רשימה זו מובאת בחסות קורס הנצרות המיסטית בעבר ובהווה – האב, הבן ובעיקר רוח הקודש, קורס על תולדות וכיווני המיסטיקה הנוצרית, שיועבר תחת הנחייתי מתחילת מרץ באסכולות, בית-הספר ללימודים רב תחומיים ולתרבות הדעת של האוניברסיטה הפתוחה, בית איילה, תל אביב. הקהל הרחב מוזמן להירשם – יהיה ממש מעניין. פרטים כאן.
ולענינינו. ברשימה הקודמת הצגתי כמה ממעללי טובלי, ואני מבקש כעת לבחון קטע קטן ממנה בתשומת לב רבה יותר – זום-אין על פסקה אחת. כתבתי כזכור על חשיפתם של מקרי התעללות או ניצול או פגיעה של תלמידים בידי מורים רוחניים. כתבתי ש
במקרים כאלה (והחל משנות השישים התפרסמו מקרים רבים כאלה), במידה ולא ניתן להכחיש את המעשים, נוהגים הגורואים למיניהם לתרץ את העניין על ידי שני הסברים תיאולוגיים שונים, מנוגדים בכיוונם המטאפיזי. הראשון טוען שהגורו, בהיותו מואר, נמצא מעבר לטוב ולרע, ולכן, כמו תופעת טבע חסרת פניות, הוא כולו זורם בתוך הטאו, ואי אפשר להאשים אותו אשמה של ממש. השני טוען שהגורו, בהיותו מואר, דווקא עד כדי כך מודע לטוב ולרע, שהוא אף יודע טוב יותר מתלמידו מה טוב בשבילו, ולכן, למרות שזה האחרון חושב שהוא קיבל אגרוף לעין, למעשה הוא קיבל את המקבילה הרוחנית של זכייה בפיס.
אלא שיש לסייג את הדברים: הם נכונים כמעט אך ורק לגבי תורות רוחניות מזרחיות. הרי רק על פי התפיסה התיאולוגית המזרחית יכול אדם "לזרום בתוך הטאו" או לגלות שהוא אכן "ברהמן", ובכך להיות מעבר לטוב ולרע, ורק על פי תפיסת האדם המזרחית (כמעט) יכול אדם להיות נשכר (אנרגטית או תודעתית) מכך שהגורו שלו יכאיב לו (מינית או רגשית – וזה קשור כמובן לתפיסת האגו מחד, ולתפיסת המערך האנרגטי בגוף (צ'י, פראנה, צ'קרות) מאידך).
יש לשים לב שאת קו ההגנה הזה (שאני בהחלט לא חושב שהוא חסר משמעות או תמיד שקרי) לא נשמע מאימאמים או רבנים או כמרים שמואשמים בניצול של צאן מרעיתם. אף אחד בכנסייה הקתולית לא יעלה על דעתו לומר שאין להאשים את הכמרים שניצלו מינית ילדים משום שהם ניצבים מחוץ או מעל לסטנדרטים המוסריים הנהוגים, או מנגד שהם עשו זאת רק כדי לעזור מבחינה רוחנית לאותם ילדים.
בדתות המערב החוקים הם מעל לגורו, משום שהחוקים ניתנים על ידי האל. מאותה סיבה שבמערב לא מעלים על הדעת מצב בו אדם חי כאלוהות על פני האדמה (טוב, בנצרות יש אחד כזה, אבל רק אחד), כך גם לא מעלים על הדעת אדם שחי כישות שהיא מעבר לטוב ולרע. ומאותה סיבה שהחוקים הם אבסולוטים ומכוננים מסגרת אתית ברורה, לא ניתן גם לתרץ מעשים שחורגים מהם כאילו הם הם אלה שמובילים להגשמת האידיאל שאותה מסגרת מכוונת אליו (אלא במקרים יוצאי דופן, תוך פנייה ל"תורות סוד" למיניהן – ע"ע שבתי צבי, ולהבדיל אליאור חן).
מנגד, מסיבה זו, כלומר מכיוון שהחוקים ניתנים על ידי האל ואינם ניתנים לביטול על ידי האדם, האל עצמו הוא שזכאי לאפולוגטיקה הזו. כך כאשר יקרה לנו משהו ורע יסבירו לנו או שהאל נשגב מבינתנו ואי אפשר להבין אותו כלל (כלומר, הוא מעבר לטוב ולרע כפי שאנחנו מבינים אותם, ואין להאשים אותו); או שאף על פי שקרה לנו משהו רע, אלוהים תכנן את זה ככה שרק טוב ייצא לנו מזה, בין אם חומרית או רוחנית. אלוהים עצמו מקבל במערב את ההגנה שמקבלים מורים רוחניים – שנחשבים אלוהיים – במזרח.
על החוויה המיסטית והחוק
אבחנה זו – בין המזרח למערב, בנוגע למעמד החוק והאדם – קשורה גם לשאלה הידועה בדבר הקשר (או העימות) בין המיסטיקה לחוק. ומהי השאלה? זו: האם מיסטיקה מובילה לאנטינומיזם? האם חוויה מיסטית מובילה לערעור, או אף זניחת, המסגרת הנורמטיבית של הדת שמתוכה היא פרצה? בקיצור, האם מיסטיקנים מסוכנים לממסד הדתי?
אני חושב שהתשובה על השאלות האלו היא בהחלט כן, אבל בהחלט לא תמיד, והיוצאים מהכלל חשובים כאן. ראשית למה כן. נתחיל בכך שמכיוון שעבור הלך הרוח הרוחני-דתי הבורגני-מערבי הנוכחי (כן, הניו-אייג') האמת הזאת, שהחוויה מבטלת את הצורך במסורת, היא מובנת מאליה, עבור המחקר האקדמי הנוכחי היא קודם כל חשודה. חוקרים ינסו להמעיט באמיתותה, לומר שלא ממש, שבעצם לא, שזאת דעה קדומה שנובעת מהחוקרים הראשונים של המיסטיקה בתחילת המאה העשרים (נאמר, וויליאם ג'יימס), אבל שצריך להשתחרר מקלישאות כאלה היום.
ולמרות זאת (כלומר, למרות הצד האקדמי שבי), לדעתי יש בה הרבה אמת. אפשר לראות את התופעה הזאת באופן די פשוט במיסטיקן גדול כמו קביר. קביר חי בורנסי (צפון הודו) במאה ה-15, חונך כמוסלמי, והושפע רבות מההמונים ההינדים סביבו. בשיריו הוא מבטא הן תודעה מיסטית מובהקת (ראו למשל בשיר הזה) והן בקשה לדתיות אוניברסלית. הנה שיר מתורגם לדוגמא (מכאן):
היכן תחפש אותי? אני איתך
לא בעליות לרגל, לא בצלמים, לא בהתבודדות
לא במקדשים, לא במסגדים, לא בכעבה או בהר קיילש
אני איתך, בן אדם, אני איתך
[…]
חפש היטב וגלה אותי, ברגע אחד של חיפוש
קביר אומר, הקשב בתשומת לב: היכן שאמונתך נמצאת, שם אני
כלומר האמת נמצאת לא במסגרות מסורתיות, אלא באדם, בפנימיותו. דברים דומים ניתן לשמוע ממשורר הודי פרסי קדום יותר ומפורסם יותר, רומי, כמו גם ממיסטיקן הודי גדול כראמקרישנה, שסיפר שתרגל את כל הדתות (שמצא סביבו) כדי לדגום מהאמת של כל אחת. כל אלה לא טעמו את טעם הניו-אייג' ובכל זאת התנהגו כפי שהתנהגו.
ויש כמובן עוד דוגמאות (אם כי ברור שלא מדובר בהוכחות כלשהן לטענתי, אלא רק ראיות בכיוון). ולא שהמיסטיקנים האלה דחו את המסורת ממנה הם באו. רומי ורמאקרישנה, למשל, בהחלט המשיכו להיות מוסלמי ועובד-האלה-קאלי בהתאמה. אבל המימד המיסטי (פנימי-חוויתי) של החיפוש שלהם איפשר להם לקבל בברכה מסורות דתיות זרות. העוגן הפנימי הנעוץ בחווית-האלוהות, לכאורה, מאפשר גמישות בביטויים החיצוניים של הדת. הגמישות הזאת לעיתים מתגברת עד לכדי זניחת המסורת הדתית המקורית.
היוצאים מהכלל, והיוצאים מהיוצאים מהכלל
ביהדות, עד המאה העשרים, היה המצב שונה – וכאן אנחנו מגיעים ליוצאים מהכלל. במאמרו "מיסטיקה וחברה" (בתוך עוד דבר) כותב גרשם שלום כי
תהיה הגדרת המיסטיקה אשר תהיה, אין להכחיש שזו מפקיעה את האיש המתמסר לה מן ההקשרים החברתיים המסורתיים […] אנקוט כאן בביטוי "מיסטיקה" כשמשמעותו שאיפה למיידיות, להפנמה ולנוכחות של החוויה הדתית, מודעות להתנסות חיה באלוהי המוזמנת ליחידים החיים במסגרת הצורות המסורתיות והממוסדות של הדת. אני מסכים עם אלה הרואים במיסטיקה מצב משני של התפתחות דתית, מצב המתפתח מתוך מתח גלוי בינו לבין הצורות המסורתיות של הדת […]
[…] המיסטיקן הריהו דמות יוצאת דופן בחברה שלו. הוא מושרש באותה המסורת, אך הוא עובר את גבולותיה. […] המיסטיקן ןדובר את שפתה של המסורת, אך בו בזמן הוא מחולל בה תמורות עמוקות. הוא מעניק משמעות חדשה למונחים הישנים ויוצר מונחים חדשים המתאפיינים באיכות זרה ומוזרה ובכוח המשיכה הרגשי הצפון בהם.
[…שלום ממשיך וכותב על ההיבט החברתי החשוב – והמוזנח במחקר לדעתו – של המיסטיקה, וקובע בהמשך לכך כי] לכל מיסטיקה שני פנים, הסותרים ומשלימים זה את זה בעת ובעונה אחת, פן שמרני ופן מהפכני. […] קיימות צורות של מיסטיקה המעודדות, כמדומה, מלכתחילה מאמץ חברתי מאורגן מצד הרוח המיסטית. […] הצורות הקלאסיות של הקבלה ביהדות שייכות בלי ספק לטיפוס השמרני הזה.
מיסטיקה שפועלת מתוך תודעה חברתית היא מיסטיקה שמרנית, טוען שלום. ואיך באה לידי ביטוי שמרנות זו במיסטיקה היהודית? אפשר, למשל, לקחת כדוגמא טובה את האר"י, שמפתח שיטה מטאפיזית מסועפת, עצומת מימדים, או כפי ששולם כותב, בהחלט "מעניק משמעות חדשה למונחים הישנים ויוצר מונחים חדשים המתאפיינים באיכות זרה ומוזרה ובכוח המשיכה הרגשי הצפון בהם", אולם כל זאת משמש אותו ואת ממשיכיו (לבד מהשבתאים) לביצור החוק, לחיזוק המסורת, לשמירת המצוות.
למה ביהדות המיסטיקה מתאפיינת בשמרנות? רמז: זה קשור לכך שרבנים לא יכולים לומר שהם מעל לחוק או למוסר. במאמר מעניין מאוד*, מתוך ספר מעניין מאוד**, מסביר אליוט וולפסון את העניין (תרגום שלי מאנגלית):
עבור המקובל המסגרת המטא-ערכית של החוק – נקודת המבט ממנה אדם מסויים שמנוי על מערכת אמונית ומעשית מסויימת עורך שיפוטים ערכיים תוך התייחסות לטבע הקיום – מכוננת על ידי המבנה של האלוהות. האופי הקיצוני, והקשיח במידה מסויימת, של התפיסה הדואליסטית [העומדת בבסיס המבנה הזה – ת.פ.] מודגש באותם מקורות הקבליים (דוגמת האנתולוגיה הזוהרית והקורפוס הלוריאני) בהם האלוהי מוצב אל מול וכנגד השטני, דבר המיוצג באופן מיתי על ידי המאבק בין הקב"ה וסמאל. נכון: האחרון חייב את קיומו לראשון, שכן בסופו של חשבון המקובלים יסתייגו מדואליזם מטאפיזי מוחלט. אולם באופן מעשי, במגזר האינטרפרסונלי של הקהילה האנושית, יש להפריד בין הטומאה השטנית לבין הקדושה, וכך גם אין לפרוץ את הגדר שמפרידה בין יהודי לשאינו-יהודי. (עמ' 105-106)
עד העידן המשיחי, שמתאפיין בהכחדת הרוע והאינטגרציה המחודשת של השטני באלוהי, ישנו גבול ברור בין הטוב והרע. כאמור לעיל, רבים מהטקסים המסורתיים מקבלים את מובנם במונחים של הדיכוטומיה הזו. למעשה הרעיון של הקדושה עצמו, שמימושה הוא המטרה העליונה של חיי הדת, מבוסס על רעיון זה של הבדלה בין האלוהי לשטני. (עמ' 133)
ומה עם הנצרות? הרי בנצרות החוק מגיע מלמעלה, והאל נבדל מהעולם – למה אם כן במסורת הנוצרית מיסטיקנים היוו תמיד איום על הממסד? כאן העניין נוגע לכיוון מודגש מאוד בנצרות מתחילתה, והוא הכיוון פנימה. האמונה והחוויה מאוד חשובות בנצרות, ולכן למרות שאצלה לא נמצא, על פי רוב, פנתאיזם מוניסטי, בכל זאת יסכנו מיסטיקנים את הממסד, שכן בנצרות החוויה באה – בהגדרה, עוד מימי ישו ולעגו לפרושים ולצדוקים – כנגדו ואף כתוצאה (לפחות בעיני המיסטיקן הנוצרי) מהתרחקות ממנו, מהתפרקות מצלו. מרטין בובר הוא יהודי שהחוויה שימשה אצלו תפקיד דומה.
כלומר, משום שהמטאפיזיקה הקבלית היא, הלכה למעשה, דואליסטית, ומכיוון שחיי האדם הם שיקוף מיקרוקוסמי של זו, המיסטיקן נשאר נאמן (או שבוי) ל(ב)מסגרת החוק שממנו הוא יוצא. כפי שעצם העובדה שהחוק ניתן מאלוהות שחורגת מהעולם מונע ממי שבתוך העולם להתעלות מעל לחוק ולהיות, לכאורה, מעבר לטוב ולרע, כך עצם העובדה שהעולם מחולק באופן מהותי לטוב ורע (טהור וטמא, קדוש ומחולן, ישראל ועמים) מונעת מהמיסטיקן את היכולת לוותר על החוק.
אם הניתוח הזה נכון, יוצא שהשמרנות המיסטית-הלכתית שלובה מניה וביה בראיית האל כנפרד מהעולם והקדושה כנבדלת מהחול. זה מונע ממנהיגים רוחניים יהודיים להסיר מעצמם אחריות מוסרית, וזה מונע ממיסטיקנים יהודיים להסיר מעצמם עול מצוות. זה גם מדגים עד כמה התפיסה המבדילה בין יהודים לשאינם היא בסיסית ומהותית למערך הקבלי-הלכתי, ולכן רומזת (לא שאין מספיק רמזים גם ככה) לאנשים שרוצים איכשהו לשנות אותה (כמוני), שהמשימה שעומדת לפניהם היא טיטנית, וממילא תעקור את אחת מקורות הבניין-היהודי המרכזיות (והשאלה היא האם הבניין לא יקרוס כולו בלעדיה).
ועוד דבר מעניין ניתן להסיק מזה. אם שמרנות הלכתית של מיסטיקנים נובעת מתפיסה דואליסטית של הקיום, מה נקבל מתפיסה מוניסטית (פנתאיסטית) שלו? כמובן: אפשרות לגמישות, ואף חדשנות, הלכתית. ואכן, מוכנות לחריגה מהחוק אנחנו רואים בשיטות יהודיות מיסטיות שהן יותר מוניסטיות-פנתאיסטיות, כגון זו של הראי"ה קוק בתחילת המאה העשרים, או לאחר מכן בהגות הרוחנית שמציעים, למשל, ר' זלמן שכטר-שלומי, או ארתור גרין, או אוהד אזרחי, או הרב מיכאל לייטמן. האחרונים מייצגים הפנמה של מיסטיקה בעלת מאפיינים ניו-אייג'יים (כלל לא לגנאי – אני עצמי כזה כמובן), ואם אלו ימשיכו ויחלחלו אל תוך הקצוות המיסטיים יותר של היהדות (קרליבך? ברסלב?), יש להניח שנראה יותר חריגות הלכתיות.
—
* Elliot R. Wolfson, "Beyond Good and Evil: Hypernomianism, Transmorality, and Kabbalistic Ethics"
** Crossing Boundaries: Essays on the Ethical Status of Mysticism, eds. G. William Barnard & Jeffrey J. Kripal, Seven Bridges, New York, 2002
לולאת האל 
מרתק ומאיר עיניים, תודה!
אפשר לקרוא את מה שכתבת בשתי דרכים, ואני תוהה מה דעתך: האחת, שהחוויה המיסטית של המיסטיקן היהודי דומה לחוויה המיסטית של המיסטיקו המזרחי (והיא כן כוללת, למשל, את ההבנה שיש דרכים שונות להביע את אותו רעיון אלוהי), אלא שהמסגרת החברתית-דתית-תיאולוגית שבה שרוי המיסטיקן היהודי מגבילה את האפשרויות לתרגם את החוויה לחיי המעשה.
האפשרות השניה היא שהמסגרת הדתית מלכתחילה משפיעה על אופי החוויה המיסטית, ומבנה אותה בצורה אחרת, שמסתדרת עם הנחות היסוד הדתיות (נאמר דואליזם), ולכן המיסטיקן היהודי דווקא לא יחווה פתיחות ניו-אייג'ית?
אהבתיאהבתי
תודה יעקב,
מה שאתה מציג כאן הן שתי עמדות יריבות שניצבות זו מול זו היום במחקר המיסטיקה: האם החוויה המיסטית היא משהו נתון, שאחרי שזכינו לו אנחנו מפרשים אותו על פי התרבות שממנה באנו, או שהחוויה נקבעת מראש על ידי התרבות ממנה מגיע המיסטיקן. אישית, אני לא חושב שאף אחת מהעמדות הקיצוניות האלה נכונה. זה דיון ארוך, אבל אעיר בקצרה שאני לא חושב שיש משהו שהוא לגמרי "החוויה כשלעצמה", ושעליו לכאורה מלבישים פרשנות, ואני כן חושב שהתרבות ממנה מגיע המיסטיקן בהחלט משפיעה על החוויה שהוא יחווה. מצד שני, יש בכל זאת דרכים מסויימות שהמוח האנושי יכול לחוות את המציאות (החיים, הקיום), ויש (כן כן) מציאות out there שנמצאת ביחסי גומלין עם המיסטיקן, ולכן יש מימד אובייקטיבי לחוויה המיסטית, שאפשר גם לבחון על ידי מחקר משווה. כבר אמרו לפני שגם משום כך החוויה המיסטית היא כמעט תמיד מקור ליצירתיות דתית ולחדשנות (דבר שהיא לא היתה, אם היינו מקבלים בה רק את מה שבאנו איתו ממילא).
אהבתיאהבתי
ניתוח מרתק. יישר כוח.
שאלה אחת לי בנושא (טוב, קצת יותר מאחת, אבל נשאל רק אותה): מדוע מלכתחילה הובנתה האלוהות כדואליסטית, "כמאבק בין הקב"ה לסמאל"? הרי הספרות הקבלית (על כל סניפיה) היא הראשונה לעסוק באלוהות באופן ישיר והיא זו שהציגה את תפיסת העולם הזאת, אז למה?
מחשבה אחת שיכולה להיות היא שזה פועל יוצא של הגלות, שם צריך להבדיל כדי לשמור על הזהות וההבדלה הזו השתקפה גם במחשבה על האלוהות. אם זה אכן כך הרי שאפשר להבין כיצד הרב קוק שאב מהעלייה המחודשת לארץ ישראל את התפיסה המוניסטית, אם כי אין הגותו (ברובה המוחלט) לא חשודה כלל על אנטינומיזם.
אהבתיאהבתי
נועם,
התפיסה שיש הבדל מהותי בין קודש לחול ובין ישראל לעמים התהוותה הרבה לפני הגלות. הרי היא יסודית כבר במקרא. כמו כן ראיית האל כשונה מהותית מהעולם, טרנסצנדנטי. מכאן נובעת הראייה הדואליסטית בקלות, למרות שברור שהגלות הזינה וליבתה אותה. לגבי הרב קוק, כאן אני דווקא חושב שהיתה השפעה לחוויה המיסטית, כלומר לחוויותיו המיסטיות, שהיו בעלות גוון פנתאיסטי.
אהבתיאהבתי
הנצרות המזרחית היא מחליאה ופרימיטיבית
אהבתיאהבתי
תודה על רשימה חשובה.
האם אתה חושב שחב"ד נמצאים בכיוון הזה של חריגה "מעבר לטוב ולרע", או, "זה רק נראה רע" בגישתם לרבי? (למשל, בגישתם לכך שבצעירותו הרבי נהג ללכת לקולוע וכן שלמד באקדמיה). ואם כן, האם ישנם סממנים של גלישה של סגנון מחשבתי כזה גם לתחומים אחרים ביהדות שלהם?
בסך הכל נראה שישנה סלחנות מסויימת כלפי חב"ד מכיוון שהם עדיין אדוקים בשמירת תורה ומצוות. אך אני מוצא את עצמי תוהה האם השיגעון הכמעט מיסטי בגישתם לרבי ידחוף אותם מעבר לכך בדור הבא.
אהבתיאהבתי
באמת חשבתי להתייחס לחב"ד, מכיוון שגם בחשיבה התיאולוגית שלהם יש מאפיינים מוניסטים. אבל אלו מאוזנים אצלהם עם דגש רב על ענייני טומאה וטהרה וסטרא אחרא, ולכן, כמו אצל האר"י, המטאפיזיקה רק מבצרת את ההלכה. למרות שגם כאן, הפיתוי לגלוש לקידוש הכל, כולל העבירה על התורה, הוא גדול, ואני חושב שיש סיכוי לראות אצל הוגים חב"דניקים מקוריים דברים כאלה.
לגבי הרבי – לא. הקולנוע עצמו אינו עבירה, ומתורץ בכך שלו מותר, כי הוא כל כך גדול שזה לא יכשיל אותו (לא כי לו מותר לעבור עבירות – כאמור, זו אינה עבירה). מצד שני חב"ד יאבקו בחירוף נפש נגד הדיווחים כאילו הרבי לא הלך לבית הכנסת לתפילה במניין, או לא לבש כיסוי ראש. אלו כבר מבחינתם עבירות, ולכן גם לו הן אסורות.
אהבתיאהבתי
תומר, ברשומה זו התעלית על עצמך.
ואני רוצה להציג כאן אפשרות נוספת בנוגע לטבע הטוב והרע.
אתה מתמקד ברשומה בשתי אפשרויות (ובצדק, כיוון שהן השולטות), שהן: 1) הטוב והרע (המוסר) הם מושגים אנושיים-חברתיים-פוליטיים ותקפים רק במרחב זה (ולכן אינם תקפים לגבי "האדם המואר", שחי מתוך מודעות לממד אחר), ו-2) הטוב והרע הם בעיני האלוהים, ביחס לאג'נדה שלו ולקריטריונים שלו (שלא תמיד נהירים לנו).
אני רוצה להציג אפשרות שלישית, והיא שהטוב והרע טבועים באופן אינהרנטי במציאות, בהווייה (כן, זו האחת השלמה והמושלמת, הבלתי-ניתנת-לפיצול-ולהפרדה-ולפיכך-להבחנות-כמו-טוב-ורע), ואף שהם אינם חופפים להגדרות הטוב והרע החברתיות-פוליטיות, אפשר לחוש אותם, להכיר בהם, אפילו להמשיג אותם בצורה רציונאלית ומוצקה מבחינה פילוסופית.
הרבה מעבר לזה לא הגעתי במחשבותיי, אבל את האפשרות הזאת שווה, לדעתי, לבדוק ולפתח.
אהבתיאהבתי
ודאי, עמיר, זאת אפשרות – רק אומר שאני לא דיברתי על אפשרויות שקיימות או לא, אלא על תפיסות שונות של ראייה דתית. בכ"א, גם על פי הגישה שאתה מציע האדם המואר יוכל לטעון שהוא נאמן עוד יותר מהאדם הרגיל לטוב ולרע שהמציאות, מפני, שוב, שהוא בתוך הטאו וכו' – ולכן שאין להאשים אותו שהוא גרם רע, כי זה רק נראה רע לעיניים בלתי-מוארות, ובעצם זה טוב על פי הטוב האינהרנטי של המציאות. לא?
אהבתיאהבתי
לא, כיוון שעל פי הגישה שאני מציע ניתן וצריך להמשיג את ההבחנות בין טוב ורע בצורה שלפחות תסבר את האוזן גם של ה"בלתי מוארים" שבינינו, ולא להסתמך על איזושהי אינטואיצייה חמקמקה שנשגבת מבינתנו.
תפיסה רוחנית-פילוסופית שממשיגה ומנסחת את מושגי הטוב והרע כאינהרנטיים להווייה (שים לב, אני מנסה פה לבטא קשר בין תפיסה לא-דואלית לבין ההבחנה המוסרית של טוב ורע – משימה שלא לרכי הלב) אמורה להיות תקפה גם – ובפרט – ל-so called "בני אדם מוארים". או לפחות היא תאלץ אותם להתמודד עם מושגיה והבחנותיה, ולא לפתור את עצמם כמי שנמצא "מעבר לטוב ולרע".
אידיאלית, כמובן…
אהבתיאהבתי
באיזשהו מקום רבים מבין היהודים שאינם מקיימים מצוות עונים להגדרה מסויימת של מיסטיקנים – החוק אינו הולם, ואף סותר את תחושת האמת שלהם, שאולי אין לה הגדרה מפורשת וממוסדת של דת, אולם היא מתפקדת כדת, חלקית לפחות, במובן זה שהיא מכוונת את מחשבתם וצעדיהם. אמנם לא מדובר בהתגלות מפורשת, אבל אולי האדם נולד אל תוך התגלות פנימית, שמדברת אליו מדי רגע, ושלפיה הוא שופט את כל הנגלה לפניו בעולם…
אהבתיאהבתי
רומי – הודי???!
אהבתיאהבתי
הי תומר,
כמה אנקדוטות שאינן חסרות ערך.
א) רומי לא היה הודי כי אם פרסי (ונדמה לי שעיקר פעולתו בתורכיה).
ב) לא מזמן שמעתי סיפור על הרבי מקוצק (נדמה לי) שכשהיה נער והתייתם מאביו ישב שבת אחת בבית הכנסת ופניו עגומות. ניגש אחד החסידים לברר מה מעיק עליו והנער אמר לו שאין חו כסף ולכן אינו יכול ללכת ללימודים. החסיד יצא מבית הכנסת ואחרי כמה זמן חזר, ניגש אל הנער ואמר לו אל תהיה עצוב, הבאתי לך את הספר המיוחד הזה. הרבי מקוצק פתח את הספר ומצא בו שטרות כסף. נחרד הוא פנה אל החסיד ואמר לו "כסף?! בשבת?!". עמה לו החסיד "חילול הקודש האמיתי הוא להיות עצוב בשבת".
ג) שמעתי לפני כמה שבועות את הרב יהודה גלעד, ראש הישיבה הקיבוצית בגלבוע אומר את הדברים הבאים בהקשר של מכתב הרבנים: גזענות וזכויות אדם הן עניין של מוסר אוניברסלי ואינן שאלה הלכתית. איני מוכן להתייחס לשאלות הללו מהבחינה ההלכתית ואם יש בנושא הזה סתירה בין המוסר האוניברסלי להלכה אז שההלכה תפנה את הדרך
ד) וכצמונת ראי לנקודה הקודמת אני תוהה האם הגזענות המשיחית האלימה של גורמים שונים בימין הדתי אינה דוגמא לחוויה (מיסטית) אשר דוחקת את רגלי העשה ולא תעשה. אנשים אלו (מנוער הגבעות ועד רבנים "מכובדים") מתבשמים מניחוח האדמה אותה הם מעבדים והלאומנות אותה הם מטפחים. ההתבשמות הזו יכולה להגיע למימדים של חוויה מיסטית – במיוחד כשחושבים על יצחק גינזבורג. והחוויה הזו מעבירה אותם על דעתם כך שהיא נעשית ערך עליון שעבורו ראוי לפגוע ואפילו להרוג. הייתי אפילו אומר שהאלימות שהם מפעילים היא עוד דרך להגיע להתעלות נפשית-דתית.
כמובן שהם מנסים לעגן את האידאולוגיה שלהם בהלכה אבל לעניות דתי זה תירוץ. הריגוש שבמאבק – מיסטי או לא – הביא אותם לנטוש עניינים בסיסיים של טוב ורע.
אביב
אהבתיאהבתי
אפי ואביב – תודה על התיקון, התבלבלתי.
אביב, לגבי הדוגמאות שאתה מביא: ב. תמיד קשה לדעת עד כמה המעשיות החסידיות האלה הן תיאורים היסטוריים ועד כמה הם משלים דידקטיים.
ג. הרב גלעד לא מדבר על מיסטיקה, אלא על מוסר, ואני בטוח שהוא מעגן את דבריו אלה בעקרון הלכתי (או מטא-הלכתי) כלשהו, ולכן לא מדובר בחריגה מהחוק.
ד. קשה לדעת. אבל לא הייתי עושה רדוקציה של הכל להתלהבות פראית גרידא. בטח אצל כמה נערי גבעות, אבל לא אצל גינזבורג ותלמידיו הקרובים. הם אנשים עמוקים ורציניים.
אהבתיאהבתי
תומר – תודה על עוד כתבה משובחת. ותודה שכללת אותי בקרב מורי ורבותי, הלואי ואזכה להיות ראוי לכך באמת.
ולעצם העניין: בחסידות הרדיקאלית יש כיוונים שלא רחוקים מדברים שאתה מכיר מהמזרח. אני מתכוון הן לתורות של חב"ד העתיקה, שיש בהן אמירות המתייחסות לרבי אכלהות, עליהן התבסס גם הרבי המנוח כשהתייחס לחותנו כ"עצמות ומהות אין סוף כפי שהניח עצמו בתוך גוף" (מה שאדידה אמר על עצמו… דרך אגב).
והן תורות רדיקאליות של הספר מי השילוח, של הרבי מאיז'ביץ, שמייצרות מערך מאד אחר של האדם מול החוק. בעצם קוראות לאדם להוויה של אי צורך לבדוק את החוק, אלא את הלב, אם יש בו קריאה ישירה מהאל לדעת מה לעשות באותו רגע, ואם כן – אז גם לעבור על ההלכה בשם האמת.
כאן עולה השאלה – אם אתה עובר על ההלכה כדי להענות לקול האלהי, האם אתה עדיין צפוי לעונש (בידי אדם או בידי שמיים?) וכאן חלוקות הדעות, כנראה, בין מפרשיו השונים וממשיכיו השונים של מי השילוח, כמו רבי צדוק הכהן מלובלין, למשל, שסובר שכן. עליך להענות לקול האלהי, ולעבור על החוק, ועל אנשי החוק לשפוט אותך למרות זאת, ועליך לקבל על עצמך זאת גם, אין לך פטור מעונש, יש לך רק את הזכות (והחובה) לעשות את הדבר הנכון.
אהבתיאהבתי
"בעצם קוראות לאדם להוויה של אי צורך לבדוק את החוק, אלא את הלב, אם יש בו קריאה ישירה מהאל לדעת מה לעשות באותו רגע, ואם כן – אז גם לעבור על ההלכה בשם האמת."
הממ.. זו לא עבירה מפורשת על 'לא תתורו..' ?
אהבתיאהבתי
אוהד,
חן חן על הדוגמאות. בהחלט קיים תהליך של "מיזרוח" המערב, במאות השנים האחרונות. עוד נגיע לשם, בעזרת ה' : )
אהבתיאהבתי
המציאות הטבעית הראשונית היא הוויה ותחושה של הוויה שמשותפת לכל החי. היכולת להזדהות עם הזולת ולהתחשב בו היא גם נטיה ראשונית של האדם. אבל אלו לא מספיקים לתרבות האנושית. החיים מורכבים ומצריכים חוקים שיעשו סדר בבלאגן, לעתים קרובות נגד הדחף הפרימיטיבי של היחיד. מכאן שהמוסר הומצא על ידי האדם. המוסר הקדום היה כוחני ומלא באפליות נגד קבוצות שונות ובמשך אלפי שנים התפתח לסובלנות היחסית של היום. כלומר, המוסר הוא לא אלוהי אלא כלי שמתאים עצמו לאזרחים לפי ההבנה של התרבות של אותה תקופה. ההוויה הראשונית היא אלוהית וכך גם תחושת האחדות והחמלה כלפי אחרים אבל אי אפשר בלי מוסר וחוק.
אהבתיאהבתי
חז"ל קראו לתורה שבכתב מוסר. משה רבינו קיבל את התורה מאת הקב"ה (אחד מי"ג עיקרי האמונה של הרמב"ם), והיא המוסר האלקי הרצוי או האידאלי. אלא שהתורה איננה מתעלמת מהמציאות, ועל-כן ניתנה גם התורה שבעל-פה המתאימה את המצוי לרצוי ומאפשרת לחכמים לתקן תקנות שלכאורה סותרות את התורה שבכתב. לדוגמא, בסוף שנה שביעית כולם צריכים לשמוט הלוואות. חכמים תיקנו פרוזבול, היתר בית-דין המאפשר הלוואה שלא תכול עליה שמיטת שביעית. לכאורה תקנתם כנגד התורה שבכתב, אלא שהעם נמנעו מלהלוות לעניים סמוך לשנה שביעית שמא לא יקבלו בחזרה את כספם, ועל-כן חכמים בתקנתם הגנו על העניים, כך שלמעשה אין תקנתם סותרת את התורה שבכתב אלא מקיימת אותה.
אצל שאר העמים החוק הכתוב מוחלט, ומיסטיקה היא לעתים סוג של מרד בחוקים אליליים.
אהבתיאהבתי
האם גם השמרנות וגם אי קיום החוק לא באים מאדישות לעולם החומרי ולכן אדישות לחוק?
אהבתיאהבתי
איך השמרנות באה מאדישות לחוק?
בקשר לאי קיום החוק, בהחלט יש קשר לדעתי. זה הכיוון הכללי שמפתה לאנטינומיזם בנצרות.
אהבתיאהבתי
הרבה מיסטיקנים שמקפידים השמירת מיצוות מסתפקים בידיעה שיטחית של המיצוות. אני זוכר שפעם פניתי למישהוא כזה בעינייני קיטניות בפסח ותשובתו הייתה: "אני מדבר איתך על עולמות עליונים על סודות מופלאים ומה שמעניין אותך זה העיניינים של קיטניות בפסח.
אהבתיאהבתי
מיסטיקנים שידיעתם את המצוות שטחית גם תורתם שטחית.
אהבתיאהבתי
אלה אינם מיסטיקנים אמתיים.
אהבתיאהבתי
צרמו לי הדוגמאות של אוהד האזרחי והרב לייטמן. ממה שהבנתי לשניהם דעות שובניסטיות ומשום מה זה נחשב למשהו שאפשר לעבור עליו.
אהבתיאהבתי
גליה,
אני מקווה שאת לא חושבת שאסור לכתוב על מישהו רק בגלל שלא מסכימים עם חלק מדעותיו, נכון?
אהבתיאהבתי
אכן מותר לכתוב מה שרוצים. לא הייתי רוצה שישתמע כאילו אני קובעת מה לכתוב.
אני הערתי על דברים שמעצבנים אותי. אותם אלו שמתשתמשים בכריזמה שלהם ובאופנה של הניו אייג' שבעיני הוא חיובי מאוד כי הוא מרחיב את גבולות החוכמה על ידי כך שהוא מקבל את כל הדעות שקיימות היום בעולם, כדי להביא בדלת האחורית היררכיה פרימיטיבית שאמורה היתה לעבור מן העולם.
אני דווקא התרשמתי מהמאמר שלך על החתונה שלך שמתחשב בדעות של שיוויון שהגיע הזמן שיפנימו אותם.
אהבתיאהבתי
גליה,
אני כותב גם על אנשים שאני לא מסכים עם דעתם (למעשה, בד"כ אני כותב על אלו).
אהבתיאהבתי
תומר שלום,
האם תוכל להרחיב יותר על השינוי שאתה היית רוצה לערוך ביהדות? בתור קורא ותיק של בלוגך הפתיעו אותי הסוגריים הללו מאוד.
אהבתיאהבתי
בלי קשר לפוסט המרתק כתבה ביקורת מענינת בהארץ
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1212864.html
מאת חגי דגן על סיפרו של יאיר שלג מעברי ישן ליהודי חדש רנסנס היהדות בחברה הישראלית, ציטוט מהספר מתוך ציטוט מהכתבה חזונו של יאיר שלג
"הרנסנס היהודי משמעו חזרה לאלוהים ולערכים של קדושה. היהדות תובעת באופן מסורתי את "עידונם וקידושם של כל תחומי החיים, מחיי האישות ועד חיי הכלכלה". אם הרציונל הזה יתורגם "לאתיקה של כלל תחומי החיים תהיה זו מתכונת לפתרון בעיות חברתיות, פוליטיות ורוחניות עבור העולם כולו."
(המבקר מוצא את החזון מעט תמוה לא רק בגלל היומרה ששלג רואה את הרנסנס היהודי הקטן "מקפצת בשורה עבור האנושות כולה." אלא "קידושם של כל תחומי החיים".המבקר שואל מדוע בכלל צריך לקדש? ולהכניס את אלהים לכל הפרטים)
אני חוזרת לראשית פוסט ולשירו הנפלא של קביר "הקשב בתשומת לב: היכן שאמונתך נמצאת, שם אני" ומכאן ששזורה האמונה הסוביקטיבית של הפרט ואין היא נפרדת כלל מן המציאות היוצאת ממנה כל נסיון להפריד בין מציאות לאמונה היא מלאכה מלאכותית האין אנו נושאים בתוכינו את הנשגב האם ההתקדשות היא המשכן שאנו בונים בתוכינו והדרך למטרה הזו
מגוונת כמו המין האנושי, יהיו כאלה שימצאו את הקדושה דרך הלימוד ואלו שיגיעו לכך דרך החויה ללא לימוד ואלו שיגיעו גם כך וגם כך
ימזגו הדברים, "כל איש אשר ידבנו לבו"
אהבתיאהבתי
אריה שלום,
השינוי שדיברתי עליו כאן הוא ביטול ההבדל המהותי בין ישראל לעמים. כלומר שלא תהיה יומרה להיות טובים יותר או קרובים יותר לאלוהים *מבחינה מהותית*. בני ישראל אינם קדושים מעצם טבעם. מפתיע אותך שאני חושב ככה?
אהבתיאהבתי
תומר, רעיונך כבר נאמר ע"י משכילים שהתרחקו מהיהדות לפני יותר ממאה שנה בהשפעת ההומניזם של תקופת הרנסנס.
למעשה זה במהותו רעיון חילוני השולל את כל הדתות, או רעיון מיסטי הטוען שכל הדתות אחת או שאין דת אחת.
בימות המשיח, כאשר כל העמים יקבלו את בחירתו של ישראל ע"י הקב"ה, יתווספו מצוות מהתורה לאומות העולם בנוסף לשבע מצוות בני נח, וכל העולם יהיה מאוחד.
אהבתיאהבתי
יהודה,
אתה חי בסרט.
אהבתיאהבתי
ואתה קראת יותר מדי ניטשה :)
אהבתיאהבתי
נדמה היה לי שההקשר הוא ביטול הפרקסיס.
אהבתיאהבתי