מחבר: תומר פרסיקו

Dr. Tomer Persico is a Fellow at the Shalom Hartman Institute in Jerusalem. His publications include The Jewish Meditative Tradition (Tel Aviv University Press), Liberalism: its Roots, Ideals and Crises (Dvir), and In God's Image: How Western Civilization Was Shaped by a Revolutionary Idea (NYU Press).

על מורי דהרמה שנכשלו בשיעור

 

ביום חמישי אני מתחיל איזה קורס ויפאסנה קטן במעלה הבשור. הקורס מאורגן על ידי עמותת תובנה, שאני פעיל בה ואף ישבתי שנתיים בועד המנהל שלה. אבל זה לא מעניין. מה שכן מעניין הוא שבקורס הזה היו אמורים ללמד שני מורים משוויץ, זוג בשם צ'ארלס ופטרישיה ז'נו. אבל הם לא יבואו בגלל המלחמה.
 
זה מעצבן אותי. אם הם ביטלו בגלל דאגה לשלומם האישי הרי שזו פשוט בושה. אני מצפה מלהקות רוק לבטל הופעות בגלל כל בדל שמועה. אני מצפה ממורי דהרמה לא לבטל אלא במקרה של סכנה מוחשית לשלומם. קורס במעלה הבשור לא מהווה שום סכנה אפילו קרובה למוחשית. דווקא בתקופה כזאת צריך להיות להם ברור עד כמה הדהרמה חשובה וכמה נוכחותם יכולה לעזור. אם אכן סיבת הביטול היא דאגה חסרת שחר לשלומם הפיזי זה באמת באמת חבל, ולדעתי זו תעודת עניות לשני המורים הללו.
 
דהרמה היא לא רק מילים, דהרמה היא גם מעשים. אחרת היא עוד אופנה ניו-אייג´ית. כולם יכולים לדבר על נתינה ואהבת חינם וחמלה לכל הסינטיאנט ביאינגס ועוד סיסמאות. אבל אם ברגע האמת אתה לא מתרגם את זה למעשה, אתה לא באמת מבצע בפועל את מה שהיטפת לו ומה שאתה מתיימר ליצג וללמד, אתה מרוקן את הדהרמה מכל תוכן אמיתי. לא יכול להיות שנשמע מילים יפות על מטא ודווקא כשנצטרך אותה היא תישאר בשוויץ. בשוויץ יש מספיק מטא.

וכאן כמובן לא מדובר על סיכון ממשי לחיים, כמו ללכת באמצע שדה קרב בויאטנם (כפי שעשו נזירים בודהיסטים בתקופת המלחמה עם ארה"ב). מי שעושה זאת הוא גיבור ואני לא מצפה ממישהו להיות גיבור (למרות שזה נחמד לפעמים). אני בסך הכל מצפה ממורי דהרמה מנוסים לראות בעיניים מפוכחות שאין שום סיכון רציני בהעברת קורס במעלה הבשור ולבוא ולעשות את זה. ברגע שהם לא עושים את זה, אני חושב שיש לתלמידיהם את כל הזכות שבעולם להתאכזב מהם.
 
את הדברים אלו, פחות או יותר, כתבתי בפורום עמותת תובנה והם גררו כמה תגובות. כמובן שהאשימו אותי מיד בשיפוטיות, אחד החטאים הרוחניקים הגדולים ביותר. ברור שאם אתה רוחניק אתה חייב להתנהג לפי קוד מסויים, שכולל את כל הקלישאות המוכרות של הניו-אייג' כמו לא להתעצבן ולא להיות אלים. ולמרות שגם אני בעד שאנשים יתעצבנו כמה שפחות ובטח שלא יהיו אלימים, נראה לי שהרבה מהסייגים שאנחנו שמים על עצמנו כדי להיות (ולהראות) יותר "רוחניים" הם אוסף של קלישאות נבובות שביניהן ובין חיים של אמת אין ולא כלום. כל כך אנחנו מנסים להתנהג לפי מה שאמרו לנו שאמורים לעשות אנשים שהם רוחניים (או מוארים), עד שזה מונע מאיתנו להיות באמת, פשוט להיות. במקום זה אנחנו ממחזרים רעיונות יד שניה ומנסים להתאים את עצמנו לתבניות מלאכותיות בלי לשים לב (וחוסר המודעות היא כרגיל הבעיה) שאנחנו חורגים מהן.

ברור לי שיש מקום להעריך דברים כטובים או רעים, אחרת איך אנחנו יכולים לקבוע שתורתו של הבודהה, למשל, שווה משהו? ויש גם מקום להעיר על כך, אחרת בשביל מה יש בלוג?

אהבתי, ואהבתי לאהוב

נראה שבתרבות המערבית המודרנית ממלאת האהבה תפקיד של שחקן ראשי במחזה החיים. היא הכוח המניע, האקטיבי, שדוחף את העלילה קדימה והיא המטרה שאותה יש לרדוף חרף כל הקשיים. היא גם כתב החידה, גם ההרפתקה רבת-המכשולים וגם האוצר העשיר אליו יש להגיע ובו להתבשם. היא נישאת על כפי כל כאיזה summum bonum ("טוב עליון") נשגב שבכוחו, וכך גם הבטחתו, לרפא כל חולי, למגר כל רוע, לפתור כל מסתורין ולשחרר כל אסור. יותר מכך: פעמים רבות מוצגת האהבה (יחד עם האמנות) כאפשרות קוסמת לחיים אחרים, להוויה שאינה מן המניין, אולי אף לקיום ברובד שונה, טוב יותר וראוי יותר.
 
אין ספק כי האהבה היא אחד מהכוחות המרכזיים שמניעים את חיינו. ללא לאות ובכל מקום אנחנו מבקשים לאהוב ולא פחות מכך – להיות נאהבים. לעיתים פרקי חיים שלמים מוקדשים לא לאהבה עצמה, אלא רק לחיפוש אחריה. דומה שהצורך באהבה חזק ועמוק לא פחות מהצורך במזון, חיוני כאויר לנשימה. אך האם האהבה מציעה לנו גם משהו נוסף על צרכי הגוף, דבר מה שאף עולה על צרכי הנפש? האם ייתכן שהאהבה, לפחות בכמה מגילוייה, יכולה להתגלות כפתח אמיתי למשהו אחר, כאפשרות לחריגה ממשית מהסדר הקיים – כגאולה?
 
המחזאי ואיש החצר פייר דה בומרשה (1732-1799) אמר כי "לשתות בלי צימאון ולאהוב בכל שעה ובכל עת, הרי זה המבדיל, וזה בלבד, בין האדם ובין החיה". בשתי הדוגמאות הללו הוא אכן עומד על עצם מהותו של האדם: האפשרות לשפע. האדם הוא החיה היחידה המסוגלת לחשוק במשהו גם אם אין לה צורך בו, או ליתר דיוק: האדם הוא החיה היחידה המסוגלת להמציא לעצמה צרכים. וסגולה זו ניתנת לניתוב לטוב ולרע: כך יכול אדם לכלות את חייו בהדוניזם מעגלי (למשל, לא לאכול כדי לחיות, אלא לחיות כדי לאכול) וכך הוא מסוגל להתעלות מעל עצמו באלטרואיזם הנובע כמעין המתגבר (כדאי לשים לב איך באופן לא לוגי, מעשה טוב אחד גורר אחריו אחרים).
 
מותר האדם בכך שהוא אוהב, וכמו שהאדם מודע לעצמו, ומודע לכך שהוא מודע לעצמו, הוא יכול לאהוב, ויכול גם לאהוב לאהוב. amabam et amare amabam, אמר אוגוסטינוס הקדוש (354-430), אחד האנשים הרגישים והאוהבים ביותר בכל הזמנים: "אהבתי ואהבתי לאהוב". אך אוגוסטינוס לא רק אהב אהבה רומנטית, ולא רק התמוגג בתענוגות המין (אם כי, הוא בהחלט לא התנזר מהם: הוא זה אשר בצעירותו ביקש מהאל לגאול אותו מתשוקותיו, "רק – עוד לא"…), הוא אהב אהבה אלוהית, כלומר אהב את המציאות האלוהית, ושאף לכוון את כל כולו אל אותה אהבה.
 
אם אכן אלוהים הוא (גם) אהבה, הרי שניתן כעת להבין הבנה שונה את משפטו המפורסם של אוגוסטינוס: "אהבתי לאהוב". הוא מתכוון כאן לומר שהוא אהב לשאוף למרומים, אהב להדבק באלוהות. על אהבה שכזאת, כך נדמה לי, ניתן בהחלט לומר כי היא אהבה היוצאת וחורגת מתוך סדר העולם הרגיל, היומיומי. זו אולי אהבה שמצליחה לשאת את האוהב מעבר לעצמו, ומעל לקיום ההגיוני בו הוא שרוי, שלא לומר שבוי, רוב ימיו. ואם אכן האהבה היא היסוד האנושי שבאדם, כלומר מה שמבדיל אותו משאר בעלי החיים, הרי שפרדוקסלית נראה כי אותו יסוד שהוא האנושי ביותר באדם הוא גם היסוד האלוהי ביותר שבו.
 
האם אכן האהבה היא כוח רוחני, ולא רק רגש מבין הרגשות? אחד מה"פילוסופים של האהבה" המודרניים, חוזה אורטגה אי גאסט (1883-1955), טען כי "ההגות של העת האחרונה איבדה את ההשראה הקוסמולוגית, שהיתה מקור להגות הקדומה, והיא נעשתה פסיכולוגית כמעט לחלוטין. העידונים שהושגו בפסיכולוגיה של האהבה, הדקויות הפלפלניות שהועלו בה, הסיטו את תשומת לבנו מן ההיבט הקוסמי של האהבה, ממעמדה בין איתני הטבע" (מתוך "מסות על האהבה", בתרגום יורם ברונובסקי).
 
על פי אי גאסט, אם כן, ייתכן והאהבה ונתפסת יותר מדי כאלמנט רגשי, סובייקטיבי, ופחות ככוח טבעי, אובייקטיבי הנמצא זמין לנו ומזמין אותנו לקחת בו חלק, לרתום אותו אל חיינו, או את חיינו אליו. האהבה אינה רגש בלבד הוא טוען, אלא מימד של המציאות, כוח טבע, הוויה קיימת – ואנחנו שכחנו שכך.
 
בפילוסופיה הקדומה, בעיקר ביוון, אכן נתפסה האהבה ככוח רב עוצמה הקיים קיום בפני עצמו. האהבה היתה ארוס: חצי-אל (או "דיימון" ביוונית) שקישר בין האלים לבין בני האדם. האהבה, אם כן, לא רק שהיתה קיימת בתוקף משל עצמה (ולא רק בנפשו של אדם), היא היתה גם דרך להעפיל אל האולימפוס, כלומר אל המציאות האלוהית. על כנפיו של ארוס היה האדם נוסק אל על, ומגיע אל הנצח.
 
האם האהבה היא אכן סולם אל האלים? כך חשב אפלטון, וזוהי למעשה ה"אהבה האפלטונית": אהבה שנושאת את אוהביה אל פסגות הרוחניות.

אהבה אפלטונית

כולנו מכירים את המושג "אהבה אפלטונית". בימינו נהוג לכנות ידידים המתנזרים ממין "אפלטונים", ואהבה אפלטונית, נבין מכך, היא אהבה ללא מין. אך אם נבדוק מה כותב אפלטון עצמו על אהבה,  נגלה כי כלל לא כצעקתה. אפלטון אמנם לא חשב שיש להקדיש זמן מיותר לתענוגות הבשר, אבל גם כאשר הוא מדבר על זוג האוהבים האידיאלי הוא לא פוסל אפשרות שהם יקיימו יחסי מין. "אהבה אפלטונית", כפי שנראה, אינה מסתכמת בתיחום חיי המין של האדם – מה שהופך את אהבתם של האוהבים לאהבה אפלטונית איננו מימושה הגופני, אלא ההתפתחות הרוחנית שהם זוכים לה מכוחה של אותה אהבה, שכן האהבה האפלטונית היא בראש ובראשונה אהבה של הפרייה רוחנית הדדית בין בני הזוג.
 
ביוון העתיקה אהבה היתה נושא רציני, שראוי לא  רק להתפלסף עליו, אלא גם להלחם למענו. את כוחה הנורא של האהבה (והקנאה הבאה בעקבותיה) הנציחו היוונים במיתוס של מלחמת טרויה, שנגרמה כידוע בשל חטיפת הלנה היפה. אך האהבה היתה בשביל היוונים הרבה יותר מרגש מסוכן: מאז אפלטון היא היתה מרחב נוסף, עיקרי, בו מתחולל המאבק על נפשו של האדם. הפילוסוף מישל פוקו טען שאצל אפלטון מסתמנת חריגה יוונית מהדיבור על אהבה בהקשר של חיזור ומעמד חברתי, לדיבור בה בהקשר של "דאגה לעצמי" (כלומר הדאגה לדעת את העצמי) וכקשר אל האמת. אצל אפלטון, לדעת פוקו, אנחנו מוצאים את התיאור הראשון בספרות הקדומה למה שאחרי כן יכונה "המאבק של הנפש" – הוא היה הראשון שסימן בברור את האהבה כאחד משדות הקרב בהם על האדם להתמודד בדרכו אל האמת: באהבה יש סיכוי אמיתי לגעת במציאות האלוהית, וכמובן סיכון אמיתי להידרדר אל השאול.
 
אפלטון (427-347 לפנה"ס), כנהוג בזמנו בחברתו, ייחס חשיבות רבה לסוגיית הארוטיקה והאהבה. כפי הנראה פסל של חצי-האל (או ה"דיימון") ארוס היה מוצב בחזית האקדמיה, בית הספר שהקים אפלטון באתונה. אך כאמור, האהבה בשביל אפלטון היתה יותר מעוד נושא מעניין להתפלסף עליו – היא היתה כוח דתי, משיחי, המסוגל לגאול את האדם. האהבה בשביל אפלטון היא מערכת יחסים – לא עם אובייקט כלשהו, אלא עם האמת. אפלטון חשב שיש בכוחה של האהבה להרים את האדם מעל ליומיומי, מעל לנורמלי (הנתפס כבנאלי), ולקרב אותו אל הקיום האלוהי. אך לא כל אהבה מתברכת בכוח מעין זה: רק האהבה הבאה מן האלים והלוקחת את האדם אליהם היא האהבה שיש לטפח. מכיוון שעל אהבה כזו כתב אפלטון, רק אהבה כזו ראויה להתכנות "אהבה אפלטונית".
 
אפלטון דן באהבה בין בני הזוג באופן מרוכז בדיאלוג "פידרוס" (חיבוריו של אפלטון כתובים כדיאלוגים בין מורו, סוקרטס, לבין אנשים אחרים). בדיאלוג נישאים נאומים הנוגעים לאהבה, ובעיקר מתקיים דיון באשר לחכמת הבחירה של הנער במאהבו.
 
כידוע, ביוון העתיקה היה מקובל מאוד שגבר מבוגר יקח נער מתבגר ו"יחנוך" אותו. מערכת היחסים ביניהם היתה כוללת לימודים של סייף, מקצוע כלשהו, במקרה הטוב גם פילוסופיה, וכמובן – מין (תמיד כאשר המבוגר היה ה"אקטיבי"). הנער גם היה מתלווה לחונכו בעיסוקיו וכך רוכש מעמד חברתי, אבל לבד מזה היה הגבר נשוי והקים משפחה – ולכן אין לראות מוסד חסרתי זה כהומוסקסואליות כפי שאנחנו מבינים אותה כיום. לסוקרטס עצמו היה נער שכזה ושמו אלקיביאדס.
 
בכל אופן, ב"פידרוס" מנסים המתדיינים, סוקרטס ופידרוס, לענות על השאלה למי עדיף לנער המחוזר להיעתר: האם לאדם שמאוהב בו מאוד, או דווקא לזה שאינו אוהב אותו במיוחד, ומבקש למסד עמו מערכת יחסים פשוטה של תן-וקח, כלומר, סוג של יזיזות. שני הנאומים הראשונים בדיאלוג מכוונים לשכנע את הנער לבחור דווקא באדם שאינו מאוהב בו, אלא מעוניין בקשר שמבוסס על חליפין פשוטים: מין תמורת ידע. תחילה פידרוס משמיע באזני סוקרטס נאום אשר מונה באזני הנער הדמיוני את מגרעותיו של האוהב, כפי שכולנו מכירים אותן: האוהב הוא קנאי, רכושני, רכלני, הפכפך, בוגדני, פרנואיד – ומעל לכל, קובע פידרוס, המאהב הוא פשוט חולה – משוגע. ברור ששום רווח לא ייצא מהתחברות עם גברים שכאלה, ועל כן הנער נקרא על ידי פידרוס להעדיף על פניהם, כחונכים, את אלו שאינם מאוהבים בו. סוקרטס גם הוא נושא נאום, וחוזר בשינויים קלים על עיקרי דבריו של פידרוס: האוהבים הם פשוט משוגעים, ולכן כדאי מאוד להתרחק מהם.
 
אנחנו מכירים דוגמאות כאלו מחיינו: האהבה מעבירה אותנו על דעתנו. אנחנו מאוהבים, וכל החיים הופכים למירוץ מטורף, חדגוני ושטחי אחרי מושא אהבתנו: בין אם נתאהב באדם, מדינה או קבוצת כדורגל, הלהט המאוהב יבער בנו ולא ייתן לנו מנוח. אם ננקה מעינינו לרגע את האידיאליזציה שנותנת התרבות בה אנו חיים להוויה מסוג כזה, נראה בברור שמאוהבות חמורה, פנאטית שכזו היא אינה יותר מכלא מריר, וההתרגשות שהיא מביאה לנו אינה שונה הרבה מזו הבאה בעקבות שימוש מופרז בסמים מעוררים. לכך גם דומה ההתמכרות שלנו לאהבה, וגם תהליך הגמילה ממנה לא פחות קשה וכואב. היוונים ראו באהבה שכזו סכנה גדולה לבריאותו הנפשית של האדם (ראו מאמרי על אפיקורוס), ועל כן פידרוס וסוקרטס ממליצים להתרחק מאדם שכך אוהב.

שני סוגים של אהבה

האם קיימים שני סוגים של אהבה? האם יש אהבה טובה ואהבה רעה? ואולי עצם הביטוי "אהבת אמת" מורה לנו שישנה גם אהבה מזוייפת, שקרית?
אפלטון ודאי חושב שאפשר וצריך להבחין בין אהבה אחת לאחותה. כבר ראינו שבשני הנאומים הראשונים בדיאלוג "פידרוס", מוצגת האהבה ככוח שלילי, המשתלט על האדם וגורם לו לשקוע בתוך עצמו, בתוך קנאותיו ויצריו, צרכיו ותשוקותיו. זו אינה אהבה, מסתבר, שמופנית כלפי חוץ, אלא כזו המופנית כל כולה כלפי ישותו המצומצמת של המאוהב. אך אפלטון גם מכיר אהבה אחרת: רגעים בלבד אחרי סיימו את נאומו הראשון, מודיע סוקרטס (אפלטון הרי שם בפיו, לפעמים, את דעותיו) לפידרוס שהוא עומד לשאת נאום נוסף, וזאת, אומר סוקרטס, כדי שיכפר על חטא אשר חטא "למה שהוא אלוהי".
 
סוקרטס מבהיר כי זהו ארוס שנגדו חטא, כלומר היצוג המיתי של האהבה, וכי כל אדם שאהב אי-פעם ושמע את שני הנאומים שנישאו הרי "ידמה לשמוע דיבורי אנשים שנתחנכו בידי ספנים, ומעולם לא ראו שום אהבה אצילה". תוספת מילת התואר "אצילה" מראה שכאן אפלטון רומז לנו שהוא עובר לדבר על מין מעט שונה של אהבה. זוהי "תאווה" אחרת, נשגבת, והיא אינה מכוונת רק כלפי אדם, כפי שנראה מיד.
 
גם לא על אותו שגעון מדבר אפלטון, שכן עתה הוא שם בפי סוקרטס את הטענה שאין השגעון פורענות גרידא, אלא "טובות שאין למעלה מהן מביא לנו השגעון – [איזה שגעון?] אותו שגעון שאינו אלא מתת אלוהים". זהו סוג שונה, עליון ואצילי של שגעון, סוג שמביא ומוביל אל הטוב, ואכן "יפה יותר, לפי דעת הקדמונים, השגעון האלוהי מישוב הדעת האנושי", טוען מיד סוקרטס.
 
ההבדל העיקרי בין "סוגי השיגעון" זהה לציר סביבו מסתובבת תפיסתו של אפלטון לגבי האהבה: האם אהבתנו מצליחה להוציא אותנו, להרים אותנו מעל לקיום היומיומי, המכאני, ולאפשר לנו מגע עם מה שהוא מעבר לכך, כלומר עם האמת האלוהית, או האם להפך: אהבתנו רק גורמת לנו לשקוע עוד יותר בעצמנו, בצרכינו המוגבלים, בקנאות הילדותיות שלנו. אהבה "אצילה" היא אהבה בה אנחנו גדלים – בה מתגלה בנו משהו חדש ואחר ונפלא. כך בדיוק גם כאשר אנחנו נתקפים שגעון אלוהי.
 
סוקרטס מונה בנאום זה ארבעה סוגים שונים של אותו "שגעון אלוהי", כלומר שגעון הבא מהאלים ומשרה על האדם רוח חדשה ומרוממת. השגעון הראשון שהוא מביא הוא ה"מאניקה", אמנות השגעון, אשר מקנה את החכמה ויכולת החיזוי לאורקל שבדלפי ולכוהנות שבדודונה – כלומר זהו שגעון שמעניק יכולת נבואית למי שהוא פוקד. אדם המשוגע כך יכול להתנבא.
 
הסוג השני של שגעון שמונה סוקרטס הוא שגעון רפואי, הבא כאשר פוקדות את האדם מחלות ומיני "חליים נוראים". שגעון שכזה מעביר את רוע הגזרה, שכן זו באה "בעקבות עוונות קודמים", והשיגעון מביא ידע סודי ומאפשר את פענוח "פשרן של הפורעניות" ועל כן את הפגתן.
 
הסוג השלישי של השגעון האלוהי הוא ההשראה הפואטית, וסוקרטס מדגיש כי "מי שמגיע אל פתחי השירה בלי שגעון המוזות […] שירתו, שירת המיושב בדעתו, תחשך לפני אור שירתם של אחוזי השגעון". רק מי שמשוגע שגעון אלוהי מהסוג הזה, אם כן, יכול להיות משורר אמיתי – מי שלא משוגע כך יכתוב אולי מילים יפות, אך זו לא תהיה שירה. בשירה, כמו לאומנות בכלל, יש משהו אלוהי.
 
שלושת ה"שגעונות" הללו, אם כן, הינם בעצם סוגים של השראה אלוהית, מתת אל הנכנסת באדם ומאפשרת לו לחרוג מהמערכת הסגורה של חוקי העולם הרגילים. כך גם השגעון הרביעי, שהוא שיגעון האהבה, האהבה האלוהית. זוהי אהבה הבאה מן האלים, והיא גם מושכת את האוהב אל האלוהי.
 
"מי שחננוהו האלים בשגעון שכך טיבו, הריהו בר מזל מאין כמוהו" אומר סוקרטס, ומדגיש כי דעתו זו אולי "לא תתקבל… על דעתם של חריפים, אבל על דעת חכמים תתקבל". החכמים באמת (להבדיל מאלו שרק מדברים כחכמים) יבינו כי האהבה, כמתת אלים, היא דבר נפלא: בדומה ליכולת לחבר שירים, לרפא מחלות או לנבא נבואות, היא פלא, פשוטו כמשמעו. האהבה הזו מוציאה את האדם מעצמו ומרוממת אותו, וזאת משום שמראש היא מגיעה אליו מבחוץ: זו אינה תשוקה שקורצה על ידי האדם בתוך עצמו, אלא קריאה הבאה מחוץ לגבולות האגו, ושעל כן בכוחה למסמס גבולות אלו. זוהי אם כן האהבה שנמצאת במציאות כולה ככוח יסודי: כדי לגעת בה עלינו רק לשים אליה לב ולתת לה לחדור אלינו. כך גם אם רק ניתן לה למלא אותנו, הרי שעל כנפיה, כפי שבמיתוסים היוונים על כנפיו של ארוס, נגיע אל מה שהוא האלוהי חיינו.

אהבה כשגעון, וכמימד אלוהי

על פי אפלטון השגעון יכול להיות דבר חיובי ביותר: הוא זה שמוציא אותנו מהחיים הנורמליים, המונוטוניים, חיים של קיום מעגלי, חוזר על עצמו, חסר התחדשות ופלא. השגעון הבא מן האלים קורע פתח במציאות הפשוטה ומעלה אותנו איתו מעלה מעלה.
 
הסוג הנעלה ביותר של השגעון, כפי שהסתבר לנו, הוא שגעון האהבה. זוהי אהבה הבאה מן האלים, והיא גם מושכת את האוהב אל האלוהי. האהבה האלוהית היא זו שתשא את האוהב עמה, עד שיחזה ממש ב"יש שאין לו צבע ולא צורה ואין למששו", כלומר במשהו שאינו דבר, אבל הוא קיים קיום בלתי ניתן להכחשה. האהבה שבאה מתוך השגעון האלוהי היא זו שנושאת, אם כן, את האדם אל האלוהות.
 
על פי סוקרטס האלים הם שנוטעים אהבה זו בנשמת האדם, היא מתפתחת כתשוקה של האדם אל האלוהי, ולבסוף היא אשר מביאה את האדם אל אותו מימד מוחלט. "כל נשמה ונשמה לא תגיע למקום מוצאה [האלוהי] במשך שנים רבוא… חוץ מנשמתו של אדם ששאף לחכמה בלב נכון, או אהב נערים בשאיפה לחוכמה". האהבה "בלב נכון", אם כן, היא אהבה בשאיפה לחוכמה. זו אהבה אשר מנתבת את התשוקה אל האהוב, לכדי תשוקה אל האלוהי.
 
אפלטון ממשיל את ההתפתחות הרוחנית לגידולן של נוצות על גבי הנשמה, נוצות איתן האדם מעפיל אל האל. האוהב בדרך הנכונה, "לכשיביט אליו [אל אהובו], תחלוף בו רעדה… שכן יתחמם שעה שיקלוט דרך עניו את שפעת היופי שמשקה ומצמחת את נוצת הנשמה" – כלומר מראה הנער האהוב מעורר בו תשוקה, אך לא אליו גופו, אלא אל המרחבים העליונים, לשם הכניסה בהם הוא זקוק ל"נוצות".
 
ומה שנפלא הוא שלא רק הוא, אלא גם אהובו ידבק ממנו בדבקות וילכד "בשגעונו של ארוס", וזהו היתרון הגדול שבכניעה לאוהב ולא ללא-אוהב (כפי שהומלץ בנאומים הראשונים בדיאלוג): השיתוף באהבתו ובנסיקתו לעליונים. כי באהבת האמת גם האהוב, שניצני אהבה פורחים בקרבו, "הנה הוא אוהב, ואת מי – איננו יודע". הוא אינו יודע את מי הוא אוהב כי הוא אינו ממש, או לא לגמרי, או לא רק מתאהב באוהב עצמו, אלא אהבתו גם היא אהבה שתשוקתה אל ההתפתחות הרוחנית.
 
ישנם כאן, אם כן, שני סוגי אהבה ושני סוגי שגעון. האהבה והשגעון שבאים מעצמנו לוקים בחסר, הם אינם חיוביים, משום שלמעשה הם מכוונים בסופו של דבר אך ורק חזרה אלינו, ואהבה אמיתית הרי שופעת מאיתנו הלאה. האהבה הנכונה היא שגעון אמיתי, שגעון הבא מהאלים, השובר את הרציפות המונוטונית של ההכרה האנושית מפני שהוא בא "מבחוץ". זהו כוח אירוטי המצמיח לאדם נוצות ומושך – אף לרגע – את ההכרה האנושית למרומים. זוהי אהבה הבאה מן האלים והמחזירה אותנו אליהם. התשוקה אל החכמה ואל האמת שבה מתאפיינת האהבה הזו אינה תשוקה רגילה הכובלת את האדם אל מושא תשוקתו. זו תשוקה אירוטית אמיתית, תשוקה הבאה מארוס (הכוח שמקשר בין האדם לאלוהי), המעלה את האדם מעל לעצמו, ואל האל.
 
מהציטוטים שהבאנו נראה שהאהבה האלוהית היא אהבה שתשוקתה האמיתית היא מקורה, כלומר האלוהות: גם כאשר מביט האוהב באהובו, יופיו של האחרון מוביל אותו, דרך אהבתו, למרומים. שלא על פי המובן של המושג הזה בימנו, זו איננה ידידות פשוטה בין אנשים, אלא מערכת יחסים רוחנית, אשר בה האוהבים מפרים אחד את השני במסע המשותף לגילוי האלוהי.
 
יותר מכך: אפלטון גם אינו מתעקש שהאוהבים לא יקיימו לעולם יחסי מין: אפלטון שם בפי סוקרטס אמרה מתונה מאוד על שני ידידים, אוהבים, ש"בשעת שיכרות או ברגע אחר של היסח הדעת" עושים את "מה שלפי דעת המרובים [כלומר, ההמון] יש בו אושר שאין כמותו" – כלומר, מקיימים יחסי מין. "והנה" טוען סוקרטס, "גם שני אלה… זוכים אף הם לפרס לא קטן על שגעונם הארוטי… בבוא הזמן תצמחנה כנפי שניהם… בעבור אהבתם" – האוהבים אהבה אלוהית לא יחטאו אם יממשו את אהבתם לא רק בנפשותיהם אלא גם בגופם. כל זאת משום שאהבתם ביסודה היא אהבה אפלטונית, כלומר אהבת החכמה ואהבת האלוהים.
 
ניתן לראות שאפלטון ראה את הכוח הארוטי, את ארוס, כמשהו שאולי כולל מין, אך הוא גדול ממנו לאין-ערוך. רק בימנו צומצם האירוטי לפרוזדור הצפוף והצר של המיניות. אנו יודעים כי דרך מסדרון זה (אבל לא רק דרכו) מנסה הטנטרה, על ידי מודעות מקסימלית למשגל עצמו, להעפיל אל האלוהי. אפלטון ראה באהבה האלוהית, ככוח חי במציאות, מרכבה מלכותית לצורך העליה למרומים. זו האהבה האפלטונית. ומשום שבמרומים נמצאת גם החוכמה העליונה ביותר, מסתבר שהאהבה האלוהית היא אהבה שתשוקתה האמיתית היא החכמה. למעשה אפשר לומר כי זו אהבת החוכמה, או ביוונית: "פילוסופיה".
 

(בציטוטים השתמשתי בתרגום הנהדר של י"ג ליבס, שיצא ב"כתבי אפלטון", בהוצאת שוקן).

המאמר הזה מתפרסם בחלקים השבוע בערוץ הניו-אייג' של אתר nrg.
 
 

יומן מסע – הודו – חלק ד'

הנה הלינק לקטע הראשון, והנה הלינק לשלישי.

5/2/01
עבר הקורס, חלפה הריטריט, ואני (בתוך הגולה) יושב וכותב מזיכרון מה היה [בקורס עצמו אסור לכתוב].
 
ביום הראשון התלהבתי מאוד. הרגשתי פְּרִיבְלִיגְ'ד להיות בריטריט. להשתתף בעשרים יום מרוכזים של עבודת השם יחד עם עוד אנשים ש(לפחות חלקם) מרגישים כמוני. איזו התרגשות! כל היום (1/15) התארגנתי והתארגנתי וטיילתי לי במקדש המָאהָאבוֹדְהִי [המקדש המרכזי בעיירה בּוֹדְה-גָאיָה, המקום בו הבודהה הגיע לנירוונה לפני כ- 2500 שנה] בערב התחילה הריטריט.

היום השני התחיל עם מדיטציה, ואחר כך עוד מדיטציות כל היום, והתרגשות וצפייה. המדיטציות הראשונות, כמובן, היו מפוזרות מאוד [הכוונה למצב ההכרה], ומלוות בדאגה באשר למצב הקיבה. עם זאת, היתה שמחה גדולה.

ביום השלישי הלכתי לראות את הרופאה (ההומאופתית, פֶּגי) והיא נתנה לי כדורי שום ואלקטרוליטים. ביום הזה גם התחילו כאבים ברגליים, בגלל השעות של הישיבה במדיטציה.

ביום הרביעי הכאבים הוחרפו מאוד. זה היה היום הקשה ביותר מבחינת הכאבים. הייתי צריך למתוח את הרגליים כמעט כל רבע שעה.

מהיום החמישי ועד סוף הריטריט תנועת המעיים שלי היתה הטובה ביותר, נראה לי, מאז גיל 8. גם נרגעו מעט הכאבים, והמדיטציה היתה צלולה יותר, אם כי שום דבר שכדאי לכתוב עליו.

ביום השישי התחיל להיות קצת נמאס-לי. עמדו לפני עוד 14 יום וזה נראה לי קצת מוגזם. המדיטציה [בישיבה] לכל היותר חביבה, [במדיטציה] בהליכה נמאס לי להתרכז ברגליים ורציתי לראות [בשורש ר.א.ה. על הטיותיו אני משתמש לתיאור כניסה או המצאות בתוך חוויה של ראיה דתית, צלולה ובהירה, חסרת מרכז, של המציאות] אבל אמרו לי להמשיך להתרכז בהן, ובאופן כללי הרגשתי שמספיק.

היום השביעי היה דומה.

היום השמיני היה היום המלא האחרון של הריטריט של השמונה ימים. המדיטציה חביבה, אבל נמאס לי והיה לי רצון גדול לגמור עם העסק כבר מחר, ולוותר על ה- 12 יום ריטריט.

היום התשיעי היה יום מוזר בגלל חילופי האנשים וכו'. היתה שמחה שסוף-סוף אפשר לדבר (ובעיקר להתבדח – זה היה חסר לי!) אבל גם, שוב, רצון לעזוב ולא להשאר. לא עזבתי. גם לא יצאתי מהמנזר [בו התקיימו הקורסים] (חוץ מכדי להתקשר לסבתא ולקנות עוגיות מעבר לכביש) כדי לא לשבור, בכל זאת, את דרגת הריכוז שהייתי בה. התחילה הריטריט השנייה.

ביום העשירי – רגיעה יוצאת מהכלל. המדיטציה טובה מאוד (צלולה וברורה) ואני מעודד מההתחלה הטובה של הריטריט השניה.

ביום האחד-עשרה שוב מדיטציה בת-זונה. המוח ריק ממחשבות וה- Awareness מזהה כל דבר שנכנס ל- Mind. אני רואה ללא רואה ושומע ללא שומע בצורה צלולה ונהדרת. פשוט נהנה מהמדיטציה והבעיה היחידה שמתרידה אותי היא חוסר קטן בשעות שינה שנובע מכך שאני מתעורר כמעט כל לילה מהתקפות האסתמה האיומות של שכני המזוקן למזרון הקש.  אני חושב לעבור מקום [שינה], אבל יודע שהבעיה אינה בו אלא בי, שאני בוחר להתעורר, למעשה, ושאם אעבור ואשן טוב תצוץ בעיה אחרת, שכן בשבילי אולי תמיד חייב להיות בכל גן-עדן נחש.

ביום השנים-עשר ממש הרגשה שאני קרוב לפצח את סודות ההכרה. כלומר, אין לי יותר מה לעשות בתחומי הריכוז והמיקוד, ההכרה במצב מצויין, רספטיבי ועירני, ואני פשוט מחכה ש"טבע הדברים" יתגלה לי. אבל הוא לא מתגלה.

ביום השלושה-עשר יאוש. מה עוד נותר לי לעשות? למה אלוהים לא מגלה לי שאין אני? למה הוא לא מגלה לי שאני והוא חד הננו? עוד שבע ימים של ישיבה נהדרת במדיטציה? אין לי כוח לזה.

ביום ה- 14 שוב הרגשה שקרובים מאוד, ואני שמח על ההזדמנות הנהדרת: עוד ששה ימים של מדיטציה צלולה ואולי השם יבחר לגלות לי את פניו, ולא רק את אחוריו (שאני רואה אותם, ושומע, כמעט כל הזמן אז).

ביום ה- 15 שוב יאוש.

היום ה- 16 אני מבין, תוך רפלקסיה על ההתעוררות אותו לילה מהאסתמה של השכן, שיש משהו לפני ה- Awareness, אפילו לפני ההכרה! כי היה משהו לפני שהייתי ער שראה אותי מתעורר! ויש גם משהו לפני זה. הגב של כל הדברים. הקרקע ממנה הכל עולה ופורח. אני מברך את השכן ואת האסתמה ואותי על שנשארתי לישון באותו מקום. אותו היום אני עובר מקום שינה כי כבר נמאס לי להיות עייף בערבים.

ביום ה- 17 אני עירני ונמרץ ומבין שאני לא ה- Awareness! אני לא האור שיודע. הוא פועל לבד! זה מעודד אותי מאוד. אני גם נכנס למין מצב שבו הכל טוב ולא צריך לשנות שום דבר, שאורך כמה דקות.

ביום ה- 18 שבת מכל מלאכתו. אני נכנס למצב הנ"ל ביתר שאת, ולאורך זמן. הכל טוב, הכל כמו שצריך, העולם הוא בדיוק כך, אין מה לעשות, הכל כמו שהוא, בקושי יש אני. אני חושב שהגעתי להארה ומבלה את היום הזה והבא ממש באי עשייה. אני לא הולך, אבל בא למדיטציית הישיבה. אין לי שום תחושת ציפייה, אין שעמום, כל רגע הוא רגע קסום ומושלם בפני עצמו, הווה תמידי ומתמשך, אין מה לעשות. הנה ציטוט מפתק שכתבתי לעצמי:
"הכל בסדר. הכל אחד, או לפחות מקושר היטב. אין ראש, העולם מרוכז סביב הבטן. הכל טוב. הכל בזמן. הכל במקום. המוח משתולל: מתלהב, מכחיש, מאיים, מזהיר – אין לו שום חשיבות או משקל. הדברים זורמים אבל בלי קצב. הכל עכשיו. נמשך כבר לתוך היום ה- 18 [בעצם 19], בקושי ישן."
הלכתי לישון מוקדם (זה מיד אחרי שזה התחיל) כי הייתי עייף לאללה. מה שקרה הוא שה- Awareness שלי לא היתה מאפשרת לי ללכת לישון: כל פעם שהמוח היה מתחיל להרדם היא היתה גוררת אותו חזרה לעירנות. אז ישנתי חרא ממש. אל החוויה הזאת [הנ"ל] נכנסתי, באופן מעניין ומוזר, כמעט מרצון: אמרתי לעצמי: בא נבדוק שוב את המצב ה"בסדרי" שבו היינו אתמול. בא נראה שבאמת הכל בסדר. והנה באמת כן. אלא שזה נמשך והעמיק ממש. אז חשבתי שיש הארה (ממש לא היה כמעט אני) ופשוט הלכתי לישון, מוותר על מדיטצית הערב.

ביום ה- 19 זה המשיך כמו גדול, אבל כבר התחיל להיות ברור לי שזו לא הארה. היה פחד שזה ייגמר, והאני חזר למקומו השטני. היתה אכזבה, אך היתה הבנה שגם זה (האכזבה) בסדר. היתה ראייה כל הזמן, נהדרת.

ביום ה- 20, היום המלא האחרון של הקורס, חזרתי למדוט במרץ ובצלילות ולשאול את עצמי שוב ושוב "מי אני?", ללא תשובה. כבר היה לי חוסר רציני בשעות שינה, אבל הייתי עירני למרות זאת. אותו ערב כבר הייתי עייף מאוד. למרות זאת נשארתי עד למדיטציה האחרונה. במדיטציה הזו הבנתי שאין סובל, רק סבל. הרגליים החלו לכאוב והמחשבה עלתה: "האם אפשר לסבול את זה, או שנשנה תנוחה?" עלתה: "מי יש לו לסבול את זה?" והובן שיש רק סבל, ללא סובל שסובל אותו. השתוממות גדולה, ריקנות, הבנה מיד שכל הדברים חסרי ממש ואין להם מהות (הבנה שלא נשארה הרבה זמן) אבל עייפות גדולה ורצון לישון, למרות האינטואיציה שזה הזמן להשאר ער ולחקור את הגילוי החדש. הלכתי לישון ומאז ההבנות הללו נחלשו.

שוב ישנתי מעט מאוד (ה- Awareness גם מעירה אותי באמצע הלילה כשהיא מבחינה פתאום שאני חולם) וביום האחרון הייתי מותש. זה היה אתמול. לא הצלחתי לישון בצהריים כבר בבית-המלון, למרות העיפות הרבה. לקראת ערב הצלחתי לישון שעה והתעוררתי כדי ללכת למסיבה קטנה לרגל סיום הקורס. בלילה של אתמול הצלחתי לישון שש שעות, אחרי שבמקום לנסות לברוח מה- Awareness דווקא נעזרתי בה כדי לגרש מחשבות ולהתרכז בנשימה. כך נרדמתי והתעוררתי ב- 5 בבוקר, שזה מצויין בהשוואה לימים האחרונים. ההרגשה שהכל בסדר עדיין כאן כשאני נזכר שכך הם הדברים. הכל מושלם ופשוט כל כך.
 
לפנָי: E-mail אינטנסיבי, מכתב לדוד [חבר מירושלים], החלטה מתי לנסוע לורנסי/קוּמְבְּ-מֶלָה [אותו כינוס עולי רגל הינדי ענק המתרחש פעם בשתים-עשרה שנה וסוחף אליו עשרות מיליונים]

להיות קלישאה

השאלה המרכזית שצריכה להעסיק אדם היא איך להמנע מקלישאות. איך להמנע מלומר קלישאות, בעיקר, אך מהדיבור באה העשייה ומהעשייה ההוויה. איך לא להיות קלישאה. ומההוויה עולה החשיבה, ימח שמה. איך לא לחשוב קלישאות.

כי העולם כולו בריאתו בקלישאה, כניסתו לכדי הוויה בקלישאה וקיומו בקלישאה. כקלישאה – הוא נורא ואיום, ואצלו הטרגדיה והפארסה הם הינו הך.

אז מה עושים? ואיך עושים מבלי לעשות (כי כל עשייה הינה קלישאה)?

העולם הוא קלישאה. הכוח הוא קלישאה. התופעות כולן, הדברים כולם, הזמנים כולם, המהויות כולן, הפעולות כולן, החלומות כולם, התשוקות כולן, התקוות כולן – קלישאות. הישות כולה הינה קלישאה. הדמיורגוס הרשע מדבר ובורא קלישאות.

ישנה בנשמתנו נקודה ברה ותמה, נקודה טהורה ובתולה, נקודה של שתיקה. הנקודה שאיננה קלישאה. את הדממה הזו עלינו להחזיר אל הדממה הפרמורדיאלית, אל השקט שלפני הקלישאה.

עלינו לעשות זאת על ידי שתיקה.
לא על ידי ידע (גנוסיס), שהינו קלישאה.
לא על ידי מעשה (טקס), שהינו קלישאה.
לא על ידי מאבק (מונותאיזם), שהינו קלישאה.
לא על ידי הכלה (פוליתאיזם), שהינה קלישאה.
לא על ידי מוות (על הצלב), שהינו קלישאה.
לא על ידי תקווה (למשיח), שהינה קלישאה.
לא על ידי התבוננות (מדיטציה), שהינה קלישאה.
לא על ידי התנסות (טנטרה), שהינה קלישאה.
לא על ידי אהבה, שהינה התבסמות הקלישאה מהרוח החמה בה היא עצמה מלאה.
וודאי לא על ידי אמונה.

עלינו לעשות זאת על ידי שתיקה.

 

אבל אני אוהב לדבר…..

 

 

(אלוהים, אגב, שונא קלישאות, אבל ממש אוהב קיטש)

יומן מסע – הודו – חלק ג'

הנה הלינק לקטע הראשון, והנה הלינק לשני.

 

6/1/01
היום הוא היום הראשון בו אני מרגיש כי ממש עבדתי את השם. בבוקר נסעתי עם רוזה לרופא [בחורה שהיתה במלון בו שהיתי, וחלתה], לראות מה יש לה. עזרתי לה לקנות תרופות ודאגתי שתחזור למלון בבטחה. אחרי שחזרנו בשלום (כנראה לא מלריה אלא וירוס קיבתי) נסעתי לסָרָנָאת' [המקום בו הבודהה נשא את דרשתו הראשונה]. להכנס למתחם הסְטוּפָּה [מעין טליסמן בודהיסטי ענק מאבן] הגדולה עלה 5$ (בני-זונות!) אז לא נכנסתי. במקום זה (אגב נסעתי לשם בריקשת-אפניים, מה שהפך את כל הנסיעה לניסיון למדיטציה) הלכתי אל הסטופה הקטנה יותר, ההרוסה. שם היה נהדר: תמורת קצת בקשיש לקח אותי הארכיאולוג שעבד שם אל תוך המגדל המרכזי. עליתי בו (אחרי שהסתובבתי פעם אחת סביב הסטופה, בכיוון השעון כמובן [כמנהג הבודהיסטים]) עד למעלה ושם – שם עשיתי מדיטציה נהדרת (בישיבה) על הגג, במרכז הסטופה. את הדרך למטה, שהייתי חייב לעשות נגד כיוון השעון (כי כך המדרגות והשביל) עשיתי אחורה. הרגשתי דביל ולמרות זאת עשיתי! אחרי זה ביקרתי בעוד מקדש בודהיסטי ותרמתי 100 רופי [כעשר שקל] באקט של נדיבות-יתר, אחרי שהתרשמתי עמוקות מהדרשה הראשונה של הבודהה, שחקוקה במקום.

כל הזמן השתחוותי לבודהות ונישקתי מקומות קדושים. חזרתי לכאן [העיר ורנסי] ועשיתי שוב מדיטציה, אחרי שהקרבתי קטורת לשיוה (עשן הקטורת עלה ישר למעלה). כל היום היתה הרגשת קדושה נחמדה – לא רצינית מדי, לא מעיקה ודאי, נחמדה. אני חושב שכל העניין קשור לכך שהיום יום שבת. אתמול בערב קניתי שני נרות וקידשתי עליהם, והרי החלטתי שבימי שבת אני לא כותב [את הרומן], מה שבכלל איפשר את הנסיעה "מבזבזת הזמן" לסרנאת'. יופי-טופי, המשך בדרך זו!

14/1
מה שמעניין עם הכיפה [בהודו חבשתי כיפה לראשונה בחיי] היא המהירות שבה שוכחים שהיא שם. בבוקר, כשקמים, רואים אותה מונחת על הכיסא, ונזכרים שאנחנו צריכים להיות דתיים. שמים אותה רוב-רושם ומרגישים מוכנים להיות במודעות. תוך דקות שוכחים ואפילו במשך הימים (לבד מהיום הראשון, אולי) לא מרגישים שהיא ממש שם. מתי שוב? כשנשכבים אחורה לקרוא או לנמנם. פתאום היא קיימת שם בין הראש למשענת. אבל אז אין כוח לקום ולהיות מודעים, מצטערים על כל הזמן ששכחנו ועוברים לקרוא.

 
מה שמעניין עם הקורס מדיטציה [שני קורסי ויפאסנה, אחד של שמונה ימים ואחד של 12, שהחלטתי לקיים בצמוד, שכן הם נערכו באותו מקום ובדיוק הייתי לפניהם] הוא דווקא החשש מהפגישה עם אנשים דומים, שגם מודטים וגם יודעים פילוסופיה מזרחית וגם עובדים את אלוהים. מדהים כמה האגו קטן ומושתן. ומושטן. אז משכנעים את עצמנו שבכל זאת אנחנו הכי מודטים והכי יודעים והכי קרובים לאלוהים. יופי.