הקבלה ביצירת ש"י עגנון

למרות שהאירוע התרבותי הגדול של הקיץ הזה הוא ללא ספק גל המחאות ברחבי הארץ, לשמחתנו הוא לא מונע אירועים תרבותיים נוספים, לא קטנים בפני עצמם. לפני כשבועיים יצא לאור ספרו של אלחנן שילה, הקבלה ביצירת ש"י עגנון (הוצאת אונ' בר אילן). שילה, מומחה להגות יהודית מודרנית והוגה דעות בפני עצמו (שמאמריו הוזכרו בבלוג זה כמה פעמים) הוציא לאור בעבר כתבי יד קבליים וערך את הספר פתחי הפרד"ס, שהוא ביאורו של הרב דוד הכהן ("הנזיר") על הספר קל"ח פתחי חכמה לרמח"ל.

שילה מגיע מתוך האורתודוקסיה, אולם מאמריו פורצים את גבולותיה. אולי לא מפתיע לכן שהוא הקריב לא מעט עבור עמדותיו. במאמר שפורסם במקור ראשון ביוני 2009 הוא קרא להתמודדות כנה של הציבור האורתודוקסי עם ביקורת המקרא ולהבנה מורכבת יותר של עיקרון "תורה מהשמיים" (המאמר כולו כאן). פרסום המאמר גרם לפיטוריו (מבחינה פורמלית "הפסקת עבודה"), ביוזמת הרב נריה גוטל, ממכללת 'אורות', ומאוחר יותר, בעקבות לחצים על הרב שאר ישוב כהן, גם ממכון 'נזר דוד', שם עסק בעריכת כתבי הרב הנזיר. קשה שלא להעריך את אומץ לבו של שילה, כמו גם את קטנותם הרוחנית של מפטריו.

הספר החדש הוא מחקר מקיף על היסודות הקבליים בכתיבתו של עגנון. כפי שמתברר מתוכו, הקבלה היא ממקורות ההשראה החשובים של עגנון, שהקדיש לא מעט זמן ללימודה, ממקורות שונים ומגוונים. ביצירותיו הוא כמובן לש את השפה הקבלית לצרכיו הספרותיים, ושילה מראה, על ידי השוואות טקסטואליות, כיצד עברו המקורות הקבליים גלגולים שונים בחיבוריו.

עגנון כמקובל חובב

עגנון, כך מסתבר מהספר, התעניין בקבלה אצל חסידות ברסלב, בישיבת בית אל, ואצל הרב קוק, עליו הוא אומר ש"דבקתי בו והייתי לתלמידו" (עמ' 334), ושהוא "גאון וצדיק וחכם שנתייחדו בו כל המעלות" (שם). עגנון עמד בקשר גם עם הרב יהודה צבי ברנדוויין, תלמידו הגדול של הרב יהודה לייב אשלג, בעל הסולם. לקראת סוף שנות החמישים הוא קיבל את פירושו של אשלג לזוהר, ומספר ש"הריני מחזיק טובה לפרשן ז"ל שנסתייעתי על ידו בכמה מקומות" (עמ' 26). הוא גם היה ידיד אישי של גרשם שלום. ידיעותיו בקבלה, טוען שילה, היו מקיפות.

ראו לדוגמא את שלל הרמזים הקבליים בהקדשה שכותב עגנון לגרשם שלום על הכרך של "סיפור פשוט" שלו (עמ' 23):

לא זיו ולא זוהר
ולא כל מאומה
אלא סיפור פשוט
של הירשל ובלומה

ניצוצין של פרצופים
מארץ הקיר"ה
ובדרוש זכר ונקבה
ובשער הנסירה

כל זה כתבתי
לך שלום יקירי
אכול את סיפורי
וזרוק את שירי

ש"י עגנון

איזה יופי. מצד שני, עגנון פיתח יחס אמביוולנטי לקבלה, וכתב, למשל, ש"המכוונים, מרוב כוונות שהכניסו בכל מצוה ומצוה שכחו בכמה מצוות את עיקר המצווה כפי שנאמרה בתורה" (מתוך המסה "חדשות גם ישנות", עמ' 28 בספר). גם בסיפור "כוונות" כותב עגנון על שני אחים, "אחד מקובל ואחד בן תורה", ששיחה ביניהם מביאה את המקובל להבין ולזעוק ש"מרוב כוונות שכחתי את השם". (עמ' 29)

עגנון הצעיר, 1945. כל הזכויות שמורות לתמר הירדני. התמונה מתוך דף הויקיפדיה של עגנון עגנון, כידוע, היה שומר מצוות. אבל פחות ידוע אולי שגם יחסו אל המסורת עבר עליות ומורדות במהלך חייו. אחד הציטוטים המעניינים של עגנון בספר נוגע ל"חזרה בתשובה" של עגנון, שעושה רושם של תהליך קונברסיה קלאסי. הנה הדברים:

בימי נעורי הייתי דתי, […] אחרי כן נחמצתי ולא נזהרתי בקלות ולא בחמורות. [… כשהוא הגיע בפעם השניה לארץ ישראל הוא קפץ למצריים] הלכתי להתפלל בבית הכנסת שהרמב"ם התפלל בו ועברתי לפני התיבה. ואז חל בי השינוי, שכן התפילה היתה מתוקה בפי ומלאה דבקות. כאשר שבתי למלוני קידשתי על הכוס, ניגשתי לכיור ונטלתי את ידי, בירכתי על הנטילה ועל הפת וכן ברכה אחרונה, דברים שלא עשיתי שנים רבות. מאז אני דתי במלוא מובן המילה. אמרתי בלבי, אם אדם זוכה לעלות לארץ הקדושה עליו להיות שומר מצווה, ועליו להמשיך בדרך אבותיו. (עמ' 21)

ההדגשה במילה "השינוי" במקור, ונראה שעגנון אכן עבר טרנספורמציה פנימית חדה באותה שעה. לימים כאמור יורחב עניינו של עגנון במסורת גם לקבלה ולחסידות. ידוע גם שעגנון פיתח מעין "מיתוסים אישיים" בקשר למעמדו בעולם. כך למשל, סיפר שנולד בט' באב, התאריך בו המשיח אמור להיוולד. למרות שעובדתית זה לא נכון, שילה חושף בספרו שביום זה היה נוהג לחגוג את יום הולדתו בביתו. כך שמי שרוצה יכול היום בערב לחגוג לעגנון יומולדת.

לרגל הוצאת הספר קיימתי ראיון קצר עם שילה, והרי הוא לפניכם. שילה ישמח לתגובות, ונדמה לי שגם אפשר לקנות ממנו את הספר בזול – הכל דרך המייל elchshilo@gmail.com

שילה על עגנון על הקבלה

אלחנן שילה ראשית, איך הגעת לחקר הקבלה-אצל-עגנון?
לפני 10 שנים, לא הכרתי את יצירת עגנון, ולא ידעתי עד כמה הקבלה משחקת תפקיד בסיפוריו. עד אז, עסקתי בקבלה והגות יהודית מודרנית. את רוב ידיעותי בקבלה רכשתי בזמן לימודי בישיבת הר-עציון, בלימוד עצמי שאליו נוסף הלימוד בסגנונו האקדמי, אצל סגל המחלקה באוניברסיטה העברית (בעיקר אצל פרופ' משה אידל).

הגעתי למחלקה לספרות עם ישראל של אוניברסיטת בר-אילן דרך עיסוק בעבודה של כתיבת ערכים במסגרת האנציקלופדיה של הסיפור היהודי. ד"ר דבורה מצה פנתה אלי בהצעה לכתוב את הדוקטורט במחלקה, דבר שהפתיעה אותי. באותה העת התחילו המחזורים הראשונים של 'מלגות נשיא', ומכיוון שאם 'אין קמח אין תורה', הלכתי על כיוון זה למרות שהוא לא היה 'המגרש הביתי'.

כשנפגשתי עם פרופ' אבי ליפסקר, יושב ראש המחלקה, הוא הציע לי לכתוב על הקבלה ביצירת עגנון או אצ"ג. הלכתי לבדוק את שניהם. בעגנון היה יותר קל להבין את 'הנגלה' ויותר קשה למצוא את 'הנסתר', ואילו אצל אצ"ג היה יותר קל היה להבחין 'בנסתר' אבל קשה יותר להבין את 'הנגלה', ולכן הלכתי על עגנון. יצירת אצ"ג מחכה עדיין לגואלה…

בתקופתו של עגנון הקבלה היתה הרבה פחות ידועה והרבה פחות פופולרית מאשר בימינו. איך עגנון למד קבלה? איך הוא אסף את החומרים שבהם השתמש? האם הוא למד אצל מקובלים?
בנוגע לאיסוף החומרים. בזמן שהותו הראשונה בארץ (1908 – 1912), לא היו לו ספרים רבים, והוא היה אוסף מקורות לצורך יצירתו הספרותית. בנימין ברנר, אחיו של הסופר יוסף חיים ברנר מספר שהוא היה הולך אליו לשיעורים בגרמנית. לפני השיעור "הייתי מוצא אותו שרוע עירום על בטנו על הרצפה, ומסביבו כל מיני ספרים: מדרשים, שאלות-ותשובות, מסכתות של תלמוד, וקבצים של פתגמים ומאמרי חכמה, והוא שוכב ומלקט מתוכם ניבים ופניני לשון וכדומה ומעתיק אותם בחריצות רבה במחברת עבת-כרס" (עמ' 351 בספרי).

בתקופה מאוחרת יותר היתה לעגנון ספריה גדולה. (הראשונה נשרפה ובעקבות שריפה זו חזר ארצה). במקום להעתיק את המקורות שרצה להשתמש, הוא היא שם סימניות בתוך הספרים. לאחר פטירת עגנון, כשבאו לטפל בעיזבון הוציאו חלק מהסימניות שהיו בהם קטעי טיוטה של כתב ידו, ואולם רבים מהן עדיין נותרו. מי שמגיע לבית עגנון יכול לראות שכרכי הזוהר מכילים עשרות סימניות, יותר מכל ספר אחר.

בנוגע לדרך לימודו, עגנון היה אוטו-דידקט ולמד קבלה באופן עצמאי. בערך בגיל 20, לאחר עליית הראשונה לארץ ישראל, הוא מספר על כך שהוא היה משקיע בלימודים אלו, למורת רוחו של ברנר: "סבור היה ברנר שמרוב שאני משקיע עצמי בהלכות ארץ ישראל ובקבלה ובחסידות אני מחסר את נפשי ממה שאדם צריך לדעת. וכששמע שאני עושה אצל חסידי בית אל ואצל הברסלבים ביקש להציל אותי מהם" (עמ' 18). עגנון לא למד קבלה אצל מקובלים אבל היה משתתף בתפילות של ישיבת המקובלים 'בית אל' שבעיר העתיקה.

האם עגנון אהב חיבורים קבליים מסויימים יותר מאחרים? האם הוא אהב זרמים קבליים (או חסידיים) מסויימים יותר מאחרים?
עגנון התעניין בקבלה בהקשרים הארציים שלה, ולכן התעניין באופן מיוחד בספרות המוסר הקבלית, בספרים כגון ראשית חכמה, שני לוחות הברית וקב הישר וספר חמדת ימים, שבנוסף על היותו ספר מוסר קבלי, זיקתו לשבתאות הביאה את עגנון להתעניינות מיוחדת בו. תחומי עניין אלו הביאו אותו לעסוק רבות גם בספרי חסידות. הוא העריך את "מיסדי החסידות, שהביאו את המיסטיקה האמיתית לתוך החיים הריאליים" (עמ' 305). מקבלת האר"י – ספרי ר' חיים ויטל, הוא התעניין באופן פרטני בספר הגלגולים (והשאיר שם סימניות), אבל רוב ספריו העיוניים העוסקים בפרטי הפרטים של העולמות המטאפיסיים לא עניינו אותו, כפי שמשתמע מעדותו של ד' תמר: "עגנון שח לי באחת השיחות עמו, שתורת ר' משה קורדובירו מעניינת אותו, מכיוון שהוא יכול להבינה. אבל תורת האר"י אינה מעניינת אותו, מכיוון שאין הוא יכול להבינה, כשם שלא מעניינת אותו תורת איינשטיין, שאין הוא יכול להבינה" (עמ' 35-6).

בנוגע לחסידות, עגנון נמשך לחסידות ברסלב וסלד מחסידות חב"ד. הוא היה בקשר עם חסידי ברסלב ואף הציע לאהרן אפלפלד ללמוד "לא רק את הסיפורים שהם באופנה, אלא את ליקוטי מוהר"ן, ספר מלא סודות שמים וסודות אדם". לעומת זאת, בנוגע לחב"ד עגנון כתב לדב סדן: "הצטרכתי לבדוק ערימה שלימה של כתבי יד בחב"ד. ואני אין לי שום ידיעה בחב"ד וכל ימי אני נזהר שלא לעיין בספריהם אבל ההכרח לא יגונה. וכך ישבתי כמה שעות […] ובדקתי וביררתי ומצאתי חלק מה שנדפס".

סלידתו הביאה לכך שגם במסעו לאחר קבלת פרס נובל לארה"ב הוא סרב להיפגש עם הרבי מלובביץ שכל 'שועי עולם' הלכו אליו. הרב שטיינזלץ שלח אליו מכתב "על פי בקשה מיוחדת שנמסרה אמש בטלפון מאת האדמו"ר מליובאויטש". הוא נתבקש לברר "אם תיאות בעת שהותך בארצות הברית כאשר תבקר בעיר פילדלפיה, לומר דברים אחדים בעת חנוכת הבית לישיבת חב"ד באותה עיר". עגנון שלח מכתב לי' בראוור ובו הוא כותב לו: "ברוך השם שהי'[ה] בי כח לסרב" (עמ' 310). הרבי מלובביץ' נפגע מסירובו. יתכן שחלק מסלידתו נובעת מהאופי הלוחמני של חב"ד, כגון 'טנקי מצוות' במידה ושיח זה כבר היה באותה התקופה.

האם כשומר מצוות היתה הקבלה משמעותית לעגנון באופן שהוא יותר מהשראה ספרותית? האם לדעתך הוא חשב שיש בה אמת? האם הוא חשב שהיא יותר ממיתוסים נאים?
עגנון עצמו איננו איש מחשבת ישראל, אלא יוצר בדיוני היכול להכנס לעולמם של דמויות שונות. בדומה ליצירתו כך גם בחייו הדברים התערבבו זה בזה. בנוגע לתפילה, מצד אחד עגנון כותב לקורצוויל "הלא אנשים 'מודרניים' אנחנו. בקושי מקיימים אנו חובת התפילה שבסידור" (עמ' 84). מן הצד אחר, עגנון היה עושה מאמצים עילאיים בשביל להגיע מביתו בתלפיות אל תפילת המקובלים בישיבת 'בית אל' בעיר העתיקה "הייתי בא לשם בערב יום כיפור חוזר לביתי אחר ערבית ובארבע בבקר יוצא שוב להתפלל שם" (עמ' 26).

ההנהגה הקבלית לעסוק בתורה לפנות בוקר, בשביל למתק את הדין של הלילה עם החסד של היום, לא היתה רק הנהגה שבה הוא תיאר מקובלים, כגון רפאל מ"אגדת הסופר" שהיה "מקשר מדת לילה במידת יום", אלא היתה הנהגה שלו עצמו, כפי שמספרת בתו: "כשהיה עוד חושך ישב ולמד דף גמרא, וכשהאיר מעט התחיל להתפלל" (עמ' 171). יחס דו-ערכי היה לעגנון גם בנוגע לכוונות המקובלים. מצד אחד הוא התעמק בהן ומן הצד השני הוא נרתע מעיסוק זה ושאף להגיע לפשטות: "המכוונים, מרוב כוונות שהכניסו בכל מצוה ומצוה שכחו בכמה מצוות את עיקר המצוה כפי שנאמרה בתורה" (עמ' 28).

גם בענייני גימטריאות, הוא היה חי את הדברים אבל ידע גם לצאת מהם. לא רק בסיפורת שלו הוא קושר את שמו יוסף (שמו השני – שמואל יוסף עגנון) עם קנאה – 156, (לוקח מקבלת האר"י וקשור לקנאת האחים את ביוסף), אלא גם בחייו. לפטרונו שלמה זלמן שוקן הוא כותב שמקנאים בו בגלל ששמו יוסף, ולא"מ הברמן הוא אומר לאחר קבלת פרס ביאליק בפעם השניה: "שמי יוסף, ויוס"ף בגימטריא קנא"ה, ולוואי ולא יקנאו בי חבריי הסופרים". ועוד מסופר: "פעם אחת ביקש ש"י עגנון לידע מקום דירתו של אדם מסוים. אמרו לו שהוא דר במקום שדר תחילה פרופ' ישעיה תשבי. השיב להם מיד, הרי הגימטריא של שמי שמואל יוסף עגנון (712), היא בדיוק תשבי (712)" (עמ' 65). יתכן ו'תשבי' קשור ל'שבתי' והסיפור מרמז על יחסיו יחסי קרבה וריחוק שהיו לו עם תנועה זו.

החיים בתוך עולם של גימטריאות והיכולת לצאת מהם ולדעת שמדובר בסך הכל בסוג של משחק, ניתן ללמוד מדברי עגנון לד' תמר: "ואגלה לו בלחישה, פעמים הרבה דן אנכי על אנשים שונים לפי הגימטריא של שמותיהם. אבל אני אומר, שומר נפשו ירחק מזה" (עמ' 64).

אולי בהמשך לכך, מתוך ההתעסקות האינטנסיבית הזאת בעגנון ובקבלה – איך היית מאפיין את הדתיות של עגנון? איזה סוג של יהודי דתי הוא היה?
הן בתקופת החילון שלו (1908 – 1924) והן כששמר מצוות, אורח חייו לא נבע מלהט אידיאולוגי דתי או חילוני/אנטי הלכתי, כפי שהיה לאישים שעמם היה בקשר, כדוגמת ברנר וגרשום שלום מצד אחד והרב קוק מצד שני. כשהוא בא לנמק למה החליט לשמור מצוות הוא מספר על "תפילה היתה מתוקה בפי ומלאה דבקות" שהביאה לשינוי, ועל כך שמי שזוכה לעלות "לארץ הקדושה" (שינה את אורח חייו לאחר שעלה בפעם השניה לארץ) "עליו להמשיך בדרך אבותיו".

זאת גם הסיבה שהוא ניסה להתחמק מויכוחים אידיאולוגיים. כשחזר ארצה, הוא בא לבקר את גרשום שלום האנטי-הלכתי וניסה להסתיר את השינוי שעבר עליו: "נטלתי את ידי לסעודה אבל לא ברכתי ברכת המזון […] אם מחמת עצלות ואם מחמת […] הווייתי החדשה, היינו שלא יראה אותי מדקדק במצוות ויתווכח עמי ואני, חושש אני להתווכח על דברים כגון אלו" (עמ' 21).

זאת גם הסיבה שהוא היה בורח מכל מה שיש בו עניין כוחני וסלד מאלו שרצו לרתום אותו למאבקים. במכתבו לדב סדן הוא כותב שהאנשים הגרועים ביותר הם אלה "שדורשים ממני לצאת למלחמת השם. מהי מלחמה זו, איני יודע. מובטחני שאף הם אינם יודעים". הוא בא בביקורת על חוגים חרדיים ש"עושים את התורה עניין לדברים שאינם של תורה" ולוקחים מונופול על התורה, כפי שמסופר ב"אורח נטה ללון": "אמרתי לו מה מחנה שלכם? אמר פנחס אריה ההולכים בדרך התורה. אמרתי לו, ראויים אתם שיתקנאו בכם, שנטלתם לעצמכם את התורה, כאילו אתם והתורה חד הם". (עמ' 327).

אתה מכנה את עגנון בספרך "אחת ממכונני הניאו-חסידות של המאה העשרים" (עמ' 305). תוכל להסביר איך ומה?
במאה העשרים היו דמויות שחיו בתוך העולם המודרני; מחוץ לעולם החסידי המסורתי, אבל עסקו והוקסמו ממנו. דמויות כגון בובר עגנון ופנחס שדה שייכים להגדרה זו אם כי לעגנון היה גם צד מתנגדי שבו הוא כותב גם סאטירה אנטי-חסידית. הם אספו בעיקר סיפורים חסידיים ושילבו אותם ביצירתם בתוך אנתולוגיות שלקטו בנושאים שונים. (עגנון על הבעש"ט, שדה על ר' נחמן מברסלב, בובר בספרו 'האור הגנוז'). מצד אחד הם המשך של החסידות ומצד שני הם כבר נמצאים בעולם אחר, ולכן הם שייכים ל'ניאו-חסידות'. גם בימינו, חוגים בציונות הדתית העוסקים בחסידות הם תופעה ניאו-חסידית של המאה העשרים ואחת.

לעגנון היה מיתוס אישי משיחי שהוא בנה לעצמו. תוכל לפרט מה העניין ולומר עד כמה לדעתך הוא היה רציני בזה?
המיתוס המפורסם ביותר הוא מיתוס לידתו בט' באב, יום לידתו של המשיח. מצד אחד, הוא לא ניסה להחליף את הביוגרפיה הריאלית ולהשמיד את התעודות המעידות שהוא נולד בי"ח באב תרמ"ז (1887), למרות שאלו נתונים הסותרים הן את יום לידתו והן את שנת לידתו, שנת תרמ"ח, השנה המשיחית שבה טען נולד (עמ' 59). מן הצד האחר, לא מדובר רק במשחק משעשע, אלא בתאריך שבו היה נוהג לחגוג את יום הולדתו בביתו, כפי שספרה לי בתו אמונה, שהיה לה לא נח עם הגילויים של המחקר. המיתוסים נכנסו אל תוך חייו.

גם בנוגע למיתוס גילוח הזקן שנחשף בספרי, זה לא היה רק עניין של משחק, למרות שבכל המיתוסים יש גם צחוק וציניות. לעגנון היו יסורי מצפון על כך שלא מימש את צפיות משפחתו להיות רב. במקום היעוד המשפחתי הוא הפך להיות סופר מגולח. הוא הפיג מתיחות זאת על ידי יצירת המיתוס שבו מסופר שעוד בספרו של אדם הראשון ייעודו היה להיות סופר (עמ' 83). הכניסה לעולם הדמיוני של המיתוסים היה תרפויטי למרות שהוא היה מודע שמדובר במיתוס בדיוני.

איזה שימוש במקור או מוטיב קבלי, או איזה סיפור עגנוני אישי, הרשים אותך ביותר בזיווג שבין עגנון לקבלה?
בקבלת האר"י (בספר הגלגולים) כתוב שבשביל להגיע לקיום תרי"ג מצוות, על הישראלים להתגלגל בלויים וכהנים. גלגולים אלו נעשים רק כשבית המקדש קיים, ולכן הם היו בעבר ויהיו בעתיד לאחר שיבנה המקדש. עגנון לעומת זאת בספר "קורות בתינו" לוקח את קבלת האר"י ובמכוון או שלא במכוון הופך אותה. רק לאחר החורבן ישנו בלבול ויש גלגולים משבט לשבט ואילו בזמן שבית המקדש קיים כל נשמה מתגלגלת בשבטה.

בשביל להבין מה עגנון רוצה מאתנו, ולמה הוא הופך את דברי האר"י, צריך לחזור אל מיתוס ט' באב, ומוטיב כשלון המשיחיות. עגנון כותב שהוא לא נקרא בשמו של המשיח, בשם מנחם, מכיוון שהמשיח הוא משבט יהודה ואילו הוא היה משבט לוי. במקום אחר הוא מספר אחד החזנים מישיבת המקובלים 'בית אל' "הכיר בפניו של כל אדם מאיזה שבט הוא בא והכיר בי שמשבטו של לוי אני בא. […] גילה לי סוד נשמתי ועוד דברים רבים ונכבדים שכמוסים עמדי" (עמ' 73). יתכן שמה שטמון בדברי עגנון באופן כמוס הוא האפשרות של גלגול משבט לשבט. באופן גלוי הוא טוען שהוא לא יכל להיות משיח בגלל היותו משבט לוי, בעוד שבאופן כמוס הוא העלה את האופציה שדבר זה אפשרי, כלומר ישנה אפשרות שנשמת המשיח בכל זאת תתגלגל בו ושטמון בו ניצוץ משיחי.

30 תגובות

  1. פוסט מקסים.
    המסע האמיתי הוא תמיד מהאורתודוקסיה אל האורתודוקסיה, כמו בספר "זן ואומנות אחזקת באופנוע" בה האדם מגיע ראשונה אל האוניברסיטה כשואף לתואר ופעם שניה כשואף לידע.
    הקשר עגנון לשולם מאוד מרתק. למזלי נתקלתי בכתבי שולם אחרי שהיה לי נסיון עם כל מיני קבליסטים רודפי בצע , מפסולת הקליפות שהותיר אחריו הרב אשלג וכשקראתי את שולם לראשונה הופתעתי לראות שיש בעולם מישהו שעוסק בקבלה ויודע על מה הוא מדבר.
    שנים רבות אחר כך , התמזל מזלי עוד יותר והכרתי את הרב יעקב , מהנדס חבד"ניק שחזר בתשובה ובקי בעולמות העליונים יותר ממה שהוא בקי בתכולת הכיסים שלו.

    אשמח אם אוכל להניח את ידי על הספר הזה ולו רק בכדי לשפץ את הערך על עגנון בויקיפדיה.

    אהבתי

  2. תמהני עליך ,רבינו תומר ,שאתה לא מפנה למאמר האחרון של שילה (במקור ראשון השבת) שבו הוא קרא להקמת מבית המקדש מחוץ להר הבית וללא קורבנות מן החי.

    אהבתי

    1. תודה גלבוע. לא שמתי לב שזה כבר עלה לרשת. בכ"א אני חושב על התייחסות מיוחדת לעניין המקדש, לרגל ט' באב. נראה אם אספיק לכתוב משהו.

      אהבתי

  3. יש כמובן את ענין השריפה שכילתה את ספריתו בהמבורג (אם אני לא טועה, בכל מקום בגרמניה) שלאחריה כפי שכתבת שב עגנון לארץ בפעם השניה. מה שמענין היא תגובתו ופירושו את אותו ארוע כאות אלוהי המורה לו לשוב לארץ, מעין תגובה אלוהית על הטעות שבעזיבת ארץ ישראל, ולאחריה הוא גם הפך 'דתי' יותר.

    הקשר שלו עם שולם היה מורכב – לשולם לא היו קשרים פשוטים, וגם הנסיון להציג אותו כבעל להט אנטי הלכתי אינו מדוייק לדעתי. יש האומרים שבחלק מסיפוריו שולם שימש כהשראה לדמויות- שולם הכחיש. מכל מקום הוא אחד האנשים הבודדים ששולם כיבד. מי שמתענין יכול גם לקרוא את הסברו של שולם את המקורות הקבליים של ר גדיאל התינוק אצל עגנון, למרות שלדעתי הסברים כאלה קצת הורסים את ההנאה מהסיפור עצמו.

    אהבתי

  4. מקסים ומסקרן מאוד.

    הספריה של עגנון נשרפה בבאד-המבורג. עיר קטנה ציורית. קרובה, במושגים אירופאיים, לפרנקפורט.

    חיים באר בספרו 'גם אהבתם גם שנאתם' כותב שש"י עגנון חזר לדת בגלל אותה שרפה, שזה היה הגורם.

    ושאלה – אם אני כותבת לשילה ומזמינה את הספר, איך מתבצע התשלום?

    אהבתי

    1. מעניין בעניין חיים באר. בספר שילה מביא את דבריו של ישראל בארי, שטוען שפגישותיו של עגנון עם הראי"ה קוק הן שהחזירו אותו בתשובה…

      ובקשר לקניית הספר – אני לא יודע. כתבי אליו ושאלי…

      אהבתי

      1. אני מביא את דבריו של ישראל בארי וטוען שאינם סבירים. כיצד ניתן לומר שאחרי 12 שנה של נתק מהרב קוק הוא החליט בגללו לשמור מצוות?
        אני מעלה את האפשרות שהמודל של קהילה אורתודוכסית מודרנית, שפגש בעת מגוריו בגרמניה, (שלא הכיר מגליציה וארץ ישראל), הביאה אותו להכרה באופציה של שילוב שמירת מצוות ומודרניזציה ולרצון לבחור בה.

        אהבתי

  5. תודה.
    מעניין היחס של עגנון לשבתאות, שנזכר כאן מעט. בכל אופן, ישנה ביקורת של גרשם שלום על עגנון, שהדחיק את הנושא המיני בכתביו על אף שהוא נוכח מאד בכתבי הקבלה והחסידות (נראה לי שאמר את הדברים לדן מירון בראיון עמו). מן הסתם הדברים מופיעים בספר של שילה.
    על יחסו לרב קוק – הרב צבי יהודה קוק, ובעקבותיו תלמידיו, סולדים מיצירתו וטוענים שאין ממש בדברי עגנון, שטען כי הרב קוק אמר על כתביו שאף האיסור שבהם בטל בשישים (בספר מעצמי אל עצמי, עמ' 190)

    אהבתי

    1. קיימת תנועה מעניינת מאוד בהיסטוריית הדיון ע ל עגנון: מסופר
      יראי או סמי יראי תמיםהמעמיד יד וזיכרון לקהילה אמונית שהתכלתה אל הטענה שהמדובר בסופר חילוני גמור בכסות יראית מיתממת והחיפוש אחר מקורות השפעה בספרות האוסטרו הונגארית (תומס מאן,יוזף רוט, קפקא
      ויש הטוענים ברונו שולץ -מה שמפוקפק מעט מבחינת לוח הזמנים
      אבל אפשרי בדוחק) ופוסט רומנטיים (קנוט המסון).עודני זוכר
      את הקביעה מקפיאת הדם של קורצוויל : "עגנון הוא סופר חילוני"
      ואז נקל היה להשלים את ספריית עגנון שלך ממה שהונח ברחובות
      בני ברק על המדרכה בפתחי הישיבות התיכוניות.לאחר תהליך המהילה והדלדול שעבר הטכסט העגנוני באמצעות פרסום הטיוטות
      הבלתי גמורות שלו שהכפילו את ה"קורפוס"אך דילדלו את הקאנון

      אהבתי

      1. (כל הכרכים ה"שחורים" שהכשירה לדפוס בתו מייד אחרי מותו),מה שגרם לטריוויאליזאציה של הטכסט העגנוני ול"ירידתו" ממדוכת
        הדיון והדיון הספרותי ובעצם להשכחתו הכמעט מלאה מזה כמעט שני
        עשורים.השאלה שלדעתי ראוייה לבדיקה מחודשת היא, האם העולם
        הדתי לאומי והחרדי =מתמשכל יאמץ את עגנון מחדש כסופר יראי,
        יפסח על ההיבטים החילוניים ועל האירוניה המושחזת של עגנון
        כלפי הניאו אורתודוכסיה ,הספקות האמוניים והאכזיסטנציאליזם המורכב שלו ויאמץ את הטקסטים שלו כמין סאקאראליות חדשה.אני מפקפק,כמובן,בערכו
        של הדיון המחודש הה,אבל הוא עדיין טוב בעיני לאין שיעור
        ממה שהתקיים בשני העשורים האחרונים,שהתמקדו בהיבטים ביוגראפיים חטטניים ורכלניים נוטפי ריר,או התמקדות בבאר
        הזוטות שסיפקו חייו וה"אכסצנטריות" החצי מבודחת שלו.

        אהבתי

        1. (מתנצל על הקיטוע ועל האנונימיות של החלק הראשון בתגובה,
          אין צורך לומר שאני עוקב אחר הדיונים המתמשכים כאן בעניין
          רב)

          אהבתי

        2. הכנסת כלה

          רבי יודיל חסיד הקדיש כל רגע פנוי לעיסוק בתורה ומשום כך הוא יצא למסע השנורציה

          האם הכנסת כלה היא לא סאטירה אנטי חסידית ?

          אהבתי

          1. שאול,אם הפנית את השאלה אלי,איני סבור כך.
            "הכנסת כלה" הוא ניסיון "למתוח" את הסיפור היראי= חסידי
            עד גבול האבסורד ולבדוק אם ה"ז'אנר" הזה אפשרי בכלי ביטוי
            של סיפורת מודרנית (כולל היבטים ארכיטיפיים ופרוידיאניים).
            שים לב – לא הסיפור עומד כאן במרכז הבדיקה,אלא הפורמולה
            היראית=חסידית.
            האופן שבו ה"כוח העליון" מתערב,(באמצעות התרנגול)הוא ההיבט
            הסאטירי=גרוטסקי.
            כמובן,יש ויהיו פנים ותשובות לכאן ולכאן.
            (נתראה בשמחות: אני מקשיב לקטעי ג'ורג'י סוואל ששלחת לי בטובך,ומודה לך מעומק הלב)

            אהבתי

            1. עגנון הוא איש של אמונה ובו זמנית אנדוידואל ער והקשיב להגיון הפנימי שלו ולראיה בקורתית ובלתי אמצעית, ובזה היה כוחו. הוא למעשה משקף את הדור שלו נאמנה, ברדיצבסקי ביאליק רבינוביץ (אז"ר) ברנר, זהו דור המעבר שנולד לעולם ששינה את המבט שלו עצמו במציאות התופעות, זהו עולם שנשטף בתגליות מדעיות שסותרות את הפשט של המיתוס המקראי, הם הדור האחרון שלפני הופעת החילוניות. היהדות באירופה הייתה חלק בלתי נפרד מהמציאות וכל ילד למד בחדר. לא הייתה בחירה. יותר מכל עגנון היה אדם מתבונן מכוח של תבונה טבעית, הרי תבונה באה בהתבוננות נקיה מעין ג'ידו קרישנמורטי מבלי דעת. ההזדהות שלו עם מסורת אבותיו לא הייתה שלמה, אלא מורכבת מלאת אהבה ואירוניה שלא נבעה מספק אלא באה ממקום של יכולת אמיתית לראות את הפן האירוני העיוור שבכל מציאות, אלו פתחים המאפשרים יצירה ושיח חדש.

              אהבתי

    1. אז קרא שוב, גם את הסברו של עגנון עצמו שמוזכר שם אמנם לא אומר זאת במפורש אבל ברור לגמרי מה הוא אומר.

      אהבתי

  6. ניתוח להקדמה –
    הבית האחרון צוטט כך :

    "כל זה כתבתי
    לך שלום יקירי
    אכול את סיפורי
    וזרוק את שירי"

    הארמז ברור – ר"מ ואלישע. תוכו אכל קליפתו זרק. הסיפור הוא התוך , ואילו השיר, כלומר ההקדמה היא הקליפה.
    מדוע ההקדמה היא קליפה? נהוג לומר שפנימיות התורה היא הקבלה, ואילו כאן, ההקדמה, שלכאורה חושפת את 'פנימיות' הסיפור, היא רק הקליפה.
    רוצה לומר בכך, עגנון הוא קודם כל סופר, והסיפור על דמויותיו ועלילתו הוא העיקר. הפירושים הקבליים הם רק קליפה יפה, שגרשום שולם יכול להתענג על מראיתה, אך ה'אכילה' השלמה היא מעץ החיים ולא מעץ הדעת.

    אם אלחנן שילה יגיב יהיה לי זה לעונג רב

    אהבתי

    1. שם טוב שלום

      עגנון כותב כאן בסך הכל שיר נחמד לג' שלום, שיר שמתובל במושגים קבליים שאותו הוא קישר עם נושאים הנזכרים בסיפור. הוא לא מתכוון שבסיפור פשוט יש איזה סימבוליקה קבלית פנימית (למרות שפה ושם הוא מכניס מושגים קבליים, ראה במפתח של ספרי). לא צריך לחפש רובד קבלי בכל סיפור בצורה מאולצת. הוא אומר לג' שלום שהעיקר זה הסיפור ולא ההקדשה הנחמדה שלו, שהיא קליפה ביחס לסיפור עצמו.
      יש סיפורים שלקבלה תפקיד שולי (מוטיבים שלה נזכרים בפסקאות בודדות) ויש סיפורים שלא ניתן להבינם ללא חשיפת הרובד הקבלי.
      אתן דוגמה להמחשה. למבקרי הספרות היתה בקורת על עגנון בנוגע לסיפורים מסוימים שכתב בזקנותו. בשיחתו עם בנו חמדת אומר עגנון להגנתו: "קורצווייל מבין רק את הדברים המודרניים שלי. את הדברים הטובים באמת איננו מבין". (ד' לאור, חיי עגנון, עמ' 613, עדות חמדת עגנון. מובא גם בספרי).
      עגנון לא אמר דברים אלו מן השפה ולחוץ. בספרי אני מנתח בצורה נרחבת את "קורות בתינו" ונותן משמעות למעשיהם, קורות חייהם, שמותם והזיקה בין הדמויות, לאור הרובד הקבלי של הסיפור. סיפור זה שבעיני מלכה שקד הוא "החמצה גדולה" וכתוב בצורה: "קופצנית", ו"אנקדוטאלית", מקבל בספרי עמוד שדרה, וגם הביקורת של עגנון על קורצוויל מובנת ומקבלת משמעות חדשה.

      אלחנן שילה

      אהבתי

  7. פרט מעניין לגבי מה שמובא בספר על הרב שטיינזלץ ועגנון – למדתי בישיבת מקור חיים – מוסד בנשיאותו של הרב שטיינזלץ. שאלנו את הרב על סיפור זה והופתענו לתגובתו: הרב איבד את ארשת פניו העליזה והחביבה העוטה אותו יום יום, את הטון הרך, והפטיר בנו בצורה נחרצת: "זה הבל וכזב! אמנם הכרתי את עגנון והייתי עמו ביחסים טובים אך לא היו דברים אלו מעולם!" ובכך נכנס למונית בלי לומר שלום ונסע.

    אהבתי

  8. מעניין מאוד.
    האם אתה יכול לומר כמה מילים על עגנון ויחסו לחז"ל?
    ידוע שעגנון השתמש רבות במדרשי חז"ל ואף בשפתם. אך ברצוני לדעת יותר על היחס שלו לדברי חז"ל בפקרט ולחז"ל בכלל.

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s