נכנסו לפרדס – אבל איך? פולמוס בין רש"י, תוספות, אידל ומרגולין

על ההקשרים הארציים של ספרות המרכבה וההיכלות אנחנו יודעים מעט מאוד. למעשה, קרוב לשום דבר. זהותם של מחבריה, למשל, היא מסתורין גדול, ומוקד למחלוקת בין חוקרים: האם היו הם יהודים הקרובים לחבורות התנאים (גרשם שלום) או שמדובר בכלל בחוגים של כהנים, או כהנים-בעיני-עצמם (רחל אליאור)? על שאלת מטרתם גם כן נחלקים חוקרים גדולים: האם שאפו לראייה אקסטטית של האלוהים (אליוט וולפסון) או ללמידת סודות מאגיים (פטר שפר)? ואילו בשאלת האופי של פעולתם המיסטית נחלקו כבר פרשני התלמוד: האם עלו בגופם לשחקים (רש"י), או רק דמיינו שעלו בגופם (תוספות)?

רש"י? תוספות? הבא נתעכב על עניין אחרון זה. במאות הראשונות לספירה היה די ברור לכל מי שרצה להיפגש עם אלוהים שזה האחרון לא מתכוון לרדת אליו, ואם הראשון רוצה לראותו, עליו לעלות למעלה, אל חדריו. כך פלוטינוס והנאופלטונים אחריו, כך כתות הגנוזיס למיניהן, כך פאולוס, וכך גם מחבריהם העלומים של ספרות המרכבה וההיכלות. כולם גרסו שיש לעלות, אבל לא כולם הסכימו איך בדיוק עולים.

עבור פלוטינוס וההלניסטים אחרים (וזה חשוב, זכרו את זה) העלייה היתה בפנימיות הנשמה. עבור הגנוסטיקאים, העלייה היתה אחרי המוות, כאשר הנשמה מתנתקת מהגוף. פאולוס עצמו לא ממש ידע איך הוא בדיוק עלה, בגוף או שלא בגוף (ראו הפסוקים הראשונים כאן), ואילו עבור יורדי המרכבה שלנו העלייה (על פי רוב) היתה בגוף ממש: אחרי סיגופים ותעניות, אחרי זיכוכים וטהרות, ואחרי השבעות של מלאכים בשמותיהם, עולים למסע בהיכלות העליונים.

סיפור ארבעה שנכנסו לפרדס, בבלי, חגיגה, יד:

לשון רש"י העניין די ברור מקריאת הטקסטים שבידינו, ואכן, כך פירש אותו רש"י. כאשר הוא מדבר על הכניסה לפרדס (חגיגה, יד:), שהיא העלייה המיסטית, הוא מפרש: "עלו לרקיע על ידי שם", כלומר עלו בעזרת שמות של מלאכים (ברגע שאתם יודעים שם של מלאך אתם יכולים להשביע אותו לעשות משהו בשבילכם). אבל שימו לב למחלוקת שמתגלעה עם תלמידיו וממשיכיו (חלקם אף צאצאיו) של רש"י, הלא הם התוספות: כאשר הם מפרשים לשון התוספות את עניין הכניסה לפרדס, באותו עמוד תלמוּדִי רק מהצד השני של הטקסט, הם טוענים אחרת: "ולא עלו למעלה ממש אלא היה נראה להם כמו שעלו" – כלומר כבודו של רש"י במקומו מונח, אבל בעניין זה חשוב לנו להדגיש ולומר שהם בפירוש לא עלו לרקיע, אלא היה נדמה להם כאילו הם עלו, וכמובן שרק בדמיונם עלו.

ברור לכם, אני מקווה, שלא אתאיזם ר"ל דחף את ממשיכיו של רש"י לחלוק עליו, ולא רצון להכחיש קיומם של מסעות שמימיים. המסע הפנימי שעברו יורדי המרכבה לדעתם היה רב ערך ואותנטי לא פחות מהמסע בגוף שרש"י חשב שהם עברו – אולי אפילו להפך. הם פשוט חשבו שהגוף מקומו על האדמה, ואילו הנפש, התודעה, היא שיכולה להגיע אל האלוהות. ולמה הם חשבו כך? הם חשבו כך (אני משער) מפני שהם נחשפו לפילוסופיה יוונית, שאצלה ניתן למצוא את החלוקה הבינרית הזאת בין רוח לבשר, בין נפש לגוף, והשתכנעו באמיתותה. זוכרים את פלוטינוס? בתור בן התרבות ההלניסטית הוא ידע את זה כבר במאה השלישית.

מה שמעניין כאן הוא שרש"י וממשיכיו מתפקדים כחוקרי דתות. הם נתקלים בדיווחים ההיכלותיים האלה, ובסיפור הפרדס בתלמוד, ואין להם בעצם מושג על מה מדובר. מה עשו אותם יורדי מרכבה? מהי בדיוק כניסה לפרדס? הלא הם פרשני תורה, לא מיסטיקנים. אבל מתוקף תפקידם כפרשנים הם מנסים להבין בעצמם, ולהבהיר לקוראיהם, מה כוונת הטקסט. והם עושים זאת על פי עולמות המושגים שהם מצויים בהם. רש"י על פי העולם המקראי-תלמודי, התוספות על פי אותו עולם, אבל עם השפעה הלניסטית.

רב האי גאון כחוקר של המיסטיקה העברית הקדומה

לא רק רש"י ותוספות, כחוקרי מיסטיקה חובבים, חלוקים בשאלת מסעם של יורדי המרכבה. המחלוקת הזאת מגיעה עד ימינו, כפולמוס בין אקדמאים המתמחים בחקר המיסטיקה היהודית. באופן ספציפי נסובה המחלוקת על עוד פרשן קדום של הנושא, הלא הוא רב האי גאון, שפרופ' יהודה ליבס מכנה אותו "אביה הראשון" של הפרשנות ה"פנימית" של העניין (והוא אכן חי כמאתיים שנה לפני בעלי התוספות, במאה האחת-עשרה).

האי גאון, כמו התוספות, מפרש את מסעם של יורדי המרכבה כמסע פנימי:

כינהו פרדס מענין גן עדן שהיא גנוזה לצדיקים […] והוא המפורש בהיכלות רבתי והיכלות זוטרתי [שניים מספרי ספרות ההיכלות …] ולא שהן עולין למרום אלא בחדרי לבם רואין וצופין כאדם הרואה וצופה בעיניו דבר ברור.

על פי ליבס פרשנותו של רב הרי גאון (ושמא זה בן היה זמנו ר' נתן מרומי – נעזוב את זה) בטעות יסודה, שהרי הסיפור התלמודי מדבר "דווקא על עלייה ממש". בחזית אחת איתו נמצא פרופ' משה אידל, בספר שמוקדש כולו לעניין ההעפלות המיסטיות השמיימה (Ascensions on High), קובע בחדות:

דעתי היא שרב האי גאון פירש בצורה מוטעית את הטקסטים מהעת העתיקה המאוחרת על ידי הפיכת החוויה האקסטטית שמתרחשת מחוץ לגוף לחוויה פנימית.

יש מבין? מתרחש כאן הדבר הבא: חוקרי המיסטיקה היהודית הגדולים בעולם כיום, יהודה ליבס ומשה אידל מתפלמסים עם רב האי גאון, כאן בתפקידו כחוקר מיסטיקה קדמון, על פרשנות של אירוע מיסטי שנחשף בטקסט תלמודי/היכלותי. בין בני הפלוגתא הללו מפרידים אלף שנים, כמה מאות קילומטרים ומהפכה מדעית אחת.

היצירה מתוך תערוכה שמוצגת במוזיאון ריטברג בציריך

בספרו החשוב, הפורה ומרכזי קבלה: הבטים חדשים (מ-1988) מסביר אידל גם מה גרם לגאון לטעות:

במקום הסבר עלייה מיסטית של הנשמה, מציע הגאון פרשנות חדשה ורדיקלית של המיסטיקה היהודית הקדומה. ברוח הגישות הרציונליסטיות יותר, הוא מעמעם את ההבטים האקסטטיים או השמאניים [שכוללים עליית נשמה או יציאה של גוף אסטרלי כלשהו – ת.פ.] של חוויות ההיכלות לטובת פרשנותן הפסיכולוגית.

ובספר המעניין שהוזכר לפני כן מוסיף אידל כי

סביר להניח שהפירוש, שאינו תואם את את החומר ההיכלותי, הוא תוצאה של המגע עם האוריינטציה היוונית האינטלקטואלית שחדרה לאזור בבל דרך הוגים ערביים, והחלישה את המימדים החיצוניים, המיתיים יותר, של המסע למרכבה.

אידל תולה אם כן את פרשנותו של האי גאון בחדירה של מחשבה הלניסטית רציונלית, אשר הופכת מסעות מיתיים של האדם, בגופו, אל העליונים, לקשים לעיכול, ולמעשה לחסרי תוקף. כל זה כמובן נכון, אולם האם, אם כך, פרשנותו שגויה? האם לא נכון שמסעות יורדי המרכבה התרחשו בראשם, והם לא באמת עלו לרקיעים העליונים בגופם???

בספר שיצא לפני כחודש מציג פרופ' רון מרגולין את העמדה הזאת בדיוק. בספר, הדת הפנימית פורש מרגולין ביטויים שונים ומגוונים לדתיות שמוקדה בלבו ובראשו של האדם, ובאופן ספציפי היהודי. אחזור מאוחר יותר לספר באופן כללי, אולם כעת אביא את דבריו של מרגולין על העניין הזה. בפולמוס ישיר עם אידל הוא מסביר:

ברור שדברי רב האי גאון הם פרשנות, ואינם מבטאים את תפיסתם העצמית של יורדי המרכבה, עליה אין לנו עדות כלשהי [מרגולין אף חושב שייתכן שיורדי המרכבה חוו את המסע כפנימי –ת.פ. …] הסברו של רב האי גאון אכן משקף את חשיבתו הרציונלית יותר, המונעת ממנו לחשוב שחזיונות כמו אלו המתוארים בספרות ההיכלות נחווים מחוץ לתודעתו הפנימית של המתבונן [… והוא] מסמן את ראשיתה של מסורת רוחנית חדשה ביהדות, המודעת לטיבה המפנים של פעילות רוחנית המכוונת להשגת מגע עם הנוכחות האלוהית בעולם.

מרגולין לא מכחיש שדבריו של האי גאון הם פרשנות, אולם הוא לא חושב שזו פרשנות מוטעית. גם הוא תולה את פרשנותו של הגאון בתהליכי רציונליזציה שעברו על היהדות, וכן בהתפתחות ראשונית של מושג של עולם פנימי, תוך-נפשי, בו ניתן לצאת למסע מיסטי (כיוונים שמהם תימשך רוב המיסטיקה היהודית לאחר מכן, ולכן מדובר בהולדתו היהודית של כיוון מיסטי משמעותי ביותר, כפי שכותב מרגולין). אולם שתי צורות החשיבה הללו, שהתרחבו והשתכללו בצורה עצומה באלף השנים שעברו מאז, מקובלות מאוד על מרגולין כאמצעים פרשניים לגיטימיים ותקפים, וממילא גם הוא, כאשר הוא בא לפרש את המיסטיקה ההיכלותית, עושה בהן שימוש.

פנומנולוגיה אדוקה מול הנכונות לפרשנות

ממה נובעים חילוקי הדעות בין החוקרים הללו? אידל מייצג גישה פנומנולוגית אדוקה, בה על החוקר לאבחן את התופעה שניצבת מולו בצורה נייטרלית כמה שיותר, ולהבין כפשוטן את מילותיהם של מושאי המחקר, דהיינו אנשי הדת. כאשר יורדי המרכבה מדברים על עלייה למסע ברקיעים העליונים, כך יש להבין אותם, ואת מה שקרה להם. לעומתו מרגולין מוכן לפרש את דבריהם דרך מנסרה רציונלית, וכמו האי גאון, או בעלי התוספות, לבטל אפשרות של עליה למרומים בגוף, ולהבין את העבר בצורה שייתכן מאוד שאלו שחיו בו לא הבינו אותו.

היתרון של השיטה שמציג אידל ברור: מי אנחנו שנחליט מה ייתכן ומה לא ייתכן, בעיקר בתחום המיסטיקה? וכי אולי ניתן לטייל במרומים, ולהיפגש שם עם מלאכים? איך נוכל לפסוק שלא? ואם נפסול זאת, אולי מחר יבוא חוקר שיפסול גם אפשרות של חיזיון פנימי של האלוהות, ומתוך שכנוע רציונלי עמוק יחליט שכל דיבור מיסטי הוא סימפטום של מחלת נפש? אולי מחר כל דיווח על חוויה מיסטית ייתפס בפתולוגיה? אין לדבר סוף. אין לנו אלא לקבל את דברי המיסטיקנים כפשוטם. שיטת "לא נגענו".

היתרון של השיטה שמציג מרגולין גם ברור: אם אנחנו רוצים להבין תופעה מסויימת, כדאי מאוד שנחשוב עליה בצורה רצינית. סביר להניח שדווקא הפרשנות הרציונלית של דברי יורדי המרכבה מקרבת אותנו להבנה אמיתית של מה שקרה שם: הם ערכו מסעות פנימיים – זה מה שבאמת קרה – ולא עלו לשמיים בגופם. אם לא נפסול אפשרויות על ידי חשיבה ביקורתית נהיה חייבים להגיע למסקנה שאליהו באמת עלה בסערה של אש השמיימה, שמוחמד באמת קפץ לאל-אקצא על גבי הסוס אל-בוראק ושג'וזף סמית באמת פענח מצרית משודרגת שמצא על גבי לוחות זהב בעזרת אבני אורים ותומים. אין לדבר סוף. אין לנו אלא לשים גבול למה שניתן להסיק מהמקורות, והגבול הזה ייקבע על ידי השימוש בחשיבה רציונלית. שיטת "תחשבו על זה".

כמה מילים על הספר החדש של מרגולין

רון מרגולין הוא המנחה של הדוקטורט שלי, ולכן ברור שאני אוהב את החשיבה שלו ואת עבודותיו. אם אתם קוראים את הבלוג הזה כבר זמן מה אתם יודעים שאני עוסק לא מעט בהפנמתה של הדת, כלומר ברעיון, הפופולרי מאוד בזמננו, שהקשר עם האלוהות יכול או אמור להתרחש בתוככי לבו או ראשו של האדם. מרגולין שם דגש במחקריו על הנושא הזה, ובספרו הקודם, מקדש אדם, הראה את תהליכי ההפנמה הדתית שנערכו במסגרת תנועת החסידות.

בספרו החדש, והחשוב מאוד לדעתי, מטפל מרגולין בדתיות פנימית לאורך כל תולדות המסורת היהודית. כוונתו היא להצביע שאכן היתה "דת פנימית" ביהדות תמיד. הוא מערער על ההנחה, בעיקר של בובר ושלום, שאותם חיי דת פנימיים התקיימו אך ורק במסגרת המיסטיקה היהודית (ואילו לבד ממנה היתה רק הלכה יבשושית), ומראה בצורה משכנעת ומקיפה שכמעט בכל הרבדים של הדתיות היהודית היו בשלבים ובזמנים שונים דגשים על "פנימיות". מכאן גם שהמיסטיקה היהודית אינה מסורת נבדלת, מקבילה, העומדת לכאורה מחוץ ליהדות הנורמטיבית בהדגישה דברים אחרים ממנה (כפי שגרס שלום), אלא היא לכל היותר הדגשה מסויימת של מאפיינים שקיימים במסורת היהודית הכללית ביותר.

כדי להראות שחיים פנימיים תמיד היו בעלי ערך במסורת היהודית עורך מרגולין סקירה רחבה של מופעיה השונים, ומראה, למשל, כיצד המילים לב (כבר במקרא), כוונה ("מחידושיה של המשנה"), פנימיות ודבקות (ימי הביניים) שימשו להדגשת הצורך באינטנציונליות מנטלית או רגשית בכדי לתת משמעות, ולעיתים תוקף, לדתיות היהודית, תהליך שהגיע לשיאו בהעלאתם על נס של חיי הדת הפנימיים בחסידות. באופן מעניין היהדות האורתודוקסית כיום מעמידה את החיים הדתיים בצורה מודגשת, לעיתים אף בלעדית, על "מצוות האיברים" (בלשונו של רבנו בחיי) בלבד, ולא כוללת תחושות וכוונות כחלק מההלכה, דבר שבהחלט היה חשוב ליהודים בעבר.

עניין אחרון זה הוא חשוב, ודורש עיון מעמיק. הסיבות להתמקדות של שמורי המצוות בימינו בהלכה כאוסף של פעולות, הרבה יותר מאוסף של ערכים או כוונות, הן רבות ומגוונות, ובעיקרן סובבות סביב הניכוס של ההומניזם החילוני של המצפון (שבימינו אינו נתפס כמתת אל, אלא כפוטנציאל אנושי טבעי), ובהמשך לכך סביב הפיכתן של המצוות הטקסיות יותר לסממנים של דתיות, שדרושים לצורך קביעת הציבור הדתי כציבור מובחן, כלומר לצורך העמדת חומות בינו לבין כלל החברה, שנתפסת כחסרת דת, שלא לומר כופרנית.

מה שמרגולין מראה בספרו הוא שעד לתקופה המודרנית החיים הפנימיים של היהודי היו תמיד בעלי חשיבות לרבנים ולהוגים הדתיים, ואלו עמדו על ההכרח הדתי להתכוון בתפילה למשל, או לאמץ גמישות מחשבתית הנשענת על המצפון, ולא רק על החוק הכתוב (ראו פרק מעניין על עניין אחרון זה בעמ' 235-238). תחייה יהודית דתית תהיה חייבת לאמץ מחדש את המימד הזה של הדתיות, ולהפוך אותו שוב ל"הלכה". דהיינו לעמוד על הכרחיותן של "מצוות הלבבות", ולא רק על חשיבותן של "מצוות האיברים".

סתם

המקורות המצוטטים:

  • יהודה ליבס, חטאו של אלישע: ארבעה שנכנסו לפרדס וטבעה של המיסטיקה התלמודית, אקדמון, עמ' 2-4
  • Moshe Idel, Ascensions on High in Jewish Mysticism: Pillars, Lines, Ladders, Central European University Press, pp. 33-35
  • משה אידל, קבלה: הבטים חדשים, שוקן, עמ' 107
  • רון מרגולין, הדת הפנימית: פנומנולוגיה של חיי הדת הפנימיים והשתקפותם במקורות היהדות, בר אילן, עמ' 200-205

69 תגובות

  1. היחיד שהצלחתי להתחבר לאמונה שלו הוא ליבוביץ' ולכן אשאל לפי מה שהבנתי ממנו: נניח שאדם עושה מעשים טובים, בזעף, בחוסר רצון, אבל עושה – האין הוא איש טוב? ונניח שמישהו אחר עומד מהצד ואיננו עוזר כשצריך אבל ליבו מלא אהבה וחמלה לכל העולם- האם הוא איש טוב או סתם קשקשן? ליבוביץ' טען שקיום המצוות הוא האמונה ובוודאי היה צוחק על כל מיני מסעות.מיסטיים בין אם ברוח ובין אם בגוף ממש

    אהבתי

    1. .. נקטעה לי התגובה: בכל אופן השאלה היא מה המשמעות של כל מיני חוויות פנימיות ומה הקשר שלהן לדת? הרי הדת היא עניין קהילתי (לפחות ביהדות). חוויות עמוקות יכול לעבור גם מי שלקח חשיש או סתם נכנס לטרנס והוא לא צריך להיות יהודי בשביל זה.

      אהבתי

      1. עדו, השאלות שלך טובות מאוד. מצד שני, האם אפשר לומר שרובוט הקיים מצוות בצורה אוטומטית יכול להיחשב ליהודי טוב? ואם אתה צמחוני ולכן אוכל כשר, אבל אין לך שום עניין בקבלת עול מצוות ואתה בז לתורה ולמאמיניה – האם אתה "שומר כשרות"? יש כאן שאלות רציניות. בכ"א, גם חז"ל דורשים בחירה, ואף שלא נפסק כך לרוב להלכה, כוונה, ומרגולין מביא בספרו לא מעט מקורות יהודיים אחרים שהתעקשו על אלה.

        אהבתי

      2. אני חושב שלגבי דידו של ליבוביץ' באמת עניין הפרקטיקה ההלכתית הוא הוא לוז המעשה הדתי. גם בלי טעם "פנימי" (ליבוביץ' היה סרבן הכרה סדרתי בפנימיות לעומת חיצוניות המצוות, או המעשה הדתי). אשר לתגובתו של תומר, שהעלתה את עניין הרובוט – ליבוביץ', אם יורשה לי להעלותו באוב, היה מגיב עליה בזעף גדול. שהרובוט – כפוי. פעולותיו הן אוטומטיות -אמיתיות ואילו "אוטומטיות" אצל אדם, אליבא דליבוביץ', איננה אלא כמעט בלתי אפשרית ככל שמובנה הולם את פעולת הרובוט. נכון שאין האדם מכריע בכל כובד ישותו בכל פעם, כמזיח הר (דהיינו, כופה את כל כובד רצונו המושך דווקא כנגד המצווה) אם להניח תפילין ואם לא, אבל עצם הכרתו שהמעשה הזה הוא משמע עמידתו באמונתו, היא ההכרה של הטעם היחיד, אליבא דליבוביץ', של כל מצווה באשר היא. כלומר, גם אם מניח התפילין איננו צריך ךמצוא תואנות אלא ממש שש ורוצה לקיים את המצווה בשמחה עצומה – אין בכך כל רע, כמובן והמצווה בעינה עומדת (למרות זאת :)). לאמור, אל תחפש סב טקסט במצווה כהשתקפות של חיבור רצונך וטעמיך למצווה, אלא ראה במצווה גופא את השתקפות רצונך לעבוד את השם, רצון שהוא התגלמות האמונה היהודית כפשוטה ובמלואה. זה, אליבא דליבוביץ' כפי שאני, הקטן, הפצפון, הבנתיו. אבל זו תפיסה פשוטה למדי, כך שאני די בוטח בנכונות הבנתי – והבנתך אתה, עדו.

        אהבתי

    2. שיטתו של ליבוביץ' היא כפירה ,המתחזה בצורה מאוד עלובה להיות אמונה, כיוון שהיסודות שלה הם עקשנותו ויהירותו של האדם.
      זו הסיבה שאני מסופק אם ניתן לראות בשיטת ליבוביץ' תפיסה תיאולוגית. יהיה יותר מדוייק להניח את האיש ואת שיטתו כחומר מחקרי לפסיכופטולוגים.
      אני לא אומר סתם כדי כדי להתגרות.
      למדתי את תורת ליבוביץ' מכמה אספקטים ואני חושב שאדם רציני לא יכול לדון ברצינות בטענה שגורסת ש"האמונה באלוהים היא הכרעה מוסרית". זו מגאלומניה צבועה באינטלקטואליזם בעובי מיקרוני.

      אהבתי

  2. ההצעה שלך כי בעלי התוספות נחשפו לפילוסופים היווניים, מרחיקת לכת וחדשנית עד מאד. יש לך אסמכתא כלשהי להשערה הזו?

    אהבתי

    1. לא. לא למדתי את הנושא. אבל רעיונות נאופלטונים ונאואריסטוטלים היו בסביבתם, וקשה מאוד מאוד להאמין שהם לא הושפעו מהם. אם כבר השאלה המעניינת היא למה רש"י לא קיבל אותם.

      אהבתי

      1. שוב אשוב ואשאל:

        יש לך בסיס לטענה כי "רעיונות נאופלטוניים ונאואריסטוטליים היו בסביבתם"?

        לא רש"י ולא בעלי התוספות, לא קראו יוונית, לטינית או ערבית. היכן יכלו להיחשף לרעיונות האלו, לשיטתך?

        אהבתי

        1. תראה, מספר ארבע, אתן לך דוגמא: יכול להיות שאתה לא יודע אנגלית או לא מתמצא בכלכלה או במדעי הטבע, אבל אני בטוח שאתה מבין מהו סלבריטי, מהו היצע וביקוש ושעננים הופכים לגשם. רעיונות ותפיסות תרבותיות עוברים בצורה מאוד נזילה, תת-סיפית והביטואלית ולאו דווקא על ידי קריאה בספרים, ורעיונות שעיקרם תפיסה עצמית על אחת כמה וכמה. ורש"י, אגב, ידע צרפתית, וגם צאצאיו, כך שאפילו לקרוא ספרים הם כנראה היו יכולים.

          אהבתי

          1. תומר,

            אתה מודע לכך שבתקופתו של רש"י, הצרפתית היתה שפה מדוברת אך לא נכתבת?

            לא היה אף טקסט בצרפתית, בתקופתו של רש"י.

            אגב, זו החשיבות הגדולה כל כך של פירושו לחקר הצרפתית העתיקה – הוא אחד מהמקורות היחידים שתיעדו את הצרפתית במאה ה-11.

            אלו שידעו קרוא וכתוב בצרפת, כתבו לטינית.

            אתה טועה בגלל שאתה שופט את העבר על סמך ההווה. במאה האחת-עשרה, רוב תושב צרפת היו אנאלפביתים, וכמעט אף אחד לא הכיר פילוסופיה יוונית – גם לא רוב מעמד הכמורה, המעמד קורא-הספרים של התקופה.

            באופן כמעט אבסורדי, רוב תורתו של אריסטו נלמדה מאוחר יותר מתרגומים ללטינית של ספרי אבן רשד ( veroes) – שתי מאות מאוחר יותר. חלק ניכר מהתרומה של הפילוסופים היוונים לידיעת המדעים, נעשתה באמצעות סוכני תרגום, אחד מהבולטים שבהם היה רבי אברהם אבן עזרא, שתרגם כמה מספריו שלו ללטינית, כדי להנגישם באירופה לציבור שאינו קורא עברית או ערבית.

            דומני שנפלה שגגה בדבריך למעלה.

            אהבתי

            1. אלמואדיב,
              תודה על התגובה. נכון – צרפתית לא נכתבה, טעות שלי. אבל בעניין הפעפוע הבין-תרבותי של רעיונות, אני לא חושב שאני טועה. למעשה, זה כמעט מובן מאיליו שתפיסות תרבותיות עברו בין הנצרות והאיסלם ובין שתיהן ליהדות. זה גם לא משנה שההמונים היו אנאלפבתים. אני שוב אומר: הרעיונות והתפיסות האלו עוברים בצורה ורבלית, ואף לא ורבלית, על ידי קונבנציות שלאט לאט משתנות. כך למשל, האם עלינו להסיק מהמבנה הנאופלטוני של קבלת גירונה שהמקובלים הראשונים קראו את פלוטינוס? ודאי שלא. רעיונות כמו האחד השופע, ההאצלה, והשאיפה לחזור אל המקור הגיעו אליהם מכל מני כיוונים ודרך כל מני סוגי מדיה.

              אהבתי

              1. אני חושש שיש לך השערה, ואתה לא תתן לשום דבר להסיט אותך ממנה.

                לנחש נדידה של רעיונות, ולקבוע מי הושפע ממי, זו מלאכה הקרובה יותר לאינוונציה (=המצאה) מאשר לאינוונציה (=מציאה).

                לפעמים אתה יכול לבסס תאוריית מעבר רעיונות, משום שיש לך נקודות ציון ספרותיות לאורך הזמן. כך, למשל, המעבר של המתמטיקה העשרונית בה יש חשיבות למיקום, והמצאת האפס, מהודו, דרך הערבים, ומשם לאירופה.

                אבל אתה הולך על קרח דק, שלא ברור אם הוא אפילו קיים. אתה מניח שהיה פעפוע בין-תרבותי של רעיונות – הנחה סבירה כשלעצמה; אבל גם טוען שרעיונות מסויימים עברו בתקופה מסויימת – לכך, לא הצגת שום אסמכתא פרט לכך ש"אני לא חושב שאני טועה".

                אני טוען הפוך ממך – בוודאי שהמחלוקת בין רש"י לבין בעלי התוספות אין לה יד ורגל עם רעיונות יווניים. יש לה יותר מאשר מקור, בחלק מהגרסאות הנוספות של מעשה ארבעה שנכנסו לפרדס, ואולי זה הזמן לקרוא את הגרסאות הנוספות – למשל את זו שבירושלמי – הנה דגימה:

                "
                שוב מעשה בי ר' יהושע שהיה מהלך בדרך ובן זומא בא כנגדו
                שאל בשלומו ולא השיבו
                אמר לו מאיין ולאיין בן זומא
                אמר לו מסתכל הייתי במעשה בראשית ואין בין מים העליונים למים התחתונים אלא כמלא פותח טפח נאמר כאן ריחוף ונאמר להלן כנשר יעיר קינו על גוזליו ירחף מה ריחוף שנאמר להלן נוגע ואינו נוגע אף ריחוף שנאמר כאן נוגע ואינו נוגע

                א"ר יהושע לתלמידיו הרי בן זומא מבחוץ

                ולא היו ימים קלים עד שנפטר בן זומא

                אהבתי

                1. אלמואדיב, אין בינינו ויכוח. מתחילה כתבתי שמדובר בהשערה, ובהחלט ייתכן שאינה נכונה. כלומר, ענייין ההשפעה היוונית על התוספות. לא למדתי את הנושא ואין לי כל אפשרות או רצון לקבוע בו מסמרות. טענתי שזו אפשרות, זה הכל. האם רעיונות עוברים ומשפיעים בין תרבויות? אין שום ספק. האם זה מה שקרה במקרה זה? אולי. אולי לא.

                  ולא הבנתי איך הגסה של הירושלמי עוזרת לנו להבין, ואת מה.

                  אהבתי

  3. אני לא יודעת אם האופציה הזו כבר נכתבה בפרשנות של מסעות יורדי המרכבה, אבל האם לא יתכן שיורדי המרכבה ערכו מסעות פנימיים ולא עלו לשמיים בגוף (כפי שאנחנו מבינים גוף בדרך כלל), ויחד עם זאת, ההבנה שלהם את המסע הזה (לא של פרשנים מאוחרים יותר) היתה שהם ממש עולים בגופם לשמיים אבל הם תפסו את הגוף במסע המיסטי הזה אחרת מכרגיל?
    כלומר, המסע כלל גם את הגוף, אולם הגוף נתפס אחרת מאיך שאנחנו מבינים אותו ביומיום.
    במילים אחרות, זה לא שהנשמה עלתה לבד במנותק מהגוף הגס (ואני לא מתייחסת כרגע לפרשנות הפסיכולוגית אלא למיסטית), אלא שהיא עלתה עם הגוף, אולם הגוף בהקשר הזה הוא "גוף עדין". זו הסיבה שלא מתואר מסע של נשמה במנותק לחלוטין מהגוף, (מה שכן מופיע בטקסטים מיסטיים אחרים), אבל הגוף במסע המיסטי הזה, לא נתפס על ידי יורדי המרכבה עצמם, כאותו הגוף ממש בחיי היומיום.

    אהבתי

    1. קרן,
      העלייה בגוף "עדין" או "אסטרלי" היא הצורה בה אידל מפרש את חוויותיהם של יורדי המרכבה. מרגולין טוען שהם (כנראה) תפסו את הגוף (הפיזי או האסטרלי) כעולה למעלה, אבל שזה היה בגלל שהתפיסה שלהם היתה שונה, ובעצם המסעות שלהם התרחשו בתודעתם (כפי שהאי גאון מפרש וכו'). אני הייתי מוסיף כאן (ואולי מרגולין מתכוון גם לזה) שעבורם לא היתה חלוקה חדה בין גוף לנפש, לא היה עולם פנימי מפותח (כעולם פ-נ-י-מ-י), וממילא הם לא היו יכולים מבחינה עקרונית לחוות את חוויותיהם אחרת.

      אהבתי

      1. זה שהמסע היה בתודעתם, כפי שמרגולין מפרש, זה גם האינטואיציה שלי (ואני מניחה גם שלך). אבל יש הבדל בין תפיסה שעושה הבחנה בין נפש וגוף, ורואה בגוף משהו שאינו שייך למסע הרוחני-מיסטי, לבין תפיסה שרואה את הגוף ("העדין" או "האסטרלי") כלוקח חלק במסע הרוחני.
        מתוך מה שכתבת (ואני לא מכירה את הנושא), בפילוסופיה יוונית, הנשמה בלבד יוצאת למסע רוחני בחיים (לאחר המוות זה ברור שהגוף אינו נוכח יותר), ואילו נראה שבתפיסת יורדי המרכבה, לגוף עצמו יש משמעות, מהסיבה, כפי שציינת, שלא היתה מבחינתם חלוקה חדה בין גוף ונפש.

        אהבתי

        1. נכון, בדיוק. כל מה שאמרת. בעניין זה למשל מעניין לבחון את תנועת החסידות, שקמה הרבה אחרי שהופנמה החלוקה בין פנים לחוץ, נשמה לגוף, וקראה לאיחוד מחודש של אלה, כלומר לא לוותר על גוף במסע הרוחני, אחרי שכבר פחות או יותר ויתרו עליו ביהדות במשך מאות שנים.

          אהבתי

  4. מסע פנימי אמיתי ישא גם פירות חיצוניים. כ"א זכאי לבחור את הדרך ההולמת את מבנה רוחו, כל עוד פוסע בדרך באמת ובתמים לא משנה אם הוא פנימי או חיצוני. והאמת שהפנימי והחיצוני הם אספקלריות של אותה מהות. המרכבה של המסע הינו הרכב לתודעה ולא משנה מי רוכב על מי, החיצוני על הפנימי או ההיפך, כל עוד בלבב נפש אדם הומיה ועולה בסולם.

    אהבתי

  5. שלום

    לא כל כך הבנתי את פרשנותו של מרגולין (שאתה מצדד בה).
    כאשר חוקרים את ספרות ההיכלות (או כל ספרות קדומה מהסוג הזה) המחקר יכול לחקור לפחות שני דברים:
    1. מה התכוונו כותבי הספרים הנ"ל לתאר – ללא קשר לשאל אמיתות תיאוריהם.
    2. על אילו ארועים מבוססת כתיבתם.

    האם אידל ומרגולין עוסקים בשאלה הראשונה או השנייה?
    אידל טוען שלמיטב הבנתו ספרות ההיכלות מתארת עלייה של הגוף ממש כפשוטו, האם מרגולין טוען שלא זה מה שמתואר בספרות הנ"ל?
    מה לזה ולשאלה איך אנחנו "נתחבר" אל הפעילות המיסטית שלהם ומה היא "אומרת" לנו.

    האם המחקר באקדמיה מכוון לגילוי האמת או לפעילות מיסטית ברוח הניו-אייג'?

    אהבתי

    1. YB,
      שאלה טובה. התשובה היא שעבור אידל שאלות 1 ו-2 אינן שאלות נבדלות. כוונת הכותבים היא מה שהתרחש. מרגולין מנסה להבין מה יכול היה להתרחש גם אם הכותבים לא כתבו שהוא התרחש (בגלל מוגבלות כזאת או אחרת שלהם, או בגלל שהשפה שלהם, במובן הרחב של המילה, שונה משלנו). אף אחד מהם לא שואל איך "נתחבר" או מה משהו "אומר" לנו.

      אהבתי

        1. אני חושב שהוא מאמין שכדי לחקור את כתביהם בצורה טובה עלינו להאמין בכך, כלומר לקחת את מילותיהם ברצינות, לפחות לפרק הזמן בו אנחנו כותבים את המחקר.

          אהבתי

  6. אהבתי את הניתוח הפורה ומלא הידע.
    הערה אחת: האבחנה בין גוף ונפש מופיעה כבר בתנ"ך, בין אם בסיפור הבריאה ובין אם בספר קוהלת. צריך יותר מאמץ כדי להוכיח שיש מחלוקת עקרונית בנושא בימי הביניים.
    הייתי שוקל לקשר את מחלוקת רש"י ובעלי התוספות במחלוקת אחרת: תפיסת האלוהות שלהם. רש"י נחשף לתפיסות המיסטיות של חסידי אשכנז שהאמינו שלאלוהים יש גוף וניתן למצוא רמזים לכך בכתביו. מכאן הקו הישיר לרעיון שיורדי המרכבה פגשו את אלוהים בפועל. תלמידיו האמינו כל הנראה בתפיסה מיסטית יותר מופשטת וזה יכול להסביר את הניסיון שלהם להציג את הסיפור באופן אלגורי.

    אהבתי

    1. יואל,
      במקרא אין ממש "נשמה". יש רוח, שה' נושף באף האדם הראשון, והיא נותנת לו חיים, אבל האדם הוא הגוף, ולא ישות אתרית שנמצאת לכאורה בתוך הגוף. כך גם אצל חז"ל.

      לגבי תפיסת האלוהות, מה שאתה אומר מתאים להנחה שרש"י לא הושפע מרעיונות יווניים, שהתוספות כן קיבלו.

      אהבתי

      1. אצל חז"ל אתה יכול למצוא נשמה וגוף למשל סנהדרין צא : :,
        תני ר' ישמעאל משל למלך שהיה לו פרדס והיה בו בִּכּוּרוֹת נאות, והושיב בו המלך שומרים אחד חיגר ואחד סומא, ואמר להן הזהרו על בכורות הנאות האלו. לימים אמר חיגר לסומא בכורות נאות אני רואה בפרדס. אמר לו סומא הבא ונאכל. אמר לו חיגר וכי יכולני להלך?! אמר סומא וכי רואה אני?! רכב חיגר על גבי סומא ואכלו את הבכורות, והלכו וישבו להם איש במקומו. לימים נכנס המלך באותו פרדס, אמר להן היכן הם הבכורות הנאות, אמר לו סומא אדוני המלך, וכי רואה אני. אמר לו חיגר אדוני המלך, וכי יכול אני להלוך. אותו המלך שהיה פיקח מה עשה להן, הרכיב חיגר על גבי סומא והתחילו מהלכין. אמר להן כך עשיתם ואכלתם את הבכורות. כך לעתיד לבוא הקב"ה אומר לנפש מפני מה חטאת לפני, אמר לפניו רבון העולמים אני לא חטאתי הגוף הוא שחטא, משעה שיצאתי ממנו כצפור טהורה פורחת באויר אני, מה חטאתי לפניך. אומר לגוף מפני מה חטאת לפני, אמר לפניו רבון העולמים אני לא חטאתי נשמה היא שחטאה, משעה שיצתה ממני כאבן שהושלך על גבי קרקע אני נשלך, שמא חטאתי לפניך. מה הקב"ה עושה להן, מביא נשמה וזורקה בגוף ודן שניהם כאחד, שנאמר (תהלים נ') 'יקרא אל השמים מעל וגו", 'יקרא אל השמים מעל' להביא את הנשמה, 'ואל הארץ' להביא את הגוף 'לדין עמו'.
        כנ"ל כל התפיסה של חז"ל

        אהבתי

    2. המקרא בכלל וספר בראשית בפרט שוללים כמעט באופן מוחלט את ההפרדה בין גוף לנפש: אלא האדם הוא שלמות של גוף ונפש ו"הדם הוא הנפש" והרי לכם כבר את הבעיה הפסיכופיזית בכל מהותה. העולם הבא וקיומה של נפש לאחר העולם הזה אינם חלק מהמקרא למרות שהמזרח הקדום שבו נוצר המקרא מלאים בהם.

      אהבתי

  7. תומר – הכל יפה, חוץ מהסיפור המוזר על השפעה יוונית-פילוסופית על בעלי התוספות. אלא אם יש לך הוכחה משמעותית לטענה חדשנית שכזו – למחוק, ומהר.

    אהבתי

    1. הרגע קרולינוס. זו השערה, וכהשערה היא תישאר. לדעתי מדובר במשהו מתבקש וסביר מאוד (למעשה לדעתי מאוד לא סביר שלא היתה השפעה), אבל הסכמתי עם אלמואדיב למעלה שמדובר בהשערה בלבד.

      אהבתי

    2. לא למחוק: גם לי זה נראה מוזר עד שגיליתי השפעה אריסטוטלית מובהקת על תפיסת הנבואה של בעלי התוספות שאותה אפרסם בקרוב.

      דרכי ההשפעה יכולים להיות שונים ומגוונים: דוגמה קטנה: חכם יהודי מהמזרח שבקי בערבית, בבל, או א"י , מגיע לצרפת ומשוחח עם בעלי התוספות על טקסטים אירסטוטליים או ניאופלטוניים שקרא בשפה זאת. הם לא יודעים ערבית אבל עברית/ ארמית יודעים גם החכם היהודי וגם בעלי התוספות ויש עוד דרכים.

      אהבתי

  8. תומר – אתה מעליב את המושג המחקרי "השערה". אבל מה נעשה, זה הבלוג שלך, וזכותך לומר בו מה שתרצה. ולמרות זאת, ולסיום: יש תחומים שאתה מבין בהם מאד, יש תחומים שפחות. היה ראוי שבתחומים ששליטתך בהם מוגבלת, תגביל את החופש להעלות "השערות". אני למשל "משער" שהבודהא הינו למעשה גלגול של חתול. מותר לי לשער, נכון? זה שאני לא מבין כלום בבודהיזם לא אמור למנוע ממני לעשות זאת. אוי לנו מהמשערים.

    אהבתי

  9. קרולינוס, ראה למשל פירוש תהלים י"ט לרבינו יוסף בכור שור. דימוי העולם כולו כאוהל של אור שם, הוא דימוי ניאופלטוני שגור, במיוחד בניאופלטוניזם הערבי של ימי הביניים.
    עוד דבר, כפי שניכר מ"ספר יוסיפון" (ראה מהדורת דוד פלוסר) היה הספר מקור ללימוד היסטוריה בעולמם של הרגמ"ה ותלמידיו בישיבות שפירא, וורמייזא מגנצא– הספר עתיר מקורות שנשאבו מאפוקריפים (ספרות חיצונית) שמקורה בעולם ההליניסטי היהודי והבלתי-יהודי.
    בקרוב דומני אמור לראות אור מחקר רב היקף ולמדני שידון במקורותיו הפילוסופיים של רש"י. (אגב, זהו מחקר שנתחבר על ידי ד"ר שהוא גם רב אורתודוכסי ופוסק הלכה מובהק) ומשם
    תוכל ללמוד כי רש"י לא זאת בלבד שידע אי אילו ידיעות פילוסופיות, גם למד בחברתם של נזירים בני תקופתו.
    ועל כך נאמר, ויי לנו מן הקופאים על שמריהם, שהריהם כקראים חדשים.

    אהבתי

    1. תודה רבה שועי.
      דברים מעניינים מאוד.
      אם כן השאלה חוזרת להיות (כפי שכתבתי למעלה ל"מספר ארבע" (עד כמה קל לאנשים השימוש באנונימיות, ועד כמה קל להם להשתמש בה לרעה)) לא למה הושפעו התוספות מההלניזם, אלא למה רש"י בחר שלא לפרש על פי ההגיון ההלניסטי את העלייה לפרדס.

      אהבתי

  10. תומר, קראתי את מחקרו של פרופ' מרגולין, ויכול אני לומר שנהניתי יותר לקרוא את "מקדש אדם" שלו מאשר את ספרו הנוכחי. באשר להאי גאון, רב סעדיה גאון (תורת הכבוד הנברא
    במאמר השני של האמונות והדעות) וכיו"ב, היו שתי מגמות בתוך ישיבות הגאונים, האחת: מאגית מובהקת (כפי שעולה מתשובות האי גאון בענייני קמעות וקפיצות דרך שנדפסה למשל בתוך תשובות הגאונים החדשות בעריכת שמחה עמנואל לפני כמה שנים), האחת תיאולוגית-רציונליסטית, הקרובה לדרכו של הכלאם המעתזילי, שנחל הצלחה רבתי בבע'דאד של המאה התשיעית והעשירית, וכנראה גם יצר תנאים נאותים לחדירתה ההדרגתית של הספרות הפילוסופית היוונית אל העולם הערבי, באשר נוצרים נסטוריאנים הורשו לעסוק בהורקת טקסטים יווניים מתרגומיהם לסורית אל השפה הערבית.
    באשר ליורדי המרכבה, על פניו דומה כי מקום המאגיה שם אינו מבוטל, החל בחותמות עם השם המפורש שבו היו מחתימים יורדי המרכבה את גופם, וכלה בחותמות עליון שהיו צריכים למסור לשומרי הסף של כל היכל והיכל. עם זאת, פרשנותם של רב סעדיה ובעקבותיה של האי גאון, אינה משוללת יסוד, במיוחד אצל מי שייחוד האל הטרנסצדנטי יקר לליבו, וכאן ניכרת מגמה הנימצאת גם אצל ניאופלטוניים-נוצרים כגון פסאודו-דיוניסוס מארופגיטה, ההופך
    את חזות האלוה לבלתי אפשרית, ובעצם גם העליה השמיימה לדידו ספק מתרחשת בדעתו של האדם בלבד ולא באופן אונטולוגי.
    כמובן, יש טעם לדון בירידה למרכבה בזיקה למעראג' (העליה לשמיימה) האסלאמי ופרשנויותיו הרבות מספור.
    עוד דבר, "ספר הרזים" בין תקופת האמוראים המאוחרת או הסבוראים, הוא ספר מאגי המתאר שבעה רקיעים שמיימיים (כבמסכת חגיגה ובספרות ההיכלות) אלא שההשפעה המאגית היא אך ורק על העולמות התחתונים המליאים במלאכים ובמלאכי-חבלה ומעורבים טוב ורע. הרקיע השביעי שם הוא כמעט אבסקטרקטי מרוב הוד קדושתו (מזכיר פיוטים של הקליר על השגב האלוהי). בכל אופן, אי אפשר לחזות בו בדבר.

    אהבתי

      1. תומר, אני עונה על שתי התגובות כאן. רש"י למד במגנצא אצל ר' גרשם מאור הגולה ואצל רבו המובהק, ר' יעקב בן יקר (ראה על מוריו של רש"י בספרו המעולה של אברהם גרוסמן
        חכמי אשכנז הראשונים); פירושיו על התלמוד הם מיסודם של מוריו. הרגמ"ה עצמו קיבל את סמכותם של גאוני סורא ופומפדיתא בשאלות רוחניות; יתירה מזאת בדור שקדם לרש"י התפרסם החיבור רב-ההשפעה "ספר הערוך" לר' נתן מרומא, ספר שהיה ידוע גם בישיבות
        אשכנז, וראה ערך "אבני שיש טהור" שם ותראה כי ר' נתן החרה-החזיק אחר רב סעדיה ואחר האי גאון בהענקת פרשנות אפיסטמולוגית לשאלת יורדי המרכבה (אובנתא דליבא בלבד)– רש"י רק המשיך בזאת, כמדומני, מגמה שהיתה מצויה בקרב רבותיו.

        אהבתי

  11. עוד לקרולינוס,
    לא מעט מחיבוריו המדעיים של אברהם אבן עזרא נכתבו במקומותיהם של בעלי התוספות. יתר על כן השפעות כתביו העמוסים מושגים יווניים-הלניסטיים בגלגולם האנדלוסי-ערבי ידועה בין היתר על כתבי חסידי אשכנז (ראה ויכוח שלשת הפילוסופים בכתב יד אוקספורד 1567
    המיוחס לר' יהודה חסיד או למי מתלמידיו); את ר' יוסף בכור שור הזכרתי; יתר על כן, עיין
    למשל בספריהם של ר' שמחה מטרוייש (נין ונכד של רש"י) שההדיר בחלקו גד פרוידנטל,
    וספר מסורת הברית לר' דוד בן אברהם הלבן מקוצי, יכולתי להוסיף עוד, אך אשים קנצי למלותיי, אני חושב שאתה חייב לבעל האתר איזו לשון-רפה של התנצלות.

    אהבתי

  12. שועי: הערותיך יפות ולמדניות, וחלק מהן מחייבות חשיבה. יחד עם זאת, אתה מציין שמות של אנשים מסביבת בעלי התוספות שהיו ידועים לנו (לך, ולי, ולעוד רבים), זה מכבר, ככאלה שהיה להם קשר למסורות הערביות, אבל ספק גדול אם פירוש התוספות על חגיגה מגיע מסביבה כזאת. אבן עזרא היה כותב נודד: אני לא מכיר הוכחות (ואם יש לך, אשמח), שדבריו השפיעו על, או הושפעו מ, חכמים אחרים באיזורים בהם נדד למחייתו. ושוב לאמירת תומר: (תומר, דרך אגב, ואתה יודע זאת היטב, האנונימיות היחסית היא בשל עובדת הדברים נכתבים בבלוג שיש לך שליטה עליו, ושאני איני יכול לערוך או להסיר את דברי ממנו אחרי הקשה על אנטר. כשהדיונים בפייס, אין לי שום בעיה לעשות אותם גלויים. ומכיון שאתה יודע מי אני, ואולי גם "שועי", אין כאן שום הסתתרות. להיפך: בפייס תקפתי אותך פעמים רבות בצורה עזה יותר). נחזור לעניינו: האמירה בבלוג "ולמה הם חשבו כך? הם חשבו כך (אני משער) מפני שהם נחשפו לפילוסופיה יוונית, שאצלה ניתן למצוא את החלוקה הבינרית הזאת בין רוח לבשר, בין נפש לגוף, והשתכנעו באמיתותה" היא טענה שאני עדיין קורא, ולמרות ה-"(אני משער)" שבה, כטענה שדורשת הוכחה רצינית, בוודאי מכיון שמחלוקת כזו בין אחד מבעלי התוספות לבין רש"י יכולה להיות מוסברת בקלות רבה גם בלי הזדקקות למסורות יווניות "והשתכנעות באמיתותן". אבל אוקי, אם אכן ייצא מחקר מסודר שיראה השפעות יווניות ברורות על בעלי התוספות "ממש", אחזור בי. בינתיים, אמתין. ואם האמירה נחשבה על ידי תומר כתקיפה מדי, אני מתנצל.

    אהבתי

    1. קרולינוס,
      ראשית, אין לי מושג מי אתה. אשמח אם תשלח אלי מייל ותזדהה. החוצפה שבהתנהגות שלך בהחלט תפחת אם תעשה כן. לא תקיפות היתה בתגובתך, אלא לעג, הומור סר טעם, ופחדנות.

      שנית, אני מעולם, אבל מעולם, לא מחקתי תגובה כלשהי בבלוג הזה, אלא אם כן צויין בה שם של אדם שלישי וכן הוציאו דיבתו רעה. הטיחו בי כאן דברים קשים וחמורים, ולא מחקתי ולו אות. ונדמה לי שאת זה אתה דווקא יודע. אשמח אם כן אם מעתה תכתוב בשמך.

      שלישית, אני חושב ששועי, רב הידע והמעללים, הראה בצורה משכנעת שמאוד לא סביר שרש"י וממשיכיו לא הושפעו ממחשבה יוונית. כפי שכתבתי קודם, גם בלי ללמוד את הנושא היה מפתיע אותי אם זה זה היה המצב. ההשערה שלי, אם כן, קיבלה חיזוק משמעותי, ומבחינתי מספק.

      אהבתי

    1. אוקי, אוקי. לידיעת הכלל: קרולינוס אינו טרול, אלא אדם רציני וטוב. שכחתי מי הוא והוא הזכיר לי במייל. הוא גם בקיא למדי בחומר הנידון. בקיא מאוד. אני עדיין עומד על דעתי, אבל, כאמור, יש לקחת את דבריו ברצינות.

      אהבתי

  13. דברים בעניין מצוות הלבבות משמו של הרב יהודה אשכנזי ("מניטו") ז"ל, במחאה על מה שנראה בעיניו כתפיסה ההלכתית של האשכנזים. אצלכם, אמר הרב אשכנזי, ההלכה היא עמוד מוצק, דבר קבוע שאוי למי שמבקש לשנות בו דבר; האגדה, לעומת זאת, היא כחומר ביד היוצר. אך הדבר צריך להיות הפוך, המשיך הרב אשכנזי, כמו שהוא אצלנו הספרדים: דברי האגדה, הלא הם דברי הקבלה, העוסקים ביסודות האמונה, חייבים להיות יציבים ומחייבים; אל לו לאיש לפקפק בדבר מיסודות אלה, שהם העמוד שהכל עומד עליו. אך ההלכה – ההלכה היא התרגום של הרעיונות הגדולים אל העולם הזה, וככזו, היא בנויה בהכרח על השתנות מתמדת, על התאמה לתנאים המשתנים; כאן יש הרבה מקום להתחדשות, לפשיטת צורה וללבישת צורה – ההלכה היא 'אמנות האפשרי'.

    אהבתי

  14. אוקי, סוגר. ושוב, כדי שיובהר לציבור, ובעיקר ל-"שועי": תומר חשב כנראה שהביקורת שלי היא על משהו הרבה יותר גדול ממה שהיא הייתה, ולכן כנראה פירשה כמשהו אלים במיוחד. למעשה, היא הייתה על עניין ספציפי ומוגבל מאד: השפעת הפילוסופיה היוונית על ה-"גרעין הקשה" של בעלי התוספות, אלה שכתביהם הפכו ל-"תוספות שלנו". וזה לא עניין אישי חלילה, ואם יוכח שהפילוסופיה היוונית השפיעה עליהם (ושועי נתן כמה דוגמאות שמחייבות חשיבה, כפי שאמרתי לעיל, גם אם עדיין לדעתי אינן נוגעות ב-"הרד קור" של בעלי התוספות), זה לא יפיל אותי מכסאי, או לא יזעזע משהו ב-(חוסר) אמונה שלי. להיפך: כפי שאמרתי, אשמח ללמוד (וכשאמרתי "אשמח", התכוונתי לזה!). היה פה דיון ספציפי, שכלל רמזים ספציפיים, שאני חשבתי שיובן לתומר שמכיר אותי גם מחוץ לעולם הוירטואלי (כולל הציניות/אירוניה/הומור שחור, לא לעג), שיצא משליטה בשל צירוף של רגישויות ושכחה והנחות יסוד מוטעות משני הצדדים. סוגר, ומודה שוב לתומר על המאמר, שכפי שאמרתי לעיל, "הכל יפה [בו], חוץ…", וגם לזה התכוונתי באמת. ותודה לשועי על המקורות המעניינים.

    אהבתי

    1. קרולינוס ותומר, אני מגיב לשניכם במרוכז,
      אבן עזרא ודאי השפיע על חסידות אשכנז כפי שהזכרתי לעיל, וכנראה גם על מחברים מבעלי התוספות כגון מחברו האנונימי של "ספר החיים" (הוהדר במהדורה מדעית בגרמניה
      לפני שנים מספר) וספרי ר' אלחנן בן יקר מלונדון; זאת ועוד, ר' יעקב בן ששת מביא בספרו
      "משיב דברים נכוחים" כי בצפון צרפת היתה חבורה שנקראה "משכילי הסדר הפנימי", אין יודע למי הכוונה בהם, אבל שמם כבר מרמז כי יד ורגל היתה להם בחויה פנימית, וכמובן, אני שב ומזכיר כי כבר יוסף דן הביא קטע מפורסם מאוד הנקרא בקיצור ויכוח שלשת החכמים מדבי חסידי אשכנז (אולי חלק מספר הכבוד האבוד של ר' יהודה החסיד) לפיו הכירו החסידים את השער השנים עשר מספרו של אבן עזרא "יסוד מורא" העוסק בתפישת הכבוד האלהי. כמובן, ספרים נוספים שהזכרתי קודם, כגון "ספר המשכיל" לר' שמחה מטרויש וס' "מסורת הברית" לר' דוד בן אברהם מקוצי מראים בבירור ידיעות פילוסופיות לא מעטות, אפשר בתיווך עולם הידע הערבי של יהודי ספרד. על כל פנים גם גרשם שלום וגם משה אידל עמדו על אפשרות השפעתו של יוהנס סקוטוס אוריגנה על שורה של מחברים יהודיים בארצות אשכנז וצרפת. הדבר לא הוכח מעולם, אבל גם זו נותרה בגדר הצעה.

      אהבתי

      1. וכמובן, כדאי להזכיר גם את ספרי אברהם בר חיא, שספריו "מגלת המגלה" "הגיון הנפש העצובה", "חיבור המשיחה והתשבורת" ו אנצקלופדיה פילוסופית-מדעית שרק מעט ממנה
        הגיע לידינו, הסתובבה כבר בראשית המאה השתים עשרה גם באזורים הצפוניים של צרפת. איני מנסה להתווכח כי מיטב עיסוקם של בעלי התוספות היתה לימוד התלמוד ופרשנותו, אבל גם אין ספק שהם ניסו לבסס את ידיעותיהם על העולם כפי הגיונות מדעי תקופתם, וכפי שהגיעו לידיהם.

        אהבתי

  15. לפי דעתי, הכותב המקורי כיוון לעליה השמיימה כגוף פיסי וכו' מה שמכוון על פעולה ניסית יוצאת מגדר הרגיל. לפי דעתי (ואני מודה שאני לא בר סמכא גדול) כך היה מקובל בתקופה ההיא ולפניה (כאשר הסיפור הנ"ל נכתב).
    אני לא מבין את הרצון של האנשים לא לקבל את הסיפורים שנכתבו אז כלשונם, ואת ההתאמה המאולצת (ביותר) לתקופתנו.
    סביר להניח שבגלל שראיית העולם כיום הינה מתקדמת יותר (מבחינה מדעית), אזי הסיפורים הנ"ל צריכים לקבל פירוש עדכני שיהיו רלוונטים גם לזמננו. אבל בל נשליך מידיעותינו והרגלינו כיום על ידיעותיהם והרגליהם של אלו שחיו לפני אלף שנים ויותר…

    יכול להיות שאם הסיפור היה נכתב כך שהאנשים הנ"ל חלמו או דמיינו שהם נכנסו לפרדס, אזי הסיפור לא היה מתקבל בתקופת כתיבתו, ואילו היום המצב הוא בדיוק הפוך.
    ד"א, אפשר להלביש על כל סיפור מהסוג הנ"ל פירוש שיתאר כיד הדמיון של המפרש ואפילו עם משמעות הפוכה לכוונת הסיפור המקורי.

    לסיכום: אני דוגל בלקבל את הסיפור כמו שהוא. התאמתו לתקופתנו פוגמת בייחודו.

    אהבתי

  16. Interesting post. re the question of the ba'alei tosafot and rashi knowing Greek philosophy, we do know that in Germany where Rashi learned they knew the writing of Saadyah Gaon, though in a corrupt format, as evidenced by the shir hayichud and the writings of the kalonymus family (yehudah hachassid et al). Professor , Dan in his magnum opus Toldot Torat Hasod makes that clear. So too the writings of the kalonymus family forebear Shabtai Harofeh writings were known

    אהבתי

  17. Furthermore. as mentioned earlier by one of the commenters, Ibn Ezra passed through France and we know that he had very warm contacts with Rabbeinu Tam and his brother Rashbam. It is quite plausible that he passe on much of his information on philosophy and science that was known in Spain at the time. We know that Rashbam influenced Ibn Ezra as evidenced there is great probability that the influence was reciprocal.by the Pirush on Bereishit that was reported from London

    אהבתי

  18. מאמר מרתק ויוצא מן הכלל, תודה רבה תומר! רציתי לפתח שני נושאים. אחד בענין חשיבות של פרשנות רציונאלית כזו השמה גבולות לאפשרויות לא סבירות, כגון עלית אליהו בסערה השמימה ובכך מקרבת אותנו יותר לאמת שהתרחשה, כל ענין הפרד"ס עצמו פשט רמז דרש וסוד מרחיב ארבע שדות של אפשרויות של פרשנויות ברמות תודעה שונות.

    ההנחה שאנחנו מאמינים שארוע הפרד"ס המתואר בתלמוד אכן קרה ועל האמונה הזו מפתחים את הדיון על איך הוא קרה ומצמצמים את האפשרויות הלא סבירות שהוא קרה כפשטותו. (ובהחלט ישנה אפשרות שהוא סיפור משרת מטרה הכוונה איך לעשות זאת נכון או הזהרה דוקא לאלו המתכוננים להתנסות בחויות מסטיות פנימיות ותו לא ומחפשים לעצמם חויות מאגיות מה שאסור לפי התורה לא בשמים היא.) ובאמת בהעדר עדויות מוקלטות ומצולמות מן העת ההיא (עדיין :-) ) העול על מלאכת הברור הרציונאלי של מה שקרה באמת הוא מורכב ומאתגר. ויותר מאשר הוא מאתגר הוא מלמד על תקופות אחרות ועל פרשנים אחרים מן העבר וההווה ופותח את ההבנה על אופן והדרך שלהם לפרש את העבר, ההשפעות והזרמים שלקחו, ועל התהליכים והשינויים שהתרחשו בתפיסה ובהפנמה של חוית הדתיות והחויה המסיטית, הקשר שבין גוף ונפש ואלהים.

    האם אתה חש את הסתירה הפנימית כאן במקרה הספציפי הזה?

    הנושא השני רציתי לפתח הוא הפערים שבין העול מצוות חיצוני והעולם הפנימי, "מצוות האיברים" "ומצוות הלבבות" וההכרח לחבר בין הקומון סנס, התבונה והמצפון האישי שיש בו מן הקשר החי והבלתי אמצעי, לבין השמירה על המצוות, כמלאכה, פרקטיקה, להביא חיים אליה, לעמוד על הכרחיותן של "מצוות הלבבות", ולהפוך אותה "להלכה," כפי שאמרת דוגמא פשוטה : פסנתרנים מתאמנים יום יום כדי להתעלות בנגינתם, הפרקטיקה המכנית והאימון הוא חשוב ואי אפשר בלעדיו, אבל אי אפשר בלעדי ההתמסרות ההנאה וההתחברות, ובלי הפרשנות האישית שבאה מהרוח, בלעדיהם, הפסנתרן ישמע טכני. האם ישנה סכנה בהפיכה של דבר כה חי וספונטני "להלכה" במקום "להכלה" ?
    המתח הדואלי הזה תמיד ישאר בין הציות לחוק הספר ולבין התבונה של הלב. והוא זה שיעצים ויעשיר את כלל החויה האנושית, הדיאלוג והמתח הבלתי נגמר בין שתי המגמות. ההומניזם החילוני אצל מעטים אינו נתפס כמתת אל, אבל רבים מבין החילוניים מאמינים באלהים ומקשרים בין חמלה ומוסר לאלהים, רק שהם לא שומרי מצוות וכאן המגמה וההאחזות במצוות האיברים, ואפשר לראות את התקופה הנוכחית כמקבילה לבית שני, ומה קורה כאשר פרקטיקה של קדושה, כשהכוונה נעלמת מהעלת קורבנות הופכת לפרקטיקה של איברים בלבד (תרתי משמע).

    אהבתי

  19. מה שבלבל אותי ונראה לי כסתירה פנימית… במבט ראשון, בגלל שאימצתי בחום את השיטת "תחשבו על זה" וככל שחשבתי על זה יותר הסתירה הפנימית הזו רק התגברה.

    הסתירה שהציצה הייתה בקביעה אחד משמעית " סביר להניח שדווקא הפרשנות הרציונלית של דברי יורדי המרכבה מקרבת אותנו להבנה אמיתית של מה שקרה שם: הם ערכו מסעות פנימיים – זה מה שבאמת קרה – ולא עלו לשמיים בגופם."

    הסתירה התעוררה בעצם הנסיון להבין "מה באמת" קרה שם.

    האם יש הכרח "להוריד" ספור מיסטי מטבעו אל קרקע הרציונליות?
    רציונליות נדרשת כאשר אנחנו באים לאמת תאוריות, לחשוף את המציאות כפי שהיא, שם היא רצויה וחשובה עד מאוד. אבל כשזה נוגע בספרות שהיא מטבעה לא רציונלית, מדוע זה חשוב?

    לי זה הרגיש כמו נסיון לרכב על שור פראי ברודאו,

    הרשות לפרוץ את הגבולות, פותחת אפשרויות שלא היו עולות בתודעה ראציונלית, בלי הרשות הזאת לא היו באים לעולם ספרי ההיכלות והמרכבה. ועוד דברים רבים וטובים שהאנושות התברכה בזכותם בתחומי האומנות המדע והדת, פריצות דרך שהיו קפיצות קוונטיות של התודעה מעבר לסביר הראציונלי.
    ואותה רשות נחה על הפרשנות,
    אם כן ומדוע "אין לנו אלא לשים גבול למה שניתן להסיק מהמקורות," ואם נשים גבול, מה יקרה, נגיע לפתרון התעלומה? נגלה את האמת? אתה חושב שזה אפשרי?

    אני חושבת שהנושאים שאתה מעלה כאן והעבודה שאתה עושה בכלל חשובים ביותר, לאמת משהו כה סובייקטיבי במהותו, הרוח הפנימית של היצירה, דוקא מאתגר את הרציונאליות ומפתח אותה, אבל אסור שהרציונליות תגביל אותה אליה, כי גם הפרשנות הרציונלית תשתנה בהתאם לרוח הזמן ולדור מפרשיה. הסתירה היא בעצם הידיעה שזה בלתי אפשרי, השינוי הוא ההכרח, תמיד יהיו מפרשים חדשים, שיביאו פרשנות חדשה.

    אהבתי

    1. תמר,
      אל תשכחי שאנחנו מדברים כאן על המחקר האקדמי. מי שרוצה להשאיר את המיתוס ללא הגבלת הרציונליות, מוזמן מאוד. אבל מי שלקח על עצמו לחקור את הדברים, לא יכול להתכחש לתפקידו. זה פשוט מה שהוא עושה. וכן, אני חושב שאפשרי להגיע למושג סביר של מה שהיה.

      אהבתי

  20. אני מציע לבחון היטב הנחות מוקדמות שנתפסות לכותבים (כולם, לענ"ד) כמובנות מאליהן: בעיקר בדבר קיומו של הגוף הפיזי והעולם הפיזי כמוצקים בלתי ניתנים לערעור, שבתוכם מתרחשות תנועות שונות של התודעה.
    אחד הדברים שקורים למי שמטיילים במיני פרדסין זה שעצם ההנחה הזו הופכת להיות נזילה הרבה יותר. ההבחנה בין הגוף ו(הפרוייקציה של) התודעה מפסיקה להיות כה ברורה. הומור רב נכנס בשערי הנפש, וזר לא יבין זאת.

    אהבתי

    1. אוהד, להיפך, ברור היטב מקריאה בספרות המרכבה כי יורדי המרכבה קיבלו עליהם דגם אסקטי של ביטול הגוף, או למצער ניסיון להשתחרר ממנו ומכבליו, כתנאי מקדים
      לירידה למרכבה; ועיין למשל, בהיכלות רבתי, ובחלק שר התורה, כמה סיגופים נדרשו
      מן המבקש. אגב, דגמים דומים של ביטול הגוף נמצאו בכמה וכמה קהילות מיסטיות בנות התקופה ההלניסטית, וכך מוצאים גם למשל בספרות קומראנית, אורפאית, הרמטית, ניאו-פיתגוראית, גנוסטית, מאניכאית ונוצרית– כולן קבוצות שפעלו ברחבי המזרח התיכון במאות הראשונות אחר הספירה.
      גם במחשבת הניאופלטונים והסטואה יש מגמה שיר שחרור מהגוף ומן העולם הזה (כעולם החומר)– כך שמדובר בתופעה כללית בקרב המיסטיקונים במאות הראשונות אחר הספירה. הא-קוסמיזם בחסידות ותפיסת עולם החומר כ"עלמא דשיקרא" וכמסך, אינה תפישה חדשה, כלל ועיקר.
      מה שכן, יורד המרכבה שב אל עולמנו החומרי כדי להביא אליו מן הידע האלוהי שהבין בעת התעלותו (צפיית מרכבה), וכך מפורש בפתיחת היכלות זוטרתי השכם וערב.

      אהבתי

  21. סוף סוף נושא מעניין , יא תומר.
    ודעתי : ראשית אין שום הכרח למחלוקת בין רש"י והתוספות.
    רש"י כותב "עלו למעלה על ידי שם" , ולא מפרט יותר מכך. הוא לא הוסיף מעבר לגוף הטקסט של ההיכלות , כך שהוא אפילו לא "מפרש" כלום.
    התוספות ורב האי להערכתי פירשו הכל כמסע תודעתי , לא בגלל רצון לרציונליות , אלא כי פשוט הכירו את הטכניקה !!!
    (טכניקה שעודה בשימוש עד היום).
    נקודה שחשוב לשים אליה לב :
    אין ספק שיורדי המרכבה היו מיסטיקנים גדולים , אך אף אחד ביהדות לא יגידו שהם התקרבו למעלת הנביאים מבית ראשון !!!
    כאשר ישעיהו או יחזקאל ראו את המרכבה , אין אף אחד שמפרש שהם עלו בגופם !!!
    כמו כן יש לנו בתנ"ך תיאורים של נביאים בזמן ההתנבאות (אלדד ומידד , שאול וחבל הנביאים) אין אף תיאור המתאר כי גוף הנביא "נעלם". ואם כך בנביאי בית ראשון , כל שכן שאף אחד ביהדות מעולם לא עלה על דעתו לומר כך על "נביאי" בית שני !!!
    לפיכך פשוט וברור שההבנה הישרה היא כדעת רב האי והתוספות , בלי שום קשר לרציונליזציה , אלא פשוט משתי הסיבות שהבאתי.
    כפי שאמרתי גם אין שום הכרח להגיד שרש"י חולק על כך.
    עם זאת , אני מסכים במידת מה עם אוהד שבתרגולים רוחניים מסוימים מתערער ההבדל בין הפיזי לרוחני ("חלימה" למשל) , וכמו כן ברור שגם עליה "תודעתית" היא "עליה" בעזרת גוף אנרגטי מסוים.

    אהבתי

  22. נ.ב.
    יש תיאור יחיד של אדם שנכנס בגופו לעולמות העליונים – משה רבינו בהר סיני.
    אבל חוץ מהפעם הבודדת הזו , כל נבואותיו של משה רבינו היו שלא בגופו ("וישמע את הקול מידבר אליו" וכו'). כל שכן נבואותיהם של שאר הנביאים לא היו בגופם.
    ממילא ברור כי יורדי המרכבה של בית שני לא נכנסו בגופם לשם , וגם רש"י לא התכווין לומר כך , ואין שום הכרח בדבריו לומר כך.

    אהבתי

  23. למרות שעלעלתי בתגובות, אני מקוה שאינני חוזר על דברי קודמיי.
    תומר העלה השערה מעניינת באשר למקור פירושם של בעלי התוספות.
    אין לדעת אם הם נכונים, אבל יש לדעת מה חסר בטיעוניו:
    א. בעלי התוספות אינם מקשה אחת. כפי שחכמי התלמוד אינם מייצגים דעה אחת על פי רוב. טרח פרופ' א"א אורבך והקדיש ספר על "בעלי התוספות" ובו פרק העוסק במיפוי בעלי התוספות לכל מסכת. ובאשר למסכת חגיגה, ראה שם עמ' 619-620 שמייחס מפעל זה בעיקר לר' אלחנן. בדבריו על ר' אלחנן (עמ' 253-260) אין רמז לפתיחות כלפי עולמות אחרים, בניגוד לעולה ממקומות אחרים בספר. אצל חכם אחר (ר' משה בר' חסדאי) אנו מוצאים התנגדות לחקירת מה למעלה ממנו- פילוסופית או מיסטית (עמ' 423), וקשה לדעת מה היתה העמדה באשר לספרי הרמב"ם שזכו לביקורת חריפה במאה ה13.
    ב. גם אילו היה ר' אלחנן מכיר את החומרים להם ציין תומר, עדיין חסר האקדח המעשן להשפעה כזו. אלכס טל בפירוש לתלמוד במקור ראשון הציג ביקורת כזו כלפי דוקטורט שנכתב על אודות השפעה איראנית על הלכת התלמוד, וממנו שאול הביטוי אקדח מעשן.
    ג. לא צריך אקדח מעשן. למה להם לבעלי התוספות לצאת החוצה? הם גילו לפני תומר פרסיקו את ה"כניסה הפנימית" לפרדס, כניסת הנפש. למה להוסיף את סעיף למשוואה, כשאפשר בלעדיו. (ע"ע קרל פופר).
    ד. אני מציע לך לפנות לרמי ריינר, מומחה לבעלי התוספות בדורנו, באשר לסוגיה זו. כמדומני הוא מרצה באונ' בן גוריון.

    אהבתי

  24. מספר הערות מתודולוגיות על המאמר:

    א. הסבר רציונלי לחוויה מיסטית צריך להתבסס על ידע בפסיכולוגיה, פסיכו- ביולוגיה ונוירופסיכולוגיה. כל החוויות המיסטיות ניתנות להסבר מלא על ידי הדיציפלינות הללו שמתארות את הצד הפסיכולוגי והביולוגי של התופעה, תוכן החוויה הוא כמובן פונקציה של מסורת תרבותית ודמיון אישי. במובן זה הסברו של רב האי גאון מקדים את זמנו, ואילו יורדי המרכבה ועולי ההיכלות האמינו בכל ליבם שהם נמצאים ברקיעים עליונים למרות שלא היו בהם, כפי שהזיה וחלום אינם נדמים ככאלה לבעליהם אלא רק לאחר חלוף התופעה.
    ב. ניתן להגיע לחוויה מיסטית בשלל של טכניקות וזה לא אומר שאתה סכיזופרן זוהי הפרדה חשובה מאוד.

    ג. הוכחה מדעית צריכה להיות הוכחה שמתבססת על פחות ופחות הנחות יסוד לא מוכחות ועל יותר ויותר הנחות יסוד מוכחות. הסיבה שרוב האנשים החושבים אינם מאמינים שמוחמד טס בסוס פלאי בשם אל- בורק להר הבית נובעת בדיוק מהסיבות הללו: איננו מכירים סוסים שעפים זה נמנע מבחינה ביולוגית ופיסיקלית. כמו כן איננו מכירים אנשים שעולים במרכבות אש השמימה, ואם משהו יתחכם "ויתרגם" סוסים מעופפים למסוקים או מרכבות אש למטוסים הרי שאיננו מכירים בטכנולוגיה כזו לפני המאה ה20. יתכן ואנחנו טועים ואכן היו פעם תופעות כאלו אולם יש לנו הסבר פשוט יותר ומוכח יותר והוא שמדובר בחוויה עזה של דמיון, חלום, הזיה או פשוט בספור יפה.

    ד. האדם על כורחו חושב חשיבה רציונלית ואפילו הוא מיסטיקן גדול: כלומר חי מתוך עולם של חוויות רגשיות, אמוניות ודתיות של מגע עם האלוהות. אפילו המיסטיקן הגדול ביותר נזקק למושגי המרחב, הזמן והלוגיקה כדי לתפקד. הרי אפילו בחקר הקבלה ההוכחה שהזוהר חובר בימי הביניים מתבסת על מגוון הוכחות שכולן רציונליות: שפה ולשון, חכמים שחיו אחרי רשב"י, מנהגים והלכות מאוחרים, השפעות של ספרים מאוחרים ועוד. אם נאבד את קנה המידה הרציונלי נוכל לטעון שכל ההוכחות הללו בטלות משום שרשב"י בעיני רוחו: הכיר את האמוראים שחיו לאחר מותו, ניבא את הספרים שיכתבו מאות שנים לאחר מותו, יצפה ברוח הקודש את השפה הפילוסופית של ימי הביניים ועוד, אולם האדם והחוקר הסביר והשפוי לא מקבל את הדעה הזו משום שאין אנשים המסוגלים לכך, כלומר שום אדם לא יודע את העתיד [ולכל המתחכמים אני מדבר על ידיעה של העתיד, לא על חזון, על הסקת מסקנות ממציאות קיימת או על ניחוש סלקטיבי]ואם משהו טוען לידיעת העתיד הוא צריך להוכיח את זה. וכל הנסיונות לכך מימות עולם ועד עתה כשלו לחלוטין….שאלו את גיימס רנדי.

    אהבתי

  25. ראשית, מוזרה מאד ההתייחסות המזלזלת ברש"י ובבעלי התוספות. הדברים שכתבת על "רש"י ותוספות, כחוקרי מיסטיקה חובבים" הם דברים המזכירים לי מורה בבית הספר היסודי שאמרה לתלמידי שהם יכולים לפרש כמו רש"י כיוון ש"פעם אנשים היו פחות חכמים".

    רש"י ובעלי התוספות היו רבני חשובים וידענים מופלגים, לאו דווקא בדברים הידועים לך. ההתייחסות הזו היא ילדותית ומקוממת.

    דברים יפים נכתבו כאן לפני, למשל ע"י יוסף, בעניין העובדה שה"מחלוקת" בין רש"י ובעלי התוספות יכולה להיות פרי דמיונך בלבד. שהרי, רש"י מקצר מאד, ובעלי התוספות חוזרים להבהרה על הדברים הכתובים ב"ספר הערוך".

    אתה טוען שהתוספות הסכימו עם התפיסה היוונית, ועל כן בחרו להדגיש שהעליה לא היתה בגוף. אלא שכאן אתה נופל לבור. חשוב להבחין בין אימוץ שפה יוונית ובין אימוץ ערכים יווניים, כפי שאתה טוען. שפה יוונית אפשר לאמץ. אפילו סמלים יווניים. אך את אלישע בן אבויה מתארת הגמרא כ"זמר יווני לא פסק מפומי". ואתה, מדביק את הדברים האלה לבעלי התוספות. נראה לי שכדאי שתבדוק שוב את טענתך.

    טענה דומה, אגב, אפשר גם להפנות כלפי ליבס, כיוון שוא טוען שחטאו של אחר היה "היבריס". זה מצחיק להאשים את אלישע בן אבויה בחטא היווני הידוע, לאור הדברים שנאמרו עליו.

    חטאו הגדול את אחר היה בראייתו המופרדת, הדיכוטומית. היוונית. אל נא נאשים בזה את בעלי התוספות.

    אהבתי

  26. תומר היקר
    אני מאוד אוהב את רון מרגולין, מעבר לתרומתו הרבה להבנת מיסטיקה יהודית הוא גם אחראי, במידה מסוימת, לכך שהאנס יונס חזר לאופנה.
    מעבר לכך
    "ואהבת את ה' אלוהיך בכל ל-ב-ב-ך ובכל נ-פ-ש-ך…"
    היש ביטוי יותר ברור מזה למצוות הלב?!
    "וידעת את ה' אלוהיך…"
    אלוהים מצווה על בני ישראל לדעת אותו, הוא לא מסתפק בקיום המצוות.
    השינוי לכיוון של עבודת ה' הסיזיפית התחילה כמדומני לאחר חורבן בית ראשון והרב קוק מסביר בדיאלקטיקה ההסטורית שלו שזו היתה תגובת נגד לאנרכיה המסוימת שנוצרה על ידי חוסר איזון לטובת מצוות הלב- מה שהוביל לעבודת אלילים ולפשעים אחרים.
    בכל מקרה זה מאוד מעניין לבחון את שתי הדתות- הנוצרית והיהודית ולראות את הכיוונים המנוגדים שהם לקחו ויש לשער שההתגטאות והמצוותיות החריפו כתוצאה מעמדת הנצרות ומתוך רצון להבדל ממנה

    אהבתי

  27. החשיבה הביקורתית של 'בוא נבין מה באמת קרה, מה באמת היה יכול לקרות' הוא מעט בעייתי, משום שבו החוקר יוצא מעט קרח מכאן ומכאן: אם ברצוני להתייחס למה שנראה לי, כיום, המשמעות הדתית-חוייתית שמאחורי הדברים, אין לי צורך בביקורת מסוג 'האם זה נראה לך רציני? לא יכול להיות' (שהם עלו בפועל, וכו'); הרי מה שמעניין אותי הוא התופעה הדתית. גישה זו – שלא מנסה להבין באופן היסטורי מה באמת קרה, היא מצוינת וטובה למטרותיה. אולם אם ברצוני להבין מה מתואר בתיאורי המרכבה, מה קרה, באופן 'נייטרלי' והיסטורי – כמו שעושה אידל – כדאי לנסות להימנע מהנחות יסוד (של מה היה יכול באמת להתרחש), כמה שניתן בגבול הסביר (ובוודאי בגבול הסביר של מי שכתב את הפרשנות, במקרה זה רב האי).
    ובכל אופן, רב האי לכל הפחות, חי בתודעה – כך נדמה לי – בה הפרשן כן מנסה להבין מה קרה באופן ניטרלי כביכול. לפי זה ניתן בהחלט לבקר אותו על כך שהוא החטיא את המטרה.

    אהבתי

  28. יהירות מיותרת,
    בשום מקום לא נאמר שרש"י חושב שהם עלו בגופם.
    פשוט אצל רש"י האדם הוא הנשמה ואם היא עלתה הרי שהאדם עלה, אצל תוספות ו/או שומעי לקחם (ותכל'ס גם אצל הרמב"ם אבל זה כבר סיפור אחר) קביעת זהות האדם עם נשמתו לא מובנית מאליה כ"כ , לכן נצרכה הבחנה כזו.
    אצל חוקרי הקבלה המודרניים כבר "ברור לגמרי" שהאדם הוא הגוף והתודעה והנשמה שלו הם דמיון, זה כל הסיפור.
    והיהירות הכביכול ידענית , לגמרי מיותרת. וחבל.
    אשמח לתגובה , אם כי אני לא תמים לחשוב שתבוא אחת כזו.

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s