נזיר הוא זה שנבדל מהכל ומאוחד עם הכל (אווגריוס פונטיקוס – Prayer, 124)
ממות-קדושים לסגפנות
במאות הראשונות לספירה נוצרי טוב היה נוצרי מת. ולא רק מבחינת הרומאים, שאהבו להאכיל את אריותיהם בבני הדת הצעירה, אלא גם מבחינת הנוצרים עצמם: האידיאל העליון של החיים הנוצריים, הפסגה והתכלית של המאמינים החדשים, היו להידמות למשיחם הצלוב ולמות גם הם למען האמונה. הנוצרי שמת על קידוש השם נקרא מרטיר ("עד" ביוונית, בדיוק כמו "שהיד"), ולהפוך למרטיר לא היה קשה במיוחד, שכן, כאמור, הרומאים אהבו לטבוח בנוצרים (והיהודים אהבו להסגיר נוצרים לרומאים).
אבל בשנת 313 הדרך הקלה לגן-עדן נחסמה: קונסטנטינוס, שעלה שנה קודם לכן לקיסרות רומא, הוציא הוראה שהנצרות היא דת מותרת באימפריה. פשוט: הוא עצמו היה נוצרי. בשל היעדר מפתיע של התנגדות האוכלוסיה, במשך השנים הבאות הפכה הנצרות להיות הדת הרשמית של האימפריה הרומית. אלה היו חדשות טובות מאוד עבור הנוצרים, אבל רעות מאוד עבור כל מי שתכנן להתעלות לדרגת מרטיר: לא היה בפני מי להושיט את הצוואר.
השאלה עתה היתה איך להיות נוצרי אידיאלי, אם האפשרות למות מות קדושים נשללה מאיתנו? התשובה היתה פשוטה: אם האלימות שמופעלת כנגד הנוצרים לא תבוא מהזולת, יאלצו הם להפעילה כלפי עצמם. במילים אחרות, אם הם לא יאולצו לוותר על החיים על ידי מוות אלים, הם יוותרו על החיים על ידי עינויים עצמיים. כך נולד אידיאל הסגפנות.
החל מהמאה הרביעית הופיע בנצרות הסגפן כקריירה וכאידיאל. מזמן זה הפנו יחידים וקבוצות עורף לחיי העיר או הכפר, ונדדו למדבר כדי לסגף עצמם ביחידות. הסגפנות, אם כן, היתה לא רק דרך להישמר מפיתויי הבשר, אלא השביל הראשי לגאולה, והסגפן היה ה- athleta christi, ה"ספורטאי של ישו". הוא בעצם עסק בתרגילים שישפרו את הכושר הרוחני שלו, ויקרבו אותו עד כמה שרק אפשר לשיא העולמי של ישו.
אווגריוס פונטיקוס
אווגריוס. תמונה מכתב-יד מהמאה התשיעית
ומראשוני, ולדעת הכל גם מחשובי הנזירים הסגפנים בנצרות, היה ה"אבא" אווגריוס פונטיקוס (Evagrius Ponticus). הקונצנזוס הוא שאווגריוס הוא אחת הדמויות החשובות במיסטיקה הנוצרית בכלל, ולדעת אחדים כתביו מציגים את השיטה השלמה הראשונה של המיסטיקה הנוצרית. האנס אורס פון באלתסר, מהתיאולוגים הנוצרים המשפיעים במאה העשרים וקתולי נאמן בעצמו, חשב ש"תורתו […] בכוליותה הקונסיסטנטית עומדת קרוב יותר לבודהיזם מאשר לנצרות", ואכן, הנזיר הסגפן הגיע לתובנות אדירות באשר לנפש האדם, והתרכז הרבה יותר ב'תיקונה' מאשר בדיאלוג בינה לבין האל הפרסונלי. ועם כל זאת, שמו כמעט אינו מוכר לאיש מלבד חוקרי נצרות ונזירים.
אווגריוס פונטיקוס (כלומר מפונטוס, שעל גדות הים השחור) נולד ב- 345, והתחנך על ידי גדולי ההוגים הנוצריים באותה תקופה. אחרי שהפך לדיקן, ואחרי זה לארכידיקן (תפקידים חשובים אבל פקידותיים בעיקרם בכנסייה), עשה לעצמו שם במלחמתו העיקשת נגד "הכפירה האריאנית" (על שם אריאנוס מאלכסנדריה – 250-336 – שגרס שישו כמעט, אבל לא ממש, אלוהי, ולכן אינו שווה לאלוהים האב. נוצרים הגונים מתעקשים כידוע על טבעו הכפול של המושיע: לגמרי אנושי, ולגמרי אלוהי).
אווגריוס התפרסם חיש מהר כתיאולוג מבריק, ותהילתו יצאה למרחוק. הוא חי חיים טובים בקוסטנטינופוליס, וחגג בחטאים שאחר כך ייצא נגדם: גאווה, עצלות, חמדנות וגרגרנות. לבסוף גם הסתבך ברומן עם אשתו של אזרח רומי רם דרג. כאשר הבין – על פי הסיפור מתוך חלום שחלם – שבעלה של האישה מתכוון לרצוח אותו, הוא כנראה חטף התמוטטות עצבים, וברח כל עוד נפשו בו לירושלים.
אבל גם בירושלים, בין ידידים במנזר הר הזיתים, הוא לא היה שליו. חטאיו המשיכו להציק לו, והוא חלה כל כך עד שהיה חשש לחייו. ידידה אמרה לו שהוא יבריא (ויכפר על חטאיו) רק אם יהפוך נזיר-סגפן, הוא הסכים. תוך זמן קצר אכן הבריא, לקח על עצמו נדרי נזורה, ויצא למצריים כדי לחיות במדבר. רק אז החלה הקריירה שבשלה התפרסם באמת. הוא מת ב- 399, מעט לפני שפרצה מחלוקת קשה בכנסייה באשר לתורותיהם של מוריו ושלו, אשר בסופה הוא הוכרז ככופר (כי חשב שהנשמה יכולה להתאחד עם האל, וגם כי חשב שבסוף אפילו השטן ייגאל).
כאמור, רבים גורסים כי בכתביו של אווגריוס מוצגת השיטה השלמה הראשונה של המיסטיקה הנוצרית. עבודתו הגדולה ביותר היתה טרילוגיה של חיבורים: ה- Praktikos על חיי האסקטיקה, ה- Gnostikos, על הדרך בה יש ללמד ידע רוחני, וה- Kephalaia Gnostica, על תורתו המיסטית עצמה. בנוסף ישנו חיבור מפורסם שלו על התפילה (De Oratione), שכנראה אין לו מקבילה מזמנו בהיקף שמוקדש לנושא – וכמו כן, לאופי הטיפול בו, שכן אווגריוס דרש להתפלל בצורה "רוחנית", והתפילה היתה בשבילו עבודה מיסטית.
תורתו של אווגריוס
אווגריוס כפי שצוייר במאה ה- 15, יחד עם קדושים-סגפנים נוספים, וביניהם הוא נראה הפחות כחוש וסובל.
אווגריוס מחלק את ההיסטוריה האנושית (הכללית והפרטית) לשלושה שלבים: הבריאה, הנפילה, והבריאה השנייה (שמובילה חזרה אל על). לדעתו מה שקרה הוא כדלקמן: בראשית ברא אלוהים את כל הההכרות (logikoi, כלומר "ההגיונות" בשפתו. לפעמים הם נקראים nous, כלומר "שכל" או "הכרה". מכאן שלא מדובר בנשמות כפי שאנחנו תופסים אותן), ואלה נהנו מאחדות מוחלטת עם השילוש הקדוש. אבל ישר אחרי זה הן נפלו בגלל "הפקרות" (הוא לא ממש מנמק). משום כך אלוהים היה צריך לברוא, כעונש, בריאה שניה, שהיא העולם כפי שאנחנו מכירים אותו. הבריאה הזו מופקדת בידיו של ישו, הנשמה היחידה שלא 'נפלה', ושהיא גם מאוחדת בשלמות עם הלוגוס ('הדבר', 'ההגיון' או 'השכל' עצמו), שהוא אחד מהשילוש (ולכן גם יכולה לטפל בכל הלוגיקוס האחרים).
כל לוגיקוס או נוס יורד לעולם ו"מתעבה" לכדי נשמה (psyche), שמורכבת משלושה רבדים: ה-nous, שהפעם מייצג רק את החלק הרציונלי בנשמה, epithymia שהיא התשוקה, ו-thymos, שהיא החלק הדוחה או הזועף. מלאכים הם אותם לוגיקוי שבהם הנוּס מודגש. בבני אדם מודגשת התשוקה. בשדים מודגשת ההתנגדות. לכל ישות כזאת יש גוף המורכב מארבע היסודות החומריים, אם כי גם כמובן בהרכב מסויים המותאם לרמתה הרוחנית (ולכן אם מתים וזוכים לעלות לגן עדן, ניתן לקבל גוף מלאכי!).
טוב, אז באשר 'נפלנו', נפלנו – אבל איך חוזרים לאלוהים? כנראה שאצל אווגריוס, כמו בצה"ל, כל דבר מחולק לשלושה חלקים. מדובר בתהליך תלת-שלבי, כאשר תחילה יש להסתגף, או לחיות בצורה אסקטית (praktike), לאחר מכן יש לתרגל התבוננות בעולם הפיזי (physike), ולבסוף התבוננות באלוהים (theologike). שלושת השלבים הללו הם המדרגות עליהן עולה הנוס וחוזר למקומו ההתחלתי. הנה דבריו:
מטרת ה'פרקטיקה' היא לטהר את ההכרה ולהפוך אותה לבלתי-עבירה; של ה'פיסיקה' לגלות את האמת על כל הברואים; אבל להסיר את ההכרה מכל הדברים החומריים ולסובב אותה כלפי הסיבה-הראשונית היא מתנת ה'תיאולוגיקה'. (Gnostikos, 49)
הבעיה היא (מה חשבתם?) שזה לא כל כך פשוט. בדרכה של ההכרה ניצבים חטאים רבים. אווגריוס היה מהראשונים שנתנו בהם סימנים, ומנו שמונה חטאי-אב (שאח"כ התגלגלו לשבעת החטאים המפורסמים של הקתולים). החטאים הם גרגרנות (gastrimargia), זימה (porneia), תאוות-בצע (philargyria), דכאון (lype), כעס (orge), חוסר-נחת (akedia), שחצנות (xenodoxia), וגאווה (hyperphania) (בשבעת החטאים חולקה תאוות-הבצע ל'תשוקה' ו'חמדנות', נוספה 'קנאה' ונמחקו זימה, דכאון, חוסר-נחת ושחצנות). אולי עוד היה אפשר להסתדר בלעדיהם, אבל הבעיה היא שאת התשוקות לחטוא מעוררים בנו כל מני שדים שנמצאים סביבנו (אווגריוס מסביר הרבה איך יש להמנע משליטתם). המזל הוא (כמובן) שישו הגיע לעזרתנו ודרכו ניתן להעפיל חזרה אל האלוהים.
אחת הדרכים העיקריות שממליץ אווגריוס כדי לתקן את עצמנו, לבד מהידע (gnosis) שדרוש לנו וההתבוננות (theoria) בעולם ובאלוהים, היא התפילה (proseuche), שכאמור הוא נותן לה מקום חסר תקדים, ומעלה אותה לדרגת פרקטיקה מיסטית. כך הוא למעשה מחבר בין אסקטיות למיסטיקה. הנה תקציר הדרך לאלוהים על פיו:
יראת-האל מחזקת את האמונה, בני, ואיפוק בתורו מחזק את היראה. סבלנות ותקווה הופכים את הסגולה הזו ליציבה מעבר לכל זעזוע, והם גם מולידים מתוכם את האפתייה (apatheia). עכשיו לאותה אפתיה יש בת ושמה אהבה (agape), ששומרת על השער לידע עמוק של היקום הנברא. לבסוף, אחרי הידע הזה באים ההתבוננות באלוהים (theologike) וההתעלות העליונה. (Praktikos, pref.)
כמה מושגים דורשים הסבר כאן: אגפה בנצרות היא האהבה האלוהית, אהבת החינם חסרת התנאים, להבדיל מארוס החושנית. האפתייה כאן אינה אותו מצב שלילי שאנחנו מכירים היום, אלא פשוט חוסר בתשוקות. זהו מושג מרכזי אצל אווגריוס, ומסמל את המצב השלם, בו אין כבר מלחמה פנימית באדם כנגד תשוקותיו. אפתיה כזו היא "הבריאות של הנשמה" לטענתו.
ההוכחה לאפתיה היא כאשר ההכרה רואה את האור של עצמה, כאשר היא נשארת במצב של שלווה לגבי הדמויות שהיא רואה תוך כדי שנתה, וכאשר היא רגועה גם אל מול עסקי החיים השונים (Praktikos, 64)
הדרך מסתיימת בהתמזגות עם השילוש הקדוש:
כאשר ההכרות נוהרות חזרה אליו כמו זרמים אשר בים הוא משנה אותן כולן לגמרי לכדי טבעו, צבעו וטעמו שלו. הן לא תהיינה עוד רבים אלא אחד באחדותו הנצחית והבלתי-נפרדת, שכן הן מאוחדות ומאוחות עמו. וכמו שבהתווסף נהרות אל הים לא תמצאי הוספה לטבעו או שינוי בצבעו או טעמו, כך גם בהתמזגות ההכרות עם האב לא תבוא כל שנִיוּת של טבע או ריבוע של פרסונות [כלומר השילוש ישאר – ת.פ.]. (Letter to Melania, 6)
הפרקטיקוס
אביא כמה קטעים מתוך הפרקטיקוס, כלומר החיבור על הסגפנות, ומתוך החיבור על התפילה, אבל ראשית כמה דברי הקדמה לפרקטיקוס. מתוך מאה ה"פרקים" של החיבור, שדים מוזכרים ב-67 מהם. זה לא צריך להפתיע: כבר אפלטון התייחס ל"דיימונים" כישויות שנמצאות ברובד ביניים בין האדם לאלים. אצלו הם היו אמנם רק טובים, אבל כבר הניאופלטונים (ייתכן שבהשפעת הדואליזם הפרסי) הוסיפו גם רעים.
הנצרות, שממילא היתה לה מסורת של מלאכים שירשה מהיהדות, התאימה את העניין לתפיסתה, ומכאן שהיה כמעט מובן מאליו שישנן ישויות רוחניות בעולם, סביבנו. גם בברית החדשה מוזכרים שדים, שישו דואג לגרשם מגופי אנשים שונים. כך שהמיסטיקנים הנוצרים הראשונים ירשו דמונולוגיה מפותחת (אגב, עד היום זה קיים בקבלה כמובן, כאשר הרצון לחטוא נחשב כשליח של הסטרא אחרא).
השדים אינם התשוקות שלנו, אבל הם משפיעים עליהן, ועלינו. שדים שונים מתמחים בתשוקות או מחשבות שונות, ויש להילחם, על כן, בכמה חזיתות. הניתוח של אווגריוס את הנפש האנושית הוא עדין ומתוחכם (אם אני לא טועה, עידון פסיכולוגי שכזה ניתן למצוא ביהדות רק בחסידות, כמעט 1500 שנה מאוחר יותר), ונראה ש'אבות המדבר' באופן כללי הקדישו זמן רב ותשומת לב רבה לניתוח נפשותיהם. הנה הציטוטים (מתוך התרגום לאנגלית של J. E. Bamberger – ראו רשימת מקורות בסוף):
2. 'מלכות השמיים' היא אפתייה בצירוף הידע האמיתי אודות הדברים הקיימים.
6. ישנן שמונה קטגוריות כלליות ובסיסיות של מחשבות שכלולות בכל מחשבה. הראשונה היא של גרגרנות, אחריה זימה, תאוות-בצע, עצבות, כעס, לאות, יהירות וגאווה.אין זה בכוחנו לקבוע אם נוטרד מהן, אבל בכוחנו לקבוע אם הן תשארנה בתוכנו או לא, והאם הן תעוררנה את תשוקותינו.
42. כאשר אתה מתפתה, אל תיגש מיד לתפילה. ראשית פלוט כמה מילים זועמות לעבר זה שמציק לך. הסיבה לכך היא משום שהנשמה שלך אינה יכולה להתפלל בטוהר כאשר היא תחת השפעתן של מחשבות שונות. על ידי כך שראשית תדבר בכעס נגדן אתה מבלבל ומבטל את האמצעים של האויב. וזאת גם השפעת הכעס על מחשבות ראויות יותר.
44. כאשר השדים לא מצליחים במאבקם כנגד נזיר הם נסוגים קצת ושמים לב איזו סגולה טובה הוא מזניח בינתיים. ואז לפתע פתאום הם תוקפים אותו מהנקודה הזו והורסים את הבחור המסכן.
49. לא קיבלנו שום פקודה [מישו] לעבוד ולהעביר את הלילה במשמרות ולצום. עם זאת, יש לנו את החובה להתפלל ללא הפסקה. למרות שהגוף, משום חולשתו, לא מספיק בשביל עבודות כגון אלה, שמתוכננות להחזיר את הבריאות לחלק החושק שבנשמה, התרגולות האלה בכל זאת דורשות את הגוף למען עשייתן. אבל התפילה הופכת את ההכרה (nous) לחזקה וטהורה לקראת הקרב משום שההכרה מעצם טבעה נועדה להתפלל. יותר מכך: התפילה אפילו נאבקת ללא עזרת הגוף, לטובת הכוחות האחרים של הנשמה.
50. אם ישנו נזיר שמעוניין להכיר כמה מהשדים היותר קשוחים כדי לצבור ניסיון באומנות הנזירית, כדאי שיתבונן היטב במחשבותיו. עליו לשים לב לעוצמתן, לזמנים שהן נחלשות, ולעקוב אחריהן כשהן עולות ויורדות. עליו לשים לב היטב למורכבות של מחשבותיו, לתקופתיות שלהן, לשדים שמעוררים אותן, על פי סדר בואם וטבע ההקשרים ביניהם. אז עליו לבקש מהמשיח שיסביר לו את הנתונים שאסף. שכן השדים זועמים מאוד על כל מי שמתנהג בצורה טובה ובאופן שמתקדם לקראת קונטמפלטיביות. למעשה הם ממש "יִדְרְכוּן קֶשֶׁת,כּוֹנְנוּ חִצָּם עַל-יֶתֶר – לִירוֹת בְּמוֹ-אֹפֶל, לְיִשְׁרֵי-לֵב" (תהילים י"א, ג')
56. אנחנו מזהים את סימני האפתייה על ידי מחשבותינו במהלך היום, אבל אנחנו מזהים אותה על ידי החלומות בלילה. אנחנו מכנים את האפתייה הבריאות של נשמה. המזון של הנשמה, ניתן לומר, הוא ידע קונטמפלטיבי, שכן רק הוא יכול לאחד אותנו עם עם הכוחות הרוחניים. זה נכון מפני שאחדות בין יצורים רוחניים מגיעה בטבעיות אחרי שהם שותפים לאותם הלכי-רוח עמוקים.
57. ישנם שני מצבים בסיסיים [הכוונה לרמות רוחניות יציבות] של הנשמה. האחד עולה מתוך הכוחות הטבעיים הבסיסיים של הנשמה, והאחר מכך שהשדים נסוגים. ענווה יחד עם חרטה ודמעות, ערגה לאלוה האינסופי, ומרץ בלתי-נדלה לעבודה – כל אלה באים מתוך המצב הראשון. אבל גאווה ויהירות באות אחרי המצב השני, ואלה מושכים את הנזיר הלאה כששאר השדים נסוגים ממנו. הנזיר ששומר על המצב הראשון בטהרתו יראה בצורה רגישה הרבה יותר את התקפות השדים עליו [על המצב].
58. השד של היהירות חי בסתירה לשד של הזימה [או: חוסר-הטוהר], כך שאי אפשר ששניהם יתקפו את הנשמה באותו זמן. כי האחד מבטיח כיבודים, בעוד השני הוא הסוכן של חוסר-הכבוד. כך שאיזה מאלה שמתקרב כדי להציק לך, העמד פנים שמחשבות היריב השני נמצאות בתוכך. אם תצליח אז, כמו שאומרים, להוציא מסמר עם מסמר, דע לבטח שאתה עומד קרוב לגבולות האפתייה, שכן הכרתך חזקה מספיק להשמיד מחשבות המתעוררות על ידי שדים, עם מחשבות אנושיות. […]
64. ההוכחה לאפתיה היא כאשר ההכרה רואה את האור של עצמה, כאשר היא נשארת במצב של שלווה לגבי הדמויות שהיא רואה תוך כדי שנתה, וכאשר היא רגועה גם אל מול עסקי החיים השונים.
69. אכן זה דבר נפלא: להתפלל ללא הפרעה. אכן זה דבר נפלא עוד יותר: לזמר מזמורי תהילים ללא הפרעה.
70. אדם שנטע את הסגולות הטובות בתוכו ורווי בהן לחלוטין כבר לא זוכר את החוק או המצוות או העונשים. הוא אומר ועושה את מה שההרגל המצויין מציע.
78. החיים האסקטים הם השיטה הרוחנית למרק את החלק הרגשי של הנשמה.
81. אגאפה היא תולדת האפתייה. אפתייה היא פרח האסקטיקה. אסקטיקה משמעותה שמירה על המצוות. השומרת על שמירת המצוות היא יראת השמיים, שהיא בתה של אמונת האמת. אמונה היא טוב פנימי, כזה שניתן למצוא גם אצל מי שעדיין לא מאמין באלוהים.
קטעים מתוך 'על התפילה'
3. התפילה היא המגע המתמשך של ההכרה (nous) עם האל. באיזה מצב של הנשמה יש צורך כדי שההכרה כך תוכל להמתח אל אדונה ללא התנודדות, שתוכל לחיות איתו באופן מתמיד ובלתי-מתווך?
4. אם משה, לפני שניגש את הסנה הבוער, נעצר עד שהשיל נעליו מעל רגליו, איך אתה מצפה שתוכל לראות את האחד שהוא מעבר לכל מחשבה או תפיסה, בלי שתשחרר עצמך מכל מחשבה שצבועה על ידי תשוקה?
28. אל תתפלל רק במחוות חיצוניות, אלא כופף גם את נפשך לתפיסה של תפילה רוחנית ביראה גדולה.
30. כאשר מלאך נותן לנו לחוש בנוכחותו כל המחשבות המפריעות לנו נעלמות מיד. ההכרה מרגישה עצמה לבושה ברגיעה רבה. היא מתפללת בטהרה. בזמנים אחרים, ברם, אנחנו נמצאים במאבק המוכר, ואז ההכרה מצטרפת לקרב. היא לא יכולה אז אפילו להרים עיניה מבלי להישטף על ידי תשוקות שונות. אולם אם ההכרה תמשיך ותתאמץ היא תגיע למחוז חפצה. כשהיא תקיש בדלת חזק מספיק, זו תיפתח.
35. התפילה היא התעלות הנשמה לאלוהים.
38. בתפילותיך בקש רק צדק ואת ממלכת השמיים, כלומר סגולה-טובה וידע רוחני אמיתי. אז כל השאר יתווספו אליך ממילא.
41. אם תתפלל עם אחיך או לבד, השתדל לעשות את תפילתך יותר מסתם הרגל. עשה אותה לחוויה פנימית אמיתית.
49. כל מלחמה בינינו לבין ההכרות הבלתי-טהורות נערכת לא לשם מטרה אחרת מלבד התפילה הרוחנית. זו פעילות שהן לא מסוגלות לסבול. בשבילן היא עוינת ודכאנית. עבורנו, מצד שני, היא נעימה ברמה הגבוהה ביותר ומיטיבה מבחינה רוחנית.
52. מצב התפילה יכול להיות מתואר לאשורו כמצב מתמשך של שלווה בלתי-חדירה. הוא חוטף לגבהים הבלתי-ניתנים-לתיאור את ההכרה שאוהבת חוכמה ושהופכת רוחנית באמת על ידי אהבה עזה ביותר.
53. זה שמעוניין בתפילת אמת חייב ללמוד לשלוט לא רק בכעס ובתאווה, אלא גם חייב לשחרר עצמו מכל מחשבה שצבועה בתשוקה.
61. כאשר הכרתך נסוגה, לכאורה, צעד אחרי צעד מהבשר משום ערגתך הנחושה אל האלוהים, ומפנה גבה לכל מחשבה שמוצאה מרגשנות או זכרון או מצב-רוח ומתמלאת בהדרת-כבוד ושמחה באותו זמן, אז אתה יכול להיות בטוח שאתה מתקרב לאותה ארץ ששמה תפילה.
70. לא תוכל להתפלל בטוהר אם אתה עסוק בעניינים חומריים וטרוד בדאגות חוזרות ונשנות. כי התפילה היא דחיית המושגים.
112. שני מלאכים התקרבו פעם אל אדם אחר שהיה מאוד חביב על אלוהים – אדם שאהב מאוד להתפלל. אם כן, הוא הלך לו במדבר באותו זמן והם הצטרפו אליו למסע, אחד מצד זה, אחד מהשני. הוא מצידו לא הקדיש להם כל תשומת לב, כדי שלא יסור ולו לרגע מה"חֵלֶק הַטּוֹב" [לוקס, 10, 42], ובכך שמר על עצת השליח: " מִי יַפְרִידֵנוּ מֵאַהֲבַת הָאֱלֹהִים […] לֹא מַלְאָכִים וְלֹא שְׂרָרוֹת וְלֹא גְבוּרוֹת" [אל הרומים, 8, 35-38].
117. הבה נחזור על אותה אימרה שלי שאמרתי בהזדמנות אחרת: מאושרת היא ההכרה שמגיע לחוסר-צורה מוחלטת בזמן תפילה.
119. מאושרת היא ההכרה שהופכת לחופשייה מכל חומר ומופשטת מהכל בזמן תפילה.
120. מאושרת היא ההכרה שמגיעה לחוסר-הכרה מוחלט של כל החוויות החושיות בשמן תפילה.
153. כאשר אתה נותן את עצמך לתפילה, התעלה מעל לכל שמחה אחרת – אז תמצא את התפילה האמיתית.
מקורות:
רגל החזיר של האח ג'ינפרו: סיפורי קדושים משנים את העולם, אביעד קליינברג, זמורה-ביתן, 2000
The Foundations of Mysticism – The Presence of God: a History of Western Christian Mysticism Vol. 1, Bernard McGinn, Herder & Herder, 1994
The Praktikos – Chapters on Prayer, Evagrius Ponticus, tr. & int. John Eudes Bamberger OCSO, Cistercian Publications, 1981
ותודה לד"ר ברוריה ביטון-אשקלוני ופרופ' שרה סבירי, שבקורס שלהן למדתי לראשונה אודות אווגריוס.
אתר שמקבץ מגוון מקורות על אווגריוס
לולאת האל 