מדוע אין תקומה למוסד הבליינד-דייט

בליינד דייטס לא עובדים לעולם, וזה ברור לכל ילד בן שש. השאלה היא, כמובן, למה. כי לכאורה, מה יותר נוח מקבלת המלצה של חברה, מהקשבה לחבר, שאומרים לנו שהם ממש מכירים, ממש חברים, של מישהו או מישהי שממש ממש בשבילנו, שאותם הנעלמים ממש מתאימים לנו כמו כפפה ליד, שהם פשוט ממש מושלמים בשבילנו? מה יותר קל מללכת ולפגוש, ולדבר, ולשתות איזה משהו קטן ולהתאהב סוף כל סוף? אלא שמסתבר שזה רחוק מלהיות כל כך פשוט, ויעידו על כך שלל מפחי הנפש שהיו מנת חלקנו בזמן האחרון.

הבעיה איננה נעוצה, חלילה, בכנותם של חברינו, או בכוונותיהם הטובות – באלו אין דופי. הבעיה היא בתהליך הבירור שמקדים את הדייט: איך הוא נראה, מה היא עושה, האם הוא חכם, האם היא מצחיקה. בשאלות האלו אנחנו מנסים למיין את המועמדים שלנו ולזהות האם הם בעצם מ"הטיפוס" שלנו, כלומר אותו אב-טיפוס ערטילאי שאנחנו חושבים שאנחנו כרגע אוהבים לאהוב. בקיצור, מתבצע בירור האם היא או הוא מה"סוג" שלנו, האם הם נכללים בקבוצת האנשים שיש לנו אליה חיבה (רומנטית) יתרה.

ובדיוק כאן מתגלה הכשל: אנחנו מתאהבים בבני-אדם, לא בסוגים של בני אדם. מה שיקר לנו בבני-זוגנו הוא בדיוק מה שלא-"סוגי" בהם, מה שמייחד אותם, שמבחין ביניהם לבין שאר כל האנשים, כולל הסוג שבין שורותיו נדמה לנו שהם שייכים. לכן כמובן, לא יועילו הבטחות (אף אם נכונות) על כך שההוא "הוא בדיוק מהטיפוס שלך", או שההיא "ממש כמו שאתה אוהב", כי לא עם הסוג אנחנו רוצים לחיות, אלא עם ההוא או ההיא עצמם ממש. ומה שממשי באותם אהובים עצמם הוא הרי מה שמבדיל אותם מהאחרים, מה שמפריד ביניהם לבין כל השאר. הרי זה ברור: אם כל אדם הוא אכן יחיד במינו, חייב שאותו אלמנט שמייחד אותו לעולם לא יכול להיות מוכלל בתוך מגירות כלליות של סוגים ומינים: זה בדיוק מה שהוא, ובדיוק לא מה שגם אחרים.

ובזה אכן אנחנו מתאהבים: בזוית החיוך, בעמידה המצחיקה, בפזילה הקלה, בפרופורציות המיוחדות רק לה. בדרך שהיא חושבת ובאופן שהוא מרגיש. גם מי שמתאהב בדוגמן מתאהב בדיוק במה שמבדיל אותו מכל דוגמן אחר, דומה ככל שהוא יהיה בכללותו – אחרת הוא לא מתאהב באדם, אלא בתדמית, דבר עצוב כשם שהוא נפוץ.

אכן, מי שבאמת מתעניין בסוגים, מי שמבקש לקשור קשר עם "טיפוס", לא מתעניין באמת באהבה: הוא אולי מתעניין בכסף, במין, במעמד, ב"סידור" – לא באהבה, כי אהבה היא תמיד חריגה מהסוג, יציאה מהכלל, היא תמיד יחידה במינה, יחידת סגולה, קיימת רק בזכות עצמה ורק למען עצמה. הסוג, כשם שהוא כללי, הוא רחוק מהפרט, ואהבה, זה ברור, דורשת קירבה מקסימלית.

חוסה אורטגה אי גאסט כותב על כך כך ("מסות על אהבה", תרגום: יורם ברונובסקי):

חשוב להדגיש את תפקידם של הפַּכּים הקטנים, של הבעות הפנים ושל התנועות בתהליכי האהבה, שהרי הם היסודות שבאמצעותם מובעת המהות האותנטית של האדם, וממילא הם המביאים אותנו לבחור בו או לדחותו. […] דומני שטעות היא להאמין שיופי אסתטי זה הוא המעורר את התלהבותו של המתאהב. ראיתי שלעיתים קרובות ממעטים הגברים להתאהב בנשים שהן כלילות-יופי במובן הפלאסטי, האסתטי-כללי. בכל חברה קיימות כמה "יפיפיות רשמיות" שעליהן מצביעות הבריות במסיבות ובהצגות בכורה בתיאטרונים, כפי שהם מצביעים על פסלים ציבוריים; והנה אך בנדיר מכוון אליהן דווקא הלהט הפרטי של הבחורים. יופי כזה הוא אסתטי במידה כה מכרעת, עד שהוא הופך את האישה למושא אמנותי וממילא מרחיק אותה. או אז היא נערצת – במושג ההערצה צפון מושג הריחוק – אך אין אוהבים אותה.

האדם שבו נתאהב חייב להיות אדם, ולא שום קלישאה או פְּלָקָט – ובדיוק מה שהופך אותו לאדם הוא מה שמעורר בנו את האהבה. הסוג, לעומת זאת, איננו אדם, הוא דבר (הסוג הוא אובייקט ואילו אהבת אמת היא תמיד מתוך ואל תוך הסובייקט). לאהוב דבר אפשר, אך זו אהבה עקרה, ילדותית – זהו פֶטיש. אולי זה מענג ביותר, אך לקרוא לזה אהבת אמת יהיה חטא.

אגב, סלובוי ז'יזק מרחיק עוד יותר, ומצמצם את רגע ההכרות האמיתית שלנו עם האדם שמולנו לשבריר השניה בו הוא הופך חשוף (ולכן אמיתי) מכל: ברגע ההתענגות שלו (או שלה). אז, כאשר יוצאת מהאדם שמולנו מחווה זעירה של "ממשיות" (כלשונו של ז'יז'ק), היכולה לבוא לידי ביטוי בטיק-עצבני, בפליטה של אנחה, בהתעוותות הפנים – אז אנחנו מכירים אותו או אותה באמת, שכן בהתענגות יש "עוצמה ממשית". ברור שברגע ההוא שבו אדם מאבד שליטה – בו ברגע הוא מבטא אמת מסויימת, אמת שנחבאה תחת ההתניות התרבותיות ומנגנוני הסידור והסדר שמיצרים אותו (ואותנו). אז הוא נחשף כאדם הממשי שהוא בחייו, ללא כל כסות. אז הוא יוצא מתוך הסוג, ונולד, יחידי במינו, כפרט. ורק אז אפשר גם לאהוב אותו, ואולי אפילו להתאהב בו.

ואם נשים לב, נראה גם שמה שהופך את אהובינו לבני-אדם הוא הרבה פעמים חסרונותיהם, שכן גם, ואולי בעיקר אלו, הם המבדילים ביננו, הם המספרים את סיפורנו האישי, האינטימי. ללא הפגמים באמת נדמה לפסלים משיש (כפי שכותב אי גאסט), יצוקים בשלמות קרה ומרוחקת. הפגמים הם מה שעושה אותנו לנו עצמנו, ואותם אספנו במהלך החיים כאותות יחודיים של ניסיון ואומץ. כל קמט ונמש, כל שומה וצלקת, בגוף ובנפש, גם הם המוציאים אותנו מתוך הכלל, מתוך הקהל, מייחדים אותנו ולמעשה הופכים אותנו לאנו עצמנו (פעם כתבתי על זה).

כך או כך, ברור כי עד כמה שאנחנו בני אדם, אנחנו בשום אופן איננו סוגים; עד כמה שנהיה פרטים, נהיה, כל אחד ואחת, תרתי משמע, יוצאים מהכלל. לכן ניסיוננו לנחש מראש אם נזכה להתאהב באדם מסויים על פי הלימתו לרשת קואורדינטות ספציפית נידונה לכישלון – לא משום שהסיכויים שהוא אכן יתאים קלושים, אלא משום שתמיד ולנצח, מבחינה עקרונית, לא בסוג אנחנו מתאהבים, אלא בפרט היחיד עצמו. ואנחנו נתאהב בפרט בין אם יהיה או לא יהיה "הטיפוס" שלנו – זה בכלל לא משנה.

אדרבא: יתכן גם שזהו אות מסויים – גם אם לבטח לא היחיד – לאהבת אמת: אהבה שהיא למרות, ולא בגלל. הגבר התאהב באשה למרות שהיא "לא מתאימה לו", האשה "לעולם לא היתה מאמינה" שהיא תתאהב דווקא בו. באהבה הזו יש משהו לא הגיוני, משהו בלתי-מוסבר-לעולם (והרי מה שמוסבר יש בו פגם של מכאניות, של הכרח, לא?). באהבה הזו יש משהו אחר, והאחרות הזו היא היא האהבה.

16 תגובות

  1. תומר, איך מתארגנים בדעתך רעיונות הצמצום לאישי , עד היותינו מהות שהיא "אנו עצמינו"(גם דרך אלמנטים מקריים או פגמים) עם האנטה- האין אני?

    אהבתי

  2. המכורים יאמרו שבליינד דייט הוא מוסד סדרתי, שבו אתה נפגש עם כמה שיותר אנשים, עד שתגיע לאותו אחד אחר ומיוחד. (הם טועים, כמובן. הסיכויים למצוא את האחר שבו נתאהב דווקא בבליינד דייט אפסיים כמעט, בעיקר בגלל המלאכותיות של המעמד.)

    אהבתי

  3. שאלה חשובה. אני רוצה להבהיר שלדעתי אין שום קונפליקט בין היותנו נטולי מהות אינדבידואלית לבין היותנו, מבחינה קונבנציונלית, יומיומית, אינדבידואלים. בוודאי שלי יש את האופי שלי, עם הפגמים והמעלות שבו, ולך יש את שלך, ולשמעון פרס יש את שלו. ברור. מה אין לנו? מהות גרעינית, יציבה, בלתי-משתנה, מתמשכת של זהות פרטית. אנחנו לא ישות קבועה: אנחנו תהליך.

    וזהו בדיוק מקומם של הפכים הקטנים: הם אלה שמגדירים את התהליך שהוא אנו עצמנו: הם מגדירים אותו מב-ח-ו-ץ, תוך כדי תנועה. ורק הם יכולים להגדיר אותנו, כי א-י-ן לנו מהות פנימית שתגדיר אותנו. אנחנו סך כל המוזרויות שלנו (והדפוסים והפעולות והמחשבות והרגשות).

    מבחינה מטאפורית (!) אפשר לומר שאנחנו מהלכה של אידאת האדם דרך החומר, כאשר האחרון בעצם מוציא אותנו מהאידיאלי (הכללי) ומכניס אותנו לאקטואלי (הפרטי).

    אז ה"אנו עצמנו" הזה מתייחס לעולם שבו אנחנו תופעות, כלומר אנו עצמנו כפרטים יחסיים בעולם. אבל נכון שזה לא אנו עצמנו במובן המוחלט, שבו אנו עצמנו היננו אך ורק השם יתברך. כלומר כתהליך אנחנו גם לא שונים מהותית מהתהליך האחד שמתקיים ומתגלגל עוד ועוד שהוא ההוויה עצמה.

    ומה שמדהים ומפליא ונהדר ומצויין, הוא ששתי הרמות האלה, היחסית והמוחלטת, ששונות לכאורה, זהות למעשה.

    אהבתי

  4. "אגב, סלובוי ז'יזק מרחיק עוד יותר, ומצמצם את רגע ההכרות האמיתית שלנו עם האדם שמולנו לשבריר השניה בו הוא הופך חשוף (ולכן אמיתי) מכל: ברגע ההתענגות שלו (או שלה). אז, כאשר יוצאת מהאדם שמולנו מחווה זעירה של "ממשיות" (כלשונו של ז'יז'ק), היכולה לבוא לידי ביטוי בטיק-עצבני, בפליטה של אנחה, בהתעוותות הפנים – אז אנחנו מכירים אותו או אותה באמת, שכן בהתענגות יש "עוצמה ממשית". "

    אני חייב לומר שזה בולשיט טהור. חסך בהבנה בסיסית של קשרים אנושיים. (ההתייחסות רק לציטוט כמובן)

    אהבתי

  5. תומר יקר, תודה על התשובה הזאת,הטובה. תקועה לי בראש האמירה של פארמנידס (?#?שלא יקפוץ עלי כאן במרחב איזה קלאסיקון נעלב) שלנהר אי אפשר להכנס אפילו פעם אחת. אבל בהחלט אפשר להשרט מהסלעים שבגדותיו…(:

    אהבתי

  6. אני לא מסכים אם ההבחנה שלך שהעצמיות שלי, הזהות שלי היא אך ורק נגזרת של חוויות חיצוניות לי.
    אם אני בוחר בנקודת מבט שמבחינה בזמן ותהליכים אז אכן הזהות שלי מתהווה כל הזמן.
    אבל לפעמים אני מופתע לגלות את עצמי כמהות חסרת המשכיות. פשוט כמי שנמצא כאן ועכשיו חי ונושם ואפילו הזכרונות שלי זרים לי.
    אני כל הזמן נע בתחום האפור בין 2 הקיצונויות. וגם היחסים שלי.
    אתה טוען שנקודת המבט שלי הזו לא קיימת באמת שבעצם אין אני שההיסטוריה פוגעת בו מבחוץ.
    הפגמים הקטנים והכוחות המיוחדים(שאני מסכים איתך שהם מהותיים להתאהבות) הם אלה שמאפשרים כניסה משותפת למרחב הלא שפויי הזה.

    אהבתי

  7. ההבדלים בינינו והשינויים בפנינו חושפים ביטויים פיסיים ונפשיים של פגיעות.

    גם אם נימנע מעצמנו או נעטה מסכות לא תעלם הפגיעות.

    כשיש לנו רגש כלפי משהו או מישהו
    הפגיעות שלנו דוחה את או מתחברת עם הפגיעות שלו.

    אם מוסיפים או גורעים ממידת הפגיעות,
    מתקשחים או מתרככים.

    הפגיעות משותפת לנו וחוצה בינינו.

    מקטבת את היחסים
    בינינו לבין
    השאר
    .

    במאמץ ל.., נסחפים,
    בשמירה על.., שוקעים.
    בבחירה ומכורח נמשיך
    לשמור על הרצף הפנימי,
    במאמץ לעמוד במקצב חיצוני.

    אהבתי

  8. אני חייב לומר לאהובתי שהבליינד דייט שבו נפגשנו לפני כשמונה שנים נידון לכישלון

    אהבתי

  9. תהליך הביקור הטרום בליינד דייטי לא נועד להבטיח התאהבות, אלא העברת זמן נעימה. אם אדע לפני המפגש שלי ולבת זוגי תחומי עניין משותפים, ושהיא נעימה לעין וכו', זה רק מגביר את הסיכוי שאני לא אסבול ואעביר שעה במחצית אדם שאין לי שום דרך להעביר את הזמן איתו.
    בקיצור – זה לא אמור להבטיח התאהבות.
    וחוץ מזה – בוא לא נמהר לזלזל בערכים הבורנים של סטטוס, כסף, מעמד חברתי וכו'. להתאהב באדם שאתה לא מסוגל לחיות איתו זו טרגדיה נוראית. וכן – הבדלים גדולים בהשכלה מעמד סטטוס גיל וכו' בד"כ מבטיחים קשיים רבים.
    ו"התאהבות" היא לא יותר ממילה שנושאת בחובה אינסוף משמעויות שונות,
    והבחירה להיצמד דווקא לזו שעוצבה על ידי סופרים רומנטים במאה ה-19, כסוג של חוויה מיסטית, היא בחירה אחת בלבד.

    אהבתי

  10. אתה צודק.
    ובכל זאת, נדמה לי ששנינו מקווים לאותו הדבר מבליינד-דייט, ומתאכזבים מאותו הדבר שוב ושוב.

    אהבתי

  11. מקסים תומר.
    אגב, ה"פזילה קלה" זה אני, או שמא דווקא ה"פרופורציות המיוחדות"?

    סתם סתם.
    יופי של אבחנה.

    אהבתי

  12. שבליינד דייט אף פעם לא עובד. זאת כנראה הסיבה שזה אף פעם אל עובד במציאות שלך :-) לי זה עבד לא פעם.

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s