"ניר בן ארצי אינו תלמיד חכם אלא עם הארץ, עד עצם היום הזה. כמו כן, אינו המשיח, ואינו מבשר המשיח, ואינו בעל רוח הקודש." כך פתח הרב שלמה אבינר את "גילוי הדעת" הראשון שלו בעניין אחד הטוענים האחרונים לכתר המשיחיות, הרב (שאינו רב) ניר בן ארצי שליט"א. ברשימות הבאות מוסיף אבינר ומבהיר ש"אין מדובר בתלמיד קטן שלא הגיע להוראה, אלא בעם הארץ גמור שלא למד מאומה", וש"לצערנו כת משיח השקר ניר בן-ארצי הינם הוזים" – אבל כל זה לא מפריע לן-ארצי להמשיך ולמשוך מאות חסידים, ולאסוף סכומים עצומים בתרומות. הגאולה, כידוע, היא מוצר שמוכר היטב.

לא חידוש גדול הוא שהרעיון המשיחי, שיכול להיות בעל ערך כשאיפה אסימפטוטית אל שלמות בלתי מושגת או כמתיחה נפשית לקראת תיקון עולם, מתעוות שוב ושוב לכדי גרוטסקה ילדותית, כאשר לאורך אלפיים שנות קמו שוב ושוב יהודים שונים, דווקא בעלי כוונות טובות בדרך כלל, שטענו שהם הם אכן המשיח ושהגיע סוף סוף זמן גאולתנו. מבר-כוכבא, ועד חיים ויטאל, משלמה מולכו ועד שבתאי צבי, מישוע מנצרת ועד מנחם מנדל שניאורסון, כולם הרגישו שהקב"ה בחר דווקא בהם (מעניין!) להביא את קץ ההיסטוריה, וכולם עד אחד טעו. אפס אחוזי ההצלחה של עשרות משיחים בעבר לא מונעים כמובן מאחרים לקום חדשים לבקרים.

ובכן, למי שלא ידע, הפעם קוראים למשיח ניר בן-ארצי, ועד שהוא מתגלה (אוטוטו ב"ה) הוא מנהיגה של "כת משיחית" קטנה (כדבריו של הרב אבינר). אה, כן, ולמרבה הפלא הוא אכן עם הארץ מוחלט. בן-ארצי, בן חמישים וקצת, נולד ומתגורר במושב הדרומי תלמים. הוא כנראה לא סיים תיכון, ועבד למחייתו תקופת מה כקבלן משנה לעבודות עפר. אז (1991) התגלה כבעל כוחות: מסתבר שידע לא לעלות על קווי מתח וצינורות מים, ועתידו כטרקטוריסט נראה מובטח. אלא שאחר כך היו שנתיים שבהן סבל מקולות ומראות שגרמו לו לחשוב שהוא משתגע.

אולי עם קשר לכך החל ללמוד "רפואה אלטרנטיבית" אצל שרה ידין, מטפלת חילונית שפיתחה שיטה משלה, ואחר כך החל לקבל "מטופלים" בחדר האחורי של חנות מוצרי הטבע של אחיו באשקלון. ברבות הימים פגש את הרב שמואל שוקרון, וכנתן העזתי לשבתאי צבי משח אותו שוקרון ליעודו האלוהי, ארגן לו את החיים והפך אותו למה שהוא היום. היום, כאמור, הוא "רב", וחסידיו טוענים שיש לו קשר ישיר עם העולמות העליונים, והוא יכול "להוריד" תשובות על שאלות בתהליך שלמעשה לא שונה במאומה ממה שמכונה תקשור. חסידיו אינם טוענים בפומבי, אבל די בטוחים ביניהם, שהוא גם המשיח. ובן-ארצי גם מוכן לספק להם רמזים שאכן כך.

עם הארץ או צינור נקי?

הכל התחיל כאשר בשנת 1997 הכריז הרב שמואל טל, בבית הכנסת שבנווה דקלים, שעד אז היה בקשר מסויים עם בן-ארצי והתפעל מכוחות הריפוי שלו, שהוא מנתק את קשריו עמו בגלל שבן-ארצי טען שמהשמיים אמרו לו שהוא המשיח. לרב טל משום מה היה ברור שהמשיח חייב להיות תלמיד חכם, ומכיוון שבן-ארצי רחוק מכך, ניתן היה לחשוד שההשראה שזכה לה באה לאו דווקא מרוח הקודש. בתגובה הרב שוקרון, יד ימינו של בן-ארצי כאמור, השיב שבן-ארצי נבחר דווקא כי הוא כולו תמימות, צינור נקי דרכו יכול לפעול הקב"ה בעולמו.

באותה עת התחיל בן-ארצי לשאת דברים מדי שישי בבוקר בתלמים, ולנסוע לעצרות שונות שאורגנו למענו ברחבי הארץ. הוא דיבר על הגאולה הקרובה ועל התשועות שיזוכה בהן עם ישראל בזכות הכוחות שייתן הקב"ה למשיחו. הוא אמר שבימות המשיח התורה והמצוות ישתנו, מכיוון שהטומאה תוכחד כליל. כשנה אחר כך כבר נוסדה עמותת "תלמי גאולת עם ישראל", שבן-ארצי בראשה, אשר מקבלת תרומות (והרבה) על פי חוק ואשר הקימה 21 בתי-מדרש ברחבי הארץ (שבשמותיהם משולב השם "ניר"). את המימון לפעילותו מקבל בן-ארצי בעיקר מאנשי עסקים עשירים, ביניהם רעיה שטראוס (מבעלות שטראוס-עלית).

בשנים הבאות המתח המשיחי בקהילה הלך וגאה. כדי להיות מוכנים בכל רגע לקבל פני משיח התבקשו החברים ללבוש חולצה לבנה בכל עת, או להחזיק חולצה לבנה בתיק צמוד למקרה שתשמע אזעקת אמת. לקראת פסח תשנ"ט, ב- 24 במרץ 1999 הופיעה על צגי הסלולרים והביפרים של החברים הודעה על כך שהמשיח מגיע מיד. כולם עברו ללבן וידוע כי מספר אנשים קנו כבשים כדי להקריבם בבית המקדש שכמובן צפוי היה להיבנות במהרה. אבל המשיח, למרות שטלפן, לא בא.

מתוך התדהמה של האין-משיח מיהרו בן-ארצי והרב שוקרון לציין שרק הקב"ה קובע מתי באמת יבוא הגואל ולכן אין לדעת וודאי שאין להאשים אף אחד בהטעייה, אבל בשלב זה מספר חברים בכת נקלעו למשבר נפשי. כמה מהמתנגדים לבן-ארצי יצרו איתם קשר וגבו מהם עדויות, שהוצגו בפני רבנים חשובים. אלה (כמו הרב יוסף קאפח והרב אליהו בקשי דורון) מיהרו לגנות את פעילותו של בן-ארצי.

הגינויים החריפים ביותר נשמעו מהרב שלמה אבינר, שאז החל להפיץ את "גילויי דעת" בהם הוא קובע שבן-ארצי אינו המשיח, אינו ניחן ברוח הקודש, שכוחותיו באים מתוך "מיומנות פסיכולוגית או נוכלות מכוונת או מין רוח טומאה", שהוא "עם הארץ", שנבואותיו הן "הבל", שאין להתייעץ איתו ושיש להתרחק ממנו ומעוזריו. גילויי הדעת הללו, 36 במספר, קובצו ויצאו לאור בספר של הרב אבינר "בין אור לחושך: בין חכמים אמיתיים לאדמו"רים מזוייפים" (אם כי תוך השמטת שמו של בן-ארצי).

שיאו של המאבק בבן-ארצי הגיע ב- 22 לפברואר 2000. אז, בהכרעת בית דין רבני, על פי תביעה של הרב אבינר, נפסק שעל בן-ארצי אסור להכריז שהוא המשיח, או שמתגלה לו ידע מהשמיים, או לתת דיאגנוזות רפואיות (שהרי הוא היה בראשיתו הילר), או לחרוץ גורלות בענייני זוגיות (כפי שנהג), ואף שיורה לקרוביו שהוא אינו המשיח. פסק הדין לא עשה רושם מיוחד על חברי תנועתו של בן ארצי. אם לא די בכך, הרי שמאז הספיק בן-ארצי לפלוט כמה נבואות נפל, כמו זו על כך שלא יתבצע הפינוי המתוכנן מגוש קטיף, או שאחרי שרון לא יהיה עוד ראש ממשלה, אלא המשיח יעלה לשלטון. למרות כל זאת לא תצליחו למצוא חסיד של בן-ארצי שמוכן לומר שרבו אינו המשיח.

המשיח כמתקשר והילר

אבל איזה סוג של משיח הוא בן-ארצי? זו לדעתי הנקודה המעניינת ביותר בסיפור, כי ההתעוררות המשיחיות סביב בן-ארצי קשורה קשר הדוק לנטיות ניו-אייג'יות שחודרות כמובן גם לחברה הדתית-לאומית. מצד חסידיו של בן-ארצי, העמדת עם הארץ בעל כוחות מאגיים ויכולת "תקשור" בראש תקוותיהם המשיחיות, ולמעשה בראש ההיררכיה היהודית כולה, כמוה כנתינת סטירה מצלצלת למנהיגות הנוכחית, והמקובלת, של ציבור זה. כפי שכותב בפירוש הרב אבינר: "אכן הצרה הגדולה שמתפעלים מאדם המגלה נסתרות במקום להתפעל מתלמיד חכם אמיתי […] אין לך רמיסת כבוד התורה גדול מזה".

במקום לקחת על עצמם תלמיד חכם, הכתירו על עצמם חסידיו של בן-ארצי מכשף, אדם שהוא כולו "יודע נסתרות" וכלל לא יודע תורה. תלמידיו של בן-ארצי מתגאים בכך שהוא "נקי" מלימודים רבים, ובשבילם זהו סימן לענוותנותו. הם משווים אותו למשה, שלא למד תורה אלא קיבל אותה הישר מן השמים (על פי הרב אבינר הם אף טוענים שהוא גדול ממשה).

בין עושי-ניסים ובין הממסד הדתי היה תמיד מתח, אבל בשונה, למשל, מהצדיקים החסידיים שהיו דואגים לצרכייהם ה"ארציים" ביותר של צאן מרעיתם, אבל שיחד עם זה היו תלמידי-חכמים גדולים, בן-ארצי מסתפק בניפנוף בכוחותיו המאגיים ובתקשוריו עם השמיים. בכך חורגת תנועתו של בן-ארצי מהזרם המסורתי של היהדות בימינו, וממקמת את עצמה על הגבול עם הרוחניות המבוזרת והבלתי-ממוסדת. ניתן אף לומר שבן-ארצי מתגלם כסימפטום מובהק של הזרם האנטי-אינטלקטואלי של הניו-אייג' (שאכן קשור בעבותות לרפואת-אליל ולתקשורים), וממילא מבחינת חסידיו הערצתו מהווה קריאת תיגר על המנהיגות הרבנית הסטנדרטית.

גם מצידו של בן-ארצי עצמו הגאולה צבועה בגווני "העידן החדש", כאשר המאזין לדרשותיו יכול להבין שימות המשיח יכללו בראש ובראשונה את השקטת בעיותיו של הפרט (אם כי יש לציין שדגם כזה של גאולה יכול גם להופיע בצורות שונות בתקופות פרה-מודרניות). לבד מהבטחות של שלום ושלווה, וכנראה בהמשך ישיר לקריירה שלו כהילר, מנבא בן-ארצי שלעתיד לבוא יפתרו בעיקר בעיותיו ברפואיות של היהודי. הנה ציטוט מדבריו (שימו לב גם לצורת הביטוי):

לא צריך חכם גדול להבין, לא צריך להיות הרבה חוכמה להבין, לא צריך הרבה שכל להבין שמשיח מתגלה בקרוב, בגאולה קרובה. לא צריך להבין, לא צריך להיות כלכלן להבין שהעולם לא יכול להתקדם ככה. כולם מצביעים על מלחמה, בכל העולמות, בכל העולם, בכל הארצות. […] בעם ישראל, ללא יוצא מן הכלל, בכל עם ישראל, כולם טרודים במחשבה, כולם מהרהרים במחשבות, כולם קשה להם ובוכים, והקב"ה ממשיך, אולי עוד כמה זמן, זמן קצר, כמה זמן הקב"ה ועם ישראל יכול לסבול? כמה זמן אפשר לסבול ולחנוק ולחנוק ולחנוק? אין בהם עוד הרבה כוח. […] אבל הקב"ה לדעתי יודע בדיוק מה זה גאולה, וכמה שזה נחוץ לעם ישראל, וכמה זה טוב לעולם כולו, וכמה האדם יקום נקי בגוף: לא דפיקות לב ולא בעיות ברגליים ולא בעיות בראש ולא כאב ראש. לא יהיה כאב ראש, לא יהיו ייסורים. אין בתי חולים. נכים יעמדו על הרגליים יציב. לא יהיו נכים, הכל יהיה טוב. יהיה עולם חדש.

התפרקותו של החזון המשיחי הלאומי

ניר בן-ארצי, אם כן, מצליח כמעט את הבלתי אפשרי, ומרדד את הרעיון המשיחי לכדי רפואת-אליל. הגאולה מאבדת כמעט כליל את הקשרה הלאומי (מבחינת גורל העם ומבחינת גורל הארץ), ומקבלת את משמעותה בעיקר כתרופת פלא לחוליים שונים של הפרט. בן-ארצי אכן מרבה להתפלל לגאולת כל העם, אבל דואג תמיד להדגיש את רפואת הפרטים ורווחתם.

מכיוון שהוא עצמו ידוע כמרפא על-טבעי, חזון משיחי שכזה נותן רמז מסויים למועמדותו לתפקיד הגואל, והעובדה שמאות חסידים שמחים לשמוע על גאולה שכזאת מדגימה לא רק חדירת הלכי-רוח ניו-אייג'יים אל שורות חובשי הכיפות הסרוגות, אלא גם את התפרקותו המסויימת של החזון המשיחי הלאומי בקרב ציבור זה (ואפשר לערוך ספקולציות על משקלן של המשא ומתן המדיני בעשורים האחרונים ושל הפינוי מגוש-קטיף ביצירתה או חיזוקה של מגמה זו).

אחרי ההתקפות החריפות על תנועתו ועליו, ואחרי שתחזיותיו כשלו בזו אחר זו, הוריד בן-ארצי פרופיל. בשנים האחרונות הוא בעיקר מבצר את מעמדו ועושה לכתו. מכיוון שהמתח המשיחי הוא הדבק שמשאיר את חסידיו סביבו (הצפייה החיובית, וכן הפחד מירידה שאולה, שהוא דואג ללבות בקרב צאן מרעיתו), אפשר לשער שזה רק עניין של זמן לפני שתאריך חדש לגאולה ייקבע, והמאמינים שוב ילבשו לבן. יש לקוות שהפעם התירוצים לכישלון יוכנו מראש.

בכתיבה נעזרתי רבות, בפן העובדתי ובפן הרעיוני, במחקר שנכתב על ידי איתן כלפה כתזה באונ' העברית בהנחיית פרופ' יורם בילו, תחת הכותרת תנועת "תלמי גאולת עם ישראל": כריזמה אישית, מנגנונים פסיכולוגים והקשר הסוציו-תרבותי ופוליטי בקהילה משיחית בישראל. ציטוט דבריו של בן-ארצי הוא מעבודה זו.

עדכון 19.3.09: בן-ארצי טוען שנחטף, הכת בקריסה

[עלה באתר מעריב. הוספתי לרשימה הקודמת סרטון מצויין שהפנה אותי אליו אחד הרצל, ובו ג'ון סטיוארט צוחק על הצביעות של הרפובליקאים, אז אפשר לחזור לשם או פשוט להקליק כאן.]

1. אחת התכונות שבאות כמעט באופן טבעי עם שמרנות קיצונית היא צביעות, והפסטיבל סביב בחירתה של שרה פיילין למועמדת לסגנות נשיא ארה"ב של הרפובליקאים מספק שפע עדויות לכך. פיילין, שאמורה להביא למקיין את קולות הנוצרים האדוקים למיניהם, היא לכאורה מודל של שמרנות: מתנגדת להפלות (אפילו במחיר לידת תינוק עם תסמונת דאון, אפילו במקרים של אונס וגילוי עריות), מתנגדת לחינוך מיני, בעד לימוד "בריאתנות" במקביל לתיאוריות מדעיות בבית הספר, ובטוחה שדרושה אמונה באלוהים כדי להצליח, הן ברמה הפרטית והן בלאומית. כשהיתה ראש עיירה שאלה את הספרנית המקומית איך ניתן להחרים ספרים מסויימים, וכשזו הזדעזעה וניסתה למחות, פיילין כמעט פיטרה אותה. בקיצור, היא טוענת שהיא פיטבוּל עם ליפסטיק, אבל מזכירה יותר אייטולה עם פריזורה.

מצד שני בתה בת ה-17 בהריון. והיא (הבת) לא נשואה. כמובן, זאת תוצאה ישירה של הטמינה השמרנית של הראש בחול – כאילו ילדיה לעולם לא יחשקו במין לפני שיתחתנו, ולכן גם לא צריך לספר להם (סליחה, אסור לספר להם) על המצאת הקונדום. אבל להמוני האוונגליסטים זה לא משנה. נכון שהיא לא הצליחה להנחיל בבתה את הערכים שהיא מאמינה בהם, אבל היא מתאימה להיות סגן נשיא ארה"ב. אה, ועוד דבר: כפי שמציין הבלוגיסט המשובח הזה, לכל שמרן אמיתי צריכה להיות בעיה עם אשה שיוצאת לטפח קריירה כאשר בבית מחכים לה חמישה ילדים, שהצעיר ביניהם בן שנה וחצי, ולוקה בתסמונת דאון. ואם אתם חושבים שהיא מצליחה לחנך אותם היטב (על פי שיטתה) גם ככה, נחזור שוב להריון של בתה הקטינה.

הגולש הרצל שלך אלי את הסרטון הבא, המדגים יפה את מלאכת האיפה ואיפה האהובה כל כך על השמרנים הרפובליקאים:

הדיסוננס בין התיאוריה לחיים, שמתגלה בקלות כאשר מנסים בבת אחת לחיות ולהחזיק בציפורניים בערכים נוקשים (ברור: גם בערכי שמאל נוקשים) הוא בסך הכל די מבדר, ואכן משמש מקור זמין לבדיחות עוד משחר ההיסטוריה. הייתי מצפה, עם זאת, מהעיתונות האמריקאית להדגיש יותר את הפער הזה בין האמונות למעשים, ולו רק בשביל שלשמרנים למיניהם תהיה הזדמנות יקרה לרפלקסיה.

אגב, אמונותיה הדתיות של פיילין דווקא נעשו פחות קיצוניות (וגם אם יותר בנאליות) עם השנים. היא התחילה בתור פנטקוסטלית, כלומר חברה בכנסייה שמהווה כ- 3.5% מהאוכלוסייה בארה"ב, ושמאמינה בקשר חוויתי אישי עם האל (וישו כמובן), בהכרח ב"לידה מחדש" כדי להיות נוצרי אמיתי, בנוכחות רוח הקודש בקרב המאמינים ובחדווה שב"דיבור בלשונות" ("גלוסולוליה" באקדמית) ובריפוי אלוהי-מאגי. פיילין סגרה את הפרק הזה בחייה ב- 2002, כאשר השתתפה בבחירות לממשל באלסקה. כעת היא מסתפקת בלהיות אוונגליסטית מהשורה (טוב שכך, אגב, מבחינתה, שכן ישנו מתח תיאולוגי נושן בין אוונגליסטים רגילים, שמהווים 26% (!) מהמבוגרים בארה"ב, לבין פנטקוסטלים), ולצערי כבר מצפה פחות לחוויה ישירה של האל.

2. ערוץ הניו-אייג' של אתר מעריב הביא אתמול רשימה פרי עטם של "תלמידי הרב יצחק גינזבורג". גינזבורג (הנה אתר באנגלית), בעל תשובה בעל רקע חב"די, הוא היום אחד המקובלים הרציניים הפופולריים ביותר, והפלא הוא שהוא באמת עמוק מאוד מאוד. תורתו מורכבת ומתוחכמת, שואבת מהמיסטיקה החב"דית המופלאה, אבל גם מוכנה לתת מקום ל"חוכמות הגויים". לצערי כל זה לא מפריע לרב גינזבורג להיות גזען נוראי ובעל גישה משיחית פנאטית.

העובדה שדבריו של גינזבורג מתפרסמים באינטרנט היא משמעותית. הקבלה כמובן כבר מזמן איננה תורת סוד, אבל כאן בכל זאת מדובר במקובל אמיתי, רציני, שלא מרדד את התורה, אלא אף מוסיף עליה מורכבות ופיתוחים. היציאה הזאת שלו אל הציבור הרחב (ועוד בערוץ הניו-אייג' – לא בערוץ יהדות!) היא נועזת, מכיוון שהיא הופכת אותו חשוף לביקורת של רבנים אחרים על פופולריזציה שלילית של הקבלה, או על ניסיון למכור את עצמו לכאורה. אבל גינזבורג ממש לא צריך למכור את עצמו (הוא אחד הרבנים הפופולריים ביותר בקרב הציבור האורתודוקסי המחפש רוחניות), ואני בטוח שלהפצת מעיינות הקבלה ישנה עבורו משמעות משיחית – אני מנחש שהפרסום נעשה מתוך מוטיבציה להחיש את בוא הגאולה.

3. קוראי הבלוג הזה ודאי יודעים שאני לא משוגע לגמרי על תנועת "בני ברוך", אבל עם כל הבעיות שלהם ככת אפוקליפטית, יש להם בהחלט כמה וכמה צדדים חיוביים. ראו את באייטם הבא שהופיע בגליון האחרון של מגזין "קבלה לעם". ברשימה זו מבהירים הלייטמנים ש

המושגים שאנו פוגשים בספרי הקבלה, מתארים חוויה רוחנית שעובר המקובל בעת שהוא מגלה רמת מודעות נעלה יותר. מושגים הנתפסים כמתארים פעולות או מקומות, משקפים, למעשה, את המסע הפנימי שחווה המקובל.

והם מביאים פירוט. כך למשל נשמה היא "חוש נוסף שדרכו האדם יכול להרגיש את הבורא"; אור הוא "הרגשת האדם את הכוח העליון מכונה "אור""; והם מפרטים גם ש"כאשר מתוארת העפלתו של משה להר סיני, הפרשנות הקבלית למילה "הר" היא הרהוריו הפנימיים של האדם, ואילו מקור המילה "סיני" הוא שנאה. עלייתו של משה אל פסגת ההר מסמלת את התעלותו של האדם מעל הספקות וההרהורים הפנימיים שתוקפים אותו, אל מעל השנאה לזולת".

כבר כתבתי כאן על המגמה הזאת שבה מטאפיזיקה הופכת לחוויה סובייקטיבית, וגם כתבתי שלדעתי זה לא רע בכלל. לפחות בתחום הזה עושים בני-ברוך שירות טוב לרוחניות היהדית, בכך שהם מפרקים בלי להתנצל את המבנים האונטולוגיים המיותרים של קבלת האר"י, והופכים אותם (כמיטב המסורת של החסידות כמובן) לתנועות נפשיות.

אגב, כשחיפשתי את המאמר שלי (בלינק הנ"ל), מצאתי שהוא נלקח כולו, קומפלט, לאתר בני ברוך! הנה. יש כאן ודאי הפרת זכויות, ולא הייתי מתנגד לקבל תשלום עבור השירות (או לפחות בקשת רשות!), אבל בסך הכל אני שמח שלא שינו מילה והם מוכנים ללמוד גם מכופר כמוני.

4. מאמר מעניין ב- Zeek על יחסו של סלובוי ז'יז'ק ליהודים. מסתבר שלדידו בעוד המצב הפוסטמודרני מסמס את זהויות העמים כולם, חוץ משל היהודים (או משהו כזה). הכתבה כולה שווה בשביל הפסקה הבאה, שהיא ציטוט מפי ז'יז'ק:

עם כינונה של המדינה היהודית, דגם חדש של יהודי נולד: יהודי שמתנגד לזהויה של מדינת היהודים כביתו האמיתי, יהודי ש"מחסיר" עצמו ממדינתו, ושמכליל את מדינת ישראל במניין המדינות שמהן הוא מתעקש לשמור מרחק, שבהן הוא חי רק במרווחים הדקים שלהן.

מעניין, לא? היהודי החרדי הפך גם את מדינת ישראל לגולה, וזה הישג מרשים לבן של עם שבמכוון ייסד מדינה לעצמו כדי לצאת מהגולה. אולי לא רק יהודים מסוגלים להתפצל אפילו ממדינתם הם, אבל אנחנו בהחלט טובים בזה מאוד.

5. כשגולשת שאלה את הרב יובל שרלו האם מותר להשתמש ב"איגרות הקודש" (כלומר אוסף מכתביו של הרבי מליובאוויטש) כאורים ותומים לחיזוי כוכבים ומזלות, פסק שרלו שלא (מתוך הכתבה בוואי-נט):

"חסידי חב"ד מאמינים באגרות הקודש וזו זכותם, ברם מי שאינו חלק מחבורת חסידי חב"ד אינו מכיר כלל וכלל במושג הזה". הרב שרלו מזכיר כי "אין אנו דורשים אל המתים" ומונה שלוש סיבות לדבר: איסור תורה, היעדר בסיס להנחה כי "פתיחה" בספר כלשהו באופן מסוים נותנת לנו "תשובות מלמעלה" וכן חוסר היכולת לפרש נכון את מכתבי האדמו"ר.

אז קודם כל, זה אמיץ מאוד מצידו של שרלו, והוא ראוי לכבוד. לקום מול תנועת חב"ד, שעל כל אלילותה הצעקנית כיום היא עדיין חלק נכבד ועוצמתי ביהדות זה ודאי לא פשוט. ראשית, אם כן, שאפו. מה שאני לא כל כך מבין זה איך התגנב לו לדבריו של שרלו ביטוי מתחתית חבית הפוסטמודרניזם של המולטי-קולטי: מה זאת אומרת "זו זכותם"?!?

אם יש איסור מהתורה, אז ממש ממש לא זכותם, לא? (שלא תטעו: אני ודאי חושב שזו זכותם.) או שזכות כל אחד מאיתנו להחליט מה אנחנו מקיימים ומה לא מתוך חוקי התורה, שמהווים רק מעין מסורת חביבה, או הצעת הגשה של כללי מוסר ודת? ואולי הרב שרלו מוכן להנחות את תלמידיו במה אסור מהתורה, אבל לא מוכן לקחת צעד נוסף ולהוקיע יהודים אחרים שמתיימרים להיות אורתודוקסים אבל התרחקו לא מעט מהמקובל במסגרת יהודית הזאת? ובטח ובטח לא יעז הרב שרלו לפסוק ששחיטתם אינה שחיטה ואין להצטרף אליהם למניין.

6. הכנסייה האמריקאית הזאת חושבת שאלוהים שונא הומואים, ומכיוון שכך גם כל מי שנותן להומואים להתקיים, כמו ארה"ב. כלומר אלוהים שונא את כולם (חוץ מהמשטר האיראני), ולדעתם כולם עתידים להישרף בגיהנום (חוץ מהם עצמם).

7. ראיון טוב ונדיר של בועז פרנקלין עם טוני פרסונס, מורה רוחני טוב ונדיר.

8. ראיון חביב עם דניאל דנט, אתאיסט מושבע ופילוסוף מפורסם, שאומר בין השאר:

הבעיה עם כל הצעה להפסקת אש בה המדע והדת מסכימים להסתפק בתחומי שיפוט או ממלכות נפרדות, היא שזה למעשה אומר שניתן לקיסר את אשר לקיסר, ולאלוהים את אשר הקיסר אומר שמותר לתת לאלוהים [כלומר המדע הוא שיחליט מה נשאר בתחום השיפוט של הדת, ולא להפך – ת.פ.]. הניסיון האחרון, על ידי [סטפן ג'יי] גולד, לא מצא אהדה רבה מדי בין הדתיים בדיוק משום שהוא מוכן להשאיר להם כל כך מעט. כמובן, אני רחוק מלהציע להשאיר להם יותר.

דנט אומר כאן דבר פשוט: אלוהים שמוכן להסתפק רק באותם תחומים בחיים שאיתם למדע אין נגיעה (נגיד, כמו אמונה, או ערכים, למרות שגם אל אלה כבר אפשר להגיע מתוך המדע), הוא אלוהים צנוע כל כך שמאמיניו לא יחפצו בו. אם כל מה שנותר הוא אמונה תמימה בישות ערטילאית שלא אומרת כלום, זאת לא דת בשום מובן מוכר או בשום מובן שיהיה מקובל על רוב הדתיים.

9. זה ממזמן, אבל זה טוב: נעה ידלין, שאת כתיבתה ההומוריסטית אני מעריץ, כותבת ב"עין השביעית" על "הפוליגרף" כתוכנית דתית-נוצרית.

10. יפתח אלעזר קוטל ב"עין השביעית" כתבת אימה של "ידיעות אחרונות" על קבוצת היהודים המשיחיים.

11. לעמותת תובנה, המארגנת קורסי ויפאסנה, יש עכשיו עלון מקוון, מומלץ.

12. אסף פדרמן ברשימה מעניינת על ריטריט עם נזיר הזן הויאטנמי תיך נהאת האן.

13. סיני גז שלח לי את השאלון ועתה הוא עלה עם תשובותי באתרו. הנה.

14. קורה לי דבר מעניין: דווקא ככל שעובר הזמן אני יותר ויותר מבואס מגניבת הרכב שלי. בעוד שלפני שקניתי אותו בכלל לא חשבתי שאני צריך מכונית אחרת, הרי שאחרי שנהגתי בגולף 94 חודש, מסתבר לי שקשה לחזור למרבלה 88.

15. לא קשור אבל חשוב: "מאות סטודנטים תושבי רצועת עזה התקבלו ללימודים באוניברסיטאות בחו"ל, אך למרות שפתיחת שנת הלימודים האקדמית הולכת ומתקרבת הם אינם יכולים להגיע ללימודיהם כתוצאה מהסגר שמטילה ישראל על הרצועה מאז יוני 2007. למרות שלאחרונה איפשרה ישראל את יציאתם מעזה של סטודנטים בודדים – מאות עדיין אינם רשאים לצאת מהרצועה. הסגר מעמיד את צעיריה המוכשרים של רצועת עזה, המבקשים ללמוד ולתרום לחברתם, בסכנה של הפסד מקומותיהם באוניברסיטאות בחו"ל."

די ברור שזאת פשוט נבזות. אין שום סיבה טובה לכך, וזה כמובן רק תורם לשנאה ולדיכוי. כאן אפשר לשלוח מסר לממשלתנו ולבקש שיסירו את המצור האקדמי הזה מעל עזה.

הוראה בבית הספר היא סאדהנה. ידעתי את זה קודם אבל השבוע הזה הוכיח לי מעל לכל ספק שמדובר בתרגולת רוחנית מהמורכבות והמעודנות ביותר. אתה עומד מול שלושים וקצת זוגות עיניים, סקרניות, גועשות, תמימות, רעבות. עיניים שאי אפשר שיפספסו דבר עליך. לא רק מפני שהן רבות, אלא מפני שהן רגישות מאוד. דקות אבחנה. מסוגלות להריח בולשיט מקילומטר. ואתה שם, מולם, שעה אחרי שעה אחרי שעה אחרי שעה. אתמול זה היה שבע שעות רצוף.

לך יש תפקיד כמובן, מטרה. להם יש מטרות אחרות. מאבק. ואיך כג'ודוקה אלוף תתמרן אותם, בדרכי נועם, על פי דרכם, בכוח תנופתם הם, לכיוונך, זו אמנות החינוך כולה, לא? אבל גם אם תתכננן את מהלך הדברים בצורה מופתית, בפועל תמיד קורה אחרת. זה מאחר וזאת בדיכאון וההם רבים וההוא בהיפר ואז נכנסת המחנכת ואז תרגיל ואז טיול ואז צלצול. ואיך תתמודד. איך תגיב להפרעה לא מהאגו אלא מהשכל. ואיך תדע להבדיל בין הפרעה מתוך שעמום להפרעה מתוך קושי להפרעה מתוך נבזות. ולראות את עצמך הופך פחות סבלני ככל שעובר היום, ובעל פחות עניין ומוטיבציה, ויותר צעקני.

להיות מודע לעצמך. ולא להיות מודע לעצמך בצורה המגושמת, שבה אתה מתבייש מהעיניים שבוחנות אותך. לראות איך אתה מגיב כשאתה טועה, כשאתה מבין שאתה משעמם אותם, כשאתה מבין שלא הכנת את השיעור כמו שצריך, כשאתה מבין שמשעמם לך, כשאתה מבין שצעקת בצורה מוגזמת, כשאתה מבין שמי מהם שונא אותך.

ולכלול הכל במבט מקיף, מחבק, מקבל. אותם ואת עצמך, את האנושיות שלהם ושלך. את המצב האבסורדי הזה שבו מושיבים לפניך, בחדר קטן, שלושים ילדים ומכריחים את כולכם להיבחן על חומר שזה אתגר לעשות אותו מעניין.

שבוע ראשון, וכמה נהנתי מהפקחות והעצמאות של הילדים. דיברנו על האם בכלל חשוב ללמוד תנ"ך ותושב"ע, ורבים אמרו שאין אלוהים ולכן ברור שמדובר בקשקושים חסרי תועלת. לומר את זה בשבוע הראשון למורה עם זקן וכיפה זה יפה. יש עם מה לעבוד.

—

גנבו לי את האוטו. היה זה לילה חמים אך רווי רוחות בחוף טנטורה אשר מעבר לקיבוץ נחשולים. היה זה אתמול. נפגשנו שם, החברים ואני, למסיבת הרווקים של אחי, אורן. עוד שבוע במזל טוב החתונה, וישבנו לנו על החול, תחת האוהל הפרוביזורי מהברזנט הכחול הכל-ישראלי, עם המנגל ההכרחי (אפילו אני בחטאותיי טעמתי מעט כבד – הכל בשביל ה- B12 כמובן) והבירות והחומוסים והבמבות והבפלות. המכונית החדשה שלי, כחודש אצלי, גולף 94 כסופה שלוש-דלתות עם ג'נטים רחבים (את הספויילר והאגזוז-לחץ העפתי) חנתה לה כמה מאות מטרים מאיתנו, מוקפת בחברותיה איתן באו החברים, בחשכה.

שעתיים אחרי שהגענו חזרתי להביא את השק-שינה, והיא כבר לא היתה. מישהו מפארדיס הקרובה, זה ההימור שלי. היא היתה פשוט יפה מדי, הערסמוביל החדשה שלי. באמת יפה מדי. לא יודע איך קניתי דווקא אוטו כזה. חשבתי על פונטו, אבל ראיתי אותה בשיטוטי האינטרנט ומשהו בי חמד אותה. גולף, תירצתי לעצמי, הרי בטוחה יותר. כשהגעתי לראות מקרוב הבנתי שיהיה לי קשה להתחבר רגשית למכונית סרסורית שכזאת. שהיא לא באמת מתאימה לי. אבל אז כבר הלכנו לבדיקה ואז כבר אמרתי מה זה משנה ואז כבר לא היה כוח או זמן להמשיך לחפש – והיא בכל זאת היתה יפה, אין להכחיש – אז קניתי.

שיט האפנס כידוע, והעיקר הבריאות. וצר לי בעיקר (חוץ מהכסף והזמן שהלכו) על הדיסקים שהיו בה (Abba Gold, המיטב של מודרן טוקינג, דון ג'ובני בביצוע נחשב, האוסף של תיסלם), ועל פסלון גאנש שהבאתי מהודו האחרונה ושעיטר את הדשבורד.

היום בבוקר הגעתי למשטרה כדי להגיש תלונה. מצאתי שהתהליך מאוד תרפויטי. ראשית יושבים וממתינים לשוטרת מחוץ לחדרון אחר כך מוסרים הפרטים, איפה ומתי ואיזה. כמו וידוי, זה כבר משחרר משהו. אתה כאילו נותן את האסון למישהו אחר. מעביר הלאה, ואז זה לא רק שלך. אחרי זה אומרים שלא, אני לא חייב כסף לאיש ואני לא יודע על מישהו שירצה להתנכל לי, וגם זה משמח. לבסוף חותמים ומקבלים טופס: הנה, לא יצאנו בידיים ריקות.

אני לא יכול לומר שעברתי את חמשת השלבים של קובלר-רוס [תוקן]. עברתי די מהר מתדהמה להשלמה (אלא אם כן, כמובן, אני עדיין בהכחשה). סייעה לי העובדה שיש לי עדיין את המכונית הישנה שלי, ועל כן אני לא נטול רכב ובבעיה תעבורתית איומה. אוכל להגיע לעבודה ביום א'. הגולף ודאי כבר עברה כמה זוגות ידיים. אני לא מאמין שכזאת מכונית יפרקו, ולכן אנחש שהיא בדרכה להיות מכונית השרד של קצין זוטר במשטרה הפלשטינית, וגם זו נחמה מסויימת. תמיד טוב כאשר זולג עושר ממקום בו הוא רב יותר למקום בו הוא חסר.

אחרי שנים של מדיטציות למניהן, המוח כבר מתורגל לנוע בין מצב בו הוא רואה את העולם כאוסף של חפצים, לבין תפיסתו כמהות אחת (ויש גם איזו נקודת מיצוע בין הזויות הללו, שאני כמובן חושב שאינן נבדלות מבחינה אונטולוגית). ישנה אלטרנציה בין ראיית הדמויות בתמונה לראיית התמונה, בין ראיית הדמות על המסך לראיית הפיקסלים המתחלפים שמרכיבים אותה. זאת התנתקות מסויימת, אני מודה, שמעלה חשש לבריחה מהאמת. אבל השאלה היא מהי האמת כמובן, וההרגשה שלי היא שהאמת אינה נמצאת באף אחת מהמצבים הקיצוניים הללו. או ששניהם אמת. או שהמיזוג ביניהם אמת. או שהקפיצה ביניהם, רצוא ושוב, היא האמת, שאיננה סטטית כלל, אלא דינמית. כמו העולם. בכל אופן, הראייה הבלעדית של "הם.גנבו.לי.את.המכונית." ודאי אינה האמת.

המזל הוא שעדיין יש לי את הדוכסית. סיאט מירבלה 88, קטנה ומתפרקת. מכונית אמינה שמוצאת חניה בכל חור, שלא צריך לדאוג לא לדפוק אותה, חסרת שאסי ולכן מאוד לא בטיחותית (טפו טפו טפו), אבל מאוד מלבבת ומלאת כוונות טובות. הוי דוכסית, איך בגדתי בך. היא היתה יפה כל כך, והתפטתי. אבל אני חוזר הביתה. העיקר שתביאי אותי כל יום לעבודה ובחזרה בשלום, ואני מבטיח טיפול כל חצי שנה (ופסלון גאנש לדשבורד כמובן).

מעטים היהודים היום שמאמינים שהעולם נברא בשבעה ימים. גם שומרי המצוות שבינינו בדרך כלל יתרגמו את הימים לעידנים (הרי יום של אלוהים שווה אלף ימים של בן-אנוש, לא?), או שפשוט יפטרו את כל הסיפור כמיתוס שמשמעותו אינה בהבנתו המילולית, אלא במסר הקיומי שהוא נושא.

השאלה המעניינת היא תמיד איפה בתנ"ך נגמר המיתוס ומתחילה ההיסטוריה, אם בכלל: האם סיפור מגדל בבל הוא עדיין עלילה מיתולוגית? ומה בנוגע למבול? וסיפורי האבות, האם ייתכן שהם לא היסטוריה אלא מיתולוגיה? במילים אחרות, צריך פעם אחת ולתמיד לברר באיזו נקודה בדיוק נגמרת השפה הציורית-מטאפורית בתנ"ך, ומתחיל הדיווח העובדתי. וצריך לברר גם איך בכלל יודעים, ומי מוסמך לקבוע היכן עובר הגבול.

לא בכדי קמו בין הנוצרים הפונדמנטליסטים אלה שמכנים את עצמם בגאווה "Cover to Cover Literalist", דהיינו "מבין-מילולית מכריכה עד כריכה" וכך פתרו בעיה מציקה זו: אם אלוהים כתב את התנ"ך, הם אומרים, הוא כנראה התכוון לכל מילה. כמובן שבמקרה כזה "שיר השירים" הופך לפורנו-רך.

ספרו החדש של פרופ' ישראל קנוהל רחוק מאוד מלהסתפק בהבנה המילולית של התנ"ך. בספר המרתק הזה, הנקרא "מאין באנו" (הוצאת דביר), יוצא קנוהל, על פי כותרת המשנה, לפענח את "הצופן הגנטי של התנ"ך", כלומר לברר מאיפה עלה על בימת ההיסטוריה העם היהודי, מה היו שורשי אמונתו, ואיך הוא גיבש את חוקיו ומנהגיו.

קנוהל מתעסק ממש בראשיתה של היהדות, ומנסה לקרוא בין השורות, כלומר מבעד לפסוקי התנ"ך, על ראשיתה של העבריות כקבוצה אתנית וכדת. לצורך כך הוא משתמש לא רק בידע העצום שלו בנושא (הוא אחד מחוקרי המקרא החשובים בעולם, ומופקד על הקתדרה למקרא באוניברסיטה העברית), אלא גם בממצאים ארכיאולוגים שונים, מהארץ ומכל סביבתה.

קנוהל יוצא במוצהר כדי להציל את תקפות התנ"ך ממי שמכונים "האסכולה המינימליסטית", כלומר אותם חוקרי מקרא, שבימינו הם הרוב, שרואים בתנ"ך אך ורק נראטיב מיתולוגי, ללא שום ביסוס היסטורי. על פי קנוהל הדברים אמנם ודאי לא התרחשו כפי שמסופר בתנ"ך, אולם לרוב הסיפורים בתנ"ך יש גרעין היסטורי-עובדתי, שאותו אף ניתן בקירוב לגלות.

זאת הוא מנסה לעשות, והתוצאה היא לא פחות מאשר היסטוריה חדשה של היהדות הקדומה, ששונה מאוד מכל מה שהכיר כל תלמיד של מערכת החינוך הישראלית. אנסה לתמצת את ממצאיו המקיפים מאוד של קנוהל, ורק אבהיר שמובן שבספר מובאים עוד פיתוחים רבים של שיטתו, וראיות רבות נוספות כתימוכין לעמדותיו.

היסטוריה חדשה של היהדות הקדומה

על פי ממצאיו של קנוהל, בארץ ישראל אמנם קם העם היהודי, אולם הוא עצמו צמח מתוך שלוש קבוצות שונות לחלוטין, שנקבצו כאן במאה ה- 13 לפנה"ס. כל אחת מהקבוצות הללו הביאה איתה את סיפוריה המכוננים, ואלה שולבו יחד כדי ליצור את מה שאנחנו קוראים היום בתנ"ך. על פי ממצאים ארכיאולוגים, בסביבות 1230 לפנה"ס החלו להתיישב באזור רכס ההרים המרכזי קבוצות שעברו מחיי רועים-נוודיים לחיי איכרים. קנוהל מזהה קבוצה ראשונה זו של ישראלים, שמנתה כעשרים אלף איש, עם פליטים שמיים שהגיעו מאזור חרן.

ידוע כי בסביבות 1268 מרדה הממלכה מיתני, ששכנה באזור זה, בשליטיה האשוריים. בתגובה החריב שלמנאסר הראשון את עריה, ופיזר את תושביה. כפי הנראה שבטים שמיים שגרו באזור, ה"אחלמו", ברחו משם לכנען, והקימו במורדות המזרחיים של ההרים המרכזיים את ישובי הקבע הראשונים. מאלו השתמר המיתוס של אברהם הנקרא על ידי האל לעזוב את ביתו ולנדוד מערבה ודרומה אל ארץ ישראל (ממצאים ארכיאולוגים גם מראים השפעה ברורה בארץ ישראל של מסורות פולחניות שמוצאן מצפון סוריה, באזור חרן).

אולם האזורים בהם התיישבו לא היו לחלוטין ריקים מאדם. חלק מהתושבים הכנענים שכבר ישבו באזור התמזגו עם המהגרים החדשים מחרן (שהיו רבים הרבה יותר). אלו היו כנענים שגורשו ממצריים בין המאות ה- 17 ל- 16 לפנה"ס, אז הם שלטו לזמן קצר על המצרים (תקופת ההיקסוס), ואחרי זה הופלו על ידי המקומיים וכאמור גורשו. קבוצה זו כנראה אחראית למיתוס של יוסף העולה לגדולה במצריים.

פחות ממאה שנה לאחר מכן הגיעה לאזור עוד קבוצה, השלישית ממנה גובש ישראל העתיק, והיא מי שמכונה במקרא "הלוויים" (וזאת על שום ש"התלוו", כלומר הצטרפו לקבוצות הראשונות). קבוצה זו, שמנתה רק כמה מאות, היתה כנראה ה"עַפִּירוּ" שמוזכרים בתעודות מצריות כמי שבנו את העיר פֶּר-רַעְמסֶס עבור הפרעה מֶרְנֶפְּתָח.

לאחר ארבע דורות של שיעבוד הם ברחו ממצריים כאשר הפרעה היה עסוק בהכנות למלחמה בלובים, הגיעו לכנען, וכנראה משום שהיו גורם זר (ואולי גם כעבדים לשעבר), נמנעה מהם נחלה. בעוד שמשמם העתיק כנראה נוצר הכינוי "עבריים", משנות השיעבוד שלהם ובריחתם נוצר מיתוס עבדות מצריים, בניית הערים פיתום ורעמסס, ויציאת מצריים.

ראשית המונותאיזם

אותם עבריים-לוויים הביאו איתם מורשת דתית יחודית, ולדידו של קנוהל דבר זה סייע בהפיכתם למשרתי הפולחן של החברה הישראלית הצעירה. ממילא מובן שהם שיחקו תפקיד חשוב מאוד בגיבוש העקרונות התיאולוגים של הדת העברית הקדומה.

על פי קנוהל עוד במצריים ספגו העפירו את מורשת הדת המקורית של הפרעה אחנתון, אדם מבריק ומקורי שלמעשה הניח את יסודות המונותאיזם במערב. אחנתון מלך 17 שנים, ובזמנו נאסר פולחן כל אל לבד מאתון, שעל פי אחנתון היה האל העליון, קדום ונשגב מהעולם, ושליט יחיד עליו. בציורי ההירוגליפים אתון מיוצג על ידי השמש, וכנראה שנתפס כאור עצמו.

קנוהל מביא ראיות התומכות באפשרות השפעתה של דת אחנתון על העפירו. כפי הנראה אלה שעתידים להיות הלויים ספגו את רעיון המונותיאיזם משאריות דתו של אחנטון. אולם בניגוד לדתו של הפרעה הייחודי הזה, הרי שהאל העברי לא היה השמש או האור, אלא מעליהם, ובוראם.

זה אכן היה החידוש הגדול של הלוויים (ובראשם כנראה אדם בשם משה): הם העלו את האל האחד מעל לסדרי הטבע, והפכו אותו לטרנסאנדנטי. שלא כמו אלוהיו של אחנתון, אלוהי משה אינו חלק מהעולם, אלא מנותק ממנו ומעליו. על פי קנוהל "בפעם הראשונה בתולדות ההגות האנושית פרצה המחשבה הדתית מעבר לגבולות הטבע וקבעה את האלוהות כישות המתקיימת מעבר לטבע וליקום" (עמ' 148).

בדרכם לכנען (שייתכן וארכה זמן רב, כפי שאכן מסופר במקרא) הושפעו העפירו גם מהמדיינים, שכנראה עבדו אז אל שהם כינו יהו-ה. אל זה לא היה מוכר בכנען, וכנראה שיובא על ידי העפירו – אכן, במספר מקומות בתנ"ך מסופר על האל יהו-ה שבא מדרום (ראו שופטים ה, ד-ה; דברים לג, ב; חבקוק ג, ג).

מממצאים ארכיאולוגים ידוע גם כי בקרב המדיינים היה אסור לייצג את האל בפסל, וגם עקרון זה אומץ על ידי הלויים-לעתיד. כך שולב עקרון האל האחד של אחנטון עם האיסור ליצוג האל של המדיינים, ובתוספת המימד הטרנסאנדנטי שהעניק משה לאל נוצרה התיאולוגיה היהודית הבסיסית שמוכרת לנו עד היום.

כשהגיעו אל כנען מצאו בה העפירו את שתי הקבוצות הקודמות, שקיימו פולחן בסיסי של אלילים כנענים, בראשם "אל", שהיה ראש הפנתיאון הכנעני. תחילה הפך יהו-ה לבנו של אל (ומכיוון שאל יוצג על ידי שור, יהו-ה יוצג על ידי עגל – ומכאן פולחני העגלים שהיו תמיד פופולרים בקרב בני ישראל, עד ימי ירבעם כידוע), אולם עם הזמן התמזגו האלים והיו לאל אחד, בעל שמות שונים, וללא כל יצוג בדמות, כפי שדרשו הלויים.

מאות העפירו, העבריים-הלויים שהגיעו ממצריים לכנען במאה ה-12 לפנה"ס, הנחילו לישראלים שישבו כאן את הגותם הדתית, ממנה צמח אחרי אי אילו מאות שנים המונותאיזם המקראי, וממנו, מאות רבות נוספות אחרי כן, הנצרות והאיסלאם. "במובן זה", כותב קנוהל, "משה וחבורת העבריים הלווים הביאו לשינוי כביר בתרבות האנושית, שאותותיו ניכרים עד היום" (עמ' 166).

דמיתולוגיזציה של הדת

הספר של קנוהל קצר למדי, ומתומצת מאוד. ההרגשה בקריאה היא שמדובר במעין סיכום פרטני של מחקר גדול ומקיף הרבה יותר, ואולי חבל שהדברים לא הובאו בו ביתר העמקה ונחת. גם הביסוס לכמה מההנחות של קנוהל נראה, אולי בגלל התמצות, מעט רעוע, ולולא שמו כחוקר גדול היה אולי הקורא מתקשה לקבלן.

יחד עם זאת נדמה לי שקנוהל לא ניסה לבסס כאן אמת אמפירית ודאית, אלא במידה רבה רצה להגיש הצעה לראייה חדשה של ההיסטוריה, ראייה שגם אם לא ניתן להוכיח אותה בשלמות, היא לא פחות, וכנראה אף יותר, תקפה מזו השוללת כל ביסוס היסטורי לסיפורי התנ"ך (וודאי שהיא תקפה יותר מזו המאמינה בכל, הר כגיגית). מיותר לציין שהצעות להתבוננות רעננה בהיסטוריה הן תמיד תוספות חשובות לשיח הציבורי.

בסופו של דבר מצטרף ספרו של קנוהל למגמה הברוכה של הדמיתולוגיזציה של הדת, וככזה הוא עומד איתן אל מול התחייה האוקולטיסטית בימינו, שמתאפיינת ביהדות על ידי הפופולריות העולה וגואה של המטאפיזיקה הקבלית. כיהודי שומר מצוות בעצמו ממשיך קנוהל את השילוב המעניין בין הדתיות לרציונליות, ודחיית הפונדמנטליזם על ידו היא כמים חיים במדבר הפנאטי שהולך ומתרחב בעת האחרונה.

באופן אישי מעולם לא היה לי צורך להאמין שמה שכתוב בתנ"ך התרחש "באמת". מיתוסים לא נועדו להיות פיסות דוגמה המוגשות לנו לבליעה בשלמותן על ידי שכנוע עצמי, אלא רמזים לאמיתות ישנות שעל פי רוב חומקות מהגייה מפורשת. כפי שארץ ישראל לא הובטחה לאברהם על ידי אלוהים, אבל הטיפוח המושכל שלה על ידי מי שרואים עצמם ממשיכיו יכול להבטיח את קיומם בה, כך גם כאשר  מתבוננים בו בעיניים פקוחות מגלים שהבסיס ההיסטורי של התפתחות העם היהודי הוא אולי פחות פנטסטי, אבל לא פחות מרשים.

נספחון: שימו לב שאחנתון הוא אותו אל מצרי שאונן ועל ידי כך ברא את העולם, מיתוס שכאמור חוזר בקבלת האר"י, והנה עוד קשר, אם כי ודאי לא ישיר, בין הדת המצרית הקדומה והיהדות.

[עלה באתר מעריב]

1. לפני כשבועיים, מרביעי עד מוצ"ש ה- 13-16/8, הייתי שותף להנחיה בסדנת "ויפאסנה יהודית". הסדנה היא פרי יוזמה של ד"ר רוחמה וייס, המלמדת תלמוד כבר שנים רבות, ועד לא מזמן עורכת סדרת "יהדות כאן ועכשיו" של הוצאת ידיעות אחרונות. יחד איתה הנחתה את הסדנה גם הרב נעמה קליין, סגנית הדיקן בהיברו יוניון קולג', ואנוכי, ואת הכל ניהלה מבחינה אדמיניסטרטיבית ביד רמה שרונה יקותיאל. בעוד רוחמה היתה על לימוד התלמוד עצמו, ונעמה על התפילות והניגונים, אני, כויפאסנאי ותיק, הנחתי את ישיבות הויפאסנה.

כל העניין התקיים בתוך המתחם היפיפה והמרשים של מנזר האחיות / נוטרה דאם דה ציון בעין כרם, שמשמש גם כמעין גסט-האוס בסיסי לכל מני צליינים וסתם אורחים, ואין ספק שנוף הרי ירושליים, השקט שבמקום והיופי הפשוט של השבילים והגנים שבו עודדו שתיקה והתבוננות. גם האוכל הצמחוני היה טעים למדי, מעשה ידי הנזירות (הכשר וותיקן).

אז לבד מזה שהיה מאוד מוצלח, לא מעט בזכות קבוצת האנשים (מעט פחות מעשרים) הנהדרים שנרשמו; ולבד מזה שרוחמה וייס עצמה, שלא ממש הכרתי לפני זה, היא מורה לתלמוד בחסד עליון, וירטואוזית אמיתית שמצליחה לקרב גם את מי שלראשונה שוזף עיניו בדף תלמוד אל מילותיו, צליליו וטעמיו של הטקסט הרבני העתיק, ושהצליחה לעורר סקרנות, השראה ואהבה בנפשותינו כולנו; ולבד מזה שהתפילות עם נעמה הרוו את הסדנה בניגונים מעוררי נפשות – אני בעצם רוצה לספר לכם על החיבור המפתיע מאוד שגילינו בין לימוד תלמוד למדיטציה הבודהיסטית.

קורסי "מדיטצייה יהודית" (מה שזה לא יהיה) כבר היו ועד ודאי יהיו (ולו רק מפני החוסר האקוטי בתרגולת מדיטטיבית ביהדות האקזוטרית, והדרישה הנוכחית להעמקה נפשית ומנטלית, שקשה לה לבוא לידי סיפוק אך ורק מקיום מצוות – כל הנושא הזה גדול ומעניין, ולמעשה אני שוקל לכתוב עליו דוקטורט), אבל זו היתה סדנה ראשונה שניסתה לשלב מדיטצייה בודהיסטית למהדרין מחד, עם לימוד תלמוד יהודי למהדרין מאידך.

ובאמת שלא ציפיתי ליותר מדי: חשבתי שאני אתן את הישיבות שלי, רוחמה תנצח על הלימוד בשאר (ורוב) הזמן, והפעילויות השונות יחיו זו לצד זו בשלום. אבל הרבה יותר מזה קרה. מהר מאוד התברר לנו שהשפעת הויפאסנה זולגת אל תוך פרקי התלמוד, והשקט שהתעבה בנפשותינו בישיבות המדיטציה אינו יכול שלא להשפיע גם על זמני הלימוד. פשוט: כשאנחנו שקטים יותר אנחנו גם פתוחים הרבה יותר לקליטה אמיתית של תכנים מבחוץ, אנחנו יותר קשובים, יותר סקרנים, וזוכים למגע קרוב ואינטימי יותר עם הטקסט. למילים יש יותר מקום להדהד בראש נקי, והחיות שבהן נחשפת ביתר קלות.

אני רחוק מלהיות תלמיד חכם תלמודי, והניסיון שלי בלימוד מסכתות מתמצא פחות או יותר בשנתיים בבית מדרש "חברותא" באונ' העברית (עשר שעות שבועיות) ומגוון שיעורים שונים בנושא בשנתיים שלמדתי במכון הרטמן המצויין בירושלים (שלושה ימים בשבוע). יחד עם זאת, חשוב לי לומר שחוויה של לימוד של הטקסט התלמודי כמו שהיתה לי בסדנה מעולם לא חוויתי. גם בזכות הנחייתה המצויינת של רוחמה וייס, אבל גם בזכות המדיטציה: איכשהו המילים היו נגישות יותר, והמגע איתן קרוב יותר.

כמובן, ורוחמה אף הדגישה זאת, אופנים שונים של לימוד תלמוד היו ידועים ונהוגים ביהדות לדורותיה, וחכמים לא מעטים חשבו שלימוד גמרא אמור להיות יותר משינון ופרשנות, עם או בלי פלפולים בריסקאיים. אלא שהיום הישיבות (החרדיות בעיקר) מתעלמות לגמרי מהמצב הנפשי של הלומד בבואו ללמוד, ומתרכזות רק בידע שהוא אמור לשנן, או בשיטה שהשינון אמור להכלל במסגרתה (וגם זה תוך דגש על התפלפלות עקרה – ראו למשל מאמרו של שלמה טיקוצ'ינסקי, "לכודים ב'עיון'", בגליון 41 של "ארץ אחרת").

הרמב"ם כבר הדגיש (במשנה תורה, הלכות יסודות התורה, פרק ד' הלכה י"ג) את חוסר הערך הדתי בלימוד תלמוד כשלעצמו (ערכו רק ב"יישוב דעתו של אדם"), וציטט את הנאמר במסכת סוכה (כח.) על ההיררכיה בין הפלפולים התלמודיים למיסטיקה: "דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הויות דאביי ורבא". אולי הוא הגזים קצת, אבל אני בטוח שעטיפת הלימוד בהתבוננות פנימית שקטה מסייעת מאוד להעניק לו ערך רוחני. רוחמה ניסחה את זה בפשטות: "ככה צריך ללמוד תורה".

2. אורן זריף, רופא אליל מצליח בעל כריזמה של מוכר חמוצים, התארח אצל לונדון וקירשנבאום כדי לנסות להסביר למה הוא מבקש מהמועסקים שלו, מעל שלושים איש, להוסיף את השם "זריף" לשמם (ממש, בתעודת הזהות). קירשנבאום מיד אמר שהוא תחילה חשב שזו כמובן עלילה שפלה של עיתונאי רע לב, אלא שמסתבר שזריף מודה בעניין. כשהתבקש להסביר החל זריף לפלוט נאום שנראה מוכן מראש, בו, תוך אינטונציות ומניירות של סוכן נדל"ן שחולם להיות חבר מרכז ליכוד, הוא הסביר שאמנם "בן תמותה רגיל" לא מבין את זה, אבל מי שבקיא בשיטת "הפסיכוקנזיס, התת-מודע, כניסה לתוך התדר" (זהו השגר הפסאודו-רוחני פרי חלציו של זריף) יכול להגיע למסקנה ש"השם זריף הוא שם עם ערך, עם אנרגטיקה מאוד מאוד חזקה", והיות והוא דואג לעובדיו, מן ההכרח המוסרי שהוא יכפה עליהם להכניס את שמו לשמם.

אחר כך לונדון מבקש ממנו הסברים לשיטתו, והוא מתחיל לפלוט בליל של פתפותי ניו-אייג' ("עין שלישית", "רמה אנרגטית"). אז לונדון שואל מה זה רמה אנרגטית, וזריף מסביר ש "רמה אנרגטית זה רמה אנרגטית" ועוד כהנה וכהנה פנינים ומאורות. מי שרוצה באמת להבין על מה מדובר חייב לראות את זה בעצמו – ממש quack בפעולה – הנה הלינק לתכנית כולה (הראיון החל מהדקה ה- 50), והנה הראיון עצמו.

האמת היא שאחר כך זריף קצת מצליח להסביר את עצמו, או לפחות נדמה לי שהרקע שלי בנושאים אלו איפשר לי לברור בבליל הני-אייג'יזמים ולהבין אותו. אם אני לא טועה בתוך כל הממבו-ג'מבו הפלצו-רוחני שלו הוא בעצם טוען שהוא מסוגל לחדור בכוח חשיבתו למוחו של אדם ולשנות לו את דפוסי החשיבה (אם הוא רק היה מוותר על ה"אנרגיות" ועל ה"תדרים" הכל היה יותר ברור). אז האם אני מאמין שדבר כזה אפשרי? בגדול, תוך סייגים שונים, (אל תהרגו אותי) כן. האם אני מאמין שזריף מסוגל לו? לא הייתי פוסל אפשרות כזאת לחלוטין. מה שכן, על פי התנהגותו וצורת דיבורו, אני מפקפק בכך מאוד.

מוסיפה לפקפוקי עובדת הבאתם, על ידי זריף, של קבוצת "הילרים" בפיקודו לאולפן. "הילרים" אלה היו אמורים לשדר "אנרגיות" אל מוחותיהם של ל&ק, ולשנות את דפוסי מחשבותיהם כך שהם יחוסו על זריף מרואיינם, ולא יעשו לו את החיים קשים. התוצאה: כישלון רבתי. כשזריף נשאל אודות חבורת בני-הנביאים שלו הוא הודה שהוא הביא אותם כי הוא נמנע מלהתראיין אצל לונדון כי "כבד עלי, קשה לי, לא יודע להסביר למה". לונדון מיהר להסביר לו בדיוק למה: "אני אגיד לך למה: כי אני לא קונה את הקשקושים שלך! אני חושב שאתה נוכל!" ואז גם הציע לו לנסות לדחוק בכוח מחשבתו את זמן החדשות הלאה כדי שלא יאלצו להפסיק לדבר. בקיצור, זריף מדבר כמו סוחר סוסים, והסחורה שהוא הביא לאולפן התגלתה בשידור חי כקבוצה של חמורים.

מיד אחרי הראיון עם זריף קיבל לונדון שיחת איום, והגיש תלונה במשטרה. קראו על כך כאן. אני אהבתי את הפסקה הבאה בכתבה הזו של רותי זינגר-חרותי:

יש לציין כי זריף טען לפני הראיון, כי ינסה "לשבש" את הלך מחשבתו של לונדון, ואף הצטייד בשורת תומכים "הילרים" שעמדו בכניסה ל"בית הוורד" בגבעתיים, שם שוכנים אולפני ערוץ 10, ושידרו "אנרגיות" כדי לסייע לזריף בראיון.

למי שתוהה: "בית הורד" הוא מקום אמיתי.

3. החיים משתנים: החל מהשבוע הבא אתחיל ללמד תנ"ך ו"תרבות ישראל" ארבעה ימים בשבוע בחטיבת הביניים של ביה"ס הריאלי בחיפה (שאני חייב לומר שמההיכרות השטחית שלי איתו בינתיים עושה רושם של מוסד מופלא, לא פחות). אין ספק שהיקף ותכיפות הכתיבה שלי בבלוג (ובכלל) יסבלו מזה. אתכם הסליחה, ותאמינו לי, לי זה כואב יותר.