a misogynistic, homophobic, racist, infanticidal, genocidal, filicidal, pestilential, megalomaniacal, sadomasochistic, capriciously malevolent bully.

אוי, יש משהו בדבריו, לא? הוא באמת לא הכי נחמד בעולם, ה' צבאות…

אבל חשוב לי להבהיר משהו: ייתכן שנוצר איזה רושם שאני בז לדת האורתודוקסית או המסורתית. זה לא המצב. יש לי הרבה כבוד והערכה לדת הממוסדת, וביתר תוקף ליהדות. לכונן מערכת דתית-חברתית זה לא עניין פשוט (בלשון המעטה), והוא מלווה תמיד בהרבה שגיאות ובעיקר בהרבה פשרות. יחד עם זאת אני חושב שיש ביהדות מוסדות ורעיונות מאוד מאוד עמוקים וחכמים. כמובן, יש גם הרבה מאוד מאוד מה לשפר ולשנות, ויש הרבה מקום לביקורת, וכמובן גם לצחוק.

אחד מהמגזרים היחידים בארצנו הקטנה (ולמעשה בעולם המערבי כולו) שעדיין עוסקים בלהט בוער (כראוי) וברצינות תהומית (פחות ראוי) בתיאולוגיה ואידיאולוגיה דתית הוא הציבור הדתי-לאומי, על גווניו וזרמי-זרמיו השונים והמעניינים (מקביל לו בארה"ב הציבור הפרוטסטנטי הפונדמנטליסטי, עליו כתבתי מעט כאן). אחת הבמות היחידות והרציניות ביותר עליה מתקיימים הדיונים האלו, או יותר נכון נערכים הקרבות האידאים הללו הוא הירחון "נקודה".

"נקודה" היה מיום היווסדו (1979) במה מכובדת להשקפותיה של הציונות הדתית, שחילוקי הדעות בתוכה יפתיעו מאוד את מי שרואה בכל חובש כיפה פנאט בפוטנציה. הירחון נחשב לרציני ומעמיק, וריבוי הקולות בו ביצר את חשיבותו כמגבר הראשי לכל קול קורא במדבר ולדיונים מטא-הלכתיים רבים. אני עשיתי מנוי לפני קצת פחות משנתיים, כשכבר היה ברור שההתנתקות בדרך. רציתי לראות את התיאולוגיה הציונית-משיחית בנקודה המעניינת ביותר שלה: במשבר.

כתבתי מעט על הרבנים קוק והמשיחיות התיאו-פאשיסטית שצמחה מהם לפני ההתנתקות, בצמד מאמרים שאני מאוד אוהב וממליץ עליהם למי שמתעניין. הם התפרסמו באנרג'י, ועכשיו העלתי אותם לפורמט של הבלוג. על ההבדל המיסטי-תיאולוגי בין השניים כתבתי ב"הארץ".

זה לא חדש שעם ההתנתקות נכנס הציבור הדתי לאומי (לפחות החלק הקוקניקי שבו, שמאז שנות השבעים הלך וגדל וכיום מהווה למעשה את רובו) למשבר תיאולוגי רציני. על פי התיאולוגיה המשיחית שנובעת מתוך הפרשנות לתורותיהם של הרבנים קוק (האב והבן) הגאולה השלישית, זו שאנחנו ממש בעיצומה, שונה מהשתיים הקודמות (בית ראשון ושני) בכך שמזו הפעם אין כל דרך חזרה, ולא תהיה עוד גלות. ההתקדמות, גם אם איטית לעיתים, מובילה בהכרח לגאולה שלמה תחת משיח בן דוד. הקב"ה, מסתבר, על ידי כך שהרשה לעמו לחזור לארצו, הכניס את עצמו (אולי בלי דעת) לרחוב חד סטרי וחל עליו איסור מוחלט לבצע פניית פרסה: פנינו אל השמש העולה ובפחות מגאולה שלמה (קומפלט עם בית מקדש שלישי וחידוש הכהונה, מדינת ההלכה והסנהדרין כבר בפנים, הכל כולל הכל) לא נסתפק.

העניין נעשה בעייתי עוד יותר כאשר ההתקדמות אל האופק המשיחי נמדדת המונחים של דונם אדמה: כמה מטר מעוקב של ארץ ישראל הקדושה הצלחנו לכבוש ומכמה נאלצנו להיפרד. מכאן ברור שעקירת גוש קטיף והפרידה מחבל הארץ הזה משמעותה למעשה נסיגה בגאולה, דבר שכאמור פשוט לא אפשרי בעידננו. בקיצור: בלגן תיאולוגי שלם, שמאלץ את החרד"לניקים ושותפיהם, שכמובן על אמונתם הבוערת לא מוכנים לוותר גם תמורת פגישה אינטימית עם ההווה, לערוך התפתלויות פרשניות מרשימות עד מגוחכות וקריאות חדשות במקרא בתלמוד ובכתבי הרב קוק שמנסות למצוא (בצורה רטרוספקטיבית כמובן) ראיות חדשות דווקא להתפתחויות הלא צפויות שהמציאות הממזרית הכניסה את עצמה לתוכן.

לאחרונה חלו מספר שינויי פרסונל ב"נקודה": שלמה בן צבי מאפרת רכש אותו, ומינה לפני שנה וחצי את מוטי קרפל לעורכו. השניים כפי הנראה נוטים למשיחיות לאומית ודחקו את רגליהם של אחרים שמנויים על ימניוּת פשוטה. כך אורי אורבך, שהיה חבר מערכת מזה עשרים שנה, כבר איננו חבר בה, וחיותה דויטש, עורכת המשנה המוכשרת, פוטרה לאחרונה (על כך רועי שרון באנרג'י, ואסף כרמל ב"הארץ"). כאמור, בינתיים לעניות דעתי (וכפי שאפשר לראות מהציטוטים שהבאתי) העיתון כן מביא גם דעות שמאתגרות את השקפת עולמו (בגבולות הנסבל, כמובן), ואני יכול רק לקוות שכך גם ימשיך.

ואיפה נערכים תרגילים אקרובטיים אלה של פרשנות ושיפוץ-פרשנות? נכון: ב"נקודה". ולכן כל כך מעניין לקרוא בימים אלה את הירחון המצויין הזה. נכון, כדי למלא את הלחיים התפלפלויות תיאולוגיות עסיסיות וקריאות הבאות ממעמקים יש לצלוח לפעמים דפים שלמים של צדקנות (אוי, כמה שהם צודקים הדתיים הלאומיים האלה! הם פשוט כל הזמן כל הזמן צודקים, ולא ברור איך בכלל יש להם זמן למשהו אחר), טפיחה עצמית על השכם (גם בזה הם טובים מאוד) והתבכיינות על זה ש"העם" מסיבה לא ברורה פשוט "לא מבין" (אותם, את ההיסטוריה, את אלוהים), אבל ראשית, זה שווה את זה. שנית, אני חייב לומר בכנות שהירחון מביא גם דעות שאינן קונצנזואליות בין ציבור קוראיו, ועושה זאת בתדירות נאה. ושלישית, שוב: אין (כמעט) מקום אחר למצוא היום תיאולוגיה יהודית חיה, חדה, אותנטית ואינטנסיבית.

לדוגמא, בגליון האחרון (פברואר) מתפרסם ראיון מרתק עם פרופ' רעיה אפשטיין. אפשטיין, שעלתה לארץ מברה"מ לשעבר, היא ד"ר לפילוסופיה. לדעתה הבולשביזם שמת במולדתה הרים את ראשו המכוער דווקא כאן בארצנו, אלא שכאן הוא התחפש לליברליזם וההומניזם של השמאל, משל היה זאב רודני בעור של כבש דמוקרטי (הנה מאמר שלה ב"נתיב" על דת ומדינה). היא טוענת ש"השמאל השולט במדינה בפועל מתחילת קיומה ועד ימינו הוא בפירוש דתי במובן של דת חילונית, כהגדרתו של ההיסטוריון יעקב טלמון, במובן של דת המשיחיות החילונית האוניברסלית" – כלומר במקביל אך בשונה מהמשיחיות היהודית אורתודוקסית (ציונית) השמאל גם כן משיחי, אלא שהמשיחיות שלו היא כזו של אידיאלים מערביים ולא יהודיים אותנטיים. אלו מועדים לכישלון:

אם תשאל אותי מה דעתי על סיבת הכישלון של הליברליזם האירופי, אגיד לך משהו שאולי יפתיע. אני חושבת שהליברליזם נכשל כיוון שהוא לא אותנטי לתרבות המערבית ששורשיה בנצרות. יתרה מזאת, לדעתי האלמנטים החזקים ביותר שבליברליזם הקלאסי באו דווקא מהיהדות. כיצד באו – איני יודעת, אבל איכשהו הם באו.

ברור: כל מה שטוב בעולם הוא מהיהדות, וכל מה שרע הוא מנסיון כושל של הגויים לחקות את היהדות. היופי שבתפיסה הזאת הוא הפשטות שבה: לא צריך באמת לחשוב יותר מדי על התפתחויות היסטוריות מורכבות, על זרמים של אידאות ואידיאולוגיות, על רבדי עומק של משמעות ועל יחסי גומלין בין תרבויות. מספיק שנדע שאנחנו טובים והם רעים. כל השאר הוא הערות שוליים לאקסיומה המרכזית הזאת. ואיך קרה מה שקרה? לא יודעים, אבל איכשהו זה קרה. הנה עוד ציטוט מפי פרופ' אפשטיין:

…האקטיביזם היהודי, שמקורו בהלכה, בדרישה ההלכתית לא רק להאמין אלא לקיים, לממש, לישם – מול גישה מופשטת של הנצרות, שבה קיימת הפרדה חדה בין עולם האמונה לעולם המעשה, כמו שזה בא לידי ביטוי דווקא ברפורמציה. […] מרקס […] בא מתוך האסכולה ההגליינית, אך מתח ביקורת חריפה עליה בשל אופיה העיוני, כלומר המופשט, הלא פעיל, הלא אקטיבי. הוא טען שעד כה הפילוסופים רק פירשו את העולם, בעוד שהמטרה האמיתית היא לשנותו [… הבעיה היא ש]האקטיביזם היהודי שפועל תחת ציווי ההלכה נועד לתקן את העולם. האקטיביזם היהודי שפועל נגד ציוויי ההלכה, ושמבטא מרד בתורה ובקדוש ברוך הוא, מחריב את העולם.

כלומר הבעיה עם המארקסיזם היא שלמרות שאת האקטיביזם המשיחי שבו הוא לוקח מהיהדות (שזה איפשהו נכון, כי בכל זאת הרעיון המשיחי הוא יהודי במקורו) מפני שהוא לא כפוף להלכה הוא מביא לאסון. שוב דוגמא לכך שדרך פילטר האמונות אפשר לראות רק מציאות מעוותת: וכי האקטיביזם המשיחי של בית חשמונאי היה מוצלח במיוחד? והאקטיביזם המשיחי של המרד בשנת 66 היה מוצלח? והאקטיביזם המשיחי של מרד בר כוכבא (בתמיכתו המלאה של ר' עקיבא) היה מוצלח? חורבן אחרי חורבן אחרי ריקבון וסיאוב, והכל הלכתי לעילא ולעילא. אבל המארקסיזם נכשל בגלל שלא היה כפוף להלכה. רייט.

החזיונות התיאולוגיים האלה, הפרשנויות הפוליטיות שנתלות בבדלי מטאפיזיקה, ההפיכה של ההיסטוריה כולה למעין מיתוס ענק של מלחמת בני אור יהודה בבני חשכת הגויים – אותי דברים כאלה נורא מעניינים. זה מעין אגדות למבוגרים, ומה שמדהים הוא שיש אנשים שבונים את כל חייהם סביבן. הרבה מאוד מימין האורתודוקסי בכלל לא מתבוננים במציאות, אלא, כפי שכותב הרב מיכאל אברהם במאמר אחר בגליון, מתבוננים דרך המציאות, "כאילו היא שקופה, ומתייחסים בעיקר לספרה המטאפיזית – או ליתר דיוק לספקולציות שלנו אודותיה – שעומדת מאחוריה ומניעה אותה" (אמירת דברים אלו, והדפסתם, ראויה כמובן להערכה רבה). התקווה ל"משיח עכשיו" (כצעקת החב"דניקים) היא שמנחה את ראייתם, והם אינם רואים דבר מלבדה. אלא שלציפייה למשיח יש דינמיקה אסימפטוטית הדומה להליכה לקראת האופק: ההליכה אולי חשובה, אבל המטרה בשלמותה לעולם אינה מושגת: כל צעד שלנו מקדם אותנו, אבל גם מרחיק את האופק.

אבל לא רק מגדלים פורחים באויר של מיתוס ומטאפיזיקה מעמידה פרופ' אפשטיין לפנינו. יש לה גם כמה תובנות רציניות ביותר. למשל, היא טוענת שסירוב פקודה המוני לא היה בקרב חובשי כיפות בהתנתקות בגלל ש"סירוב פקודה […] לא יכול להצליח בציונות הדתית". למה?

סירוב פקודה הוא עניין מוסרי, עניין של אחריות מוסרית של אדם כלפי עצמו וכלפי דרכו, עניין של אדם  כיחיד בעל יכולת שיפוט מוסרית אישית. אם אתה תמיד כמו כולם ולעולם לא כמו עצמך, אם אתה יחידה סטטיסטית ותו לא, אם אתה לא יודע לחשוב לבד ואף לא רוצה לחשוב לבד, אם אתה מחונך כרובוט ולא מנסה לחנך את עצמך להיות בן חורין – אתה לעולם לא תהיה מסוגל לסרב פקודה – כל פקודה שהיא.

דברים כדרבנות אם אי פעם היו כאלה: אפשטיין מאשימה את החינוך האורתודוקסי החד-גוני, ואולי אף חד-ערכי, בכך שחיילים חובשי כיפה לא מסוגלים לחשוב בכוחות עצמם ולהכריע הכרעות מוסריות. בכך שתוצריו של אותו חינוך הם למעשה רובוטים מקיימי פקודות, או מצוות (ולאסונם הרי מצווה היא פשוט עוד פקודה ולהפך).

אנחנו רואים כאן יהודיה מאמינה, משכילה מאוד, שיוצאת בדברים קשים נגד הזרם המרכזי של הקוקיזם הלאומי-משיחי בניסיון להניח מסילות אלטרנטיביות, תוך כדי נסיעה, לרכבת תיאולוגית שכבר איבדה כמה מקרונותיה ובקרוב מאוד ייתכן שתרד לגמרי מהפסים. כך גם בנוגע להשקפתה הכללית על תהליך הגאולה:

אכן מובטח לנו, אבל היה חורבן בית ראשון ושני, ושואה. נכון, זה נשאר מובטח, אי פעם זה יהיה, אבל להגיד עכשיו זה מובטח [כמו אותם קוקניקים נלהבים – ת.פ.], ולא לבדוק, ולא לשאול, ולא להתמודד ולא לראות את הדברים כפי שהם, זו בריחה מהמציאות, זה סנוור עצמי, זה הפיכת עצמנו לרובוטים, לכלי בידי ההיסטוריה הדטרמיניסטית ההגליינית, לברגים, לעבדים. זו דרך לאסון, אסון נורא ואיום.

אכן.

מאה שנה מלאו מאז פירסם מקס ובר את צמד המאמרים בדבר "האתוס הפרוטסטנטי ורוח הקפיטליזם", ונדמה שכל דור חדש של חוקרים מרגיש עצמו מחוייב להתייחס אליהם. בין כל הנושאים המעסיקים סוציולוגים של הדת, התזה הנועזת בדבר הקשר שבין הרפורמציה להתפתחות הקפיטליזם באירופה היא כנראה הידועה ביותר, ומהווה נושא לדיון פורה גם בין כלכלנים, היסטוריונים והוגים דתיים. כבר עם צאתו משך אליו המאמר מלבד התפעלות רבה, גם ביקורת לא מעטה, והמעבר בין שבחים להסתייגויות מזגזג את דרכו מאז בתנועה דיאלקטית שנראה שאין לה סוף. מאידך גם המתנגדים העקשנים ביותר ימאנו לבטל את הרעיון בכללותו, אולי מתוך איזו ריאקציה אנטי-מארקסיסטית ואנטי-פרוידנית, שמסתתר מתחתיה געגוע לזמן התמים, הבראשיתי, בו הדת, מתוקף עצמה בלבד, שינתה משהו בעולם.

ראוי לציין כי ובר מעולם לא ייחס לרפורמציה בכלל, ולקלוויניזם בפרט את התפתחותו של הקפיטליזם המודרני. למעשה, הוא שב והדגיש כי גורמים אחרים, רבים ומגוונים, בודאי היו מעורבים ואף מכריעים בלידתו, וכי זה יהיה מגוחך לטעון טענה מעין זו. הפשטנות שבייחוס הקפיטליזם המודרני לקלוויניזם דומה לזו שביחוס הרפורמציה בכלל לחוסר הרצון של כמה נסיכים להמשיך ולשלם בעד האינדולגנציות של הכנסייה. ובר היה חוקר זהיר כמעט כפי שהיה ידען, וראוי לשים לב לכותרת המדויקת של מאמרו. מראש שם ובר את הדגש על "רוח הקפיטליזם", כלומר על אותה נטייה פנימית לעבוד למען הרווח ולמענו בלבד. התפתחותה של אותה מנטליות קפיטליסטית, היא שעניינה את ובר, ואת הבאתה לעולם הוא מייחס לזכות, או נכון יותר לגנות, הקלוויניזם.

המנטליות הזו היא גם מעניננו, שכן בסופו של דבר היא הגורמת לנו, גם כיום, להרגיש חוסר נוחות מצפוני כאשר אנו מובטלים. עמוקה וראשונית יותר מכל מצוקה כלכלית שמביאה איתה אבטלה היא המצוקה המצפונית, ההרגשה שאיננו "ממלאים את חובותינו" או ש"קשה לנו לכבד את עצמנו" באין לנו יכולת לכלכל את עצמנו. צידו השני של המטבע, כמובן, נמצא בהרגשת הביטחון והגאווה שבפרנסת הבית. במידה זו כולנו שקועים בתרבות בה האתוס הפרוטסטנטי זכה לניצחון מזהיר.

אך הקפיטליזם היום הוא כמובן שונה מאוד מזה שהתפתח באירופה במאה השש-עשרה. ככלל, ובר רואה בקפיטליזם, כלומר ביוזמה העסקית המשתמשת בצורה מתוכננת בקפיטל, בין אם זה כסף או סחורות, כאמצעי לעשיית רווח, תופעה כמעט אוניברסלית. מה שייחד את הקפיטליזם של הרפורמציה היה הרציונליות שלו, כלומר התכנון הסיסטמטי והמדוקדק לעשיית רווח אך ורק למען עצמו, שהחל בהתמחות של האדם במקצוע ספציפי, המשיך באידיאולוגיה של שוק חופשי וניצולה עד תום, ונגמר בצבירת הון שלא לשם הוצאתו אלא אך ורק חסיכתו, או השקעתו המחודשת ביוזמה לצבירת עוד הון. קפיטליזם כזה מצא ובר רק באירופה, ורק אחרי הרפורמציה, וקפיטליזם כזה, הוא טען, אינו יכול להיות מוסבר על ידי סיבות כלכליות בלבד. התרגיל שמבצע כאן ובר מבריק: דווקא משום ראייתו את הקפיטליזם הפשוט כתופעה אוניברסלית, לעומת הקפיטליזם הרציונלי הייחודי לזמנו ומקומו, נוצר ההכרח להסביר את האחרון על ידי מניעים שאינם כלכלים. מניעים אלה מוצא ובר בתיאולוגיה של ז'אן קלווין.

לקלווין זה נוח מאוד, אבל מה איתנו?

בעוד מרטין לותר חוגג את ניצחונו בגרמניה, ובנדיבות של מנצחים מקבל אל תוך תורתו מרכיבים קתוליים, תיאולוגיים ופולחניים לא מעטים, קלווין, תלמידו הצרפתי שהשתלט על ז'נבה במחצית המאה השש-עשרה, גיבש פרוטסטנטיות קשוחה וקרה הרבה יותר. קלווין חזר והדגיש את חוסר האפשרות של רצון חופשי אמיתי אחרי החטא הקדמון והנפילה, ופיתח את הדוגמה בדבר הפרדיסטינציה הכפולה, כלומר הכורח הבלתי ניתן לשינוי שבו כל אדם נידון, מראש ולתמיד, לגן עדן או לגיהנום. משום שהכל צפוי, הרשות בשום פנים אינה נתונה, ואין כל דרך להשפיע על גזר הדין. כלומר יכול אדם להיות נוצרי מאמין, אף להשתייך לכנסייה האמיתית, כלומר לזו של קלווין, ואפילו להיות אדם טוב וישר, אך כל אלו, לא רק שאינם מבטיחים את גאולתו, הם אפילו לא משפיעים כהוא זה על קביעתו של האל באשר לגורלו האישי. גורל זה נקבע מראש והוא אינו ידוע.

ברור שמצב זה הינו קשה מנשוא. קלווין עצמו ודאי הרגיש שמקומו בעדן מובטח, אך מה עם כל האחרים? היתכן שאנשים יחיו חיים שלמים, קשים, מבלי לזכות אף ברווחה המינימלית שמציעה כל דת ראויה לשמה, הידיעה כי "בסוף יהיה טוב"? תיאולוגיה מחניקה כזו יכולה היתה להביא לכך שהלך-רוח פטליסטי, בו כל רעיון לפעולה נזנח מראש לטובת רביצה משותפת בסחי היה נופל על הציבור הקלוויניסטי הנאמן, אך דבר כזה לא התרחש. במקומו נולדה בקרבו של ציבור זה רוח הקפיטליזם.

לותר המיסטיקן מול קלווין האסקטיקן

כדי להסביר את היווצרותה של הרוח הקפיטליסטית מתוך האתוס הפרוטסטנטי נזקק ובר להבחנה הבסיסית שטווה בין אסקטיות למיסטיקה, שיכולים להוות אבות-טיפוס לשני סוגי הרגש הדתי בכלל: מחד נמצא המיסטיקן, הרואה עצמו כבית קיבול לאלוהות, המבקש לרוקן את עצמו כדי להתמלא על ידה, וגישתו כלפי העולם, קובע ובר, היא של דחייה, אפתיות ופאסיביות. מאידך עומד הסגפן, המבקש לשמש כלי בידי האל, לקיים את דברו ולגרום גם לאחרים לעשות כן, וגישתו כלפי העולם היא של יוזמה, תיקון ופעלתנות. בעוד המיסטיקן יקבל את קשיי הקיום מתוך כניעה ושפלות רוח, יקום האסקטיקן אל מול העולם הפגום וינסה לשפרו. המיסטיקן, טוען ובר, יבקש את גן העדן בבריחה מן העולם. האסקטיקן ינסה להפוך את העולם לגן עדן.

בעוד שלותר היה טיפוס יותר רך, והיה בו מעט מן המיסטי, קלוויניזם היא דוקטרינה סגפנית מובהקת. הקלוויניסט שרצה להיות בטוח בגאולתו לא יכל להסתמך, כאמור, על שיוכו הדתי, לא על אדיקותו וגם לא על הרגשתו (קלווין התייחס בחשדנות לרגש, וראה ברגשות ישויות מיותרות, אם לא מזיקות ממש). הוא היה צריך הוכחות אובייקטיביות שהוא צועד בכיוון הנכון. הוכחות כאלה ניתן לקבל מעצם ההצלחה של הפעילות בה עוסק האדם, שכן היא מצביעה על שביעות רצון אלוהית ממעשיך. כלומר, בעוד שדבר לא יכול להוות סיבה לגאולתך, או לגרום לאל לבחור בך, הרי שהתקדמות ושגשוג בעיסוקך ובחייך יכולה להוות ראייה לכך, בדיאבד, שהאל אכן בחר בך. ההצלחה היא אמצעי, לא לזכייה בגאולה, אלא להסרת הפחד מאבדון. בפועל, טוען ובר, משמעות הדבר היא שאלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו, והקלוויניסט נקרא ליצור בעצמו את ההכרה כי הוא נגאל, זאת על ידי פעלתנות נמרצת בעולם, ובראש ובראשונה – בעסקים. אלא שבעוד הקתולי, או היהודי, יכול לחטוא ולשוב, נדרש הקלוויניסט לחיים שלמים של מודעות ושליטה, חיים של משטור-עצמי ופיקוח בלתי פוסק על כל פעולה ופעולה – שכן כל כישלון ישליך רטרואקטיבית על כל חייו ומשמעותו תהיה שהאל מלכתחילה מעולם לא בחר בו.

קל(ווין): לרצות יותר

התוצאה היתה חיים שהוקדשו, מתוך תכנון מוקדם, לצבירה של כסף ורכוש, בשילוב עם הימנעות חמורה מכל התרת רסן, הנאה ספונטנית או בזבוז. זהו דפוס של פעילות ללא כל היגיון פרגמטי עבור האינדבידואל – לבד מהגיון דתי. העמל אינו רק אמצעי כלכלי – הוא דרך רוחנית, ויש ללכת בה באדיקות מחושבת. הערכת ההתנהלות הארצית, היומיומית כצורה הגבוהה ביותר של פעילות מוסרית שהאינדבידואל לוקח על עצמו היתה דבר חדש לחלוטין. המשמעות הדתית שהעיסוק המקצועי הוטען בה נתנה לראשונה למקצוע את המשמעות של  “calling” או “vocation”, מילים שאין להן, ולא בכדי, תרגום עברי. אדם ראה במקצועו שליחות, ובהדרגה – זהות. הצלחה במקצוע פירושה היה גאולה, לא פחות, והצלחה נמדדה, אז כמו היום, בכסף.

חשוב לעמוד על הטרנספורמציה המנטלית שהתרחשה: עד אז, ובמשך מאות שנים, היה בגדר מובן מאיליו ששכר נמוך הוא יצרני, כלומר שעובד יעבוד יותר, ככל שיקבל פחות כסף לשעת עבודה. ובאמת, אם היו מעלים שכרו של פועל פשוט, היה הלה עובד פחות, כדי להרוויח אך ורק את הסכום הקבוע שנדרש היה לו לקיום מיידי – זה פשוט לא נראה הגיוני לעבוד עבור כסף שאינך צריך; במילים אחרות, אין זה "טבעי" לרצות עוד ועוד כסף. אחרי הרפורמציה הרגיש הפועל צורך דתי לאסוף ממון, ומשכורות גבוהות יותר היו מדרבנות אותו לעבוד יותר.

היהדות, שמאז חורבן הבית והגלות לקחה על עצמה קוד התנהגות חמור, מחושב ודקדקני, לא הולידה מתוכה את רוח הקפיטליזם. במחקרו על היהדות הקדומה מסביר זאת ובר בכך שבעוד שעמל ופרנסה תמיד נחשבו ראוים ומכובדים במסורת היהודית, המקצוע אף פעם לא הפך לשליחות, וזאת מפני שהיהודי לא שואב את הביטחון בגאולתו מהצלחת הקריירה שלו. להצליח זו לא מצווה. כמו כן, בהיותם תמיד מקובצים בקהילות סגורות ונבדלות בגולה, ובאמצם חוקים כלכליים של איפה ואיפה (עניין הריבית הידוע), לא יכל ממילא כל אתוס כלכלי שהיו חדורים בו להתפשט לסביבתם.

הקפיטליזם של היום זה לא מה שהיה פעם

הקפיטליזם הרציונלי שהתפתח במאה השש-עשרה שונה, כמובן, כמעט לחלוטין מהקפיטליזם של ימינו. בעוד הראשון התבסס על מחוייבות אישית למקצוע, שאיפה למצוינות ומומחיות, רצון לרווח כדי להוכיח עצמך לפני האל וצייקנות סגפנית, האחרון חושף ניידות גדולה בין מקצועות, שאיפה להתקדמות אך ורק לשם עצמה, תאווה לרווח מתוך תחרותיות ולא דתיות והדוניזם דקדנטי. במקום קפיטליזם של מוסר עבודה, יזמות, יצרנות, חסכנות וסגפנות, אנחנו חוגגים קפיטליזם של שאיפה לבטלנות, עסקנות, צרכנות, בזבזנות ונהנתנות. כל מה שנשאר, למעשה, הוא הלגיטימציה שנתן הקלוויניזם להרוויח על חשבון אחרים.

מאידך גיסא, הקפיטליזם של המצב הפוסטמודרני, שליבו אמריקה, מביא לידי שגשוג צורה אחרת של דת, שונה בהרבה מהפוריטניות הסגפנית של הפרוטסטנטיזם, אותה עקשנות ויצרנות שדחפה את החלוצים שכבשו את מערב היבשת המוזהבת ובנו את ארצות הברית. זוהי כמובן הדתיות הפירוטכנית של הניו-אייג'.

למרות שדתיות מהסוג הזה, כמו גם ביטויו מעוררי היראה של הקפיטליזם הגלובלי נחסכו מובר (הוא מת בן 56, ב- 1920), כבר בזמנו הוא לא יכול היה לחזות טובות לאנושות. בסוף חיבורו מכנה ובר את הקפיטליזם "כלוב", ומבכה את אלו שיאלצו להכלא בו. אם לא יקומו נביאים חדשים, הוא מזהיר, או יוולדו מחדש רעיונות ואידיאלים ישנים, כל מה שישאר הוא התאבנות מכניסטית, מפרכסת מתוך חשיבות עצמית. "מומחים ללא רוח, תאוותנים ללא לב; האינות הזו מדמיינת שהיא הגיעה לרמה תרבותית שלא היתה כדוגמתה".